צריך עיון > סדר שני > אחריות > "גדר גדול גדרה תמר": MeToo בפרספקטיבה תורנית

"גדר גדול גדרה תמר": MeToo בפרספקטיבה תורנית

רבים תוהים כיצד עלינו להתייחס לתנועת MeToo שכבשה את העולם ונוקשת היום אף על דלתנו. עיון בפרשיית תמר וב"גדר הגדול" שחכמים מייחסים לה מעניק לנו נקודת פתיחה חשובה, ומלמד אותנו על גישת חכמים לקרבנות של תקיפה מינית.

כ"ה בשבט תשפ"ב

סיפורה הטראגי של תמר הוא אחת הפרשיות הקשות בספר שמואל (שמואל ב יג). אמנון בן דוד חושק בתמר, ובעצת יונדב בן שמעה מוצא תחבולה לשהות אתה ביחידות. אמנון מעמיד פני חולה, מוציא כל איש מעליו, ומבקש מתמר שתאכיל אותו בחדרו הפרטי. לאחר שהיא נכנסת אליו, מנסה אמנון לפתות את תמר, אך היא מסרבת לו ומתחננת בפניו שיחדל ממעשיו. למרות תחנוניה ובקשותיה לרחמים – וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי (שם, יג) – אונס אמנון את תמר באכזריות.

אחרי המעשה, ומתוך תחושת שנאה עזה כלפיה (וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד), אמנון מגרש את תמר מביתו, ואינו מסכים לבקשתה לשאת אותה לאשה. בעקבות זאת, תמר מחליטה לבזות את עצמה ברבים: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. לבסוף, אבשלום אוסף את תמר אחותו לביתו. כשמגיעה הזדמנות מתאימה, הוא מצווה את אנשיו לנקום באמנון ולהרגו.

מובן שמדובר בהופעות שונות מאד של פעילות למען קרבנות תקיפה, אך קווי הדמיון, למרות השונות המהותית, ראויים לדעתי להדגשה. לנוכח האווירה הציבורית השוררת כיום במחננו, כדאי לנו לחזור ולשנות את פרשיית תמר.

הפסוקים מתארים את תמר כאשה צדיקה. במילים המזכירות את מעשה שכם ודינה (אף היא בת "משפחת אצולה"), היא מזהירה את אמנון פן יעשה "אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת", שכן "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, פסוק יב). היא גם היתה אמיצה. המדרש דורש את הביטוי "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה" (שם, פסוק יד) ללמד שתמר נאבקה עם אמנון, אלא שהוא גבר עליה. לעניין מאמר זה אתמקד במעשה תמר לאחר שגורשה מבית אמנון. לפי דברי הגמרא, אין מדובר באשה מרת נפש המבזה את עצמה מתוך מצוקה, אלא במעשה גדול:

תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה תמר באותה שעה. אמרו: לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה! אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה! אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה […] אלא אימא: גזרו על ייחוד דפנויה. (סנהדרין כא, א-ב)

כפי שאבאר, בדברים קצרים אלו הופכים חז"ל את תמר למבשרת עתיקת יומין לתנועת MeToo (Me Too או metoo#), אלפי שנה לפני גרסתה העכשווית. כמובן, מדובר בהופעות שונות מאד של פעילות למען קרבנות תקיפה, אך קווי הדמיון, למרות השונות המהותית, ראויים לדעתי להדגשה. לנוכח האווירה הציבורית השוררת כיום במחננו, כדאי לנו לחזור ולשנות את פרשיית תמר.

 

גדר גדול גדרה תמר

הדבר הטבעי ביותר עבור תמר, כפי שאנו מכירים מאינספור קרבנות לתקיפה מינית, היה לשתוק. הבושה הנוראה (וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי), לצד תחושות קשות מנשוא של חילול וחרדה, ביזיון ובלבול, מובילות לעתים קרובות לבריחת הקרבן לתוך עצמו ולשתיקה שקשה לשבור. אצלנו, בחברה קהילתית וקרובה, מצטרפים לכך שיקולים של משפחה, מעמד וכמובן שידוכים, וסביר שאלו היו רלוונטיים כבר בעידן התנ"ך. אילו תאר המקרא את תמר שותקת, מסתירה את המעשה וחוזרת בדממה לבית המלך, לא היינו מרימים גבה. אכן, בסיפור של בת יעקב הפסוקים אינם מציינים כל תגובה בשמה של דינה. קולה דמם.

בניגוד לכך, תמר נותנת אפר על ראשה, קורעת את כתונת הפסים המלכותי שעל גופה, וזועקת בקול גדול. היא מדברת. כשהוא פוגש אותה בדרכה, יודע מיד אבשלום את אשר נעשה לה, והוא דואג להחריש את זעקתה (וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי) ואוסף אותה אל ביתו. ואולם, חז"ל מלמדים כי הזמן שבו הסתובבה תמר בחוץ, בזויה וזועקת, היה בעל משמעות, וכי "גדר גדול גדרה תמר באותה שעה".

תמר, לפי הבנת חכמים, לא קרעה את בגדיה מתוך צער בלבד, ולא הסתובבה בחוץ אחוזת חרדה וטרוף. את מעשיה היא עשתה מתוך שיקול דעת ומרצון לגדור גדר – למנוע את המקרה הבא

תמר, לפי הבנת חכמים, לא קרעה את בגדיה מתוך צער בלבד, ולא הסתובבה בחוץ אחוזת חרדה וטרוף. את מעשיה היא עשתה מתוך שיקול דעת ומרצון לגדור גדר – למנוע את המקרה הבא. בפרסום שנתנה למקרה התקיפה שעברה, היא סימנה למנהיגי הדור שיש צורך לנקוט צעדים מעשיים, והם אכן קלטו את המסר: "אמרו: לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה!"

ואולם, עדיין יש צורך לעמוד על הגדר שגדרה תמר. דברי ר' יהושע בן קרחה אינם מזכירים את גזרת הייחוד, המובאת בהמשך בשם רב. מהו אפוא אותו הגדר שהיא גדרה? מפשטות דברי הגמרא, נראה שר' יהושע בן קרחה אינו מתכוון לגדר הלכתי של תקנת חכמים, אלא לגדר תודעתי: תמר הביאה לשינוי תודעה ביחס לתקיפות מיניות. יתרה מזו, נראה כי גזרת הייחוד המוזכרת בהמשך היא תולדה ישירה של שינוי תודעה זה. לשם הבנת העניין, אקדים הקדמה קצרה בדיני הייחוד.

 

ייחוד: החשש לעברה בהסכמה

מדברי המשנה במסכת קידושין, שהיא המקור הראשוני לדיני הייחוד, עולה כי עניינו של איסור ייחוד הוא מניעת עברה – עברה של איסור עריות – ולא מניעת מעשה הנעשה בכפייה.[1] כלומר, ההנחה שמאחורי האיסור היא שבני אדם עשויים להתפתות אחרי יצרם, וכי הימצאותם במצב של התייחדות תביא אותם לעברה. הרמב"ם עומד על כך בלשון קצרה: "שדבר זה גורם לגלות ערווה" (הלכות איסורי ביאה כב, א).

הנחה זו עולה מדינים אחדים בהלכות ייחוד. הלכה אחת, המבוארת בדברי רבא בהמשך הסוגיה, קובעת כי איסור ייחוד לא נאמר בנסיבות שבהן האישה אינה "מוסרת עצמה לביאה" – כגון בנוכחות בתה (קידושין פא, ב). הלכה נוספת המורה על העיקרון היא היתר "בעלה בעיר" (אין איסור להתייחד עם אישה נשואה כאשר בעלה נמצא באותה העיר), המיוסד על העובדה ש"אימת בעלה עליה" (רמב"ם שם, הלכה יב). האישה חוששת מבעלה שבעיר, ולכן לא תסכים לקיום יחסים עם גבר זר.

ראוי לתהות על הנחה יסודית זו העומדת בבסיס הלכות הייחוד: מדוע מתייחס האיסור רק לאפשרות של קיום יחסים בהסכמה, ולא לחשש של יחסים בכפייה? כלומר, גם כשניתן להניח שהאישה לא תתפתה לדבר עברה, כגון כשבעלה בעיר, מדוע אין לחשוש שמא הנסיבות האינטימיות יביאו לכדי בעילה אסורה בכפייה?

איסור ייחוד מביע חשש מפני חולשה אנושית המביאה לידי עברה כלפי המקום, ולא מפני רוע אנושי המביא לידי פגיעה בזולת. האיסור הוגבל אפוא לחשש מפני מעשה בהסכמה בלבד. עד שהגיעה תמר

נדמה שהתשובה לכך היא שעניינו של איסור ייחוד הוא דאגה לאיסורי עריות החמורים, ודרכם של איסורי עריות להתקיים בהסכמה ולא בכפייה. יש אמנם אפשרות שאיסור עריות יתקיים באופן חד-צדדי, בכפייה, ובמקרה הזה מדובר במעשה חמור עוד יותר המתיר את נפשו של המבצע להריגה (כמבואר במשנה, סנהדרין ח, ז). ואולם מדובר במקרה חריג: לא די בכך שאדם עובר בו על איסור ערווה, אלא הוא אף עושה זאת בכפייה על הזולת. איסור ייחוד אינו מתייחס לציור חריג זה, אלא למקרה השכיח של יחסים בהסכמה.

לשון אחר: איסור ייחוד מביע חשש מפני חולשה אנושית המביאה לידי עברה כלפי המקום, ולא מפני צירוף החולשה עם רוע אנושי המביא לידי פגיעה בזולת. האיסור הוגבל אפוא לחשש מפני מעשה בהסכמה בלבד. עד שהגיעה תמר.

 

ייחוד פנויה: איסור ייחוד מסוג אחר

ביציאתה לרשות הרבים בבגדים קרועים ובאפר על ראשה, הפנתה תמר זרקור על מקרה מסוג אחר לגמרי, שטרם זכה לתשומת לבם של חכמים. בשפה העכשווית אנו קוראים לזה תקיפה מינית. לפתע נדרשו חכמים לדאוג לתופעה שאיסור ייחוד, העוסק בעברה של עריות בלבד, אינו יודע להתמודד אתה. הם נדרשו להביט על דמותו של קרבן.

המקרה של אישה פנויה אינו מצדיק איסור ייחוד רגיל, שכן הקשר בין גבר לבין אישה פנויה חסר את החומרה המיוחדת של עריות. מנגד, חז"ל לא חששו למקרים של אינוס. יתכן שהסיבה לכך היא שמקרים של אינוס פנויה אינם שכיחים: אמנם אין בכך ממד של עברה, אך הגנתו של האב הספיקה בדרך כלל למנוע את המקרה. יתכן גם שכיון שאינוס פנויה מוצג בתורה "עוולה אזרחית" ולא "עברה פלילית" – בדיוק כמו במפתה את הנערה, על האנס לשלם קנס לאביה (אם היתה בתולה[2]) ולשאת אותה לאישה (דברים כב, כט) – סבלה של האישה והיותה קרבן לא זכו לתשומת לב מעמיקה.[3]

כך או כך, ר' יהושע בן קרחה מתאר שינוי תודעתי חד בעקבות מעשה תמר: "אמרו: לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה! אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה!" במקרה של תמר, החשש המתואר אינו מפני עברה, אלא דאגה לקרבן. אם באיסור ייחוד של מסכת קידושין האישה היא שותפה לעברה, ואשמה לא פחות מהגבר, הרי שבדברי ר' יהושע בן קרחה היא נעדרת אשמה. היא קרבן בלבד.

במעשה דינה […] מדגישים חכמים את האחריות של הקרבן […]. בניגוד לכך, במעשה תמר קבעו חכמים שפריצותה של אישה אינה שוללת ממנה את מעמד הקרבן: עלינו לדאוג גם לה

ר' יהושע בן קרחה אף עולה מדרגה בקבעו כי יש לדאוג לא רק לנשים הצנועות, אלא גם לנשים הפרוצות. במעשה דינה, על הפסוק וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה (בראשית לד, א), מדגישים חכמים את האחריות של הקרבן, כפי שמביא רש"י: "ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת 'בת לאה', שאף היא יצאנית היתה." בניגוד לכך, במעשה תמר קבעו חכמים שפריצותה של אישה אינה שוללת ממנה את מעמד הקרבן: עלינו לדאוג גם לה.

אם ר' יהושע בן קרחה הדגיש את השינוי התודעתי בלבד, בלי להזכיר מודל הלכתי שנועד לטפל בתופעה, הרי שר' יהודה (בשם רב) מוסיף שבאותה שעה גזרו על ייחוד פנויה. לפי דברינו, עולה כי גזרת ייחוד פנויה אינה מוסיפה את הפנויה לאיסור ייחוד הידוע מכבר, אלא באה לכונן איסור ייחוד מסוג אחר: לא בשל חשש מפני מעשה עברה, אלא בשל חשש מפני תקיפה מינית, חשש לגורלו המר של הקרבן.[4]

כשתמר דאגה שיראו אותה במצבה הבזוי, לא לעצמה בלבד היא דאגה; היא דאגה שנראה את הקרבנות כולם, את הנפגעות באשר הן. ומכאן לתנועת MeToo.

 

פעילותה של תמר נגד אלימות מינית

יהיה זה כמובן אנכרוניזם מדרגה הראשונה לדבר על גדרה של תמר התנ"כית (או על המיוחס לה מימי התנאים) במונחים של תנועת MeToo של המאה ה-21. עם זאת, דיון השוואתי קצר עשוי להיות לתועלת.

תנועת MeToo, שהחלה את דרכה בעשור הראשון של המאה ה-21 וצברה פופולריות עצומה ברשתות החברתיות החל משנת 2017, חרטה על דגלה את שבירת מסך השתיקה של נפגעות (ונפגעים) של תקיפות מיניות, על מנת להעצים את הנפגעות, להפנים את התודעה שהן אינן לבד, ולהעניק להן את האמפתיה ואת התמיכה שלהן הן זקוקות. התנועה הצליחה להשפיע עמוקות על נורמות של דיווח על תקיפות מיניות (בארצות הברית נמצא שלמעלה מ-50% העידו על סיכוי גבוה יותר שידווחו בעקבות התנועה[5]), והיתה זרז משמעותי לקביעת מדיניות על ידי חברות ענק וגופים ממשלתיים – ואף לחקיקה ענפה בכמה נושאים הקשורים לתקיפות מיניות.[6] כלומר, תנועת MeToo השפיעה בתחילה על התרבות, ומשם גם על החוק.

גדר גדול גדרה תמר, אך כמו בתנועת MeToo של המאה ה-21, הוא הגיע עם תג מחיר

בהתאמה, ובלי הממדים העצומים שהתאפשרו בעידן של המוני משתמשים במדיה החדשה, אלו גם ההשלכות שחז"ל מתעדים בעקבות מעשה תמר. תחילה, כדברי ר' יהושע בן קרחה, היתה השפעה על התרבות – על התפיסה ועל הגישה. לאחר מכן היתה השפעה על החוק: גזרו חכמים אף על ייחוד פנויה. אמנם לא MeToo, אך תמר, במסורת חז"ל, בהחלט הקדימה את זמנה.

מנגד, לתנועת MeToo יש גם מחירים, שרבים מתריעים מפניהם. התנועה זכתה להצלחה כבירה מול דמויות רבות עוצמה שפגעו במספר גדול של קרבנות וגם ידעו להפעיל את כוחם הרב כדי להשתיק אותם – כמו הארווי ויינשטיין (מפיק הוליוודי שעניינו הצית את התנועה), קווין ספייסי (שחקן מפורסם) ולארי נאסר (רופא ספורט ידוע). מנגד, במקרים אחרים, כאשר העובדות נותרו מעורפלות או כאשר דובר במעשים השוכנים בשטח האפור שבין הלא ראוי ללא חוקי, עלו שאלות קשות של שלילת חזקת החפות והזכות להליך משפטי תקין מנאשמים (דוגמא מפורסמת שהעלתה פולמוס בנושא היא השחקן עזיז אנסרי), לצד האפשרות של ניצול לרעה של התנועה לצורך נקמה אישית וכדומה.

גם המקרה של תמר לא היה נקי ממחירים. אבשלום, שראה את אחותו במצבה המבוזה, שמר טינה עמוקה לאמנון אחיו, ולאחר שנתיים מצא את ההזדמנות וציווה לאנשיו להרגו: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל (שם, פסוק כח). סופו האכזרי של אמנון לא נגזר על פי בית הדין, ואף לא היה בהתאם לכללי המשפט המהותי. גדר גדול גדרה תמר, אך כמו בתנועת MeToo של המאה ה-21, הוא הגיע עם תג מחיר. לא למותר לציין שבעיני חז"ל, המחיר במקרה של תמר היה שווה.

 

ה-MeToo שלנו?

הרקע למאמר זה הוא כמובן פרשיית ולדר, שהדיה לא פשו מהמרחב התורני-חרדי. מספר לא מבוטל של תלונות הגיעו בעקבות הפרשיה הקשה, ואלו עשויות להפוך מטפטוף לשטף מלא. לעתים נדמה שאנחנו עומדים בפני רגע של MeToo משלנו, ועלינו לשאול את עצמנו כיצד להתייחס אליו. לעניין הזה פרשיית תמר, והגדר הגדול שחכמים מייחסים לה, מעניקים לנו נקודת פתיחה.

מדהים לראות שבחוקות העמים, עד לעת החדשה (ולעתים עד בכלל) נחשב האינוס לאיסור שעיקרו עברת רכוש המגנה על האינטרס של גברים ועל היציבות של "שוק השידוכים". בהחלטה שקבעה לראשונה איסור על אינוס במסגרת הנישואין, כתב אחר השופטים כי "מטרת האיסור [המוסרתי] על אינוס היתה להגן על טהרתן של נשים ולכן על ערכן עבור אביהן ובעליהן".[7] בניגוד לתפיסה זו, דברי חכמינו לפני אלפיים שנה קבעו בבירור שמדובר בעברה כלפי הקרבן: "אמרו: לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה! אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה!" אכפת לנו מהקרבנות.

באשר לנוהג השתיקה שנגדו הוקמה תנועת MeToo, הרי שכבר מימי המקרא מלמדת אותנו תמר שמול תקיפה מינית אין מן ראוי לתפוס פלך של שתיקה

באשר לנוהג השתיקה שנגדו הוקמה תנועת MeToo, הרי שכבר מימי המקרא מלמדת אותנו תמר שמול תקיפה מינית אין מן ראוי לתפוס פלך של שתיקה. השתיקה נותנת כוח ושליטה לתוקפים ומעניקה להם את הביטחון להמשיך במעשים ההורסים חיים ואף גודעים אותם כליל, חלילה. הגשמת ייעודו של אברהם אבינו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, והזכייה בהבטחה לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו, תלויים בדיבור, בתלונה, בדיווח.

ואולם, ייעוד זה של "צדקה ומשפט" מחייב אותנו לצמצם את המחירים, ולהימנע מהעתק-הדבק פשוט של ה-MeToo המערבי. מצד אחד, עלינו לדאוג שהמגמה החיוביות של גילוי ודיווח לא תערער את עקרון היסוד של וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ (מיכה ו, ח) – ואת זה בהחלט לא ניתן לומר בנוגע לתנועה העולמית. ביחס למעשה תמר מעיר הנצי"ב שהיא הקפידה שלא להפר נורמות בסיסיות של צניעות בפרהסיה הציבורית:

נשואות, אפילו פנויות שנתאלמנו או נתגרשו, מכסות ראשן […]. וזהו שאמרו בסנהדרין "גדר גדול גדרה תמר באותה שעה וכו'", ולכאורה הלא צעקה בפירוש שנאנסה, שאין לך פריצות גדול מזה והיא צנועה היתה, ורק אבשלום הבין צעקתה, אבל כל העולם מאין ידעו על מה היא נזעקת? אלא שהודיעה בזה שכיסתה ראשה בידה בלא צעיף שבעולה היא כעת פתאום. (דבר העמק, שמואל, שם)

לעניות דעתי, פשטי הפסוקים מלמדים שתמר הפרה את כללי הצניעות הנהוגים, והיה בכך צורך: להעביר את המסר, על דרך מעשה בתו של ר' יוחנן כהן גדול בשעתה (עי' הערה 3). עם זאת, הנקודה בוודאי ראויה להדגשה, ועלינו למצוא מסגרת המאפשרת דיבור ודיווח בלי שאלו יפרקו את יסודות הצניעות שעליהם אנו מבססים את חיינו.

עם זאת, עלינו להימנע ממצב של ניהול משפט שדה בתקשורת ובמדיה החברתית ומהתעלמות מעקרונות משפט בסיסיים. לשם כך, לצד הרצון האמור לשמור על הפרהסיה הציבורית שלנו, אחזור על דברים שכבר הזכרתי במאמרים קודמים בעניין הצורך של הקמת גוף או גופים שיהיו כתובת לתלונות של נפגעים ונפגעות. מצד אחד, גופים אלו יקלו על תהליך התלונה, תהליך שקשה לכולם וקל וחומר לקרבן חרדי, ומצד שני יידעו לטפל במקרים תוך הפעלת שיקול דעת תורני, בשיתוף פעולה מלא עם גורמים מקצועיים ועם רשויות החוק והרווחה.

לפני הכל, הדבר הדחוף ביותר הוא לדאוג לקיום תהליך חינוכי רחב ועמוק בנושא של פגיעות מיניות, ואף להקפיד על נורמות ברורות וחדות שימנעו, ככל שניתן, את ההיתכנות של פגיעות. כך הרי נעשה בעקבות מעשה תמר: שינוי תודעתי המפנה את הזרקור אל הקרבנות, לצד תקנה שתמנע את המקרה הבא. אנו, בהתאמה, זקוקים מאד לשניהם, ויש לנו אילן גבוה – עץ תמר, לא פחות – להיתלות בו.

 


[1] וזו לשון המשנה: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים" (קידושין ד, יב). הגמרא עומדת על אי-הסימטריה שבהוראת המשנה – לגבר אסור להתייחד עם שתי נשים, ואילו לאישה מותר להתייחד עם שני גברים – ומבארת מדוע הדבר כן: "תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתם קלות עליהן" (קידושין פ, ב). כלומר, דעתן הקלה של נשים (רש"י: "ושתיהן נוחות להתפתות"), לעומת דעתם השקולה של גברים, גוזרת את ההבדל ההלכתי בין נוכחותם של שני גברים לעומת שתי נשים. מבואר, אפוא, שהחשש הוא למעשה עברה המבוצע בהסכמה, ולא לכפייה על ידי צד אחד.

[2] עי' ספרי, פרשת כי תצא, אות רמד, שם מבואר (לפי המסקנה) שאין תשלום קנס על אינוס נערה שאינה בתולה.

[3] הדבר מזכיר את דברי המדרש (יש כמה גרסאות לכך) בעניין בתו של ר' יוחנן כהן גדול, שכאשר רצו להוליכה אצל ההגמון (שכן גזרה מלכות יון שכל מי שנושא אשה תִּבָּעל לַהגמון תְּחִלה) "פּרעַה רֹאשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם". יהודה מכבי ואחיו נבהלו ממעשה נועז זה, וגזרו עליה "הוציאוה לשׂרפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות", אך היא השיבה להם: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?" מתוך כך, נועצו יחדו יהודה ואחיו להרוג את ההגמון, וכך עשו (מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קלב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' קפה). מתחילה, השיקול הריאל-פוליטי ("סכנת נפשות") הכריע שנכון וראוי למסור את האישה להגמון, וכי יש להתיר זאת הלכתית. אך בתו של ר"י כהן גדול הפנתה את הזרקור אל האשה עצמה, על הקרבן, ומפרספקטיבה זו הבינו יהודה ואחיו שלא יתכן להמשיך בנוהג זה. תודות לגב' ורדית רוזנבלום שהסבה את תשומת לבי לדברי המדרש.

[4] יש להעיר שפרשנות זו תעורר השלכות מעשיות אחדות שלא מצאתי בדברי הפוסקים. למשל, מה הדין בייחוד פנויה בנסיבות שאין האישה "מוסרת עצמה לביאה", כגון אם נמצאת בתה עמה (במקרה של אישה גרושה או אלמנה). ככל שמדובר בחשש ליחסים בהסכמה (איסור ייחוד הכללי) הרי שאין חשש בנסיבות אלו, אך בנוגע לייחוד פנויה, העובדה שאין האישה מוסרת עצמה לביאה אינה רלוונטית לאיסור. יצוין שיש ראשונים (כגון הרא"ש) שצירפו את איסור ייחוד פנויה לסוגיה הכללית של איסור ייחוד במסכת קידושין, ומדבריהם משמע שמדובר באיסור בעל מאפיינים דומים, ואילו אחרים נמנעו מלחבר בין הסוגיות. וצריך עיון בכל זה, ובס"ד אקדיש לכך תשומת לב במאמר נפרד. עוד יצוין שאין להקשות שהרי גם בערווה (כגון אישה נשואה) יש לחשוש, אחרי שינוי התודעה בעקבות מעשה תמר, למקרה של תקיפה מינית, שכן יש לומר שחז"ל לא חששו לאפשרות כזאת כאשר מדובר באיסור ערווה החמור, על דרך אמרת חז"ל שיש לחשוש שאדם יעבור על איסור אחד, אך לא שיעבור על שני איסורים.

[5] ראו https://www.israelhayom.com/2021/10/18/4-years-in-has-metoo-truly-changed-how-harassment-victims-are-treated/.

[6] דוגמא לכך היא חקיקה של כמה מדינות בארה"ב שאסרו, בהשראת תנועת MeToo, הסכמי סודיות המתייחסים לתקיפות מיניות. כן קיימת חקיקה המעניקה הגנה נרחבת יותר לעובדים (ובפרט לעובדי קבלן) מפני תקיפה מינית במקום העבודה.

[7] People v. Liberta, 474 N.E.2d 567, 576 (N.Y. 1984). ראו Alexander Wald, "What's Rightfully Ours: Toward A
Property Theory of Rape", 30 Columbia Journal of Law and Social Problems 488.

Photo by Wade Lambert on Unsplash

15 תגובות על “"גדר גדול גדרה תמר": MeToo בפרספקטיבה תורנית

  • תנועת Me Too (מי טו) =גם אני. היא תנועה פמיניסטית שצברה תאוצה גם ברשות החברתיות בארה"ב כדי לעודד נשים שנפגעו מינית להרים ולהשמיע את קולם ,כלומר 'גם אני' הייתי קרבן לפגיעה/הטרדה מינית , אך בשום אופן זה לא המודל שעלינו לאמץ בחברה החרדית וד"ל.

    • יישר כח, יהושע! דברים נכונים ונכוחים. וכבר נאמר: שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים.
      לעניות דעתי יש מקום לפעילות נמרצת לא רק בתחום האומר והתקשורת, אלא גם (בעיקר!) בתחום החינוך והמנהיגות הרבנית.
      שבת שלום ומבורך,

      מראובן גל.

  • מאמר מאלף שמתמודד עם האמת מול העיניים.
    נראה גם מכוון לפשט הגמרא בלי צורך לאנוס את הטקסט..

  • מאמר יפה מאוד. הבעיה היא שאין לנו היום את רבי יהושע בן קרחה ולא סנהדרין שיושבים על מדין. אני מתקשה לראות שניתן להקים גוף שיאחד את נושא הפגיעות המיניות בציבור החרדי וכיצד כל קהילות הקודש יתנו בהן אמון. רק לדמיין שהיה קם גוף כזה וחיים וולדר היה יכול בקלות להיות חלק מהוועדה המייעצת. ואנה אנו באים

  • אני מעריך את הכנות של הכותב בהערתו שיש בהקבלות שלו מידה של אנכרוניזם, הבקיאות הרבה, וגם את מוכנותו להתמודד בכנות עם מורכבות תופעת me too. אני רק חושש שאי שאפשר לנתק עניין זה מהתייחסות למעמד האישה בחז"ל ובהלכה באופן כללי, ושלא ניתן לבחור בפינטצה רק את מה שנוח מתוך עולם שלם של הלכות ואמירות חז"ל פוגעניות כלפי נשים כדוגמת "נשים דעתן קלה", "אישה פסולה לעדות", חוסר סימטריה שקיימת עד היום בחוקי גירושין, ענייני ייבום, בגידות, התייחסות לאונס כפגיעת רכוש (גם אם התרחש בהקשר זה שדרוג כלשהו מאז ימי חז"ל), ומה לא. גם לטעון שתמר גילתה את אמריקה נראה לי לא ריאלי מבחינה הסטורית, וראו לדוגמא את פרשיית פלגש בגבעה שמכיל יסודות דומים מאד (כשהייתי ילד דאגו להשמיט את זה מהסילבוס). כדאי לקרוא באותו הקשר את מאמר הארץ המעניין "הרב שלא ידע שהוא פמיניסט" https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10529258. באופן כללי, אני מניח שהתרבות של חז"ל ושל היהודים היתה מתקדמת יחסית לתקופתה רק שהכל יחסי.

    • אתה באמת חושב שאיש ואשה הם בדיוק אותו הדבר??

  • יישר כח על המאמר. כרגיל, מאלף ומעורר מחשבה ואשרי הדור שניתן להעלות חידושים ברורים בלי לעבור תחת שבט הצנזורה של בורים ודעת בעלי בתים המתחפשים כרב ורבנן.

    עדיין יש חולייה חסרה בעניין היחס של תורה לתקיפה מינית.
    אנשים מנסים בכח לקשר לתורתנו את האתיקה הרווחת בעולם המתקדם השולל תקיפה מינית.
    וגם לעוות את פירוש הפסוק "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" (שם מדובר על מאורסה *לאיש* (קנין) ו*לא* על פנוייה. ו*לא* על ילד)

    אך אין הדברים פשוטים כל כך.

    למה לא מוזכר אירועים כאלו בספרי השו"ת, בש"ס ופוסקים? למה צריך לחזור אחורה עד תנ"ך
    אני מנסה לקשר את זה למשנה ששנינו בפרק החובל "התוקע לחבירו" שם רואים שהתנאים מאוד החמירו בגודל התשלום על בושת.

    בסוף המשנה מוזכר "זה הכלל הכל לפי כבודו". לפי זה ייתכן לומר:

    א. אין לנו להביא ראייה מזה שבפוסקים לא מוזכר עניין תקיפה מינית. כי כל האנושות לא היה מודע לחומרת העניין בשנים הקודמות וכמה הקורבן יוצא פגוע בנפשו. ולכן בא הפסק "הכל לפי כבודו" שזה דבר שמשתנה מזמן לזמן.

    ב. למרות שאין אנו דנים כיום נזקי אדם באדם בכלל ובושת בטוח שלא דנים. עדיין "בין דין עונשין ומכין (ולדעה אחת אף הורגין) שלא מן התורה מפני שנאמר ובערת הרע מקרביך. ומטעם זה התירו ואף חייבו הרב אליישיב ועוד פוסקי דורנו למסור פוגעים כאלו לרשויות ולא לחשוש מפני ערכאות כי הדור צריך לזה.

    גם מחבר הנכבד רמז על השינוי בכתבו "בחוקות העמים, עד לעת החדשה (ולעתים עד בכלל) נחשב האינוס לאיסור שעיקרו עבירת רכוש המגן על האינטרס של גברים". והנה, כעת, עלינו לעשות "כמתוקנים שבהם" ולחייב בושת "שלא כדין".

  • צודק הכותב הנכבד שרצוי שיוקמו גופים מיוחדים לבדיקה וטיפול נאות בעניינים כאלו . ואולי באמת קשה להקימן מסיבות של אי אמון פנימי מספיק, כפי שכתב אחד המגיבים .
    ולכן תגובתה הבלתי מקובלת של תמר דאז, ואולי היום, היא לב המסר והלימוד של חז״ל ושלנו. לא לפחד להציג את החרפה, ע״י מי שנפגעה או נפגע ממנה ובראש חוצות. רק כך יתנערו ראשי הקהילות להקמת גופי בדיקה . בדיוק כמו חזל שסיפור תמר עורר את הדיון והחידוש ההלכתי בענין. בבחינת לחץ מלמטה יעורר תיקון מלמעלה בהנהגה.
    ועוד דבר שנלמד מן התורה, התארגנות נשים למען צדק והגינות . בנות צלפחד שחשו שלא יקבלו נחלה בארץ שלא בצדק, לא התבלבלו ובאומץ עם נימוס ועם לימוד וכבוד, בקשו את חלקן. הקב״ה ומשה שינו מצווה מדאורייתא למענה הולם לבקשה זו . אז נלמד מהן עלינו, תתארגנה נשים למטרה זו להגנה לתמיכה לעידוד נשים שנפגעו ולדרישה להקמת גוף בודק לבדיקת כל ארוע וארוע וכל עברה ועברה.

  • • למיטב ידיעתי, ונא לתקנני אם אני טועה, אונס (את מי שאינה מאורשה או נשואה) אינו נענש אלא בפצוי לאביה הנערה, והיא ניתנת בידה הברירה להשאר איתו כבטוח חיים (כי ערכה נפגם). היחס התורני היה כזה של העמים. ומדברי חזל שציטטת אין שום ראיה שהפגיעה היא באשה. לא תמיד כשיש רעיון פשוט ונכון צריך לתלותו בתורה ובחז"ל.
    • הקמת גוף מיוחד – זה ילך רק אם ניקח קבלני משנה מיזרוחניקעס כמו הרב אליהו.

    • יש גוף כזה וקוראים לו המשטרה! זו עבירה פלילית לכל דבר וצריך לפתוח לו תיק במשטרה על מנת שיורחק ממשרות עם ילדים וכדומה. ראו הוידאו עם הרב קנייבקי זצ״ל שאומר ללכת למשטרה! מה עוד שזה דבר פשוט. ורק בגלל חרדיות אין שום סיבה לא לפתוח לפושע תיק במשטרה ויבוא על דינו. כך לא ירבו המקרים רחמל״צ. והרב אליהו צדיק על עזרתו לזולת וחלילה מלזלזל בו זו עבירה חמורה. וברגע שהעבירה זה דבר ידוע ומוכח ברבים צריך להוקיע את הפושע מכל וכל על מנת שלא ירבו פשעים איומים כאלה בעם ישראל.

  • כאשר המציאו את המושג אפולוגטיקה חשבו על מאמרים מסוג זה, אתה אונס ( את הכתובים) מפתה ( את הקוראים) ומןציא שם רע ( על התורה) .קהילה שצריכה הוכחה מפסוקים שאונס אסור היא קהילה חולה חולה מאד בשום קהילה גם לא אצל גגסטרים אין הו"א שזה מותר ,הרעיון להרחיק פיסית בין המינים לא קשור גם אצל הבדואים היה אהל נשים ואהל גברים והם לא מבשרים של metoo# כוונתך רצויה מעשיך עלבון לאינטיליגנציה .הבעיה בציבור החרדי בהקשר הזה היא שישנם יותר מדי שיקולים שמעורבים וכולם מתחילים במה יאמרו ,ממשיכים לחילול ה' , עוברים למויסר למסיימים באסור לקבל לשון הרע . כל אילו משוכות שצריך הקרבן לעבור הן מתחילות בבית ממשיכות למשפחה המורחבת לקהילה ולנושאי התפקידים בה ( ויראו את בנות האדם לקחו מהיכן שבחרו ) תשאלו עובדות סוציאליות על שיתוף הפעולה מצד גורמי הקהילה השונים שם תמצאו את הריקבון

    • הרשה לי לנחש שקראת את המאמר ברפרוף בלבד, אם זוהי תגובתך.

      המאמר אינו עוסק כלל וכלל בעצם האיסור של אונס, אלא בסוגיית הפרסום שניתן לו.

  • יישר כוח על המאמר, מאלף בינה! השילוב בין הבנה תורנית מעמיקה להכרות עמוקה עם העולם והיכולת לערוך אינגרציה בינהם. מופלא.
    יישר כוח על ההפנייה לסיפור של תמר מכיוון שלהבתי הדוגמא התורנית שהכרתי ככזאת שמייצגת את המאבק על התודעה, הייתה בתו של ר' יוחנן הכהן. זה מספר את הסיפור שלפעמים רק מי שנמצא בתוך החוויה יכול לבוא ולבטא אותה כלפי חוץ ולייצר את השינוי התודעתי -חברתי. ההכרה של המנהיגות נוצרה רק אחרי ובעקבות העמידה האמיצה של תמר ושל מרים החשמונאית.
    בימים אלה מתארגנת בע"ה יוזמה של הקמת פורום "תקנה" חרדי.בתקווה ובתפילה שיוכל לשמש פלטפורמה ראויה שתייצר מענה הולם ומותאם לצרכי העולם התורני.

  • הנקודה העיקרית לדעתי היא שהאישה הנפגעת פותחת פה ולא שותקת ולא מסתירה אלא צועקת את כאבה בציבור. במחקרים רבים נמצא שכאשר נאנסת או נפגעת לא שתקו אלא הגיבו בפומבי היו להן יותר כוחות להתמודד עם הפגיעה מאשר נשים שהסתירו והחביאו את הפגיעה. לכן מקרה תמר הוא דוגמא טובה לכך והצורך לתת מקום לנשים שנפגעו הוא חשוב ביותר. מקווה שההנהגה החרדית תדע להוביל מהלך כזה.

  • ההנהגה החרדית אינה מתפנה לטפל באומץ ובתקיפות בנושאים זוטרים-מיניים כמו הקמת METOO או "ריסון" פדופילים, כיוון שהיא עסוקה בסכנת הפאה הנוכרית וגזירת הטלפונים וחוק הגיוס (שלא יגייס איש, כך שהוא חוק תקציבים) – אלה הדברים המזעזעים באמת המזדקרים לעיניי בשכונתי… את הנושאים הזוטרים-מיניים דלעיל נשאיר לטיפולם של עיתון "הארץ" ושל הרב שמואל אליהו שליט"א ושל אתר "בעולמם של חרדים".

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל