“היא מתישה אותי. די, כמה אני יכולה?!”
ידעתי שמנוחי ערה, ויש סיכוי גדול שהיא כוססת עכשיו את ציפורן האגודל בתנוחה אופיינית מרגיזה ופשוט מקשיבה. שתקשיב.
“שששש…” מהסה אותי יחיאל בעדינות, “מה קרה?”
“מה קרה? תאמין לי שאני כבר בקושי זוכרת מה בדיוק קרה, לא צריך שיקרה משהו מיוחד בשביל שאהיה מותשת לגמרי מהילדה הזו, אני לא מצליחה לדבר אתה שיחה אחת נורמלית. רק טענות וויכוחים ובכיות ודמעות.”
מהחדר נשמע רחש עמום. עכשיו אני כבר בטוחה שיש לשיחה הזו מאזינה שבולעת כל מילה. רפי למשל היה שם את השמיכה מעל הראש כדי לא להקשיב. שולי היתה מציצה למטבח ואומרת בחינניות: הי, אני ערה, מה דיברתם עלי?
אבל מנוחי – מנוחי תקשיב, תכסוס ציפורניים ותנפח את הררי הטענות שלה באספקה חדשה.
מהחדר נשמע רחש עמום. עכשיו אני כבר בטוחה שיש לשיחה הזו מאזינה שבולעת כל מילה. רפי למשל היה שם את השמיכה מעל הראש כדי לא להקשיב. שולי היתה מציצה למטבח ואומרת בחינניות: הי, אני ערה, מה דיברתם עלי?
אבל מנוחי – מנוחי תקשיב, תכסוס ציפורניים ותנפח את הררי הטענות שלה באספקה חדשה.
יחיאל רומז לי בעיניו שהילדה ערה, כאילו לא ידעתי בעצמי. אני קמה ופונה למלא את המכונה במגבות. הרגל שלי מסתבכת בחצאית תלבושת כחולה. החצאית של מנוחי כמובן.
הבגדים של כולם ממוינים במגירות לפי צבעים, אבל החצאית של מנוחי מושלכת על הרצפה.
מתחשק לי לגשת אליה למנוחי ולנער אותה בחזקה, אני נבהלת מעצמי
איזו מין אמא אני?
באנחה אני מפנה מהמכונה את המגבות שהעמסתי בה לפני רגע, ומכניסה במקומן את החצאית עם עוד כמה פריטים כהים. מנוחי אוהבת את החצאית הזו במיוחד, כלומר היא טוענת שהשתיים האחרות בלתי לבישות. כאילו לא היא בחרה אותן שנה שעברה, כאילו לא שילמתי עליהן סכום שבכלל לא תכננתי להוציא עבור חצאיות תלבושת.
רוח יבשה וחמה צולפת במרפסת, מביאה אתה חולות ממדבריות רחוקים. מהבית נשמעים קולות שגרתיים של לילה, נשימות ומלמולים מתוך שינה. אני תולה מכנסיים שחורים ולצדם שתי חולצות כחולות של הבנים. מתכופפת ותולה, תולה ומתכופפת, והנה היא החצאית הכחולה של הילדה הזאת.
הילדה הזאת!
זו ההגדרה שלה בסיסטם האישי שלי, כאילו מישהו שתל באג בתכנות ההגדרות אצלי. ישנם איציק ורפי. ישנן שולי ושריתי התינוקת. וישנה הילדה הזאת.
נראה שהיא עושה ככל יכולתה כדי להוציא אותי משיווי משקלי, “זה רק בגלל שאת לא אוהבת אותי,” היא שוב סיננה היום בטון מניפולטיבי בסיומו של ויכוח שטוף דמעות.
נראה שהיא עושה ככל יכולתה כדי להוציא אותי משיווי משקלי, “זה רק בגלל שאת לא אוהבת אותי,” היא שוב סיננה היום בטון מניפולטיבי בסיומו של ויכוח שטוף דמעות.
אני אוהבת את כל ילדי בשווה, זו רק אשמתה שהיא בוחרת לחוש אחרת.
הרוח היבשה מתערבלת סביבי, ואני תוהה על בחירתי לתלות כביסה בחוץ במזג אויר כזה.
מכניסה את המתקן לתוך החדר והולכת לישון.
כשהרמתי את התריס גיליתי בוקר תכול. האובך שקע ומילא את המדרכות והגגות בחול צהבהב.
אני חולפת בפרוזדור הצר שבין חדרי הילדים. “בוקר טוב!”
בעוד רגע או שניים השקט יופר, תריסים ייגללו ברעש, וסופה שגרתית של בוקר תחלוף כאן, כמו בכל יום.
“בוקר טוב, מאוחר!” אני קוראת שוב לחלל שבין החדרים.
“לקום, לקום!”
הבנים מתמתחים ופוקחים עיניים. אני עוברת לחדר הבא. התריס כבר מורם, רוח קלה מניעה את הווילון.
מה זה? אני מופתעת. מנוחי התעוררה מוקדם?
מסתבר שלא. היא פוקחת עיניים בעצלתיים ונשרכת לכיוון הארון. אני לא אומרת מילה על התריס והחלון שהיו פתוחים לרווחה כל הלילה במזג אויר אביך וחולי. אין לי זמן ואנרגיות לעימות מיותר עכשיו.
על השולחן שמתחת לחלון הפתוח אני רואה פתאום ערימות מקופלות, המצעים! המצעים שקיפלתי אתמול. מה כבר ביקשתי ממנה, ממנוחי? לסדר אותם בארון.
אני מעבירה אצבע על ציפית אחת פרחונית. לא טעיתי, הכל מלא חול ואבק. שוב לכבס מכונות של מצעים, שוב לתלות הכל בצורה שתופסת את המתקן ליום שלם.
למה היא עושה לי את זה הילדה הזאת? למה?
“מי עשה את זה?”
אני שומעת זעקה עמומה. מנוחי.
“מי השתמש לי במברשת הוורודה?”
שולי שעוברת במסדרון ומתרחקת בבהלה לכיוון המטבח.
דלת הארון נחבטת בסערה, ומנוחי בכתונת שינה נכנסת למטבח.
“איפה את שולי? את לא תתחמקי ממני, באיזו זכות השתמשת במברשת שלי?”
אני ממהרת למטבח ומוצאת את שולי מתעמקת בכוס החלב שלה ואת מנוחי מנערת אותה בכעס. “מה את שותקת עכשיו? חצופה! מי הרשה לך לגעת בחפצים שלי?”
טיפות לבנות נספגות בחולצת התלבושת של שולי, מתיזות על הרצפה, מלכלכות את הפורמייקה המבריקה.
“יופי לך! את לא תעזי יותר לגעת במה שלא שייך לך, הבנת?”
שולי פורצת בבכי ושומטת את הכוס לכיור, ואני מרגישה איך הכעס עולה בגרוני, מקפיא את מילותי.
“אז מה קרה אם השתמשו במברשת של הוד מעלתה?” אני מסננת. “למה את חושבת רק על עצמך? איזו אחות לא מבינה מעצמה לוותר מדי פעם לאחותה?”
“יופי, תמיד את מצדיקה אותה!” שוב הדמעות הללו והקול הצווחני. הו אלוקים, אין בי כוח לסיבוב החוזר הזה.
אני ממהרת למטבח ומוצאת את שולי מתעמקת בכוס החלב שלה ואת מנוחי מנערת אותה בכעס. “מה את שותקת עכשיו? חצופה! מי הרשה לך לגעת בחפצים שלי?”
טיפות לבנות נספגות בחולצת התלבושת של שולי, מתיזות על הרצפה, מלכלכות את הפורמייקה המבריקה. “יופי לך! את לא תעזי יותר לגעת במה שלא שייך לך, הבנת?”
אני שולחת את שולי להחליף חולצה במהירות, וממשיכה את מרוץ הבוקר. מנוחי מגיפה את דלת החדר מאחוריה, ויוצאת בעיניים אדומות עוד יותר. לוקחת בשתיקה את התיק עם הסנדוויץ’ ועוזבת את הבית בטריקה, בלי לומר שלום.
תוך כמה דקות הילדים יוצאים כולם, שקט מבורך ממלא את הבית. אני לא מצליחה להתמכר לשקט הזה. באוזני מהדהדת שוב ושוב הטריקה הקולנית. בווום!!!
מנחת ההורים שהקשבתי להרצאותיה המוקלטות בקיץ מתעקשת גם היא להציק לי דווקא עכשיו. “ישנם שני זמנים קריטיים שחובה להשקיע שיהיו רגועים וחמים – הלילה טוב והבוקר טוב…” אני חונקת גיחוך מר ומתאפסת. בעוד שלושים ושתיים דקות עלי להיות באוטובוס. שולפת מהפריזר חבילת שניצלים מוכנה לטיגון וקופסא של מרק אפונה. פסטה יש במקרר מאתמול. אפשר להספיק קפה בנחת.
אני נעצרת פתאום. מנוחי לא תאכל פסטה, אתמול היא סיננה שהיא פשוט מתעבת את הדברים הרכרוכיים האלו. אני נאנחת.
מעמידה בזריזות סיר עם אורז, עושקת מעצמי דקות יקרות ורגועות של בוקר.
חמש דקות אחרונות נותרו. אני מכבה את האש, שותה כוס מים, נועלת נעליים ויוצאת מהבית, ניחוחו של האורז מלווה אותי במדרגות, מטהר במעט את מצפוני.
האוטובוס מתעכב היום, אבל אני לא נלחצת יותר מדי. ככה זה כשיוצאים באוטובוס המוקדם יותר, אני מקפידה תמיד לקחת מרווח זמן, לכל עיכוב שלא יבוא.
בינתיים אני מעבירה זוג אחיות מאחרות את הכביש. מהצד לוכד את עיני אוטובוס בינעירוני העוצר בתחנה ופוער את תא המטען שלו. עגלה אדומה מתדרדרת החוצה, בחור אחד יורד ושולף מזוודה, מתכונן לטרוק בחבטה את המכסה.
“הי, רגע!” אני קוראת. מניפה את העגלה ודוחפת אותה חזרה לתא רגע לפני שנסגר. מהרהרת לי על אותה אחת שכמעט כמעט איבדה עכשיו את עגלת התינוק שלה ואפילו לא יודעת מכל העניין.
זהו, האוטובוס שלי מגיע, בדיוק בזמן. תחושת טובה של סיפוק מוצאת מקום בתוכי, מרחיקה משם רגשות עכורים, מלווה אותי במשרד ומתגברת נוכח ההספקים היעילים שלי ומבטה המרוצה של ברכה הבוסית. אני במיטבי, אפקטיבית ומתקתקת היום, כמו בכל יום.
האוטובוס חנוק, אני מרימה את היד בכבדות ומנסה לכוון לעברי איזה משב מהמזגן. האוויר הקריר מיטיב אתי, וכמו בכל יום אני מנסה לתכנן לי את המשך הלו”ז של אחר הצהרים. לבסוף מכריעה סופית על ארון חדר הבנים. נראה שהסוודרים העבים, מכנסי הקורדרוי וחולצות הפוטר סיימו את תפקידם לעונה זו. עוד היום אעלה אותם למנוחת קיץ בארונות העליונים.
הצהרים עובר בצורה סבירה. מנוחי מקטרת רק קצת ואני דואגת להבהיר לה שהכנתי את האורז לכבודה ושעליה להגיד תודה. אחרי ארוחת הצהרים אני משגרת את מנוחי ואת שולי להביא את הסולם מהמחסן. גלגלי המוח שלי כבר טרודים וירטואלית בקיפול ערימות מחוילות, אך הדלת נפתחת מהר מדי והן חוזרות בלי הסולם.
“המעלית לא פועלת, היא נתקעה בקומת הכניסה,” מכריזה שולי.
זה די מפוצץ אותי. מה כל כך נורא לרדת שלוש קומות ולהביא את הסולם, גם אם אין מעלית בבניין. בעצם הן אפילו כבר ירדו שתי קומות וראו את המעלית התקועה, ובמקום לרדת עוד קומה ולהשלים את המשימה, עלו חזרה בידיים ריקות.
‘עצלות לשמה,’ אני חושבת בזעף. מורה להן לרדת שוב ולהביא את הסולם, גם אם המעלית שובתת.
הסולם מגיע ונפתח סוף סוף. אפשר להתחיל.
אני עובדת כמו באוטומט, ממיינת ומקפלת, משליכה זוג מכנסיים מחוררים בברך. רושמת לי להעיר לאיציק להשגיח קצת יותר. מותר לילד בן עשר לפתח מודעות לשמירה על בגדיו.
אני סוקרת את הארון. הדלתות עדיין פתוחות. החללים המלבניים מלאים בערימות סימטריות שמרווח זעיר אך סרגלי בין ערימה לחברתה.
באותו רגע אני בטוחה שלזה בדיוק התכוון מי שטבע את המושג ‘סיפוק’.
מסכנים העצלנים.
בהנאה אני פוסעת צעד לאחור.
כשמסתובבים בחדר בעיניים שקועות בארון, לא פלא שנתקלים בסולם העומד מאחורה. אני כמעט מאבדת שיווי משקל, נתפסת בדלת השמאלית העליונה של הארון הפתוח, נאחזת ומצליחה למנוע את הנפילה. קול חריקה מוזר נשמע.
הדלת, שהפעלתי עליה לפני רגע את כובד משקלי, מתנתקת בנונשלנטיות אטית מציריה ומתנדנדת. אני מנסה לשלוח יד מהירה לתפוס אותה, אך היא לא מתרשמת מדי ומחליקה ב”בום” לרצפה, לחרדתי אני מבחינה שדלת העץ הכבדה הפכה לשתי חתיכות כעורות ודוממות.
“מה קורה שם? הכל בסדר?” יחיאל בוחן בתדהמה את הדלת השבורה. מתי הוא נכנס הביתה בכלל? שני רגעים בקושי חולפים והוא כבר מחייך.
הדלת, שהפעלתי עליה לפני רגע את כובד משקלי, מתנתקת בנונשלנטיות אטית מציריה ומתנדנדת. אני מנסה לשלוח יד מהירה לתפוס אותה, אך היא לא מתרשמת מדי ומחליקה ב”בום” לרצפה, לחרדתי אני מבחינה שדלת העץ הכבדה הפכה לשתי חתיכות כעורות ודוממות.
“מה קורה שם? הכל בסדר?” יחיאל בוחן בתדהמה את הדלת השבורה. מתי הוא נכנס הביתה בכלל? שני רגעים בקושי חולפים והוא כבר מחייך.
“מזל טוב!” הוא מריע, מחייך לו.
החיוך שלו מרגיז אותי.
בלי לרצות אני נזכרת בשעון הווינטג’ הנחמד שהיה תלוי בכניסה עד לפני שבועיים.
ביחיאל שהלך שם ואמר משהו בהתלהבות, פרש ידיים לצדדים, פגע בשעון והפיל אותו.
בפניו המצוערות, בניסיון הקלוש שלו לאחל “מזל טוב!” כפי שנוהגים בבית הוריו.
שתקתי אז בגבורה, שמרתי על שיניים חשוקות. לא שאלתי “למה לא נזהרת?”.
רק חשבתי את המילים הללו. פעם ושוב פעם. והוא הסתובב נבוך, אוסף בסרבול את השברים.
למה הוא חייב לחייך עכשיו?
אולי הוא שמח שזו הייתי אני ששברתי ולא הוא? אני ולא אחד הילדים. אני ולא מנוחי למשל.
אם היתה זו מנוחי… אני עוצרת את הסימולציה הזו בכוח, רוצה להביט בעיניים של האיש שלי ולחפש שם אש ביקורתית, אבל יודעת שכמו תמיד אמצא אצלו השלמה רגועה. מסתכלת בכל זאת הצדה, אך הוא כבר לא נמצא שם. נשארתי לבד עם כעס בלי כתובת.
אם היתה זו מנוחי… אני עוצרת את הסימולציה הזו בכוח, רוצה להביט בעיניים של האיש שלי ולחפש שם אש ביקורתית, אבל יודעת שכמו תמיד אמצא אצלו השלמה רגועה. מסתכלת בכל זאת הצדה, אך הוא כבר לא נמצא שם. נשארתי לבד עם כעס בלי כתובת.
הילדים שהציצו קודם מהפתח נשמטים גם הם בזה אחר זה, מתחמקים בדממה. כמו מרגישים בפצצה העומדת בחלל, חוששים לספוג את הרסיסים.
נס קרה להם שזו הייתי אני. אני יודעת.
‘נס גדול קרה פה.’ המחשבה הצינית הזאת דוקרת את בלון הזעם שלי, משאירה אותי ריקה ועגומה.
בסוף אני יוצאת מהחדר לערב רגיל שמתנהל בבית שלי, רק אני צופה בו כמו מן הצד, מכונסת.
שולי מקופלת רגליים על הכורסא, קוראת משהו , מנוחי מגיעה ומתווכחת איתה, מושכת את הספר מידיה, אלופה במציאת עילות למריבות.
במקום לגעור אני רק מסתכלת בהן.
זכרון קלוש של ימים רחוקים מעלה באפי ריח של עוגת ריבה וקצפת אפויה של אמא. ציפה אחותי מושיטה את היד לכיוון הפרוסה האחרונה שבצלחת ואני מקדימה אותה ומושכת הפרוסה לכיווני, ‘התכוונתי כבר קודם לאכול אותה’, אני מצטדקת בפה מלא, כועסת על גערתה של אמא. תמיד הצדיקה את ציפה ולא אותי.
צעדים מרושלים לכיוון המקרר.
“גומרים לי הכל בבית הזה!” שוב מנוחי, קולה מתנגן בזעף.
“אני שונאת קוטג’, למה לא קונים מספיק גבינה נורמלית?!” טריקה.
היצר המחנך שלי משתוקק לפעולה. רוצה להעמיד אותה על מקומה. התלונות שלה כבר בלתי נסבלות, והתחושה הזו שחייבים לה את כל העולם, נוראית.
אבל אני עדיין שותקת.
הבנים יוצאים למעריב ולא לוקחים אתם את שקית הזבל שבמטבח, ושוב אני שותקת.
יותר מדי הערות נחוצות, אזהרות ועצות מצטופפות בגרוני השותק וגורמות למחנק.
האם רק נדמה לי שכולם נינוחים יותר? אפילו המריבות דועכות לאחר מחצית מהממוצע הקבוע שלהן.
נראה שטוב להם לבני הבית שהאמא הזאת שלהם שותקת.
בכיור הבשרי מעורבבים כבר כמה שעות כלים מארוחת הצהריים, אני עוברת לידו מרגישה בגרוני את הגערה שכמעט פורצת. אבל ליד השולחן יושבות עכשיו שתי הבנות שלי ומפטפטות על משהו בערנות, אחרי כמה רגעים נשמע גם קול צחוק. צחוק משותף נעים. אולי שובב. נדיר וישן.
רק הלכתי קצת לקונכיה שלי ומציצה כאן מנוחי אחרת, עם צחוק שכבר שכחתי את צליליו.
אני עומדת ומסתכלת, מציצה מהצד. רואה ואינה נראית, מביטה במנוחי, בנמשיה המרדניים, בתסרוקתה העקשנית, בחיוך שמשנה את פניה.
אני מתקדמת לשיש ומסתערת עליו. אקטים מעשיים תמיד הרגיעו אותי וסידרו את מחשבותי. גם עכשיו הפעולות מקלות עלי, מרווחות אותי מבפנים, עוזרות לי להסיק מסקנות ולקבוע פעולות מעשיות לעתיד.
בכיור הבשרי מעורבבים כבר כמה שעות כלים מארוחת הצהריים, אני עוברת לידו מרגישה בגרוני את הגערה שכמעט פורצת. אבל ליד השולחן יושבות עכשיו שתי הבנות שלי ומפטפטות על משהו בערנות, אחרי כמה רגעים נשמע גם קול צחוק. צחוק משותף נעים. אולי שובב. נדיר וישן.
רק הלכתי קצת לקונכיה שלי ומציצה כאן מנוחי אחרת, עם צחוק שכבר שכחתי את צליליו.
באמת קרה נס היום, אני חושבת עכשיו מחשבה כנה, מכאיבה.
נס שטעיתי, נס ששברתי, נס שזזתי קצת הצדה.
צל נופל עלי מאחור.
מנוחי.
היא בוחנת אם אני כועסת עליה ועל הכיור העמוס בשעה כזו, ופניה מתקשחות להבעה הזו שכל כך מכעיסה אותי תמיד. אבל עכשיו, מאחורי ההתרסה, אני מזהה את החשש, מרגישה את הפגיעות.
פתאום מול החולשה שלה עולה בי את האהבה הישנה והפשוטה הזו שרחקה ממני זמן רב.
“מנוחי,” אני פונה אליה וקולי הרך נשמע מוזר באוזני, כלל לא חשבתי מה אני הולכת לומר.
“כן, אמא,” היא מגיבה, ואולי אני רק מדמיינת שקולה נקי וילדותי כמעט כמו פעם.
“בואי תעזרי לי פה עם הכלים. אני שוטפת, ואת תנגבי ותכניסי לארון. בסדר, מנוחי?”
אני הוגה את שמה בפעם השניה בתוך דקה, ממששת בפי את ההברות.
היא ניגשת לחדר ומביאה מגבת מטבח עם רקמה של קומקום בקצה.
“אמא,” היא בוחנת את פני בחשאי.
“למה את כל כך אה… כל כך שותקת היום?”
אני לא עונה, רק שומרת לי את מבטה הכמה. היא מחכה לי הילדה הזאת. הם מחכים לי כולם. לא רוצים אותי שותקת.
מנוחי מנגבת צלחת עמוקה ומכניסה לארון.
“אני לא שותקת בכלל, הנה אני מדברת.” זה המשפט הלא חכם שאני אומרת בסוף.
היא מביטה בי בתימהון שגורם לי לחיוך, היא מצטרפת אליו בהיסוס.
וכך אנו עובדות כתף לכתף. היא מספרת שהמורה העבירה מקומות ואני מהנהנת, מספרת לה על העגלה שכמעט נשכחה הבוקר על המדרכה. אנחנו מדברות, מקשיבות זו לזו. קצת שותקות.
וכך אנו עובדות כתף לכתף. היא מספרת שהמורה העבירה מקומות ואני מהנהנת, מספרת לה על העגלה שכמעט נשכחה הבוקר על המדרכה. אנחנו מדברות, מקשיבות זו לזו. קצת שותקות.
מנוחי מסדרת את הכלים בארון ומניחה את המרקיות משמאל ואת השטוחות מימין, הפוך ממה שאני רגילה, בוחרת בהרגל אופייני, סדר חדש משלה.
זה לא אכפת לי עכשיו, אני מסתכלת במרד הקטן שלה כמו אמא לילדון בן שנתיים שצועק במתיקות ‘לא רוצה!’
היא שונה ממני הילדה הזאת, אחרת. היא מגבשת עכשיו את האישיות המיוחדת שלה, תועה בדרך, מתנגשת.
אבל אנחנו נלמד זו את זו ונמצא לנו שביל משותף, עוד נמצא.
כי אני אוהבת אותה כל כך.
את הילדה הזאת.
7 תגובות
כתיבה יפה, נובעת מלב ונוגעת ללב!
סיפור יפה מאד, כתיבה זורמת ונעימה. תודה רבה!
כתיבה נעימה וכל כך נוגעת..
תודה!
יפה מאוד.
רק קצת יותר הקפדה על פיסוק בבקשה.
מפעים!
סיפור שנוגע עמוק בתוך הנימים הדקים של אמא.
מיישר מבט אמיץ למציאות מבלי להתייפייף, ומעביר תהליך עמוק.
אהבתי ממש.
סיפור מיוחד ואמיתי. כנה כלפי החולשות שלנו שקשה לנו להודות בהם ולשים עליהם את האצבע.
אמן שאדע להבחין בחסרונותי לפני שיפגעו באחרים
סיפור מדהים נוגע ללב
כאחד שמזדהה מאוד דווקא עם הבת התרגשתי מאוד ושנזכה כולנו
ל”והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”