שבוע סוער עבר על הפוליטיקה הישראלית ועל יחסי הציבור החרדי והדתי-לאומי. הממשלה המתגבשת פרסמה את קווי היסוד שלה ועוררה מחאה יוצאת דופן בחריפותה מכיוונם של הפוליטיקאים החרדיים. איני רוצה לעסוק כאן בסגנון ההתבטאויות ששמענו, שחרגו, בלשון המעטה, מגבול הטעם הטוב. רצוני לדבר על עצם המחאה.
כמעט כל מי שדברתי אתו על תגובת הפוליטיקאים החרדים השבוע היה ציני כלפיה. נראה ששורר קונצנזוס בין חברי שמדובר בצביעות של הפוליטיקה החרדית, ובגיוס הדת לצורך האינטרסים הצרים שלה. דעה זו רווחה כמובן גם בתקשורת הכללית. היא רוותה נחת מהגחכת הפוליטיקאים החרדיים, והציגה את זעמם על בנט וחברי ימינה כהיסטריה האוחזת בהם בגין אבדן הכסא הצפוי.
קווי היסוד של הממשלה החדשה אכן מאיימים עמוקות על אופיה ועל עתידה של מדינת ישראל, וזה אירוני שהיחידים כמעט ששמים לב לכך וצועקים כנגד בגרון ניחר הם החרדים
הלעג והבוז הנ"ל התעלמו, כצפוי, מהטענות הקונקרטיות של חברי הכנסת. חבר הכנסת פינדרוס התראיין בכל כלי תקשורת שהסכים לשמוע אותו, וחזר ואמר שהוא לא דואג בשל התקציבים, ולא הם הסיבה לכעס ולתחושת הבגידה המופנים כלפי ימינה. חששו האמתי הוא מפני הפגיעה בסטטוס-קוו של יחסי דת ומדינה. האם אין מדובר באמירה משמעותית, באמירה ערכית? אפשר כמובן לטעון שמדובר בדמגוגיה, בניצול ציני של הדת לאינטרסים פרטיים; כך, כאמור, טענו רבים. אבל מחברי החרדיים הייתי מצפה ליחס אחר משל התקשורת הכללית. האם לא שווה לשקול את דבריו של חבר הכנסת פינדרוס קצת יותר ברצינות?
לכולנו יש ביקורת כלפי חברי הכנסת החרדים, בייחוד בשל התנהלותם בחודשים האחרונים. יתכן בהחלט שהם קנו ביושר את היחס הציני שלנו כלפיהם. עם זאת, אני סבור כי דווקא עתה, הקריאה שלהם כנה וכי שווה מאד להקשיב לה. קווי היסוד של הממשלה החדשה אכן מאיימים עמוקות על אופיה ועל עתידה של מדינת ישראל, וזה אירוני שהיחידים כמעט ששמים לב לכך וצועקים כנגד בגרון ניחר הם החרדים. האירוניה הזו לא נעלמה מדבריו של חבר הכנסת גפני. הוא הפטיר בוועדת הכספים שמוזר שהוא הפך לשומר הסף של הלאומיות היהודית. אני חשבתי שדבריו היו כנים. הסרקזם שלו היה אמתי – הוא אכן לא הבין איך הדבר הזה קורה.
חברי מפלגת ימינה, בניה של הציונות הדתית, עשו מעשה שלא ייעשה. הם הניחו את אבן הפינה לביטול אופיה היהודי של מדינת ישראל. זהו פשע כנגד היהדות, בגידה בעם היהודי וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל. הארץ כולה צריכה להזדעזע.
אפס אחוז לאומי
ציוץ של עמית סגל משבוע שעבר על קווי היסוד של הממשלה המתגבשת מסכם את הדרמה כולה: "העיקרון הוא: מאה אחוז אזרחי אפס אחוז לאומי."
מדינת ישראל קמה בתור מדינת הלאום של העם היהודי. זהו העיקרון המכונן היסודי ביותר של המדינה וההצדקה הבסיסית של המפעל הציוני כולו. באנו ארצה כעם שביקש לעצמו חיים מדיניים בארצו. בימיה הראשונים של המדינה, היה ברור לכל, דתיים וחילונים כאחד, שמדינת ישראל היא פרויקט לאומי. נכון אמנם שחיו כאן מיעוטים שאינם יהודים, אך למרות שוויון הזכויות האזרחי שניתן להם, המדינה אינה שלהם. הוויכוח הין הדתיים לחילוניים לא היה על השאלה אם המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי או לא, אלא על טיב החוק שצריך לשלוט במדינה זו.
"ממשלת האחדות שתקום תתמקד בפעולותיה בתחום האזרחי והכלכלי, וזאת על מנת לשפר את רווחתם של אזרחי ישראל המנויים על כלל הקבוצות והמגזרים." כך נכתב במסמך הרשמי של קווי היסוד. אין לאום, אין יהדות, אין עם ואין ארץ.
הסכם הסטטוס קוו שהתקבע בימיה הראשונים של המדינה ייצג את הפשרה שהגיעו אליה הצדדים – פשרה שאיש לא היה מרוצה ממנה. הסמכות העליונה שנקבעה במדינה היתה חילונית, ועם זה החרדים לא יכלו להסכים. לצד זאת, קווי האופי החשובים ביותר של המדינה, כלומר הגיור (והזכות לאזרחות שהוא מקנה), הנישואים והגירושים (המעמד האישי), השבת ומועדי ישראל (לוח השנה) והכשרות (הפרהסיה הציבורית), נותרו בגבולות המסורת היהודית. פשרה זו הביאה את החרדים לפתח עמדה מסויגת כלפי המדינה, ואת החילונים לפתח עמדה מסויגת כלפי הדת.
הציונות-הדתית לקחה על עצמה את תפקיד הגשר, המקף שבין הדת למדינה, בין הדתי ללאומי. משום כך, הדתיים הלאומיים הם שדאגו יותר מכל לחיזוק האופי היהודי של מוסדות המדינה, וגם לשמירה על השלמות הלאומית שלה. הציונות הדתית נלחמה על כשרות מטבחי הצבא ועל חיזוק לימודי היהדות בתיכונים החילוניים, לצד מלחמתה על שלמות הארץ ונגד מגמות אנטי-ציוניות שחדרו למערכת החינוך הממלכתית.
במהלך השנים חל שינוי עמוק ביחס השמאל החילוני למדינת ישראל. ההבנה הראשונית המשותפת, שמדינת ישראל היא מפעל של העם היהודי, הלכה והיטשטשה. עם השנים נסוג השמאל הישראלי אל המחוזות הפוסט-ציוניים, שקראו לבטל את אופיה הלאומי של מדינת ישראל ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה. המשמעות של מדינת כל אזרחיה היא בדיוק "מאה אחוז אזרחי, אפס אחוז לאומי". תפיסה זו, בקצה הקיצוני שלה, משמעה ביטול חוק השבות, הקובע שיהודים זכאים להתאזרח בארץ באופן אוטומטי. היא אף גוזרת החלת נישואים אזרחיים במדינת ישראל, ובאופן כללי, ביטולו של כל סממן של ייחוד לאומי – כלומר, ייחוד יהודי – כמו השבת והכשרות, וברובד הסמלי יותר – המנורה והמגן-דוד והמנון "התקוה". הצעות אלו אינן היפותטיות, כולן עלו בידי אלו שמקדמים את הניתוק של האזרחות הישראלית מהלאומיות.
במקביל להתרחקות של השמאל הישראלי מהציונות, קרה תהליך הפוך בעולם החרדי. החרדיות נעשתה מעורבת יותר ויותר במדינה; וזו, עם התרחקות השמאל ממנה תמכה יותר במסורת היהודית. הסימן המובהק לכך הוא המקום המכובד של החרדים בקואליציה בעשורים האחרונים. ניתן כמובן לטעון שמדובר בשותפות אינטרסנטית לצרכים פנים מגזריים, אך עובדה היא שהחרדים לא הסכימו לשבת עם אף ממשלה שאיימה לפגוע באופיה היהודי של מדינת ישראל, ולא משנה כמה תקציבים היא הבטיחה להם. שמירת הסטטוס-קוו בנושאי יהדות הוא הקו האדום של החרדים. הם מעולם לא הסכינו לרעיון של "מדינה אזרחית". הצטרפותם לקואליציה מסמנת את הפנים השוחקות שמדינת ישראל הראתה ליהדות, ואת הפיוס של החרדים עמה בעקבות זאת.
בשנים האחרונות, שלילת הלאומיות הלכה וצברה תאוצה בעולם כולו, בעוד מדינת ישראל נותרת כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה, בהחזקה שלה באתוס הלאומי. האופי הלאומי של מדינת ישראל נשאר איתן, למרות הרוחות הרעות שנשבו מסביב. עם זאת, האתוס האזרחי חדר עמוק לפריפריה של מוסדות השלטון הישראלי, והגיע עד לבית הנשיא, למערכת החינוך ולתקשורת הממסדית.
היו שאמרו שבנט "צריך להוריד את הכיפה". ובכן, אינני יודע אם בנט הפסיק להיות דתי עם חבירתו לממשלה הפוסט-ציונית, אבל הוא בוודאי הפסיק להיות ציוני. יש לפנינו אפוא בריאה חדשה: לא חרדי, לא ציוני-דתי, אלא דתי-אזרחי-לא-ציוני
בתוך מאבק איתנים זה בין הכוחות האדירים המנסים לטשטש ולבטל את אופיה היהודי של מדינת ישראל לבין הכוחות המתאמצים לחזק אותו, הציונות הדתית היתה שייכת באופן מובהק למחנה הראשון. והנה, קמים אנשים מקרב ליבת המחנה הציוני-דתי ובמאמץ עצום מתכננים ומוציאים לפועל את הממשלה האזרחית הראשונה בישראל. כפי שציין עמית סגל, במסמך קווי היסוד הראשוני לא היה אזכור אחד של מדינת ישראל כמדינה יהודית, של צביונה היהודי או של קליטת עלייה – זאת בניגוד לכל קווי היסוד הממשלתיים מקום המדינה ועד היום.
"ממשלת האחדות שתקום תתמקד בפעולותיה בתחום האזרחי והכלכלי, וזאת על מנת לשפר את רווחתם של אזרחי ישראל המנויים על כלל הקבוצות והמגזרים." כך נכתב במסמך הרשמי של קווי היסוד. אין לאום, אין יהדות, אין עם ואין ארץ. זהו ניסוח נהדר של חזון "מדינת כל אזרחיה", שעליו היו חותמים מנסחי "מסמכי החזון" של ערביי ישראל, כמו שאר הקולות הפוסט-ציוניים הפועלים כאן בעשורים האחרונים. כפי שהתבטא חבר הכנסת פינדרוס: "בנט הוריד את הכיפה מהמדינה." למעשה, זהו תיאור חלקי בלבד של מה שנעשה כאן. בנט לא מחק רק את הדת מהציונות; הוא מחק את הציונות עצמה.
היו שאמרו שבנט "צריך להוריד את הכיפה". ובכן, אינני יודע האם בנט הפסיק להיות דתי בחבירתו לממשלה הפוסט-ציונית, אבל הוא בוודאי הפסיק להיות ציוני. יש לפנינו אפוא בריאה חדשה: לא חרדי, לא ציוני-דתי, אלא דתי-אזרחי-לא-ציוני.
מה בצע?
מהי רוח השטות שנכנסה בחברי מפלגת ימינה? כיצד יתכן שאנשים שהתחנכו על ברכיה של הציונות הדתית, שנלחמה במשך עשורים על אופיה היהודי של מדינת ישראל, הורסים אותה כיום בידיהם? אין לי תשובה טובה לכך. אני חושב שזהו שילוב מסוים של הייאוש שאחז בציונות הדתית לאחר ההתנתקות, יחד עם רפיסות וכניעה בפני הרוחות הנושבות באליטה החילונית.
עם זאת, אני קורא לכל אחי בציונות הדתית של "ימינה", אם לא בשם הדת, הרי שבשם האחווה: "אל נא אחי תרעו." כשהאחים הולכים להרוג את יוסף, אומר להם יהודה, "מה בצע כי נהרוג את אחינו?" הוא מבקש למנוע אותם מפשע בשם האחווה.
האופציה של הפרדת הדת מהמדינה שמעלה ממשלת בנט-לפיד מאיימת על המשך קיומנו הלאומי. היא אומרת שהסולידריות במדינת ישראל אינה מתבססת על יציאת מצרים, אלא על החיבוק החנפני של "ממשלת האחים", על החזון הרב-תרבותי של "מאה אחוז אזרחי"
במדינת ישראל הולכת לקום הממשלה הראשונה בתולדותיה שמבחינתה יהדות היא מטרד, סרח עודף שאינו שייך למדינה. זוהי כנראה עובדה חלוטה שאין לנו מה לעשות לגביה. אולם, צעד זה, כשהוא מגיע מחניכיה של הציונות הדתית, יש בו פגיעה עמוקה הרבה יותר מהנזק הישיר של הממשלה הרעועה שהולכת לקום כאן. ממשלה זו לא תזכה לאריכות ימים, ככל הנראה, ולא תצליח להזיק יותר מדי. עם זאת, הקרע שנפער בין הלאומיות לדת הוא סכנה אמתית. האופציה של הפרדת הדת מהמדינה שמעלה ממשלת בנט-לפיד מאיימת על המשך קיומנו הלאומי. היא אומרת שהסולידריות במדינת ישראל אינה מתבססת על יציאת מצרים, אלא על החיבוק החנפני של "ממשלת האחים", על החזון הרב-תרבותי של "מאה אחוז אזרחי". לענין הזה יש השלכות מסוכנות מאד על הקשר בין חלקי העם; הוא מנתק את הדתיות מהלאומיות והופך את הדת לעניין פרטי בלבד.
הוויתור על הלאומיות מייצר נתק בין דתיי "ימינה" לבין היהודי הדתי והמסורתי. עם הניתוק של הלאומיות מהדת, לא נותר דבר המחבר בין הדתיים של "ימינה" ובין שאר היהודים הדתיים בישראל. אלה מרגישים ניכור כלפי האזרחות הריקה שמציעה "מדינת-כל אזרחיה-ישראל". הדתיות של מצביעי ימינה נעשתה ענין פרטי בלבד. הדתיות הפרטית הזו שונה מאד מהדתיות של החרדי, כך שהיא לבדה אינה יכולה להיות בסיס משותף. אולם, גם האזרחות אינה משתפת ביניהם, כיוון שהחרדי אינו שותף לחזון האזרחי של בנט ושות'. כך, אותם דתיים מוציאים את עצמם מכלל ישראל, ומערערים את הבסיס העמוק ביותר לסולידריות בין חלקי העם. המושג "כלל ישראל" מאחד את כל חלקי העם היהודי ויוצר קשר בל יינתק בין דת ללאום. לכן בעיני היהודי החרדי, אפילו הקנאי ביותר, החילונים, על אף שאינם שומרי מצוות, הם חלק מעם ישראל. אולם, אם אנחנו מנתקים את הדת מהלאומיות, הרי שאין "כלל ישראל" עוד. יש רק "מדינת כל אזרחיה".
בטוחני שאף אחד מאנשי "ימינה" אינו פועל מתוך כוונות זדון. הם בוודאי כולם שוגגים, ורק נסחפים אחרי הרוחות הרעות המנשבות בעולם ומציגות את עצמן מבשרות השלום, הטוב והאור. למעשה, אני חושד שגם ראשי שאר המפלגות אינם מבינים לגמרי את השלכות מעשיהם. אולם, שגגת תלמוד עולה זדון. ובפרט כשמדובר בראשי העדה, שיש להם אחריות כפולה מכופלת למעשיהם. אל נא אחי תרעו!
עצם הטענות המועלות כאן נכונות. דא עקא, הכותב מציג את את תמונת המצב כמתחלקת בין העמדה החרדית לעמדה הדתית לאומית.
שתי הערות חשובות:
א. כידוע, הציבור הדתי לאומי התחלק בבחירות האחרונות לשתי מפלגות. שלא כפי שמשתמע בכתבה, מלבד מפלגת "ימינה", הציבור הדתי לאומי מיוצג גם באמצעות מפלגת "הציונות הדתית" (אולי הכותב עוד לא התעדכן בענין… )
מי שעמדו בראש המאבק כנגד ממשלה מסוג זה, כבר מהרגע הראשון, היו חברי הכנסת של מפלגת "הציונות הדתית", תחת הנהגתו הנחרצת של בצלאל סמוטריץ'. עמדתו הבלתי מתפשרת של סמוטריץ' זכתה לקיתונות של עויינות ודברי נאצה מכל הכיוונים (כשח"כ גפני, בין היתר על דפי ראיון מתלהם ביתד נאמן, מנצח על מקהלת ההתקפות הארסיות).
ב. דווקא המפלגות החרדיות, בעקבות הליכוד, היו מוכנות לצירוף הערבים לממשלה (כל עוד החרדים אמורים היו להיכלל בה), מה שבאופן אוטומטי היה מחייב את מחיקת סממני הלאום היהודי מקווי היסוד של הממשלה (=דרישתה העקרונית של מפלגת רע"ם, שאכן התגשמה בעת גיבוש הממשלה הנוכחית).
בקיצור, דברי טעם, אך אופן הצגתם ותיאור הצדדים השונים בענין מוטה ומעוות.
חשוב לציין שבנט אין כוחו גדול ולא הוא שיצר את הנתק של הציבור הסרוג מהדת. מדובר בתהליך הנמשך כבר עשרות שנים (לפחות 30 שנה) של פשרנות דתית הולכת וגואה, תהליך שהואץ עם הזמן. כאשר הציבור נהיה פחות דתי והחלק הדתי בו נהיה קטן יותר טבעי שהביטוי הפוליטי שלו יעקוב אחרי התהליך. בנט היה רק זרז לתהליך הפוליטי הזה שקורה ומתקדם גם בלעדיו.
האמת חייבת להיאמר שמאז המהפכה המדעית והאמנציפציה הדת מתקשה להסתדר עם העולם והיא או נדחקת למחוזות שוליים ולפעמים הזויים (האגף החרדי) או הולכת ונעלמת, אם מהא ואם לאט (האגף הסרוג)
למשה, קצת היסטוריה לא תזיק, לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע חיים ויצמן לארץ וניסה ללחוץ ללמוד מה שקוראים היום ליבה רבי יוסף חיים זוננפלד אמר לו לא יקום ולא יהיה ותקף אותו קשות [איפה יהודי ישראלי] היה שם רב אחד [היום קוראים לו מזרחי או דתי לאומי] והתחיל לומר כל מיני מילים לא מתכוונים וכו', ענה לו חיים ויצמן אני יודע מה אני רוצה והרב זוננפלד יודע מה הוא רוצה אבל אתה אני לא יודע מה אתה רוצה ונראה לי שגם אתה בעצמך לא יודע מה אתה רוצה, הבלבול והסטיות לא החלו היום [כתבתי כאן דברים חריפים מאוד שצונזרו]
ההתנשאות והאמירות המתלהמות של ׳נציגנו׳ ובמיוחד המשפטים הדוחים על מי ראוי לשלוט בכיפה הם לא פחות מדוחים.
מלמדים אותנו השכם והערב שבית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, וכלל לא על ענייני ׳אופי׳ ו׳צביון יהודי׳ למרות שהכוהנים הגדולים כבר התייוונו ברובם.
ומה אנו מציגים בענייני שנאת חינם ?!?
(בגור קוראים לבן דוד שפרש ׳אותו האיש׳, לא פחות, וב׳ישיבת הדגל׳ המחלוקת היא בין ׳מחבלים׳ ל׳שונאים׳!).
אנחנו אלופים בלזרוק בוץ על אחרים ואף פעם אנחנו לא אשמים, נמאס!
במחילה מכבודו. מה הקשר לבין מה שאתה כותב לבין דברי המאמר שנכתבו בטוב טעם ובדרכי נועם?? ואולי זה סוג של התחמקות מלתת תשובה לשאלות הקשות במאמר. הטקטיקה של "גם אתה לא בסדר" לא נולדה היום.
סטטוס קוו!
המילה הלטינית היחידה שאנחנו מכירים.
הסטטוס קוו איפשר לכמה מאות בחורים לשבת ללמוד ולא לפרנס את משפחתם, בקיצור להיות תלויים בכספי הציבור.
היום מדובר בעשרות אלפים שלא משתתפים בשום דבר, אפילו לא בפרנסת ילדיהם, דבר שמעולם לא היה כמוהו בעם היהודי (בטח לא בכאלו כמויות).
אז בשם הסטטוס קוו שאנחנו הרחבנו לכמויות אסטרונומיות אנחנו מרגישים שהכל מותר והכל אפשרי, וכשמישהו אומר לנו מספיק אנחנו משתוללים כמו ילדים.
אז ככה.
אנחנו מייצגים את ה׳צביון׳ (איזו מילה מפוצצת)!
ומהו בדיוק אותו צביון ?
אנחנו יכולים לספר לעצמינו כל מיני בובע מעיישעס על איך שאנחנו מחזיקים את המדינה, אבל תכלעס, בלי החילונים וה׳מיזרוחניקים׳ כמו שאנחנו תמיד כינינו אותם בבוז, לא נחזיק כאן יום אחד.
לא בטחונית (ראינו באלפיים שנות גלות) לא כלכלית (לפני הקמת המדינה חיו כאן בעיקר שנוררים) ואפילו לא אזרחית (על פעם שיש מחלוקת בינינו אנחנו רצים ל׳ערכאות׳ המשוקצות כי אנחנו לא מסוגלים להסתדר לבד).
אז לפני שנטיף מוסר לממשלה שעוד לא הושבעה (ועד כמה שידוע לי אף אחד מהשרים המיועדים לא היה בכלא ולא הגן על פדופילים, מעניין שזה לא מקפיץ אף אחד אצלינו וזה גם לא מתנגש עם שום ׳צביון׳…).
העיקר שיש לנו כיפות גדולות מאד שחורות עוד יותר.
יחי הצביון (איפה זה בשולחן ערוך?).
לא שיינע זאך, למרות דיעותי נגד הציונות ובפרט הציונות הדתית אני מזדהה אתך שהציבור החרדי רקוב, ההבדל בין החרדים לדתיים לאומים הוא שהחרדים ההנהגה רקובה והדתיים לאומים השיטה פסולה, יש הרבה ביקורת על החרדים על הדתיים לאומים והחילונים אין ביקורו יש שלילה טוטאלית אין אומרים בקרו גמל…
ומה עובר על הדתיות החרדית ?
אנחנו התרגלנו להטיף מוסר לכל העולם.
להסתכל פנימה קצת פחות.
אני התחנכתי (אם אפשר לומר כך על שנים של לימוד אך ורק שני סדרים מהתלמוד בבלי) בישיבות.
לא התאמתי לזה בכלל, אבל בעולם החרדי הכל או שחור או לבן אין ניואנסים.
רק שעכשיו אני רואה שהאחיינים שלי עוברים את אותו המסלול (שלא מתאים לרובם, כי בינינו כמה מהאברכים תורתם ׳אומנותם׳ ואם הם היו עובדים כמו שהם לומדים הם היו שומרים על מקום העבודה שלהם, בכנות ?), ומי יעיז להגיד משהו להורים שהולכים עם הראש בקיר ?
האלו ש׳צריכים להוריד את הכיפה׳ יפרנסו אותנו (אם אין קמח…) יגנו עלינו בגופם (אחיכם יצאו למלחמה…) ואנחנו נירק על האנשים האלו ה׳יותר גרועים מהרפורמים׳.
אל תשכח – הציונות הדתית מהווה גשר לכיוון אחד , ואנשיו מפולגים בין הציונות הדתית , הליכוד , ימינה , כחול לבן .
ז.א. אין לך למי לבוא בטענות כאשר הליכוד הזניח את נושאי הפנים
לא עובר שום דבר על הציונות הדתית זה תהליך שלא התחיל היום והלוואי שייגמר מחר זה התחיל למעשה מייסוד המזרחי בגליציה אמרו שתי דברים על המזרחי א' סקאכט און סקאכט און עס בלייבט א קלטער סאדע [זה רותח ורותח ונשאר סודה קרה ב' קוראים להם מזרחי מפני שהשכינה הקדושה במערב והם נלחמים בשכינה הקדושה הם היו טרייף לכתחילה, מספרים על רבי יששכר דוב רוקח מבעלז זצ"ל שהאדמ"ור מסאטמער בעל הדברי יואל אחז את עצמו לתלמידו הוא טען בכלל שמשיח בא לגאול והציונים עצרו אותו בדרך, לגופו של עניין המזרחי עשו כינוס בבעלז והזמינו את הרצל לנאום הם ציירו כיפה על דמותו אמר רבי יששכר דוב מבעלז הם עוד ילבישו לו ספודיק
ברגע שבנט צריך למצוא מכנה משותף עםהשמאל הלא/אנטי/פוסט ציוני אין לו אפשרות לאחוז בציונות כי היא לא מגדירה את רוב ואולי כל מרכיבי הממשלה ממילא נשארים רק נושאים אזרחיים והגענו למדינת כל אזרחיה בלבד ושם זה נעצר .הבעיה היא שהמנטליות הישראלית למרות השירות בצבא אינה כוללת את הציונות כעקרון מובחן ובעל משמעות היא רק מניחה אותה במובלע ולצרכים רטוריים כגון לתקוף את החרדים או להוציא את המתנחלים או לתת זכויות יתר מולדות לקבוצות כגון הקיבוצים אבל אין לא חינוך לציונות ולא הכרה שישנם ערכים ממשיים שנובעים ממנה , במילים פשוטות הציונות היא זיכרון עמום של החברה הישראלית למקום ממנה באה וגם הדתילייטים שותפים לזה המעוזים האחרונים בהם נדונה הציונות הן מעט מן המכינות הקד"צ ,מעט מישיבות ההסדר ,ישיבות הקו לסוגייהן ותנועת רגבים אחוני המוהיקנים
קצת פרופורציות.
הקמת קואליציה מחייבת פשרות, גדולות יותר או פחות.
זה שלפעמים לא מקבלים מה שרוצים לא אוטומטית הורס הכל. מדינת ישראל לא תשתנה עד כדי כך בבת אחת גם אם הממשלה תעשה צעדים מרחיקי לכת – מה שקשה להאמין בקואליציה שברירית כזו.
וכמובן, כל מה שממשלה אחת עושה, ממשלה אחרת יכולה לשנות, אם וכאשר.
וכל זה בטרם מסתכלים האם גם במפלגות אחרות יש צדדים חיוביים שאולי יבואו לידי ביטוי.
אני חושב שהמאמר מסיק מסקנות מעט מרחיקות לכת.
ימינה נכנסה לקואליציה בשביל שני דברים:
מניעת בחירות חמישיות.
בנט רצה להיות ראש ממשלה.
בשביל הדברים הללו הם מוכנים לשבת עם מפלגה ערבית , מרצ וגם להסכים למצע אזרחי שכזה
האם זה אומר שהם ויתרו על האידאולגיה?
אני חושב שהם מאמינים שיצליחו למנוע שינויים מרחיקי לכת בסטטוס קוו
לדוד, הם לא ויתרו על שום אידיאולוגיה כי האידיאולוגיה שלהם הייתה ציונות עם כיפה סרוגה על הראש, שיהיה ברור ציונות [שהקונגרס הראשון שלה התקיים בבאזל תרנ"ו לא מה שמתפללים ותחזינה עינינו בשובך לציון] ויהדות הם תרתי דסתרי לציונות הדתית על כל שמותיה מזרחי מפד"ל [ראשי תיבות פתי מאמין לכל דבר] ימינה ימין חדש בית יהודי [הרב עובדיה יוסף אמר על זה בית של גויים] אין להם שום קשר ליהדות, יש ביניהם שעדיין שומרים מצוות ויש אפילו שמדקדקים אות המצוות יותר מהחרדים, זה לשון הגמרא גיטין י' ע"א, רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.
הצטרפותם של בנט ומשלחת מלאכי הרעים שלו, לממשלה שנציגיה הבטיחו וגם החלו להילחם בתורת/ארץ/עם-ישראל (רמיסת שבת וכשרות, עויינות לחרדים, חיבה לערבים ולרפורמים, פריצת הגיור) – מצדיקה את האיבה של העולם החרדי כלפי הציונות הדתית. אך אין להכליל את כלל הציונות הדתית – יש בה חלק חרד"לי, למרות שספק אם היה עובר את אחוז החסימה ללא תמיכת נתניהו-חרדים-חב"ד-עוצמה יהודית…
האידיאולוגיה של "מי בראש" ונטישת עקרונות הופיעה כבר אצל ירבעם בן-נבט. אצל בנט ולהקתו היא מתבטאת במצח נחושה ובחוסר-בושה, אבל אין זה חידוש בפוליטיקה הישראלית.
להזכירכם: שרון, שעמד בראש הליכוד, ערק והקים את "קדימה", פעל בניגוד להבטחותיו וגירש יהודים – הכל כדי לשמור על כסאו. אהוד ברק, שעמד בראש העבודה, ערק והקים את "עצמאות", ואז הצטרף לקואליציה של נתניהו.
כנ"ל עמיר פרץ שצעד במסלול דומה.
בנט, שעמד בראש הבית היהודי, ערק עם הפודלית שלו, הקים את "הימין החדש", לא עבר את אחוז החסימה, חזר, שוב התפלג עם הפודלית, הבטיח והצהיר, ואז בגד בבוחריו ובעקרונותיו (כביכול, כי כבר ברור לכולם שלא היו עקרונות). כלומר, אין אידיאולוגיה מלבד "מי בראש", ואין כאן שגגה (בניגוד לדברי כותב המאמר), אלא תאווה לכוח – גם על חשבון תורת ישראל, א"י ועם ישראל.
אפשר להניח, ששותפיו לממשלה, אותם סחט היטב היטב והגיע למה שהגיע, ישלמו לו כגמולו לכשיעלה בידם, "סהדי שקרי אאוגרריהו זילי" (סנהדרין כ"ט.).
עכ"פ, להקיש מבנט ולהקתו על כלל הציונות הדתית, זה כמו להקיש מחרדים אוהדי איראן-אש"פ על כלל החרדים – לא מדובר על רוב, אם כי זהו מיעוט הניכר, מיעוט המזיק, מיעוט המשפיע.
ומי בדיוק הכריח את המפלגות החרדיות ללכת עם נתניהו לאופוזיציה? הלא אם יהדות התורה וש"ס היו נוטשות את ביבי ותומכות בבנט, היתה קמה קואליציה חדשה איתם וללא רע"ם ומר"ץ. קואליציה כזו עם רוב ימני מובהק בוודאי לא הייתה קובעת את סדר העדיפויות הפוסט ציוני שאתה מתאר כאן. אלא שהמנהיגות החרדית קיבלה החלטה אסטרטגית לדבוק בביבי בכל מחיר, וויתרה מרצונה על הכוח וההשפעה שהיו לה על קביעת האופי של המדינה לעתיד הקרוב. אסור להתעלם מאחריותם של הפוליטיקאים החרדים למהלך שמבקש להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.
לאלפרד [דרך אגב אני אוהב את השם הזה זה מזכיר לי את חסיד אומות העולם אלפרד פוטצקי זצ"ל] דו פרעגסט א גוטע קשיא
הוצאת לי את המילים מהפה…
האסטרטגיה החרדית (וגם של סמוטריץ) הכושלת להדבק לכסא של ביבי בכל מחיר עלתה במחיר האידאולוגי הערכי של לתקן עולם במלכות שדי.
יכולה הייתה לקום כאן ממשלה עם חרדים+ימינה+תקווה חדשה+לפיד+עבודה+ליברמן עם קווי יסוד של דתי-לאומי-חברתי.
אבל זו היא אולי החולשה החרדית לדורותיה (בגלל החינוך השמרני שלנו) – לאחוז במוכר ובידוע ולא לנסות לראות קדימה, ליזום, ולהיות בעלי חזון והשפעה במציאות הדינמית והמשתנה של המאה הזו. (כך גם היה בחוסר שיתוף הפעולה בהקמת המדינה – גישת לא תעלו בחומה…) – ואחר כך להאשים להתריס ולבקר את האחרים המנסים לשנות בהרס קודשי ישראל.