אחד המשפטים השגורים בפיו של מורי ורבי, הרב שלמה וולבה זצ"ל, היה: "אסור לנו להיות 'טייפרקורדר' של הדור הקודם". כך היה חוזר ואומר לנו, התלמידים, ולמחנכים שהיו מתדפקים על דלתו, שביקשו ממנו עצה והכוונה. החינוך, לימד אותנו הרב וולבה, אינו העתקה של אורחות החיים של הורינו. הילדים אינם סליל הקלטה והמחנך אינו רשמקול. חינוך הוא הוראה של מסורת העבר, כאשר רגלינו נטועות היטב בהווה ומבטנו מופנה אל העתיד.
כלפי מה הדברים אמורים? לכל דור ודור אתגרים משלו. לא ראי דור ילדינו, עם חידושי הטכנולוגיה שבו ותרבותו ההישגית והאינדיבידואלית, כראי דור שבו אנו גדלנו, שבו משלה בכיפה המפלגתיות; ולא ראי זה וזה כראי דור סבינו, שבו השפה והאתגרים היו אידיאולוגיים. התפקיד של המחנך הוא לדעת להעביר את ליבת המסורת מדור לדור, אך לא כמו "טייפרקורדר", אלא מתוך התאמה למצב הדור ולדרישותיו.
להלן ארצה להתייחס לאתגרים המיוחדים של מערכת החינוך בימינו, מתוך ניסיוני בהכשרת מורים ובבניית תכניות חינוך. בדברי אתייחס בעיקר לאתגר ה"מוסדיות", שעליו עמד הרב לוי במאמרו.
סטנדרטיזציה בחינוך
המאפיין המרכזי ביותר של החינוך המודרני הוא הסטנדרטיזציה במערכת החינוך. מחינוך ביתי, או קהילתי, הפך החינוך למערכת עצומה, ל"מוסד". בית הספר מחולק לכיתות, למחלקות, למקצועות, ובו מדדי הערכה קבועים ומאורגנים, טקסים, תלבושות, תקנונים. עובדיו, המורים, עוברים הכשרה ממוסדת והם מלמדים "חומר" לימודים קבוע ומסודר. בית הספר הופך לסוג של מפעל, אולי אפילו "פס ייצור". נכנסים אליו תלמידים בגיל מסוים, ולאחר מספר שנים ותחנות בתהליך, הם יוצאים ובידם תעודה.
תהליך זה הוא תהליך של "סטנדרטיזציה". החינוך הופך להיות משהו בעל סטנדרטים קבועים ומוגדרים בחברה. הפן האישי והייחודי שלו אובד, ותמורתו אנו מקבלים מערכת – "מערכת החינוך".
לתהליך זה יש יתרונות וחסרונות, אך מעל הכל, הוא בלתי נמנע. היתרון העיקרי של הסטנדרטיזציה הוא היכולת לקבוע יעדים בחינוך עבור חברה שלמה ולוודא שהיא עומדת בהם, פחות או יותר. ללא קביעת סטנדרטים, ניהול ופיקוח, עלולות להתפתח בחברה בעלת מבנה כמו שלנו, חברה עירונית מודרנית, תופעות של הזנחה, נשירה ובערות נרחבת. הקהילה, גם זו החרדית, גדולה מדי מכדי לדאוג באופן פרטני לכל יחיד ויחיד מחבריה. בעבר, בחברה כפרית יותר, מצומצמת במספר חבריה ובעלת קשרים איתנים וישירים בין כל משתתפיה, היה ניתן להבטיח ביתר קלות השגחה אישית על כל ילד וילדה, נער ונערה. אולם כיום אין מנוס ממבנה חינוכי מערכתי, הקולט לתוכו את הילדים באופן ממוסד ומבטיח כי תוענק להם השכלה בסיסית.
תהליך זה הוא תהליך של "סטנדרטיזציה". החינוך הופך להיות משהו בעל סטנדרטים קבועים ומוגדרים בחברה. הפן האישי והייחודי שלו אובד, ותמורתו אנו מקבלים מערכת – "מערכת החינוך".
עם זאת, האתגר שתהליך זה מעלה עצום. עיקרו של האתגר הוא איך לא לשכוח את הפרט, האינדיבידואל, בתוך המערכת. לממסדיות ישנה נטיה לבטל את היחיד ולבלוע אותו בין חומותיו של המוסד. לאפיין אותו באמצעות מספר, ציון, דרוג ותעודה. ממסד אינו רואה אנשים, אלא "תלמידים" – הילד מקבל תפקיד מוגדר בתור "תלמיד", בתוך מערכת יחסים מוגדרת מאד עם בית הספר. עליו להביא ציונים טובים, להגיע בזמן, לשמור על משמעת וכיוצא באלה. להלן ארצה לייחד את הדיבור על שני ביטויים של חשיבה ממסדית, הנוגדת את החשיבה החינוכית. הראשון הוא הגישה ה"כלכלית" לחינוך, והשני הוא תרבות "היועצים הארגוניים" שמשתלטת לפעמים על המערכת. לבסוף, ארצה להצביע על אתגר נוסף בחינוך הממסדי, אתגר החינוך הרגשי.
אתגר התוצר
"גישה כלכלית" בחינוך היא צורת חשיבה של "תוצר". כלכלה היא מדע המעוניין ביעילות מרבית של מערכות. יעילות, בשפה הכלכלית, נמדדת בממדים כמותיים של "תוצר". התהליך אינו חשוב בעולם הכלכלי, גם לא מידת ההשקעה במוצר, או הרצון הטוב של כל המעורבים בדבר. אין התקדמות "יחסית" – זה לא משנה אם בעל המלאכה הוציא את המרב מחומר הגלם שהיה תחת ידו, כל עוד הוא לא הצליח למכור. המדדים של השוק הכלכלי נוקשים מאד. הם תחרותיים, כמותיים, ובעיקר – עיוורים. יעילות של שוק נמדדת רק במבחן התוצאה, התוצר – כמה רווח הצליח בעל העסק להפיק.
לעתים נדמה כי גם במערכת החינוך משתלטת צורת חשיבה מסוג זה. מה הם מבחני המיצ"ב אם לא מדד סטטיסטי ליעילות בתי הספר? חינוך, בגישה זו, הוא שוק של תוצרים, הנמדד במבחנים כמותיים ומושווה למערכות דומות בעולם. כיוצא בו, דרך ההערכה המדרגת בתי ספר לפי ממוצע ציוני הבגרות. החשיבה על חינוך באמצעות ממוצעים, גרפים ונתוני רבעון, עלולה להשכיח ממנו שמלאכת החינוך היא משהו הרבה יותר משמעותי מניהול יעיל של עסק.
בחברה החרדית המצב אולי קצת שונה, בעיקר בחינוך הבנים, שם אין "סטנדרטיזציה" המוטלת מגבוה, וגם אין מדדים כמותיים רשמיים. אולם מבט קצת יותר מעמיק מגלה כי גם חינוך הבנים בחברה החרדית מתאפיין ב"מוסדיות", וההבדלים בינו לבין מערכת החינוך הכללית חיצוניים באופיים. הלא ישיבה קטנה נמדדת לפי מספר התלמידים שהיא שולחת לישיבה גדולה פלונית או אלמונית, ובתי ספר כיוצא בו. באמצעות מנגנוני הערכה בלתי פורמליים, מוסדות החינוך החרדיים לבנים מסווגים, ממיינים ומתייגים את חניכיהם באופן דומה למוסדות מודרניים מקבילים. הישיבה הקטנה, כמו גם החיידר המודרני, הם "מערכות" חינוך לכל דבר ועניין, והאתגרים הניצבים בפניהם דומים לאלה שבחינוך הממלכתי ובחינוך הבנות. זאת אף שהמבנה של "בית מדרש", לצד צורת הלימוד המקובלת בישיבות, עשויים להיות תשובה אחת לאתגר הסטנדרטיזציה הנ"ל – אתגר התוצר.
תרבות היועצים הארגוניים
הביטוי השני של החשיבה הממסדית החונקת את הרוח החינוכית הוא מה שאני מכנה "תרבות היועצים הארגוניים". בעולמנו, העולם המודרני הביורוקרטי והמאורגן, רווחת מאד צורת חשיבה הדומה במקצת לגישה הכלכלית שהזכרתי קודם לכן. צורת חשיבה זו ניזונה גם מהחתירה לקראת "יעילות מרבית", אלא שבמקרה זה, המטרה שלה היא היעילות הארגונית. כך בכל חברה, תאגיד, גוף ממשלתי או עמותה, נוכל למצוא "יועצים ארגוניים" שתפקידם לארגן את המערכת באופן מיטבי. אין פסול בצורת חשיבה זו כשלעצמה, אך חשוב להכיר בכך שהיא שמה במוקד את ה"ארגון", את האופן שבו ניתן לעצב את המערכת, על חוזקותיה וחולשותיה, על הצד הטוב ביותר. יועצים ארגוניים באים ב"גישה מצבית", כלומר לראות את המצב הנתון ולנסות להפיק ממנו את המרב. הם אינם שואפים לחנך. חינוך צריך לנקוט גישה "מעצבת", כלומר לשאוף להוציא מהחניכים יותר ממה שגלוי לעין. ליועצים ארגוניים אין "חזון" אלא "יעדים". וכאן, כאשר הדבר נוגע לחינוך, יש בעיה.
חינוך צריך לנטוע בחניכיו שאיפות ולנסות להוציא מהם "יותר". הוא צריך לשכנע אותם, לעודד אותם, לגרום להם להאמין בעצמם ולהסביר להם מדוע מה שהם עושים בבית הספר חשוב. הוא לא אמור "לארגן" אותם. הגישה הארגונית מתייחסת אל התלמידים כמו אל חומר גלם במפעל: יש איכותיים, יש איכותיים פחות ויש גרועים – איך אנחנו יכולים לארגן את המערכת באופן המיטבי ביחס להפקת תוצאות? אבל צורת חשיבה זו אינה הולמת את תפקיד החינוך. החזון החינוכי לא צריך להיות ארגוני, כלומר כזה של יעדי תפוקה ויעילות מערכתית מרבית, עליו לחתור למשהו גבוה יותר, לטעת בתלמידיו אמונה וערכים ומשהו נוסף שילווה אותם במשך חייהם. בדבר זה, יועצים ארגוניים אינם יעילים במיוחד.
חינוך צריך לנטוע בחניכיו שאיפות ולנסות להוציא מהם "יותר". הוא צריך לשכנע אותם, לעודד אותם, לגרום להם להאמין בעצמם ולהסביר להם מדוע מה שהם עושים בבית הספר חשוב. הוא לא אמור "לארגן" אותם
כללו של דבר, מערכת החינוך בימינו היא אכן "מערכת". היא ממסדית, בין אם נרצה ובין אם לאו, ומצב זה יוצר אתגרים שיש לתת עליהם את הדעת. ישנה נטיה להתייחס אל החינוך כמו אל מערכות אחרות בעולמנו ולתת דגש בתוצר או בארגון. אבל אסור לנו לשכוח שבסופו של יום מדובר בחינוך, חינוך של יחידים בעלי צרכים ורגשות, שכל אחד מהם הוא עולם מלא.
פיתוח העולם הרגשי
אתגר נוסף הניצב לפתחו של החינוך הממסדי הוא פיתוח עולמו הרגשי של החניך. החינוך הממסדי, המשתדל להקנות לחניכיו מיומנויות בסיסיות, אינו בנוי מטבעו לפיתוח אינדיבידואלי של עולמו הרגשי של החניך. דבר זה נכון אמנם בכל מערכת חינוך ובכל זמן, אך לדעתי, בימינו יש בו צורך רב יותר. לא זו בלבד, אלא שבחינוך החרדי זהו אתגר קשה במיוחד, ובחינוך הבנים דווקא.
חינוך הבנים המסורתי בעולם היהודי נותן מקום רב לפיתוח יכולותיו השכליות של החניך. לימוד הגמרא ב"שקלא וטריא", הבנת המהלך, הפלפול, החידוד, הסברא – כל אלה תורמים רבות לכישורים האנליטיים של התלמיד. הוא לומד להגדיר הגדרות, לתת הבחנות ולחלק בסכין חריפה בין הדומים לכאורה. כישורים אלה נחוצים תמיד, אך הם הולמים במיוחד עולם שיש בו הייררכיה ברורה וחלוקת תפקידים קבועה – בין איש לאשה, בין אב לבן, בין קבוצות וקהילות ודתות. במקום של סדרים קבועים, היכולת של התלמיד ללמוד סיטואציה משתנה ולא קבועה ולהתמודד אתה פחות נחוצה. התלמיד אינו נדרש "להכיל את השונה", מכיוון שלכל אדם ואדם מקום ותפקיד קבוע בהייררכיה החברתית.
דא עקא, שבעולמנו, נרצה או לא נרצה, חלוקת התפקידים אינה כה קבועה. כמובן, חשוב מאד לחנך את התלמיד לדעת להבחין בין אסור למותר ובין טמא לטהור. עם זאת, כפי שאמר הרב וולבה, אסור לנו להיות "טייפרקורדר". עלינו להיות קשובים למציאות בעולם ולהבין עם מה עלינו להתמודד.
חינוך הבנים המסורתי בעולם היהודי נותן מקום רב לפיתוח יכולותיו השכליות של החניך. לימוד הגמרא ב"שקלא וטריא", הבנת המהלך, הפלפול, החידוד, הסברא – כל אלה תורמים רבות לכישורים האנליטיים של התלמיד. הוא לומד להגדיר הגדרות, לתת הבחנות ולחלק בסכין חריפה בין הדומים לכאורה.
למשל, חלוקת התפקידים בתוך הבית החרדי היום אינה כפי שהיתה בעבר. הגבר נדרש היום לעשות תפקידים שבעבר היו שמורים לאשה בלבד, ואילו האשה עושה דברים שהיו שמורים לגבר. דבר זה מתקיים גם בבתים השמרניים ביותר. הגבר לוקח את הילדים לגן, מושיב אותם לאכול ומשכיב אותם לישון; הוא אף נדרש לעשות עבודות בית למיניהן, כאשר האשה יוצאת מוקדם בבוקר לעבודה וחוזרת בשעה מאוחרת. אצל סבי וסבתי דברים מסוג זה לא היו קורים. תפקיד האשה היה מוגדר מאד וכן גם תפקיד הגבר, וההייררכיה היתה מוצקה ויציבה.
בנוסף, הרעיון של הגשמה ומימוש עצמי משפיע עמוקות על תפיסת העצמי של האדם כיום, גם בחינוך החרדי המובהק. רעיון זה מכתיב מערכות יחסים מסוג שונה. אנשים דורשים הבנה, התחשבות, אמפתיה למצבם האישי. האדם אינו תופס את עצמו רק אבר בקהילה, אלא ישות אוטונומית הזקוקה להכרה. דבר זה דורש כישורים ממין מיוחד.
העניין הוא שהחינוך המוסדי השכלתני של הבנים בעולם החרדי אינו מכין אותם למצבים מסוג זה. כאשר בחור ישיבה, שהיה שקוע כל ימיו בפיתוח יכולת ההגדרה, החילוק, השיבוץ וההבחנה, מגיע לפרקו ונושא אשה בשעה טובה, הוא פוגש לפתע בסיטואציה שאין לו כלים להתמודד אתה. לשם התמודדות עם סיטואציות ממין זה, האדם נדרש לסט כלים שונה מזה שמעניק החינוך הישיבתי. הוא נדרש לכלים השייכים אל העולם הרגשי ולא האנליטי. פיתוח העולם הרגשי משמעו הענקת כלים שבהם יוכל האדם להתמודד עם מצבים מורכבים. הוא נדרש ליכולת "להכיל", ולא רק "להגדיר". לעולם הרגשי שפה משלו. האדם נדרש ללמוד להקשיב, לשמוע בין המילים ומעבר להן, ולא רק להגיב.
להשקפתי זהו עניין בעל חשיבות עליונה בימינו. חסרונם של הכלים הרגשיים בחינוך הבנים נותן את אותותיו לא רק במסגרת הביתית המצומצמת, אלא גם ברמה החברתית. המחלוקת, הפלגנות, הדרת האחר והשונה – תופעות הקיימות למרבית הצער בתוך העולם החרדי – הן במידה רבה תוצאה של חוסר היכולת להתמודד עם כל מה שאינו מוגדר. בעולם שבו שולטת הרבגוניות, הנטיה להכניס דברים לתוך קופסאות עלולה להתברר מסוכנת.
החינוך המוסדי השכלתני של הבנים בעולם החרדי אינו מכין אותם למצבים מסוג זה. כאשר בחור ישיבה, שהיה שקוע כל ימיו בפיתוח יכולת ההגדרה, החילוק, השיבוץ וההבחנה, מגיע לפרקו ונושא אשה בשעה טובה, הוא פוגש לפתע בסיטואציה שאין לו כלים להתמודד אתה.
כאמור, אין זה אומר כי עלינו לוותר על חינוך להבחנות ולהרגיל את ילדינו להעדר הייררכיות. חלילה מכך. אחת החוזקות המשמעותיות של החינוך הדתי היא שעדיין נשמרת בו החלוקה בין רב לתלמיד, בין הורה לילד ובין אסור למותר. אולם בין אם נרצה ובין אם לא, עלינו לחנך את ילדינו להתמודד עם אתגרי הדור. לולא זה תבוא המציאות ותטפח על פנינו.
בית המדרש וסימני השאלה
מה ניתן לעשות, אם כן, בעולם משתנה שבו החינוך הממסדי הוא הכרח? האם ניתן לשאוף לחינוך הנותן מקום לאינדיבידואל ולפיתוח הרגשי שלו בתוך מערכת ממוסדת? לדעתי, התחלה לתשובה אנו יכולים למצוא בעולם היהודי ובשיטת הלימוד של בית המדרש.
את הרעיון המרכזי של גישתי אני שואב מתורתו של מורי, פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל. פרופ' פוירשטיין הדגיש כי תפקיד המחנך הוא לתווך לילד את הידע ולא רק להציג אותו בפניו, בדומה מאד למה שכינה הרב לוי במאמרו "חינוך דינמי". פוירשטיין קרא לכך "הוראה מתווכת", ובה הרעיון המרכזי הוא לחשוף את יכולותיו האישיות של החניך על ידי הפעלה שלו. ההוראה המתווכת היא סוג של ריקוד שבו המורה נותן מינימום והתלמיד מקסימום, ועל ידי כך עובר התלמיד מפסיביות לאקטיביות.
דברים אלה היו נכונים כבר בזמנו, אך כיום הם רלוונטיים מתמיד. אחת ההשלכות המרכזיות של נגישותו העצומה של הידע בזמננו היא הירידה בחשיבותו של המורה בתור סוכן פשוט של העברתו. אם בעבר אחד מתפקידיו המרכזיים של המורה היה להעביר לתלמיד ידע שהוא לא יוכל להשיג בדרכים אחרות, הרי שכיום חל שינוי באופי בתפקיד. הידע הפך זמין מאד. כמעט לכל בחור ישיבה נגן עם שיעורי תורה ממיטב ראשי הישיבה והמשגיחים, בעבר ובהווה, בכל נושא שאי-פעם יעסקו בו בישיבה – שלא לדבר על נגישות הידע במדיה החדשה. בתוך ים של גופי ידע, על המורה להקנות לתלמיד את כלי הניווט שיסייעו לו לברור בין ריבוי האופציות. עליו לפתח אצל התלמיד את כישורי המחשבה ואת החשיבה הביקורתית, לצד הדגשת גופי הידע שהינם יסודיים ומרכזיים (לדעת המלמד) בבניית עולמו התורני, הרוחני והאנושי של התלמיד.
כיצד עושים זאת? החינוך הממסדי הקלאסי אכן בנוי להעברת ידע בצורה מאד מסוימת, ידע שניתן לכנותו "ידע של סימני קריאה" (לעומת זה של סימני שאלה). אבל בעולם היהודי יש לנו מסורת של לימוד בבית המדרש. זוהי שיטת לימוד הנעשית בחברותא, ונותנת מקום לתהליך הלמידה, ולא רק לתוצר. דומה שהיא דווקא יכולה להיות תשובה הולמת לאתגרים שהצבתי למעלה.
הייחודיות של הלימוד הבית-מדרשי כפולה. ראשית, כאמור, בבית המדרש ניתן דגש מרכזי בתהליך. הלימוד בבית המדרש שונה מהותית מהאווירה המוסדית של מדדים כמותיים ויחס לתוצר המתוארים לעיל. בבית המדרש, התהליך שעושה הלומד, השקלא וטריא, הקושיא והתרוץ, ההתעסקות בסברא שנדחית והדיון בכל "הווה אמינא" הם הם עיקר הלימוד. כך שלא סימני הקריאה הם החשובים, אלא התהליך שעובר התלמיד, השאלות שהוא שואל, הסברות שהוא מעלה. בכך יש תשובה לאתגר התוצר שמעלה הממסדיות, וגם, באופן רחב יותר, לסכנת מחיקת האינדיבידואל שבמערכת הממוסדת. בלימוד הבית-מדרשי כל המשתתפים חשובים.
בעולם היהודי יש לנו מסורת של לימוד בבית המדרש. זוהי שיטת לימוד הנעשית בחברותא, ונותנת מקום לתהליך הלמידה, ולא רק לתוצר. דומה שהיא דווקא יכולה להיות תשובה הולמת לאתגרים שהצבתי למעלה.
דבר זה מעלה את הנקודה הייחודית השניה בלימוד הבית מדרשי – החברותא. בבית המדרש הלימוד נעשה בשיטה של חברותא שבה התלמיד נוטל חלק לא פחות חשוב בתהליך מהרב עצמו. מובן שההייררכיה נשמרת, אך על התלמיד להיות אקטיבי לא פחות מהרב, ויש לו תפקיד קריטי בתהליך הלמידה. לימוד בחברותא הוא מיומנות שיש בה הזמנה להקשבה, שוויוניות וביטוי. כך שבאמצעות הלימוד הבית-מדרשי, מפתח התלמיד באופן אקטיבי כישורי למידה, מקבל עידוד ליצירתיות, ומתבקש לשאול שאלות. הוא לומד לחקור ולחשוב, ומפתח את יכולותיו האישיות באופן עצמי.
בתוך מסגרת זו ניתן בנקל להכניס גם את הפיתוח הרגשי. נכון שכיום במסגרת הישיבתית לא ניתן מקום לפיתוח הרגשי, כאמור. אולם הכשרה מתאימה של המחנכים להיות קשובים לצדדים הרגשיים של הילד, אלה הבאים לידי ביטוי בתהליך הלימוד, יכולה לשפר מאד את מודעותו של הילד. למשל, חוצפה של ילד יכולה להתפרש במונחים משמעתיים בלבד. בתוך מערכת שנותנת מקום לפיתוח הצדדים השכליים של התלמיד אין לה שום מובן מעבר להפרעה בסדר הלימוד. אבל כאשר נותנים את הדעת לעולמו הפנימי של הילד וקשובים למה שהוא "משדר" באמצעות החוצפה, הרי שהיחס אליה משתנה. כך גם הילד לומד להיות קשוב לעולמו הרגשי, ומתוך כך הוא יכול להתמודד עם סיטואציות מורכבות בחייו ביתר קלות.
***
מאמרו של הרב לוי קרא לחינוך באמצעות דוגמא אישית, המפעיל את התלמיד ומעודד אותו, ולא מייסרו אל התלם כסוס ופרד אין הבין. במאמר זה ביקשתי להוסיף נקודת מבט נוספת על האתגרים שמעלה הסטנדרטיזציה של מערכת החינוך בימינו. בעבודתי בחינוך אני משתדל ליישם את מסקנות המאמר על ידי מספר קריאות בסיסיות המנחות את דרכי. על החינוך לשים דגש בתהליך ולא בתוצר, בכלים ולא רק בידע, ברגש ולא רק בשכל. עליו להיות חינוך המביא את התלמיד לפעולת למידה אקטיבית ולשאוף לא רק לנהל, אלא להוביל, להנחות ולתת חזון.
תמונה ראשית: Bigstock
החכמתי,פשוט כשרוני איש יקר וצנוע.