צריך עיון > סדר עיון > וזאת התורה > ללמוד תנ"ך בארץ הקודש

ללמוד תנ"ך בארץ הקודש

מאמר תגובה ל"וזאת התורה"

362
הרב יצחק מאיר יעבץ ר"מ בישיבת ההסדר החרדית 'דרך חיים' בגן יבנה.

לימוד התנ"ך בארץ ישראל צריך להעשות מתוך מבט חדש. אנו חיים במקום שבו התרחשו אירועי המקרא, וזכות זו מאפשרת לנו להבין טוב יותר את דבריה, לחוות אותם בצורה חיה ורעננה, ולחלץ מהם הנחיות מעשיות. לימוד התנ"ך בדורנו צריך לתת דגש על הכרת הארץ וההיסטוריה שלה, על משמעות החיים בארץ, ועל הממד המדיני של התורה.

יא' כסלו תשע"ט

במאמר "וזאת התורה" מעמת הרב רוזנברג בין שתי גישות ללימוד מקרא. הגישה הראשונה פונה ישירות אל המקרא, והפרשנים משמשים לה עוזרים ומורים. הגישה האחרת דוגלת בלימוד "מתווך", שבו ספר הלימוד העיקרי הוא למעשה הפרשן, והפסוקים אינם משמשים לו אלא רקע. מובן מאליו שיש גם גישות ביניים מרוככות, ואין זה עיקר עיסוקי בשורות הבאות. ברצוני להצטרף לגישה הראשונה, גישת הלימוד הישיר, ולתת בה טעם נוסף – טעם רענן של קריאת המקרא מתוך הזכות המיוחדת של דורנו לחיות בארץ הקודש, ארץ אבותינו. במידה מסוימת, אפשר לכנות את הגישה שאתאר להלן בשם "פרשן חדש".

זכה דורנו למה שלא זכו לו קדמונינו מפרשי התורה. אנו חיים כיום בארץ שבה התרחשו רוב מאורעות התנ"ך, ובה הוא נכתב. זכות זו מעניקה לנו יכולת מיוחדת להתבונן מחדש בפרשיות המקרא ולמצוא בהן טעם רענן

הקריאה שאני מציע אינה מתמקדת דווקא בהבחנה בין פשט ודרש, אלא מבקשת להתגבר על הקריאה מתוך הרגל ולהגיע לקריאה מתוך התבוננות. כולנו מכירים באופן בסיסי את סיפורי התנ"ך, ואנו מורגלים לקרוא אותם בדרך מסוימת. קשה לנו להתבונן בהם מחדש, וכך אנו נותרים פעמים רבות עם ההבנה הראשונית שלהם, ומחמיצים בין היתר גם עומק מיוחד שניתן להשיג מתוך החיים כיום בארץ שבה חיו דמויות התנ"ך עצמן. בעיה דומה לזו ניסח כבר אחד מן הקדמונים, רבנו בחיי אבן בקודה, בספרו חובות הלבבות:

תחשוב עם נפשך ותתבענה על כל עניין שנתיישב אצלה מענייני ידיעת האלוהים ותורתו, ודברי הראשונים, וחידות החכמים, וענייני התפילות אשר ידעת מעת נערותך, וברוב ימי גידולך ולמודך תחלה. כי צורת העניינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה. וכל אשר תוסיף הכרת האדם, יוסיף בירור בעניינים. על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחילת לימודך מן העניינים המסופקים והסברות העמוקות.

אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך, לעיין בספר תורת האלוהים וספרי נביאיו, כמי שלא למד מהם אות. ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במילותם ובלשונם, ומה שסובלות מן העניינים, ומה שיש מהם כפשוטו ומה שאינו כפשוטו. ומה שיש מהם נראה, ומה שהוא מהם נסתר. ומה שהסברא נמצאת בו, ומה שאין הסברא נמצאת בו. וכן תעשה בתפילות ובתשבחות. (שער חשבון הנפש, פרק ג, חשבון עשרים וארבע).

רבנו בחיי קורא לאדם לגשת מחדש לעניינים המוכרים – תורה שבכתב, מילות התפילה, ותורה שבעל פה על כל סוגיה. מול הנטייה להמשיך במוכר ובמובן מאליו, הוא דורש מאתנו לרענן מעת לעת את ההבנה המוכרת לנו מילדות ומנערות. יש אמנם מעלה בכך שהבנת הילדות תלווה את האדם עד זקנה ושיבה, באופן שאמונותיו הבסיסיות נטועות בעומק נפשו כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. אך מאידך, מתריע בעל "חובת הלבבות", האדם עלול להחמיץ את ההבנה העמוקה והמרוממת שלא היה מסוגל לה בקטנותו. גם לאחר שבגר ויכולותיו התפתחו, הוא ישתמש בהן ללמידת עניינים חדשים בלבד, ואילו את הישנים יותיר על כנם ללא בניית קומות נוספות וללא חשיפת שכבות עומק.

בדורנו, הפנייה למבט חדש בלימוד המקרא אינה רק ביחס לבגרותו של הלומד. זכה דורנו למה שלא זכו לו קדמונינו מפרשי התורה. אנו חיים כיום בארץ שבה התרחשו רוב מאורעות התנ"ך, ובה הוא נכתב. זכות זו מעניקה לנו יכולת מיוחדת להתבונן מחדש בפרשיות המקרא ולמצוא בהן טעם רענן. להלן אבקש להעיר על שלשה תחומים שבהם ניתן וראוי להתבונן מחדש על הישן והמוכר: הכרת המקומות שבהם אירעו סיפורי המקרא והבנת פרטיהם; מקום החיים הארציים בעבודת ה' של היחיד; וההשלכה של הוראות נבואיות על ההתנהלות הלאומית.

 

ידיעת הארץ

התורה הינה הרבה יותר מאשר מצוות עשה ומצוות לא תעשה. היא מספרת לנו סיפור עמוס בפרטים, שמות מקומות, אישים וסדרי זמנים. אם חשוב לתורה לספר לנו את כל זאת, הרי שדבר ה' הוא ויש ללומדו ולהבינו. אכן, קדמונינו התאמצו להבין את כל פרטי הכתובים, ולא רק את המצווה בהם והמוזהר מהם. כבר בין התנאים אנו מוצאים דיון בשאלה היכן הם ההרים "גריזים ועיבל" שעליהם מצווה התורה את הברכה והקללה, למרות שמדובר במצווה לשעתה שאין לנו עוד עניין מעשי בה (סוטה לג, ב). כן, עסקו חז"ל עסקו בשאלת מיקום קבורת רחל ואף נחלקו האם הוא בחלקו של בנימין, צפונית לירושלים (רבי מאיר בספרי, דברים שנב), או דרומית לירושלים, בנחלת יהודה (תוספתא, סוטה פרק יא, הלכה יג, וראה רש"י ורמב"ן, בראשית לה, טז). גם שאלות היסטוריות של תיארוך מאורעות העסיקו את חז"ל, למשל השאלה מתי אירעו פרשיות פילגש בגבעה ופסל מיכה (סדר עולם פרק יב; רש"י ורד"ק, שופטים יז, א; תנאי דבי אליהו רבה, פרק יא; ועוד). האמוראים אף נחלקו על מה יצא קצפו של האיש הלוי על פילגשו (גיטין ו, ב). כן ישנן דוגמאות רבות נוספות, כגון חיבורו של רבי יוסי בן חלפתא, "סדר עולם", המוקדש כולו לסדר זמני המקראות – הן אם יש לכך השלכה הלכתית כמו מניית שנות השמיטה, והן לצורך פרשנות המפרשת את הפסוקים ומיישבם כראוי.

הכרת דרכי האורך של הארץ מבארת את מסע ארבעת המלכים ומרדף אברהם אבינו אחריהם, את מסע סנחריב, את דרך גולי בבל, ו"על הדרך" מתבארת נבואת "קול ברמה נשמע". ההליכה בשבילי הארץ לאור הבנה כזו מחייה לנגד עיננו את מעשי האבות ועוזרת לנו להתחבר אליהם

גדולה היא זכותנו עד מאוד. זיכנו גואל ישראל לשבת על האדמה אשר נשבע לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולברכו עליה, ואנו יכולים היום להבין אל נכון מאורעות, מקומות וזמנים על פי המוכר לנו בחוש. אינו דומה לימוד מלחמת אמציה מלך יהודה עם יואש בן יהואחז מלך ישראל (מלכים ב, יד) מתוך הספר, ללימודו מתוך ידיעת הארץ. הנביא מספר כי המפגש ביניהם התרחש בבית שמש אשר ליהודה. ללא הכרת השטח אין לנו יכולת להבין מדוע. אולם, הכרת המקום מגלה שהמפגש באותו המקום לא היה אקראי. בית שמש נמצאת בשפלה, ועבור מלך ישראל, המגיע מצפון, הגישה אליה נוחה בהרבה מאשר פריצה אל אזור ירושלים ההררי. אמציה היה אמור מסיבה זו להעדיף להתבצר בירושלים, אלא שהוא יזם את המפגש המלחמתי כדי להראות את כוחו.

מעבר להבנה שהוא מעניק לנו, זיהוי המקומות ההיסטוריים אף מעמיד לנגד עיננו את קורות הימים ההם. הנביא מתאר כיצד יואש מלך ישראל תפס את אמציהו מלך יהודה והביא אותו לירושלים. כאשר נכנס מלך ישראל לירושלים מכיוון מערב, הוא פרץ את חומתה הצפונית משער אפרים עד שער הפינה ארבע מאות אמה, כדי למנוע ממלך יהודה לשוב ולהתבצר מפניו. 400 אמה אלה הם 200 המטרים העליונים של השוק היורד בימינו מרחבת שער יפו (שער הפינה הצפון-מערבי של חומת ירושלים באותה תקופה) בואכה שער אפרים (המקביל לשער שכם; סיבת קריאת השם זהה). ביקור במרתף הקרוי היום "המגדל הישראלי" מעמיד לנגד עיני הלומד את הקרב שהתרחש שם בעת כיבוש העיר, ומאיר באור חדש את נבואת ירמיהו "מצפון תיפתח הרעה". באופן דומה, הכרת דרכי האורך של הארץ מבארת את מסע ארבעת המלכים ומרדף אברהם אבינו אחריהם, את מסע סנחריב, את דרך גולי בבל, ו"על הדרך" מתבארת נבואת "קול ברמה נשמע" בהתאם למחלוקת שצוינה לעיל בשאלת קבר רחל. ההליכה בשבילי הארץ לאור הבנה כזו מחייה לנגד עיננו את מעשי האבות ועוזרת לנו להתחבר אליהם.

הכרת השטח יכולה לתת לנו גם הבנה טובה יותר של הלכות ששנו התנאים. המשנה מחלקת בין שילה לירושלים: "שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה" (מגילה פרק א, משנה יא). הלומד מבין שבשילה אוכלים כל עוד רואים ממרחק את המשכן – עד מלוא העין. אולם, העומד בתל שילה באתר המשכן ומביט סביב יראה את חומת ההרים הסוגרת על האזור – ממש אותו מבנה טופוגרפי כמו ירושלים (אזור הר המוריה ועיר דוד) ש"הרים סביב לה". המשנה מקבלת כעת משמעות חדשה. הן בשילה והן בירושלים ישנה חומה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני, אלא שבירושלים יש צורך בחומה מעשי ידי אדם, ובשילה סמכה התורה על חומת ההרים לבדה.

ואם בירושלים עסקינן, נזכיר הלכה שתנהג בקרוב בימינו. נחלקו בית שמאי ובית הלל על גילו של קטן שחייב אביו להעלותו לרגל: "איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית" (חגיגה פרק א, משנה א). מה המאמץ הנדרש כדי לעלות מירושלים להר הבית? כדי להבין זאת כדאי לרדת לבריכת השילוח ולהתחיל בעליה לכיוון הר הבית. לא רק הילדים הקטנים יתעייפו. מעניין לציין לדברי רש"י (חגיגה ו, א), שכתב מדעתו הרחבה שעליה מירושלים להר הבית קשה יותר מאשר משילה למשכן. כך הם אכן פני הדברים בשטח, וסוד ה' ליראיו.

 

החיים בארץ לאור המקרא

בקשת עבודת ה' לאור מסורת הדורות המאורחים מביאה לעתים קרובות להבנה שהחיים הארציים, "העולם הזה", הם ניסיון בלבד, ויש לעבור אותם כמה שיותר מהר כדי להגיע לעולם הבא. עובד ה' מנער מעליו כל העת את הבלי העולם הזה, עול מלכות ועול דרך ארץ, וככל שירחיק מהם כך יתקדש ויתקרב לבורא. יש אמנם מקום לתפיסה זו, אך לימוד המקרא מתוך חיבור והערצה לאבותינו ולגדולי האומה מלמד אותנו יחס אחר לעבודת ה'. עבודת ה' נעשית דווקא מתוך חיי העולם הזה, מתוך מעורבות בהם. כך הייתה עבודת ה' של האבות – עבודה מתוך רעיית צאן וחפירת בארות. זוהי עבודה של עמלי יום ושל אנשי מלחמה. עשירותם של אבות האומה מודגשת בתורה, והצלחתם בקנייני העולם זוכה לציון ולחשיבות. הרמב"ן תובע מר"א אבן עזרא את עלבונו של יצחק אבינו, כשראב"ע מפרש שירד מנכסיו שהוריש לו אברהם. הרמב"ן אינו מוכן לקבל שמי שנאמר עליו שזכה לברכת ה' יאבד את נכסיו. האבות היו מלכי ארץ ובעלי ברכת הצלחה בעניינים גשמיים, ועבדו את ה' ודווקא מתוך אותה ברכה (רמב"ן, בראשית כה, לד). לאורך ספר מלכים, מלכי יהודה הצדיקים מלכו יותר שנים (16 ומעלה) ממלכי יהודה הרשעים (16 ומטה, למעט מנשה ששב בתשובה), והצליחו במעשיהם בכיבוש הארץ ובנייתה, באיסוף אוצרות והכנעת אויביהם.

המקרא איננו רואה בחיי העולם הזה ניסיון, במובן של משהו שיש לברוח מפניו ולהתפלל שלא לבא לידיו. להיפך, הבטחת הגמול במקרא היא לעולם הזה והצלחותיו, שלא כפי שהורגלנו לחשוב בשנות גלותנו הארוכות. מה שלימדונו חכמינו בעת הסתר פנים אינו מה שמלמדנו המקרא בעת גילוי פנים

המקרא איננו רואה בחיי העולם הזה רק ניסיון, במובן של משהו שיש לברוח מפניו ולהתפלל שלא לבא לידיו. להיפך, הבטחת הגמול במקרא היא לעולם הזה והצלחותיו, שלא כפי שהורגלנו לחשוב בשנות גלותנו הארוכות. מה שלימדונו חכמינו בעת הסתר פנים אינו מה שמלמדנו המקרא בעת גילוי פנים. דוד המלך, שהיה יושב ועוסק בתורה ודן דין אמת כפי שמתואר בגמרא, היה גיבור מלחמה ומיטיב נגן, כמתואר במקראות. הוא עבד את ה' בשניהם. אנו נותרנו לרוב עם היכולת לדבוק בבורא דרך תורתו בלבד, ואילו את היכולת להתנשא אל על על-ידי כלי העולם הזה – שכחנו.

הלומד ומעיין היטב במקראות, וחשוב יותר, המקשיב קשב נכון לצלילי המקרא, יטעם טעם גן עדן בכל אשר יפנה: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". בית המדרש שאליו נמשוך את "המנוול" לא יהיה רק זה שבו לומדים את קושיות ופירוקי הראשונים, אלא גם זה שבו מרטיטה הרוח את מיתרי הכינור, ומבעד לחלונותיו נשמעות פעיות הכבשים.

 

חיי האומה על ארצה

ההבנה המחודשת של התורה שבכתב באשר לטיבה של עבודת ה' אינה נוגעת רק ליחיד השואף מעלה. המקרא מעמיד את סוד העבודה על חיי האומה, חיי הכלל. עומק העניין והיקף המשמעות של חיי הכלל אבדו מאתנו בשנות הגלות והחושך, עת היינו מכונסים בקהילות, בעיירות אשר נפוצו אבותינו. המקרא משיב אותנו אל חייה של אומה – "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – היושבת על אדמתה ועובדת את ה' בתור יחידה אחת. רוב סיפורי המקרא אינם עוסקים ביחידים, גדולים ככל שיהיו, אלא בפעולה הלאומית ובמעשיהם של מלכי האומה. אין המקרא מספר לנו את מעשיו הפרטיים של אליהו הנביא קדוש ה', אלא את אלה שמשתקף מהם מצב העם והממלכה. גם כאשר הקריאה ראשונה אינה מורה על משמעות רחבה זו, לימוד עומק הפשט וידיעת קורות העתים יביאו להבנת משמעותם לחיי האומה. ניתן להביא דוגמא לדבר ממעשה יונה ושליחותו לנינוה בירת אשור, על רקע מלכותו של ירבעם בן יואש הכובש את ארם – ואין כאן המקום להאריך בכך.

אכן, כלל הוא בידינו שנבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד, א), ונבואות שנכתבו הן דווקא אלו שנצרכו לדורות. ומהו הצורך בהן? האם כולן באו ללמדנו את המסר הכללי של שכר ועונש – שאם יעשה אדם את המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו? האם אין ללמוד מהן מסר ספציפי יותר על חיינו אנו?

דומה שניתן לרכוש מבט נכון על אירועים לאומיים ועל תהליכי קבלת החלטות רצויים כאשר עוסקים ברצינות בספרי המקרא מתוך הקשבה והעמקה, ומבינים את פשט הדברים מתוך הרקע ההיסטורי שלהם

ניתן לרכוש מבט נכון על אירועים לאומיים ועל תהליכי קבלת החלטות רצויים כאשר עוסקים ברצינות בספרי המקרא מתוך הקשבה והעמקה, ומבינים את פשט הדברים מתוך הרקע ההיסטורי שלהם. אימתי מותר למנהיג לקחת סיכון מחושב ולא ללכת רק אחרי שיקולים מדיניים וצבאיים? האם ניתן לתבוע ממלך שיעצום את עיניו נוכח הסכנה ויישען באלוקיו? ניתן לענות על שאלות אלו מתוך עיון מעמיק בדברי הנביאים. ישעיהו תובע מחזקיהו שלא לכרות ברית עם מצרים, אך גם לא לכבד את שליחי מלך בבל; מאידך, ירמיהו קורא לקבל את עול מלך בבל. מדוע? כדי לענות על כך צריך להבין היטב את התהליך שהתרחש במאה השנים שחלפו ביניהם. מתוך כך, ניתן לקחת מוסר השכל גם לחיי עם ישראל בימינו.

מה ציפה אלישע מיהוא בן נמשי ובמה כשל יהוא והכזיב את שליחותו? היאך הזניח את הקרב ברמות גלעד כדי לבצע הפיכה נועזת בתוככי הממלכה, תוך שהוא קוטל בחרבו גם את השלום שהשתרר סוף סוף עם ממלכת יהודה? זאת בנוסף לחזית צפונית חדשה מול צידון מוצאה של איזבל, ונחיתות מזרחית מול ארם בנטישת הקרב, וכניסה למעשה למצב של מצור מדיני מוחלט מכל צד. האם היה מעשהו רצוי או לא? עיון מעמיק בדרך הלימוד האמורה מגלה כי הסיכון הגדול היה נכון ומותר רק בכפוף להשלמת המהלך הרוחני. כיוון שנכשל יהוא בהובלת המהלך הרוחני, עבר אלישע להושיע את היחידים. בסדרה של ששה עשר נסים גלויים, חלק גדול מהם לתשועת יחידים אלמוניים ופתרון מצוקותיהם, מבקש אלישע להראות שאלוקי ישראל לא זנח את עמו, למרות הכישלון הלאומי הנורא והדכדוך שנמשך עד יואש וירבעם השני שהושיעו את ישראל רק כעבור שני דורות.

אולי איננו יכולים להוציא מתוך מקראות אלו הלכה ברורה והוראה מעשית קונקרטית, כל עוד אין נביא ואין אתנו יודע עד מה. אולם ניתן למצוא בהם קריאת כיוון וגילוי מילתא כיצד רואה הנבואה את מצבנו. לא נוכל לפעול בוודאות רק על סמך הבנתנו זו. אולם, אם נתבונן בפרשיות אלה נוכל ללבן ולהעמיק את הבנתנו מהו רצון ה' מאתנו, כיחידים וכאומה, במצבים מורכבים שמזמנים החיים.

***

הרב רוזנברג מתאר במאמרו תחייה מסוימת של לימוד תנ"ך בישיבות. אולם, גם מבין הלמדנים הלומדים ומעיינים מעט בתורה מתקבל לעתים הרושם כי מדובר בלימוד משני. ישנה הבנה כי אנו מחויבים לתורה שבכתב במידה מסוימת, אבל המקום שלה הוא לימוד קליל לשעת מנוחה. דומה שיש מקום ללימוד מעמיק ועיוני מסוג חדש, שבו עמל הלימוד מורכב גם מעיון במפות ובחומר עזר היסטורי, או מוטב, הליכה בשטח מפעם לפעם מתוך ניסיון לדמיין שוב את המאורעות ולהקשיב לדבר ה' במקום שנאמר. כך נוכל לזכות אולי לכבוש פסגות נוספות בלימוד התורה ובעבודת ה'.

6 תגובות על “ללמוד תנ"ך בארץ הקודש

  • יפה מאד.
    יישר כח!

  • המאמר מבהיר היטב את הסכנה בלימוד מתוך המקרא בלי פרשנות. למשל המשפט: "מה שלימדונו חכמינו בעת הסתר פנים אינו מה שמלמדנו המקרא בעת גילוי פנים", הוא מדהים בדחיה של תורה שבעל פה. ובאופן כללי כל המאמר הזה בעצם בא לקעקע את לימודם של חז"ל והתורה שבעל פה כי כבר חזרנו לארצנו ואנו צריכים לקבל את הדברים כמות שהם ולא כמו שהבינו אותו הראשונים וכו', נפוץ על פני הארץ ונראה את המקומות שבהם היו אבותינו ונרגיש את אשר הרגישו הם ומזה נגיע אל הצורה האמיתית לעבוד את ה'…. ולא דרך דברי חז"ל והראשונים.
    דוגמא בולטת נוספת היא התפיסה שאם אברהם היה עובד אדמה ואף על פי כן עובד ה' כן מתאים גם לנו שהרי כך מבואר במקרא שהאבות היו עובדי אדמה וכו' והם עובדי ה' האמיתיים, בלי עיון בדברי חז"ל על זה, בלי התייחסות לשינוי המציאות בלי התייחסות לביטול הנבואה בעולם, פשוט כך מה שמתאים לאברהם אבינו מתאים גם לנו… כאן כבר עברנו מתפיסה כוללת בדבר עבודת ה' להשלכה ממשית וקונקרטית שיש לתפוס מתוך המקרא. כשלומדים "פשוטו" של מקרא בלי עיון ובלי דברי חז"ל אפשר להגיע רחוק מאד והמאמר הזה ממחיש זאת היטב.

  • מאמר יפה ודוגמאות טובות! תודה

  • תודה למברכים ותודה למבקר. אני מודה שהמשפט שציטטת עלול להתפרש לא טוב, למרות שקריאת המאמר מבהירה שאין בו שום קריאת תיגר על חכמי הדורות, לא על תנאים ואמוראים חלילה וחס, ולא על מסורת הדורות.
    הטענה היא שיש מקום לזוויות נוספות או מוקדמות למה שאנו רגילים אליו, לא כסתירה אלא כהשלמה.
    מעבר לכך ברור שיש הבדלי גישות ואתה דוחה את גישתי. מקובל עליי לגמרי.

  • בתוך עמי אנכי יושב ואני רואה את הנזקים העצומים שנגרמים מלימוד תנ"ך כפשוטו ללא פירוש חז"ל . כבוגר ישיבות חרדיות ,בתחילה היתה לי ביקורת על מיעוט לימוד התנ"ך בישיבות, אולם לאחר שנחשפתי לציבור אחר שכן לומד וראיתי את הנזקים העצומים שזה גורם ביסודות האמונה ובעיקר בטשטוש ההבדלה בין ישראל לעמים חזרתי בי ואני אומר שעדיף לא ללמוד תנ"ך מאשר ללמוד בלי להיצמד ולקבל את דברי רש"י על כל מילה ומילה גם אם זה לא בדיוק מתאים לטקסט, ולא לרוץ לשום מפרש אחר .צריך להבין שרש"י אינו פרשן כפשוטו ,לרש"י היתה אג'נדה/תפיסת עולם שאותה הוא הכניס בפירושו גם אם זה לא יסתדר עם הטקסט,ביסדדה של תפיסת העולם של רש"י עמדה המגמה לחבר בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ ולהכניס את פירושי חז"ל לתוך הטקסט בעיקר במקומות שנוגעים ליסודות האמונה ולכן שומר נפשו ירחק מכל לימודי התנ"ך ומרבני תנ"ך למיניהם שמרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם ביחס לאישים בתנ"ך וביחס ליסודות האמונה כגון הבדלת ישראל מהעמים .[אני מתנצל על הסיגנון הלא כ"כ ספרותי פשוט איני רגיל בכך רק ראיתי חובה לזעוק ]

  • ליאיר, תגובה מעניינת, רק רציתי להבין איך לימוד תנך מכל סוג שהוא יכול לטשטש את ההבדל בין ישראל לעמים. אני מכיר 'בעיה' הפוכה, שהתנך מחזק מאוד את ההבדל הזה, ויש אי אלו שזה מפריע להם ואכ"מ. אבל הפוך???
    אשמח ואודה לך על הסבר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל