צריך עיון > סדר עיון > להחזיר עטרה לשורשה

להחזיר עטרה לשורשה

מאמר תגובה ל"דיוקנה של תנועה"

ליאת מלכה
ליאת מלכה מנהלת תחום חרדים וחברה בצוות המו"פ של רשת חינוך "עתיד"

משמעותה של תנועת ש"ס היא שיקודם העולם הספרדי. הכוונה בכך היא הליכה בדרכו של מרן הרב זצ"ל, לו הייתה אהבה עצומה לכלל ישראל, שכללה יחס חיובי המעודד את השתתפות במוסדות המדינה. תפיסה השבויה בגישה הליטאית-אשכנזית אינה מתיישבת עם השאיפה להחזיר עטרה ליושנה. נדרשת דווקא יכולת להכיר במקורות השראה שונים, בהנחות יסוד יחודיות,

י"ג טבת תשע"ח

תנועת ש"ס – למצוא את הדרך מחדש

מאמרו של יו"ר תנועת ש"ס מהווה הזדמנות לברר את דרכה של תנועת ש"ס ואת מקומה ביחס לחרדיות האשכנזית מחד, ולחילוניות הישראלית מאידך. הדברים מתפרסמים נוכח אי-נחת בקרב ציבור נאמני התנועה, ותחושה לפיה ישנה הנמכת קומה בפני החרדיות האשכנזית, רפיון ידיים בכל הנוגע למאבקים עקרוניים למניעה הפליית תלמידות סמינר ספרדיות, והשפעה גוברת של חוגים ליטאים אשכנזים על מנהיגות התנועה.

משבר הזהות של ש"ס, פילוגה והפיכתה לתנועה "רזה" תחת מנהיגותה הנוכחית, מאיימים על עצם קיומה כתנועה – מעבר למשברים פוליטיים, המהווים צללי התופעה העמוקה של איבוד הדרך. החיפוש אחר זהות פוליטית חדשה ניכר מתוך אמרותיו הנחרצות של יו"ר התנועה עצמו. בשנת 2010, כאשר ביטא את רצונו להקים תנועה חדשה,  הכריז דרעי בכנס שהתקיים בקמפוס החרדי של הקריה האקדמית כי הוא בעד ביטול המפלגות החרדיות. כן, בפאנל ועידת הנשיא שהתקיים ביוני 2011 הכריז על הקמת תנועה חדשה בראשותו, והבהיר ש"זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס, מה שהתאים בשנת 1948 לא רלוונטי עכשיו". לדבריו, "אז היה נכון להקים מפלגה עדתית , הציבור הספרדי הרגיש מקופח".

המאמר הנוכחי אינו מסייע להבהיר את הסוגיות הנידונות, והפרשנות ההיסטורית המוצעת בו אינה משקפת את ההתפתחות של תנועת ש"ס. חמור מכך, היא אינה מבטאת את הייחודיות בדרכו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. במידה רבה מסייע המאמר, בניגוד לכוונת המחבר, להבין כי הגישה של הרב דרעי בנושא הזהות הספרדית אכן חורג לתבניות ליטאיות, הזרות לדרך שבה הוליך מרן את יהודי ספרד מראשית דרכו ועד ליומו האחרון כפוסק הדור. מנהיגות בעידן זה פירושה להתוות דרך במציאות המשתנה, תוך שמירה על מגוון הקולות והזהויות ששנים רבות ראו בש"ס ובמנהיגותה הרוחנית בשורה חשובה לחברה בישראל. למרבית הצער, מנהיגות כזו אינה משתקפת מתוך המאמר.

 

מסורת יהדות ספרד

ברישא של המאמר נקבע כי ש"ס אינה תנועה אתנית או מזרחית, אלא תנועה יהודית. חלוקה מלאכותית זו, בין יהדות לזהות ספרדית, זרה לדרכו של מרן ושל תנועת ש"ס מעת כינונה. הרב לימד אותנו כי יהדות המזרח התפתחה מתוך מהלך חברתי שונה מזה שעברו אחינו האשכנזים. תהליך ארוך בן למעלה מאלף שנה הביא לידי התפתחות יהדות ספרדית של יהודי ארצות האסלאם אשר לה ייחוד לא רק במנהגים ומאכלים, אלא בעיקר ביצירת עושר הגותי, ספרותי, תרבותי, הלכתי ותורני עצום, המבחין אותה מיהדות אשכנז. בדורות האחרונים מצאו עצמם יהודי ספרד דחוקים לצורות קיום יהודי לאומי וחרדי שנולדו באירופה וניתקו אותם ממנהג, מסורת, שפה ותרבות בנות מאות שנים. מפעלו התורני של מרן היה לספק להם דרך יהודית ספרדית המאחה את השבר, מחזירה בתשובה ויוצרת רציפות ספרדית לדרכם של הרמב"ם והשולחן ערוך.

הייעוד של תנועת ש"ס במסגרת השאיפה הקדושה להחזיר עטרה ליושנה אין פירושה רק להחזיר בתשובה את היהודים הספרדים או לחזק את בתי הכנסת כפשוטו, כפי שמשתמע מן המאמר, אלא משמעותה שיקום עולם התורה הספרדי הייחודי. מקור כוחה של תנועת ש"ס היה נעוץ באימוץ דרכו של מרן, דרך המתרוממת  מעל הפוליטיקה והתככים הפנים-אשכנזיים. אלו לא היו שייכים לתנאי החיים, האמונות והגישות של יהדות ספרד. הרב חזה כי החזרת עטרה ליושנה תבשר בעתיד את קבלת הדרך הספרדית כתורת ארץ ישראל, אשר יש לה יתרון על פני כל השקפה או אידיאולוגיה שנוצרה בגלות בקרב יהודי אשכנז.

הדגשת הזהות הספרדית החיובית מייתרת את ההיזקקות לעלבון שהיה נחלת יהודי המזרח יוצאי ארצות האסלאם בכור ההיתוך החילוני, כמו גם תחת מכבש האפליה החרדית. מי שגאה בעושר העצום של יהדות ספרד אינו צריך לבסס את זהותו באופן כמעט בלבדי על החוויות הקשות והעלבון שהיו נחלת הספרדים תחת מאמצי החילון וכור ההיתוך הכואבים. העוגן הממשי של זהותו מצוי במורשת בת אלף שנה הנבדלת כאמור מזו של אחינו האשכנזים, ואינה עסוקה כלל בפלפולים אודות ההבדלים בין הלכות המדינה של סאטמאר לבין אלו של ה"החזון אי"ש". אלה גם אלה זרים להוויה של היהודי הספרדי, המתקשה להבין על מה יש כל כך לשנוא את היהודי האחר, ותוהה על מידת ההתבדלות הראויה מאחיו אשר מחלל שבת בעצבות. עצם השימוש במינוח של ההשקפות האשכנזיות הנוקשות ביחס למדינה מלמדות על השראה זרה. בכל כתיבתו ודרשותיו של מרן אין אזכורים של ההשקפות אלו, מלבד כאשר נדרש לסוגיות כמו התפילה לשלום המדינה ואמירת הלל.

בניגוד להתבטאויות קודמות של יו"ר התנועה, במאמרו הוא בוחר לציין את רבותינו הספרדים ביחסם אל המדינה ויהודים שאינם שומרי מצוות. חבל, עם זאת, שלא ציין אותם בפתח הדברים, תוך שימת זרקור על יחסם של רבנים מארצות צפון אפריקה לארץ ולמדינה עוד טרם הקמתה. לדוגמה, יש לציין את משנתו של רבה הראשי של טוניס, רבי כלפון הכהן, ותשובתו לתנועת אגודת ישראל אודות התנועה הציונית, המקפלת בתוכה את היחס האוהד למדינה שהיה נטוע בליבם של העולים מארצות האסלאם בשנות החמישים והשישים:

"בימים אלה, רבים מאחינו בית ישראל, אף כי לא גדלו על ברכי היהדות, התורה והמצוה, וכתינוק הנשבה בין הגוים הם נדונים. על כל פנים, התעורר בלבבם רגש לאומי, לאהבת קיום האומה הישראלית והתמדתה להיותה אומה נבדלת מן האומות אשר בתבל…." [1]

למרן היתה אהבה עצומה לכלל ישראל, שכללה יחס חיובי המעודד את השתתפות נציגי התנועה שיסד בכל מוסדות המדינה, החל בהסתדרות הכללית וההסתדרות הציונית העולמית, וכלה בסוכנות היהודית. היהודי הספרדי הצועד בגישה זו רחוק מאד מהניתוק הליטאי, קל וחומר מההתנגדות האלימה של היישוב הישן. גם כאשר נאלץ לעסוק בסוגית הריחוק מעוברי עבירה, ספרדי גאה אינו ניגש לדברי ההשקפה והפולמוס של עולם האשכנזי בחרדת קודש. חרדה זו שמורה עבורו ליצירה ההלכתית הספרדית העמוקה.

 

חינוך ממלכתי – האמנם?

אחת מזירות הפעולה שבהן מתמקד המאמר היא השאיפה לכונן את עולם התורה הספרדי באמצעות מוסדות החינוך. המאמץ להקים מוסדות חינוך, תוך תחרות עם המערכות האשכנזיות והממלכתיות, מהווה אתגר גדול שמלווה את התנועה מראשית דרכה. הזהות החינוכית של התנועה מוגדרת במאמר לראשונה "כלי ממלכתי להפצת אור התורה". הגדרה זו, אשר מרן היה סומך ידיו עליה, עומדת בסתירה עמוקה להתבטאויות התוקפניות של היו"ר כלפי משרד החינוך, המגדירות אותו איום על עצמאות החינוך החרדי. אם בעבר ידעה התנועה להיעזר בכלים ממלכתיים תוך שמירה קפדנית על התוכן החינוכי במידות, אמונה והלכה, הרי שיו"ר התנועה הנוכחי שבוי בדיבור של הממסד האשכנזי על פגיעה בעצמאות החינוך החרדי – דיבור המצדיק את שימורו של הסדר הקיים. ואולם, עובדה היא שמאזן המדינה בכל תחום, החל מסגירת חובות הרשת, עבור בייסוד מענה לנערים ספרדים נושרים, מת"ן, הקמת סמינרים לבנות ותכניות אקדמאיות ותעסוקה, וכלה בשירות צבאי, אינו מעיד על פגיעה כלשהי בעצמאות הדתית של הציבור הספרדי.

בהקשר החינוכי לא ניתן לפסוח על העדר התמיכה, עד כדי התנכרות פומבית של ממש, לאותם ארגונים ויחידים המסייעים להתמודד עם האפליה בקבלה למוסדות חינוך במימון ציבורי של בנות ספרדיות. כישלון התנועה בתחום הזה נובע אף הוא מהנטייה הנפסדת לאמץ את הגישות האשכנזיות ביחס למקומה של המדינה בחינוך החרדי. אם צריך לבחור מי הסב יותר סבל לנערות ספרדיות, ומי גילה כלפיהן יותר חסד ואמפתיה, תטה הכף בבירור לפקידים במשרד החינוך ושופטים בבתי המשפט העליון, הרבה יותר מאשר לראשי סמינרים מפלים.

הלוליינות בסיפא של המאמר בנושא הזה, והצעת העצמת מוסדות התורה הספרדיים בתור פתרון לבעיית האפליה, אינה מכסה על הדברים. מתוך בחינת המעשים וההתבטאויות של יו"ר התנועה, קשה גם להאמין כי לאמירה לפיה למדנו מפי מרן "יש חשיבות בשותפות השלטון, החוק והתרבות במדינת ישראל", יש תוקף רב.

הניסיון לשמור על הכבשה הממלכתית ולהשביע את הזאב הליטאי אינה נבונה גם מבחינה פוליטית. הספרדים שבחרו להשתייך לחברה הליטאית, עם תו המחיר המוכר, לא יתנו את קולם לתנועת ש"ס – ואילו המסורתיים אשר משולבים בחברה הישראלית יתנכרו אליה.

 

אחריות אזרחית

הסביבה השנייה שבה מטפל המאמר נוגעת למה שמוגדר "אחריות לאומית", התובעת רגישות חברתית לדל ולאביון. העמדה הרגישה-חברתית של ש"ס, אשר שאפה בעבר להחזיק במשרדי ליבה חברתיים, נובעת מן הצרכים של הציבור הספרדי, ממסורת של דאגה לנזקקים וכמובן מן הרגישות המיוחדת של מרן לכאב של כל נזקק. תפקידה של המדינה מוגדר במשתמע בתור אמצעי לתיקון אי-השוויון שנוצר בין קבוצות שונות עקב הצמיחה הכלכלית הלא שוויונית בין חלקים שונים בחברה. האחריות הלאומית של התנועה משתקפת, לפי דברי יו"ר התנועה, מן המעורבות בסוגיות מדיניות.

הבדל זה, שהבחין את תנועת ש"ס ממפלגות חרדיות אשכנזיות, היה מקור תמיכה פוליטית של ספרדים מסורתיים וחרדים אשכנזים עובדים המשולבים בחברה הישראלית. בדברים אלו אין חולק – אף שניתן היה להישען פחות על משאבים קואליציוניים, ולהעדיף במידת האפשר מאמץ בליבה של המדיניות החברתית.

דאגה לכלל ישראל היתה צריכה להכיל את המסורתיים ובעלי התשובה, את החרדים העובדים ואת החיילים החרדים על גווניהם, במיוחד לנוכח חלקם הגדול של ספרדים בני דור שני בציבורים אלו, והעובדה שתנועת ש"ס יזמה וגייסה את המשאבים למימון חלק ניכר ממיזמי ההשתלבות החרדית האלה. הקמת בית לחרדים משתלבים וייצוגם היתה מהווה גם סגירת מעגל: במהלך חמישים השנה האחרונות הסתופפו ספרדים רבים בצל החברה החרדית על-מנת לחזק את לימוד התורה, וכמה נכון היה אילו הציבור החרדי בכללותו היה יכול להיעזר בתנועה הספרדית על-מנת להיחלץ מן המצוקות שאליו נקלע.

ואולם, קשה להאמין כי המנהיגות הנוכחית של התנועה מסוגלת מבחינה נפשית לעמוד לצד החרדים העובדים מן המעמד הבינוני העולה, ולסייע להם בכל האתגרים מול הקיצונים המתנכלים להם. הדבר פשוט אינו תואם את המיתוג החדש.

מאמרו של היו"ר מתפרסם בימים קשים לתנועה, שטרם התאוששה מהליכתו של מרן זצ"ל. יש בו התבטאויות רבות אשר משמשות מושכלות ראשונים, וחבל שלא נשמעו בתור קול חזק יותר, בעיקר בכל הנוגע לעולם התורה הספרדי.

ניסוחים אחרים מלמדים כי זהותו של היו"ר מבוסס יותר על העלבון של יהודי ספרד מאשר על החזון הגדול של "החזרת עטרה ליושנה". אולם מעל לכל, ובעיקר בסיפא, בולטת חוסר היכולת להשתחרר מן ההגמוניה הליטאית, ואין מדובר רק באסטרטגיה של הסרת מוקשים או מאבק בנושא הסמינרים: מדובר במקורות ההשראה למושגים שדרכם חושבים על הציבור הלא דתי ועל המדינה. הדגש על ביסוס מערכת חינוך ייחודית איכותית מהווה צעד מוסכם מול אתגר שבו התנסו כל מנהיגי התנועה. מנהיגות בעידן זה פירושה להתוות דרך בתנאים מאוד מורכבים, כאשר ברור כי מה ששירת את התנועה בעבר פחות שייך לצרכים של הציבור הספרדי כיום, ושל החברה כולה.

הציבור הספרדי מגוון הרבה יותר ממה שהיה בעבר. ליכודו תחת כנפי תנועה אחת אינו משימה קלה, והיא דורשת את חידוד הזהות הפנימית ואיחוד השורות. תהליכים אלו ידרשו אומץ במידה לא מבוטלת. יש צורך בשחרור התנועה מן ההגמוניה האשכנזית ליטאית, ומתן תוכן מעשי להצהרות על ממלכתיות והשתלבות במערכות הציבוריות של כלל ישראל. בנוסף, תידרש נכונות לעשות ויתורים הנחוצים כדי להשיג אחדות השורות ואיחוי הקרעים – הן בשדרה המנהיגותית בחיבור עם תנועת "יחד" והן בהקמת מועצת חכמים שתדע להכיל את הרב שלום כהן, את הרב מאיר מאזוז ואת הרב שלמה עמאר במסגרת אחת.

האתגר גדול; בכך אין ספק. אך כגודל האתגר, כך גודל השכר.


[1] הרב כלפון משה הכהן, 'הרגש הלאומי', גאולת משה, נתיבות תשל"ח, עמ' 40-39.


תמונה: Bigstock

תגובה אחת על “להחזיר עטרה לשורשה

  • הכמיהה של הציבור החרדי ספרדי להשתחרר מן 'ההגמוניה האשכנזית ליטאית' כלשונה של הכותבת, מובנת, נוכח שנים של מחיקת זהות ויחודיות ששודרה מההגמוניה הנ"ל כלפי הספרדים, אך אין זה הפתרון הנכון. לחדד הבדלים ולהתגדר בתוך זהות ספרדית יועיל רק לשמר את המצב הקיים, בו שני המחנות, בני אשכנז ובני עדות המזרח, מרגישים נפרדים אחד מהשני.
    משפט כמו "ספרדי גאה אינו ניגש לדברי ההשקפה והפולמוס של עולם האשכנזי בחרדת קודש. חרדה זו שמורה עבורו ליצירה ההלכתית הספרדית העמוקה" מעיד כאלף עדים על הזהות הפגועה והנעלבת של כותבתו.
    האמת היא, שכל יהודי אמור לגשת בחרדת קודש לדברי השקפה של כל אחד מגדולי ישראל, ללא קשר לעובדה הביוגרפית השולית של איפה הוא או אבותיו נולדו.
    אמנם, ישנה חשיבות שכל אחד יהיה מחובר לתורה המיוחדת שהתפתחה אצל בני עדתו, אך לא כדבר מנוגד לתורת העדה השניה, אלא כדבר משלים ומפרה.
    מי יתן ונשכיל להפסיק את הפירוד הזה שמרקד בינינו, ונדע להכיר ולהוקיר אחד את השני בלי לעלוב ובלי להיעלב.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל