את הדרכתי למלמדי גמרא אני נוהג לפתוח במעשה שהיה. שבת אחת, בשעת לימוד "אבות ובנים" בבית הכנסת, ניגש אלי מכר שישב לידי עם בנו ואומר לי, תשמע, אני חושב שהילד "דפוק". ממש כך. נרעש, שאלתי אותו מה הביא אותו למסקנה זו. הוא ענה, שהוא לומד עם בנו סוגיה בפרק "המפקיד", מנסה להסביר לו את השקלא וטריא פעם אחר פעם, אך לשווא. ביקשתי מידידי שיפרט באוזני במה מדובר. הוא תאר לי כיצד הסביר לבנו את מהלך הסוגיה, וקצת התאכזב כשאמרתי לו שגם אני לא הבנתי ממנו כלום… ניגשתי אל הילד, נתתי לו לקרוא את הסוגיה, וערכתי אבחון ראשוני. מהר מאד התברר שאין כל בעיה עם הילד. הוא היה ילד מוכשר ונבון. ההבדל היה צורת ההוראה. אם הייתי מבקש מהילד שיאמר לי לדוגמה את קושית הגמרא, והוא אכן היה אומר לי אותה, היה זה רק מכיוון שזכר בעל פה את דברי הרב'ה בכתה. הילד לא הצליח להפיק משמעות מתוך הכתוב, כיוון שלא למדו אותו מעולם כיצד לבצע זאת, וצורת הלמידה שלו, אם בכלל, היתה דרך חזרה אוטומטית על מה ש[נדמה לו] ששמע בכתה… מה הפלא שהוא היה נראה לאביו "דפוק".
סוד הוראת הגמרא: "תקשור"ת"
דמיינו לרגע את עצמכם מתבקשים לקרוא ספר הכתוב בגופן של כתב קדום ומטושטש בתוך פרק זמן קצר וקצוב. כמה אנרגיה וכוחות תשקיעו רק כדי לפענח טכנית את מה שכתוב? וכמה כח ואנרגיה ופניות מחשבתית ישארו לכם בזמן קצוב זה כדי להפיק משמעות בסיסית של מה שקראתם?
מהר מאוד מסיק הילד שאם הוא רוצה "להחזיק את הראש מחוץ למים" ובעצם להבין את הסוגיה – עדיף לו שיקשיב בעל-פה לרב'ה, כיוון שאם ינסה להוציא משהו מטקסט הגמרא, הוא יאלץ להשקיע כוחות רבים בעצם לנסות להבין איך להפיק משמעות ואיזו משמעות להוציא מתוך הגמרא
יושב תלמיד בכתה מול טקסט שמבחינתו איננו ידידותי, הן מבחינה חזותית (צורת הגופן, הרקע, הסביבה) והן מבחינת הקושי להפיק משמעות משפה קצרה בעלת מבנה לוגי לא מוכר לו (להבין הו"א ומסקנה) הדורשת דמיון (לעמוד על את הדילמות ההלכתיות הנובעות מהמקרה) ומנסה איך שהוא לקלוט את הסוגיה מול שטף ההסבר של הרב'ה בכתה. מהר מאוד מסיק הילד שאם הוא רוצה "להחזיק את הראש מחוץ למים" ובעצם להבין את הסוגיה – עדיף לו שיקשיב בעל-פה לרב'ה, כיוון שאם ינסה להוציא משהו מטקסט הגמרא, הוא יאלץ להשקיע כוחות רבים בעצם לנסות להבין איך להפיק משמעות ואיזו משמעות להוציא מתוך הגמרא. עדיף לו להקשיב בעל פה… ומה לעשות שכשם שפרצופיהם אינם דומים, כך גם קיבולת זכרונותיהם אינה דומה. הרב'ה מסביר בעל פה. האבא מסביר בעל פה. וטוען שבנו "דפוק" כלשונו.
אם התלמיד היה לומד את כללי הגמרא, הוא היה מסוגל לפענח את הסוגיה בכוחות עצמו, ולא להסתמך על הזכרון. להלן אציג שיטה קלה המארגנת אצל הילד את חלקי הסוגיה. היא ניתנת לזכירה באמצעות ראשי התבות "תקשור"ת":
תניא – תחילת סוגיה, ציטוט ממקור תנאי או חידוש של תנא או אמורא. כשתלמיד מזהה את מילת המפתח שלה (כגון, "תא שמע", או "אמר רבא", אם אין לפניהם קושיה), עליו לאתר את שלושת מרכיבי החידוש: מקרה, דין וסיבה [מד"ס], וגם זאת על פי עקרונות מבניים שקצרה היריעה מלהרחיב בהם.
קושיה – מילות המפתח המאפיינות סוגים שונים של קושיות, שמטרתן שבירת דין, כגון קושיות מכח סברה ("מתקיף", "אמאי", "אמר ליה" ראשון ואי זוגי), קושיות מכח כללי גמרא ("והתנן", "והתניא", "תיובתא" בהטיותיה השונות), קושיות מכח דיוק, קושיות מכח סתירה, "רמינהו" למיניהם, וקושיות התמיהה.
שאלות – שאלות בירור ממשפחת "איבעיה להו", "מאי טעמא" וכיוצא בהן.
ראיות – דוגמת "מאי קרא".
תשובה – "הכא במאי עסקינן", "אלא…" וכדומה.
וכל היתר – נסיונות התירוץ או ההוכחה שיידחו, ממשפחת ה"אי נימא", "אילימא", "מאי לאו" ועוד.
למעשה יש עשרות מילות מפתח, ביטויים ומילים, שבאמצעותם יכולים להקל על התלמידים את פענוח הגמרא ולאפשר להם את היכולת ואת הפניות להפיק משמעות באופן עצמאי מתוך הכתוב. רשימה של מרביתן ניתן למצוא היום גם באתר "תורה שבעל פה" של משרד החינוך. זוהי למעשה המטרה שגדולי עולם הנחו אותנו בה בהוראת הגמרא – לתת לתלמידים את הכלים ואת היכולת להפיק משמעות בכוחות עצמם, מבלי להזדקק ל"קביים" של הרב'ה.
יודגש, אין כוונת דברי שהוראת תוכן הסוגיה איננה נכונה ואיננה נצרכת. ודאי שכן, כפי שאסביר בהמשך. אין הכוונה "לשבור" את הקיים, שהרי "חדש אסור מן התורה", אלא הכוונה היא לעורר את המודעות להוסיף לצד הוראת תוכן הסוגיה ומשמעותה גם הוראת מיומנויות, כשרים וכלי למידה עצמאיים לתלמיד.
שיטת "ששת ההישגים"
נהרות של דיו נשפכו על נושא כללי הגמרא מקדמא דנא – הרמב"ם בהקדמתו למשניות, השל"ה הקדוש, ר' שמואל הנגיד ועוד רבים, קמו והעשירו את עולם התורה בשיטות לימוד. אכן, בשנים האחרונות פרחה התופעה הברוכה, עקב הצורך שהתעורר, להאהיב את התורה הקדושה על התלמידים ולתת להם כלים ומיומנויות להבין את דבריה ולטעום ממתיקותה. בתקופה האחרונה התפרסמו מספר מודלים ושיטות להקניית כלים ומיומנויות בלמידת הגמרא לתלמידים.[1]
להלן אציג את השיטה הנלמדת במכוני ההכשרה למורים של משרד החינוך, המכונה "שיטת ששת ההישגים". מטרות הלימוד מחולקות בה לשש קטגוריות, שהן שש מטרות שונות הקיימות בכל סוגיה: יסודות התורה שבעל פה. מושגי תוכן. אוצר מילים, היגוי וקריאה. מבנה. פרשנות והיסק. רלוונטיות וערכים ("תורת חיים").
לכל הישג, מיומנויות נלמדות בפני עצמן, שהמורים לומדים במסגרות ההכשרה השונות של משרד החינוך וב"ה מוקנים בהצלחה לתלמידים. מודל ששת ההישגים הללו עשוי לבנות לומד פעיל, עצמאי ומצליח, ולחזק את הקשר, החיבור והאהבה שלו ללימוד התורה הקדושה
מטרות ההישגים הללו הן, ראשית, הכרת הרקע והבסיס לסוגיה (יסודות התורה שבעל פה, מושגי תוכן). שלב זה עוזר לתלמיד להבין את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה; להבחין בין מקורות מן התורה ובין דברי תנאים ודברי אמוראים; להכיר את צורת הדף, לזהות את הפרשנים שעליו וללמוד מושגים מורכבים הנוגעים ללימוד הגמרא; להכיר את החכמים שדבריהם מובאים בסוגיות השונות; להבחין בין תקופות שונות ולדעת את סדר הדורות. המטרה השניה היא הכרת תוכן, מבנה ומילות הסוגיה (אוצר מילים, היגוי וקריאה ומבנה). על ידי כך ירכוש התלמיד ידע בסיסי של לשון חכמים שבה משתמשים התנאים, ואוצר מילים בארמית, המופיע בגמרא ובמפרשיה. באמצעות כך הוא יוכל להגיע למטרה השלישית של הלימוד ולהפיק משמעות נכונה מן הסוגיה על ידי פרשנות והיסק. המטרה האחרונה היא חיבור אל המסקנה הרלוונטית וההלכתית עם המשמעויות העולות מהסוגיה לחייו האישיים של התלמיד.
עם כל החשיבות שיש לכל הישג בפני עצמו, חשיבות יתרה יש להישג מספר 4, שהוא זיהוי המבנה. מטרתו היא הקניית עקרונות מבניים יסודיים טכניים לתלמיד שבאמצעותם יגדלו היכולות של התלמיד להוציא משמעות נכונה מהכתוב בפנים. בבסיס ההישג נמצא מבנה הכאמד"ט חא"ק, המבודד את מרכיבי הגמרא והמשנה לחלקים מוגדרים של "כותרת", "אמר" [שם המ"ד], "מקרה", "דין", "טעם", "חלוקה" [פיסוק], "אפיון" [הגדרה], "קישור" [קישור טכני וקישור דיני]. חלוקות אלו מתבצעות על ידי מילות מפתח וכללים נוספים הנלמדים, שבאמצעותם, כאמור, יכול התלמיד להגיע להישג 5, שהוא הישג המשמעות – הפרשנות וההיסק, באופן עצמאי ככל הניתן.
לכל הישג, מיומנויות נלמדות בפני עצמן, שהמורים לומדים במסגרות ההכשרה השונות של משרד החינוך וב"ה מוקנים בהצלחה לתלמידים. מודל ששת ההישגים הללו עשוי לבנות לומד פעיל, עצמאי ומצליח, ולחזק את הקשר, החיבור והאהבה שלו ללימוד התורה הקדושה.
היכן לומדים כיצד ללמד?
הספרים הרבים היוצאים כיום לשוק מבורכים ונצרכים. אך כאן מתקיימת הדרישה: עליך המלאכה לגמור! ללא הטמעה של השיטות במוסדות החינוך – לא תהיה תועלת בשום ספר, טוב ככל שיהיה. כותב המאמר הנכבד ציין מספר דרכים אפשריות, ואתייחס אליהן:
"פעילים וארגונים שיפעלו בתחום". המודעות לדברים קיימת זה שנים רבות ואף מתעצמת בשנים האחרונות, בזכות ארגונים כמו "יד אליעזר", פרויקט "שלהבת", מכון "אחיה", "חברותא", פרויקט "בצוותא", תכנית חונכים של המשרד לפיתוח הפריפריה, המתקצבת תגבור לימודי תלמוד לתלמידים מתקשים, ותכניות אחרות של המשרד.
"פניה מאורגנת של הורי התלמידים למנהלי המוסדות". מסופקני אם הדבר יצא לפועל באופן משמעותי. הציבור מחונך, ובצדק, לתת אמון במנהלים ובמחנכים. מיעוט בלבד יביע דרישה לשינוי בקו ההנהלה.
"הכשרה מסודרת של המחנכים מטעם הנהלת המוסדות". דבר זה כבר נעשה בפועל במדה רבה. יותר ויותר מלמדים מגיעים להכשרות השונות, בדרך כלל במסגרת "מכון אחיה" ו"המכון למורים". שם הם רוכשים באופן מקצועי כלים ומתודות להוראת מיומנויות בגמרא. מתוקף תפקידי בתור מפקח רפרנט תחום תושב"ע במחוז החרדי, אני יכול לספר על נהירה מבורכת להשתלמויות בתושב"ע במסגרות נוספות. מסלול אחד הוא מכללות שאינן חרדיות בעלות תכניות ייעודיות למורים חרדיים, דוגמת מכללת "תלפיות" בחולון, "אורות ישראל" ברחובות, "מכללת ירושלים" בבית וגן. מסלול נוסף הוא השתלמויות של משרד החינוך בתכנית פסג"ה [פסג"ה – "פיתוח סגלי הוראה"] ברחבי הארץ. רק בשנה האחרונה נפתחו חמשה מרכזי פסג"ה לציבור החרדי, בין השאר באלעד ובקרית ספר. מדי שנה מתפרסמות השתלמויות רבות דרך מרכזי הפסג"ה (וגם דרך החינוך הממלכתי-דתי), והן מתמלאות בזמן קצר. מדי פעם מתקיימות הכשרות על ידי גופים נוספים דוגמת "חיים של תורה", "מאירים" ועוד. משרד החינוך מממן גם השתלמויות בגמרא בתלמודי התורה עצמם בלי להטריח את המלמדים לגלות למרכזי הפסג"ה, מודל המיושם בפועל במקומות רבים בארץ, למשל בבני ברק ובאלעד.
הכותב הנכבד מסתייג מפניה למשרד החינוך ("הגורם הרגולטרי" כלשונו) משתי סיבות. ראשית, הוא סבור כי התערבות של משרד החינוך בחינוך החרדי מעוררת התנגדות ("ובצדק", לדבריו). שנית, לדבריו התערבות מגבוה אינה יעילה ואינה אפקטיבית. שינויים צריכים לדעתו להתחיל מבפנים, ולא בכפיה מבחוץ. ברצוני להתייחס להערות אלה.
המחוז החרדי מעולם לא כפה, והוא גם אינו מעוניין לכפות, מאומה בנושאי קודש. תפקידו של המחוז הוא לתת שירות בחינם או לסבסד ולממן את ההכשרות ואת הלימוד עם התלמידים כדי שהנטל לא יפול במלואו על כתפי ההורים והמורים. הוא מציע את הידע ואת ההכשרה לכל מאן דבעי, הרוצה ליטול – יטול, ומי שלא – לא
ראשית, המחוז החרדי מעולם לא כפה, והוא גם אינו מעוניין לכפות, מאומה בנושאי קודש. תפקידו של המחוז הוא לתת שירות בחינם או לסבסד ולממן את ההכשרות ואת הלימוד עם התלמידים כדי שהנטל לא יפול במלואו על כתפי ההורים והמורים. הוא מציע את הידע ואת ההכשרה לכל מאן דבעי, הרוצה ליטול – יטול, ומי שלא – לא.
בנוסף, העוסקים בתחום הוראת הגמרא במחוז החרדי אינם מגיעים "מבחוץ". רובם בוגרי המסגרות וההכשרות החרדיות עצמם, והם עסקו בתחום עוד טרם היכנסם לתפקידם במחוז. רוב המלמדים החרדים הוכשרו באותם מקומות שהמפקחים הוכשרו בהם, וחלקם הוכשרו על ידי המפקחים החרדיים עצמם. ההתנגדות הציבורית להכשרת מורים של משרד החינוך היא שולית. מדובר בקולות בודדים המשתמשים במשפטי הבל המנותקים מהמציאות בשטח ויש לפקפק במניעיהם.
ישנה סכנה דווקא בגופים פרטיים, הצצים פתאום ומבטיחים הבטחות סרק לאברכים. תכניותיהם עולות בדמים מרובים (תרתי משמע) ובסופו של דבר, הצר איננו שווה בנזק המלך. כדי לקבל הכשרה מקצועית ויעילה, מומלץ לפנות לגופים ותיקים, בעלי ניסיון וותק בהקניית המיומנויות לתלמידים, היודעים להתמודד עם מגוון האתגרים הקיימים
לעניות דעתי ישנה סכנה דווקא בגופים פרטיים, הצצים פתאום ומבטיחים הבטחות סרק לאברכים. תכניותיהם עולות בדמים מרובים (תרתי משמע) ובסופו של דבר, הצר איננו שווה בנזק המלך. כדי לקבל הכשרה מקצועית ויעילה, מומלץ לפנות לגופים ותיקים, בעלי ניסיון וותק בהקניית המיומנויות לתלמידים, היודעים להתמודד עם מגוון האתגרים הקיימים, אשר את חלקם פרטתי לעיל.
לבסוף, רציתי להוסיף כמה מילים על היבט חשוב של רכישת מיומנות בלימוד גמרא, אשר נעדר מהדיון. עם כל חשיבות המורים בהוראת מיומנויות למידת הגמרא, נדמה שנשכח המרכיב המרכזי ביותר להצלחת התלמיד – ההורים. לא בכדי הולך ופורח לימוד "אבות ובנים" בשנים האחרונות. הוא תורם לקשר רגשי ולחיזוק החיבור המשפחתי באותה שעת איכות שבין האב לבן. אך לא פחות חשוב מכך, הוא עשוי לפתח ולשפר את יכולות הלמידה העצמאיות של הבנים. אולם זאת רק אם גם ההורים יוכלו ללמוד כיצד ניתן לפתח מיומנויות אלו אצל הילדים. יש צורך בהשתלמויות ובהכשרות ההורים, בדגש על האבות, בכל הקשור להקניית מיומנויות הגמרא, ואין זו נחלת המורים גרידא. כמו כן, חייבת להיות תקשורת אמיתית ושקופה, עקבית וישירה בין המורה להורה. אין זה מספיק לתת "שאלות חזרה" בדפי הקשר. יש צורך לרשום בדפי הקשר את מילות המפתח שנלמדו בשבוע בסוגיה זו, כמו גם הסבר לאב כיצד לעזור לבן להפיק משמעות באמצעותם בתוך דף הגמרא.
[1] אציין לטובה, שהספר הראשון שלענ"ד עסק בשפה ברורה ומקצועית בדורנו, אשר הופנה לכלל העוסקים במלאכה, הן המורים והן ה"חונכים" וההורים, למתחילים ולמתקדמים בלימוד הגמרא, היה הספר "אור בשבילי הגמרא", בשיטתו של הרב ישעיהו ובר שליט"א, בעריכת הרב מיכל יוסף הכהן טראובה, שיצא לאור בשנת תשס"ב. הספר פרט בשפה ברורה, נעימה ויישומית, כיצד לאבחן את הקשיים בלימוד הגמרא, והקנה כלים להוראת הגמרא באופן מקצועי. הספר הופץ במספר רב של מהדורות ואזל כמעט לגמרי מהמדפים. ניתן לומר בוודאות שהוא היה הבסיס לכל השיטות הטובות והראויות הקיימות ופורחות היום בשדה החינוך. הספר עסק הן בממד הרוחני והרגשי של ההוראה והן בפן המעשי – הענקת כלי למידה עצמאיים, תוך כדי מתן הגדרות מקצועיות וברורות ואפיון של מיומנות נדרשת בגמרא: קריאה, הבנה, הבעה, הבנת המושג, חשיבה. בנוסף הקנה מודלים ברורים לטיפול יסודי ומעמיק בתלמיד. ספרים נוספים וחוברות עזר מתוך המגוון המצוין שב"ה קיים בשוק: "תא שמע" – פרקי עיון והדרכה לחונכים בהוראת הגמרא לבני הישיבות, שחיבר הרב ברוך צבי גרינבוים [אלול תש"ע], בהוצאת דרך ה'. ספר חובה, המקיף את כל הרבדים והצדדים בהוראת הגמרא. הספר מבוסס על שיטת "אחיה", שהיא השיטה העיקרית כיום הנלמדת בציבור המורים המקצועיים העוסקים בתחום, ולו המלצות רבות מגדולי ראשי הישיבות בדורנו; "התלמוד כהווייתו", מאת הרב יהודה פרומן [שבט תשס"ו] – חיבור מרתק הנוגע בסוגיות עומק, כגון התהוות התלמוד בראייה אמונית, צופן העריכה של התלמוד באופן מפורט, מבנה ההלכה התלמודית, ועוד; חוברת "מסורת התורה" [סיון תשע"ח] – שחיבר הגאון הרב אברהם צבי הכהן [רב ודומ"ץ קהל חסידים – שכון ה' בבני ברק], שעניינו – המסורת המקובלת בידינו על דרך קבלת התורה שבכתב ושבעל פה ומסירתן מדור לדור; "סייעתא לגמרא" – מילות ומשפטי מפתח בגמרא, מאת הרב אריה כרמל זצ"ל, בהוצאת פלדהיים, המביא רשימה ארוכה של מילות ומשפטי מפתח בגמרא יחד עם כללי לימוד גמרא, כמו גם כללי שפה ודקדוק ארמי-עברי, יסודות תורה שבעל פה, ועוד; "המציאה" – חוברת עבודה לפרק אלו מציאות שע"י הרב ישראל טירר, אשר שם דגש בהקניית כלי הלמידה לתלמידים; סדרת חוברות "וכתבתם" שערך הרב המחנך ר' דוד משה בלינדר, אשר היתה לי הזכות לעבוד יחד אתו שנים רבות ב"מכון אחיה לקידום הלמידה". בחוברות – דפי עזר ממוקדים ומגוונים העוסקים בהקניית כלי למידה עצמאיים לתלמיד על פי שיטת "אחיה", ביאורי מילים, הגדרות, הרחבות משפט, משמעות הכתוב, תרשימי עזר, טבלאות, סיכום הדינים, וכן – פסקי השו"ע היוצאים מן הסוגיה. ממליץ למיטיבי עיון לעיין בחוברות "על הוראת התלמוד", מאת הרב משה מונק, בהוצאת "קרית ספר" ירושלים תשכ"א, וב"קונטרס למדריך" – המשנה והתלמוד, בהוצאת משרד החינוך. ארחיב בהמשך את היריעה לגבי השיטה המיושמת בסדרת חוברות "אורייתא", בהוצאת מכללת אורות ישראל, אשר על פיתוחה זכיתי לעמול תקופה ארוכה יחד עם צוות תלמידי חכמים מוכשרים, מנוסים ומקצועיים. חוברת זו מאושרת על ידי משרד החינוך והיא מבוססת על שיטה המיושמת בשטח בשנים האחרונות בכלל מוסדות החינוך המפוקחים על ידי משרד החינוך, הן בחינוך הממלכתי-דתי והן בחינוך הממלכתי-חרדי, ונלמדת במסגרות ההכשרה וההשתלמות השונות. פרוט והרחבה על שיטה זו ניתן למצוא באתר "הוראת תלמוד ותושב"ע" של משרד החינוך.
תמונה: מתוך ארכיון יד ושם
