פשוטו של אדם

מאמר תגובה ל"וזאת התורה"

whatsapp-image-2018-05-23-at-12-26-13
ישי הבלין עורך כתב העת למקרא 'פשטות המתחדשים'

הקריאה הפשוטה והתמימה אינה הבנה שגויה של המציאות. בעולם, באדם ובכל טקסט ישנם רבדים שונים. הרובד הגלוי לעין, הפשוט, הוא יסוד ההכרה שלנו. אם נתעלם מהחוויות הפשוטות שלנו ונתייחס רק לתובנות המעמיקות והמתחוכמות נהפוך מנוכרים לעצמנו ולסביבתנו. עם זאת, חשוב להכיר בכך שהקריאה הפשוטה של האדם אינה בהכרח המובן הפשוט של הטקסט. הקריאה הפשוטה והתמימה של המקרא בדורנו פוגשת בהכרח רבדים של מדרש.

כ' כסלו תשע"ט

[1]מאמרו מאיר העיניים של הרב חנוך רוזנברג סוקר בבהירות רבה את ההיסטוריה של לימוד התנ"ך ואת אופניו השונים. המאמר מראה כי לימוד המקרא בכלל ופשוטו של מקרא בפרט, ניצב בביטחון על יסוד שיצקו גדולי רבותינו, ראשונים ואחרונים. במאמר זה ברצוני להרחיב את היריעה ולשאול: מהי מטרתו של פשוטו של מקרא? מדוע מדברת התורה בריבוי קולות של פשט ודרש? הרב רוזנברג הראה יפה כי בכל הדורות התקיימו צורות שונות של קריאה, אבל נשאלת השאלה, מדוע? אם הדרש (או הסוד) חושף את הכוונה האמתית והמדויקת של הכתוב, מדוע אין להסתפק בו? למה נצרך הריבוד של דברי התורה?

אחד ממאפייני הפשט, לפי הרב רוזנברג, הוא הקריאה הישירה שאינה מתווכת על ידי פרשנים. הקריאה המתווכת היא לרוב קריאה דרשנית היושבת על הנחות מוקדמות ומתאימה את הטקסט למציאות החיים של הדורש. משום כך לעתים היא רואה בטקסט לא לשון בני אדם אלא קוד נעלם שיש לפצח, כדי לחשוף את המשמעות הנסתרת שלו. בהמשך דבריו הוא מנסה לצמצם את ההבחנה בין הפשט ובין הדרש, ולטעון כי אין בין השניים מחלוקת באשר לטיב הטקסט. הדרש הוא קריאה זהירה יותר של הכתוב, מתוך רגישות לדקויות החומקות מהעין בקריאה פשוטה. מתוך כך יש לשאול: אחר שחכמינו ז"ל גילו לנו בדרשותיהם, בהלכה ובאגדה, את משמעות דברי התורה, איזו תועלת ניתן להפיק מעיסוק ברובד הפשוט יותר, שלא לומר ה"שטחי"? האם לא כדאי להתמקד בהבנה המדויקת והעמוקה שכבר התגלתה לנו? שאלה זו יפה במיוחד ביחס לתחום של פשוטו של מקרא, אך ניתן להציע אותה גם כלפי העיסוק הכללי במקרא, כיון שעל פניו, התורה שבעל פה מזקקת את המשמעות העמוקה והמדויקת של התורה שבכתב.

אחר שחכמינו ז"ל גילו לנו בדרשותיהם, בהלכה ובאגדה, את משמעות דברי התורה, איזו תועלת ניתן להפיק מעיסוק ברובד הפשוט יותר, שלא לומר ה"שטחי"?

שאלת הנחיצות של הפשט והדרש איננה חדשה, וכבר ניתנו לה תשובות רבות. להלן אבקש להציג את הדרך שקיבלתי מרבותי לביאור כפילות זו. אטען כי היחס בין פשט ודרש הוא היחס שבין התמונה הגדולה לפרטיה. הפשט הוא התמונה הגדולה, הכללית, והדרש הוא חקירה של הפרטים. כל חקירה של הדרש חייבת להתבסס על קריאה תמימה של הטקסט. קריאה זו מציגה לאדם את התמונה הגדולה, שרק על בסיס הכרה בהירה שלה ניתן לדרוש דרשות ולצקת פרשנויות. ללא המובן היסודי והראשוני, יישאר האדם ובידו הבנות רעועות וחסרות שורשים.

למעשה, ההבחנה הנכונה איננה בין קטגוריות כלליות ומוחלטות: "פשט" ו"דרש", אלא בין רבדים שונים של קריאה הנמצאים על רצף אחד. בקטגוריה "פשוטו של מקרא" נכנסים כיום קריאה "אימפרסיוניסטית" בתורה – קריאה המבקשת לקבל את הרושם הכללי ללא התעכבות על שאלות פרטניות וחילופי לשונות, מתוך מגמה לספוג את מסרי התורה כמו רשמים של קריאת שירה;[2] קריאה אטית יותר של הטקסט, תוך שימת לב לביטויים חריגים ולאריכות הלשון; השוואות והקבלות של מושגים בתנ"ך; עיון במפרשי המקרא הפשטניים ובמשאם ומתנם; פענוח פרשיות בשיטות מקצועיות של ניתוח ספרותי, דוגמת "מילה מנחה" ו"שיטת המחציות", או ביאור המקראות באמצעות בירור הריאליה המקראית, סיור באתרי התנ"ך ומחקר היסטורי, בלשני וארכיאולוגי. קריאות ישירות אלו ניצבות כנגד קריאת התורה והנביאים באופנים נפוצים יותר, הנכנסים לקטגוריה "דרש". ביניהם, קריאה פשוטה של התורה לאור מדרשי האגדה; לימוד "חומש-רש"י"; עיסוק בפרשנים מאוחרים של התנ"ך, לסוגיהם הרבים והשונים, מדא"ח של חסידות ועד שיעורי בעלי המוסר, מ"בית הלוי" ועד "תולדות יעקב יוסף", מתורות "ליקוטי מוהר"ן" ועד דרשות "בעל העקדה"; וכן, כמובן, עיון מעמיק בפרשיות התורה לאור מדרשי חז"ל – כמקובל בכל דרשת ליל שבת בבית הכנסת.

להלן אבקש להציע עיקרון כללי המבחין בין רמות שונות של קריאה. עיקרון זה ישמש אותי לשם הצדקת קריאה ישירה ו"יחפה" של המקרא, אך הוא יפה גם להצדקת הקריאה הפשוטה של סיפור התורה. הוא עושה הבחנה כללית בין קריאה פשוטה לבין קריאה מתוחכמת, ומסביר מה היתרון בכל אחד מהם. לשם הנוחות אשתמש, לרוב, בהנגדה בין המושגים המקובלים "פשט" ו"דרש", אולם אחדד את מובנם, כדלהלן.

 

פשוטה של מציאות

ההבחנה בין פשט לדרש אינה קיימת רק בתורה, אלא גם בטקסטים אחרים. ניתן ללמוד את פשט הגמרא, וניתן להעמיק בה ולדייק במילותיה. ניתן לקרוא את פשט דברי רש"י וניתן לדייק ולחקור ולהעמיק. יתרה מזאת, קיומם של מספר דרכי פרשנות אינו דוקא ביחס לטקסט. בכל תופעה במציאות ניתן לראות פשט ודרש (ואף רמז וסוד). לכל אירוע יש משמעות פשוטה וגלויה, ויש גם משמעות חבויה. אנו נפגשים באדם ומקבלים רושם ראשוני מסוים, ולאחר זמן, במבט שני, מעמיק יותר, אנו שמים פתאום לב להיבטים אחרים שלו והרושם שלנו משתנה. אנו "דורשים" את מעשיו והתנהגותו, ומגלים דברים שלא ניתן לזהותם במבט שטחי, מבט של "פשט". תגליות אלו עשויות לשנות את הסתכלותנו מן הקצה לקצה, וכמעט תמיד יש להן משמעות כלשהי באשר ליחסינו עם אותו אדם.

ההכרה בכך שיש במציאות רבדים רבים אשר נחשפים לפנינו בזה אחר זה, עשויה להתקבל בכמה דרכים. יש אפשרות לראות בהבנה הפשוטה שגיאה ("הרושם הראשוני שקיבלתי מאדם פלוני היה שגוי, כפי שגילה המבט המעמיק"). לפי מבט זה, התפיסה הפשוטה של המציאות היא לקות בהבנה האנושית; קוצר ראות של האדם המסתיר ממנו את האמת, והיא נחשפת רק במבט עמוק. אולם אני מבקש לטעון שהסתכלות כזו היא פשטנית בעצמה. במקרים רבים לא ניתן לחלק את רבדי ההבנה השונים לקטגוריות הצרות של "שגוי" ו"נכון". אני רוצה להציע מבט מורכב יותר, הרואה ברשמים הפשוטים, הראשוניים, מייצג אמתי וחשוב של המציאות.

הבה נדמיין לדוגמא ערב לביבות משפחתי בבית משפחת קליין. כל בני המשפחה מתקבצים ובאים לערב חמים ונעים בבית הוריהם. הם מברכים זה את זה לשלום בחיוך, מתעניינים איש במצבו של רעהו, מנהלים שיחה לבבית ונעימה, ופרצי צחוק קצרים נשמעים פה ושם. התחושה הכללית היא של אהבה וחיבה. עד כאן המבט הפשוט והגלוי.

מבט מעמיק יותר יגלה שמתחת לחיוכים וההתעניינות ההדדית מסתתרים מתחים ורגשות סבוכים יותר. בין יוסי הבכור לשוקי הצעיר ממנו יש תחרות סמויה. שניהם ר"מים צעירים, וכל אחד שואף להיחשב הר"מ המוצלח יותר. דני, האח השלישי, אמנם מתעניין בפרטי הפרטים של סיפורו המשעשע של שוקי, אך לאמתו של דבר ראשו במקום אחר. הבת שלו במפגש חברות בקצה השני של העיר, והוא הבטיח לבוא לאסוף אותה. לא נעים לו לברוח, אבל הוא יודע שבתו מחכה שם כבר שעה ארוכה לבדה. והאם, המארחת החביבה המפזרת חיוכים ומחמאות, רגוזה מעט על האיחור, הצפוי אמנם, של ילדיה, ומוטרדת מהיעדרותם של מספר נאה מנכדיה.

למעשה, מבט מעמיק עוד יותר עשוי לחשוף בפנינו משמעויות חדשות של האירועים. למשל, מבט פסיכולוגי יאבחן כי המתח הסמוי בין שני מגידי השיעורים מקורו כבר בשנות ילדותם, כשכשרונו של יוסי נאבק ביוזמתיות הנמרצת של שוקי על תשומת הלב של אביהם. בחינה כזו יכולה גם להצביע על מניעים עמוקים יותר למבטיו הסמויים של דני בשעון של שוקי (את שלו שכח בבית, כתמיד) – רגש נחיתות ישן ודימוי עיקש של הבן הפחות רציני מן השלושה, שצפו היום שוב כשלא הצליח לארגן את יומו ואת הטרמפ לבתו באופן מסודר יותר. כל אלה מביאים אותו להשתוקק, גם אם שלא מדעת, להימלט מנוכחותם המאפילה של אחיו אל הנסיעה השקטה במכונית.

הגישה שההסתכלות הפשוטה היא שגיאה, רואה ברושם העולה ממחוות החיבה בין האחים תרמית. לפיה, משעה שהבחנו במציאות העמוקה המסתתרת מתחת לפני השטח, התברר שהחיבה שזיהינו בין האחים היתה אשליה. משכך, אין עוד חשיבות לתפיסה הראשונית שלנו, שכן התברר שהיתה שגויה.

אין ספק כי המבט הפשוט איננו מקיף את כל מורכבות המציאות, אך כמו כן אין לומר כי מי שהבין את המציאות המורכבת יותר אינו זקוק עוד לאותה תפיסה פשוטה. מי שיאמץ את התפיסה העמוקה והמורכבת לבדה, דוקא הוא שישגה בהבנת המציאות לאשורה.

אולם ניתן להציע הסתכלות אחרת. ניתן לראות במבט הפשוט, זה המסיק מההתנהגות הגלויה כי היחסים בין האחים ידידותיים ושלווים, רובד חשוב של המציאות. אין ספק כי המבט הפשוט איננו מקיף את כל מורכבות המציאות, אך כמו כן אין לומר כי מי שהבין את המציאות המורכבת יותר אינו זקוק עוד לאותה תפיסה פשוטה. הרושם הפשוט נצרך בראש ובראשונה כדי להעמיד את התובנות הדקות בפרופורציה. העובדה שהתנהגותם היומיומית והנראית לעין של האחים היא של חיבה ורעות, איננה מלמדת על צביעות מתחסדת, אלא על כך שמעבר לכל המתחים, יש קשר אמתי וחזק ביניהם. משכך, המתחים ביניהם מייצגים רק חלק קטן ממערכת היחסים. הקשר הניכר על פני השטח הוא ההוכחה שלמרות המתחים הלא פשוטים חשוב להם לשמר את מסגרת האחוה, לפחות ברובד הגלוי.

מי שיאמץ את התפיסה העמוקה והמורכבת לבדה, דוקא הוא שישגה בהבנת המציאות לאשורה. האמת היא שכל אותם רגשות מורכבים ומתוחים שבין האחים, ניתנים להבנה מלאה ונכונה אך ורק על בסיס המידע הפשוט העולה מהתנהגותם הגלויה. המבט העמוק הוא בעל חשיבות, אולם המבט הפשוט חשוב אפילו יותר. לא רק שהוא שם בפרופורציה את הרבדים העמוקים של הקשר בין האחים, אלא גם שלא ניתן להבין את היחסים ביניהם כלל בלעדיו. רק היכרות טובה עם המציאות הגלויה מאפשרת לנו להבין נכונה את הפרטים הסמויים מן העין. בדוגמא שלנו, ללא אותו חיבור יסודי ומשמעותי בין האחים, היריבות ביניהם כלל לא היתה קיימת, שכן היא נובעת במובהק מהיחסים הקרובים ביניהם. ללא הקשר המשפחתי החם, על כל המשמעות הרגשית שלו, אין מקום ליחסים המורכבים בין האחים. את הרובד העמוק של היחסים ביניהם ניתן להבין אך ורק על רקע אותה מציאות גלויה של אחוה וקרבה. פשוט וברור שיוסי ושוקי אינם מרגישים אותה תחרות דוחקת במגעם עם מגידי שיעורים אחרים, במקום שהקשר והקרבה המשפחתיים אינם קיימים. באופן דומה, רק החיבור בין האחים מביא את דני להתבוסס בתחושות הכישלון והנחיתות, הגורמות לו לבסוף לחפש דרכים להתרחק מהמפגש.

המבט הפשוט אינו אפוא תפיסה שגויה של המציאות, שהמבט המעמיק יכול לוותר עליו. הפשט הוא רובד בסיסי ונחוץ להבנה של התמונה. היחס בין פשט לדרש הוא יחס דומה לזה שבין התמונה השלמה לפרטים שבה. זהו יחס של התפרטות, התגוונות. הדרש חושף גוונים נוספים ופרטים חדשים, אבל הוא חייב להישען על ההבנה הפשוטה והיסודית.

החשיבות של הרבדים הגלויים של המשמעות קיימת גם ביחס למובנן של מילים. ניקח דוגמא בנאלית כמו "כביש". המובן הבסיסי של כביש הוא תוואי דרך לתנועת כלי רכב. אבל כביש הוא גם מקום מסוכן. הסכנה שבו תופסת מקום נכבד בעולם האסוסיאציות שלנו. כאשר מופיעה בשיר המילה "כביש", היא יכולה להופיע בהקשר של תנועה מהירה, מעבר בין מקומות, השקט והבדידות שבנהיגה בדרך שוממה וחשוכה, ועוד ועוד. ככל שנעמיק ונתבונן, ניווכח שהתודעה האנושית מזהה בכביש משמעויות נוספות. עם זאת, ברור שלא ניתן להתייחס רק לרבדים החבויים שבמושג זה. התייחסות רק למשמעויות הרומנטיות והליריות של הכביש אינה יכולה לכונן יחס נכון לכביש. יתרה מזו, חלק ניכר מהעומק והעושר של המילה יאבד מתוקפו ללא הכרות עם כביש במשמעויותיו הפרקטיות והיומיומיות.

המבט הפשוט אינו אפוא תפיסה שגויה של המציאות, שהמבט המעמיק יכול לוותר עליו. הפשט הוא רובד בסיסי ונחוץ להבנה של התמונה. היחס בין פשט לדרש הוא יחס דומה לזה שבין התמונה השלמה לפרטים שבה. זהו יחס של התפרטות, התגוונות. הדרש חושף גוונים נוספים ופרטים חדשים, אבל הוא חייב להישען על ההבנה הפשוטה והיסודית. ההבנה המעמיקה מאירה באור חדש את התמונה הכללית, אבל ללא המבט הפשוט, הרואה את התמונה בתמימות, ללא ניואנסים, ההבנה של המציאות תהיה חסרה ואף מסולפת.

 

פשוטו של אדם

את הרעיון בדבר היחסים בין הפשט לדרש ניתן לתרגם לגישה כללית אל המציאות. באדם קיים רובד פשוט ובסיסי, גלוי ומובן. יש בו גם רבדים מסובכים ונפתלים יותר, הנגישים רק לנפש בעלת מודעות עצמית גבוהה. ויש גם רובדי עומק נסתרים, שרק אי פה ואי שם מציצים אל המודעות.

השקפה רווחת רואה מעלה בהתנהלות מתוחכמת ומודעת, המתעלמת מהרובד התמים של הנפש ומתנתקת ממנו. לפי השקפה זו, האדם הבוגר צריך לשאוף לפעול רק מתוך מודעות למעמקי נפשו. בבניין הנפש, הם מתגוררים בדירה מתוחכמת ומאובזרת. אין להם כל קשר למתרחש בדירות פשוטות וגסות. השקפה זו משבחת את הטיפוס הציני והמתוחכם, בעל הרגשות העמוקים והמורכבים, שכל אמירה שלו סובלת כפל משמעות, ונפשו מלאה פיתולים וקשרים. התמימות הילדותית היא חסרון, בדומה להסתכלות הפשוטה במציאות.

אולם לפי האמור לעיל, הביטול של הרובד הפשוט הוא שגיאה. ההתקדמות אל תודעה מפותחת ומורכבת דומה לשיפוץ פנימי בבית: אנחנו נהנים מהעיצוב החדש ומהגאדג'טים האלקטרוניים העדכניים, אך בה בעת נשענים על הביטחון שמעניקים לנו קירות הבית הפשוטים והכבדים. התודעה האנושית העמוקה בעלת ערך רק כשהיא מחוברת אל הרגשות הפשוטים של האדם. לאמור, היכולת של האדם לתפוס ולחוות את חייו באופן עמוק ומורכב, אינה מנתקת אותו מחוויית החיים הבסיסית, אלא מצטרפת אליה ומעשירה אותה. ההבנות העמוקות יותר חוזרות ומשכילות את התפיסות הפשוטות.

 

כפטיש יפוצץ סלע

ברצוני להציע הסבר לריבוי הרבדים שבתורה על פי התפיסה שהוצגה לעיל. התורה פונה אל האדם על רבדי הנפש השונים שבו ומורה לו את המבט הראוי על מציאות החיים, המרובדת גם היא. משכך, לא ניתן לצפות שהתורה תדבר בקול אחד. דיבור שכזה יהיה לא רלוונטי לאדם ולמציאות חייו.

אם עומק החיים מייתר את החוויה הפשוטה, אזי הבנה מעמיקה בדברי התורה הופכת את הקריאה התמימה שלה לענין לתינוקות. מתוך כך, לכאורה מי שהחכים עד שביכולתו להעמיק בסוגיות הש"ס המורכבות, אל לו להשקיע מזמנו בסיפורי התורה. גם מי שמוצא טעם בדברי אגדה ובתורה שבכתב, יש לו לעסוק בתובנות העמוקות והמורכבות שהם מעניקים לנו, בעיקר בעזרת המדרשים ומפרשי התורה על פי הסוד. אבל מה הטעם לשוב לקריאה פשוטה של הפסוקים, וכי אנו תינוקות של בית רבן? כך, גם אלו המעודדים לימוד מקרא, קוראים לאדם להתעלות מעל הקריאה התמימה של הפסוקים ולהתמקד בחשיפת העומק הגנוז בסיפורי התורה.

אולם לפי הגישה שהצגתי, שרבדי הנפש הפשוטים אינם מתבטלים בפני התודעה המעמיקה והמתוחכמת, ניתן להבין גם את חשיבותה של הקריאה הפשוטה בתורה. קריאה זו מעניקה לנו מובן אלוקי פשוט וישר של המציאות. מכוחה אנו מקבלים את ההבחנה הפשוטה בין טוב לרע, ובין עובד ה' לאשר לא עבדו. בקריאה זו נקבל גם את התמונה ההיסטורית והמטא-היסטורית של התורה: האבות ומעשיהם, הירידה למצרים והגאולה ממנה, הברית שכורת הקב"ה עם האבות ועם בניהם וכן הלאה.

התורה פונה אל האדם על רבדי הנפש השונים שבו ומורה לו את המבט הראוי על מציאות החיים, המרובדת גם היא. משכך, לא ניתן לצפות שהתורה תדבר בקול אחד. דיבור שכזה יהיה לא רלוונטי לאדם ולמציאות חייו.

רק על בסיס איתן כזה יש מקום לפתח עומק ולהתייגע במורכבות התורה, בהבחנות דקות ובתובנות עדינות, אשר יחזרו ויאירו באור חדש את המובן הפשוט והראשוני שלה. פירושי העומק בתורה אינם מיועדים לעקור מן האדם את ההבנה הפשוטה של התורה, אלא להעמיק את ההבנה היסודית, שלא ניתן להגיע אליה אלא על ידי קריאה תמימה של התורה. העיסוק החיוני בעומקם של דברים מחייב את האדם לייחד זמן לשוב ולעסוק גם בפשוטם, כדי שחלק זה בתפיסתנו לא יוזנח ולא יאבד ממשקלו. על ר"ש מקינון מסופר כי אמר שאחר שלמד את סתרי הקבלה ואת הכוונות העמוקות של התפילה, שב להתפלל כתינוק בן יומו.[3] התובנות המעמיקות של הכוונות הקבליות החזירוהו אל העמידה הפשוטה ביותר לפני השם. אין ספק שתפילתו לאחר שלמד את עומק הכוונה לא דמתה לתפילתו קודם לכן. אבל הכוונות העמוקות לא ניתקו אותו מקומת הפשט, אלא אדרבה, הן אפשרו לו לחזור אל הפניה הראשונית והתמימה באופן מודע ושלם יותר. גם אנו, שכולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים לדרוש ק"נ טעמים בכל פרשה ופרשה של התורה, עלינו לעשות כדוגמת הר"ש מקינון ולחזור בכל שנה לקרוא את התורה מבראשית כתינוק בן יומו.

 

מלאכתו ממש

ניתן לבחון את היחס שאני מציע בין פשט ודרש לאור דברי חז"ל על מעשה יוסף ואשת פוטיפר.[4] פשטות הכתובים היא שאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף שוב ושוב, וזה לא נענה. בשלב מסוים היא מנצלת סיטואציה שבה שניהם לבדם בבית, בתקוה להצליח הפעם, אך גם כאן יוסף מסרב ונמלט. התנהגותו של יוסף נראית תמימה לחלוטין לכל אורך הדרך. בגמרא, לעומת זאת, מוצגת תמונה שונה בתכלית: "ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, א"ר יוחנן, מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, רב ושמואל, חד אמר לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו." וברש"י: "צרכיו – תשמיש."[5]

על פניו נראה שרבי יוחנן ושמואל מציגים תמונה אחרת לחלוטין מהנראה בפשט. אמנם תורף הסיפור – התגברותו של יוסף על יצרו – משותף הן להבנה הפשטית, הן לדברי האמוראים, אבל השלב הראשון של הסיפור מקבל פנים חדשות לגמרי. אם עד עכשיו חשבנו שיוסף לא התכוון מעולם לחטוא, באה הגמרא ומספרת כי כבר כשבא הביתה היתה כוונתו לחטא.

ניתן לראות בפירושם של רב יוחנן ושמואל תיאור שלם של הסיטואציה, ולפיו מתברר שהמבט הפשטני על הסיפור היה מוטעה. לדעתי הבנה כזו יש בה החמצה של התמונה המורכבת והשלמה. באופן זה נאבד הן את משמעות פשוטו של מקרא והן את העומק בחידושם של חז"ל כאן. ניתן לשאול, אילו רצתה התורה לספר את מה שגילו לנו חז"ל, כלום לא יכלה להתנסח באופן ברור יותר מהמילה "מלאכתו"? למה לא נכתב במפורש שכוונתו של יוסף היתה מלכתחילה לחטוא, אלא שנתגבר ברגע האחרון? נראה ששמואל ורבי יוחנן לא באו לערער על האופן הגלוי שבו הציגה התורה את המעשה. גם הם הבינו היטב את מובנה הפשוט של המילה "מלאכתו" ולא באו לפקפק בה. כוונתם של חז"ל כאן היא לחשוף רובד סמוי נוסף במעשה אשת פוטיפר. רובד שהיה סמוי בשעת מעשה, ולכן הוא נרמז בתורה באופן סמוי, בהתאמה. אכן כוונתו הגלויה של יוסף היתה לעשות את מלאכתו כפשוטה. כוונה זו היתה גלויה לא רק לאחרים, אלא גם לעצמו. אילו שאל יוסף את עצמו מדוע הוא הולך לבית, היה משיב בכנות שמטרתו לעשות את המלאכה המוטלת עליו. הכוונה לדבר עברה לא היתה כוונה מודעת, אבל בלבו פנימה היתה נטיה לאותו פיתוי שטמנה לו אשת פוטיפר שוב ושוב, וגם נטיה זו הצטרפה והיתה המטרה הסמויה לכניסתו אל הבית.

אם כנים דברינו, ניתן להבחין כאן בשני התפקידים שציינתי לעיל, שממלא בירור הפשט ביחס להבנת הדרש. האחד, איזון. הבנת דברי חז"ל כאן בתור השלמה של המובן הפשוט של הפסוק מרככת את החידוש שבהם. אין הכוונה לתיאור שונה של המציאות הגלויה והמודעת בכניסתו של יוסף אל הבית, אלא בחשיפת משמעויות סמויות של אותם אירועים. יוסף לא התכוון במודע לחטוא, אך הפיתוי ליווה אותו כבר זמן מה לפני שקפץ עליו הניסיון בפתאומיות. שינוי זה באופן הבנת המדרש מאפשר לנו גם להפיק לקח מעשי יותר לחיינו. באופן אחר, הפשט לא רק מאזן את הדרש אלא מעניק לו פשר. לאמור, רק התשתית הפשטנית בהבנת המעשה מאפשרת לנו להבין את מלוא האמירה הדרשנית.

הפשט לא רק מאזן את הדרש אלא מעניק לו פשר. לאמור, רק התשתית הפשטנית בהבנת המעשה מאפשרת לנו להבין את מלוא האמירה הדרשנית.

במקרה שלנו, חז"ל לא באו ללמד אותנו רק על האפשרות של מי שמתכנן לחטוא להימלט מהחטא ברגע האחרון. יתכן שחז"ל מבארים לנו שדוקא בשל תמותו של יוסף, דוקא בשל העובדה שבאופן גלוי הוא התכוון לעשות את עבודתו, דוקא משום כך יכלה מחשבת החטא לקנן בלבו ולהמתין לשעת הכושר. יתכן שכוונה גלויה וברורה יותר לחטוא לא היתה עולה כלל על דעתו של יוסף. דוקא משום שמחשבת החטא הסתתרה בתוך הכוונה התמימה לעשות את עבודתו, התאפשר לה להביאו קרוב כל כך אל החטא כשעמד עליו הניסיון. ושוב, יש כאן לקח רלוונטי לחיינו. ניתן לראות כאן את אזהרתם של חז"ל מפני הפיתוי הבא דוקא בתמימות, כאשר ההתחככות בניסיון היא לגיטימית ומוסברת.

יתכן שזהו גם המקור הטקסטואלי לדרשת חז"ל, הייתור במילים "לעשות מלאכתו". מדוע יש צורך להסביר דבר בנאלי כזה, שיוסף נכנס לבית לעשות את עבודתו? יתכן ששמואל ראה בכך מעין צעקת אליבי שנועדה להסתיר דבר מה. הכתוב כביכול צועק "לעשות מלאכתו!" במקום שאין כלל צורך בכך, ובכך מעביר את המסר שיש כאן גם כוונה נסתרת, נסתרת אפילו מיוסף. חז"ל, בהקשבתם המחודדת לכל מילה ולכל פרט בסיפור, חושפים בפנינו את הרמזים הדקים הללו.

 

מה הפשט (שלנו)?

השאלה הגדולה היא: מהו המסר העולה מתוך קריאה "תמימה" של התורה? האם ניתן לצפות שקריאה זו של התנ"ך תעניק לנו את המובן הפשוט הראשוני שלו? האם ניתן לדמיין קריאה ראשונית של סיפור יוסף ואשת פוטיפר? דומה ששאיפה זו היא נאיבית ובלתי מציאותית. לומד המקרא בן זמננו נתקל בפער כפול. מצד אחד, ההבדל העצום בין מושגי החיים בתקופת המקרא לאלו של ימינו, ומנגד, הלומד ניגש אל התורה כשהוא עמוס במטען של רבדי העומק בתורה. קריאה תמימה של התורה לא תציג בפנינו את פשוטו של מקרא, אלא את המבט הדרשני-חז"לי שבו אנו מורגלים, ובאופן רחב יותר, את המשמעויות הפרשניות המאוחרות שניתנו לתורה בכל דור. גם אם ננסה לקרוא את סיפור יוסף במצרים בצורה התמימה ביותר, אין לנו סיכוי להתנתק ממושגינו על יוסף, וודאי שאין לנו יכולת לדמיין את אופן החיים במצרים באותם ימים.

ניתן לומר לכאורה, שמבחינת חווית הלמידה, הפשט שלנו הוא מדרשי חז"ל. הקריאה התמימה והראשונית שלנו כבר עמוסה במשמעות הפרשנית המורכבת שחז"ל מטעינים בה את הטקסט. האם אפוא אין דרך להגיע אל הרובד הפשוט של התורה?

ניתן לטעון אם כן שהעיסוק בפשוטו של מקרא הוא חסר תוחלת. אם נסכים שקריאה מערבת תמיד את מובנו המקורי של הטקסט עם עולמו הפנימי של הקורא, נסיק כי בלתי אפשרי לקרוא את התנ"ך כפי שקראו אותו בני זמנו. ניתן לומר לכאורה, שמבחינת חווית הלמידה, הפשט שלנו הוא מדרשי חז"ל. הקריאה התמימה והראשונית שלנו כבר עמוסה במשמעות הפרשנית המורכבת שחז"ל מטעינים בה את הטקסט. האם אפוא אין דרך להגיע אל הרובד הפשוט של התורה? יתרה מזאת, האם יש עניין להגיע אל רובד זה? אולי עולמנו כל כך רחוק משם, שכבר אין טעם לנסות להגיע אל המובנים השורשיים של התורה. בימינו, כאשר התודעה שלנו מכוונת לקלוט רק את המסרים המורכבים של חז"ל, אולי אין טעם לחפור אל השורשים של "פשוטו של מקרא".

אני סבור כי התשובה לשתי שאלות אלה היא שלילית. ניתן וראוי להתגבר על מחסום האנכרוניזם והדעה המוקדמת. אכן, נאיבי ומגוחך לנסות להגיע לידי כך שהתודעה המקראית תהיה תודעת הבסיס שלנו. מציאויות פשוטות של תקופת המקרא כמו חקלאות קדומה, מלוכה ועבודת הקרבנות, ייחוו על ידינו תמיד משונות ובלתי טבעיות.[6] בהתאם, זיהויו של הפשט במקרא הוא כמעט תמיד תוצאת מאמץ עיוני. כל לומד יסכים כי דוקא הרובד הפשוט של התורה נקנה לעתים באמצעות חקירה ודרישה מרובות.

אולם לימוד פשוטו של מקרא איננו מכוון להפוך את המובן הפשוט של המקרא למובן הבסיס של הבנתנו. על כרחנו, תודעתנו תהיה תודעה מודרנית. חווית החיים היהודית שלנו מגלמת בתוכה את היהדות של בית שני, את אלפיים שנות הגלות על היצירה התורנית וההגותית שהן הניבו, וגם את התגובה התורנית לתהפוכות העידן המודרני. המאמץ להגיע אל המובן הראשוני של התורה, המובן הפשוט שלה, הוא בעל מטרה אחרת. מטרתו היא חזרה אל יסודות הקיום שלנו.

 

חזרה אל היסודות הקמאיים

הפניה אל רובד הפשט בתורה היא מסע אל יסודות התפיסה שלנו; יסודות שכל בנין הנפש שלנו וכל חשיבתנו היהודית מתבססים עליהם, גם אם אלו חבויים מאתנו ודרוש מאמץ עיוני כדי להשיגם. המבנה של התורה המופיע בפנינו הוא בנין משוכלל, מצויר ומכויר בכל גוני הדרש של חז"ל ושל חכמי הדורות. אולם חקירת "פשוטו של מקרא" מבקשת לחשוף את היסודות, את עמודי הבנין. אכן, המפגש איתם והזיהוי שלהם בתוכנו יהיה תמיד מתוך התודעה היומיומית שלנו, זו הדרשנית.

הנפש האנושית הגיעה לעומקים בהבנת המציאות ובפרשנותה. גם בלימוד התורה מתווספים בכל דור ודור פירושים חדשים המגלים עוד מצפונותיה. אלא שבמרוצת הדורות הופכת המשמעות הפרשנית למשמעות הפשוטה שלנו. הפירושים שכל דור מוסיף הופכים מתאימים לאופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואת העולם. כך, ברבות השנים, הופכת הדרך שבה חוו אבותינו את העולם, לנתיב נעלם שקשה לנו להתחקות אחריו. האם אנו יכולים להבין כיום עולם של מלכים ודוכסים, של רועים וציידים? לפני 300 שנה התקשה האדם מאד לדמיין עולם שאין בו מלכים ובעלי אחוזות. לשם כך היה עליו לקרוא ספרים רבים ולהעמיק חקר בהבנת המציאות. אולם היום המצב התהפך. כיום מציאות החיים הפשוטה והראשונית שלנו היא דמוקרטיה וחירות הפרט, ורק מתוכה אנו יכולים להבין את העולם. על כרחנו תודעתנו היא תודעה מודרנית. משכך, טבעי ומובן הוא שרוב עיסוקנו הוא בתורה שבעל פה ובחידושי החכמים. יתרה מזו, גם בגשתנו אל המקרא, תפיסתנו הראשונית תהיה מודרנית ודרשנית, כלומר, לא מקראית מקורית. אל רובד הפשט נגיע לעתים לאחר דרישה וחקירה מאומצות.

המבנה של התורה המופיע בפנינו הוא בנין משוכלל, מצויר ומכויר בכל גוני הדרש של חז"ל ושל חכמי הדורות. אולם חקירת "פשוטו של מקרא" מבקשת לחשוף את היסודות, את עמודי הבנין.

חשיבותו של לימוד הפשט עבורנו – אנשים בעלי תודעה מודרנית מתוחכמת – היא החשיבות של חיבור התורה ליסודות הראשוניים של נפשנו. בהתאם לרעיון שהצעתי לעיל בדבר היחס הנכון בין התובנות הפשוטות למורכבות, אני סבור שהתודעה המודרנית היא למעשה תודעה פרימיטיבית-מודרנית. המעבר מתודעה קדומה לתודעה מודרנית איננו ניתוק מתפיסה אחת ואימוץ של אחרת, אלא פיתוח ושכלול של התודעה היסודית. כלומר, היא מכילה בתוכה את היסודות הקדומים של התפיסה האנושית ואינה מנותקת מהם. אם נתנתק מהיסודות הראשונים של נפשנו, הרי שנהפוך לאנשים מנוכרים. אסור שהתחכום של התודעה ינתק אותנו מהרגשות האנושיים הפשוטים, הישירים, הקמאיים. ניתוק זה איננו רק שלילי אלא גם בלתי אפשרי. גם אם נתכחש לרבדי היסוד שלנו וננתק מגע עמם, הם לא ייעלמו והשפעתם על חיינו לא תתבטל.

בהתאם לכך, גם לימוד התורה שלנו צריך להיות פשטני-מדרשי ולא מדרשי גרידא. אמנם באופן גלוי אין לנו כל חיבור למציאות החיים המקראית הקדומה, אך למעשה, התפיסה היסודית הזו היא חלק בלתי נפרד, גם אם סמוי, של תודעתנו. לימוד פשוטו של מקרא, במיוחד דרך המפגש הבלתי אמצעי עם הטקסט, מאפשר לנו את הבאתם של דברי התורה אל הרבדים הפשוטים והבסיסיים בנפשנו, רבדים שבדרך כלל אנו נוטים להזניח.

יתכן שבכך יש גם הסבר למוסכמה הנוהגת כמעט בכל מסגרת חינוך לגילאים הצעירים, שהלימוד הבסיסי של המקרא לילדים ייעשה בדרך שיש בה לכל הפחות הרבה מן הדרש. לא מצינו כמעט מי שיבקש לבסס את הבנת הילד בחומש ובנ"ך על פשוטו של מקרא. לפי דברי, אכן התודעה היהודית הבסיסית והגלויה שלנו איננה של פשוטו של מקרא, ולכן לא ניתן להתחיל ללמד את הילד בדרך זו.

חשיבותו של לימוד הפשט עבורנו – אנשים בעלי תודעה מודרנית מתוחכמת – היא החשיבות של חיבור התורה ליסודות הראשוניים של נפשנו.

פשוטו של מקרא הוא ניסיון שלנו להעמיק אל הרבדים היסודיים בתורה הפונים לרבדי היסוד של נפשנו, אלו שבחווית החיים הפשוטה שלנו הם סמויים. היעד של לימוד כזה איננו החלפת התודעה הדרשנית בתודעה הפשטנית, אלא צירופה של האחרונה וזיהויה בתור הרובד הבסיסי, הסמוי, של תמונת היהדות שלנו.

אולם מתוך כך שלימוד הפשט מחייב התייגעות חקרנית, נוצר חשש משמעותי נוסף. לימוד מסוג זה עלול לקבל אופי מחקרי-אקדמי, ובכך לאבד את משמעות בקשת דבר השם אל האדם. האתגר הגדול הניצב בפני הלומד הוא לצלוח את הפער התרבותי והלשוני, ולהגיע למצב של לימוד הפשט מתוך כוונה להפנים את דברי התורה ולהתגבר על הניכור. אם ברצוננו להוסיף רובד ללימוד התורה ולא לפנות למחקר אקדמי המנתח את הטקסט, חובה עלינו לשאוף לקריאה תמימה, רוחנית, של פשוטו של מקרא.

גם אם אנו נדרשים לעתים למחקר מעמיק לצורך הקריאה הראשונית, עלינו לשוב ולקרוא את הטקסט המפוענח בתור הרובד הפשוט והראשוני של דבר השם; רובד הפונה אל הרגשות העזים, היסודיים שלנו. הקשבה רגישה ומלאת מחויבות לדברי התורה תפרה את אותו רובד בסיסי של תפיסתנו את המציאות, ותיישר אותו לרצונו של הקדוש ברוך הוא. החקירות והדקדוקים ההכרחיים לשם הבנת הדברים הם רק מכשירי מצוה לאופן הבסיסי של לימוד התורה, בקריאה ישירה, פשוטה ומלאת רגש.

 

והיו לאחדים בידיך

ההיבטים השונים של התורה, והעובדה שהקריאות השונות שלה אינן בעלות טון אחד, מעוררים חוסר נוחות בקרב רבים. מתוך כך נוטים הלומדים לבקש הרמוניה בין רבדי ההבנה השונים, כך שהקריאה של הדרש תעלה בקנה אחד עם המובן הראשוני והפשוט של המקרא. בקשת הרמוניה זו היא חשובה ומובנת. עם זאת חשוב להיזהר שהרצון הטבעי להרמוניה לא ישבש את השלבים הראשוניים של הלימוד.

על ידי הענקת מקום של כבוד לכל אחד מהרבדים של התורה, מתן טיפול ראוי לכל אחד מהם, ויצירת יחס טבעי ולא מאולץ ביניהם, ניתן לכונן תמונה שלמה של הבנה יהודית.

אם נבקש לקרוא את פשוטו של מקרא, כלומר, את המקרא במובנו הראשוני ללא פרשנות חז"ל, מתוך מאמץ מאולץ להתאימו לדרש, נמצאנו עוסקים בדרש ולא בפשט. בדרך זו נאבד את רובד הפשט, וגם את הדרש לא נבין נכונה. אם אנו רוצים להכיר את פשוטו של מקרא, יש לגשת אל הפסוקים ללא הנחות מוקדמות, ולפרש אותם מתוך עצמם. את הקריאה הזו ראוי, לדעתי, להתחיל באופן הפשוט ביותר, בקריאה ערנית ורציפה, אך לא דקדקנית ובוחנת. משם יש לעבור לקריאה מדוקדקת ועיונית יותר, וכך להתקדם להשוואת פרשיות ולאבחנות כלליות במקרא. עם קריאה זו יש לגשת למדרשים ולנסות להבין מהיכן בפסוק נובעים דברי המדרש. בסופו של תהליך, ודוקא בסופו, ניתן וראוי ליצור הרמוניזציה בין הפשט לדרש לכדי הבנה שלמה של הפסוקים. אולם אם מנסים לקרוא את הפשט לאור הדרש או את הדרש לאור הפשט, הרי שעלולים לאבד גם את זה וגם את זה.

על ידי הענקת מקום של כבוד לכל אחד מהרבדים של התורה, מתן טיפול ראוי לכל אחד מהם, ויצירת יחס טבעי ולא מאולץ ביניהם, ניתן לכונן תמונה שלמה של הבנה יהודית. בדרך זו יהיה לימודנו חלק מהרצף היהודי של לימוד התורה, ולא ניסיון המנותק ממסורת הלימוד של דורות של חכמים וסופרים.

עם זאת, גם כשסבורים אנו שהבנו היטב פרשה מסוימת ועברנו כבר את כל השלבים המתוארים, תמיד חשוב לשוב ולקרוא אותה מראשיתה, קריאה פשוטה ביותר, ולהוסיף עליה את רבדי הקריאה המתקדמים יותר. עיסוק קבוע גם ברבדים הבסיסיים בתורה עשוי לסייע בהחזרת היחס הראוי לאותם דברים ש"כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה".[7]


[1] מאמר זה נכתב בימי האבל על מו"ר הרב לייב מינצברג זצ"ל, גדול מורי המקרא בדורנו. סבורני שהרעיון המרכזי שביקשתי לבטא פה בלט מאוד באופן לימודו ובהגותו. ביטוי מסוים לתפיסה זו ניתן למצוא במאמר המבוא לספרו "בן מלך על התורה", חלק א, מאמר ו.

[2] ראיית התורה בתור שירה מופיעה בהקדמת הנצי"ב לפירושו על התורה.

[3] שו"ת מהרש"ל סימן צח, הובא במשנה ברורה כה, מב. מופיע גם בשו"ת הריב"ש סימן קנז.

[4] תודתי לידידי הרב יצחק רצקר על דוגמא זו.

[5] סוטה לו עמוד ב.

[6] שמעתי בשם הרב משה מינצברג שליט"א כי שלוש דרגות יש בטבעיות: אדם מהעולם העתיק הרוכב על סוס, אדם מודרני הנוסע ברכב, ואדם מודרני הרוכב על סוס. האחרון הוא כמובן הפחות טבעי מכולם.

[7] הקדמת מסילת ישרים.


תמונה:  KHALED FAZAA/AFP/Getty Images

5 תגובות על “פשוטו של אדם

  • מאמר נכון ,כתוב נפלא .
    מקביל בעייני להסבר של תופעה כלל עולמית אצל אנשי רוח, אינטלקטואלים ובוחני עולם; חזרה וחיפוש אל הטבע, אל הפשוט, אל האותנטי, מתוך הבנה שדווקא במקומות אלה, כדרך חיים, כדרכם של טקסטים, נמצא עושר אפשרויות רב יותר.פתוח יותר. כמאמרו של לאונרדו דה וינצ'י, היופי שבפשטות, הפשטות שביופי. more is less.
    השלם שווה תמיד יותר מסכום חלקיו.

  • המאמר נפלא!!!
    רק לא הבנתי למה הנחת הכותב לקראת סוף המאמר, שלימוד דרך הדרש יותר מחובר למציאות של החיים שלנו המודרנית.

  • מאמר מדהים. מכונן.
    יישר כוח!

  • תודה רבה.
    כוונתי לשינוי הגדול מיהדות שהמוקד שלה הוא בית המקדש, ליהדות בגלות. השינוי המציאותי הזה חייב מענה דתי, וחז"ל נתנו אותו הן בתקנותיהם והן בדרשותיהם (אני מדבר כרגע על מדרש אגדה).
    כמובן שמציאות החיים היהודית המשיכה להשתנות תדיר, והמענה לה ניתן בחיבורי חכמי כל דור. לכן הזכרתי את המטען שכולל גם את חז"ל וגם את החכמים באלפיים שנות הגלות.
    אף שיש בחינות מסויימות בהן תקופתינו דומה דווקא לתקופת התנ"ך – ישיבת ארץ ישראל בעצמאות מדינית, עדיין אני חושב שאנחנו דומים יותר לחז"ל מלאנשי המקרא, וכך גם תמונת היהדות שלנו.

  • התעלית מעל עצמך, ישי!
    יישר כח!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל