בתקופה האחרונה ניטש ויכוח נוקב בדבר ההצדקה להגבלות שהוטלו במדינות רבות על התנועה, המסחר והיציאה מן הבית, על אף פגיעתם הקשה בכלכלה ובחירות הפרט. רבים מהמתנגדים להגבלות הממשלה מגיעים מחוגי הימין הפוליטי והכלכלי.[1]
המבקרים את צעדי הממשלה טוענים שתגובתה מוגזמת ומופרזת, וששיעורי התחלואה והתמותה שהיו צפויים לא הצדיקו את הצעדים הדרמטיים. בראשיתה של המגפה רווחה הטענה כי וירוס הקורונה אינו שונה משפעת עונתית קשה. בהמשך, כאשר התבהרה התמונה לגבי היקף פגיעתו של הווירוס החדש, טענה זו איבדה פופולריות. עם זאת, עדיין נטען כי הגיל הממוצע של הקרבנות הוא מעל 80, וכי אין הצדקה לפגיעה כה קשה בשגרת החיים ובפרנסה של רבים כל כך, בשל סכנה לחייהם של מעטים.
הוויכוח העקרוני בין תומכי ההגבלות לבין מתנגדיהם אינו נובע מהערכת מצב שונה, אלא מדירוג ערכים המביא למדיניות ניהול סיכונים אחרת. בעיני המתנגדים, הערכים חירות הפרט ואי-פגיעה בכלכלה משתווים לערך של חיי-אדם, ואילו בעיני התומכים גוברת קדושת החיים על כל שיקול אחר
למפרע התברר כי הוויכוח העקרוני בין תומכי ההגבלות לבין מתנגדיהם אינו נובע מהערכת מצב שונה, אלא מדירוג ערכים המביא למדיניות ניהול סיכונים אחרת. בעיני המתנגדים, הערכים של חירות הפרט ואי-פגיעה בכלכלה משתווים לערך של חיי-אדם (והרי אנחנו מאפשרים נהיגה למרות מחיר ידוע מראש בחיי אדם), ואילו בעיני התומכים גוברת קדושת החיים על כל שיקול אחר.
הטיעון של מתנגדי ההגבלות הוא שלקיחת סיכונים היא פעולה הכרחית, שלא ניתן להימנע ממנה. יש גבול לזהירות בענין פיקוח נפש של מעטים, ויש לאזן זהירות זו עם שיקולים כלכליים של רווחת הכלל. בתור הוכחה לדבריהם הם מביאים את מהירות הנסיעה בכבישים. אפשר היה לחסוך מאות הרוגים ואלפי פצועים בשנה מתאונות דרכים באמצעות הורדת מהירות הנסיעה המותרת אל רף שמתחתיו הסיכוי להיפגע פגיעה חמורה אפסי – נאמר 30 קמ"ש. אף על פי כן, איש אינו מעלה בדעתו לעשות זאת. הרי לנו, הם טוענים, שהחברה מוכנה לשלם ביודעין "מחיר" של מהירות נסיעה גבוהה, ולהקריב לשם קיומם השוטף של החיים מאות רבות של הרוגי תאונות.[2]
במאמר זה אבקש לבדוק טענות אלה במבט תורני, ולבחון האם אכן אין צורך לנהוג בקיצוניות בשאלות של פיקוח נפש, ויש להפעיל "איזון סביר" בין שיקולי הצלת החיים ובין צרכים אחרים. עיקר מטרתי כאן איננה להתווכח ויכוח עובדתי עם מכחישי הסכנה, אלא לבחון עקרונית את הטענה שיש "לספוג" תמותה באחוזים מסוימים בשל המחיר של הטלת הגבלות.[3]
קדושת חיי אדם למול ערכים אחרים
ההצדקה המוסרית של המתנגדים להגבלות נשענת על תפיסה תוצאתנית קיצונית. המוסר התוצאתני בוחן את המוסריות של פעולות לפי התוצאות שלהן. לפי גישה זו, פעולה שתיפגע בפחות אנשים מוסרית יותר מפעולה שתפגע ביותר אנשים. אין פעולות אסורות באופן עקרוני; העיקרון היחיד הוא מקסום הרווחה בפעולה. משמע, ניתן לשקול במאזנים את כמות הרווחה. גישה זו מתיימרת לשקלל אבדן חיים של מעטים עם נזקים לרווחה של רבים יותר.
למותר לציין כי המוסר היהודי אינו תוצאתני אלא מאמין בערכים מוחלטים. אסור לפגוע באדם בגלל עקרון קדושת החיים. מסיבה זו, אי אפשר להעלות כלל על הדעת הצבה של שיקולים אחרים מול חיי אדם. החיים אינם נמצאים על המנעד של מדד הרווחה – הם קדושים מצד עצמם. הרעיון שניתן לכמת את חיי האדם ולהפוך אותם למשקולת בשיקולי רווחה הוא פסול מיסודו. הגישה התוצאתנית תטען למשל שהצלת חיי אדם אחד משתווה לשיפור ברמת החיים של 30 עניים. משום כך, נוכל להעדיף מימון של מכוניות פרטיות ל-30 אנשים על פני חייו של אדם אחד. בגישה העקרונית, חיי אדם קדושים באופן מוחלט. אין כל יכולת להשוות אותם לערך אחר. וכמו שאמרו חז"ל, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.[4]
אך מה עם תאונות הדרכים? אם כנים אנחנו, מדוע באמת איננו פועלים להורדת המהירות המותרת בכביש?[5] אף שההסתברות להיפגע בתאונת דרכים נמוכה יחסית,[6] בסופו של דבר תאונות גורמות כל שנה למאות הרוגים ואלפי פצועים. האם העובדה שאיננו עושים זאת אינה מוכיחה שאכן אפשר וראוי לאזן בין שיקולי הצלת חיים לשיקולים של נוחות, הרגל ויעילות? האם יש הבדל מוסרי מהותי בין מגפת הקורונה למגפת תאונות הדרכים?
בהחלט יתכן שאיננו נוהגים כראוי (תרתי משמע) בענין מהירות הנסיעה […] לא מן הנמנע שחז"ל היו אוסרים תחבורה במהירויות הנהוגות היום, שהרי חמירא סכנתא מאיסורא
התשובה לכך היא כפולה. ראשית, בהחלט יתכן שאיננו נוהגים כראוי (תרתי משמע) בענין מהירות הנסיעה. חז"ל ביטלו מצוה דאורייתא של תקיעת שופר לכל ישראל מדי כמה שנים מחשש שיחידים ייכשלו בחילול שבת בשוגג. כלומר, למול החשיבות העקרונית של חילול שבת, הם ראו לנכון לוותר על מצוה חשובה וחביבה כמו תקיעת שופר. בעוד שהאיסור לתקוע שופר בשבת גורם להפסד עצום של מצוות, איסור על נסיעה מהירה כרוך בהפסד של נוחות חיים בלבד. לא מן הנמנע אפוא שחז"ל היו אוסרים תחבורה במהירויות הנהוגות היום, שהרי חמירא סכנתא מאיסורא.
הדברים אמנם נשמעים מוזרים למדי בהשקפה ראשונה, מפני שאנחנו כל כך רגילים לתחבורה המהירה ולהרגלי החיים שהתגבשו בעקבותיה, עד שקשה לנו לדמיין את חיינו תחת מגבלת מקסימום של 30 קמ"ש. אך האמת היא שאם לפתע לא היה ניתן לנסוע אלא במהירות הזו, לא הרבה היה משתנה. היינו נוסעים פחות; את הנסיעות היינו עושים בעיקר ברכבות ובתחבורה ציבורית; היינו נוטים לעבוד במקומות קרובים לבית.[7] ולאחר תקופת ההסתגלות היינו מתרגלים למציאות החדשה, כפי שהסתגלנו בתקופה האחרונה להגבלות הקורונה. כל שכן לו מעולם לא היינו מתרגלים לתחבורה מהירה.
מסיבות אלה, אני סבור כי מן הראוי היה לאסור על תחבורה מהירה. אילו זכינו והיתה לנו סנהדרין, ניתן לשער כי אכן היתה משביתה ייצור רכבים המסוגלים לנוע במהירות שמעל 30 קמ"ש, למשל, מלבד רכבי חירום.[8] העובדה שהחברה שלנו מתירה נסיעה מהירה ומסכנת חיים, בהחלט מעידה על שיבוש ערכים ועל העדפת נוחות על פני חיי אדם.
אולם, גם אלו שלא יסכימו אתי לגבי מהירות הנסיעה בכבישים, ייאלצו להודות כי יש הבדל משמעותי בין הסכנה שבנסיעה בכביש לסכנת הקורונה. יש הבדל מוסרי מהותי בין היתר לנסיעה משום רווחת הציבור לבין התנגדות להגבלות באותה הצדקה.
בין סיכון סטטיסטי לאחריות ישירה
במהירות הנהיגה המותרת כיום, נהג אחראי וזהיר שאיננו נוהג בשכרות, בתשישות או בפראות, איננו מסכן אחרים. מבחינה סטטיסטית, חלק מן האנשים ינהגו לפעמים בחוסר אחריות ויגרמו לתאונות, שבמהירות של 90 קמ"ש יגררו אבדן בנפש ונזקי גוף. בכי האי גוונא, אכן ניתן לטעון שאין השלטון (החילוני) רשאי לפגוע בחירות הפרט של הנהגים הזהירים בגלל פזיזותם של אחרים. הלגיטימיות של השלטון (החילוני) היא תיקון הסדר החברתי במידה מינימלית בלבד, כדי למנוע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", אבל אין לו סמכות לומר לאנשים איך ראוי להתנהג מבחינה מוסרית, כפי שהיתה לסנהדרין.
הלגיטימיות של השלטון (החילוני) היא תיקון הסדר החברתי במידה מינימלית בלבד, כדי למנוע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", אבל אין לו הסמכות לומר לאנשים איך ראוי להתנהג מבחינה מוסרית, כפי שהיתה לסנהדרין
כך גם לגבי צריכת אלכוהול או חומרים משני תודעה אחרים. הצורך האחראי איננו גורם בכך שום סיכון לאחרים. אלא שחלק מן האנשים יצרכו זאת בצורה חסרת אחריות ו/או יתמכרו לכך, ואז הם עשויים לגרום נזקים אדירים לאחרים ולעצמם. משום כך, בתקופת היובש בארה"ב (תקופת האיסור על ייצור אלכוהול ומכירתו) היו אנשים דתיים שהתנגדו למדיניות הממשלה, לא בגלל תמיכתם בשתיה מופרזת של אלכוהול אלא בגלל תפיסתם שאין זה תפקיד המדינה לחנך את האדם. הם טענו, במידה רבה של צדק, שאין למדינה זכות לפגוע בחירות הפרט של צורך האלכוהול האחראי, בגלל הסיכון שיוצר הצורך הלא-אחראי או בשל הסיכון של התמכרות אפשרית בעתיד.
אבל בכל הנוגע לזהירות הנדרשת על מנת למנוע הידבקות מנגיף, כל אדם היוצא לרחוב שלא לצורך ו/או ללא הזהירות הנדרשת יוצר בעצמו את הסיכון לאחרים, שכן יתכן שהוא גורם להדבקתם. במקרה זה, אין ספק שמתפקיד השלטון למנוע פגיעה באחר. לא זו בלבד שאין באכיפת אמצעי הזהירות הנדרשים פגיעה אסורה בחירויות מוגנות של הפרט, אלא שבכך המדינה מבצעת את תפקידה הבסיסי ביותר, המוסכם על הכל, להגן על אזרחיה מפני פגיעתם הרעה של זולתם – הגנה שפרטים אינם מסוגלים ליצור או לרכוש בכוחות עצמם. משום כך, טענת חירות הפרט כלל אינה רלוונטית.
בכל הנוגע לזהירות הנדרשת על מנת למנוע הידבקות מנגיף, כל אדם היוצא לרחוב שלא לצורך ו/או ללא הזהירות הנדרשת יוצר בעצמו את הסיכון לאחרים, שכן יתכן שהוא גורם להדבקתם. במקרה זה, אין ספק שמתפקיד השלטון למנוע פגיעה באחר
הבחנה זו יוצרת גם הבדל מוסרי משמעותי בין השניים. בנוגע לנסיעה בכבישים, חובתו המוסרית הפרטית של כל אדם היא לנסוע בזהירות. האחריות על מניעת סיכון סטטיסטי אינה תפקידו של הפרט, אלא תפקיד ההנהגה. כאמור, לא ברור שיש לשלטון סמכות ממין זה, ולכן, כל עוד אין לנו סנהדרין, ניתן להצדיק בדיעבד את המצב הקיים. אולם, במקרה שהאדם יוצר את הסיכון בעצם אי-הציות להגבלות, הרי שהאחריות רובצת עליו באופן ישיר. כמובן, אסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה, אבל גם אם הוא עצמו אינו חושש כל כך, "יותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק".[9] אם הוא אינו מקפיד על ההגבלות, הוא אינו דומה למי שנוהג ברכב במהירות 90 קמ"ש בזהירות, אלא למי שנוהג בשכרות. מי שלא נזהר כראוי והדביק אדם אחר וגרם למחלתו, נושא ישירות באחריות לנזק.
האם אסור לאדם לקחת סיכון בכל מחיר?
חלק מאסכולת המתנגדים להגבלות טוענים כי לא מדובר כאן בשאלה של חיים מול רווחה כלכלית אלא בחיים מול חיים. לדבריהם, השלכות ההגבלות על הבריאות הפיזית והנפשית של האוכלוסיה, כגון עלייה בשכיחות של דיכאון, מביאות לקיצור חיים, אם באופן קיצוני, כמו התאבדות ואלימות במשפחה, ואם באופן עקיף, כמו השפעת המצב הנפשי וחוסר התנועה על תוחלת החיים.[10]
אלו הן טענות משמעותיות, ואין לזלזל בהן. איני סבור שבכל סכנה רחוקה שבעולם צריך לנקוט אמצעי זהירות מקסימליים. הרי אפשר לקחת את הדברים אד-אבסורדום ולומר שאסור לאדם לצאת מהבית כלל. ודאי שבסופו של דבר אדם חייב לצאת ולהתפרנס על מנת שלא לרעוב ללחם. לא ביקשתי לתת כאן נוסחה לאיזון המדויק שבו מותר לקחת את הסיכון, אלא לבחון מוסרית את הטיעון שמותר להזיק לזולת ולסכן את חייו בשם רווחת הציבור.
היישום הפרקטי של הדברים כרוך בניתוח הלכתי ומעשי מורכב, שאיני מתיימר לערוך כאן. העיקרון הבסיסי ברור – שיקולי פיקוח נפש אינם ניתנים להידחות מפני שיקולים תוצאתניים של רווחה. יש לדחות בשאט נפש את העמדה הזו
החיים הם קדושים. אין שום דבר שיכול להשתוות לערך החיים. עם זאת, ודאי שיש גבול להגבלות, ובנקודה מסוימת מגיעה סגירת המשק לכדי פיקוח נפש. מאידך גיסא, יש רף מסוים שמתחתיו הסיכון נחשב כמאן דליתא (כמי שאינו) מבחינה הלכתית. הרי גם בפסח, שבו חמץ אסור במשהו, ככר לחם אחת אינה אוסרת את כל הכנרת. היישום הפרקטי של הדברים כרוך בניתוח הלכתי ומעשי מורכב, שאיני מתיימר לערוך כאן. העיקרון הבסיסי ברור – שיקולי פיקוח נפש אינם ניתנים להידחות מפני שיקולים תוצאתניים של רווחה. יש לדחות בשאט נפש את העמדה הזו. ההיפך הוא הנכון: יש לנקוט מידת זהירות מקסימלית בשאלות של סכנה ופיקוח נפש, עד קצה גבול היכולת, ולהעזר בדעת מומחים.
***
בשולי הדברים, ראוי לציין כי מעבר לעצם העיוות בגישה המוסרית של מתנגדי ההגבלות, אצל רבים מהם התגלה גם היחס המחפיר לקבוצות הסיכון, ובייחוד לקשישים. רובם נמנעו מלומר את הדברים בצורה מפורשת והם בצבצו רק מבין השורות, אך כמה מהם היו כנים דיים לומר במפורש שזה בסדר לפתוח את המשק, מפני שרובם הגדול של הקרבנות הם מבוגרים כבר ומתקרבים לסף חייהם.[11]
עמדה זו משתלבת היטב עם מגמות אחרות שמוליד המוסר התוצאתני, כגון "המתות חסד". אין לך אנטיתזה חריפה מזו למוסר היהודי. אפילו כשמדובר בשאלה של להרוג או להיהרג, פוסקת הגמרא שאסור להרוג את האחר, גם אם הוא זקן או חולה, כי "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך".[12] ואלה מוכנים לוותר על חיי הזקנים והחולים בשביל להרוויח כסף ונוחות. אדרבה ואדרבה, זקנינו הם מחמד עינינו וכתר משפחתנו, עטרת ראשנו ונזר תפארתנו; עליהם בנוי עיקר הקשר שלנו למסורת המפוארת של היהדות.
יה"ר שנזכה לנחמת ציון וירושלים, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוה, ונתנם בכל שונאיך.
[1] ראו למשל, Dennis Prager, "How Many Deaths Justify Starving Millions?", PragerU, May 14, 2020;Jonathan Rosenblum, "Journal of the Plague Year", Mishpacha Magazine, March 27, 2020; Dennis Prager, "The Worldwide Lockdown May Be the Greatest Mistake in History", Jewish Journal, May 5, 2020; Will Sommer, "Dennis Prager Licks Dirty Forks To Show COVID Who’s Boss", The Daily Beast, May 16, 2020; Lee Moran, "Conservative Pundit’s Hot Take On Coronavirus Lockdown Gets The Slapdown It Deserves", Huffington Post, 4/29/20.
[2] ראו למשל, Dennis Prager, "A Free Society Comes With Risks", PragerU, April 2, 2020.
[3] בשולי הדברים, נציין שקשה בכלל להבין את פשרן של חלק מן הטענות האמורות, נוכח התוצאות הקשות של פנדמיית הקורונה ברחבי העולם, ובייחוד באותן מדינות שסירבו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים או התמהמהו בנקיטתם; נוכח חוסר הוודאות ששרר בתחילת התפרצות ועדיין שורר במידה רבה, בכל הקשור למאפייני הווירוס, קלות הפצתו וקצב ההדבקה שלו, אחוזי התמותה הכרוכים בו והשלכותיו ארוכות הטווח; ונוכח הגל השני כתוצאה מן ההקלות שהממשלה אפשרה מוקדם מדי וההתרופפות בהקפדה על צעדי הזהירות. נציין, כי ללא נקיטת אמצעי זהירות כלל, כפי שהקיצונים מבין "אסכולת השפעת" היו מבקשים לנהוג, יש לצפות להדבקה של כלל האוכלוסיה – כשם שכלל האוכלוסיה עוברת שפעת במוקדם או במאוחר, ולפחות כ-70% ממנה – שיעור שלאחריו ההדבקה דועכת בשל "חסינות העדר". כך למשל, נניח שבארה"ב לא היו ננקטים כל הגבלות והיו נדבקים 'רק' 200 מיליון איש – פחות משני שליש מן האוכלוסיה, אזי גם אם נניח שאחוזי התמותה מן הווירוס נמוכים ביותר – ולו אחוז אחד בלבד, התמותה הצפויה היא של 2 מיליון איש. נשגב מבינתנו איך יש מי שמוכנים לקבל זאת. מעבר לתמותה הישירה הבלתי נמנעת כתוצאה מהדבקה המונית, הממד האקספוננציאלי של ההדבקה מעמיד את מערכת הבריאות הציבורית כולה בסכנת קריסה, כפי שאכן קרה באיטליה והביא לכך שחולים מעל גיל שישים – שחלקם הגדול יכול היה לשרוד לו קיבל את הטיפול הנדרש – כלל לא נקלטו בבתי החולים. קריסת מערכת הבריאות טומנת בחובה סכנה לחולים רבים שכלל לא נדבקו בווירוס, כמובן. וזה עוד לפני הסכנה למערכות חיוניות אחרות, כגון זרועות הביטחון, במצב של התפשטות מהירה. כל אלה מחייבים את מקבלי החלטות לקדם את פני הסכנה בכל דרך אפשרית, לכל הפחות על מנת לשטח את עקומת ההידבקות.
[4] עיין סנהדרין, פ"ד מ"ה.
[5] ראו באתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תאונות דרכים עם נפגעים 2018 – סיכומים כלליים, ירושלים, טבת תש"פ, בעמ' 21–22.
[6] ראו שם, עמ' 23.
[7] בכל אלה גלום רווח נוסף של הפחתת הזיהום ושיפור איכות הסביבה. בהקשר זה יש גם לזכור כי בשל העומס בכבישים, בהרבה מקרים מהירות הנסיעה הממוצעת לעבודה וממנה איננה עולה על 30 קמ"ש.
[8] כמובן, אין סתירה בין עמדה זו לבין העובדה שכותב השורות בעצמו, כמו כל אחד אחר, נוהג במהירות המקסימלית המותרת ואולי אף עובר אותה לפעמים.
[9] תוספות, בבא קמא כג, א, ד"ה "ולחייב".
[10] ראו למשל Jonathan Rosenblum, "It's Not About LIfe vs. Money", Mishpacha Magazine, April 29, 2020.
[11] בעניין זה ראו, Yoram Hazoni, “Whatever Happened to Honor Thy Mother and Father?”, The American Conservative, April 16, 2020.
[12] סנהדרין ע"ד ע"א.
תמונה: Bigstock
לגבי השקפת ההלכה – ראה ברכות ג "צאו ופשטו ידיכם בגדוד" אע"פ שבדרך שבעולם יש הרוגים וכן יומא מט שמכת פרדה לבנה הורגת אבל לא אסרו את גידולה
תראה את ההגדרות של חז"ל מה מצריך תענית וזעקת רבים !!!
ומה מוגדר כמגיפה ותחשוב אם איזו תובנה זה מסתדר יותר ?
נראה לי שהבנתך את הגישה השניה לא מדוייקת כ"כ, חלק מחיי האדם שנברא בצלם אלוקי זה היכולת והצורך להתפתח ואיכות החיים על כל גווניה וכשפוגעים בהם זמן ממושך גורמים מיתה בין אם בצורה ישירה ובין אם עקיפה.
החלשת התל"ג אינה רק בעלת משמעות כלכלית אלא חיי אדם ממש רק שלא מידיים !
כל אדם שיחשוב על זה קצת יוכל לראות שהנזק מסגר ארוך יגרום ליותר תמותה מכל המחלה הזו !!!