צריך עיון > סדר עיון > יחד שבטי ישראל > שבטים שונים; צרכים דומים

שבטים שונים; צרכים דומים

מאמר תגובה ל"יחד שבטי ישראל"

whatsapp-image-2017-10-22-at-16-45-34
נתנאל זליקוביץ מנהל תוכנית "עומקא דליבא" במשה"ח, מנכ"ל "מפגשים מחוץ לקופסה" ויועץ לשר לשירותי דת.

הניסיון לקדם מכנה משותף בין פלגי היהדות אינו חדש, אבל המחלוקת בין היהדות האורתודקוסית והחילוניות עמוקה מידי. המסורת אינה יכולה להיות מכנה משותף, כיוון שהיא המנוע העיקרי של מחלוקת זו. הנשיא, לעומת זאת, לא מנסה לקדם מכנה משותף ליברלי, אלא הפסקת אש, אשר תאפשר לכל השבטים להתמקד בצרכים הפנימיים שלהם, מה שייתן מקום להידברות וייטיב עם כולם בסופו של יום.

י"ד אייר תשע"ח

בס"ד

מאמרו של גבי כהן "יחד שבטי ישראל" עוסק באחת השאלות הבוערות ביותר בציבוריות הישראלית: יחסי החברה החרדית ומדינת ישראל. המאמר מתייחס לנאומיו של נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, אשר פועל נמרצות בשנים האחרונות לקדם מכנה משותף בין החברות השונות בישראל, ולטעת תחושת סולידריות בין מה שהוא מכנה "השבט החרדי" לשאר חלקי האוכלוסיה.

הצעתו של הנשיא היא לבסס את השותפות על הצרכים הבסיסים המשותפים לכולם: רווחה, בטחון וחירות. כהן במאמרו מכיר באתגר שמעלה הנשיא, אך הוא מבקר את הרעיון לבסס את השותפות בין חלקי העם היהודי על נכסים חומריים. בתור חלופה למסגרת האינטרסים החומריים והחברתיים שמציע הנשיא ב"נאום השבטים", הוא מציע את המסורת, בתור בסיס משותף לפסיפס הישראלי, ואת הדמוקרטיה בתור כלי שיעגן את המסגרת.

"מסורת" מחזירה אותנו ללב הוויכוח הסוער של החברה הישראלית: מה היא מסורת? האם היא מחייבת? את מי ועד כמה?

בהצעה זו ישנן מספר בעיות.

הבעיה הראשונה היא המושג "מסורת". "מסורת" מחזירה אותנו ללב הוויכוח הסוער של החברה הישראלית: מה היא מסורת? האם היא מחייבת? את מי ועד כמה? מה מקומם של ערכי המסורת לעומת ערכי הדמוקרטיה והמערב? למי יש מונופול לקבוע איך בדיוק להגדיר את המסורת שלנו? וממתי מתחילה ה"מסורת": האם מדובר על התורה המסורה לנו מסיני, או מסורת אבותינו מימי הבינים, מאשכנז או מספרד, או שמא מסורות שהתגבשו בקיבוצים?

כאשר מדברים על מסורת, האדם החרדי רואה את עצמו, ובצדק, בתור מומחה. עיקר עיסוקו הרי הוא במסורת. הוא משתדל לדבוק במנהגי אבותיו, והוא מעביר מאב לבן את דברי התורה של חכמי הדורות של מסורת ישראל. הבעיה היא שהסמכות שלוקח החרדי לעצמו לגבי ענייני המסורת אינה משכנעת את האדם החילוני. הלה אינו מוכן לקבל את "המסורת" מידי אדם המזהה אותה עם מחויבות עמוקה לתרי"ג מצוות התורה. החילוני, שאינו שומר תורה ומצוות, כמו גם המסורתי, רואה במסורת מסגרת חברתית, אך לא משהו מחייב. המסורתיות עצמה היא אפוא חומר נפץ ומקור למתיחות פוליטית עצומה.

שאלות שמפלגות את החברה הישראלית הן "השאלות הגדולות": מהי חברת מופת? האם יש אמת ומה היא? אלה הן השאלות המניעות מתחת לפני השטח את המחלוקות הקטנות

אם נתפתה להאזין למהדורת חדשות חולפת או לקרוא עיתון מזדמן, נוכל לדמות שהשבר והקרע בין הציבור החרדי לציבור הכללי בישראל מסתכם בשאלת השוויון בנטל, הצבאי והכלכלי, ואם רק נצליח לפתור בעיות אלה, או אז יהפכו בני ברק ותל אביב לנווה שלום ואחוה. אבל השאלה המזינה את הקרע ואת המחלוקת בין הציבור החרדי והחילוני אינה השוויון בנטל או כל סוגיה חברתית דומה, אלא משהו עמוק הרבה יותר. בלב המחלוקת עומדת שאלת האמונה: האם יש בורא לעולם? האם הוא נתן תורה מסיני? ולמי הסמכות לפרש תורה זו? סמכותם של חז"ל ובלעדיות הפסיקה האורתודוקסית, מול מקומם של ערכים הומניסטיים וסמכותה של הדמוקרטיה ושלטון הרוב, הם העומדים בלב הדיון. השאלות שמפלגות את החברה הישראלית הן "השאלות הגדולות": מהי חברת מופת? האם יש אמת ומה היא? אלה הן השאלות המניעות מתחת לפני השטח את המחלוקות הקטנות, את הפוליטיקה המקומית ואת העוינות בין המחנות.

וכאן מגיעה הבעיה השניה בהצעתו של כהן. כדי לפתור מתחים עתידיים סביב פרשנותה ותחולתה של המסורת, הוא מציע להשתמש בכלי הדמוקרטיה. המערכת הדמוקרטית תבטיח, לדבריו, את היכולת להגיע להכרעה מאוזנת בשאלות הבוערות מבלי להזדקק לאמצעים אלימים. הבעיה בהצעה זו היא שהדמוקרטיה אינה חזקה דיה כדי לגרום לאחד משני הצדדים לוותר ולכפוף את ערכיו המקודשים לערכי האחר. "השבט החרדי" ולהערכתי אף רוב "השבט הדתי-לאומי" ידחה לחלוטין את הערך דמוקרטיה אם הוא יפגע באופן ישיר בהלכה. כיוצא בו, יש בסיס טוב להניח שאף "השבט החילוני" לא יקבל בקלות קביעות דמוקרטיות שיעמדו בניגוד חריף לאורחות חייו, ואף ישתמש במה שמכונה "הדמוקרטיה המהותית" כדי להסביר שהדמוקרטיה עצמה מחייבת את אופיה המסוים של המדינה. קשה להאמין שחקיקה, דמוקרטית לחלוטין, האוסרת על נסיעת רכבים פרטיים בשבת, תעבור בשתיקה אצל תושביה החילונים של מדינת ישראל. כבר היום ישנם חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית הסבורים שחלקים מ"השבט החילוני" אינם מכבדים את בחירות רוב העם, והם משתמשים באופן לא דמוקרטי בכלים האחרונים שנותרו להם – מערכת המשפט והתקשורת – כדי לקדם את אג'נדת המיעוט שלהם.

קשה להאמין שכלי שברירי כמו הדמוקרטיה יצליח לשמור על החברה במקרה של עימות משמעותי בין השקפות עולם

לסיכום, לצערנו הגדול, המסורת, או מוטב לומר הדת, היא לב לבו של הקרע העמוק בחברה בישראל, וקשה להאמין שכלי שברירי כמו הדמוקרטיה יצליח לשמור על החברה במקרה של עימות משמעותי בין השקפות עולם.

להבנתי, הנשיא קורא בדחיפות להפסקת אש, לקיום למרות המחלוקות. הנשיא מבין שלא ניתן לפתור את המחלוקות העמוקות בחברה הישראלית בטווח הקצר, אבל הוא מנסה לעודד חיים משותפים על אף זאת. אין בכך ויתור על ערכים, אלא ראיה מפוקחת של המציאות והבנה שהניסיון לבנות מכנה משותף ערכי, ברגע זה, נועד לכישלון.

 

אין מכנה משותף

מסקנתו של הנשיא ריבלין אינה נובעת מייאוש פסימי, אלא ממקור הרבה יותר בטוח – הניסיון. החיפוש אחר מכנה משותף שיאחד את החברה היהודית אינו דבר חדש. כבר ב-1957, בפגישתם המפורסמת של החזון איש ובן-גוריון, אמר בן-גוריון לחזון איש: "באתי הנה כדי לשאול אותך איך נחיה יחד דתיים ולא דתיים בלי להתפוצץ מבפנים." (כך לפי עדותו של יצחק נבון, שהיה עוזרו האישי של בן-גוריון וליווה את הפגישה).[1] הביטוי "להתפוצץ מבפנים" הוא ביטוי חריף המשקף את חומרת המצב החברתי בארץ אז, כפי שראה אותו בן גוריון. האם הם מצאו תשובה לשאלה? 60 השנים שחלפו מאז מלמדות שהתשובה לכך היא כנראה שלילית.

למעשה, אפשר לומר שהתנועה הציונית כולה ביקשה לתת מענה לשאלת אחדות העם היהודי. במהלך המאה ה-19, לנוכח תנועת ההשכלה, התפצל עם ישראל לאינספור זרמים וקבוצות, כשהדבק ההיסטורי שאיחד אותו במשך 2,000 שנות גלות – שמירת תורה ומצוות – הלך והתרופף. רבים מהוגי הדעות וממנהיגיה של הציונות ביקשו למצוא מכנה משותף שיאחד מחדש את כל הקבוצות היהודיות בעולם, מבלי להזדקק להזדהות המסורתית עם הדת. אשר צבי גינזבורג, המכונה "אחד העם", אבי "הציונות הרוחנית", ראה בציונות כלי תרבותי-רוחני שיפתור את מצוקתו התרבותית-רוחנית של העם היהודי ולא יספק לו מקלט פיזי בלבד. לצד הציונות הרוחנית של אחד העם, ניתן לראות גם בהחייאת השפה העברית של בן יהודה, ואולי גם בציונות המדינית של הרצל, דרכים שונות למציאת מכנה משותף ודבק טוב לעם המתפזר ונפרד.

בן-גוריון עצמו, כפי שנזכר במאמרו של כהן, חשב שארץ משותפת, כחזונו של הרצל, ושפה אחת, כחזונו של בן יהודה, אינם מספיקים לייצר את האחדות, שכן יהודים יכולים לחלוק שפה וארץ, אך לדבוק באמונתיהן השונותובמסורות הייחודיות בפרט. מסיבה זאת העמיד בן-גוריון את הצבא בתור כלי נוסף לאיחוד השבטים השונים.

הצעתו של הנשיא ריבלין נשענת על מסורת ארוכת שנים של ניסיונות שלא צלחו לפתור את המתח העמוק בין החלקים של העם היהודי

ניתן לראות אפוא שהצעתו של הנשיא ריבלין נשענת דווקא על מסורת ארוכת שנים, מסורת של ניסיונות שלא צלחו לפתור את המתח העמוק בין החלקים הדתיים של העם היהודי לבין החלקים שאינם דתיים.

אין משמעותם של ניסיונות הנשיא לייצר מכנה משותף לחברה בישראל, שהדבק יחזיק את החברה בישראל לעולמי עד. מספיק שהוא ידחוף את העגלה עוד כמה שנים, וכולם נשארים עליה ולא נזרקים או נוטשים. הנשיא מבין שהקרע בעם ישראל מבוסס על שאלות עמוקות שאינן בנות גישור, ושאין להן פתרונות קסם. במקום לחזור על רעיונות שנכשלו בעבר, הוא מנסה להציע מסגרת חדשה: להניח בצד לעת עתה את השאלות הגדולות של עתיד העם והארץ, ולנסות לקיים מסגרת בת-הסכמה. זהו מודל שאינו עוסק בשאלות הגדולות אלא דווקא בפרטים הקטנים – בחיי היומיום.

בספרו "מקום לכולנו" העוסק בסוגית האזרחות המשותפת מתמצת מייק פרשקר את תוצאות המצב החברתי השורר בארץ כך: "חבוטים משנים רבות של סכסוכים בין שבטים, ישראלים רבים מידי מבזבזים זמן והון חברתי יקר בניסיון לנצח במה שהם תופסים כמשחק סכום אפס".[2] יש היגיון רב במחשבה שבמקום לנסות לנצח במלחמה ארוכה ורבת שנים, כדאי דווקא לנסות למצוא את המקומות שלא צריך להילחם כלל.

הנשיא פונה אפוא אל נקודות ההסכמה הרחבות ביותר, הכלליות ביותר, הנוגעות בצרכים הבסיסיים ביותר – אלו שכולם יכולים להסכים עליהם. הבסיס הזה הוא: "אם אין לחם אין תורה". התפתחות אישית וקהילתית, שלוה משפחתית ופריחה לאומית, תלויים בראש ובראשונה ביציבות כלכלית ובתחושת מוגנות. כאשר אנשים יהיו מוגנים יותר ומבוססים יותר הם יהיו גם רגועים יותר. אז יהיה להם אולי גם פנאי לצמיחה רוחנית ולעשיה חברתית, ויום אחד, אולי אפילו יפסיקו לפחד לדבר האחד עם רעהו.

הנשיא אינו מנסה לקדם אג'נדה פוסט-ציונית, והוא גם אינו מעוניין לכפות על החברה החרדית ערכים ליברליים. הוא פשוט קורא ל"הפסקת אש"

הנשיא אינו מנסה לקדם אג'נדה פוסט-ציונית, והוא גם אינו מעוניין לכפות על החברה החרדית ערכים ליברליים. הוא פשוט קורא ל"הפסקת אש" שתאפשר, ביום מן הימים, למסד יחסים קרובים וחמים יותר. כולנו זקוקים להפסקת האש הזאת. אני מקווה שהסדר שייצר ביטחון, רווחה כלכלית ויחסי הוגנות, אכן יסלול את הדרך להבנה עמוקה יותר בין חלקי החברה, וייתן סיכוי לדיאלוג ערכי ומשמעותי בין כל חבריה.

***

כהן במאמרו חושש שהצעתו של הנשיא מרדדת את החברה ופורמת את הקשרים האורגים אותה יחדיו. אולם נדמה שדווקא בזמן הזה, שבו נדמה שכל אדם עסוק בענייניו החומריים, מתפתחת שיבה רחבה ועמוקה של חלקים רחבים מהעם למקורות, למסורת, לקיום מצוות ברמה זו או אחרת – זאת לצד נכונות למפגש, לשיח, ולהיכרות אמתית שלא היתה מצויה בעבר.

את ההשפעה הברוכה שיש להתעסקות הפנימית של כל ציבור בצרכיו, ניתן לראות דרך התמורה שעבר עולם התשובה החרדי. הציבור החרדי עסק שנים רבות בהחזרה בתשובה אקטיבית של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. משאבים אנושיים וממוניים רבים הוקצו למטרה זו, מתוך אמונה ש"כל ישראל ערבים זה לזה", והדרך האחת והיחידה שראוי ליהודי ללכת בה היא דרך התורה. כיום, נדמה שהעיסוק בהחזרה בתשובה פינה את מקומו להתמודדויות פנים חרדיות: נוער מתמודד, שלום בית, אתגרים פוליטיים פנים מגזריים המשפיעים גם על מגמות חינוכיות, ומעל הכל שאלת הפרנסה שהופכת להיות כבדה ביותר ומשפיעה בתורה אף היא על חינוך ועל שלום בית ומניעה תהליכי מודרניזציה בתוך המגזר החרדי. נראה כי רבים מהאנרגיות ומהמשאבים הרוחניים והחומריים שהופנו בעבר החוצה ל"קירוב רחוקים" מופנים היום פנימה. אותו סוג אנשים שפנו בעבר לקרב יהודים חילוניים, פונים היום לעסוק בעניינים פנים-מגזריים.

זניחת החלום לנצח/לשכנע/להוביל את הזירה האמונית, והתמקדות במרחב הכלכלי-חומרי המשותף, מאפשרת לשבטים השונים להתבונן פנימה ולהתחיל לבקר את עצמם

נראה לי שההסבר לתופעה זו הוא תודעת הקרב שאחזה בציבור החרדי בעבר. מלחמה אינה מותירה זמן ויכולת להתבוננות עצמית ופנימית. האנרגיה חייבת לפנות החוצה. דווקא הפסקת האש האידיאולוגית והשבטית, זניחת החלום לנצח/לשכנע/להוביל את הזירה האמונית, והתמקדות במרחב הכלכלי-חומרי המשותף, מאפשרת לשבטים השונים להתבונן פנימה ולהתחיל לבקר את עצמם, ומתוך כך להסתכל זה על זה בפחות חשדנות, לשמוע ולהשמיע, לשאול ולקבל תשובות.

בעיני, השלב הזה, שבו כל מגזר מתכנס לענייניו ולאתגריו, הוא דווקא זמן נהדר לפריחה רוחנית ולהתחדשות ערכים. הנינוחות היחסית מאפשרת לכל הצדדים לבחון את עצמם ממקום בטוח יותר. מעבר לשוליים הנמצאים בכל מגזר, שאכן מקצינים ומנסים בכל כוחם ללבות את להבות הקיטוב והמרחק, התחושה שלי היא שדברים טובים קורים לעם ישראל היום.

במסגרת המיזם "מפגשים מחוץ לקופסא" שאני מוביל, קבוצות רבות מלב לבו של "השבט החילוני" מגיעות לפגוש את "השבט החרדי", להבין את תפיסת עולמו, ובעיקר להכיר את אורחות חייו. הם אינם משתתפים בסמינר שבו נידונות בלהט שאלות העומדות ברומו של עולם. הם בוחנים דברים פשוטים: סדר א' בישיבה, שולחן שבת, ערב חג ברחובה של עיר וקופות הצדקה הפזורות בו. הם לומדים על ערכים כמו לימוד התורה, הצניעות והחסד. דווקא החשיפה לחיי היומיום, לאתגרי הפרנסה המשותפים, למורכבות בחינוך, לשאלות בנושאי טכנולוגיה ולבעיות שאין להן בהכרח תשובה חד-משמעית – מקרבת, יוצרת הבנה והזדהות, ומסירה חסמים פסיכולוגיים ודעות קדומות. נקודות הממשק, המכנה המשותף שאחדים מנסים להסתיר מתוך ניסיון לייצר אשליית אידיליה, הן המחוללות פלאים בתהליך קירוב הלבבות.

פחות הוא לפעמים יותר. דווקא ההתמקדות בעצמנו, כל אחד בענייניו, נטישת המחלוקת הערכית והאידיאולוגית ומציאת המכנה המשותף האנושי, מרגיעה את רוחות המלחמה ומאפשרת לחלקים רחבים בציבוריות הישראלית לבחון את עצמם ואת זולתם, לחפש את שורשיהם, ולהגדיר יעדים חדשים, אישיים יותר ומדויקים יותר.

 


[1] https://www.hidabroot.org/article/57747

[2]מייק פרשקר, מקום לכולנו: לכידות חברתית ועתיד ישראל, ישראל 2017 עמ 41.

תמונה: Bigstock

9 תגובות על “שבטים שונים; צרכים דומים

  • המעבר מהחזרה בתשובה לעיסוק בבעיות פנים כמו נשירה ופרנסה אינו נובע לא מ"הפסקת אש" ופנאי לעסוק ברחבות הדעת בבעיות שאינן אקוטיות, אלא מהפסד בקרב. יצרנו בועה שהצליחה לפרוח לזמן מסויים, בין השאר בגלל תמיכה כלכלית מסיבית מהמדינה, עד שקרו שני תהליכים משולבים: א. הבועה התפתחה בכוון השולל כל מגע עם העולם וממילא כעת מתחילה להתקשות להחזיק בעולם מעמד ב. הבועה נראתה מאיימת ולכן המדינה צמצמה את התמיכה. השילוב הזה גורם לנשירה ולעוני.
    לעניין המכנה המשותף – רק מי שמתפרנס מכך יכול לחשוב שאת השסע הענק, ההולך ומרחיב עם ההתחלנות המואצת וההטמעה של ערכי המערב בציבור החילוני ועם השקיעה בבועה המסטית של הציבור החרדי יכולים לפתור מפגשים מחוץ לקופסה. יש להם אולי אולי ערך מוסף מסויים, לא יותר.

  • נו נו, שוב לאכול צולנט עם חרדים מהווה פתרון.

  • מאמר יפהפה ואופטימי.
    ראשיתו בהבנה שאין באמת פיתרון לאיחוי הקרעים מבלי לוותר על האמונות הבסיסיות שלנו.
    אחריתו בניסיון לגישור בשוליים מתחת לפני השטח שלפחות לא נאכל אחד את השני כי בסופו של דבר אנשים אחים אנחנו.
    יישר כח!

  • נתנאל היקר, 'לאלו דחית בקנה, לנו מה תשיב?'.
    האמת הפשוטה, שכל אדם הגון מבין הן מתבונתו והן מתורתו, היא ש'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות', דהיינו המצוות אינן אלא כלי להשגת המטרה העילאית: צירוף האדם.
    האמת הפשוטה היא שכאשר הגמרא שואלת מהו קידוש ה', התשובה ה'מפתיעה' איננה לימוד תורה מבוקר עד לילה, ולא הקפדה יתרה וקיצונית על הלכה כזו או אחרת, וכל כיו"ב – אלא הקפדה יתרה על מימוש ערכי המוסר הכלליים, האוניברסליים, 'דרך ארץ' שקדמה לתורה : "היכי דמי חלול השם, אמר רב: כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר", ופירש רש"י "כשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן, ולמד ממני להיות מזלזל בגזל".
    זהו? זה הכל? לא פלפול בהלכה שנלמדה אתמול בבית המדרש? לא וורט נחמד? סתם התנהגות מוסרית – ולעיני מי? לעיני האדם הפשוט, הקצב? ואולי לעיני כל מי שנמצא שם, אנשים פשוטים, ואולי אף גויים? זה קידוש ה'?
    כן, זהו קידוש ה', והיפוכו חילול ה', אוי לנו ואבוי לנו!
    כיצד ניתן לרמות את עצמנו ולנסות לרמות את זולתנו, כאשר אנו פוגעים ביסודות המוסר האנושי וק"ו ביסודות המוסר התורני, כאשר איננו נושאים בעול השירות הצבאי, בעול מחיר הדמים, מפלים בין דם לדם, נהנים מהישגי הרפואה המודרנית בלי ללמוד רפואה, נהנים מהישגי המדע וההנדסה המודרניים בלי ללמוד מדע והנדסה וכו' וכו'?
    לא ייפלא על כן שכל מסר מהציבור שלנו נופל על אוזניים ערלות, לא ייפלא אפוא שכל חייל וכל אם של חייל מתעבת אותנו, לא ייפלא שצעירים מתוכנו מתחילים להבין.
    המצב לא יכול להימשך כך ועל כן ישתנה, ללא ספק, והשאלה רק כיצד :בכוחנו להכריע האם בחידלון שיביא להתרסקות שכולנו ניפגע ממנה, או במעשה קשה ואמיץ שיביא להתחדשות ואף להמראה לשיאים חדשים.

    • חיים בן אהרון כתב כי התנהגותה היום של החברה החרדית היא בגדר חילול השם כיון שאנו מפלים בין דם לדם באי הנשיאה בעול הצבאי, נהנים מהרפואה בלי ללמוד רפואה וכו'. דומה שיש לדייק את הדברים. רוב אזרחי המדינה נהנים מהרפואה בלי ללמוד רפואה… וכך גם הנדסה ומדעים. עיקר הקצף החילוני יוצא על כך שמתברר כי רבים מאלו שמצהירים כי תורתם אמונתם אינם חיים בהתאם להצהרה וד"ל. כמי שמעורה וחי בקרב ציבור חילוני אני יכול להעיד מכלי ראשון כי מי שלומד תורה ברצינות וחי בד' אמות של תורה ותפילה זוכה להערכה ולכל הפחות להבנה.
      הקושי כיום בהתמודדות מול הציבור החילוני היא האמירה, כי באופן קטגורי כל מי שהוא חלק מהציבור החרדי אינו צריך להתגייס לצבא או לצאת ללימודי מקצוע באופן מסודר, גם אם הוא בטלן מדופלם וד"ל.
      זו באמת אמירה שדגל שחור של אי מוסריות מתנוסס מעליה וזו ההתנהגות שגורמת לצערי לתיעוב כלפי החברה החרדית.

  • אוריאל צר לי לבשר לך אבל בתור אחד שלא מגיע מהציבור שלך, אני נוטה להסכים עם חיים.
    יש אמת גם בדבריך, בתור אחד שלמד בחייו באוניברסיטה, אי אפשר שלא להעריץ את הלמדנות של הציבור החרדי, אך בעיניי רוב החברה בישראל זה לא צריך לבוא על חשבון עבודה לפרנסתך, ולטובת שירות צבאי רובנו דחינו את הלימוד שלנו. מה לעשות? – אנחנו חיים בשכונה קשה, והגנת גבולות ישראל לבינתיים נעשית ע"י חיילים.
    הבנה לציבור החרדי תגיע רק לצד השתתפות במילוי חובות אזרחיות, כי רובנו עובדים ולומדים כך שתורתם אמונתם לא מהווה סיבה מספקת בשביל עין לא חרדית (לצד הערכה שיש לי לכל אדם שמסוגל לשבת וללמוד כל היום).
    ושתדע שזה מרגיש כאילו המדינה כופה בכוח הזרוע על הציבור הכללי לממן את עולם התורה, ללא כל רצון מצד החברה בישראל, שזה די גזל, ואומר לך את זה אדם שלטובת ת"ת כן תורם ברוחב יד מרצון אישי שלי.

    • כמי שבאה מהצבור החרדי, נאלצת להסכים אתך, לא בטוח שנכון להתרים מישהו בעל כרחו.
      אם כי נדמה לי, שרוב הציבור החרדי לא מודע לעוצמת המרמור כלפיו ולגורמיו.

  • "להתרים בעל כורחו"? יש במשפט כשל לוגי, לא?
    נראה לי שיותר פשוט להיצמד ל"גזל", זאת הגדרה צורמת ופחות נוחה לבני המגזר החרדי (שהתורה היא נר לרגליהם).
    ודרך אגב, העובדה שאתם לא מתעשרים מהדבר לא הופכת אותו לדבר אחר, בסוף זה עדיין גזל.

  • מאמר נפלא!

    תודה ענקית!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל