ארץ הנשמות האבודות

וָאֵפֶן כֹּה, וּפְנֵי הָעָם אֶל אֱנוֹשׁ. וָאַבִּיטָה וָאֶחְקֹרָה וָאֶדְרְשָׁה בַּפָּנִים, בִּפְנֵי אִישׁ וְאִישׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי, מְבַקֵּשׁ מַעֲנֶה לִמְבוּכָתִי, הִזְדָּהוּת אוֹ הֶסְבֵּר, אַךְ אֱנוֹשׁ הֵחֵל מוֹזֵג אֶת הַיַּיִן וּסְגָנָיו עַל יָדָיו, וְעֵינֵי כָּל הָעָם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. וָאַבִּיטָה בְּעֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה בְּעֵינֵי כָּל הָעָם אוֹר כָּחֹל דַּק מִתְחוֹלֵל. וָאֶחֱרַד מְאֹד וּפַחַד אָיֹם הִכָּה בִּי. יָדַי הֵחֵלּוּ רוֹעֲדוֹת וּמַרְפֵּקַי הֵחֵלּוּ לָזוּעַ. לְפֶתַע רָאִיתִי, הֵבַנְתִּי: אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֵנִי, אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמְעֵנִי. פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי וְחַלְחָלָה, רוּחַ עִוְעִים וְשִׁגָּעוֹן, וָאֶצְרַח בְּקוֹל נוֹרָא: "אֲהָהּ! אַיֵּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם!!!"
ממוצע 5 | 1 מדרגים

דברי המגילה המוגשים לפניכם בזאת ידמו אולי אצל אחדים מן הקוראים כמעשיה מן הזן החביב על הזקנים, אך סהדי במרומים שכל דבריה אמת ולא משמועה באה לי ולא מלבי בדיתיה. לא אספר כל הקורות אותי בעטיה של מגילה זו, פן יארך הזמן וילאה הקורא, אך רק אגלה אוזן הקורא הנבון ואומר כי בכל עיר ועיר ממקומות נדודי – ובעוונותי, נדדתי רבות בארץ – ראיתי והנה בכיכר העיר עמוד, ועל העמוד כתב, ובכתב כעין סיפור מגילה זו; ואף בפי העם היושב בערים ההמה שגורה מגילה זו מאד, ואין אשר יפקפק בה. אלא שבקצת מקומות באו הדברים מסורסים וחסרים; וגם דעת העם טרופה ומעורבת בעניינה של המגילה. זאת ראיתי ואשיב על לבי. על כן אמרתי לחקור אחר שורשה של מגילה. ושמתי לבי ואתן דעתי לחקור ולדרוש מקורה. ותלאות מסעי גברו ורבו. כי כיוון שהתחלתי לחקור על אודות מגילה זו, נזרקתי אל האש ואל המים וגליתי עד המדבריות הלוהטים שבהם אין למצוא אלא אנשי פרא ואלו שנטרפה דעתם עליהם עד שנדחו מחברת בני האדם. אך לא יראתי ולא חתי, והתחזקתי בחקירותי, עד שעלה בידי הנוסח המוגש לפניכם היום, נקי ומנופה ומתוקן מכל שיבושים, ובו דבר דבור על אופנו, כל דברי המגילה מרישא עד גמירא.

דברי המגילה המוגשים לפניכם בזאת ידמו אולי אצל אחדים מן הקוראים כמעשיה מן הזן החביב על הזקנים, אך סהדי במרומים שכל דבריה אמת ולא משמועה באה לי ולא מלבי בדיתיה. לא אספר כל הקורות אותי בעטיה של מגילה זו, פן יארך הזמן וילאה הקורא, אך רק אגלה אוזן הקורא הנבון ואומר כי בכל עיר ועיר ממקומות נדודי – ובעוונותי, נדדתי רבות בארץ – ראיתי והנה בכיכר העיר עמוד, ועל העמוד כתב, ובכתב כעין סיפור מגילה זו.

וזהו דבר המגילה:

בִּימֵי רוֹדָן, אֱנוֹשׁ וּכְנַעַן תָּכְפוּ וּבָאוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת עַל זֶרַע אָדָם, הֵן בָּרוּחַ וְהֵן בַּגֶּשֶׁם. וַתִּגְדַּל מוּעֲקַת הָאָדָם מִפְּנֵי חֲטָאָיו וּמִפְּנֵי קַשְׁיוּת לִבּוֹ, וְרוּחוֹ לֹא הָיְתָה בּוֹ עוֹד. וְיִרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּשַּׁח אִישׁ וַתִּשְׁפַּל אִשָּׁה, וַיֹּאבַד צַלְמָם. וַיִּשְׁקַע זֵכֶר אָדָם אֶל תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה. וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיָּקׇם דּוֹר חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת אָדָם. וַיִּגְדַּל שִׁמְמוֹנוֹ וְשִׁעֲמוּמוֹ וּמְבוּכָה נָפְלָה בּוֹ.

בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵּלֶךְ אִישׁ זָקֵן וּבָא בַּיָּמִים מֵאַרְצוֹ, אֶרֶץ תֹּהוּ, וַיָּבֹא אֶל אֶרֶץ הָאָדָם. וְיֵרָא אֶל מַצָּבוֹ וַיָּבֶן. וַיָּקׇם, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ, אָדוֹן אֱנוֹשׁ וְאָדוֹן כְּנַעַן, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ רוֹדָן שְׁמוֹ. וַיָּבֹא הוּא וּנְעָרָיו אֶל הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לָעִיר חוּצָה; וּבַשָּׂדֶה בִּיתָן, וּבַבִּיתָן חֶדֶר. וַיָּבֹא הָאִישׁ וּנְעָרָיו חֶדֶר בְּחֶדֶר, וַיְגַל שָׁם אֶת אָזְנָם בַּלָּאט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא אִישַׁי! הִסְכִּיתוּ נָא נִכְבָּדַי! הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם רֵעַי? הֲלֹא מְבִינִים אַתֶּם, אֲדוֹנַי. וּבְכֵן אָדוֹן אֱנוֹשׁ, וּבְכֵן, אִישׁ אֲשֶׁר כָּמוֹנִי,  הַיֵּשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לְהַצִּיל אֶת הַדּוֹר הָאֻמְלָל? הֲלֹא זֶה נוֹרָא. נוֹרָא… מַצַּב הַדּוֹר… וְאֵינִי רָאוּי. אַךְ קַבָּלָה בְּיָדִי מִזְּקֵנֵינוּ – קַבָּלָה בְּיָדֵנוּ, סְגֻלָּה בְּדוּקָה וְנִפְלָאָה, מִרְשָׁם עַתִּיק וּמְנֻסֶּה, לְכָל חֹלִי וּלְכָל מַדְוֶה. הַדּוֹר דּוֹרֵנוּ! עַמֵּנוּ! אָחִינוּ! חוֹבָה עָלֵינוּ! חוֹבָה בְּיָדֵינוּ! הָבוּ, הָבוּ נָא הַקְּדֵרָה! חוּשָׁה אָדוֹן כְּנַעַן! חוּשָׁה! מַדּוּעַ נִתְמַהְמֵהַּ? יְצֹק, אָדוֹן אֱנוֹשׁ! בְּחַשׁ, מַר כְּנַעַן! מַלְבּוּשׁ, מָזוֹן וּשְׂכַר דִּירָה, רִהוּט, שִׁדּוּךְ וּפַרְנָסָה, מְעַט כָּבוֹד, קַמְצוּץ קִנְאָה, מִשְׂרָה, שְׂרָרָה וּקְצָת אָפְנָה. מַהֲרוּ נָא! מַהֲרוּ נָא הָעֵצִים! מְעַט עִנְיָן, הַסְכֵּת, מַר כְּנַעַן, אֵרוּעַ פֹּה אֵרוּעַ שָׁם, לַבֵּה הָאֵשׁ. מְעַט! הַפְסֵק! עַל חֹם נָמוּךְ – בֵּינוֹנִיּוּת. מָתוּן מָתוּן. בְּלִי יֻמְרָנוּת. בְּחַשׁ, בְּחַשׁ; הוֹסֵף עוֹד כַּף; מוֹסָדוֹת, מִבְנִים, מֶרְכַּז כְּנָסִים, כְּרָזוֹת עֲנָק, צְבָעִים עַזִּים, חוֹבְרוֹת, סְפָרִים, קֻנְטְרֵסוֹנִים. הַזְמֵן עוֹד דְּיוֹ; הוֹסֵף דַּפִּים – לְלֹא בּוּשָׁה, אֱנוֹשׁ – שְׁפֹךְ, הוֹסֵף תְּשׁוּקָה, הוֹסֵף חַיּוּת… בַּחֲשׁוּ, בַּחֲשׁוּ, הַרְבּוּ דְּבֵקוּת…

וַיִּשָּׂא רוֹדָן אֶת כַּפָּיו וַיָּשֶׂם אֶת יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֱנוֹשׁ וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ כְּנַעַן. וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיְּזַמֵּר: חִנּוּךְ, צִיּוּת, אַחְדּוּת, דְּבֵקוּת. גַּאֲוָה, הַשְׁקָפָה, אֱמוּנָה כְּתִקְנָהּ. חֶבְרָה, מַעֲמָד, אִשָּׁה, עֲבוֹדָה. חִנּוּךְ, צִיּוּת, אַחְדּוּת, דְּבֵקוּת. גַּאֲוָה, הַשְׁקָפָה, אֱמוּנָה כְּתִקְנָהּ. חֶבְרָה, מַעֲמָד, אִשָּׁה, עֲבוֹדָה. חִנּוּךְ, צִיּוּת, אַחְדּוּת, דְּבֵקוּת. גַּאֲוָה, הַשְׁקָפָה, אֱמוּנָה כְּתִקְנָהּ. חֶבְרָה, מַעֲמָד, אִשָּׁה, עֲבוֹדָה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים זִמֵּר בְּסֵדֶר זֶה וְשָׁלֹשׁ בְּסֵדֶר הָפוּךְ וַיִּדֹּם. וְהַמִּרְקַחַת, צִבְעָהּ כְּעֵין הַשֶּׁנְהָב וּפָנֶיהָ בָּרוֹת וַחֲלָקוֹת וּשְׁלֵווֹת וּבִעְבּוּעִין דַּקִּים וַעֲדִינִים מִתְפַּצְּחִים בָּהּ לִרְגָעִים בְּחוּשָׁנִיּוּת רְמוּזָה וְקוֹרֶצֶת. וְרֵיחָהּ עוֹלָה, נִיחוֹחַ מֹר וַאֲהָלוֹת; וְכָל מִינֵי בְּשָׂמִים מְשַׁכְּרִים שֶׁחָפֵץ אָדָם לְהָרִיחַ בָּהּ – מֵרִיחַ. וַיָּרַח אֱנוֹשׁ אֶת רֵיחַ הַמִּרְקַחַת, וְלֹא יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ אֶל הַמִּרְקַחַת. וַיְהִי אַךְ קָרְבָה אֶצְבָּעוֹ אֶל שְׂפַת הַקְּדֵרָה, וַיִּסְלֹד, וַיִּזְעַק בְּקוֹל: “אֲהָהּ, הֲרֵי זֶה מְצַמְרֵר!” וַיִּקַּח רוֹדָן אֶת יַד אֱנוֹשׁ וַיַּנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כַּפָּיו וַיֹּאמֶר לוֹ: לְאַט לְךָ, אֱנוֹשׁ, לְאַט לְךָ. וְיוֹצֵא רוֹדָן מִכִּיס גְּלִימָתוֹ שַׂקִּיק עוֹר דַּק, וּבַשַּׂקִּיק קְלָף זָעִיר כָּרוּךְ עַל צַפִּיחִית קְטַנָּה, וְצָמִיד פָּתִיל כּוֹרְכָם וְאוֹגְדָם. וּבַקְּלָף הַשְׁבָּעוֹת וְשֵׁמוֹת וְצֵרוּפֵי שֵׁמוֹת וְאוֹתִיּוֹת. וַיֹּאמֶר רוֹדָן: זוֹ הַצַּפִּיחִית שִׁיּוּרֵי שֶׁמֶן זְקָנוֹ שֶׁל סַב סַב זְקֵנִי וּבָהּ מִמֵּימֵי מִקְוֵה אַח הַסָּבָא קַדִּישָׁא אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הָעוֹף וְהָעַכְבָּר, וְיִחוּדֵי יִחוּדִים הָיָה מְיַחֵד בְּטָבְלוֹ. וְצַפִּיחִית זוֹ, כָּל הַמֵּרִיחַ בָּהּ קָם מֵחָלְיוֹ וּמִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ; הַפִּסְחִים יָרוּצוּ וְהָעִוְּרִים יִרְאוּ וְהַחֵרְשִׁים יִשְׁמָעוּ וְאַנְשֵׁי בִּינָה יִתְמְהוּ בְּאַחַת וְיִדֹּמּוּ, וּרְסִיס דַּק מִמֶּנָּה יָמִית וּרְבִיב שֵׁנִי יְחַיֶּה. וְיִפְרֹם רוֹדָן הַצָּמִיד וַיָּסֵר הַקְּלָף, וַיִּמָּלֵא הַחֶדֶר אוֹר נוֹרָא, וְלֹא יָכְלוּ אֱנוֹשׁ וּכְנַעַן לַעֲמֹד בְּפָנָיו וַיַּסְתִּירוּ פְּנֵיהֶם. וַיָּרֶם רוֹדָן הַצַּפִּיחִית בִּשְׂמֹאלוֹ, וְיִטְבֹּל אֶצְבַּע יְמִינוֹ בַּמַּיִם הַקְּדוֹשִׁים, וַיַּזֶּה אֶל הַמִּרְקַחַת ד’ פְּעָמִים, וַיִּתֵּן אֶת הַמִּכְסֶה עַל פִּי הַקְּדֵרָה. וַיִּשְׁלַח אֶת כְּנַעַן הַחוּצָה וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנְּךָ יוֹצֵא אֶל הָעִיר וּבָאתָ אֶל הַכִּכָּר, וְלָקַחְתָּ לְךָ שָׁם מַטֶּה; מִן הָאַלּוֹן אֲשֶׁר בַּכִּכָּר תִּקַּח וְעָשִׂיתָ אֶת הַמַּטֶּה. וְעָמַדְתָּ וְהַמַּטֶּה בְּיָדְךָ וְקָרָאתָ אֶל הֶהָמוֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: שִׁמְעוּ נָא אִישַׁי! חַיִּים אַתֶּם מְבַקְּשִׁים? יְשׁוּעָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים? הֲבָלִים – אֵלּוּ הֵם הֲבָלִים. לִישׁוּעָה אָנוּ זְקוּקִים! לְחַיִּים אָנוּ שׁוֹאֲפִים!! נַפְּצוּ אֶת הָאֱלִילִים, נִטְּשׁוּ אֶת הַהֲבָלִים וּבֹאוּ אַחֲרַי. וְיָצָאת אֶת הָעִיר וּבְיָדְךָ הַמַּטֶּה וּבָאתָ הַחַדְרָה, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ.

וַיַּעַשׂ כְּנַעַן כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ וְעוֹד הוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ וְיַעֲרֹךְ אֶת הַכִּירָה וְאֵת מַגְבִּית הַתְּרוּמָה, וַיֵּצֵא אֶת הָעִיר וְאַחֲרָיו הָמוֹן רַב, הוֹלְכִים בַּסָּךְ בְּשִׁירָה וּבְתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת. וְגַם כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה מְאֹד הֵבִיא עִמּוֹ, נִדְבַת כָּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ. וַיָּשָׁב אֶל אֲדוֹנָיו. וַיְבָרְכֵהוּ רוֹדָן וַיֹּאמֶר לוֹ: כִּי כִּוַּנְתָּ לְדַעְתִּי וַתְּמַלֵּא אַחַר רְצוֹנִי, עַל כֵּן לְשַׂר הַמַּשְׁקִים אֶתֶּנְךָ וְאַתָּה תִּהְיֶה מוֹזֵג הַמַּשְׁקֶה וּמִמֶּנּוּ לֹא תִּשְׁתֶּה.

וַיִּקַּח רוֹדָן אֶת הַמַּטֶּה וַיַּשֵּׂם אוֹתוֹ בַּקַּרְקַע סְבִיבוֹת הַקְּדֵרָה. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ תּוֹלַעַת שָׁמִיר, וַיִּתֵּן עַל כִּסּוּי הַקְּדֵרָה אֶת הַשֵּׁמוֹת וְהַשְּׁבוּעוֹת אֲשֶׁר בִּקְלַף הַצַּפִּיחִית. וַיְכַל אֶת מַעֲשֵׂהוּ. וַיּוֹצֵא אֶת הַגָּבִיעַ, וַיִּשְׁלַח אֶצְבָּעוֹ אֶל הַקְּדֵרָה. שֶׁבַע פְּעָמִים שָׁלַח יָדוֹ וְשֶׁבַע טִפִּין הֵבִיא בְּאֶצְבָּעוֹ, וַיַּטֵּף אֶל הַגָּבִיעַ. וַיְצַוֶּה אֶל כְּנַעַן לְהָבִיא אֵלָיו אֶת יֵין אֱנוֹשׁ. וַיִּקַּח אֶת יֵין אֱנוֹשׁ וַיַּסֵּךְ אֶל הַגָּבִיעַ וַיִּמְסֹךְ יֵינוֹ בַּמִּרְקַחַת אֲשֶׁר בַּגָּבִיעַ וְצֶבַע הַיַּיִן וְשִׁעוּרוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאָה בְּקִרְבּוֹ הַמִּרְקַחַת. וַיִּתֵּן רוֹדָן אֶת הַכּוֹס בְּיַד כְּנַעַן, וַיֹּאמֶר אֶל אֱנוֹשׁ: שְׁתֵה בְּנִי, שְׁתֵה. וַיִּקַּח אֱנוֹשׁ אֶת הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ וַיְקָרְבֵהוּ אֶל שְׂפָתָיו וַיִּפְתַּח אֶת פִּיו וַיָּרֵק אוֹתוֹ אֶל לֹעוֹ, וַיָּבֹא אֶל קִרְבּוֹ. וְהֶהָמוֹן מִשְׁתָּאֶה, עַל הַפֶּלֶא וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. וַיְהִי אַךְ בָּא הַמַּשְׁקֶה אֶל קֶרֶב אֱנוֹשׁ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינָיו, וּבְעֵינָיו אוֹר כָּחֹל דַּק מִתְחוֹלֵל. וְהָאוֹר הוֹלֵךְ וָאוֹר, וַיִּמָּלְאוּ אִישׁוֹנָיו וְעַפְעַפָּיו נִתְמַתְּחוּ וְגַלְגַּל עֵינוֹ הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַיְהִי הַמַּרְאֶה נוֹרָא מְאֹד. וְהָאוֹר הוֹלֵךְ וָרָב, וַיִּמָּלְאוּ כָּחֹל עֵינָיו וְלֹא נִכַּר עוֹד בֵּין אִישׁוֹן לְעַיִן כִּי מָלְאוּ עֵינָיו אוֹר נוֹרָא, בֹּהַק כָּחֹל מַזְהִיר. וְיָרֵם אֱנוֹשׁ יָדָיו פִּתְאוֹם וַיָּנֵוּד רֹאשׁוֹ אָחוֹר וַיַּעֲמֹד, כְּתָלוּי עַל גַּרְגַּרְתּוֹ. וַיַּעֲמֹד וְיָדָיו שְׁלוּחוֹת לְפָנָיו וְרֹאשׁוֹ נָטוּי אָחוֹר וּבְעֵינָיו אוֹר נוֹרָא. וַיִּפְתַּח פִּיו. וַתַּעַל הָאִוְשָׁה בֶּהָמוֹן וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, וַיִּסּוֹג הָמוֹן אָחוֹר. וַיִּפְתַּח אֱנוֹשׁ פִּיו וְיָדָיו גּוֹשְׁשׁוֹת וַיֹּאמֶר: אֲנִי אָדָם. אֲנִי הָאָדָם. אֲנִי הָאָדָם הַשָּׁלֵם.

וְיִשְׁמַע הָמוֹן אֶת קוֹל אֱנוֹשׁ, וַיָּנֶף יָדָיו אֶל עַל, וְיִפֹּל עַל רַגְלָיו וַיִּקְרָא: הוֹרֵנוּ אָדוֹן, הוֹרֵנוּ! בָּרְכֵנוּ אֱנוֹשׁ, בָּרְכֵנוּ! וַיֵּצֵא רוֹדָן אֶל הָעָם וַיַּעַל אֶל הַבָּמָה וַיַּעְמֹד אֵצֶל הָאוּר וַיָּנֶף אֶת מַטֵּהוּ וְיִקְרָא קוֹל גָּדוֹל: חִנּוּךְ! צִיּוּת! אַחְדוּת! דְּבֵקוּת! גַּאֲוָה! הַשְׁקָפָה! אֱמוּנָה כְּתִקְנָהּ! אַתֶּם אָדָם. אַתֶּם הָאָדָם. אַתֶּם הָאָדָם הַשָּׁלֵם. לְכוּ, חֲיוּ וְתִוָּשְׁעוּ! וַיִּקַּח רוֹדָן מִקְּצֵה הָעָם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיִּתְּנֵם עַל יַד כְּנַעַן. וַיֹּאמֶר אֶל כְּנַעַן: כְּכָל מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ עֲשֵׂה עִמָּם. וַיִּקָּחֵם כְּנַעַן וַיַּשְׁקֵם וַיַּלְבִּישֵׁם וַיַּעֲמִידֵם עַל מִשְׁמַעַת אֱנוֹשׁ. וְאֶת שְׁאַר הָעָם אָסַף רוֹדָן וַיְדַגְּלֵם אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וַיְשַׁלְּחֵם אֶל עֲרֵיהֶם.

אָז פָּקַד רוֹדָן אֶת אֱנוֹשׁ וּסְגָנָיו וַיְשַׁלְּחֵם אֶל הֶעָרִים. וַיָּבוֹאוּ שָׁמָּה וַיָּקִימוּ אֶת מוֹסְדוֹת הַחִנּוּךְ וְאֶת הַמִּפְלָגוֹת וְאֶת הָעִתּוֹנוּת וְאֶת עֲרוּצֵי הַתִּקְשֹׁרֶת. וְיַעֲשׂוּ חַיִל גָּדוֹל מְאֹד. וּכְנַעַן עוֹדֶנּוּ הוֹלֵךְ וּבָא מִן הָעָם אֶל רוֹדָן וּמִן רוֹדָן אֶל אֱנוֹשׁ וּתְכוּנָה רַבָּה בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה. וְעֵינֵי הָעָם אֶל רוֹדָן וְלִבּוֹ אֵצֶל אֱנוֹשׁ וּפִיו עִם כְּנַעַן. וַיָּבֹא הַשָּׁלוֹם אֶל הָאָרֶץ וַתֶּחְדַּל הַמְּבוּכָה.

אלו הם דברי המגילה. וטרם באה לידי מגילה זו, באתי מן הכפר אל העיר, ואראה את זרע אנוש וכל העם. והנה חייהם שלווים ורוגעים ודרכם ישרה לפניהם וכל חייהם מתהלכים בנחת בזרם השגרה: המלבוש, המזון, הדיור, הפרנסה, שידוך הבנות, המשרה וקצת אופנה. כל אלו ממלאים את עסק יומם. וגם מעט קדושה מעשירה ומאצילה על אורחם. ואראה כי טוב, ואומר: אשב לי אצל אנשים אלו, אולי אמצא מנוח מעמלי. ואשב שם ימים. ואנשי המקום מסבירים לי פנים וגם כבוד ינהגו בי, מנהג אורח. ויהי כי ארכו לי שם הימים, באה בי תאוַת שיחת בני האדם. ואצא העירה ואפן כה וכה, מבקש את הבית, בית הלימוד. וזאת מקדמת דנא, מנהג וחוק במקומותינו אשר ייחדו בית גדול אל המדרש והלימוד וההגות הנעלה, ואין לך מקום יפה ממנו אם חפצת בחברה הטובה ובשיחה הנאה. ואבוא עד מפתן הבית, וההמולה הברוכה מקדמת פני. ואעמוד שם כעין רגע או שנים ולבי מתרחב ומתרונן מן המחזה ומקול הרינה.

אך באתי אל הבית פנימה, והנה קול השמש דופק ומכריז: “משתה אדון אנוש!” ויעמדו כל העם ויתייצבו סביב, ואף אותי לקחו עמם. והשמש מחלק הגביעים, וישם לפני כל איש ואיש גביעו, ואף לפני שם. והגביעים – תבנית אחת לכולם. ואתמהה על הדבר, אך החרשתי, כי אורח אנכי ובושתי. ואנוש עומד והקנקן עמו וסגניו על ידיו – ויהום העם. וירם אנוש ידו, ויהס העם.

מחזה זה פליאה מלאני ומבוכה, כי לא ידעתיו מבית אבי, ואביט אל אנוש תמה ומשתאה. והנה עיניו – אין אישון ואין עין, עיניו כחול מלאו, בוהק זר נורא. ואבהל. ואפן כה, ופני העם אל אנוש; ואפן כה, ופני העם אל אנוש. ואביטה ואחקורה ואדרשה בפנים, בפני איש ואיש התבוננתי, מבקש מענה למבוכתי, הזדהות או הסבר, אך אנוש החל מוזג את היין וסגניו על ידיו, ועיני כל העם נשואות אליו. ואביטה, והנה בעיני כל העם אור כחול דק מתחולל. ואחרד מאד ופחד איום הכה בי. ידי החלו רועדות ומרפקי החלו לזוע. לפתע ראיתי, הבנתי: איש אינו רואני, איש אינו שומעני. פלצות אחזתני וחלחלה, רוח עוועים ושגעון, ואצרח בקול נורא: “אהה! איה נשמותיכם!!!”

איש לא זע. עפעף לא נע. אין קול. אין עונה. אין קשב.

ואבקש לנוס, אך רגלי סומרו אל הקרקע, וידי רועדות רעד נורא. וישמט הגביע מידי – הנה הוא צונח, נופל, מגיע לארץ, ונפץ דק, חד, שובר את הדממה, וכתם היין פושה ונגוז…

אך נגע הגביע בקרקע וכבמטה קסם, עם הנפץ הדק, נעור כל העם. ובכל הבית מהומה רבה ועצומה, בוקה ומבולקה, איש אינו יודע היכן הוא ומה מעשיו. והנה קול נשמע מתוך ההמון: “תפסוהו!” עם השמע הקריאה, כמין מסך של רעדה עבר בהם. אלא שאז כבר ניתקו מוסרותי, ולא התמהמהתי עוד עד שוב עשתונותיהם. ואנס החוצה כל עוד רוחי בי. וכצאתי, והנה מכה השמש בפעמון, וכל העם כבר נתכנסו וזרע אנוש בתוכם, בתוכם, חרד ובהול, וכל העם רוגש.

אך נגע הגביע בקרקע וכבמטה קסם, עם הנפץ הדק, נעור כל העם. ובכל הבית מהומה רבה ועצומה, בוקה ומבולקה, איש אינו יודע היכן הוא ומה מעשיו. והנה קול נשמע מתוך ההמון: “תפסוהו!” עם השמע הקריאה, כמין מסך של רעדה עבר בהם. אלא שאז כבר ניתקו מוסרותי, ולא התמהמהתי עוד עד שוב עשתונותיהם. ואנס החוצה כל עוד רוחי בי. וכצאתי, והנה מכה השמש בפעמון, וכל העם כבר נתכנסו וזרע אנוש בתוכם, בתוכם, חרד ובהול, וכל העם רוגש.

ואני נסתי אל המדבר. וימים רבים הלכתי שם, ברעב ובצמא ובלהט הישימון, ודעתי טרופה עלי ועשתונותי נבוכים על אודות מעשה אנוש ותחבולותיו.

ואזכור כי בילדותי לקחני אבי פעם אל כיכר העיר, ובלב הכיכר היה עמוד רם ונשא וסביבו זקיפים. ואבי אסר עלי לקרב אל העמוד ולהביט בו, אך יצרי גבר עלי, וכאשר נכנס אל אחת מן החנויות שבכיכר, חמקתי והגנבתי מבט אסור. ועל העמוד אשר בכיכר היו כל דברי המגילה והמעשה מרודן אנוש וכנען, גם אם בשינויים קלים. ואתנה אל לבי לחקור אחרי מעשה מגילה, למצוא פשר למבוכתי. ובמסעי באתי בערים רבות, ובכל עיר מצאתי כיכר, ובכל כיכר עמוד ועל העמוד המעשה הנזכר. אלא שאין הנוסח שווה בהם ורק עיקרו של מעשה שווה בכולם. כי יש ערים ובהם הכל שונה, אין צניעות ואין בושה ואין מתינות ועדינות. ואביטה אל העמוד ואראה כי נשתנה שם הנוסח קמעא ותמורת “משרה שררה וקצת אופנה”, אומר שם: “מרטיני, לקסוס, קוויאר. חוצפת אשה, עשן סיגר”. ובמקומות אחרים ראיתי נכתב: “פיסול, ציור, ניגון, סיפור. הידד הידד לאמנות; הידד הידד – הוסף תרבות”, ובמקום מים קדושים אומר שם “מי הדעת”, ותמורת שמות ושבועות הניחו בקלף מיני נוסחאות מתמטיות. ויש מקומות שבהם הנוסח: “משקה החרות”, ובקלף שעל הצפיחית נתנו צלם אשה. איני יודע. מקומות רבים יש ונוסחאות רבות ודיוקים ודיוקי דיוקים, ואיני יורד לחקר כל תג ואות אלא נהרא נהרא ופשטיה. ועיקרה של מגילה שווה בכולם. ואני את הנוסח הפשוט והרווח במקומותינו העתקתי והאיש הנבון יקיש ממנו אל שאר מקומות.

בעיקרו של דבר, תם סיפור מגילה זו, אך כדי לא להשאיר את הדף חלק, אספר מעשה קטן שארע עמי בנדודי. לילה אחד, בשכבי על מיטתי באחד מקצווי הארץ, דימתי כי שמעתי קול לוחש: “איה מקום הנשמות?” אך קמתי אל הדלת, ולא ראיתי איש. למחרת, עזבתי את האכסניה שבה לנתי, ולפנות ערב התיישבתי תחת אילן בדרך, עייף וצמא ורעב, דעתי טרופה עלי ותנומה מרפרפת באשמורותי. והנה שוב קול עובר, מלחש: “איה מקום הנשמות?” ואתנער פתאום, ואין – נגוז כחלום.

ביטלתי קול זה כדמיון, אך עם זאת, ספק קל עוד ניקר בי שמא היה בו ממש. ובאחד הימים שעשיתי אצל ישיש חכם, שידע יותר מכל איש חי אחר על המגילה וגלגוליה, אזרתי אומץ וגילתי באוזניו את עניין הקול, ואשאל: “הידעת את מקום הנשמות?” אותו ישיש ביטל את שאלתי, אך ניכר היה כי השאלה הסיחה דעתו וכי הוא מסתיר עמו דבר.

לילה אחד, הרגשתי והנה יד מעירה אותי משנתי, ומתוך חלומי אני רואה את פני מורי הזקן והוא מצווה עלי: “קום עלה אל ראש הגבעה!” קמתי ללכת, אפוף קורי שנה, והנה אני בארץ לא נודעת, רוח קרה תועה עוברת על פני, ומקהלת יללות התנים עולה מכל עברי. הלילה היה עמוס ומלא ערפלים ועננים סמוקים, אבל לבנה מבהיקה נגלתה לפרקים בשמים, רומזת לי באור טהור ומנחם, ודימיתי אף לשמוע את רוח הליל לוחשת לי מילים ברורות: לך, לך, עלה, בקש… קרירותה ניערה את חושי, ורגלי נענו לה – הן קמות והולכות. והנה מצאתי עצמי ברמה חשופה וצחיחה, ואורות קטנטנים מכל עבר מנצנצים אלי בדומיה.

לילה אחד, הרגשתי והנה יד מעירה אותי משנתי, ומתוך חלומי אני רואה את פני מורי הזקן והוא מצווה עלי: “קום עלה אל ראש הגבעה!” קמתי ללכת, אפוף קורי שנה, והנה אני בארץ לא נודעת, רוח קרה תועה עוברת על פני, ומקהלת יללות התנים עולה מכל עברי. הלילה היה עמוס ומלא ערפלים ועננים סמוקים, אבל לבנה מבהיקה נגלתה לפרקים בשמים, רומזת לי באור טהור ומנחם, ודימיתי אף לשמוע את רוח הליל לוחשת לי מילים ברורות: לך, לך, עלה, בקש… קרירותה ניערה את חושי, ורגלי נענו לה – הן קמות והולכות. והנה מצאתי עצמי ברמה חשופה וצחיחה, ואורות קטנטנים מכל עבר מנצנצים אלי בדומיה.

אני עומד בלב הרמה, ולפתע, אותו קול עדין ששמעתי באכסניה בוקע ועולה – קול רך, קול נוגה, קול נהי. ואני שומע אותו מקונן: “איה הבנים שגלו והם שבויים עוד בארץ אויב?” הלב מתקפל למשמע הקול, נכמר, מתפורר והעולם כולו נקמר, מצטמרר ומשתבלל. תמרורים משתברים מן האור המבהיק, והשמים בוכים, הכוכבים רועדים והלבנה חוטפת ענן להתכסות בו. רק אני והארץ, שנראית פתאום שטוחה וצחיחה, ממתינה נכספת ועטופה בתשוקה.

“רוח!” צעקתי “שובי! בשרי לי בשורה! תני לי חזון, תני לי עתיד, אמרי לי שיש עוד תקוה!”

אבל הרוח החרישה, אספה את קולה, והשמים ענו ועמדו, ממתינים בדומיה לאות, לסימן, לבשורה.

דומיה מעיקה רבצה. רוח הליל פסקה מיללותיה, ואני עומד גלמוד ובודד; רקיע אדיר, שחור וצח לראשי, והארץ נפרשת כשמיכה לרגלי הרמה. המון האורות הנוצצים מסביב נראים לפתע מבקשים לעלות, ורק יפחה חרישית חנוקה – “איה?” – מרטיטה לעתים את הדממה, ופורעת את הזמן שכאילו עמד וקפא. 

קול דממה דקה.

ואז השחר עלה. ואני הייתי לבד על גבעה חשופה והצחיחה וזרועת האבנים, וסביב כל הארץ והמולת היום. ורק כשהחזרתי פני ופניתי ללכת שמעתי את הרוח שורקת קלות ובשריקה נשמע לחש ובלחש היה נחמה וידעתי כי לא חלום היה החיזיון – אמת הוא.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 תגובות

  1. רק אצלי נשארו סימני השאלה וחוסר ההבנה על כנם ולא הפכו לסימני קריאה גם לאחר סיום קריאת הסיפור כולו ???

    1. זהו סיפור אליגורי, שיש בו רבדים נוספים של משמעות… אפשר לחזור אליו מדי פעם ולקלף עוד רובד. מי הדובר? מיהו רודן? מה משמעותו של הטקס המאגי המוזר? אילו תחושות מעורר בנו עצם הקריאה, ולמה? האם נוכל לראות בדברים מקבילה כלשהי לחיינו אנו?…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן