תשובה: קולו של היחיד

מטבעה של מרות שהיא מצמצמת את הביטוי האישי ואת הפעולה החופשית. טבע זה ניכר בפנים מסוימים של "יראת שמים" – למרות היותה אידאל מרומם. יראת השמים אמנם מובילה אותנו למצוינות מוסרית, אך היבט הכניעה שבה מצמצם במידת מה את הביטוי הפרטי של האדם. לכאורה, החיסרון המורגש ביותר בעולם הדתי הוא היעדרה של חוויית האותנטיות, שפירושה המקובל הוא ביטוי עצמי משוחרר. החינוך החילוני מדגיש מאוד את אידאל החופש של האדם, את האוטונומיה להיות "הוא עצמו". הוא מכוון את האדם למצוא את הקול הפנימי הייחודי שלו וללכת עם האמת שלו, "לחיות את החלום". לעומת זאת, חווית היסוד של העולם הדתי היא ה"צריך" או ה"נכון". החובה המגיעה מבחוץ (הטרונומית, לא אוטונומית) היא המדריך החברתי-מצפוני עבור האדם הדתי.

יראת השמים אמנם מובילה אותנו למצוינות מוסרית, אך היבט הכניעה שבה מצמצם במידת מה את הביטוי הפרטי של האדם. לכאורה, החיסרון המורגש ביותר בעולם הדתי הוא היעדרה של חוויית האותנטיות

חיסרון זה מתגלה בהעדר אמנות מקורית ויצירתית בעולם הדתי, למעט יוצאים מן הכלל ספורים. היצירה האמנותית היא תוצר חרותו של האינדיבידואל לבטא את עצמיותו ללא חשש ממרות חיצונית כלשהי. אם להתנסח באופן בוטה, כדי להיות אמן יוצר צריך להיות קצת חוטא. אנו רואים זאת בעולם האמנות על כל ענפיו: אמנים נוטים לראות את עצמם מחויבים פחות לנורמות החברתיות ולסדר המהוגן. במקרים רבים משמשות התנסויות החטא בסיס וחומר גלם לביטוי האמנותי.

עולה אפוא שככל שהחברה מרגישה מחויבת לנורמות שלה, הסיכויים ליצירה אמנותית משמעותית פוחתים. כך היה בימי הבינים וכך גם בימינו. האמנות בעולם הדתי מתקשה להמריא: המחויבות האדוקה לצו החיצוני מונעת מהאמן להתרכז בעצמו, בתשוקותיו ובמאווייו, ואינה מאפשרת לו לבחון גבולות. לדוגמא, המוזיקה בעולם הדתי, חרף המקום המכובד שהיא תופסת, אינה חורגת לרוב ממוזיקת פופ שטחית (לעתים בגרסאות חיקוי). הלחנים מוצמדים כמעט תמיד למילים מהמקורות או לטקסט שבלוני כלשהו. העולם הדתי לא הצליח בשנים האחרונות להפיק מתוכו אמנות מוזיקלית בעלת שיעור קומה, ונדמה שקיים יחס הפוך בין מידת הדתיות של האמן לבין איכות יצירותיו.

דומני כי יש כמיהה עמוקה בנפש לקול האותנטי, לקול של היצירה האנושית המבקשת את מילויה. כל עוד לא ניתן מקום לכמיהה זו, תהיה הדתיות עצמה חסרה

כמובן, ניתן לומר כי אין בכך כל רע. "אותנטיות" מביאה לידי חטא; ואם העדרה מונע מאתנו יצירה אמנותית, אין להצטער על כך. אם האמנות בחטא יסודה, עלינו דווקא להתגאות בכך שאין לה מקום בעולם הדתי. עם זאת, יש כמיהה עמוקה בנפש לקול האותנטי, לקול של היצירה האנושית המבקשת את מילויה. כל עוד לא ניתן מקום לכמיהה זו, תהיה הדתיות עצמה חסרה. האם יש לכך פתרון?

אני סבור שבחיים הדתיים אכן יש יסוד של אותנטיות, אלא שהוא אינו נמצא בעולמו של הדתי ה'נורמטיבי', החש עצמו תקין מבחינה דתית, אלא דווקא אצל "בעל התשובה". החוויה של הקול העצמי אינה מתגלית במי שרואה בעצמו "צדיק גמור" – העונה לכל הדרישות ולכל הנורמות הדתיות – אלא במי שמרגיש עצמו חוטא. אדם זה חש שהוא נמצא במצב בלתי אפשרי מול הקב"ה; חווייתו החיובית היחידה היא חווית התשובה, ודווקא בה מונחת האותנטיות.

דבר זה נכון לגבי היחיד, אבל הוא מתקיים גם בחברה כולה. החופש והיצירתיות הדתית מתאפשרים דווקא מתוך תודעה דתית-חברתית של תשובה. חברה העמלה לחזק בקרבה את תחושת התקינות דתית לא תוכל להצמיח אמנות ראויה; דווקא חברה החשה את עצמה בלתי תקינה רוחנית והמרגישה בקרבה את הכמיהה לתשובה, תוכל להצמיח אמנות בעלת שיעור קומה.

בחיים הדתיים אכן יש יסוד של אותנטיות, אלא שהוא אינו נמצא בעולמו של הדתי ה'נורמטיבי', החש עצמו תקין מבחינה דתית, אלא דווקא אצל "בעל התשובה"

ניתן לראות זאת כיום בעולם התשובה. אמנים שהיו חלק מהעולם החילוני והתקרבו אל הדת מבטאים מנעד של רגשות סוערים דרך אמנות דתית ייחודית. את אלה לא נמצא אצל מי שגדל בחינוך דתי מלכתחילה.

הקול העצמי בעולם של תשובה

גילוי האותנטיות ופעולה מתוך האוטונומיה האישית כרוכים בחוויה הכרחית של חטא. אין הכוונה בהכרח לחטא ספציפי, אלא לחוויה קיומית של חטא בכך שהאדם פועל מתוך עצמיותו ולא מתוך קשב למה שמעבר לו – הא-ל, ולהבדיל החברה שסביבו. חכמת הקבלה מלמדת שהחטא הוא חוויה של נפרדות מכל הסובב ושל התנכרות אליו. "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח, א). החטא הוא להיות נפרד. תובנה זו מהדהדת גם ברובד הנגלה של התורה. האנוכיות, הפעולה למען האינטרס העצמי בלי התחשבות באחר – רצון ה', החוק החברתי וכדומה – היא שורש של רעות אנושיות רבות מספור. הקנאה, התאווה, הכבוד, וכל החטאים הנגררים בעקבותיהם, הם תולדה של האנוכיות. אכן, ההתרכזות בעצמי היא מקור לרוע אנושי שאין להמעיט בערכו. עם זאת, היא המקנה את תחושת החופש האוטונומי.

התנועה של התשובה היא התנועה ההפוכה להתרכזות בעצמי. היא נובעת מהכרה בעומק הרוע של פעולה מתוך עצמיות נפרדת ושל ניתוק מהמציאות שמעבר לה

התנועה של התשובה היא התנועה ההפוכה להתרכזות בעצמי. היא נובעת מתוך הכרה בעומק הרוע של פעולה מתוך עצמיות נפרדת ושל ניתוק מהמציאות שמעבר לה. היא משקפת רצון להתקשר עם הסביבה, הן עם הקב"ה והן עם החברה הסובבת, והכרה בטוב שבקשרים אלו.

אולם דווקא מתוך כך, תנועת הנפש של התשובה היא ביטוי אותנטי של האדם, המגיע מתוך עצמיותו האישית ביותר. התשובה נובעת מעומק נפשו היחידנית של האדם. לעומת תנועת הנפש של היראה, המבטאת את כפיפות האדם בפני משהו גבוה ממנו, התשובה נובעת מנפשו פנימה. עם זאת, הכיוון שלה אינו התכנסות, אלא התקשרות והתכללות. הנפש האישית מבקשת תיקון וחזרה אל המקור שממנו באה. התשובה היא הבקשה של האדם לשוב ולהיות חלק מההוויה הא-לוהית.

התשובה נובעת מעומק נפשו היחידנית של האדם. לעומת תנועת הנפש של היראה, המבטאת את כפיפות האדם בפני משהו גבוה ממנו, התשובה נובעת מנפשו פנימה

במובן הזה אין התשובה רק תיקון לרוע האישי של האדם, אלא גם תיקון לעולם הדתי – מעולם של יראת שמים קדושה החסרה את טעם העצמיות, לתנועת חיים של אותנטיות אישית. באופן פרדוקסלי, התשובה מעניקה לחיי הדת טעם של חופש. עצם אפשרות התשובה גואלת את העולם הדתי, ומאפשרת ליחיד לתת ביטוי לקולו שלו.

החטא הקדמון ותיקונו בתשובה

לפי תפיסה זו, התשובה אינה כרוכה דווקא בחטא ספציפי; היא צורת הקיום השלמה של האדם בעולם. ללא אורה של תשובה, יחסר קיומו של האדם את הביטוי האישי שלו. התשובה היא "אתערותא דלתתא" – היא קולו של האדם היוצא מקרבו ופונה למעלה.

הדבר מתבטא כבר בסיפור חטא אדם הראשון. בגן עדן היה האדם חלק מעולמו של הקב"ה. הוא חי בהוויה רוחנית גבוהה, אולם היה חסר בושה – הוא לא ראה את עצמו אישיות נפרדת הפועלת מתוך רצון אישי, בנפרד מההרמוניה הטבעית ומהרצון הא-לוהי. הוא היה דומה לילד, המרגיש עדיין חלק מהסובב אותו, ובשל כך תמימותו כה מרנינה. מצד שני, הוא היה חסר מודעות מלאה לקיומו העצמי, ולכן גם חסר בושה – כמו ילד. חטאו, חטא הדעת טוב ורע, היה פעולה מתוך אוטונומיה אישית ומתוך תנועת ה"אני רוצה": "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם." החטא הביא עליו את תחושת הנפרדות מהעולם ומא-לוהים השקולה למוות, אך מצד שני גם את ההכרה העצמית.

ללא אורה של תשובה, יחסר קיומו של האדם את הביטוי האישי שלו. התשובה היא "אתערותא דלתתא" – היא קולו של האדם, היוצא מקרבו ופונה למעלה

מהו תיקונו של אדם הראשון אם כך? מה התיקון לגילוי העצמי של האדם שהביא עליו את הבושה, את הגירוש מהגן ואת גזרת המוות? התיקון הוא התשובה. חז"ל רומזים על כך באמרם כי שנותיו של דוד המלך היו נתונות לו במתנה מאת אדם הראשון. אדם הראשון אמור היה לחיות לנצח. לאחר החטא נקצבו לו אלף שנים בלבד, תקופה המוגדרת יומו של הקב"ה: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל." אולם אדם הראשון בחר לוותר על שבעים מאותן אלף שנים. לטובתו של מי? לטובת דוד "שהקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ה, א). התשובה היא הפתרון למוות האינסופי שנגזר על האדם שגילה את קיומו העצמאי – שכן התשובה היא האופן שבו גם האדם, למרות עצמאותו המנותקת, יכול להיות קרוב ללא שיעור אל הבורא.

ההיסטוריה האנושית – מסע של תשובה

לפי הסיפור המיתולוגי היווני, פרומתיאוס גנב את האש מהאלים, ובתגובה לכך קיבל עונש נצחי שעיט ינקר את כבדו בכל יום מחדש. האש היא סמל החכמה והיצירה האנושית. מיתוס זה מניח שהאדם לקח אותה באיסור, בגנבה, והוא נידון עקב כך לגורלו הטרגי – גורל של מוות נצחי, היפך החיים הנצחיים שרצה להשיג באש סודם של האלים.

תפיסת התורה על האוטונומיות של האדם ועל תיקונה שונה לחלוטין מתפיסה פגאנית זו. התורה מכירה בבעיה: הרצון האנושי העצמאי יהיה לעולם בבחינת נתק מהקב"ה, ולכן הוא אסור. אך בד בבד היא רואה באותה דעת עצמאית גם את האופציה לתיקון האדם ולצמיחתו. האדם אינו נידון למאבק נצחי בקב"ה, והיצירה הפרטית שלו אינה "אש זרה". אדרבה, התיקון של האדם חייב לנבוע דווקא מתוך הדעת העצמאית, והתשובה מתווכת בינה לבין הקב"ה. כלומר, התשובה אינה ביטול האדם, אלא יצירתו. הדעת הפרטית הופכת להיות "דעה את ה'", ובכך מתקנת את חטא האדם.

מתוך הסתכלות זו, כל ההיסטוריה האנושית היא למעשה תהליך של תשובה ותיקון של חטא הדעת. כל תולדות העולם הם ניסיון להפוך את האוטונומיה האישית של האדם למקור של קדושה וברכה

מתוך הסתכלות זו, כל ההיסטוריה האנושית היא למעשה תהליך של תשובה ותיקון של חטא הדעת. כל תולדות העולם הם ניסיון להפוך את האוטונומיה האישית של האדם למקור של קדושה וברכה. אין זו תשובה על חטא מסוים, אלא "השבת הגזלה": תנועת המרי בקיום הפרטי של האדם הופכת לתנועה חיובית כלפי הקב"ה.

תפקידו של האדם השב הוא אפוא להשכין את השכינה בתוך עולמו, בתוך ההוויה האנושית העצמאית: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." כך נעשית התשובה למפתח לגאולת האנושות עצמה: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ה).

התשובה היא הכוח המניע של ההיסטוריה, היא המניע של האדם העצמאי אך המנותק להתחבר מחדש, ולהתגבר על המרחק שבינו לבין הקב"ה ועולמו. רק באמצעות התשובה יכולה להתיישב הסתירה שבין הרצון הא-לוהי לקיומו של רצון אוטונומי אנושי. הרצון האנושי, שבתחילתו מופיע בהכרח כמרי, מסוגל להופיע בתנועתו השנייה כתשובה.

שני טיפוסים של תשובה

לאור זאת ניתן להבין את מאמר חז"ל הידוע, כי השב מיראה זדונותיו נעשים לו לשגגות, והשב מאהבה זדונותיו נהפכים לו לזכויות (יומא פו, ב). חז"ל אינם עוסקים כאן רק במניע לתשובה אלא גם באופיה ובאיכותה של התשובה. הם משרטטים בדבריהם שני טיפוסים שונים של בעלי תשובה, גם אם אלו ישמשו תמיד בערבוביה או יתארו שלבים שונים בתהליך התשובה של כל אדם.

השב מיראה שב מתוך חשש לעתידו, אם הרוחני ואם הפיזי. הוא מקבל החלטה איתנה ומודעת להשתנות, להיות שונה מכפי שהיה עד לרגע זה. תנועת הנפש שלו היא ניסיון למחיקת העבר, בנוסח "מה שהיה היה והעיקר להתחיל מהתחלה". תנועה זאת נצרכת בתהליך התשובה, אך היא מחלישה את הממד האישי ומקטינה אותו. האדם רואה בעבר חלק חסר ערך של חייו, והוא מבקש להתחיל מנקודת זמן מסוימת כתינוק שנולד. אך העבר אינו יכול להימחק לגמרי. החדות של מעשי העבר רק מתעמעמת והם נעשים לשגגות – כאילו כל מה שהיה לא נעשה מתוך הכרה מלאה. אולם תיקון שלם אין בכך: תמיד יהיו לבעל התשובה 'פלאשבקים' מהעולם הקודם, שיקשה עליו להתמודד אתם. תשובה זו חסרה את אותה איכות מיוחדת שעליה דובר לעיל.

תנועת הנפש של השב מאהבה היא חיובית לחלוטין. בתהליך כזה נושא האדם את כל אישיותו לתוככי התשובה. תשובתו נעשית מתוך הכרה עמוקה ברוע של היותו מנותק ומסוגר בתוככי האני האישי – הכרה שנולדה מתוך עצמיותו האוטונומית

לעומתו, תנועת הנפש של השב מאהבה היא חיובית לחלוטין. בתהליך כזה נושא האדם את כל אישיותו לתוככי התשובה. תשובתו נעשית מתוך הכרה עמוקה ברוע של היותו מנותק ומסוגר בתוככי האני האישי – הכרה שנולדה מתוך עצמיותו האוטונומית. התשובה אצלו היא תנועת המטוטלת הנגדית של הדחף למרי כשהיה חוטא ורחוק מה'. לפיכך, תשובתו אינה בגידה באישיותו הישנה, אלא שימוש באנרגיה של החטא עצמה להכיר את הטוב ולהתקרב אליו. תנועה זו מולידה את כל היופי והברכה שבתשובה. היא יוצרת יכולת לקבל את העול הדתי דווקא מתוך האני האוטונומי, ולא מתוך קבלה של מרות חיצונית. התשובה מאהבה הופכת את הדתיות עצמה לאוטונומית.

ושמא לכך מכוונים דברי הראי"ה: "התשובה נוטלת את הרצון שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה עד ששיבר בעוזו גם את העוז של המוסר והאמונה, ומכיון שהאור הא-לוהי מתעורר יפה, והרצון נעקר, איננו חוזר לתוהו כי אם פועל הוא בעוזו […] להטביע בהויה כולה רצון כביר לאור ולטוב, וזדונות נעשים כזכויות ממש" (אורות התשובה ט, אות ח).