צריך עיון > סדר עיון > יחד שבטי ישראל

יחד שבטי ישראל

-
גבריאל כהן מנהל המרפ"ד וממונה על הייעוץ החינוכי ברשת "בני יוסף"

החברה הישראלית משנה את פניה, בעיקר לאור גידולה המתמיד של החברה החרדית. הקיטוב שנוצר בין האוכלוסיות השונות מעורר חשש מפני פירוק לשבטים – מצב מדאיג הן מבחינה פוליטית, והן מבחינה כלכלית. את המענה לחשש יש למצוא דווקא במורשת ישראל, שיכולה לחזק את המכנה המשותף הישן של העם היהודי. הזהות הישראלית הבן-גוריונית, זו המבוססת על אתוס חלוצי של שלילת המסורתיות, הולכת ומאבדת מכוחה לטובת גוונים שונים של מסורתיות. תהליך זה מאפשר מכנה משותף שגם החרדים יכולים להיות שותף בו.

א' אייר תשע"ח

*ב"נאום השבטים" המפורסם שנשא בכנס הרצליה בשנת תשע"ו, התייחס נשיא המדינה ראובן ריבלין למצבה של החברה הישראלית כיום ולאתגרים העומדים לפתחה. הציבור בישראל, אמר, מתחלק לארבעה "שבטים" נפרדים: השבט החילוני, השבט הדתי, השבט החרדי והשבט הערבי. שבטים אלה חולקים מרחב משותף, אך מחזיקים בערכים שונים. הנשיא ביטא בדבריו חשש, שיש לו שותפים רבים בחברה הישראלית, מפני התפרקותה של הלכידות הלאומית בעקבות שינויים דמוגרפיים. לדבריו, משהו השתנה: "החברה הישראלית היתה חברה הבנויה מרוב ברור ומוצק, שלצדו מיעוטים. […] אבל המציאות בינתיים השתנתה בתכלית". בדבריו הוא הביע חשש מפני האיום הטמון בשינוי זה על חוסנה של מדינת ישראל: "הסדר הישראלי החדש איננו הבנה סוציולוגית יצירתית, אלא מציאות בעלת השלכות מרחיקות לכת, על החוסן הלאומי של מדינת ישראל – על עתיד כולנו".

הנשיא ביטא בדבריו חשש, שיש לו שותפים רבים בחברה הישראלית, מפני התפרקותה של הלכידות הלאומית בעקבות שינויים דמוגרפיים

את טענתו הציג הנשיא באמצעות השינויים בהתפלגות התלמידים בכיתות א' משנת 1990 לשנת 2018. כיתות א' ב-1990 היו מורכבות מ-52% חילונים ("חינוך ממלכתי"), 16% ממלכתי-דתי, 9% חרדי ו-23% ערבי. בשנת 2018 הצטמק החינוך הממלכתי ל-38%, החינוך הערבי גדל במעט ל-25%, החינוך הממלכתי נשאר כמעט כשהיה (15%), ואילו החינוך החרדי גדל בכ-150% והגיע לשיעור של 22% מכלל תלמידי כיתה א'.

הנשיא הצביע על כך שהחברה הישראלית אינה יכולה להתלכד יותר סביב האתוס הציוני הישן: "חווית היחד, מול קומזיץ ישראלי מדומיין […] כבר לא תשוב". ההשלכה המרכזית של השינויים הדמוגרפיים, כפי שמבין זאת הנשיא, היא שמדורת השבט של "ארץ ישראל הישנה והטובה" שוב לא תוכל לאגד סביבה את יושבי הארץ הזו. בהמשך דבריו הוא מסביר מדוע: "בעבר, שימש צה"ל כמכשיר המרכזי לעיצוב הישראליות. בצבא החברה הישראלית היתה פוגשת את עצמה. מגבשת את עצמה. ובונה את עצמה ערכית וחברתית". דבר זה, אמר הנשיא, כבר לא קורה. "קרוב למחצית האוכלוסיה אינה משרתת בצה"ל", ועל כן "הבורות ההדדית והעדר השפה המשותפת בין ארבעת המגזרים הללו […] מגבירים את המתח, הפחד, העוינות והתחרות ביניהם".

מתוך כך קורא הנשיא לשרטט אתוס משותף חדש לחברה הישראלית. הוא קורא ל"תפיסה חדשה של שותפות בין המגזרים השונים בישראל". "אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו," אומר הנשיא לשני השבטים שאליהם מופנים דבריו – החילוני והדתי לאומי – "הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט למציאות הזאת […] מתוך נכונות לשרטט, יחד, כל שבטי ישראל, חזון משותף של תקוה ישראלית".

 

אתגר ושמו "חרדים"

הנשיא כולל יחדיו "ארבעת מגזרים אלו", אך החלוקה ביניהם, כפי שברור לכל, והאתגר שהם מציבים לחברה הישראלית, אינם שווים. המגזר הדתי-לאומי והמגזר הממלכתי, שהנשיא מכנה "בני הציבור הציוני", הם שותפים לאתוס אחד. הם משרתים בצה"ל וחולקים ערכים לאומיים משותפים, למרות ההבדלים המפרידים ביניהם. האתגר מתמקד אפוא במקום אחר, אצל החרדים והערבים: "האם אנחנו, בני הציבור הציוני, מסוגלים להשלים עם כך ששתי קבוצות משמעותיות, מחצית האוכלוסיה העתידית בישראל – אינן מגדירות את עצמן ככאלה?" האתגר שמציבים השינויים הדמוגרפיים פונה אפוא "לציבור הציוני" – החילונים והדתיים הממלכתיים. הוא מציב בפניהם שאלה: האם הם מוכנים להשלים עם העובדה שמחצית האוכלוסיה בישראל אינה שותפה לאתוס הציוני, מורכבת מקבוצות ש"אינן צופות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות", ו"אינן שרות את ההמנון בעיניים נוצצות"?

אם כן, הסדר הישראלי החדש אינו פירוק פשוט של החברה לארבעה שבטים שווים בגודלם, אלא מצב שבו בני הציבור הציוני, בעבר הרוב הברור, עומדים משתאים ונבוכים מול הגידול בחברה הערבית ובחברה החרדית.

האם מדובר בתיאור מדויק?

התבוננות נוספת מגלה שהנורה האדומה שנדלקה במעונו של הנשיא לא נגרמה בגלל שינויים בציבור הערבי. שיעור הציבור הערבי בחברה הישראלית כמעט לא השתנה ב-30 השנים האחרונות. חלקו באוכלוסיה גדל רק בשני אחוזים, מ-23% אחוז ב-1990, ל-25% כיום. קשה להאמין ששני אחוזים אלה הם שהפעילו את פעמוני האזעקה הנשיאותיים. כיוצא בו, חלקו של הציבור הדתי-לאומי גם הוא כמעט ולא השתנה: מ-16% הם ירדו בנקודה אחת בלבד ל-15%. השינוי המשמעותי הוא ללא ספק זה שחל בחברה החרדית. התבוננות קלה בגרפים מלמדת כי מה שהתרחש בשלשת העשורים האחרונים בחברה הישראלית היה צמיחה מסיבית של החברה החרדית, על חשבון הצטמקות דרמטית של החילונית.

אכן, במשך כל נאום הנשיא נזרקו הרמזים: "יש לנו אתגר משמעותי, ושמו: החברה החרדית."

נאום השבטים של הנשיא הוא אפוא קריאת השכמה לחברה הישראלית… להבין שחברה החרדית הופכת לחלק משמעותי במפת הכוחות החברתית במדינת ישראל

הנשיא התריע כי האתגר הראשי שמעלה הסדר הישראלי החדש הוא כלכלי: "כלכלית, המציאות הנוכחית אינה בת קיימא"; "אם לא נצמצם את הפערים הנוכחיים בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה וברמות השכר של הציבור הערבי והחרדי, שעתידים להיות מחצית מכוח העבודה – ישראל לא תוכל להמשיך להיות כלכלה מפותחת". אולם, גם כאן ברור שהאתגר המרכזי הוא החרדים. שיעור ההשתתפות של הערבים רק עלה בעשורים האחרונים, זאת בזמן ששיעורם באוכלוסיה לא באמת השתנה.[1] המשתנה הגדול הוא החברה החרדית, שהגידול של חלקה בחברה הישראלית מהיר ומשמעותי הרבה יותר משיעורי העלייה של פריון העבודה שלה ושל השתתפותה בשוק התעסוקה.

האתגר השני שמציין הנשיא הוא החיים הפוליטיים: "הפוליטיקה הישראלית, במידה רבה, בנויה כסכום אפס בין שבטי". דבר זה יוצר דינמיקה הרסנית שבה כל הצדדים "עסוקים במאבק הישרדותי על תקציבים ומשאבים, כל אחד לטובת המגזר שלו". אולם, הנשיא עצמו עומד על כך שזו סוגיה הרלוונטית בעיקר לציבור החרדי. "שבט אחד," הוא אומר, "הערבי, מבחירה או שלא, אינו באמת שותף למשחק". נותרו אם כן שלושת השבטים הנותרים. אך גם שם, כפי שראינו, החלוקה רחוקה מלהיות שווה. הציבור החרדי עומד כנגד שתי הקבוצות האחרות – הממלכתית והממלכתית-דתית – ומאתגר את האופן שבו הן חוו את הישראליות עד היום.

נאום השבטים של הנשיא הוא אפוא קריאת השכמה לחברה הישראלית. הוא מבקש משותפיו הציוניים ליישר מבט למציאות, להבין שחברה החרדית הופכת לחלק משמעותי במפת הכוחות החברתית במדינת ישראל, ולתת את הדעת על השלכות הענין.

להלן נסקור את הצעתו של הנשיא למרכיבי הבסיס המשותף לסדר הישראלי החדש, ואת הביקורות שנמתחו נגדה. מתוך כך, נבקש לפרוש הצעה חדשה לבסיס משותף לחיים במדינת ישראל, הפונה אל חרדים ושאינם חרדים כאחד. קריאתו של הנשיא הופנתה בעיקר אל אלה החשים מאוימים מן השינוי הדמוגרפי – בני הציבור הציוני מארץ ישראל הישנה והטובה; אולם, דומה כי על האתגר שהוא מעלה להטריד גם את השבט האחר, המתחיל לתפוס נתח כה משמעותי מהחיים במדינת ישראל.

 

בסיס לחיים משותפים

האתגר שאותו תיאר הנשיא הוא כאמור יצירת בסיס חדש לחיים משותפים בישראל. אם כור ההיתוך הצבאי של בן-גוריון לא יכול עוד לשמש מצרף לישראליות, הרי שיש לבקש אחרי מכשיר אחר שייצור את השותפות הזו. מהו אותו מכשיר?

הנשיא לא התייחס לפתרון קונקרטי ליצירת שותפות בחברה הישראלית, אלא הסתפק בציון התנאים המבניים שפתרון כזה צריך לקיים. הוא מנה "ארבעה יסודות שעליהם השותפות הזו מוכרחה לעמוד", אולם למעשה מדובר בשלשה תנאים שהבסיס החדש לשותפות דורש, ובעקרון מנחה אחד.

התנאי הראשון הוא "תחושת הביטחון של כל מגזר". כל אחד מארבעת השבטים שאמורים להיכנס לשותפות החדשה חייב להיות בטוח שזהותו וערכיו הבסיסיים לא ייפגעו כתוצאה ממנה. "החרדי, החילוני, הדתי או הערבי – אינם יכולים להרגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום".

התנאי השני הוא הרגשת אחריות משותפת. כדי שהשותפות תעבוד, היא אינה יכולה להיות מבוססת על כך ששבט אחד נושא בנטל השבטים האחרים. כל אחד מהשבטים צריך לחוש אחריות על "אתגר ההגנה על בטחון המדינה […] אתגר הצמיחה במשק […] והשמירה על מעמדה הבינלאומי של ישראל".

התנאי השלישי הוא הוגנות ושוויון. שותפות מוצלחת יכולה להתקיים רק אם שווה מעמדם של כל השבטים הלוקחים בו חלק. אם ישנה הפליה לטובה או לרעה של אחד השבטים, לא ניתן לבסס שותפות בת-קיימא. "כאשר רוב ככל התפקידים הבכירים במשק מאוישים על ידי בני מגזר אחד או שניים מנגד, הרי שלא ניתן יהיה לבנות כאן עתיד משותף".

אלו אפוא שלושת התנאים – תחושת בטחון בזהות, נשיאה שווה בנטל, הוגנות ושוויון בין השבטים. העיקרון המנחה של יצירת השותפות הוא הרצון החיובי ליצור אותה והאמונה שהיא דבר טוב. "הפסיפס הישראלי המתהווה אינו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות."

האם ניתן ליצור שותפות ישראלית שתענה על שלשת התנאים הנזכרים? על מה היא תהיה מבוססת? מהו המכשיר שיעצב אותה?

האם ניתן להיענות לאתגר? האם ניתן ליצור שותפות ישראלית שתענה על שלשת התנאים הנזכרים? על מה היא תהיה מבוססת? מהו המכשיר שיעצב אותה?

לשאלת הבסיס לשותפות לא התייחס הנשיא מפורשות. עם זאת, לשאלה השניה, מה יהיה כור ההיתוך שייצור את השותפות הזו במקום הצבא, התייחס הנשיא בנאום שנשא שנה לאחר מכן – נאום הרצליה השני. בנאום זה הוא מונה "ארבעה מנועים של שינוי […] ארבע מערכות חיוניות ליצירת שותפות, שבכוחן לסלול את דרכנו על ציר של זמן לתקוה ישראלית". תמורת שער הכניסה הישן למיינסטרים הישראלי, הצבא, מציע הנשיא ארבעה שערים חדשים.

השער הראשון הוא מערכת השירות הציבורי. לדבריו, השירות הציבורי "זו המערכת שמהווה את הביטוי המעשי לשותפות של כולנו בבניין החברה והמדינה, שמבטאת את האחריות המשותפת שלנו לגורלה ועתידה". השער השני מורכב משניים: האקדמיה ושוק העבודה. הנשיא כולל יחדיו את האקדמיה ואת שוק העבודה בתור ה"מקום הראשון שבו פוגשת החברה הישראלית את עצמה", אחרי שהצבא הפסיק לשמש בתפקיד זה. לדבריו: "האקדמיה ושוק העבודה הם השער להגשמת החלום הישראלי", ועל כן "בהם נוצר לראשונה מרחב משותף ליצירת שפה ומטרות משותפות".

השער השלישי לשותפות הוא הרשויות המקומיות. ברמה הפוליטית הלאומית, המאבק בין השבטים נראה כמו "קונפליקט בלתי פתיר, משחק סכום אפס בין חילונים, דתיים וחרדים, בין ערבים ויהודים, על תקציבים ומשאבים, על שליטה וצביון". אולם, ברמה של השלטון העירוני, מפגש זה יכול להפוך להזדמנות: "הזדמנות למפגש אינטרסים ורצונות, הזדמנות לשיתוף פעולה". השער הרביעי לשותפות ישראלית הוא מערכת החינוך. אם אנו חפצים בהמשך קיומה של מדינת ישראל, עלינו לתת את הדעת על הטמעת רעיון החיים המשותפים במערכת החינוך. הקטנת העוינות ההדדית והיכולת לחיות בשכנות טובה עם קבוצות אחרות שאינן חולקות אתך אותה השקפת עולם, תלויות בחינוך הניתן כבר מגיל צעיר.

מדברי הנשיא נראה כי הוא משוכנע שניתן להציע מענה לאתגר וליצור שותפות ישראלית חדשה. אך מה יהיה המכנה המשותף, וכיצד הוא ייווצר? הנשיא מדבר במונחים כלליים על "תקוה ישראלית משותפת", ומציע "מנועי חברות" שבהם תיווצר השותפות, אך הוא אינו מתייחס לתוכן הקונקרטי שלה. נוצרת תחושה שכל מה שנותר לנו הוא אמצעי החִברות, ללא כל חזון משותף. הבסיס החומרי הנמוך של החיים המשותפים, השירותים הציבוריים ושוק העבודה, הם הדברים היחידים שיכולים לחבר בינינו. על חסרון זה בהצעתו של הנשיא אכן נמתחה ביקורת חריפה.

 

השבטים והיער

קריאתו של הנשיא לא נפלה על אוזניים ערלות. התגובות הציבוריות לדבריו היו רבות, וארגונים אזרחיים שונים אף אימצו את הצעתו בתור בסיס לאג'נדה שהם מבקשים לקדם. אולם, גם שבט הביקורת לא נחסך מדבריו. כבר בנאומו השני הזכיר הנשיא ביקורות אשר הטילו ספק במידת הציונות של חזונו, ואף כינו אותו "פוסט-ציוני". ההכרזה שהסיפור הישן של הציונות הגיע לקצו, ומכאן שאנו צריכים למצוא בסיס חדש לשותפות אזרחית, עוררה התנגדויות רבות. להלן אבקש להתייחס לאחת הביקורות הנרחבות והמנומקות ביותר לדבריו של הנשיא, הנוגעת במיוחד לחלקה של החברה החרדית בחזונו – ביקורתו של אברום תומר, אשר התפרסמה לפני מספר חודשים בכתב העת "השילוח".

במאמרו "לא שבטים ולא יער"[2] מותח אברום תומר ביקורת חריפה על נאומיו של הנשיא. לדבריו, לא דאגה מפני שינויים דמוגרפיים מניעה את הנשיא, אלא שחיקה זוחלת באמונה באתוס הציוני. ראשית כל, הוא כופר בהנחת היסוד של הנשיא בנוגע לתהליכים שעוברת החברה הישראלית: "בניגוד לפסימיות של ריבלין, הרוב הציוני בחברה הישראלית אינו נמצא בנסיגה". ביחס לחברה הערבית הוא מציין, ובצדק, שלא חל כל שינוי בגודלה בעשורים האחרונים, כפי שניתן להיווכח ללא שום מאמץ מעיון בגרפים שמציג הנשיא עצמו. אולם, כאמור לעיל, השינוי הדרמטי שאירע ב-30 שנה האחרונות היה גידולה של החברה החרדית, ונקל להניח כי זה גם מה שהטריד את הנשיא יותר מכל. כיצד ניתן לבטל אפוא את דבריו של הנשיא על אודות השינויים הדמוגרפיים?

החברה החרדית אמנם גדלה במהירות, מודה תומר, אך נתון זה אינו אמור להדאיג אותנו

החברה החרדית אמנם גדלה במהירות, מודה תומר, אך נתון זה אינו אמור להדאיג אותנו. לדבריו, "נתון יבש זה מפספס את העיקר: החברה החרדית משנה לא רק את גודלה אלא גם את זהותה. מקבוצה הומוגנית ומבודדת, המצייתת לקול הרבנים, היא הופכת לחברה מגוונת המתחילה להשתלב בצבא, בשוק העבודה ובשאר רכיבי החיים הישראליים". בהמשך הוא מסביר כי תם זמנו של אתוס ההתנגדות לציונות שאפיין את החברה החרדית, והיא עומדת עוד רגע להיטמע בחברה הישראלית ולהפוך לציונית באופן מלא. "התייחסותו של ריבלין אל חברה זו כאל שבט שאינו ציוני תמוהה", הוא כותב. "שיעור הגיוס לצבא מקרב החברה החרדית עולה באופן חד", ומן ההתנגדות של החרדים לציונות "נשארו בעיקר ביטויים סמליים" בקרב המיינסטרים החרדי.

מתוך כך הוא מסיק כי חזונו של הנשיא אינו נובע אלא מחוסר אמונה בחזון הציוני. הנשיא נדבק במחלה הפוקדת את "האליטה החילונית-ציונית" החשה כי תש כוחו של האתוס הציוני, החזון ה"לאומי, מודרני, יהודי וחילוני" אשר הוביל את מדינת ישראל בבטחה במשך עשורים. מתוך כך פונה הנשיא אל בורות נשברים, נושאי חזון אוניברסלי של שותפות אזרחית רזה סביב הון חומרי. תפיסת עולם רפובליקנית רזה זו מסירה מהעם את המטען הזהותי שלו ומבקשת לראות באזרחי המדינה "בני אדם" בעלי זכויות בלבד. בחזונו של ריבלין, אומר תומר, "הדבק שאמור להחזיק את החברה ולהוביל להעצמת הטוב המשותף הוא החלוקה השווה של הטובין החומריים ושותפות בחלום ההצלחה במשק". לדברי תומר, חזון זה נועד לכישלון. אין לו תקדימים מוצלחים בהיסטוריה בכלל, ובוודאי הוא אינו מתאים למדינת ישראל:

ישראל, שנאבקת כבר כמעט שבעים שנה על עצם הלגיטימיות שלה כמדינה יהודית במזרח התיכון; ישראל, שמאוימת מכל עבריה ומתקיימת כאן בדרך פלא; ישראל, שנושאת עמה את תקוות הדורות ואת זכר השואה, כמדינת היהודים היחידה; ישראל, שכמעט בכל פרמטר רחוקה מלהיות מדינה 'רגילה' המתקיימת בסביבה 'רגילה' – ישראל זו אינה יכולה אלא להתקיים על בסיס הסיפור היהודי והאתוס הציוני, ועל תעצומות הנפש והמחויבות העמוקה שהם מעוררים בלבבות של אזרחיה, תומכיה ובוניה.

כללו של דבר, תומר סבור כי החברה הישראלית אינה משנה את פניה. אם משהו משתנה, הרי שזהו החברה החרדית. האתגרים שעמדו בפני מדינת ישראל הם אותם אתגרים שעמדו בפניה תמיד, אלא שכיום התווספו עליהם גם שחיקת האתוס הציוני, ואיבוד האמון בכוח החזון שלו להוביל את מדינת ישראל. המכנה המשותף של החברה הישראלית צריך להישאר הסיפור הציוני הישן של ההגנה על מדינת העם היהודי הנרדף מכל עבר.

תומר סבור כי החברה הישראלית אינה משנה את פניה. אם משהו משתנה, הרי שזהו החברה החרדית

להלן אבקש להודות במקצת לדברי תומר, ולכפור במקצת. אודה להתנגדותו לחזון הרפובליקני נעדר הזהות, המבקש לכונן שותפות אזרחית סביב נכסים חומריים; אך אכפור בהתעלמותו של תומר מהשינויים הפוקדים את החברה הישראלית. החברה הישראלית אכן משנה את פניה, ואם כי חלים שינויים מסוימים בחברה החרדית, הרי אלו נובעים משינויים לא פחות דרמטיים בחברה הציונית הכללית, ואינם מרחיקי-לכת כפי שתומר מציירם. האתגר שהנשיא מעלה אינו מדומיין, וככל הנראה אינו נובע מאימוץ אידאולוגיה פוסט-ציונית. גם אם יש מקום להתריע מפני בריחה אל המחוזות הפופולריים והנוחים של שיח זהויות עקר ודל, אין מקום להתעלם מהקריאה הנוקבת והחיונית לבסיס חדש לשותפות אזרחית.

 

אתגר ממשי

האתגרים שהעלה הנשיא אינם תיאורטיים. הנשיא מנה שתי סוגיות אקוטיות להמשך קיומה של מדינת ישראל – כלכלה ופוליטיקה. שאלת מידת ההזדהות של החרדים עם המדינה והתמורות שחלו בה במשך השנים יכולה להיות נושא לדיון מעניין, אך המספרים מדברים בעד עצמם. מידת ההשתתפות של החרדים בשוק העבודה נמוכה משמעותית. פריון העבודה של אלה שכן עובדים נמוך משמעותית. נתונים אלה מעמידים בסכנה את חוסנה של מדינת ישראל.

מידת ההשתתפות של החרדים בשוק העבודה נמוכה משמעותית. פריון העבודה של אלה שכן עובדים נמוך משמעותית. נתונים אלה מעמידים בסכנה את חוסנה של מדינת ישראל

אין אלו תחזיות בלהות של ארגוני שמאל פוסט-ציונים, אלא נתונים בדוקים של משרד החינוך. המכון החרדי למחקרי מדיניות בחן את נתוני משרדי הממשלה השונים בנוגע לשיעור התלמידים החרדיים בכלל מוסדות החינוך בארץ, מתוך דגש בהטעיות אפשריות במדידה, כגון שיוך מוטעה של "חרד"לים" לזרם החרדי ורישום כפול של תלמידים.[3] מממצאי המחקר עולה כי הפערים בין הנתונים לא משמעותיים. גם בהתחשב בהטיות האפשריות, 25% מכלל התלמידים היהודיים בכיתות הנמוכות הם אכן חרדיים.

פורום קהלת, שתומר בוודאי לא יחשוד בו בקידום אג'נדות אנטי-לאומיות ואנטי-ציוניות, מתריע זה זמן על אותם שינויים דמוגרפיים שמהם חושש הנשיא. מניתוח נתונים שערכו חוקרי פורום קהלת עולה כי אם שיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה ופריון העבודה של החברה החרדית לא ישתנו ממה שהוא היה בשנת 2015, הרי ש"ההכנסה ברוטו למועסק תהיה קטנה ב-6% וההכנסה הממוצעת לנפש ב‑15%".[4] לפי אותו מסמך, הסבירות כי יחול שינוי של ממש במצבה של החברה החרדית נמוך:

התרחיש האופטימי, לפיו החרדים והערבים יצמצמו את הפער בינם לבין שאר האוכלוסיה בעשורים הקרובים, הוא בעל סבירות נמוכה לאור ההישגים הנמוכים של קבוצות אלה באקדמיה ובשוק העבודה בשנים האחרונות.

במסמך אחר של הפורום המתייחס להשפעה הצפויה של השינויים הדמוגרפיים על מצבה הכלכלי של ישראל נכתב עוד:

השפעת הגידול בשיעור החרדים והערבים באוכלוסיה, שתי האוכלוסיות המאופיינות כיום בהיקפי תעסוקה וברמת שכר נמוכות יחסית, תהיה דרמטית – אם לא יחולו שינויי עומק במאפייניהן ההשכלתיים והתעסוקתיים. ללא שינוי מעין זה מובטחת נסיגה ברמת החיים הממוצעת בישראל, שחיקה ביתרונות המסורתיים של ישראל בתחומי המדעים והטכנולוגיה (על רקע אי־מיצוי קיצוני של הכישרונות והיכולות של כלל האוכלוסיה בתחומים אלו), וקיטון בהיקף התקבולים ממסים.[5]

האתגר הכלכלי, בראש ובראשונה, ולאחריו האתגר הפוליטי, הם שהדליקו את נורות האזהרה אצל הנשיא. המציאות שבה אחוזים גדולים מאד מן האוכלוסיה רואים במגרש הפוליטי את המקום לממש את האינטרס הקהילתי הצר, מאיימת על חוסנה של המדינה. היא הופכת את החיים החברתיים בתוכה לזירה כאובה של מאבק על משאבים, ללא כל אינטרס משותף אחד לרפואה.[6]

אתגרים אלה דורשים מענה ממשי. הדבר הראשון שנדרש כדי לתת לכך מענה הוא ההבנה כי חייב להתרחש שינוי במערכת היחסים שבין החברה החרדית ומדינת ישראל. כפי שהנשיא חוזר ואומר – הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שכל אחת מהקבוצות במדינת ישראל תמשיך ותחנך את בניה ללכת בדרכה. המטרה שלנו, של מי שגורלה של ישראל חשוב לו והעם היהודי יקר בעיניו, היא לגרום לכל הנוגעים בדבר להרגיש כי הם יושבים בעגלה אחת. ההצעות שהנשיא מציע לשם כך אינן מספקות אולי, אך אין זה אומר שעלינו להתכחש לקיומו של האתגר.

 

פירוקו של כור ההיתוך

בביקורת אחרת לנאומו של ריבלין, אשר התפרסמה בעיתון "מעריב" וכותרתה "בנאום השבטים הפך הנשיא את העבריות לשריד של ציוויליזציה נשכחת", כותב עו"ד רון טירה:

לאחר שזיהה את האתגר, הציב הנשיא ריבלין חזון רב-תרבותי, המבקש ליישם את ההתפרקות השבטית גם בתודעה, בציבוריות ובממסד הישראליים. "אם אנחנו מעוניינים בשינוי אמתי ועמוק, אנחנו חייבים לחתור לשינויים מוסדיים ומערכתיים", אמר הנשיא והוסיף שעלינו "לשמור באדיקות על ציפור הנפש והזהות הייחודית של כל מגזר". אלו מילים הנחזות לחיוביות, אך משמעותן קץ הממלכתיות […]

ישראל הוקמה כדי לטרוק את דלת הגולה וליצור ציוויליזציה עברית חדשה. הציוויליזציה העברית המכוננת היא ההצדקה להקרבה הנדרשת לקיום המדינה, ואילו חזון ריבלין חותר להדחת מעמד הציוויליזציה ההגמונית בתודעה, בציבוריות ובממסד. ואכן, שלוש הציוויליזציות העולות בישראל – החרדית, הדתית והמזרחית – הן ציוויליזציות גלותיות.[7]

ניתן לראות בביקורת זו ביטוי מדויק לשינוי שעליו מצביע הנשיא בחברה הישראלית. "הציוויליזציה העברית" שעליה מדבר כותב הטור אינה אלא מדורת השבט הישנה של הציונות, הממלכתיות. בשפה תמימה הוא מתאר את אותו אתוס בתור:

תמונת האיכר החורש התלויה על קיר בית הספר. מדורת תנועת הנוער. המילים של רחל ו"כוכבים בחוץ". הצליל הנקי והחכם של אריק איינשטיין. ריח הפרדס. הקומה הזקופה, חיתוך הדיבור. השילוב הייחודי של פשטות ואצילות… רעננות ויושרה.

כפי שהנשיא חזר ואמר פעם אחר פעם, הציונות הבן-גוריונית הישנה, זו שעליה מתרפק תומר, היתה ציונות של חלוציות שעשתה שימוש ב"כור ההיתוך" של הצבא. ההתנגדות של החרדים לגיוס לצבא נבעה בראש ובראשונה מהחשש מפני אופיו "מתיך הזהויות",[8] ולא מפני חשש לשיתוף פעולה בבניין הארץ.

הרעיון שהיהדות החרדית תשתלב בבניין הארץ כלל לא היה רחוק בימיה הראשונים של המדינה

לאחר קום המדינה התקיימה דווקא תנועה חזקה של פרו-ציונות בקרב היהדות החרדית.[9] אמנם היו בה גם זרמים ששללו מכל וכל את רעיון המדינה היהודית, אך רוב היהודים החרדים ראו בהקמתה דבר מבורך, נס ופלא שיש להודות עליו. הרעיון שהיהדות החרדית תשתלב בבניין הארץ כלל לא היה רחוק בימיה הראשונים של המדינה. הסיבה שהחרדים לבסוף לא השתלבו במדינת ישראל היה סירובם העיקש לאמץ את ה"ממלכתיות" הבן-גוריונית. מושג ה"ממלכתיות" הומצא וקודם על ידי בן-גוריון, והוא ראה בו כלי להפוך את בליל השפות והמסורות הקהילתיות השונות במדינת ישראל הצעירה למודל אזרחות בעל אתוס אחיד. בנאומו המפורסם בפני מפקדי הצבא, שבו הוא שרטט את הקווים המנחים לרעיון "כור ההיתוך", סקר בן-גוריון את ההיסטוריה היהודית על כל תחנותיה, בלי לפסוח על אף תחנה. הוא תיאר את היהדות על עליותיה ומורדותיה בגלות הארוכה, והדגיש את החשיבות העליונה של שמירת הייחודיות היהודית. בן-גוריון היה ער למסורת היהודית שהביאה את המוני הגלויות לארץ ישראל, אך הוא סבר שהמשימה הראשונה של המדינה היהודית היא לבסס את בטחונה, וכדי להבטיח זאת "שומה על צבאנו להיות כוח חלוצי, מחנך, בונה עם וגואל שממה. אם לא נהיה לעם מאוחד ולא נישב השממה – לא יכון בטחוננו".[10] טיעון זה הוא מנמק בדברים ברורים:

בעית בטחוננו שונה מבעית הבטחון של כל עם אחר בעולם, לא רק מפני שאנחנו מועטים מול מרובים, אלא מפני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ואין לנו ארץ. ארץ שוממה חרבה וריקה בתשעים אחוז משטחה – אינה ארץ, אוכלוסין שאינם יודעים איש את שפת רעהו ואין הם מעורים בתרבות האומה ובידיעת הארץ ואינם צמודים ודבוקים בחישוקי תרבות משותפת וחזון לאומי – אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצורריו.[11]

למרות המופת שבהצלחת העם היהודי לשמור על זהותו הייחודית במשך שנות הגולה הארוכות, הפיזור לא היטיב עמם. במושגיו של בן גוריון, היהודים שהגיעו מן הגלות "עדיין לא מהווים עם". כדי להפוך אותם לעם נדרשים "חישוקי תרבות משותפת וחזון לאומי". להבנתו, אין די במסורת הגלותית כדי להפוך את היהודים לעם. את ההפיכה לעם ניתן לבצע דווקא באמצעות "כור היתוך":

בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות הנכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחודשת מנעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול-עלילה ורב מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות, וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.[12]

ההיסטוריון צבי צמרת מתאר את הפרויקט הבן-גוריוני במילים קצרות:

בן־גוריון הטיף לגדוע את היסודות הגלותיים של בני כל העדות, הן ממזרח והן ממערב. הוא שאף לעשות זאת בכלי הבלתי דמוקרטי מכולם: הצבא. כור ההיתוך, לשיטתו, היה צריך לעקור מכל העולים את תכונותיהם הגלותיות ולטעת בכולם יהדות מחודשת וערכים חדשים.[13]

הוא מצטט מנאום אחר של בן-גוריון, שבו אמר למפקדי הצבא כי:

אנו עומדים בפני בעיות שלא עמד בפניהן עם אחר. זוהי קולקציה של שבטים שחיו במשך מאות שנים בסביבות שונות, לא קל לתקן מה שההיסטוריה קלקלה במשך מאות שנים.[14]

לפיכך, הדוגמאות שמביא הנשיא לציונות הישנה הן, לא לחינם, צפיה בהדלקת המשואות השנתית ושירת התקוה בעיניים בורקות. אין אלו סמלים ריקים, אלא ביטויים חזקים של הצלחת הממלכתיות הבן-גוריונית מעל ומעבר למצופה. הממלכתיות – שמחירה היה החילון במחנות העולים, ייסוד "חינוך ממלכתי" שהכתיב נרטיב ציוני חדש לדורות של תלמידים, ודחיקה הצידה של מסורות עתיקות ומפוארות של קהילות רבות מכל תפוצות ישראל – הצליחה למשך מספר לא מבוטל של עשורים לייצר את המודל המקומי המפורסם של ה"צבר". בית היוצר של צבריות זו היה ללא ספק הצבא.

ישראליות זו, ציוניות זו, לא רק שלא הניחה מקום לחרדים, אלא אף הדירה אותם. החרדיות, המזרחיות, כל דבר שריח מסורת נודף ממנו, היו איום על "הצבריות". הן היו "גלותיות", כפי שתיאר זאת כותב הטור דלעיל. הממלכתיות הבן-גוריונית לא יכלה להכיל בתוכה מסורות שונות; היא היתה עסוקה בייצור המכנה המשותף האחיד, ומכנה משותף זה חייב זניחה מאחור של קשרים מסורתיים עתיקי יומין.

ישראליות זו, ציוניות זו, לא רק שלא הניחה מקום לחרדים, אלא אף הדירה אותם. החרדיות, המזרחיות, כל דבר שריח מסורת נודף ממנו, היו איום על "הצבריות". הן היו "גלותיות"

דברים אלה אינם קשורים דווקא לאתוס החילוני של המדינה. כפי שניתן להתרשם מכתביו, וכפי שציין תומר, בן-גוריון האמין כי ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל היא דווקא אופיה היהודי. ניתן אף להניח ברמה גבוהה של סבירות כי העובדה שבן-גוריון העניק פטור לבני-ישיבות היתה עדות לכך שהמסורת היהודית ולימוד התורה היו חשובים בעיניו. כך או אחרת, בן-גוריון, בתור אדם פרטי, אינו הסוגיה הנידונה כאן. גם אם קודשי ישראל אכן עמדו בבסיס ייסוד האתוס הממלכתי, ולא היתה בו כל סתירה להמשך קיום מצוות בהידור, הוא עדיין איים על העוגנים המסורתיים של החברה. האתוס הממלכתי איים על המזרחיות לא פחות ממה שאיים על החרדיות. הממלכתיות  נתנה לאדם דתי ממוצא מזרחי את מלוא האפשרות להפוך לאזרח מצליח במדינה. היא לא דרשה מהאדם להפסיק לשמור מצוות, והדתיות-הלאומית תוכיח; היא הציעה אפיק קידום משמעותי עבור העולים מארצות האסלאם, ועשרות אלפי היהודים המזרחיים הנושאים כיום משרות בכירות במשק יוכיחו. אבל כל זה במחיר מסוים – ניתוק מהמסורת בתור מאפיין זהות עיקרי. ניתן היה להמשיך ללבוש כיפה, אבל לא שטריימל; ניתן היה להיות שחום עור בעל עיצורים גרוניים, רק בלי תרנגולי כפרות.

בשנת השבעים להקמת המדינה אנו פוגשים חברה ישראלית המחוברת יותר מבעבר לשורשים ההיסטוריים שלה. החברה הישראלית לא מתפרקת. הממלכתיות הבן-גוריונית מתפרקת

אבל החברה הישראלית משנה את פניה. ההתלהבות הראשונית מהקמת מדינת ישראל מפנה את מקומה לחיפוש בוגר יותר אחר השורשים העמוקים שלנו, אחר המסורת שהביאה אותנו עד הלום. בשנת השבעים להקמת המדינה אנו פוגשים חברה ישראלית המחוברת יותר מבעבר לשורשים ההיסטוריים שלה. החברה הישראלית לא מתפרקת. הממלכתיות הבן-גוריונית מתפרקת. ד"ר אסף ענברי, דור שלישי למיישבים החלוציים של עמק הירדן, מתאר תופעה זו:

בן-גוריון אכן נכשל בבניין האומה. אבל הוא נכשל בכך לא משום שניסה לבנות אומה, אלא משום שניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית. האומה היהודית היא שהצריכה כור היתוך, אבל בן-גוריון התיימר ליצור לה תחליף. כשולֵל נלהב מדי של היהדות הגלותית, הוא לא תפס שיש הבדל בין כור היתוך לא גלותי לכור היתוך לא יהודי.[15]

תהא הסיבה אשר תהא, בחלל שנוצר יש מקום לחיפוש ולבנייה מחודשים. יוצאי עדות המזרח פונים אל השורשים המסורתיים שלהם. בנו של הצבר האשכנזי הישן מתחיל להתעניין בהיסטוריה של אבותיו, הקודמת לסיפור הציוני, מגלה שההיסטוריה היהודית מתחילה לפני העלייה השניה, ונוכח לדעת שיש לנו זיכרונות היסטוריים מלבד מרד בר-כוכבא. זה המקום שבו החברה הישראלית נמצאת כיום, וכאן נפתח פתח לשותפות אמתית ואמיצה עם החברה החרדית.

 

מסורת – בסיס לשותפות אזרחית

לאור האמור ניתן לנסח את הביקורת על הנשיא באופן מעט שונה. הנשיא קורא ליצירת בסיס חדש לשותפות, והוא גם מציע "כלים" או "שערים" שיחליפו את הצבא בביסוס שותפות זו. אולם, הוא לא אומר דבר על טיבה של השותפות. הממלכתיות הבן-גוריונית הציעה תוכן מאחד. היא יסדה חגים וטקסים, היה לה המנון, ריטואלים וזיכרון היסטורי. הצבא, מכבש החבילה כולה, נשא בתוכו תוכן ערכי משמעותי מאד – את אותו התוכן שאברום תומר מציין בסוף מאמרו: ישראל הנאבקת, זכרון השואה, תקות הדורות. האתוס הממלכתי הבן-גוריוני היה אתוס של גבורה יהודית ושחרור מגלותיות. הצבא ייצג אתוס זה יותר מכל, אבל הוא התבטא גם בהיבטים אחרים של "צבריות". מה כעת יש לנשיא להציע? אקדמיה ומשרות במשק?

השערים שאותם מציע הנשיא לא יובילו לאף מקום אם לא יהיה מצע משותף שעליו יקומו. הסיבה שהחרדים מתנזרים מהאקדמיה ומשוק העבודה היא שהם מרגישים זרים שם. כיוצא בו, השירות הציבורי יכול להיות מקום מפגש היוצר ידידות רק אם היחסים בין הקבוצות שבו חיוביים. לא ארצה לפגוש אדם שאני עוין אותו בבית הדואר, ולא יהיה לי נעים לקבל שירות בלשכת מס הכנסה מאדם שדעתי עליו שלילית. במילים אחרות, מפגש הוא הזדמנות למלחמה בדיוק כמו לידידות. כאשר הצדדים עוינים זה את זה, העדר מפגש הוא פתרון ולא בעיה. צא וראה מה קורה בערים מעורבות שאין בהן הסכמה בין התושבים: האם השותפות בעיריה יוצרת ידידות, או שמא היא העילה למאבק?

הגיע הזמן לחזור למכנה המשותף הישן והרחב של העם היהודי – המכנה המשותף המסורתי

אני סבור כי למען עתיד קיומו של העם היהודי ומדינת ישראל חייבים למצוא דרך להפחית את העוינות בין הקבוצות השונות החיות בארץ הקודש. אני סבור כי הגיע הזמן לחזור למכנה המשותף הישן והרחב של העם היהודי – המכנה המשותף המסורתי. בנקודה זו, חשוב להדגיש, יש הפרדה חדה ומשמעותית בין יהודים לאלה שאינם. תחושת השייכות צריכה להכיל בתוכה את בני העם היהודי, ולייצר הבחנה בינם לבין בני עם אחר. עם זאת, אחד היתרונות החשובים של החזרת השפה המסורתית לקדמת הבמה הוא סיכוי טוב יותר להבנה בינינו לבין החברה הערבית. החברה הערבית היא חברה מסורתית להפליא. מתוך כך, היא יודעת לכבד אנשים שמסורתם חשובה להם. כיוצא בו, גם אנו נדע לכבד אותם יותר, בתור אנשים שמסורת אבותיהם חשובה להם (אתייחס לכך עוד בהמשך).

 

הציונות חוזרת אל המסורת

הדבר שהצליח לחולל את הנס של קיבוץ גלויות היה בראש ובראשונה המסורת האיתנה שקהילות ישראל בכל תפוצותיהם נשאו אתם במשך דורות. היהודים בכל מקומות מושבותיהם חלקו זיכרון היסטורי משותף, נאמנות משותפת לאורח חיים מסוים והון תרבותי משותף – בדמות התורה על שלל ענפיה. בכל הגלויות התכנסו יהודים באותם ימים בשבוע בבית הכנסת, ובאותן שעות; הם אמרו את אותן תפילות וקראו את אותן פרשות מן התורה. התלמוד והמדרשים ומפרשיהם הם נכסים משותפים לכל ישראל, וזכרון יציאת מצרים, זכרון המקדש וההשתוקקות לשיבה לציון היו מאפיינים משותפים ליהודים בכל ארצות פזוריהם.

היהודים בכל מקומות מושבותיהם חלקו זיכרון היסטורי משותף, נאמנות משותפת לאורח חיים מסוים והון תרבותי משותף

מסיבה זאת, כאשר הגיעה לראשונה בשורת הציונות של הקמת בית לאומי בארץ ישראל אל הקהילות המסורתיות, היא עוררה בקרבם הד חזק. אלא שהציונות לא הופיעה בתוך חלל ריק. המודרניות, אויבתה הגדולה של היהדות המסורתית, קדמה לה. הציונות צמחה מתוך המודרניות. בנימין זאב הרצל, שופרה הראשי של הציונות המדינית ומייסד התנועה הציונית, הגיע מהעולם המתבולל של יהדות מערב אירופה.

הוויכוח סביב הציונות של אותם הימים הוליד את הפיצול המוכר לנו בין "היהדות החרדית" ו"הציונות הדתית". שומרי המסורת הנאמנים לה' ולתורתו באירופה התפלגו לשני מחנות: המחנה התומך בציונות, אשר התכנס תחת דגל "המזרחי", והמחנה המתנגד לה, אשר התכנס תחת דגל "אגודת ישראל". סקירה מלאה של הוויכוח ושל הגלגולים ההיסטוריים שלו בקרב זרמים שונים של החרדיות בתקופות היסטוריות שונות היא משימה רחבת היקף, שכבר נשתברו עליה קולמוסים רבים.[16] במאמר זה אינני מבקש לעסוק בניואנסים של יחסים מתוחים אלה, אלא להציע הצעה חדשה.

הציונות, חרף היותה ילדת המודרניות, היתה תנועה מסורתית

הנקודה העיקרית החשובה לעניין היא ההבנה שהציונות, חרף היותה ילדת המודרניות, היתה תנועה מסורתית. הציונות סימנה את השיבה אל המסורת היהודית בתוך העולם המתבולל של מערב אירופה. מבחינת הרצל, השיבה אל ציון סימנה תפנית של גילוי מחודש של שורשיו היהודיים וגאוה בהם. כפי שמציין ד"ר יצחק ויס בספרו "הרצל – קריאה חדשה", הרצל ראה בציונות בראש ובראשונה שיבה אל המסורת היהודית. בנאומו בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון, הכריז הרצל: "הציונות היא שיבה אל היהודיות, עוד קודם היותה חזרה לארץ היהודים".[17] אולם, בתנאי הזמן הפכה הציונות למגמה המזוהה עם נטישת המסורת. כפי שצוין לעיל, הממלכתיות הבן-גוריונית בנתה אתוס של "יהודי-חדש", המנותק מחבלי המסורת. גם קודם לכן, בארצות אירופה, הציונות הפכה אבן בוחן לנטיית האדם אל רעיון "חידוש היהדות", שהיה זר ליהדות המסורתית. הציונות שימשה כלי ניגוח נגד היהדות הגלותית המסוגרת ומסתגרת.

כיום, יש לומר בבירור כי פני הציונות כבר אינם כתמול-שלשום. עם השנים, חזרה הציונות אט-אט אל שורשיה העתיקים, ושוב הפכה בעיני העם היושב בציון לסמל של המסורת. מבחינת רוב רובם של היהודים החיים כיום בארץ ישראל, הערך של הישיבה בארץ נובע מאותו מקום המכבד את המועדים ואת השבת ואת המורשת היהודית. ההפרדה בין המורשת ה"גלותית" ל"צבריות" החדשה איבדה את הרלוונטיות שלה. כן הדבר גם לגבי יהדות התפוצות, שם משמשת הציונות צורך חיוני של שימור זהות יהודית. הציונות כיום היא ללא ספק ערך מסורתי.[18]

מבחינת רוב רובם של היהודים החיים כיום בארץ ישראל, הערך של הישיבה בארץ נובע מאותו מקום המכבד את המועדים ואת השבת ואת המורשת היהודית

המאבק העיקרי המפצל את החברה היהודית בישראל כיום אינו נוגע אפוא לציונות, וגם לא לעצם העיקרון של חשיבות המסורת, אלא ליחס לערכים ליברליים. ניתן כיום לדעתי להגיע להסכמה רחבה שהדבר המכונן את העם היהודי ויוצר את השותפות העמוקה בין בניו הוא המסורת המפוארת שיש לנו, הנכסים התרבותיים שלנו. יש הסכמה רחבה בקרב העם על חשיבות התנ"ך והספרות היהודית הענפה לדורותיה; כן, קיימת שותפות רחבה בציון חגי ומועדי ישראל. הציבור הישראלי מסכים גם כי השבת היא יום חשוב ומקודש, אפילו אם הוא חושב שצריך להתיר בו פתיחת מרכולים ותחבורה ציבורית. הוויכוח הנוקב והקשה בין חלקי העם השונים נסוב סביב מידת ההשפעה של הליברליזם על המסורת – על מידת המחויבות לחוקי נישואין כדת משה וישראל, על מידת ההשפעה שצריכה להיות להלכה היהודית על החיים במדינה, על נורמות של חיי משפחה ועל ערכים מסורתיים של נאמנות לאומית. הוויכוחים האלה חשובים ומשמעותיים, והם ימשיכו להתקיים. אולם, אני מאמין כי למרות חוסר ההסכמה על ערכים ואורחות חיים, ניתן לכונן שותפות סביב הדבר החשוב לכולנו – המסורת היהודית שהביאה אותנו עד הלום.

 

מה רע ב"טוב המשותף"

הגישה שמפניה מתריע אברום תומר, "הטוב המשותף" העקר, היא בהחלט הסכנה האורבת לחיבור בין חלקי העם. גישת הטוב המשותף, המזלזלת בחשיבותם של קשרים מסורתיים – קשר בין אדם לעמו, למורשתו, לארצו, להיסטוריה שלו – מאיימת על עצם האפשרות לחיות כאן כעם אחד. הדבר היחיד שביכולתו לחבר בין שני בני האדם הוא ענין משותף החשוב לשניהם. בני משפחה יישארו מחויבים לאחוה המשפחתית גם אם יש ביניהם מריבות עצומות וויכוחים נוקבים, מכיוון שהם מבינים שיש משהו גבוה יותר המחבר ביניהם – ההורים המשותפים, המשפחה. כדי לחבר בין אנשים, אי אפשר להורות להם להניח בצד את כל מה שהם מאמינים בו, את כל היקר להם, מפני שהוא לא חשוב דיו. גישה זו מזלזלת באמונותיהם של אנשים, ומשום כך היא לא יעילה וגם לא מוסרית.

נניח שיבוא הנשיא ויאמר לחרדים: אנחנו מכבדים את אמונותיכם. איננו רוצים להתערב באורח חייכם. אבל במחילה, למה זה כל כך חשוב לכם? למה אתם צריכים להסתגר בגלל זה? האם "הטוב המשותף" לא יותר חשוב מזה? האם לא מפתה אתכם להצליח בקריירה יותר מאשר לשמור באדיקות על האמונות שלכם? גישה זו סופה לנחול כישלון חרוץ. החברה החרדית תלך ותסתגר יותר, ובצדק; היא תראה בהצעה המושטת לה מזימה נוספת להעביר אותה על דתה. ראוי עם זאת לציין שגישה זו אינה בהכרח גישתם של הארגונים המבקשים לקדם טוב משותף. ארגון "שחרית", למשל, אשר חרט על דגלו את קידום הטוב המשותף, ער ורגיש לערכים החשובים לקהילות השונות שביניהן הוא מנסה לקדם שותפות. הביקורת הנמתחת כאן מתייחסת לגרסה קיצונית של רעיון הטוב המשותף הליברלי.

דבר זה נכון לא רק לחרדים. זו תהיה בוודאי התגובה של כל קבוצה או "שבט" שתוגש להם הצעה ממין זה. נסיונות חוזרים ונשנים ליצור שיתוף פעולה ברוח זו עם החברה הערבית היו השחתה מיותרת של משאבים יקרים. הסכם ה-QIZ המפואר עם ירדן, שארה"ב וישראל השקיעו בו מאמץ רב, נחל כישלון חרוץ.[19] הסיבה לכך, כמובן, היתה העוינות הפוליטית. החברה הערבית מזהה את ניסיונות השלום הכלכלי והיא מכנה אותם "נורמליזציה". "נורמליזציה", בעיני הערבים, משמעה ויתור על ערכים. מדוע שחברה המכבדת את עצמה ומאמינה בצדקתה תסכים לוותר על עקרונותיה בעבור בצע כסף?

מדוע שחברה המכבדת את עצמה ומאמינה בצדקתה תסכים לוותר על עקרונותיה בעבור בצע כסף?

בעיני רבים, מדינת ישראל צריכה להיות מדינה "נורמלית".[20] ואכן, שלילת רעיון זה עמדה בבסיס התנגדות החרדים לציונות.[21] משמעות "נורמליות", לפי פרשנות רווחת, הוא ויתור על המטען הערכי והמסורתי, והתמקדות במה שמדינה "נורמלית" אמורה לעשות – שגשוג חומרי ושיפור רווחתו של הפרט. למרות שכבר אינו חדש, הרעיון ש"הנורמליות של המדינה" תביא לשלום נצחי ואחוות עולמים בין הקבוצות השונות במזרח התיכון עדיין פופולרי במסדרונות הממשלה ובארגונים שונים המבקשים לקדם שלום ואחוה באמצעות שיתוף פעולה כלכלי.[22] נסיונות אלה נועדו לכישלון. לכל הפחות, הם ייכשלו כל עוד הם פונים לקבוצות בעלות כבוד עצמי ואמונה בדרכן.

כדי ליצור שותפות אמיצה מוכרחים למצוא נקודה חשובה דיה לכל הצדדים, כדי שיהיו מוכנים להתווכח עליה ולדון בה. במקרה של העם היהודי, לא צריך לחפש אותה מתחת לרצפה: הדבר המאחד את העם היהודי הוא לא משהו שהומצא לפני מאה וחמישים שנה בבאזל, וודאי שלא בידי קברניטי "מזרח תיכון חדש" אלה ואחרים. הוא נמצא אתנו כבר 3,000 שנה, והוא החזיק אותנו מאוחדים כנגד כל הסיכויים במשך שנות אלפיים של פיזור בקרב עמים אחרים, שעבוד ורדיפות – המסורת.

אם החברה הישראלית תחשב מסלול מחדש ותשכיל להבין כי הדבר האמתי שמחזיק אותה בארץ הוא המסורת היהודית, הרי שהדרך לשותפות עם החרדים פתוחה

אם החברה הישראלית תחשב מסלול מחדש ותשכיל להבין כי הדבר האמתי שמחזיק אותה בארץ הוא המסורת היהודית, הרי שהדרך לשותפות עם החרדים פתוחה. ככל שהעם היושב בציון יבין כי הממלכתיות, הבזה לכל חיבור מסורתי, הדירה מתוכה את החרדים וכמעט הכחידה מסורות קדושות של קהילות מכל תפוצות ישראל, יגדל הסיכוי לשותפות עמוקה. אם הקהילות היהודיות השונות החיות בארץ הזו יפנימו כי כולנו מעוניינים בהמשכיות המסורת היהודית, גם אם יש לנו ויכוח עמוק ונוקב על הדרך הראויה ליישם אותה, הרי שמקומם של החרדים בפסיפס הלאומי יהפוך למקום של כבוד.

הוויכוח על מידת האיזון בין ליברליזם למסורת, בין דמוקרטיה ויהדות, בין דת ומדינה, ימשיך להדהד וליצור מחלוקות בתוך החברה. אולם, כאשר כל הקהילות היהודיות בישראל יכירו בכך שמה שמאחד אותן הוא השותפות במסורת היהודית, שוב לא יהיו החרדים מודרים מהחברה, אלא צד חשוב בוויכוח. החרדים ימשיכו לראות בחילוניות טרגדיה, והחילונים ימשיכו לראות בחרדיות סגירות נחשלת – אך מתוך הבנה הדדית שמתקיים כאן ויכוח.

אין פתרונות קסם. ויכוחים ימשיכו להיות, אולי אפילו ויכוחים קשים, כואבים ואלימים. אבל אלו חייבים להיות מאבקים בתוך המשפחה

להבנה זו יש מחיר כבד עבור הצדדים, היא מצריכה אמונה רבה וסבלנות חזקה. את החילונים היא מחייבת במשימה כלל לא פשוטה – להראות שהם משמשים גרסה ראויה של המשכיות המסורת (שיהיה להם בהצלחה). אבל הוא מחייב לא פחות, ואפילו יותר, את החרדים. החרדים יהיו חייבים להראות שהמסורת שלהם מסוגלת להיות דרך חיים היודעת לתפקד בתוך מדינה מודרנית. הם יהיו מחויבים לגלות אחריות, הכוללת את כל חלקי החיים האזרחיים, ובכלל זאת, לשנות את יחסם לשירות הצבאי (שיהיה גם לנו בהצלחה).

הגישה הבן-גוריונית ראתה בחרדים שריד של תופעה שראויה להיעלם – "גלותיות". הלבוש, ההגיה, האוכל – כל סממני ה"שטעטעל" היו פסולים בעיני ה"צבר". כיוצא בו, ההווי המזרחי, המשפחתיות, הדתיות, הצליל והצבע, היו לשרידים של הווי "גלותי" שראוי לו להעלם. כיום, המבט של החברה הישראלית שונה. היא מסתכלת אחורה בגאוה ולא בבוז. היא מכבדת את מורשתה. מורשת זו איחדה העם היהודי ושמרה עליו במשך אלפי שנים, והיא צריכה להמשיך ולעשות זאת גם היום.

אין פתרונות קסם. ויכוחים ימשיכו להיות, אולי אפילו ויכוחים קשים, כואבים ואלימים. אבל אלו חייבים להיות מאבקים בתוך המשפחה, בעוד קיומה של המשפחה עומד למעלה מכל ויכוח. השפה הפרגמטית והבדלנית, המדברת על שותפות סביב אינטרסים חומריים, מפתחת חוסר אכפתיות, אדישות לזולת והסתגרות, שלא לומר – חשד ועוינות. העם היהודי נבנה וימשיך להבנות רק סביב המסורת המשותפת שלו.

 

מסורת, כבוד והחברה הערבית

אחת הביקורות שנמתחו על תומר היתה התעלמותו משאלת החברה הערבית. אכן, בתור יהודים מאמינים המצווים ללכת בדרכי שלום, ואף בתור אנשים החשים אחריות לגורל מדינת ישראל, אם נרצה להציע חזון לחיים משותפים במדינה אסור לנו להזניח את המיעוט הערבי.

נדמה שכינון שותפות בין פלגי העם היהודי סביב המסורת יכול לתת הזדמנות לידידות אף עם המיעוט הערבי. הסיפור הציוני הישן, נרצה או לא נרצה, רואה בערבי אויב, במידה משתנה. אם האתוס המכונן של מדינת ישראל הוא החלוציות הלוחמת וחובתנו להגן על עצמנו מפני כל רודפינו, הרי שאיננו יכולים לדמיין שותפות של ממש עם המיעוט הערבי. תמיד נראה בו איום, והוא תמיד ירגיש את עצמו לא רצוי ומאוים. אך המסורתיות, למרות היותה מבחינה בין יהודים לאלה שאינם, נותנת מקום רחב לכבוד הדדי.

המסורתיות, אף שהיא מקדשת את הדבקות במסורת הפרטיקולרית ואת ההתבדלות התרבותית, משאירה מקום רחב להבנה ולהערכה

החברה הערבית היא חברה מסורתית ברובה הגדול. האתגרים המרכזיים המטרידים אותה דומים לאלה שמטרידים אותנו, הרבה יותר ממה שאנו משערים. גם הם מודאגים מעתידה של הקהילה המסורתית לאור השינויים הדרמטיים העוברים על העולם. שאלות כמו מעמד האישה, מקומה של המשפחה, הייררכיה קהילתית, וחינוך ילדים בעולם ליברלי מטרידות אותם לא פחות ממה שהן מטרידות אותנו.

המכנה המשותף המסורתי בינינו לביו החברה הערבית יכול להיות הזדמנות לשיח פורה ומוצלח בהרבה מזה המתקיים היום. יתרה מזאת, המסורתיות, אף שהיא מקדשת את הדבקות במסורת הפרטיקולרית ואת ההתבדלות התרבותית, משאירה מקום רחב להבנה ולהערכה. החברה הערבית יכולה לכבד אנשים ששמירת מסורת אבותיהם מקודשת אצלם, מכיוון שהם מחזיקים באותו הערך. באותה מידה, יהודים, שהמאפיין העיקרי של זהותם הוא המסורת היהודית שלהם, מסוגלים לכבד ערבים מאותה סיבה בדיוק. הכבוד למסורת יכול להיות סיבה לכבוד, כמו גם סיבה למחלוקת.

מהניסיון שלי, נציגי החברה הערבית המוכנים לקיים דיאלוג עם החברה היהודית, נמשכים הרבה יותר אל האגפים המסורתיים של האחרונה. בשנים האחרונות ארע שהשתתפתי בכנס שעורכת עמותת "בסוד שיח". עמותת "בסוד שיח" מבקשת לקדם "דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל", ובכל שנה היא מקיימת כנס שאליו היא מזמינה נציגים מכל קבוצות האוכלוסיה, במטרה לדבר יחדיו על אתגרי החיים המשותפים. הכנס נמשך מספר ימים, ובכל הפעמים שבהם השתתפתי בו הבחנתי בתהליך מרתק שקורה בו. עם פתיחת הכנס יחסי הכוחות בין המשתתפים נראים כך: נציגי הצד השמאלי של המפה הפוליטית ונציגי החברה הערבית בצד אחד, ואילו החרדים, הדתיים ושאר הזרמים המסורתיים יותר בצד האחר. אך במהלך הכנס מתרחשת תפנית מפתיעה והצדדים המסורתיים, חרדים, מזרחיים ואחרים, מוצאים את עצמם באותו מחנה עם נציגי החברה הערבית (!). ההבנה בין הצדדים המסורתיים בחברה היהודית לבין החברה הערבית הרבה יותר טבעית מזו שבין חברה זו לבין העולם הליברלי.

כדי לכונן יחסים של שכנות טובה בינינו לבין הערבים, אין צורך להחליש את זהותה היהודית של המדינה. להיפך: דווקא החיבור לצדדים המסורתיים שלנו יכול להיות בסיס להבנה וכבוד הדדיים.

 

האם זה אומר שעל כולנו להפוך לדתיים?

השאלה המרכזית שעולה מתוך הצעה זו היא: איך זה יעבוד בפועל? המסורת היהודית היקרה לכל העם היושב בציון יכולה להיות, כמו שהיתה תמיד, הגורם המאחד של העם היהודי. אבל כולנו יודעים היטב שהיא יכולה להיות גם גורם מפלג. מה הם הוויכוחים העזים ביותר בחברה הישראלית היום, אם לא האופן שבו המסורת היהודית צריכה להתבטא בחיים הישראלים? תחבורה ציבורית בשבת; נישואין – רק דרך הרבנות או איש לפי דרכו; גיור מחמיר כהלכה או מסלולים מקלים יותר; עזרת ישראל בכותל; ועוד סוגיות האגודות בשאלת מידת ההשפעה של אורחות חיים מסורתיים על המדינה היהודית. כאשר אנו אומרים שהמכנה המשותף של העם צריך להיות המסורת, למה אנו מתכוונים? מה הם הערכים שצריכים לעצב את אופיה של המדינה היהודית? האם זה אומר שעל כל העם להפוך היום או מחר לדתיים? במילים אחרות: כיצד אפשר לגרום לכך שהמסורת תהיה גורם מאחד, למרות הוויכוחים הנוקבים על האופן שבו מדינת ישראל צריכה לעצב את דרכה? כיצד יכול העבר המשותף לעזור לנו לעצב את העתיד? מה יציל אותנו ממלחמות אחים עקובות מדם, שהענין העומד במרכזן הוא אותה "מסורת"?

כיצד אפשר לגרום לכך שהמסורת תהיה גורם מאחד, למרות הוויכוחים הנוקבים על האופן שבו מדינת ישראל צריכה לעצב את דרכה?

כדי לענות על שאלות אלו אנו נדרשים לעקרונות שעיצבו את שיטת הממשל הדמוקרטית. אחד היתרונות העיקריים של שלטון דמוקרטי הוא היכולת ליישב סכסוכים ציבוריים באמצעות שיח במרחב הציבורי והצבעה דמוקרטית. הרעיון העומד בבסיס שיטה זו הוא שכל קבוצה בציבור מיוצגת לפי חלקה באוכלוסיה, ויש לה דרך לנסות לשכנע את שאר חלקי העם בצדקתה. באופן זה, מידת ההשפעה שיש לכל עמדה תהיה תואמת למידת השכנוע שלה. הרעיון החרדי יהיה חסר כוח אם לא יהיו אנשים שיאמינו בו, והוא יהיה בעל השפעה מרובה אם יהיו אנשים רבים שיתמכו בו. שוק האפשרויות פתוח, ואף עמדה לא מקבלת יותר כוח ממידת השפעתה בציבור.

יסודו של רעיון זה, להכריע מחלוקות באמצעות דיון, שבסופו בחירת הרוב מנצחת, אינו נוגד את ההשקפה היהודית.[23] כמובן, דרך החיים ההלכתית שוללת מכל וכל "יהדויות" אחרות. עם זאת, כל עוד שישנם חלקים מהעם היהודי הרואים את עצמם בתור אלה, ורוצים לקחת חלק בעולם המסורתי של היהדות, אין על ההשקפה האורתודוקסית אלא לנסות לשכנעם באמצעות במת הדיון החופשית. במילים אחרות, אם החרדים רוצים לקבל החלטות מסוימות במדינה, הם חייבים לעשות זאת באמצעות הכנסת. הם חייבים לשכנע מספיק אנשים בחברה הישראלית שההצעה שלהם לאופיה הרצוי של המדינה היהודית היא הטובה ביותר. אם הם יצליחו בכך, וישיגו רוב, הרי שיהיה בידם לקדם את החלטותיהם. הם כמובן יצטרכו להתחשב גם בדעות אחרות המיוצגות בכנסת, בדיוק כפי שמאזן הכוחות הפוליטי אמור להתקיים במדינה דמוקרטית (והוא אכן מתקיים: כל מה שמוצג לעתים כ"כפיה דתית" במדינת ישראל הוא החלטות שהתקבלו על ידי הכנסת או הממשלה באמצעים דמוקרטיים, עובדה אשר קולות ליברליים מסוימים נוטים לשכוח).

הכנסת היתה ותישאר הבמה שבה מתקבלות ההחלטות בנוגע לעתיד הקרוב של מדינת היהודים בכללותה

הכנסת היתה ותישאר הבמה שבה מתקבלות ההחלטות בנוגע לעתיד הקרוב של מדינת היהודים בכללותה. השיח הציבורי היה, וראוי שיחזור להיות, הבמה שבה הפלגים השונים של העם היהודי מנהלים את ויכוחיהם בנוגע להשקפות העולם שצריכות לעצב את פניהם של החיים היהודיים. אולם, כל האמור אין כוונתו שהבסיס לדיון הדמוקרטי חייב להיות השקפת העולם הליברלית הקיצונית המחייבת את האדם להתערטל מכל המטען המסורתי שלו עם כניסתו אל היכלי השלטון. ההיפך הוא הנכון. נבחרי הציבור חייבים להדגיש כי הם שותפים כולם לאותה מורשת, ודווקא זה מה שמעניק להם את הלגיטימציה להיאבק על העתיד שלה. נכון אמנם שמכנה משותף זה דוחק אל שולי האופוזיציה את כל מי שלא מרגיש חלק ממורשת זו – קרי: הערבים וקולות רדיקליים מן השמאל הפוסט-ציוני. אך האם אין זה טיבה של כל מדינה? של כל שותפות? מכנה משותף, מעצם הגדרתו, מוציא אל מחוץ לגבולותיו את כל מי שאינו שייך אליו.

נקודה זו מעלה שאלה חשובה. המאבק בין הפלגים המסורתיים והליברליים במדינה נסוב סביב שאלה זו: זכויות האדם, זכויות המיעוטים. האם אנו מבקשים לומר שיש להתעלם מאזרחי מדינת ישראל שאינם חלק מהמסורת היהודית? זו אכן שאלה כבדת משקל שראוי להאריך בה יותר, אולם במסגרת הצעה זו יש לציין כי העובדה שיש לעם מכנה משותף מסורתי חזק, היוצר תחושת שותפות בין חלקיו ומעורר תחושת זרות אצל כל מי שאינו חלק מהסיפור הזה, אינה אומרת דבר על מידת ההומניות שהוא נוהג באותם זרים. התורה מצווה אותנו "משפט אחד יהיה לכם", אף שהיא יוצרת הבדלה ברורה בין העם היהודי לאזרחי הארץ שאינם יהודים. אין כל מניעה להעניק יחס הומני מכבד ומתחשב לכל אדם החי בינינו, גם אם הוא אינו חלק מהעם. אולם, במגרש הפוליטי, מטבע הדברים הם ימצאו את עצמם בשוליים.

השיטה הדמוקרטית מאפשרת דיון והיא נותנת מקום לקבלת החלטות מאוזנת ושקולה. ההכרח להשיג רוב מצריך התחשבות בעמדות כל הצדדים, התוצאה הסופית תטה בדרך כלל אל מרכז התפלגות הפעמון. השיטה הדמוקרטית כשלעצמה אינה יוצרת שותפות בין אנשים שונים, והיא לא יכולה להיות הבסיס שגורם להם לעבוד יחד. עם זאת, היא שיטה יעילה כדי לנהל דיונים ולהגיע להכרעות בסוגיות שנויות במחלוקת, מבלי לייצר קרע עמוק בעם ומבלי להזדקק לאמצעים אלימים.

***

האתגרים העומדים בפני העם היהודי החי בארצו הם רבים וגדולים. אולם, עם כניסתה של מדינת ישראל לשנת ה-70, אנו יכולים להביט אחורה ולומר כי מצבה בשנתה השבעים טוב יותר משהיה עם הקמתה, גם מבחינת אחדות העם. לאחר הקמתה המדינה היה נראה כי היא מציבה את עצמה בתור סתירה לחיים מסורתיים, וכי עצם קיומה הוא אתגר לתפיסה המסורתית של העם היהודי. עתה, שבעים שנה אחרי, אנו פוגשים חברה השבה אל שורשיה.

לעם היושב בציון היום יחס חם יותר אל המורשת העתיקה שלו, והוא פתוח לדון בעתידו מתוך נקודת המבט המסורתית. נקודת מבט זו כוללת בתוכה את כל חלקי העם: חרדים, דתיים לאומיים, מזרחיים מסורתיים, יהודים מערביים, צברים דור שלישי לחלוצים, יהדות רוסיה ויהדות צרפת ויהדות רומניה, עולים ציונים מארה"ב ומבריטניה ומדרום אמריקה. כל אחד ואחד מהפלגים היהודיים בארץ הקודש נמצא כאן משום שהוא יהודי ומשום שהוא רוצה להיות עוד חוליה בשרשרת ההיסטורית המפוארת של העם היהודי. אין סיבה לייאוש ואין צורך לברוח אל המכנה המשותף החומרי הנמוך. אולי עומדת בפנינו דרך ארוכה עד שנוכל להסב יחדיו על שלחן אחד, או להתחמם בנחת סביב מדורת שבט חדשה. אבל גם עתה, יכולים אנו לזכור כי בני עם אחד אנחנו, אב אחד לכולנו ומורשת אחת גדולה ועצומה מלווה אותנו.

השערים שמציין הנשיא – השירות הציבורי, העבודה המשותפת במסגרת השלטון המקומי, שוק העבודה והלימודים ומערכת החינוך – הם אכן הזדמנויות מציונות לייצר מפגשים. החיים האמתיים, המקום שבו הרצונות והתקוות של כולם פוגשים את עולם המעשה, הם המקום הנכון לייצר שיח נטול טינה, ללא המתח הנלווה לוויכוח הפוליטי. מתוך שיחה זו ניתן לגלות שגם התהום העמוקה, לכאורה, בין ערכי העולם הדתי לאלו הליברליים, אינה תהום שלא ניתן לגשר עליה. העולם הדתי אינו חייב להתנגד בהכרח לכל דבר שריח ליברלי נודף ממנו וכן להפך. אולם, כדי ששיחה כזו תתקיים, עלינו לחוש שכולנו שותפים לסיפור אחד, ואנו רק פרק אחד מתוכו. רק כך נוכל לדאוג שבפרק הבא של דברי העם היהודי ייזכר שמנו לטובה.

 


*מאמר זה נכתב בשיתוף עם אליהו לוי.

[1] כפי שניתן ללמוד מהעליה בשיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה. ראה כאן.

[2] אברום תומר, השילוח 3. הציטוטים להלן מתוך המאמר באתר האינטרנט של כתב העת "השילוח".

[3] מערכת החינוך החרדי, המכון החרדי למחקרי מדיניות.

[4] איציק פנחס, "השלכות השינויים הדמוגרפיים על רמת החיים בישראל: סימולציה של רמות התעסוקה והשכר", אתר פורום קהלת.

[5] איתמר יקיר, "ישראל והפצצה הדמוגרפית", אתר פורום קהלת.

[6] לעניין אפיון הפוליטיקה החרדית בתור סקטוריאלית להפליא, ראו במאמרו של אברהם קרויזר, "לחיות ביחד" צריך עיון (ניסן תשע"ח); ראו גם במאמר התגובה של הרב יהושע פפר שמציב אידאל נעלה ברמה הנורמטיבית, אך רחוק מלהיות תיאור משקף של המציאות הפוליטית החרדית.

[7] רון טירה, "בנאום השבטים הפך הנשיא את העבריות לשריד של ציוויליזציה נשכחת", מעריב, 27/10/2016.

[8] ראה בעניין זה את מאמרו של בנימין בראון "היהדות החרדית והמדינה", בתוך: כשהיהדות פוגשת מדינה, בעריכת ידידה שטרן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ו. ראה שם עמ' 97, על אודות "פרשת הטבחים" בתמוז תש"ח ועל תגובת היהדות החרדית למאורע.

[9] שם.

[10] דוד בן גוריון, יחוד ויעוד – דברים על בטחון ישראל, הוצאת "מערכות", תשל"א, עמ' 34.

[11] שם, עמ' 35.

[12] שם, עמ' 41.

[13] צבי צמרת, "להחזיר את הליבה לכור", עת-מול 237, יד בן-צבי, ירושלים, עמ' 34. ראה שם בהמשך דבריו ביקורות שונות שהושמעו נגד הניתוק מהמסורות השונות שחייבה מדיניות זו.

[14] שם.

[15] אסף ענברי, "נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי", אתר המרכז האקדמי שלם.

[16] סקירה תמציתית של הסוגיה ניתן למצוא בספרו של בני בראון "מדריך לחברה החרדית". ראה: בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ז, עמ' 258-184.

[17] יצחק ויס, הרצל – קריאה חדשה, משכל, תל-אביב 2008, עמ' 76.

[18] ביטוי קרוב לאירועים היסטוריים המעוררים כיום חשיבה מחדש ניתן לראות בדיון הציבורי שעוררה הסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל".

[19] על גורלם של הסכמים אלה, ראה סקירה עיתונאית כאן. לניתוח הסיבות לכישלון ההסכמים ראה: שמעון שמיר, עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן: המדינאות הישראלית בימי חוסיין, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשע"ב.

[20] ייצוג מקיף של עמדה זו ניתן למצוא בספרו של משה ברנט, עם ככל העמים, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ט. ראוי לציין שבן גוריון, בנאומו המצוטט לעיל, שולל עמדה זו מפורשות ובאופן נחרץ.

[21] ר' אלחנן וסרמן, אחד מהמנסחים הבולטים של ההתנגדות לציונות בדור הסמוך לשואה, ביטא זאת מספר פעמים בספר ההשקפה שלו "עקבתא דמשיחא". הוא כותב שם למשל: "בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קרבנותיהם: הסוציאליזם והנציונליזם ]הלאומיות]. את תורת הלאומיות החדשה ניתן להגדיר בשלוש מילים: 'נהיה ככל הגויים'. לדבריהם, לא נדרש מיהודי אלא רגש לאומי. השוקל את ה'שקל' והמזמר את 'התקוה', פטור מכל המצוות שבתורה." (עמ' 35). ראה: הרב אלחנן וסרמן, עקבתא דמשיחא, הוצאת נצח, בני ברק תשמ"ט.

[22] ראה למשל את מסמך קבוצת AIX, אשר השפיעה על עיצוב אמנת ז'נבה, כאן. כמו כן, ישנם מספר ארגונים המנסים לקדם שלום אזורי באמצעות שותפות עסקית, ראה בנושא זה כאן. ביקורת משמאל על חוסר התוחלת של השלום הכלכלי, ניתן למצוא כאן.

[23] סביב סוגיה זו מתנהל זה שנים רבות דיון רחב וכבר דשו בו רבים. ההשקה בין דמוקרטיה ויהדות, המקומות שבהם הם יכולים ללכת יחדיו והמקומות שבהם יתכנו סתירות, הם נושאים שלובנו מכל צדדיהם, בעיקר על ידי הקצוות הליברליים של היהדות הדתית. למכון הישראלי לדמוקרטיה מספר ספרים העוסקים בסוגית יהדות ודמוקרטיה. כמו כן, כנסים רבים ומחקרים שונים הוקדשו לדיון בשאלה זו מהיבטיה השונים. ראה: מדינת ישראל: בין יהדות לדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תש"ס, על יהדות ודמוקרטיה, משרד החינוך, ירושלים תשס"ג, בין דמוקרטיה ליהדות, משרד החינוך, ירושלים תשמ"ח. כשיהדות פוגשת מדינה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2015. דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2005. בספרים אלו ניתן למצוא כל תימוכין אפשריים במקורות יהודיים לכל מה שדומה לשלטון דמוקרטי. במאמר זה איננו מעוניינים להיכנס לדיון התיאורטי. האמירה שהיהדות אינה מתנגדת לשיטת השלטון הדמוקרטי פתוחה לפרשנות המצומצמת ביותר של המושג "דמוקרטיה", ולנקודות ההשקה הרחבות ביותר עם היהדות. אין כוונתו כאן אלא לומר שההצעה שלנו לא באה לסתור את הסדר השלטוני הקיים. הסדרי השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל יכולים להמשיך כמות שהם, וכפי שלא היתה בעיה לחברה החרדית לפעול לפי כללי המשחק הדמוקרטיים עד היום, כך לא תהיה להם בעיה בהמשך.

13 תגובות על “יחד שבטי ישראל

  • שכחת את העיקר: החברה החדדית התקלקלה עם הזמן וחושבת שהנה אנו לא בגלות וזה כפירה ולמדנו מהחילונים כל מיני דברים שלא יעלו על הדעת.

    • 1. ברור שהחילוניים מנסים לשנותינו ,כי כבר אינם יכולים לבלוע אותנו כגון צה"ל – כור היתוך
      2. ברור שישנם רוב חילוני שבגדול מעריך את הציבור החרדי רק שהוא מופחד על ידי מיעוט בעלי השקפה אוניברסאלית שהיא קולנית ומחוברת למערכת הפוליטית – שארית מוקדי כוח שעתה נלחמים בה
      3. אך לא נמלט גם בהבטה פנימה – כל קבוצה חרדית מנסה לבדל עצמה החל מרשת חינוך ומוסדות וכלה בחיבורים משפחתיים הפוגע באיחודינו ומשמש לחליבת כספים מהמשפחות והחלשתם
      4. נדרש להסכים – שדרוש גם השכלת שפות (סנהדרין ) וידע מתמטיקה הנדסה חקלאות בקיצור אינטלגנציה בסיסית . היום ישנם בעלי משפחות שפגועים בכתיבה תחבירית ודיקדוקית המשפיעה על יוצאי חלציהם – בקיצור חיזוק התוכן האישי החרדי.
      5. פיצול בציבור הצומח , יגרום לנשירות גדולות עקב מרמור וחולשה עקב אי סימון מטרה מדוקדקת ליוצאים לחיים

  • נניח הנחה לא ראלית לגמרי, אבל מתחייבת לכל אדם חרדי מאמין באמת : נניח שכל העם החילוני והדתי היושב בציון היו קמים בוקר בהיר אחד, חוזרים כאיש אחד בתשובה, לובשים בגדים שחורים (בתוך כל שאר סימני ההיכר) ונעשים חרדים מהדרין שבמהדרין. האם הציבור החרדי שקיים היום היה מקבל את העם הזה לשורותיו ? האם עם ישראל, שכולו שחורים, היה נעשה באותו רגע לעם אחד, ללא מחנות, ללא פלגים, זרמים, עֵדוֹת, חצרות, כיתות וכו' ?

    • ההנחה שלך לא רק שהיא לא ראלית אלא שהיא מאשרת את מה שכתבתי. הבעיה היא לא שבתל אביב הזנות פושה בכל מקום; הבעיה היא לא ש"אנשים לא דתיים"; הבעיה היא ששכחת שאנו מחכים למשיח, וזה דבר אחר לגמרי–אבל גם אתה חושב כמו החילונים, לצערי.

    • לאבינעם בציבור החרדי יש מאות אלפים, בעלי תשובה מכל הזרמים. בברכה

    • כאדם שגדל בקהילה חרדית למהדרין ומוקף מכל הצדדים רק בכאלו, אני מסכים איתך בכאב רב!!!!

      ברור לי כאדם יהודי שהערכים היהודים הינם נעלים, קדושים, אמיתיים, אבל רבותי! יהדות הינה לא בהכרח חרדיות!!
      ודאי שלא החרדיות החיצונית כמו שהיא נראית היום בערי ישראל (ואינני מדבר על רחוב ר׳ עקיבא בב״ב אלא גם על בתי המדרש הליטאיים, הספרדים והחסידיים שלנו!!).

      ועכשיו, בכנות, רוב מוחלט לגמרי מהציבור החרדי (המיוחד מאוד יש לציין) הינו טועה בהרבה מדרך היהדות, האמיתית הצרופה כהוראת משה מסיני. ומכיוון שכך ברור לי שלא! שום חסידות או קהילה לא תוותר על פיפס או מוסד הכי קטנטן מהדרך שבה הרב/רבי שלה הורה.
      הגאווה, האגו, האני שלנו חזק מהכל!!!

      אלא אם כן, ושוב בכאב רב, ח״ו יעמוד אסון קיומי עלינו ואז נתאחד.
      —-

      באופן אישי יצא לי בשנים האחרונות מסיבות אישיות והכרחיות להיות חלק מסויים מקבוצת גויים והיה לי מאוד מאוד קשה להתחבר לשם, אני שגדלתי כ״כ הרבה על ברכי הסיפורים של הגוי הרשע שרק רוצה לרצוח את היהודי, הכומר שרק מנסה להכריח את היהודי לאכול חזיר וכו׳,
      לקח לי זמן, המון זמן, להבין ולהפנים שזה ממש לא כך, שהגדולה של עם ישראל איננה בזה שהוא בז לגויים, לא!
      אנחנו נזר הבריאה, הבריאה ששייכת כולה לה׳ שברא את הגויים ורוצה גם בטובתם,,, נועדנו לגלות להם את הרוחניות, להיות באמת ׳אור לגויים׳ !!!
      זהו נושא ארוך ולא אכנס אליו, רק בגלל ההכרח ההשוואתי כפי שאני רואה אותו ביחס אלינו ולאחינו התועים.

  • מאמר מרשים, מקיף, וצריך לימוד

    • אכן. מאמר שמכיל תוכן רב כל כך, הן בניתוח האתגרים ופירוקם והן בהצעת הפתרון. מתאים יותר לסדרה של מאמרים, אבל זו מחמאה. דורש לימוד ולא תגובה מן המותן.

  • אם רוצים לראות את המקום הכי חסר אחדות והכי מלא בשנאת חינם, הרי זו החברה החרדית.
    ומי שמכיר את החברה החרדית לעומק יודע שזו האמת. וזה לא בגלל שהאנשים "רעים", אלא כל השנאה הזו היא "לשם שמיים" …. שונאים מסיבות טובות וצודקות מאוד.
    בעבר חשבתי שהבעיה היא האנשים ולא האידאולוגיה, אך בהמשך הבנתי כי הווירוס הזה של שנאת חינם עובר אלינו בתורשה עוד מבית שני. וכפי שאנשי בית שני שחטו אחד את השני, לו היה כח בידי החרדים היו עושים אותו הדבר בדיוק – והכל "לשם שמיים" ….
    שנים התפלאתי כיצד המדינה הוקמה בידי החילונים, ולא הוקמה בידי הדתיים – אלו שמתפללים וצמים בכל תשעה באב שה' ישיבנו לציון. והבנתי שבגלל הווירוס הזה, החרדים אינם באמת מסוגלים לבנות משהו יציב.
    הווירוס הזה הורס כל חלקה טובה והופך את היהדות הדתית והחרדית למשהו שלא באמת מסוגל ליצור משהו.
    אני אומר שבן גוריון צדק ועדיין צודק. ואני אומר שהחרדיות מקולקלת וחשוב להכיר בכך. מקולקלת מאז בית שני, וכנראה שמאז זה רק החמיר.
    הדרך לאחדות בחברה הישראלית עוברת דרך הצבא. בצבא כולם אחד: יהודים, דרוזים, דתיים וחילונים. לא רק זה אלא שהצבא יוצר גם מסלולים של הכשרה מקצועית נותן אחריות ונסיון.
    הבסיס של המסורת בעם ישראל לא יצור יותר אחדות, אלא יותר פילוג. כל המקודש מחבירו מפולג מחבירו ומלא שנאת חינם מחבירו, ורואים זאת בחוש.
    הצבא לעומת זאת יוצר אחדות אמיתית.
    זה נכון שכוחות רבי עוצמה עומדים נגד הגיוס – אלו אותן קבוצות המלאים בשנאת חינם ובקנאות של שטות. אלו אותן קבוצות שמודדות את החרדיות במשקפיים של התנגדות לכל דבר, וככל שאתה מקובע וקנאי ומלא שינאה יחזיקו ממך ליותר צדיק.
    אני מאמין ומתפלל שאכן נזכה ורוב הצעירים החרדים יתגייסו לצבא, ושהצבא ישכיל לתת להם את התנאים הראויים לשילוב מוצלח. אני מתפלל שהחרדיות תעבור את השינוי הנדרש והווירוס הרע של שנאת החינם והפירוד יצא ממנה.
    אז באמת גם הציבור הכללי יראה חרדים המקדשים שם שמיים רוח המקום נוחה מהם, רוח הבריות נוחה מהם, כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה' ואז גם הציבור הכללי יתקרב למסורת ישראל. כי יראו מולם דוגמה חיה ואמיתית של אנשים ראויים וטובים.

  • שלום גבי,
    אוקיי קראתי את מאמרך. הצעתך מעניינת ופונה לשאלות מרכזיות של הזהות היהודית בישראל. ואולם לדעתי היא לא מסתדרת עם הנתונים האמפיריים המתייחסים לאוכלוסייה בישראל. ה"ממלכתיות" כפי שאתה קורא לה היא לא המצאה של בן-גוריון שנכפתה על הציבור בישראל. היבט חשוב של הציונות הקלאסית החילונית הוא ארגון מחדש של הזהות היהודית. הציונות החילונית אכן היתה מהפכה ביחס לזהות היהודית. היא רצתה לבסס אותה לא על המסורת אלא על ההשתייכות לקולקטיב פוליטי ועל הבסיסים של טריטוריה, שפה ובמידת מה לוח השנה. מהפכה זאת הצליחה חלקית – חצי העם הקוראים לעצמם חילונים – "קונים אותה" (כולל ספרדים שגדלו בבתים מסורתיים). ההזדהות של של החילונים עם המהפכה האנטי-מסורתית מוכחת לדעתי מהניתוח של הממצאים של סקר PEW וסקרים אחרים אודות עמדות דתיות, פוליטיות וחברתיות של ישראלים. כך, לבסס הצעה לאחדות על בסיס משהו שחצי העם דוחה נראה לי בעייתי. אני מצרף בזה את הניתוח שלh לסקר PEW שעליו אני מתבסס (שהופיע כפרסום של המכון שלי הJPPI9. ההצעה שלך בדיוק חרדית בזה שהיא מחייבת את המסורתיות אל מול הציונות והממלכתיות. אשמח להמשיך לשוחח אתך על עניינים אלה.

    http://jppi.org.il/new/he/article/%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%AA-2016/%D7%A9%D7%A2%D7%A8-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99/%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%96%D7%93%D7%94%D7%95%D7%AA/english-after-the-zionist-revolution-patterns-of-jewish-collective-identity-among-israeli-jews/english-zionism-and-jewish-identity/#.Wt89bi5uYdU

    • ביחס לממצאי סקר PEW, ד"ר חזקי שוהם מאוניברסיטת בר-אילן, העוסק רבות בזהות המסורתית של החברה בישראל, פרסם מאמר שבו הוא טוען שהאופן שבו נתפסות הקטגוריות החברתיות "מסורתי" ו"חילוני" יוצר רושם מוטעה לגבי מידת החיבור של הציבור בישראל לפרקטיקות מסורתיות ולמאפייני זהות נוספים. הוא מוכיח זאת בין השאר על ידי ניתוח ממצאי סקרי מכון גוטמן, שהסקר של מכון PEW גם נשען עליהם באופן חלקי. http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/24/Hizky-Shoham.pdf
      בנוגע לייחוס של תודעת הממלכתית לבן-גוריון. בן-גוריון מייצג הלך רוח, שללא ספק היו לו שורשים קדומים יותר. הוא מנהיג שהוביל תהליך, אך ללא ספק, לא ניתן לייחס לו את כל הקרדיט לרעיון הממלכתיות.
      לגופם של דברים, הטענה כי הממלכתיות הבן-גורינית מבוססת על המרה מלאה של תודעת ההמשכיות היהודית המסורתית בתודעת השתייכות לאומית-פוליטית נשמעת מרחיקת לכת. בן גוריון עצמו התבסס על תודעת הזהות היהודית הישנה, כדבריו המצוטטים בגוף מאמר. המיוחדות של הגישה הבן גוריונית, הייתה המאמץ המודע לטשטש את המטען המסורתי שנשא אתו הזיכרון היהודי, ולצקת לתוכו אתוס חדש, כפי שכותב ההיסטוריון צבי צמרת, בספרו "ימי כור ההיתוך"

    • שלמה פישר – אתה מאמין שניתן לבנות גוף בר קיימא בתנאי סביבה קשים כמו שלנו על בסיס טריטוריה שפה ולוח שנה??

  • התעייפתי לגמור את כל המאמר אם כי קראתי את רובו.

    מאמר תגובה למאמר כאן

    ובכן, השאלה הראשונה שכל משכיל צריך לשאול היא, האם אפשרי בכלל על פי היהדות לכונן "עם" יהודי או לאום וכדומה.
    שטחי הוא האדם שחושב שלחינם בני ישראל בגלות רוב ימיה, שטחי הוא האדם שחושב שהסיבות הן רק מסיבות חיצוניות כלומר מבחוץ = רדיפות והשמדות וגירושים וכדומיהם.
    המשכיל יודע שמתחילה בני ישראל נקראים "בני" ישראל ולא "ישראל", אלה אלוהיך "ישראל" היית חטא העגל הנודע.
    לא לחינם מתחילה בני ישראל מחולקים לשנים עשר שבטים, כלומר זה מכוון במחשבה תחילה למנוע ישות דמיונית שלעומק זו זו ע"ז של תורה.
    כל מי שרצה להפוך את היהודי לישות דמיונית (לאומנית או חברתית או מדינית או אפי' כלכלית), כשל !!
    כבר שמואל הנביא מזהיר את בני ישראל מעצם בקשת המלכות = להיות כמו כל עם ולשון. ובאמת כולנו יודעים מה היה, קרע המלכות ולבסוף הכחדת עשרת שבטים שלימים.

    אם הנ"ך הוא קנון של היהודי ללמד אותו את התוצאות של בקשת מלכות ולאום. אנו יכולים שוב ללמוד מהמודרנה את אותו לימוד. כלומר הלאומניות המתחדשת במאות האחרונות יכולים ללמד אותנו כמה התורה צדקה לכל אורך הדרך (כל ימי הצטערתי מדברי חז"ל שאומרים שבעתיד יבוטל הנ"ך ויישאר אך ורק התורה\חמש החומשים. אבל אחרי שיש לנו את הלימוד המודרני, מובן לנו למה הנ"ך כביכול מיותר הרי מה הצורך ללמד אותנו את אותו דבר? כלומר חז"ל ראו לרחוק והבינו שיבואו דור טיפש שיחשוב שאפשר להפוך את היהודי לרובוט של ישות דמיונית), התורה יודעת שהיהודי לא מקבל מרות, היהודי הוא לא רובוט של שום ישות דמיונית.

    ובכן איפה כשלנו ? כשלנו בחוסר הבנה מה הוא יהודי ומה חשיבתו ומהי החוקה שלו.
    מצד שני לא הבנו מהי בכלל ע"ז של תורה.

    נתחיל עם ע"ז של תורה.
    מה כל כך קריטי בע"ז ? אם התורה נכנעת כמעט לכל דבר, הרי לכל דבר התורה נכנעת כביכול, אם זה אכילת בעלי חיים שהיה אסור לפני המבול ואם זה בהמשך המשכן כתשובה לעגל, ואם זה הכנעת שמואל לדרישת העם = המלכות = לאומניות. אז למה לע"ז התורה לעולם לא נכנעת, יותר נכון לשאול: למה היהודי לא נכנע לע"ז ?

    ובכן הגן היהודי לא מקבל מרות – אומרים חז"ל. מה עומק המושג שהיהודי לא מקבל מרות ?
    אי קבלת מרות זה תוצאה, ולא העומק של הדבר.
    העומק של הדבר היא שהיהודי הוא בן האנוש היחידי שיש לו אימון באדם וטוען שהאדם הוא בן חורין.
    הוא לא צריך גננת ושוטר ומשטר, הוא ילד גדול.

    כל העמים חושבים שבני אנוש הם ילדים שצריכים גננת\שוטר\ושרלטן, ולכן הם מקימים ישויות דמיוניות כמו ישות לאומית או ישות חברתית או אפי' ישות כלכלית.
    התוצאה: לא צריך חוקי משפחה כי במילא הנולדים שייכים לישות הדמיונית (”להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם“ הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי (גיל סיגל, פרופ‘ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה).
    מכאן החופש שהמשטרים המודרניים נותנים לרובוטיהם לאמץ משפחות עתיקות ימין שלא שורדות (ששים משפחות יש בארץ שמכירין את אביהם ואינן מכירין את אמותיהן ונקראו מלכות (= שוביניזם בל"ז). ושמונים משפחות יש בארץ מכירין את אמותיהם ואינן מכירין את אביהן ונקראו פילגשים שהפילגשים חשודות (= פמיניזם בל“ז) ושאר אינם מכירין לא אביהם ולא אמם (= משפחה הומואית בל"ז) (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט סימן יד))

    זאת הסיבה שמלכות ישראל בזמן המלכות גזרו על ברית מילה, לומר אין דבר כזה אתה פרטית שורד על ידי זרעך לנצח, אתה מוליד לאומה לישות הדמיונית, צאצאיך לא שלך הם לא הקניין שלך, אתה רק קיבלת מהישות הדמיונית זכות לגדל אותם לתפארת המדומיין.

    אם חוקי המשפחה היהודיים נצחו את כל בני אנוש, ככה שכל בן אנוש רוצה לזכות לנצח על ידי זרעו, בכל זאת בני העמים לא מבינים כמה הם פריירים ומולידים ילדים ומפרנסים אותם ומגדלים אותם וכל הכרוך בכך, ולבסוף הילד לא שלהם ואפשר כרווק לקחת אותו להילחם שלושים שנה על עזה בחינם כי לבסוף גרשו אותם משם אפי' מקבריהם.

    מה שאין כן היהודי הוא חכם ולא טיפש כמו שאר העמים. הוא יודע שברגע שהוא שייך לישות דמיונית, אז עדיף לו: "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו"
    כלומר אין לנו כיהודים שום עניין בזרע אברהם כאומה, אם הפרט בעצמו לא זוכה מה שאברהם כפרט זכה. כלומר המטרה היהודית היא לא ישות ואומה רק להפך כל פרט הוא אברהם אבינו שיזכה לזכות מה שאברהם זכה. והתנאי הקריטית לזכות בזה היא אך ורק שאין היהודי מכיר בישויות דמיוניות.
    זה בקצרה הסבר עמוק מהי ע"ז של תורה ולמה היהודי לעולם לא ייכנע לע"ז.

    למה הציונות כשלה אצל החילונים ואצל הלאומניים הדתיים ?
    כלומר אם יש כבר יהודים שכן מוכנים להקים ישות דמיונית שנקרא לאום היהודי או לאום הישראלי, אז למה הם כשלו ? הרי רוב העמים מצליחים לכמה דורות להחזיק מעמד, אז למה הציונות לא מחזיקה מעמד אפי' שלוש דורות ?

    התשובה היא דיי פשוטה: בתחילה באמת כל המטרה של הקמת הישות היית "קניינים" כלומר שמירה על הקניין הפרטי. אם בגולה גרשו אותנו ושלחו אותנו לתאי הגזים, הנה אנו חוזרים לקניין = ארץ ישראל = ירושתינו מימי קדם, ואנו בכוח החרב נחזיק בקניין.
    ובאמת כל יהודי שהגיע לארץ קיבל לפחות מעברה מחוק השבות. מכאן הגיוס החובה ה'כאילו צודק מבחינתם.

    בממשלת שמיר פרס אסכולת שיקגו השתלטה על הזקנים האלה, והפכו את החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית.
    חברה קפיטליסטית מקדש את הקניין הפרטי, ואז אוטומטית נשללת מכל יהודי את ארץ ירושתו. וככה באמת היום רוב משאבי הארץ שייכים לאנשים פרטיים ורבע מזוגות עם ישראל גרים בשכירות כלומר אין להם קניינים בארץ ירושתם.

    כלומר היהודי החילוני או הדתי שלא מקבל מהישות כלום רק חובות (כמו להקריב את חייו בשביל קנייני משפחת תשובת שמחזיקה במשאב הטבעי של היהודי בכוח החרב שהוא מקבל בחינם מחוק גיוס חובה), במהרה ישכיל להבין שיש להשיג קניינים יותר זולים בארצות קפיטליסטיות אחרות בלי להקריב את היקר לו = צאצאיו, כלומר בכל ישות קפיטליסטית אחרת צאצאיו הם שלו.
    מכאן כישלון הציונות.

    אפשר לומר שהציבוריות החרדית הם הפרטים היחידים שעוד חושבים שהישות הדמיונית חייב להם כי הם היחידים שמרגישים שהארץ שלהם מירושת אבות. ולכן נדמה לנו שהם רוצים להיות שותפים למערכת המשטרית\שלטונית

    לא יעבור הרבה שגם פרטי החרדיים יבינו שהרבה יותר קל לחיות בחול בלי רדיפת היהודי (הרי אין מקום בעולם שרודפים את החרדי כמו שרודפים אותו בארץ ירושתו) ובלי שיגזלו את צאצאיו למולך = צבא, ובלי שיגזרו עליו מה ללמוד ואייך ללמוד. והוא פשוט יירד מהארץ.
    יקומו ישיבות טובות בחול, וכן שאר המוסדות והנה לאט לאט יפסק ישוב החרדי בארץ ישראל.

    המצב היום בארץ מבחינת חומרית, אין לחרדי מה לחפש כאן, לא נותנים לו לעבוד (משום הגיוס), ואם הוא עובד המוסדות החרדיים הנאציים לא מכניסים את צאצאיו למוסד. וככה הוא מפסיד את צאצאיו לאבדון. אם עד היום האיום היית רק מצד הציונות והמערביות מבחוץ, היום האיום על קן המשפחתי שלו מגיע גם מהשרלטניים שבתוך הקהילות. ואת השרלטנות הם קיבלו מהמדינה כלומר עצם שהם שותפים למערכת יש להם את היכולת לשלוט בפרטים בתוך הקהילה.
    אז מה יעשה החרדי עכשיו ? הוא ינדוד לו בחול ויקים מוסדות חופשיים מכל השרלטניים למיניהם מבפנים ומבחוץ.

    כלומר לא חומר ולא רוחניות, הוא לא מצליח לחתן את צאצאיו ולא מצליח לפרנס אותם.
    מצד שני גם צאצאיו נרדפים על ידי השרלטניים למיניהם שמקבלים את כוחם דווקא עם זה שהם שוטפים למערכת, והנה מה יש לו לחפש כאן ?

    לסיום:

    אין לישות הדמיונית סיכוי כי היא נהפכה לקפיטליסטית כנ"ל.
    למדומיינים האלה שחושבים שהנה החרדי הוא התשובה ?! – הנה יש להם הרבה ילדים ואפשר לגייס אותם לישות וכו' וכו' – פשוט לא מבין מהו חרדי !!!
    החרדי צריך את החומריות בשביל הקן המשפחתי שלו לנצח, אם כל אמצעי שאמור לתת לו את החומריות, לא מצליחה לתת לו את זה, ועוד גורמת לו להפסיד את קן המשפחתי האישית שלו, האמצעי ילך לאבדון, והחרדי ינצח לשרוד בדרך אחרת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל