צריך עיון > סדר עיון > אתגרי הוראת הגמרא בדורנו > יצירה אישית בלימוד הגמרא

יצירה אישית בלימוד הגמרא

מאמר תגובה ל"אתגרי הוראת הגמרא בדורנו"

-
הרב אסף זולדן אברך, עוסק בחינוך והוראת גמרא

הדרך לחבר תלמידים אל לימוד התורה הוא לתת להם למצוא את דרכם בתוכה בכוחות עצמם. כך הם ירגישו כי התורה היא שלהם ויהנו מהמאור שבה. כאשר מלעיטים את הילד בחידושים שהוא אינו מצליח להשיג בכוחות עצמו, הוא אינו מרגיש את טעם הלימוד. בהוראת הגמרא יש להיזהר שלא לדלג על שלבי הלימוד, ולהקפיד לתת לתלמיד להבין את הנלמד באמצעות כח היצירה שבו.

י"ד מרחשוון תשע"ט

באחת ממערכות הבחירות האחרונות, כאשר ההסתה נגד הציבור החרדי עברה כל גבול, הזדמן לי להיות בשבת באחד היישובים בשומרון. מתוך כאב אישי על התדמית השלילית של הציבור החרדי באותה קהילה ומתוך רצון להוריד את הלהבות, בקשתי להופיע לפני בני נוער ביישוב. רציתי להציג בפניהם את העמדה החרדית בדבר חשיבות לימוד התורה, לדבר על נחיצות עולם הישיבות לקיומו של עם ישראל, ולתאר את מוסריותה של החברה החרדית. נעניתי בחיוב, בתנאי שלא אאריך בדברים מעבר לעשרים דקות, משום שהפגישה השבועית חשובה לחבר'ה, ואין להם כח להרצאות.

באתי לסניף. בתחילה כמעט לא היו בו נוכחים. אט אט הצטרפו עוד ועוד בני נוער. הזמן החל לעבור, והדיון בדבר חשיבותה, ערכה ומרכזיותה של התורה בחיינו הלך והתרחב. אמרתי לחבר'ה שאני צריך לסיים, משום שהגבילו אותי לעשרים דקות – אך הם דחקו בי להמשיך עוד ועוד. הדיון היה פורה, מעניין וענייני, ונהניתי מהמפגש ומרמת השיח. הגענו להסכמה שאין מחלוקת בין הציבור החרדי לציבור הציוני-דתי בדבר מרכזיותה של התורה לחיי עם ישראל בכלל ובפרט, ובדבר כח השמירה של התורה.

אהבת התורה היא טבעית ובוערת בלבו של כל יהודי והיא המניע העיקרי לסקרנות ולצמא ללמוד תורה. אהבה זו קיימת גם בקרב התלמידים הצעירים, והתפקיד שלנו בתור מחנכים הוא בעיקר להסיר את המחסומים המונעים מהם את החיבור הטבעי לתורה

סיימנו את הדיון בשעת לילה מאוחרת, ויצאתי מהמקום בלוויית כמה נערים. אחד הנערים הלומד בישיבה תיכונית פנה אלי ואמר: אני לומד גמרא, אבל אין לי שום טעם והנאה מהלימוד… לא ידעתי מה בדיוק לומר לו. באותו רגע עלתה בדמיוני דמותו המלאכית של הרב אלישיב זצ"ל, רכונה על הגמרא בשקידה מתוך שירתה של תורה. תיארתי להם את דמותו האצילית, ושאלתי, מה גורם לאדם זקן כל כך להיות צמא ותאב לתורה יותר מלכל חמדה, ללא לאות וללא הפסקה, אם לא מתיקותה של התורה? אמרתי להם כי החיסרון בהרגשת מתיקותה מצוי בנו, מחמת מפריעים רוחניים, כגון השקעת הכח העליון של האדם, כח הדעת, בחשיפה למידע אין סופי מהאינטרנט, ומחמת מפריעים טכניים כגון חיסרון בכלי למידה. תגובתו של אותו בחור היתה מפתיעה ומרגשת. הוא לא השיב דבר, אלא חיבק אותי בחזקה, ולחש באוזני: "תודה".

לאחר המעשה תהיתי לעצמי: מה ריגש כל כך את אותו בחור? חשבתי כי שלאחר שדברנו שעות על עליונותה של התורה, אזי גם הדברים הפשוטים שאמרתי יצאו מתוך הלב ונכנסו אל תוך הלב. למדתי מכך כי אהבת התורה היא טבעית ובוערת בלבו של כל יהודי והיא המניע העיקרי לסקרנות ולצמא ללמוד תורה. אהבה זו קיימת גם בקרב התלמידים הצעירים, והתפקיד שלנו בתור מחנכים הוא בעיקר להסיר את המחסומים המונעים מהם את החיבור הטבעי לתורה.

לחינוך החושף את החיבור הטבעי לתורה יש שני מרכיבים. מרכיב אחד הוא הידע של המלמד על אודות כלי הלמידה השונים בצורה ברורה ומוגדרת, כפי שתיאר הרב כהן במאמרו. בכך יוכל המלמד להנחיל לתלמיד את הכלים הבסיסיים ללימוד הפשט. המרכיב השני והעיקרי הוא פיתוח כח החידוש והיצירה האישיים של התלמיד.

גם בהעדר כלים מתוחכמים, אהבת התורה תוכל להביא את התלמיד להישגים מרשימים. המוטיבציה של התלמיד וחיבורו לתורה יניעו אותו להשלים בכוחות עצמו את הכלים החסרים לו

נדמה שגם כאשר המרכיב הראשון לוקה בחסר, כלומר, כשאין למלמד ידע מקיף ושיטתי על אודות כלי הלימוד השונים, שימת דגש ראוי במרכיב השני תוכל לחפות על החסר. גם בהעדר כלים מתוחכמים, אהבת התורה תוכל להביא את התלמיד להישגים מרשימים (בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה"). המוטיבציה של התלמיד וחיבורו לתורה יניעו אותו להשלים בכוחות עצמו את הכלים החסרים לו. כאשר נעזור לתלמידינו למצוא חיבור פנימי לתורה, נזכה לראות מחזות מרניני נפש של תלמידים הנשאבים ללימוד תורה מתוך הנאה וחיבור פנימי אמתי, כפי שאתאר בהמשך וכפי שלמדתי מנסיוני האישי.

 

כח היצירה והחידוש האישי

ניתן לראות ברכישת המיומנויות של האדם תוצר של שני כוחות – כח החיקוי וכח היצירה והחידוש. רכישת כל מיומנות מורכבת משיתוף פעולה בין שני כוחות אלו. תינוק קולט רשמים מסביבתו ומחקה אותם. אולם, לאחר החיקוי הראשוני מגיעה פעולה עצמית של הילד. הילד אינו רוצה להיות חקיין; הוא רוצה להרגיש שהוא עושה את הדברים מעצמו. לאחר שחיקה את המבוגר מספר פעמים, הוא רוכש את הטכניקה ומבצע אותה בעצמו, בסגנון האישי המיוחד לו. שורשו של כח היצירה והחידוש הוא הרצון של האדם שמעשיו ינבעו מתוכו, ולא מחוצה לו. ככל שכח היצירה והחידוש של התינוק יהיה מפותח יותר, כך יוסיף הילד המתפתח נופך משלו, ופעמים רבות גם יעלה מעשהו באיכותו ובעומקו על מעשה המבוגר שאותו חיקה.

הילד אינו רוצה להיות חקיין; הוא רוצה להרגיש שהוא עושה את הדברים מעצמו. לאחר שחיקה את המבוגר מספר פעמים, הוא רוכש את הטכניקה ומבצע אותה בעצמו, בסגנון האישי המיוחד לו. שורשו של כח היצירה והחידוש הוא הרצון של האדם שמעשיו ינבעו מתוכו, ולא מחוצה לו

נמחיש זאת באמצעות ההבדל בין שיעור יצירה לשיעור מלאכה. שיעור מלאכה, מטרתו להגיע במהירות לתוצאה מוגמרת ומהוקצעת. המורה מראה לתלמידות שבלונה ותבנית של העבודה המוגמרת, ועל התלמידות לחקות את מעשה המורה בצורה מדויקת. שיעור כזה מפתח את המוטוריקה ואת הסבלנות, משום שצריך להתעסק בפריטים קטנים רבים. הוא עשוי לפתח גם את החוש האסתטי, אך בשום אופן הוא אינו מפתח את כח היצירה והחידוש. בשיעור זה המטרה היא חיקוי ולא יצירה. התלמידה יוצאת ובידה עבודה יפה: קישוט נאה לסוכה. הצלחתה נמדדת לפי רמת החיקוי: ככל שהיא חיקתה את השבלונה של המורה בצורה מדויקת יותר, כך היא אמורה לצאת בתחושת סיפוק גדולה יותר.

לעומת זאת, בשיעור יצירה המטרה היא לפתח את כח הדמיון והחידוש של התלמידה. המורה לא תביא בשום אופן שבלונה לחיקוי, משום שבכך היא מחמיצה את מטרת השיעור. המורה תלמד טכניקה מסוימת. היא תכיר לתלמידות חומרים שונים ותראה כיצד ניתן לעבוד בהם, ותדריך את התלמידות לדמיין ולנסות להביע רעיון כלשהו על ידי היצירה שלהן. יתכן שהמוצר המוגמר לא יהיה מרשים ומהוקצע כל כך, אבל מדד ההצלחה כאן אינו החיקוי, אלא היצירה – עד כמה מרגישה התלמידה שהיא עשתה משהו שלה, משהו שהגיע מתוכה ולא מחוצה לה. ככל שהיא תצליח בכך יותר, תגדל תחושת הסיפוק שלה, גם אם היצירה אינה מופת אמנותי.

שני הכוחות נצרכים, כמובן, אבל החשוב ביניהם הוא כח היצירה. היצירה היא מקום הביטוי האישי והחיבור הפנימי. היא המקור לסיפוק ולתחושת המשמעות של האדם.

 

כח החידוש בתורה

התפיסה הרווחת היא שחידוש בתורה פירושו אמירת רעיון או סברא שטרם נאמרו בעולם. לפי הגדרה זו, חידוש תורה אמתי הוא דבר נדיר מאוד וקשה להשגה. אלפי ספרים נכתבו במשך הדורות, וגם אם יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, הרי סביר כי כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו.

כנגד זה, ישנה הגדרה מפורסמת לחידוש תורה, הגדרה שבמידה מסוימת הופכת את הקערה על פיה. ר' חיים מוולוז'ין בשם הגר"א מלמדנו כי "חידוש תורה נקרא, כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים מחוורים אצלו".[1] חידוש תורה אינו בדווקא רעיון או סברא שלא נאמרו במשך כל הדורות. חידוש תורה אינו חידוש לעולם, אלא חידוש לאדם. אפשר לומר שחידוש תורה הוא התחדשות האדם עצמו בתורה. לפי דברינו למעלה, חידוש תורה הוא התגלות כח היצירה באדם, כאשר הדבר מתבהר אצלך, בתוכך, ואתה מרגיש כי אתה בכוחך הבנת משהו. באמצעות כח זה הופכת התורה ליצירה שלך, ולא למשהו שקיבלת מבחוץ.

חידוש תורה הוא התגלות כח היצירה באדם, כאשר הדבר מתבהר אצלך, בתוכך, ואתה מרגיש כי אתה בכוחך הבנת משהו. באמצעות כח זה הופכת התורה ליצירה שלך, ולא למשהו שקיבלת מבחוץ

לפי הגדרתו של ר' חיים מוולוז'ין, חידושי תורה הם מעשים שבכל יום, בכל עת ובכל רגע. ילד העושה את צעדיו הראשונים בלימוד גמרא ומצליח לזהות בעצמו את מובנה של מלה חדשה, או מפענח בכוחות עצמו משפט קשה, זוכה לחוש שחידש בתורה, על כל המשמעות הרוחנית העמוקה של הדבר. בכך שנתחדש אצלו דבר, הוא חווה את הקשר האישי עם הקב"ה, קשר הנוצר מלימוד התורה.

דברים דומים מאד כתב החזון איש באיגרותיו:

אל תתאוה לחידושים ארוכים, לא כח החידוש חסר לך, אך באמץ שכלך לאמת ומישרים, אינך מסוגל לחידושים הרגילים, הממוזגים בהזנחת הנקודה האמתית על הרוב, ואל נא תדחוק את עצמך לחקות את המפלפלים המתפלפלים, בהוסיפך בשקידתך, תוסיף אמנם לחדש בתורה.[2]

חווית העונג מלימוד התורה תלויה בעמל האישי שקדם לה. רק תלמיד שעמל בכוחות עצמו להבין את הדבר, בהתאם לדרגתו וליכולתו האישית בלימוד, ניווט את דרכו דרך כל הקשיים בפשט, ויזם בעצמו שימוש בכלי למידה זה או אחר – רק הוא זוכה לאור העליון של החידוש בתורה. וכבר אמר החזון איש,[3] שזוהי הדרך היחידה לזכות לטהרת התורה:

אך העמל, הוא העבודה המעולה, ואשר עליהם [על לומדי התורה בהתעמלות, כלשונו לפני כן] כיונו חז"ל בהפלגת התורה על לומדיה, והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש, והנכנס ברמ"ח אברים של אדם, לזככם ולעדנם לקיום חיי התורה.[4]

 

חיקוי ויצירה בהוראת הגמרא

בדומה לשני סוגי שיעורי מלאכה, כך גם ישנן שתי אפשרויות של הוראת גמרא. סגנון אחד של הוראת גמרא בנוי בעיקר על חיקוי שבלוני. הרב מרצה את דברי הגמרא, מבאר את המילים, מפסק, פותח ראשי תיבות, מסביר את המהלך וחוזר על דברי המפרשים. על התלמיד לחקות את הרב ולזכור את מה ששמע בשיעור. הצלחתו נמדדת באיכות החיקוי. ככל שיידע התלמיד לחקות את מה ששמע מהרב, כך ייחשב מצליח יותר. צורת לימוד זו אינה יוצרת תחושת סיפוק פנימי, כיון שאין לתלמיד כל חיבור אישי ללימוד. הוא לא יצר ולא חידש מאומה בכוחות עצמו.[5] בצורה זו, הוא אינו זוכה למעלה האמורה של חידוש בתורה ולתחושה שהתורה הפכה לשלו ויש לו חלק אישי בה.

גם אם המורה בקי בכל שיטות ההוראה ויודע להעביר אותן לתלמידים באופן הטוב ביותר, אם הוא מעביר את הידע לתלמידים ללא שימת דגש בפיתוח כח היצירה והחידוש האישי, הרי שהם יישארו חסרים. הם לא יחוו את המפגש האישי והעוצמתי עם טהרת התורה וקדושתה. באופן זה כמעט הכרחי שגם העברת הידע תשתבש בדרך, שכן כאשר אין לתלמיד המצע הבסיסי של החיבור האישי, המילים וההגדרות חולפות לו מעל הראש.

פעמים רבות נותנים המחנכים, המרגישים בעצמם את מתיקות הלימוד, דרשות משובבות נפש על חשיבות לימוד התורה, אולם אנו רואים שהתלמידים אינם משתכנעים מהדברים. מדוע? מפני שלא חוו על בשרם את עונג התורה. גם אם המלמד הרגיש את שמחת התורה, אם החילוקים והפירושים שאמר לא צמחו ולא נבנו אצל התלמידים מתוך חוויה אמתית של עמל התורה, אין לצפות שהם ירגישו זאת

פעמים רבות נותנים המחנכים, המרגישים בעצמם את מתיקות הלימוד, דרשות משובבות נפש על חשיבות לימוד התורה, אולם אנו רואים שהתלמידים אינם משתכנעים מהדברים. מדוע? מפני שלא חוו על בשרם את עונג התורה. גם אם המלמד הרגיש את שמחת התורה, אם החילוקים והפירושים שאמר לא צמחו ולא נבנו אצל התלמידים מתוך חוויה אמתית של עמל התורה, אין לצפות שהם ירגישו זאת. הדבר דומה לאדם העומד מול קהל אנשים ואוכל חתיכת עוגה, ומספר לכולם כי היא טעימה ביותר. כל עוד הם לא טעמו מהעוגה ולא חוו זאת בעצמם, אין לצפות מהם שישקיעו מאמץ רב כדי להשיג אותה. העובדה שהם השתכנעו שאותו אדם לא רימה אותם, ואכן העוגה היתה טעימה מאוד, תועיל רק במקצת.

 

דרך ההוראה המביאה לפיתוח כח החידוש

הדרך לחבר תלמיד לתורה היא לעורר את כח היצירה והחידוש שבו. האמצעי לכך הוא למידה מודרכת. על המלמד לבוא מוכן לשיעור, יודע את הסוגיה מהמסד עד הטפחות, מכיר את הפשט ואת הקושיות השונות, מצויד בביאורי המילים הקשות ויודע להבחין בין מילות קישור למילות מפתח. נקודות אלו וכן נקודות נוספות כבר פירט הרב ישראל כהן במאמרו. אך בראש ובראשונה, בבואו למפגש עם התלמידים, על המלמד לאפשר להם את הניסוי והטעייה, לעמוד מהצד ורק להדריך ולנווט אותם אל המטרה במידת הצורך. הוא צריך לתת להם להיפגש בעצמם עם הטקסט, באופן לא מתווך. ככל שיגיעו התלמידים אל המטרה בכוחות עצמם, הם ירגישו את חווית היצירה ואת העונג בלימוד ותתעורר אצלם אהבת התורה הטבעית. הם יימשכו ללימוד ללא דחיפה מגבוה ותהיה להם מוטיבציה נפלאה להמשיך וללמוד,[6] גם אם לא יגיעו בשיעור לסוף הסוגיה, ולא ילמדו את פירושי האחרונים. עיקר המטרה בלימוד אינה העברת הידע, אלא חיבור התלמידים אל התורה. אם הצליח המלמד להנחיל לתלמידים את אהבת התורה, הרי שגם שנים רבות לאחר שעזבו אותו, הם ימשיכו להתעלות בשמחה ובהנאה. את האחרונים על הסוגיה הם ישלימו בכוחות עצמם בישיבה הגדולה, מתוך הבנה וחיבור פנימיים, ולא מתוך הרגשה של הפרחת סברות באוויר.

בראש ובראשונה, בבואו למפגש עם התלמידים, על המלמד לאפשר להם את הניסוי והטעייה, לעמוד מהצד ורק להדריך ולנווט אותם אל המטרה במידת הצורך. הוא צריך לתת להם להיפגש בעצמם עם הטקסט, באופן לא מתווך. ככל שיגיעו התלמידים אל המטרה בכוחות עצמם, הם ירגישו את חווית היצירה ואת העונג בלימוד ותתעורר אצלם אהבת התורה הטבעית

ידועים דברי רבא: "בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר:[7] 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'."[8] קודם שלומד האדם, התורה נקראת על שם הקב"ה, אך לאחר לימודו הופכת התורה לשלו. בדרך ההוראה המתוארת לעיל יזכו תלמידים רבים להרגיש על בשרם שתורתם היא "תורה דיליה", תורה שלהם.

שאיפתו של מלמד בלמידה מודרכת, היא לבקר בבית מדרשם של רבותינו הקדושים שבכל הדורות, לשבת לפניהם יחד (ובשוויון) עם תלמידיו, כתלמידים מקשיבים המשתוקקים לשמוע את תורתם. אם יזכו, לאחר עמל ויגיעה, להבין את פשט דברי הגמרא, רש"י ותוספות, יתמלאו בעונג ובסיפוק רב, בהכרה ברורה שזכו לחדש בתורה ללא גבול. זאת גם אם בסופו של דבר לא יעלו במוחו של המלמד רעיון או סברא חדשים, מפני שמטרתו העיקרית היא הלמידה עצמה. לעומתו, מלמד שעיקר מטרתו להעביר ידע וחומר לתלמידים, מחויב להגיע מראש עם איזה חידוש או רעיון, שהרי אם לא ישמעו התלמידים רעיון או סברא מחודשים, תרחף באויר הרגשה שלא נעשה דבר בשיעור, ובוודאי תהיה הרגשה שלא הופיעה רוח החידוש בבית המדרש.

על המלמד בלמידה מודרכת ניתן להמליץ את דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש על הפסוק "להעלות נר", האמור לגבי הדלקת המנורה במשכן, על פי הרעיון שלימוד חכמת התורה נמשל להדלקת המנורה:

להעלות נר – לשון זו של הדלקת נר, מופיעה במקרא רק לגבי עבודת המנורה, והיא מדוקדקת, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד שתהא שלהבת עולה מאליה,[9] הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר.[10]

 

המאור שבתורה מחזירו

הדרך המוצעת כאן קלה לביצוע, מהנה ביותר, אינה דורשת שינוי מערכתי, והתוצאות שלה מדהימות. אביא לכך דוגמא אחת מני רבות, מהישיבה שבה אני מלמד.

אני מלמד תלמידים כבני שבע עשרה, אמריקאים, בעלי רקע דתי חלש, וברמה התחלתית ביותר של לימוד גמרא. נתבקשתי ללמוד עם בחור כשרוני, שהתקשה לשבת בשיעור יותר מחמש דקות. על אף שהיה לו רקע בסיסי בעברית, הוא התקשה בתרגום מילים רבות. החלטתי לכוון אותו למצוא פתרונות בכוחות עצמו, וכאשר הוא תרגם מלה בצורה לא נכונה, בקשתי ממנו לקרוא שוב את המשפט ולחשוב האם יש כאן מסר הגיוני. במעט מחשבה הוא הבין שהתרגום שלו מוטעה. ניסיתי לכוון אותו לתרגום הנכון של המלה, דרך ההקשר או דרך מילים דומות שהוא מכיר, אך לא גיליתי לו את התרגום הנכון. ברגע שהוא תפס זאת בכוחות עצמו, הוא פשוט התמלא שמחה ואושר. ראיתי מול עיני כיצד הוא חש את הנאת היצירה האישית, ויותר מכך: כיצד הוא חש את רוממותה של התורה.

יסיתי לכוון אותו לתרגום הנכון של המלה, דרך ההקשר או דרך מילים דומות שהוא מכיר, אך לא גיליתי לו את התרגום הנכון. ברגע שהוא תפס זאת בכוחות עצמו, הוא פשוט התמלא שמחה ואושר. ראיתי מול עיני כיצד הוא חש את הנאת היצירה האישית, ויותר מכך: כיצד הוא חש את רוממותה של התורה

אין זה כלל משנה שאצלי תרגום המלה או פתיחת ראשי התיבות לא היו כלל חידוש. מה שחשוב הוא שהעניין התבהר אצלו, ולפי הגדרת הגר"ח האמורה הוא אכן חידש בתורה. העונג של החידוש בתורה ניכר היטב על פניו.

לאחר מספר מקרים דומים גברה סקרנותו, והוא התחיל להימשך ללימוד ולחפש אחר פתרונות של הבנה בכוחות עצמו. היתה לו הנאה גדולה מכך, ותוך תקופה קצרה הוא התחיל ללמוד בהתמדה. עדיין היו חסרים לו כלים ומיומנויות רבים בלימוד, אך זה כלל לא היה משנה. ניצוץ המאור שבתורה כבר פעל את שלו.

בעקבות ניסיון זה למדתי שהתורה אינה צריכה את יחסי הציבור שלנו. היא מאירה בכוחות עצמה. אנו צריכים רק לעזור לתלמידים להסיר את המסכים המונעים מהם את הבנת הגמרא, כגון חוסר מיומנויות של הבנת הנקרא, ולתת להם את האומץ לחפש ולמצוא פתרונות בכוחות עצמם. האור כבר יעלה ויבקע מאליו.

תלמיד שחווה פעמים רבות את כח טהרת החידוש האישי שבתורה, יבין לבדו את חשיבותו ומרכזיותו של לימוד גמרא בחיי היהודי. הוא יבין שלימוד תורה הוא הרבה יותר מאשר מחשבה אינטלקטואלית או חשבון מתמטי. הוא יחוש את קדושת התורה, את הקשר האישי עם הקב"ה שנוצר באמצעות לימודה. תלמידים שלא חוו את חווית החידוש והיצירה האישית, יתקשו להכיר בנקודה זו.

 

לימוד בחברותא ולימוד קבוצתי

הסיפור הנזכר מתאר מקרה של לימוד בחברותא, וכמובן, בלימוד כזה ניתן להגיע לתוצאות טובות במיוחד. אולם עמיתי לצוות פועל בדרך זו גם בלימוד קבוצתי, והתוצאות מדהימות ומפליאות.

כפי שהזכרתי, מדובר בבחורים המגיעים מרקע דתי נמוך, ובדרך כלל מתרבות של נהנתנות. המוטיבציה ההתחלתית שלהם לשבת וללמוד בחשק ובמרץ דף גמרא נמוכה מאוד. אולם, עמיתי לצוות מלמד אותם לפי העקרונות הנזכרים. הוא נותן להם מראי מקומות על הסוגיה, בהתאם ליכולת הקיבול שלהם, ומבקש מהם ללמוד את פשט הגמרא עם רש"י ושאר ראשונים.[11] כשהוא בא להעביר שיעור, הוא אינו יוצא מנקודת הנחה שהם הכינו את כל הבסיס, ולא נשאר לו אלא לתת להם מהלכים למדניים כתוספת על הבסיס שלמדו. הוא חוזר ולומד איתם את הגמרא והראשונים שהם הכינו לפני השיעור. הוא אינו מרצה להם את ההבנה הנכונה של הגפ"ת, אלא נותן להם להסביר את מה שהבינו מתוך לימודם. כך מתעורר ויכוח בשיעור, תלמיד אחד אומר בכה ואחר מערער על דבריו, והוא רק מנווט, מראה באילו נקודות לא דייקו אלא הסבירו "בערך", וכך בונה איתם את ההבנה של הסוגיה כולה. גם את ביאורי המלים הקשות, בפרט של מילות קישור ומילות מפתח, הוא אינו מגלה להם. הוא מנווט אותם למצוא את הפתרון במילון או מתוך נסיונם. קיצורו של דבר, הוא נותן לתלמידיו לטעום את העוגה בעצמם. לדבריו, תוך מספר חודשים התלמידים כבר יודעים היטב את הבסיס של כללי הגמרא, ובסוף השנה הם מכינים שיעורים בנויים כהלכה בפשט בהבנה בהירה וסברות אמת, ומעבירים אותם לכל הקבוצה.

בעקבות צורת הלימוד הזו, ולמרות ריחוקם הבסיסי מכל דבר שבקדושה, המשיכה שלהם ללימוד מתעצמת תוך זמן קצר באופן שלא יתואר. גם סדר הכנה של כמה שעות אינו מספיק להם כדי למצות את הלימוד המהנה. אין זה אלא שנחשפו לכח החידוש האישי שלהם בתורה, אשר עורר את המשיכה הטבעית של נפשם, נפש יהודי, לתורה

הפלא הגדול בכל זה הוא שבעקבות צורת הלימוד הזו, ולמרות ריחוקם הבסיסי מכל דבר שבקדושה, המשיכה שלהם ללימוד מתעצמת תוך זמן קצר באופן שלא יתואר. גם סדר הכנה של כמה שעות אינו מספיק להם כדי למצות את הלימוד המהנה. אין זה אלא שנחשפו לכח החידוש האישי שלהם בתורה, אשר עורר את המשיכה הטבעית של נפשם, נפש יהודי, לתורה, ללא צורך בתעלולים אינטלקטואלים מיוחדים של חקירות מעמיקות. אחד התלמידים טען בפני ידידי שהוא אינו מבין מה קורה: מצד אחד אין שום חידושים של האחרונים וראשי הישיבות בשיעורים, אך מצד שני הוא מרגיש הנאה גדולה ומשיכה ללימוד… ואם הדברים נכונים כלפי בחורים הבאים מרחוק, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לילדים טהורים שזכו להיוולד לתוך חיים של תורה.

 

 לא לדלג על שלבים

הבעיה הגדולה היא שמרוב הערכה שאנו מעריכים את כח החידוש בתורה, אנו קופצים שלבים: במקום לפתח את כח החידוש האישי בתורה אצל ילדינו, ובכך לעורר את אהבת התורה הטבעית שלהם, אנו מאכילים אותם בחידושי תורה בצורה שבלונית. בכך אנו מרחיקים אותם משמחת התורה האמתית.

אנו רגילים ללמוד את ספרי רבותינו שיש בהם חילוקים וחידושים רבים: חידושי הגר"ח, שיעורי ר' שמעון, קובץ שיעורים ועוד. ספרים אלה הם מוצר מוגמר. קדמו להם עמל ויגיעה עצומים של רבותינו ז"ל. כאשר אנו משתמשים במונחים הלמדניים המוזכרים בספרים אלו, מבלי שחווינו את הקשיים שקדמו להם בהבנת הפשט ואת העמל הרב הנצרך כדי להמציא את אותם החידושים, אזי המושגים נתפסים אצלנו בצורה ערטילאית. איננו יכולים להתחבר אליהם, ובוודאי לא נראה אותם בתור חידושים שלנו, שרכשנו בעמלנו. בכך אנו מפסידים את עיקר נקודת ההנאה והעונג, וממילא את עיקר הדרך להתחבר חיבור פנימי לתורה.

מהי ירידת הדורות? שאל אותו ת"ח. ותשובתו: ר' חיים ור' שמעון דנו בעניין מיגו, האם הוא "כח הנאמנות" או "כח הטענה". לאחר מכן ירד הדיון להיכלי הישיבות הגדולות, ומשם להיכלי הישיבות הקטנות, ובסופו של דבר ירד עד לכיתה ח'

בשם תלמיד חכם אחד שמעתי שנינה נאה על העניין. מהי ירידת הדורות? שאל אותו ת"ח. ותשובתו: ר' חיים ור' שמעון דנו בעניין מיגו, האם הוא "כח הנאמנות" או "כח הטענה". לאחר מכן ירד הדיון להיכלי הישיבות הגדולות, ומשם להיכלי הישיבות הקטנות, ובסופו של דבר ירד עד לכיתה ח'. זוהי הגדרה קולעת ביותר לתופעה בעייתית, הגורמת באופן פרדוקסלי להפקעת כח החידוש מאתנו וביטולו. הרצון להרגיש מהר ככל האפשר את העונג והשמחה בלימוד, הוא עצמו מביא לביטולו, מחמת חוסר הסבלנות לקנות אותו בהדרגה.

דוגמא לדבר ניתן לראות כיום בכיתות ח' של תלמודי התורה. במקומות רבים מעמיסים על התלמידים ידע רב של "מפרשים". גם אם דבר זה לא בא על חשבון לימוד הפשט (כפי שקורה פעמים רבות), הרי שהתלמידים אינם זוכים להתמודד כלל עם הטקסט גופו, ולקנות בעצמם את הכלים הבסיסיים של לימוד הפשט. העמל הנדרש מהם הוא בעיקר זכירה וחיקוי של מה ששמעו. גם כשהם חוזרים על פשט הגמרא, הדברים מבוססים רק על הרצאת הדברים ששמעו בשיעור. בכך הם מחמיצים את החוויה של רכישת ההבנה האישית הבהירה בסוגיה, ואת ההנאה והעונג הכרוכים בה. הם מחמיצים גם את היכולת לפתח חוש ביקורת, ולשים את הגבול בין סברות וטענות פשוטות וחלקות, לבין סברות מחודשות ודחוקות. הם משולים למי שמסתובב בגן מבוכה פראי, מלא עצים ופרחי חמד מרהיבי עין, הגדלים ללא סדר וללא יחס. הם מצויים בערפול חושים.

תארו לעצמכם שבמקום שהתלמידים יקבלו ידע חיצוני, שכך הקשה הרשב"א וכך תירץ השיטה-לא-נודע-למי, הם יקבלו את טקסט המקורי של אותם מפרשים. הם יידרשו לעמול שעה או שתים וללמוד את דבריהם באופן בלתי אמצעי. בסופו של דבר הם יגיעו להבנה במחלוקת המפרשים בכוחות עצמם, והמלמד רק יסייע, יכוון וידריך, ובסוף התהליך יגמור ויגדיר את הדברים בצורה סופית.

אמת, בצורת לימוד כזו ההספק יהיה מועט והתלמידים לא ידעו הרבה "רייד" לצורך המבחן בישיבה הקטנה. אך מאידך גיסא, הנאת הלימוד שלהם תהיה גדולה לאין ערוך, ולא רק זאת, אלא גם רכישת יסודות הלימוד תהיה יעילה. ראשי הישיבות הקטנות ישמחו מאד לקבל תלמידים כאלו לישיבתם. דבר אחד בטוח: אותם ראשי ישיבות לא יזדקקו לדרכים להעסיק את תלמידיהם בסדרים. לתלמידים אלו לא יספיקו שעתיים או שלוש כדי ללמוד את כל מה שרצונם ללמוד, מתוך הנאה וסיפוק בלתי נגמרים.

 


[1] כתר ראש אות נו.

[2] קובץ אגרות א, ד.

[3] קובץ אגרות א, א.

[4] למעשה החזון איש תלה תובנה זו, שטהרת התורה היא פרי העמל בלבד, בהגדרתו של הגר"ח לחידוש תורה, וכך הרחיב לבאר בכמה מאגרותיו את דברי הגר"ח בלשונו הזהב, וכך למשל כתב בחלק א אגרת ד: אבל ענין החידושים פירש הגר"ח מולוזי'ן זצ"ל, בהיות שאין עומק תורה שבעל פה מתגלה אלא אחרי רוב השקידה והעמל, כל המתגלה מקרי חידוש, וכל המוסיף בקניינים שהתורה נקנית בהם, מוסיף ידיעה יותר ברורה, וטועם נעימות הצפונות אשר היו בעילום והסתר טרם עמלו.

[5] כמובן, אין המציאות קיצונית כל כך כמו שהוצגה כאן, וברור שתמיד מעורב גם מעט מכח החידוש האישי, אך כוונתי להמחיש שתחום החידוש האישי מוזנח מאוד ונתון לאינטואיציה בלבד.

[6] אם כי יש אלמנטים דומים בין למידה מודרכת ללמידה מפעילה שתאר הרב גרינבוים במאמרו, למידה מודרכת מכוונת כלפי כלל התלמידים, גם אלו שאין להם בעיית קשב, ועיקר עניינה איננו דווקא שימת דגש בהעסקת התלמידים ובהפעלתם, אלא פיתוח היוזמה, הסקרנות וכח העמל בתורה.

[7] תהלים א, ב.

[8] עבודה זרה יט, א.

[9] שבת כא, א.

[10] שמות כז, כ.

[11] מדובר בבחורים בשנים השניה והשלישית שלהם בישיבה, שכבר קלטו מעט יסודות בלימוד הגפ"ת, אולם ידידי מחדיר בהם את הלימוד בצורה הנזכרת, וחושף אותם לסגולת התורה הטהורה שבתוך לבם.

Photo used under Creative Commons from chany14

2 תגובות על “יצירה אישית בלימוד הגמרא

  • בני היקר אסף נ"י במאמרו -אוהב ומאהיב את התורה . מכניס את כולם לפרד"ס
    ודואג דרך עצותיו המעשיות , שכל אחד יצא עם מטען אישי ויכולת אישית של קנין התורה .
    מתווה גישתו כל כך נכון שבתום קריאת המאמר קשה לדמיין דרך לימוד שונה .
    גם אם מדובר במהפך בשיטת הלימוד , הדורש הכוונת המלמדים , ראוי להלביש
    את הכתוב בתוכנית פרקטית

  • תודה רבה על המאמר החשוב והיפה. הלוואי שהתוכן יופנם על-ידי ר"מים בישיבות הקטנות (וגם מלמדים בחיידרים בכיתות גבוהות). דא עקא, שלשם כך נדרשת תכנית של השתלמויות (או משהו דומה לכך) שיפעילו המוסדות השונים, וקשה לראות את זה באופק. ההבדל בתפיסה בין ר"מ או מלמד שמבקש לתת לתלמיד כלים ללמוד, לבין מי שרוצה "לגרום לתלמיד לדעת את החומר" הוא תהומי. חל אולי שינוי קל לטובה בעניין הזה בזמן האחרון, אך עוד הדרך ארוכה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל