מה רע בחיבוק הרב תרבותי

"הצילני נא מיד אחי מיד עשו". לעתים עומד עם ישראל מול סכנת "מיד עשו", מול אויב העוין אותנו ונלחם בנו. אך לעתים הסכנה היא דווקא "מיד אחי", סכנת מי שאינו ניצב מולנו כאויב אלא כאח. הבחנה זו ידועה מדברי ה"בית הלוי"; הוא מחלק את סכנת הגלות לשניים: סכנת עשו האויב, וסכנת עשו האח. לדבריו, דווקא האחרון הוא המסוכן יותר, שכן אדם עשוי להתפתות לחיבוק השווא של אויבו: "ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון". כאשר האויב נלחם בך, האינסטינקט המידי הוא להיאבק בו או לברוח. אך כאשר הוא מחבק אותך באהבה, קשה להילחם בו, או אף להבחין בצורך במאבק. הוא מוסיף שבניגוד למלחמה הגלויה, המאיימת על הקיום החומרי בלבד, הרי שהחיבוק האוהב מאיים להשתלט על נשמת האדם ולחנוק את רוחו. ה"בית הלוי" חותם את דבריו באזהרה לקוראיו: "וזה העניין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב"א". כלומר, נסיונות החיבוק של הצרים אותנו לא ייעצרו עד הגאולה השלמה.

רבים סבורים כי דברי ה"בית הלוי" אינם רלוונטיים לדורנו. הם טוענים כי דבריו נאמרו כאשר מתן הזכויות ליהודים הותנה בחילון, כפי שכתב ה"בית הלוי" בעצמו: "כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות". אולם החילוני של ימינו אינו רוצה שנפסיק לשמור תורה ומצוות, אלא אדרבה, הוא מכבד אותנו כמו שאנו, ובאמת ובתמים חפץ בטובתנו. שמא אכן הגענו לימות המשיח?

נראה שדברי ה"בית הלוי" מכוונים לתהליכי האמנציפציה שהעניקו בימיו זכויות ליהודים באירופה. באותן שנים, היה נראה שאומות העולם שינו את עורן, ובמקום לרדוף את היהודים הן מעוניינות דווקא לחבק אותם, ולשלבם בכלכלה ובחיי המדינה כאזרחים שווי זכויות. עם זאת, בזמנו של ה"בית הלוי" התאפיין החיבוק ברצון מובהק לחלן את היהודים. באותם הימים, היה ברור שמסלול הכניסה למועדונים הנחשקים בחברה עובר דרך ויתור על סממנים יהודיים מובהקים. בהתחלה היה מדובר בוויתור סמלי בלבד: לגלח את הזקן, להתחיל לדבר בשפת המדינה ולהיות מעורה בתרבות הזמן. אבל מהר מאד זה עבר לזניחת ההלכה: שינוי סדר התפילה, חילול שבת, ביטול השחיטה וזלזול בטהרת המשפחה, עד שהיו שרצו לוותר אפילו על ברית המילה. לא בכדי התנצרו ארבעה מתוך ששת ילדיו של משה מנדלסון, ורק אחד מנכדיו נשאר יהודי. אולם, האם דבריו של ה"בית הלוי" רלוונטיים גם לימינו? כיום, המחבקים את בני התורה, דתיים בכלל וחרדים בפרט, אינם דורשים מהם לזנוח את אורחות חייהם ולהפוך לחילוניים. נראה שהם רוצים בטובתנו, ומעוניינים לאפשר "שילוב ללא טמיעה" של הציבור החרדי בתוך חברה ישראלית פתוחה, מגוונת ומכילה.

מתוך תחושה זו, רבים סבורים כי דברי ה"בית הלוי" אינם רלוונטיים לדורנו. הם טוענים כי דבריו נאמרו כאשר מתן הזכויות ליהודים הותנה בחילון, כפי שכתב ה"בית הלוי" בעצמו: "כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות". אולם החילוני של ימינו אינו רוצה שנפסיק לשמור תורה ומצוות, אלא אדרבה, הוא מכבד אותנו כמו שאנו, ובאמת ובתמים חפץ בטובתנו. שמא אכן הגענו לימות המשיח?

לדעתי, מחשבה זו בטעות יסודה – טעות העשויה לגבות מאתנו מחיר כבד. להלן אתייחס לחיבוק העכשווי, "החיבוק הרב-תרבותי", ואסביר מדוע הוא מסוכן לא פחות, ואולי אפילו יותר, מחיבוק ההשכלה בדורו של ה"בית הלוי".

 

מהי רב-תרבותיות

רב-תרבותיות היא תפיסה פוליטית ליברלית הגורסת שחברה מוסרית היא חברה שבה כל אדם שאינו פוגע באחר זכאי לכבוד, ללא התחשבות ברקע שממנו הוא מגיע, באמונותיו או בתכונותיו האישיות. איש או אישה, בריא בגופו או נכה, חלום או שוטה, חילוני או חרדי, שחור או לבן, מזרחי או רוסי, זקן או צעיר, עשיר או עני, משכיל או בער, בעל נטיה מינית זו או אחרת – כולם זכאים לכבוד באופן שווה.

הנרטיב של הרב-תרבותיות מציב חיץ ברור בינה לבין הנאורות, המכונה בעולם היהודי "ההשכלה". ההשכלה היתה חלק ממה שנקרא בז'רגון הרב-תרבותי "פרויקט הנאורות". פרויקט זה מאופיין באמונה שיש בידיו המתכון (הבלעדי) לחיים הטובים. בשרטוט גס, עיקרו ציות לצו התבונה ואימוץ של נורמות השלטון והתרבות האירופאיות. מכוח תפיסה זו, ממשיך הנרטיב, יצאה לדרך משימת כיבוש קולוניאלי רחבת היקף שנועדה לבסס את עליונות הגבר המערבי הלבן. המערב השתלט על העולם ושעבד אותו, בעודו מכחיד בדרכו תרבויות מגוונות, רומס את כבודן ומנסה להשליט עליהן תפיסת אמת 'נורמלית' אחת – מדעית, חילונית, גברית ולבנה. האתוס הרב-תרבותי מנסה לתקן את "עוולות הכיבוש המערבי" ולהחזיר למיעוטים אתניים ותרבותיים את כבודם. הוא מבקש ליצור עולם שבו אנשים מכבדים את שונותם של אחרים ואינם מבקשים לבטלה או לדכאה. בחזון הרב-תרבותי קיים עולם שבו כל אדם זוכה לכבוד, ואנשים מדתות שונות ומרקעים שונים חיים יחדו בשלום ובשלוה, עולם שבו מתקיימת הנבואה: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו).

החזון הרב-תרבותי מקודם באינטנסיביות על ידי אנשים אידאליסטים בעלי כוונות טובות ונעלות. אלה מקימים ארגונים אזרחיים שונים לקידום "טוב משותף"; משתלבים במיזמים ממשלתיים לעידוד מיעוטים; ובפרט משקיעים מאמץ לשנות את מה שמכונה אצלם "השיח"

החזון הרב-תרבותי מקודם באינטנסיביות על ידי אנשים אידאליסטים בעלי כוונות טובות ונעלות. אלה מקימים ארגונים אזרחיים שונים לקידום "טוב משותף"; משתלבים במיזמים ממשלתיים לעידוד מיעוטים; ובפרט משקיעים מאמץ לשנות את מה שמכונה אצלם "השיח". השיח הוא כל הדרכים שבהן מתעצבת התודעה החברתית שלנו: המילים שאנו משתמשים בהן, הסטיגמות שיש לנו על קבוצות, האסוציאציות החולפות בנו כשאנו רואים אדם בעל זהות מסוימת – וכך הלאה.

רבות הדרכים להשפיע על השיח. אחת הראשיות והמוכרות שבהן היא קביעת נורמה ל"תקינות פוליטית", המגדירה מה מותר להגיד ומה לא, באילו מילים ראוי להשתמש ובאילו מילים אסור. עיקרה: אין להשתמש באף מונח ולהשמיע כל אמירה העלולים לגרום לאפליה של קבוצת מיעוט. קידום נורמה זו נעשה באמצעים שונים: חקיקה, תביעות משפטיות, עליהום תקשורתי, איום בנידוי והחרמה, סילוק ממקום העבודה ו'שיימינג' ברשתות החברתיות – הלבנת פני האדם ברבים. אדם שאינו מציית לתו התקן של התקינות הפוליטית יותקף באחד או יותר מאמצעים אלו.

דרך נוספת להשפיע על השיח היא הנראות. הנראות מכוונת להנכיח במרחב הציבורי את הגיוון והשונות. לצורך כך, סוכני הרב-תרבותיות מקדמים מדיניות שבכל מדיום ציבורי יופיעו אנשים המייצגים רקעים שונים: דתי וחילוני, ערבי ויהודי, חרדי, מזרחי ואתיופי וכיוצא באלה. בראש ובראשונה מיושמת מדיניות זו במדיום בעל הנראות הגבוהה ביותר: הטלוויזיה. על מסך הטלוויזיה ניתן לראות כיום שדרנים בעלי חזות חרדית, ומשודרות בה תכניות רבות העוסקות בחיי הציבור החרדי, אף שהחרדים עצמם אינם צורכים את שירותיה. גיוון זה מיושם בערוצי תקשורת נוספים: רדיו, עיתונות כתובה, ספרות, קולנוע, ואפילו מוקדנים במשרדים ממשלתיים. אם בעבר היו "כתבים חילוניים לענייני חרדים", הרי שהיום מהודר יותר אם הם יהיו בעצמם חרדים. כללו של דבר: בתפיסה הרב-תרבותית, הדרך לתקן את עוולות הכיבוש המערבי ולייצר חברה המכבדת את כולם, היא לתת נוכחות מכובדת לכל אדם, תהא אמונתו אשר תהא.

בתפיסה הרב-תרבותית, הדרך לתקן את עוולות הכיבוש המערבי ולייצר חברה המכבדת את כולם, היא לתת נוכחות מכובדת לכל אדם, תהא אמונתו אשר תהא

מאפיין חשוב של ההשקפה הרב-תרבותית היא הנטיה שלא לזהות את עצמה באופן מפורש. לעתים קרובות אני נתקל בעמותה בעלת השפעה רבה שקשה מאד להבין מתוך הצהרת הכוונות שלה מהן מטרותיה. אחת הסיבות לכך היא הרגישות הרב-תרבותית והרצון ללכת בין הטיפות ולא לפגוע באף מגזר. רגישות זו מביאה לניסוחים מעט מעורפלים של מטרות העמותה ומיזמיה. עם זאת, נוכל בקלות לזהות עמותות בעלות השקפה רב-תרבותית באמצעות מילים כמו "טוב משותף", "חברה אזרחית", "שונות", "גיוון", "כבוד", "שיח", "מפגש" ו"אמון הדדי". כמו כן, אחד המאפיינים המובהקים ביותר של ארגונים מסוג זה הוא הנראות. אם בעמוד הבית של אתר האינטרנט של הארגון מתנוססות תמונות של חילונים ודתיים, חרדים וערבים, עולים ומזרחיים – ומשני המינים (או יותר) כמובן – ככל הנראה מדובר בארגון בעל תפיסת עולם רב-תרבותית.

 

חרדיות של טשולנט וקוגל

ובכן, מה רע ברב תרבותיות? במבט ראשון נראה שאכן מדובר בחזון אחרית הימים, קל וחומר מתוך זווית הראיה של האדם החרדי: לא רק שבעלי הכוח בחברה אינם מנסים להעביר אותנו על דתנו, אלא שהם גם מעודדים אותנו לשמור על אורחות חיינו! אנשים רבים המשתתפים במיזמי חינוך לרב-תרבותיות – בדרך כלל תכניות מנהיגות או בתי ספר למדיניות – יודעים לספר כמה התחשבו בהם ובהעדפותיהם הדתיות. האוכל המוגש היה בהכשר מהדרין, לאחר התייעצות עמם; אירועים חברתיים הותאמו במאמצים רבים לאורח חייהם; אפילו התכנים סוננו בהתאם לרגישויות השונות של המשתתפים. ואכן, רבים מהנכנסים לתכניות אלו בחשש גדול מופתעים לטובה. הם אולי סברו שבדומה לתקופת היוונים, יאלצו אותם להקטיר חזיר ולאכול שקצים. אך לא מיניה ולא מקצתיה. הם גילו שהחילונים המפחידים אינם מנסים להעביר אותם על דתם, אלא בדיוק להפך – מכבדים אותם על מה שהם ואף מעודדים אותם לשמור על תרבותם הייחודית.

החיבוק אמנם חם ונעים, אך יש בו משום איום עמוק על כל הקדוש והיקר לנו. החזון הרב-תרבותי קורא לריקון היהדות מעוצמתה. הוא מאיים למוסס ולבטל את אמונותיה, ולהפוך אותה לקליפה ריקה

אך לתפיסת העולם הרב-תרבותית, המונחלת ואף מיושמת הלכה למעשה בתכניות האמורות, יש מחיר כבד. החיבוק אמנם חם ונעים, אך יש בו משום איום עמוק על כל הקדוש והיקר לנו. החזון הרב-תרבותי קורא לריקון היהדות מעוצמתה. הוא מאיים למוסס ולבטל את אמונותיה, ולהפוך אותה לקליפה ריקה.

אנו מברכים בכל יום את הקב"ה על כך ש"הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת". האמונה הבסיסית ביותר שלנו היא שדרך החיים שלנו היא אמתית, שיש לה משמעות עמוקה, וכי הקב"ה דורש מאתנו ללכת בדרך זו – ודווקא בדרך זו. כלומר, התפיסה שלנו היא כי שמירת מצוות אינה טעם אישי שלנו, טעם אחד מבין רבים. היא מחויבות עמוקה הנובעת מכך שהתורה היא אמת. מי שאינו שומר מצוות הוא תועה, אובד; ואילו לנו יש דרך חיים נכונה, אמתית, המסורה לנו מסיני. הקב"ה התגלה על הר סיני, הבדיל אותנו מן התועים ונתן לנו תורה ומצוות. כמובן, אין זה אומר שכל מעשה שלנו הופך לאמתי באופן אוטומטי. אנו מסוגלים לטעות, טעויות קטנות וטעויות גדולות. עם זאת, אנו מאמינים כי ביסודו של דבר, התורה היא אמת, גם אם אנו שוגים בהבנתה או בדרכי יישומה.

התפיסה הרב תרבותית כופרת בהיתכנות של אמונה זו. היא עוינת אותה עד תום ונלחמת בה עד חרמה. במילים פשוטות, הגישה הרב-תרבותית מכבדת מאד אנשים הבוחרים לשמור מצוות, אבל היא כופרת באפשרות שהתורה היא אמת. אין לה בעיה עם האדם הבוחר לשמור מצוות; אך אכפת לה מאד שהוא חושב שהתורה והמצוות הם אמת וכל השאר שקר. המשפט "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע" הוא חץ בעיניהם של שוחרי הרב-תרבותיות. הם מוכנים לחבק בשמחה כל העדפה של אדם, מחמירה וקיצונית ככל שתהא, אך הם אינם יכולים לשאת את התפיסה שאותה הנהגה היא נכונה יותר מהאחרות – תפיסה המנוגדת לעקרונות היסוד של הרב-תרבותיות. אם אדם חרדי יגיד להם "אני צודק ואתם טועים", הם יהפכו כהרף עין מאוהבים לאויבים. ברגע כמימריה יהפוך "וישקהו" ל"וישכהו".

ההשקפה הרב-תרבותית יושבת על התפיסה שאין אמת באמונות של האדם. אמונות הן בסך הכל העדפות תרבותיות. בעיני הרב-תרבותיות, הערך היחיד הוא כבוד האדם. כל שאר הערכים שאנשים קוראים להם "אמת" ובשמם הם יוצאים למלחמות, אינם אלא כסות לרצון בשליטה

ההשקפה הרב-תרבותית יושבת על התפיסה שאין אמת באמונות האדם. אמונות הן בסך הכל העדפות תרבותיות. בעיני הרב-תרבותיות, הערך היחיד הוא כבוד האדם. כל שאר הערכים שאנשים קוראים להם "אמת" ובשמם הם יוצאים למלחמות, אינם אלא כסות לרצון בשליטה. מה שאנשים קוראים "אמת" הוא ההעדפות התרבותיות שלהם, שהם מקדשים כדי שיוכלו להצדיק את שליטתם באנשים בעלי העדפות תרבותיות אחרות. האדם הלבן יצא לכבוש ארצות רחוקות, והצדיק את מסעותיו האלימים בכך שהוא מפיץ את ערכיו, את 'האמת שלו' – שהוא ראה בה אמת אבסולוטית. באופן דומה, האלימות הדתית של ימינו היא ניסיון של קבוצות מסוימות לזכות בשלטון, והיא מוצדקת באיזו אמת שמימית השמורה אצלם. האיום הגדול ביותר על החזון הרב-תרבותי הוא רעיון האמת. אם קבוצה מסוימת בטוחה כי האמת עמה, היא הופכת, בעיניים רב-תרבותיות, לאיום על שלום הציבור.

מסיבה זו, הגישה הרב-תרבותית אוהבת דווקא את המיעוטים. בעיניה, כל מי ששייך למעמד השליט חשוד על כך שהוא מאמין בצדקת דרכו. "חטא הפריבילגיה" שעליו אנו שומעים לעתים קרובות הוא המחשבה שיש לך משהו טוב יותר מלאחרים, והוא שזיכה אותך בטובין חברתיים או כלכליים. הנחת המוצא של הרב-תרבותיות היא שאין כל הבדל בין העדפות תרבותיות של אנשים. כולם בעלי ערך במידה שווה, ולכן כולם ראויים לכבוד במידה שווה. האדם זכאי לכבוד מכוח היותו אדם. זכות זו היא שמעניקה חשיבות ומשמעות לבחירות שלו. במילים אחרות, הסיבה שבתכניות לחינוך לרב-תרבותיות מגישים אוכל מהדרין אינה שהם חושבים שיש ערך מהותי באכילת אוכל כשר. הם פשוט סבורים שראוי לכבד את בחירותיהם של אנשים, תהיינה אשר תהיינה. כל עוד האדם אינו פוגע באחר, בחירתו מקודשת.

בעיניים רב-תרבותיות, הבחירה לשמור תורה ומצוות אינה שונה באופן עקרוני מהבחירה להגיש בקידוש קוגל ירושלמי ומלפפון חמוץ. בשני המקרים מדובר בהעדפה תרבותית מסוימת. הדבר היחיד המעניק לבחירות חשיבות היא עד כמה הן משמעותיות בעיני האדם. אם מישהו היה מצליח לשכנע אותם שבתרבות שלו משקאות מוגזים מפיצים אנרגיה שלילית וסנדלים וגרביים הם פגיעה בקדושת האדם, הם היו מקפידים ביראת כבוד להמנע מאלה בנוכחותו. תוכנו של המנהג, אופיו ומאפייניו, אינם נושא לדיון; הרב-תרבותיות היא בהגדרה נעדרת שיפוט כלפי טעמיהם השונים של בני התרבויות השונות.

החרדיות האהובה על הרב-תרבותית היא חרדיות של טשולנט וקוגל, חרדיות של פולקלור, של טישים צבעוניים ושל מצוה-טאנץ, של גאולה ביום שישי ושל שולם שטיסל שעושה פדיחות לבן שלו המפלרטט עם העולם החילוני. מה שהיא אינה אוהבת היא חרדיות שמאמינה בעצמה, שמנסחת את עצמה בשפה ברורה לסט של ערכים ואמונות

החרדיות האהובה על הרב-תרבותית היא חרדיות של טשולנט וקוגל, חרדיות של פולקלור, של טישים צבעוניים ושל מצוה-טאנץ, של גאולה ביום שישי ושל שולם שטיסל שעושה פדיחות לבן שלו המפלרטט עם העולם החילוני. מה שהיא אינה אוהבת היא חרדיות שמאמינה בעצמה, שמנסחת את עצמה בשפה ברורה לסט של ערכים ואמונות, לצווי עשה ואל-תעשה ולאורח חיים נכון יותר משל אחרים.

לדאבון לב, התפיסה הרב-תרבותית של החרדיות חדרה וחודרת לדימוי העצמי של חרדים רבים. היא מחלחלת לכלל הציבור דרך תכניות טלוויזיה שלכאורה מציגות את החרדים בעין אוהדת, 'כמו שהם באמת', אבל למעשה הופכות את חרדיותם להעדפה תרבותית חסרת ערך מהותי. כך מאמצים חרדים רבים בלא מודע נקודת מבט סוציולוגית על החברה שלהם עצמם. הם מאמצים את תפיסת "החרדיות כטשולנט וקוגל", ורואים בחברה החרדית שבט ברמה סוציו-אקונומית נמוכה עם מנהגים חביבים מאד.

התוצאה הבלתי נמנעת של הפנמת הרב-תרבותיות היא טשטוש והיטמעות. אפשר לראות זאת באחוזי החילון העצומים של יוצאי בתי הספר הפלורליסטים בציבור הדתי-לאומי. אם הילד שלך סבור שחיי תורה ומצוות הם טעם אישי בלבד, הוא כנראה יעדיף לטעום טעמים אחרים כשהוא יגדל. הוא אולי יישאר עם חיבה כלשהי למסורת, אבל הוא לא יהיה מוכן לשלם עבורה מחיר משמעותי. גם אצלנו, ילדים המתחנכים על ברכי ההשקפה הרב-תרבותית לא יתאמצו להישאר בחברה החרדית. הם גדלים אמנם בתוך החברה החרדית, והם עשויים בהחלט לאהוב את טעמיה. אך הם עלולים לחשוב לעצמם שאין די באהבת הטשולנט והקוגל כדי להישאר בחברה נחשלת, חסרת סובלנות, הגוזרת עליהם לא מעט קשיים. בשביל טשולנט, מספיק לשים כיפה קטנה ולהגיע בליל שישי ל"בית ישראל".

כמובן, צפייה בתכנית טלוויזיה נחמדה שמראה עד כמה החרדים הם אנשים כמו כולם אינה מרוקנת ברגע אחד את ערכם של חיי התורה. היא אולי משפיעה קצת על הדימוי העצמי שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו כלפי חוץ, אך שמירת שבת וכשרות יישארו עבורנו משהו הרבה יותר משמעותי מסתם פולקלור. ואכן, אין מוסד חינוכי בחברה החרדית, גם הפתוח והמודרני ביותר, שמחנך את תלמידיו על טהרת הרב-תרבותיות. כולנו מחנכים את ילדינו שהתורה היא אמת וששמירת מצוות היא דרך החיים הנכונה ביותר.

קיים שדה אחד שבו ההשפעה הרב-תרבותית מזיקה במיוחד, באופן עמוק וישיר: הפעילות החברתית. אימוץ תפיסות רב-תרבותיות מביאה חרדים העוסקים בצרכי ציבור לראות בקהילה שלהם מקרה סעד סוציולוגי ולא מבנה חברתי מפואר בעל ערכים, מסורת ואמונה

לצד זאת, קיים שדה אחד שבו ההשפעה הרב-תרבותית מזיקה במיוחד, באופן עמוק וישיר: הפעילות החברתית. אימוץ תפיסות רב-תרבותיות מביאה חרדים העוסקים בצרכי ציבור לראות בקהילה שלהם מקרה סעד סוציולוגי ולא מבנה חברתי מפואר בעל ערכים, מסורת ואמונה. ויש לזה השלכות.

 

כיצד הופכת הרב-תרבותיות את החרדיות למקרה סעד

עקרון-העל של פעילות חברתית ראויה לשמה היא הדאגה לצרכים השונים של הציבור: פרנסה, רווחה, דיור, חינוך וכן הלאה. באופן טבעי, פעילות חברתית דורשת מהעוסקים בצרכי הציבור לצאת ולבא לפני השלטונות, ולהתעסק מול גופים רבים ומגוונים. הפעיל החברתי החרדי עשוי להרגיש שחסרים לו 'כלים' כדי לעבוד מול אותם גופים – חסרים לו ידע, שפה, מקצועיות, קשרים, כישורים ניהוליים ועוד. לכאן נכנסים הארגונים האזרחיים. אלה ניגשים אל הפעילים החברתיים ומציעים להם: "אתם הרי רוצים לעזור לציבור שלכם, אך כדי לעשות כן אתם צריכים להבין איך העולם שבחוץ פועל. בואו אלינו ואנחנו ניתן לכם הכשרה מקצועית. נעניק לכם כלים כדי שתוכלו לעשות את העבודה שלכם טוב יותר". אותם עסקנים עלולים לחשוד בהתחלה בכוונותיהם של הארגונים המציעים את שירותיהם, אבל הללו יסבירו שהם מכבדים באמת ובתמים את החרדים, ורוצים בהצלחתם. הצלחתם היא הצלחת המדינה כולה.

רבים מבין העסקנים המגיעים לתכניות אלו – תכניות שמוטמע בהן חינוך לרב-תרבותיות – עושים זאת תוך כדי צעידת צעדים ראשונים בעולם שמחוץ לקהילה החרדית. הגישושים הראשונים שלהם בחוץ חסרי ביטחון, ומתוך כך הם נוטים להסתיר ולהצניע את חרדיותם. אך מנהלי התכניות דווקא מעודדים אותם לנופף בפאותיהם ולהציג לראווה את ציציותיהם. להפתעתם הנעימה, הם מגלים שהסממנים החיצוניים של שונותם נחשבים מעלה ולא חיסרון. הם אינם צריכים לגדל את בלוריתם כדי לגשת לפני המלכות, אלא אדרבה, על משלמי המלגות עדיפה ההתעטפות בשמונה בגדים. החרדיות שלהם הופכת פתאום לנכס, לדבר שיש להתפאר בו. משום כך, כשאני אומר לאותם אנשים שהרב-תרבותיות מאיימת על עולם התורה, הם מביטים בי בתימהון רב.

הרב-תרבותיות אינה מכבדת את החרדיות. היא עוינת אותה במובן העמוק ביותר. היא מכבדת את הקליפה הריקה של החרדיות, תוך שהיא מנשלת אותה מעוצמתה. כאשר מכון חינוך לרב-תרבותיות מגייס אדם חרדי לשורותיו, הוא אינו עושה זאת משום שהוא מכבד את החרדיות, אלא משום שהוא רוצה שהלה יזנח את "הקנאות החשוכה" שלו

מבוכה זו ליוותה גם אותי זמן רב. בלימודי באקדמיה ובהקשרים אחרים, נתקלתי תכופות בהשקפה זו. היה בה משהו לא נכון להרגשתי, אבל לא ידעתי להצביע עליו במדויק. כיום, מהכרות שלי את השטח, אני יכול לומר שהרב-תרבותיות אינה מכבדת את החרדיות. להפך, היא עוינת אותה במובן העמוק ביותר. היא מכבדת את הקליפה הריקה של החרדיות, תוך שהיא מנשלת אותה מעוצמתה. כאשר מכון חינוך לרב-תרבותיות מגייס אדם חרדי לשורותיו, הוא אינו עושה זאת משום שהוא מכבד את החרדיות, אלא משום שהוא רוצה שהלה יזנח את "הקנאות החשוכה" שלו, ויאמץ לעצמו חרדיות 'רכה' יותר, 'מכילה' יותר, ובמילים שאינן מכובסות – שטחית וריקה. התכניות לחינוך לרב-תרבותיות מתאמצות לשכנע את משתתפיהן שהאמונות העמוקות ביותר שלהם אינן אלא עניין של טעם. אם הן לא עשו זאת, הן החמיצו את מטרתן. הן נכשלו בהנחלת התפיסה הרב-תרבותית העומדת בלב לבה של עשייתן.

יהיה מי שיטען שעם כל האמור, הרב-תרבותיות עדיין עדיפה על החילוניות הישנה. עדיף שהקולגות החילוניים שלנו יכבדו את החרדיות בגלל השונות שלה, משינסו להלחם בה. גם אם בעלי ההשקפה התרבותית אינם חושבים שהחרדיות היא דרך טובה מאחרות ואינם מכבדים אותה משום שהם מאמינים בה, עדיין הם עדיפים על אלו שאינן מכבדים את החרדיות מכל וכל. במילים אחרות, עדיף לנו לעבוד עם "שחרית" מאשר עם "מרצ". עד היום הם לא הסכימו לכבד את דרך החיים שלנו ואפשרו את קיומה רק בדוחק ובדיעבד. ואילו היום, הם מכבדים את דרך החיים שלנו ומעודדים את קיומה. מדוע עלינו להתנגד לכך? אולי אדרבה, נכונות זו פותחת פתח לשיתוף פעולה ולהבנה הדדית. הרי איזו אלטרנטיבה יש לנו מלבד זאת? להילחם זה בזה? איש לא ינצח במלחמה זו, ושני הצדדים יינזקו ממנה. אפשר אפוא להניח לטהרנות, להשלים עם העובדה שהם כופרים באמת שלנו, ולנסות להגיע אתם להבנות ממקום זה. אולם דומני שמדובר בטענה נאיבית שאינה מבחינה בהשפעה העמוקה של החינוך הרב-תרבותי.

אני פוגש הרבה אנשים טובים מאד, אנשים בעלי כוונות טהורות, העוסקים בצרכי ציבור באמונה ושלא על מנת לקבל פרס, שעברו בתכניות מיוחדות לחינוך לרב-תרבותיות. הם בטוחים שהסימפתיה שלהם לפולקלור החרדי – אהבת הבית החם והנעים – היא אהבת החרדיות, ואינם מבינים שהיא מרוקנת אותה מתוכן. הפעילות החברתית שלהם מצטיירת בעיניהם בערך כך: "אנחנו אוהבים מאד את החרדים – את הציבור שלנו. גדלנו בתוך קהילה זו, אנחנו בשר מבשרה, ואורח החיים שלה יקר לנו כבבת עיננו. אולם, חברה זו סובלת ממצוקות חברתיות חמורות. יש בה התעללויות ועוני, בערות ועושק. מתוך האהבה שלנו לאותה חרדיות, אנחנו מבקשים להקים ארגון שיקומם את החברה הנחשלת הזו, ויאפשר לתרבות הנפלאה שלה לשגשג." גם אם אלו אינן המילים המדויקות, זוהי רוח הדברים.

מבלי משים, הם מתחילים להישמע כמו סוכני רב-תרבותיות בעצמם. החרדיות שהם אוהבים אינה אמת ערכית קדושה, אינה שמירה אדוקה של תורה ומצוות, אלא פולקלור. ממילא, ההבדל המשמעותי היחיד בין החברה החרדית לחברות אחרות היא הנחשלות שלה. באופן אישי הם ממשיכים כמובן לשמור מצוות ולדקדק בקלה כבחמורה. התורה ממשיכה להיות יקרה להם ומצוותיה אמת בעיניהם. אבל הקהילה החרדית והפעילות שלהם בתוכה נצבעות בצבעים רב-תרבותיים.

היהדות החרדית אינה אוהבת שמתייחסים אליה כמו לבדואים או לשבט אפריקאי אקזוטי. היא אינה תופסת את עצמה מקרה סעד סוציולוגי עם תרבות מעניינת, אלא מסורת איתנה הנמשכת מסיני, שמי שנוטה ממנה אינו אלא טועה

מהי התוצאה של גישה זו? מלחמות פנימיות וטינה. מלחמות פנימיות, שכן היהדות החרדית אינה אוהבת שמתייחסים אליה כמו לבדואים או לשבט אפריקאי אקזוטי. היא אינה תופסת את עצמה מקרה סעד סוציולוגי עם תרבות מעניינת, אלא מסורת איתנה הנמשכת מסיני, שמי שנוטה ממנה אינו אלא טועה. לכן, כאשר סדרות טלוויזיה, אנשי תקשורת, פעילים חברתיים וגופים ממשלתיים מנסים בכוח לשכנע אותה באקזוטיות שלה, היא מתנגדת. אבל החיבוקים מוצעים לה מכל כיוון והיא כבר אינה יודעת להבחין בין אויב לאוהב. מתוך כך היא הופכת לחשדנית, סגורה ואפילו תוקפנית. המלחמות הפנימיות מתגברות וכל אחד חושד ברעהו שמא גם הוא נגוע בתרבות הטשולנט והקוגל.

המלחמות הפנימיות מביאות בתורן לידי טינה. האנשים העוסקים בצרכי ציבור מתמלאים טינה. ההתקפות האישיות נגדם מצערות אותם מאד. הם אינם מבינים מדוע החברה שהם פועלים למענה מתנהגת אליהם בעוינות. מתוך כך מעמיקה אצלם התודעה הרב-תרבותית והתפיסה הסוציולוגית של החברה החרדית, ומתמעטת אמונתם באמת שלה. הם מתחילים לספר לעצמם סיפור שמדובר בחברה שנשלטת בידי גורמי כוח אינטרסנטיים, המעוניינים לשמור עליה נחשלת ומדוכאת. הם מצליחים לעמוד במתקפות נגדם באמצעות אימוץ דימוי עצמי של בני אור המגיעים להציל את התרבות הנחשלת מידי המנהיגים המדכאים אותה.

זהו מצב עגום מאד. רבים מאלו הנגועים בהשקפת עולם זו הם אנשים שאני מוקיר ומעריך. המיזמים החברתיים שלהם היו יכולים לתרום תרומה הרבה יותר משמעותית לציבור היראים, והכשרונות והיוזמה שלהם נחוצים מאד לשגשוגו. העובדה שאנשים אלו נופלים בהשקפה הרב-תרבותית מצערת גם בגלל האיכות האישית של אנשים אלה, ומשום הסבל שנגרם להם מהשקפה קלוקלת זו, וגם מחמת ההפסד של הציבור כולו מכך.

***

כדי לחיות בשלום עם החברה החילונית איננו מוכרחים לוותר על האמת שלנו. אדרבה, אם אנו רואים באורח החיים שלנו אמת, נטה להניח שגם החילוני רואה באורח החיים שלו אמת, אפילו אם הוא טועה. מתוך כך, נכבד אותו יותר בשל היותו אדם בעל ערכים ואמת, ולא רק בעל העדפה תרבותית שונה. מנגד, כאשר אנחנו אומרים לאדם חילוני שכולנו אותו דבר, אני מעדיף לעשות קידוש בשבת בבוקר ולאכול טשולנט ואתה מעדיף לנסוע לים ולאכול אבטיח, אנחנו מזלזלים בו זמנית בנו ובו. אנחנו הופכים לא רק את החרדיות להעדפה תרבותית ריקה, אלא גם את החילוניות.

כדי להגיע להבנה עם הציבור החילוני עלינו לכבד אותם כחילונים, כאנשים בעלי ערכים שבעינינו חלקם שגויים ומקולקלים. עלינו לראות בהם אנשים שאומרים "אתם טועים ואנחנו צודקים", בדיוק כמו שאנחנו אומרים. ככאלה, אנחנו יכולים לדבר ולהתווכח עמם, ואפילו ללמוד מהם דבר או שניים

כדי להגיע להבנה עם הציבור החילוני עלינו לכבד אותם כחילונים, כאנשים בעלי ערכים שבעינינו חלקם שגויים ומקולקלים. עלינו לראות בהם אנשים שאומרים "אתם טועים ואנחנו צודקים", בדיוק כמו שאנחנו אומרים. ככאלה, אנחנו יכולים לדבר ולהתווכח עמם ואפילו ללמוד מהם דבר או שניים. אבל מי שמחבק אותנו ואומר, אין חרדים אין חילונים, כולנו בני אדם שווים בעלי העדפות תרבותיות שונות – ממנו יש לברוח כמו מאסון.

כפי שאמר ה"בית הלוי", החיבוק שמבקש לרוקן את היהדות מנכסיה הרוחניים לא יסור ממנו עד ביאת גואל צדק. עד אז, מוטב יהיה לו ניאבק אנו על דרכנו באופן מחושב.

תמונה: Bigstock