אם מקשיבים לקולות מסוימים בשיח הציבורי המקומי, נתקלים לעתים בטענה[1] שבואו של האינטרנט מבשר את סופה של החרדיות הסגורה. האינטרנט, אומרים קולות אלה בחשש או בתקוה, פרץ את גבולות הצנזורה, ועתה הכל פתוח. "האביב החרדי כבר כאן" הם אומרים; "מאחורי גבנו", לוחשים. כמו במדינות ערב, שבהן קרסה הצנזורה העיתונאית הממשלתית בפני חופש המידע שברשת, כך גם בחברה החרדית.
האינטרנט, אומרים קולות אלה בחשש או בתקוה, פרץ את גבולות הצנזורה, ועתה הכל פתוח. "האביב החרדי כבר כאן" הם אומרים; "מאחורי גבנו", לוחשים
לפי הנחה זו, התפתחותה של העיתונות החרדית המקוונת היתה אמורה להביא לחברה החרדית את בשורת העיתונות החופשית. במשך שנים רבות היתה לעיתונות החרדית הממוסדת בלעדיות על אספקת מידע עיתונאי לציבור החרדי. בלעדיות זו התערערה לפתע עם כניסתם של אתרי החדשות החרדיים. התפתחותה של העיתונות החרדית המקוונת ללא פיקוח ממסדי היתה צריכה, לכאורה, לגרום לכך שגבולות הצנזורה שהוטלו על העיתונות החרדית הממוסדת ייפרצו. קבוצות חרדיות פתוחות יותר יזכו לייצוג תקשורתי הולם, והקוראים יידעו "מה באמת קורה" בחברה החרדית. האמנם?
במחקר שעשיתי על התקשורת החרדית המקוונת (אתרי החדשות החרדיים) ביקשתי לבחון, האם התקשורת החרדית המקוונת אכן הביאה סוג חדש של עיתונות לחברה החרדית.[2] בחנתי האם האינטרנט אשר הסיר את מגבלות הצנזורה והצמיח את התקשורת החרדית המקוונת גרם לה גם למלא את התפקיד השמור לעיתונות במדינה דמוקרטית. ממצאי המחקר מגלים כי למרות הסרת הצנזורה, לא חל שינוי משמעותי במידת הדמוקרטיות של העיתונות החרדית. מסקנה זו מעלה שאלה מעניינת על השפעת האינטרנט בחברה החרדית בכלל: שמא כוחות השינוי החברתי המיוחסים לאינטרנט מוגזמים קמעא? שמא שינוי חברתי – לטוב או למוטב – דורש יותר מאשר "טוויטר" ו"וואטסאפ"? מסקנות המחקר מצביעות כי לכל הפחות במקרה של עיתונות דמוקרטית, נדרש יותר מאשר פלטפורמה טכנולוגית לצורך התפתחותה.
עיתונות ודמוקרטיה
לעיתונות במדינות דמוקרטיות שלושה תפקידים מרכזיים: ראשית, היא מבטיחה את ההליך הדמוקרטי, וזאת באמצעות השמעת קולו של הציבור לנציגים הפוליטיים מצד אחד, וביקורת על האחרונים שהם אכן משתמשים בכוחם רק לטובת הבוחרים, מצד שני. עיתונות דמוקרטית טובה משמיעה את קולו של ציבור קוראיה ומשמשת מתווך בינם לבין חברי הכנסת ושאר מנהיגי הציבור. כיוצא בו, היא עוקבת אחר פעילותם של מנהיגי הציבור ומספרת לעולם על פעולותיהם. כך היא דואגת לשבח את אלה הפועלים לטובת הציבור ולהוקיע את המועלים בתפקידם.
עיתונות דמוקרטית טובה משמיעה את קולו של ציבור קוראיה ומשמשת מתווך בינם לבין חברי הכנסת ושאר מנהיגי הציבור… כך היא דואגת לשבח את אלה הפועלים לטובת הציבור ולהוקיע את המועלים בתפקידם
שנית, העיתונות היא פלטפורמה לדיון ציבורי, שתכליתו קבלת החלטות טובות ונכונות עבור כלל האזרחים. באמצעות העיתונות ניתן לנהל ויכוחים ציבוריים באופן גלוי ומתון. עיתונות דמוקרטית טובה היא במה לניהול דיונים ציבוריים. במדורי הדעה שבעיתון מושמעות עמדות בעד ונגד, והציבור יכול להזדהות או להתנגד, ולהביע זאת בשלל אמצעים. באמצעות העיתון יכולים מקבלי ההחלטות לעשות בחירות חכמות יותר. הם נחשפים לשלל הדעות, המעלות, הנימוקים בעד ונגד מדיניות נתונה, וכך הם פועלים בצורה חכמה ומחושבת יותר.
שלישית, העיתונות היא אמצעי לשמירה על יציבות חברתית, בכך שהיא מאפשרת לשינויים להתרחש בתוך החברה בדרך של דיון והתנצחות רעיונית, באמצעות שכנוע ולא בכוח. עיתונות דמוקרטית טובה היא שופרו של הציבור. היא מביעה את קולו של הציבור ומציפה מצוקות חברתיות, אי-נחת וביקורת ציבורית. כך היא מונעת "פיצוצים" חברתיים, ומאפשרת שינויים מתונים ובריאים יותר.
במחקר שערכתי, ביקשתי לבדוק באיזו מידה ממלאת העיתונות החרדית המקוונת את תפקידה, בעיקר במה שנוגע להבטחת ההליך הדמוקרטי. כלומר, עד כמה היא מתווכת את דעת הקהל לנציגים הפוליטיים, ומפקחת על הנציגים הפוליטיים שאכן יעשו שימוש בכוחם על מנת לקדם את האינטרס הציבורי – ואותו בלבד. זאת בחנתי באמצעות שני כלים: סקר גולשים, וראיונות של עיתונאים. הסקר בדק את תחושת הייצוג של הגולשים באתרים החרדיים. לאחר קבלת נתוני הסקר פניתי לראיין ארבעה עיתונאים בכירים באתרי החדשות החרדיים. במהלך הראיון עימַתִּי אותם עם ממצאי הסקר וביקשתי מהם לסייע לי להבין אותם לעומק.
התוצאות הצביעו על רמות נמוכות של אמון הגולשים בעיתונות החרדית המקוונת, תחושה שאין ייצוג ממשי ושיש נכונות מועטה לחשוף שחיתויות או לבקר פוליטיקאים
תוצאות הסקר היו מפתיעות מאוד בעיני. התוצאות הצביעו על רמות נמוכות של אמון הגולשים בעיתונות החרדית המקוונת, תחושה שאין ייצוג ממשי ושיש נכונות מועטה לחשוף שחיתויות או לבקר פוליטיקאים. היה ניתן אמנם לראות כי בקרב הגולשים, מידת האמון באתרי החדשות החרדים גבוהה ביחס לאמון שלהם בעיתונות החרדית המסורתית המודפסת. אולם, סביר להניח שגולשי "כיכר השבת" הם אוכלוסיה שונה משל הקוראים האדוקים של "יתד נאמן". העובדה שהם נותנים יותר אמון בעיתונות המקוונת אינה אומרת שהיא יותר דמוקרטית. כללו של דבר, התחזיות האוטופיות שליוו את התבססותם של החרדים באינטרנט רחוקות מאוד מלהתממש.
העיתונות החרדית המקוונת
העיתונות החרדית המקוונת נולדה באופן די פרוע. היא התחילה את דרכה בראשית שנות ה-2000 במספר פורומים ובלוגים חרדיים, היושבים על דומיינים ציבורים חופשיים. הפורומים הפעילים ביותר היו "פורום בחדרי חרדים", באתר הפורומים "הייד פארק", והבלוג של חיים שאולזון. הפורומים פעלו באמצעות שימוש בניקים אנונימיים, והם כללו עיסוק רב בהתרחשויות שמאחורי הקלעים של הציבור החרדי. בפורום נחשפו לעתים קרובות הפנים הפחות יפות של הציבור. השרשורים עסקו בסיפורי רכילות חרדיים, בפרשות שחיתות ובשערוריות פנים-חרדיות. האנונימיות והעדר הפיקוח נתנו לגולשים יד חופשית, והמידע שהציף את הפורום לא התיימר בשום דרך להיות אובייקטיבי או לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים.
בשנת 2004 הוקמה פלטפורמת "הייד פארק מסורת" שאיגדה תחתיה את כל הפורומים החרדיים, ובשנת 2005 החליטו בעלי הפורום להקים את אתר החדשות "בחדרי חרדים". במקביל קמו אתרי חדשות נוספים, אך היקף החשיפה שלהם היה קטן ביחס לאתר "בחדרי חרדים". בשנת 2009 נפתח אתר חדשות חרדי נוסף שנשא את השם "כיכר השבת". הוא החל לצבור פופולריות רבה, ועם הזמן אף עקף את מתחרהו "בחדרי חרדים".
האופן שבו צמחה העיתונות החרדית המקוונת יצר תחושה שהחברה החרדית עומדת על סף מהפכה. היו הרבה סיבות לחשוב שכניסתם של האתרים החרדיים יביא לשינוי במאזן הכוחות הפוליטי והחברתי
ערוצי המידע החדשותי האלטרנטיביים צברו יותר ויותר פופולריות, ובשנת 2009 יצאו בכירי הרבנים בציבור החרדי בקול קורא להחרימם. בעקבות כך התפטרו עורכי האתר "בחדרי חרדים" דוד רוטנברג ודב פוברסקי, ובמקומם מונה עורך אנונימי. החרם שהוטל הוביל מצד אחד לסגירתם של אתרי החדשות הקטנים, משום שלא יכלו לעמוד בו, אך מאידך גיסא גרם להתעצמותם של האתרים "בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת". אלה זכו מן ההפקר בחיסולם של המתחרים הקטנים. בשנת 2014 הקים דוד רוטנברג, העורך הקודם של אתר "בחדרי חרדים", אתר חדשות חדש בשם "חרדים 10". אתר זה, כמו מתחריו, מתמקד גם הוא בסיקור הנעשה בתוך החברה החרדית, ויש בו מדורי פוליטיקה וחדשות.
מגוון התכנים שיופיעו בעיתונות החרדית המקוונת רחב משמעותית משל זו המסורתית. באתרי החדשות החרדיים יש מדורי בילוי ופנאי, וכן יופיעו דיווחים פליליים על מקרי אלימות ופשיעה מינית – דיווחים שאינם מופיעים בעיתונות הכתובה. האתרים אינם נמנעים מלפרסם תמונות נשים (כמובן בלבוש ראוי), והתכנים במדורי הנשים אינם הולמים תמיד את דימויה של האישה החרדית כפי שהוא מוצג בעיתונות המסורתית.
האופן שבו צמחה העיתונות החרדית המקוונת יצר תחושה שהחברה החרדית עומדת על סף מהפכה. היו הרבה סיבות לחשוב שכניסתם של האתרים החרדיים יביא לשינוי במאזן הכוחות הפוליטי והחברתי. העיתונות החרדית הממוסדת שקבעה במשך שנים רבות את סדר היום ברחוב החרדי, מצאה את עצמה מתחרה מול אתרי החדשות החרדיים. עד להקמתם היה לביטאונים החרדים, קרי העיתונות היומית החרדית המודפסת והממוסדת, כמעט מונופול על זרימת המידע החדשותי אל תוך החברה החרדית ומחוצה לה. אמנם היו שבועונים שהפיקוח הרבני עליהם היה פחות הדוק,[3] אך לפני עידן העיתונות החרדית המקוונת, אלו בדרך כלל יישרו קו עם העיתונות המפלגתית, ועל מנת להתעדכן בחדשות אקטואליות מן המתרחש בתוך החברה החרדית, היה צורך להיות מנוי לאחד מן הביטאונים המפלגתיים, ואלו לא התיימרו להציג מידע אובייקטיבי. להפך, כפי שאמר פעם עורך "המודיע": "אנחנו מאמינים בזכות הציבור שלא לדעת…"
היינו מצפים שאתרי החדשות החרדיים יהפכו להיות השופר הדמוקרטי של החברה החרדית. אולם המציאות מעידה שתחזית זו רחוקה מלהתממש
מתוך כך, היינו מצפים שאתרי החדשות החרדיים יהפכו להיות השופר הדמוקרטי של החברה החרדית. אולם המציאות מעידה שתחזית זו רחוקה מלהתממש. להלן אפרוש את ממצאי הסקר, ולאחר מכן אציג את דברי העיתונאים ואת הסיבות שהם נתנו להעדר החופש של התקשורת החרדית.
תוצאות המחקר: את מי משרתים האתרים החרדיים?
על הסקר שערכתי ענו 225 משתתפים חרדיים בעלי גישה קבועה לאינטרנט. כ-54% מתוכם גברים ו-46% נשים. בסקר ביקשתי קודם כל לוודא שהמשתתפים אכן צורכים חדשות על בסיס קבוע באתרי החדשות החרדיים. לאחר מכן הצגתי את שאלות הליבה שעסקו בתחושת הייצוג שלהם בעיתונות החרדית המקוונת, וכן את השאלה האם קיימת לדעתם נכונות לחשוף שחיתויות ולבקר פוליטיקאים חרדיים בעיתונות החרדית המקוונת.
כפי שניתן לראות מהממצאים שבגרף הבא, העיתונות החרדית המקוונת היא מקור חדשותי בעל משקל רב.
בקרב המשתתפים בסקר, מעל 55% גולשים באתרי החדשות החרדיים לפחות פעם ביום, וכמחצית מהם אף יותר מכך. נתונים אלו מצטרפים לידוע לנו על הפופולריות העצומה שצברו אתרי החדשות החרדיים בשנים האחרונות. לפי הדו"ח של חברת ניתוח נתוני טראפיק "סימלרווב", לאתר "כיכר השבת" יש 1,920,000 כניסות בחודש, לאתר "בחדרי חרדים" 1,740,000 ולאתר "חרדים 10" קרוב לחצי מיליון. אלו הם מספרים גבוהים מאד. אם ניקח בחשבון את המסננים שמתקינים חרדים רבים על האינטרנט שלהם, המונעים מהם גלישה באתרי חדשות לא חרדיים, הרי שמדובר בכמעט בלעדיות של האתרים החרדיים על אספקת מידע חדשותי ועל קביעת סדר יום תקשורתי לנתח אוכלוסיה משמעותי.
בנוגע למידת האמון של משתתפי הסקר בעיתונות החרדית המסורתית, עלה כי למעלה מ-75% מהמשיבים (על הסקאלה שבין 1 – לא מייצג בכלל, לבין 5 – מייצג במידה רבה) חשים שהיא איננה מייצגת את תפיסת עולמם החרדית.
הסיבה שנתון זה הוא קריטי היא שאם לא היו צצות חלופות עיתונאיות בדמותם של אתרי חדשות חרדיים, רוב קבוצת המדגם לא היתה מיוצגת כראוי, לכאורה.
אך כעת גוברת הסקרנות: האם מרגישים הנשאלים שאתרי החדשות החרדיים מייצגים את תפיסת עולמם החרדית? וכאן התוצאות מפתיעות:
כאן ניתן לראות שינוי שחל בתחושת הייצוג. ההתפלגות בין אלו המרגישים מיוצגים לאלו שלא השתפרה מעט, אך רק כ-20% השיבו כי אתרי החדשות החרדיים אכן מייצגים את תפיסת עולמם החרדית. 80% מהמשיבים עדיין נמצאים בין תחושת ייצוג בינונית לבין העדר ייצוג מוחלט. כלומר הגולשים מרגישים שחל שיפור בתחושת הייצוג שלהם בעיתונות, אך הם עדיין רחוקים מלהיות שבעי רצון ממידת הייצוג שלהם. תארו לעצמכם כיצד חוסר ייצוג זה משפיע על סדר היום הפוליטי והחברתי בחברה החרדית. בהנחה שנציגי הציבור החרדיים אכן מבקשים לקדם את האינטרסים של הציבור החרדי, כיצד ידעו הנציגים מהו האינטרס הציבורי החרדי אם הוא אינו מקבל קול בעיתונות?
בהנחה שנציגי הציבור החרדיים אכן מבקשים לקדם את האינטרסים של הציבור החרדי, כיצד ידעו הנציגים מהו האינטרס הציבורי החרדי אם הוא אינו מקבל קול בעיתונות?
על השאלה: "באיזו מידה קיימת לדעתך נכונות באתרי החדשות החרדיים לחשוף שחיתויות של פוליטיקאים חרדיים?", ענו 54% מהמשיבים כי לדעתם באתרי החדשות החרדיים לא קיימת נכונות לחשוף שחיתויות של פוליטיקאים חרדיים. אם נצרף אליהם את ה-24% שהשיבו כי קיימת נכונות בינונית, עדיין מדובר על רמת אמון נמוכה מאוד.
לא זו בלבד, אלא שכאשר נשאלו המשתתפים לאיזה גוף תקשורת היו פונים אילו נחשפו לשחיתות של נציג חרדי במקום מגוריהם, השיבו 53% שהיו פונים לעיתונות החילונית. כלומר אחוזים גדולים מקוראי העיתונות המקוונת עדיין חשים שהיא תפנה מבט ולא תחשוף את מעלליו הלא-כשרים של נציג הציבור.
נתונים דומים עלו כאשר נשאלו המשיבים על הנכונות של העיתונות החרדית המקוונת לבקר פוליטיקאים חרדיים. ניתן לראות נכונות רבה יותר לבקר פוליטיקאים מאשר לחשוף שחיתויות, אך עדיין מדובר בנכונות בינונית בלבד. כ-25% הרגישו כי קיימת נכונות לבקר החלטות ומדיניות של פוליטיקאים חרדיים. נתון זה חשוב: כרבע מהמשיבים חשים שהפוליטיקאים אינם יכולים לקבל החלטות ולקבוע מדיניות ככל העולה על רוחם, מבלי לספוג על כך ביקורת ציבורית. עם זאת, אחוזים גבוהים מאוד עדיין מרגישים שלא קיימת נכונות בעיתונות החרדית המקוונת לבקר פוליטיקאים חרדיים, ושהתקשורת החרדית המקוונת אינה דרך ליצור על הפוליטיקאים לחץ ציבורי במטרה לשנות החלטות מדיניות.
עיתונות דמוקרטית: האמנם?
נתונים אלו מציירים תמונה די קודרת בכל הנוגע לתפקודה של העיתונות החרדית המקוונת בתור עיתונות חופשית. תחושת ייצוג בינונית עד נמוכה של הגולשים, חוסר נכונות לחשוף שחיתויות או לבקר החלטות של פוליטיקאים, ותחושה חזקה שיש צורך בעיתונות הכללית על מנת לחשוף שחיתות של נציג מהמגזר. מי שחשב שהעיתונות המקוונת החרדית תביא אתה את בשורת העיתונות החופשית, כנראה יתאכזב למראה נתונים אלו.
כך נוצרת דינמיקה מעניינת – חוסר הנכונות של העיתונות החרדית המקוונת לחשוף שחיתויות גורם לכך שחשיפת שחיתויות של נציגים חרדיים נעשה בדרך כלל רק בעיתונות הכללית. כתוצאה מכך, מתחזק הנרטיב שמדובר ברדיפה של החברה החרדית, המונעת אך ורק משנאת חרדים.
חוסר הנכונות לחשוף שחיתויות, כמו גם העובדה שרוב המשיבים בסקר יעדיפו לפנות לעיתונות הכללית במקרה של שחיתות פוליטית, מצביעים על כך שעדיין רחוקה הדרך לעיתונות חופשית
אינני טוען שהמניעים של העיתונות הכללית כשרים. להפך, לעתים קרובות הסיקור העיתונאי של חרדים בעיתונות הכללית הוא מוטה, לא הוגן וממהר להרשיע. עם זאת, הנתונים עדיין מצביעים על חוסר תפקוד של העיתונות החרדית המקוונת, וההשלכות שיש לזה על ניהול ציבורי תקין ועל חלוקה הוגנת של משאבים ציבוריים, מטרידות.
לא ניתן להתעלם מכך שתחושת הייצוג בקרב החרדים הצורכים את העיתונות החרדית המקוונת השתפרה ביחס לתקופה שבה העיתונים "יתד נאמן" "והמודיע" היו גופי התקשורת הבלעדיים של החברה החרדית. העובדה שהחרדים המודרניים מקבלים ייצוג בתקשורת, גם אם באופן חלקי בלבד, מוסיפה קול חשוב לשיח החרדי. אבל חוסר הנכונות לחשוף שחיתויות, כמו גם העובדה שרוב המשיבים בסקר יעדיפו לפנות לעיתונות הכללית במקרה של שחיתות פוליטית, מצביעים על כך שעדיין רחוקה הדרך לעיתונות חופשית.
חתירה להתמסדות ותחושת פטריוטיות
על מנת להבין לעומק את תוצאות הסקר, ראיינתי 4 עיתונאים בכירים בעיתונות החרדית המקוונת וביקשתי את תשובתם. שיתפתי אותם בנתונים ובקשתי מהם לסייע להבין אותם טוב יותר. העיתונאים, בשונה ממני, לא הופתעו מהנתונים וסיפקו הסברים היורדים אל נבכי העיתונות החרדית המקוונת. במהלך הראיונות עלה כי העיתונאים בעיתונות החרדית המקוונת כמהים לחשוף שחיתות ציבורית, כפי שהם רואים אצל עמיתיהם הלא חרדיים, ולו משום מניעים של רייטינג. אך בפועל, העיתונות החרדית המקוונת נמנעת בדרך כלל מחשיפת שחיתויות, בגלל שתי קבוצות של סיבות: סיבות כלכליות וסיבות אידאולוגיות.
ראשית צוינו הסיבות הכלכליות. הסוג הראשון שלהם הוא העלויות הגבוהות הכרוכות בביצוע תחקירים. רק לתאגידי תקשורת, נטען, יש המשאבים הכלכליים הנדרשים לשם ביצוע תחקירים עיתונאיים איכותיים. בנוסף, הרשות השניה מפקחת עליהם ודורשת מהם לספק בתמורה לזיכיון תוכן איכותי, הכולל בין היתר תחקירים. אתרי החדשות, לעומת זאת, אינם נתונים לפיקוח רגולטורי, ואמצעיהם הכלכליים אפסיים ביחס לתאגידים. תאגידי התקשורת מעסיקים מאות עובדים, ואילו אתרי החדשות החרדיים מופעלים בדרך כלל על ידי צוות מצומצם, שמספרו נע בין 5 ל-10 עובדים (עיתונאים, עורכים, מחלקה גרפית ומסחרית).
העיתונאים בעיתונות החרדית המקוונת כמהים לחשוף שחיתות ציבורית… ולו משום מניעים של רייטינג. אך בפועל, העיתונות החרדית המקוונת נמנעת בדרך כלל מחשיפת שחיתויות
אולם, לדברי העיתונאים קיים גם סוג נוסף של אילוצים כלכליים, והוא לחצים המופעלים על האתרים החרדיים על ידי המפרסמים. כאן חשוב לציין שבניגוד למשמעות המקובלת של "מפרסמים", אין מדובר בדרך כלל במפרסמים מסחריים אלא בגופים ממשלתיים ועירוניים. הלחץ מופעל על גופי התקשורת באופן הבא: העיתונות תלויה כלכלית במשרדי הפרסום. משרדי הפרסום תלויים כלכלית בין היתר גם בתקציבי הפרסום של עירייות וגופים ממשלתיים. ניקח לדוגמא עיתון מקומי: אם הוא יפרסם סיקור ביקורתי נגד ראש העיר, הוא מסכן את יחסיו עם משרד הפרסום המייצג את העיריה. בנוסף לכך, עיריות ומועצות מקומיות המחויבות על פי חוק לפרסם הודעות לציבור, יכולות להימנע מלעשות זאת בגופי תקשורת ביקורתיים. תקציבי פרסום אלו לא רק שאינם שוליים, אלא שלעתים קרובות הם צינור החמצן הכלכלי של המקומונים. בדיוק כמו המקומונים, גם אתרי החדשות החרדיים פיתחו עם השנים תלות כלכלית בעיריות ובגופים ממשלתיים; אם לא הם עצמם, אז משרדי הפרסום שעובדים אתם. תלות זו מעצבת במידה רבה את האופן שבו מסוקרים נציגי ציבור וביניהם גם נציגים חרדיים. זאת בנוסף לכך שמפרסמים חוששים שיופעלו כלפיהם חרמות בעקבות שיתוף פעולה עם גורמים עוינים לרבנים. כך הם ממתנים את מפעילי האתרים החרדיים.[4]
הקבוצה השניה של הסיבות המונעות מהעיתונים לעשות את מלאכת הסיקור והביקורת היא אידיאולוגית. מטעמים של נאמנות לדימוי החיובי של החברה החרדית, שאני מכנה "תחושת פטריוטיות מגזרית", ומרצון להתמסד וליישר קו עם נורמות המקובלות בעיתונות הממסדית – כפי שעשו גם השבועונים הלא-מפלגתיים – נמנעים העיתונאים החרדיים מייצוג של עמדות ביקורתיות ומחשיפת התנהלות לא כשרה של נציגי ציבור חרדיים.
תחושת הנאמנות הקהילתית, הרצון שלא להיתפס ב"נמל הבית" שלהם בתור בוגדים, גיס חמישי, ושלא לתת יד או לגיטימציה למתקיפים, גורמים להם לאחד שורות עם העיתונות החרדית הממוסדת. נטיה זו מורגשת במיוחד בכל עת שבה מותקפת החברה החרדית על ידי כלי התקשורת הכלליים או על ידי פוליטיקאים שלא מתוך הקהילה. העיתונות החרדית המקוונת רואה לעצמה חובה להציג עמדה אחידה של מגננה, המאירה את החברה החרדית באור חיובי, ומציגה את המתקיפים רודפי דת וכדומה. זאת גם במקרים שבהם עמדת העיתונות החרדית המקוונת אינה עולה בקנה אחד עם הגישה השמרנית של הממסד.
באופן פרדוקסלי ומרתק, ככל שהאינטרנט חודר יותר למיינסטרים החרדי, העיתונות המקוונת נעשית יותר שמרנית
תחושה זו נובעת מתוך מחויבות סקטוריאלית עמוקה הדוחקת בהם לשמור על חזית חרדית אחידה אל מול הציבור הלא חרדי. היא גורמת להם לריאקציה אל מול איומים מן החוץ ולאיחוד שורות סביב יסודותיה של החברה החרדית. כך, גם כשהם מבקרים את החברה החרדית, הם עושים זאת בדרך כלל באופן שאיננו משחק לידיהם של המבקרים מן החוץ.
לצד זה, רצונה של העיתונות החרדית המקוונת להתחרות בעיתונות החרדית הממוסדת, ואף להחליף אותה, גורמת לה לאמץ את הסגנון המקובל אצל מתחרותיה. כך באופן פרדוקסלי ומרתק, ככל שהאינטרנט חודר יותר למיינסטרים החרדי, העיתונות המקוונת נעשית יותר שמרנית. כלומר, ככל שכמות החרדים המחוברים לאינטרנט גדלה, כך גדלה גם הרלוונטיות של האתרים החרדיים. ככל שהם צוברים בלעדיות על אספקת ידיעות חדשותיות, כך הם גם הופכים מושא לחיזור על ידי הפוליטיקאים והרבנים. תקוותם של האתרים החרדיים הוא שביום שבו רוב החרדים יהיו מחוברים לאינטרנט, הם יהיו גופי התקשורת המרכזיים ולהם תהיה הבלעדיות על אספקת ידיעות חדשותיות. רצונם העז של האתרים להישאר "עיתונות חרדית" גורמת להם לתפוס עמדות חרדיות שמרניות ולהתרחק מפרובוקציות. יתרה מזאת, העיתונות החרדית המקוונת שמחה כשהיא מואשמת בשמרנות יתר, שכן כך היא מבטיחה את מקומה בתוך המיינסטרים החרדי.
החתירה להתמסדות ותחושת הפטריוטיות הם במובן מסוים הפוכים זה מזה. הראשון הוא לחץ ממקור פנימי, הוא נובע מן החברה החרדית. השני הוא לחץ הנובע ממקור חיצוני, מהחברה הישראלית הלא חרדית. אך שני הלחצים הללו יחד יוצרים תנועת מלקחיים על העיתונות החרדית המקוונת ומעצבים במידה רבה את צביונה ואת תפקודה.
אם העיתונאים חשים שחשיפת שחיתות של נציג חרדי תגרום להם להיתפס בעיני הגולשים גיס חמישי, לא העיתונות צריכה תודעה דמוקרטית אלא הגולשים
העיתונות החרדית המקוונת לא תנקוט עמדה נחרצת הסותרת את עמדת המנהיגות החרדית או הנציגות הפוליטית. במקרה הטוב היא פשוט תצביע על העדר קוהרנטיות בקבלת החלטות. הביקורת החריפה ביותר שלה תהיה שהנציגים אינם נאמנים לערכים שעליהם הצהירו. בנוסף לכך, הביקורת תשתמש תמיד בטיעונים מן הסוג שמעלה העיתונות השמרנית, מתוך דרישה להתבצרות בעמדותיה של החברה החרדית כפי שהן.
החתירה להתמסדות פוגעת בתחושת הייצוג, משום שהיא גורמת לעיתונות החרדית המקוונת לייצג את אב הטיפוס של "החרדי האולטימטיבי" – יצור די תיאורטי, שבכל מקרה אינו נמנה על קוראיה. בנוסף לכך היא גורמת לעיתונות החרדית המקוונת לנטוש את הרוח הביקורתית שממנה היא צמחה ומעודדת אותה לאמץ את העיתונות שלה היא ביקשה להיות אלטרנטיבה. כיוצא בו, תחושת הפטריוטיות הנטועה עמוק בעיתונות החרדית המקוונת, פוגעת בנכונות שלה לחשוף שחיתויות, כדי שלא להיתפס בעיני הציבור גיס חמישי. גם כאשר העיתונאים החרדיים חשים שהביקורת על הציבור החרדי מוצדקת, הם אינם חושפים זאת לעיני הציבור, כדי שלא להחליש את הנציגים הפוליטיים העומדים בחזית. מבלי לעמוד על תחושת הפטריוטיות של האתרים החרדיים ועל רצונם להתמסד, לא ניתן באמת להבין כיצד פועלת העיתונות החרדית המקוונת.
***
שילוב נתוני הסקר עם ממצאי הראיונות מציגים תמונה מורכבת בכל מה שנוגע לתפקודה של העיתונות החרדית המקוונת. ניתן לראות שהעיתונות החרדית המקוונת איננה מתפקדת כעיתונות חופשית. כאמור, מדובר בנתון חשוב, משום שחוסר תפקוד זה משפיע מאוד על התנהלותם של נציגי הציבור החרדיים. אם אתרי החדשות החרדיים אינם מייצגים את תפיסת עולמם של הגולשים, אזי סביר להניח שגם הנציגים הפוליטיים אינם חשים לחץ ציבורי לייצג אותם. אם אתרי החדשות החרדיים אינם נכונים לחשוף שחיתויות ולבקר פוליטיקאים, סביר להניח שיש מקום רב לשיפור ניהול תקין וחלוקה הוגנת של המשאבים הציבוריים.
עם זאת, לא בטוח שבשלה השעה לעיתונות חרדית חופשית. יתכן שהציבור החרדי עצמו עדיין אינו בשל לכך. אם העיתונאים חשים שחשיפת שחיתות של נציג חרדי תגרום להם להיתפס בעיני הגולשים גיס חמישי, לא העיתונות צריכה תודעה דמוקרטית אלא הגולשים. מאידך גיסא, אם הלחץ התקשורתי המופנה מצד התקשורת הכללית על הציבור החרדי ימשיך להיות אגרסיבי, מוטה ולא הוגן, אזי לא תהיה לעיתונות החרדית המקוונת לגיטימציה ציבורית לתפקד כראוי. כך או כך, הדרך לעיתונות חופשית עדיין ארוכה. נראה כי התחזית שהאינטרנט יביא לשינוי פוליטי מהותי בחברה החרדית, אינה עומדת להתממש בשנים הקרובות.
[1] ראו במאמר של נתי טוקר בנושא, הזמין כאן: https://www.themarker.com/advertising/1.2730400.
[2] המחקר נערך במסגרת לימודי תקשורת באוניברסיטה העברית, בהנחייתה של ד"ר גייל טלשיר (ראש המרכז להכשרת בכירים בבית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית).
[3] על היחס בין היומנים המפלגתיים לשבועונים ראה כאן, במאמר שפורסם בעבר ב"צריך עיון".
[4] כמו במקרה של עיתון "הפלס" שבו המאבק על המפרסמים עם "יתד נאמן" הגיע לפסים הגובלים בפלילים.
תמונה: Bigstock
לאורך המאמר אתה קושר בין "פריצת הגדרות" לעיתונאות החרדית המקוונות , אתה מסיק שהשינוי לא יגיע מהעיתונאות החרדית ,האינטרנט גדול בכמה מידות מהעיתונאות החרדית ,הצנזורה החרדית פרוצה כיוון שכל אברך שמחזיק פלאפון חכם מחזיק את כל הידע שנצבר בעולם בכף ידו (לטוב ולרע), ולזה השלכות רבות ומגוונות שאת חלקן אף לא הספקנו לעכל .
מעבר לקישור הבעייתי שציינתי ,מאמר מעניין ומאיר עיניים אל נבכי העיתונאות החרדית , תודה !
קודם כל – מאמר מצויין.
כתוב בבהירות ומדייק במסקנות.
יישר כח.
לגופו של נושא הכותרת – 'האביב החרדי':
ובכן, לדעתי יש פרדוקס בעצם ההגדרה של 'אביב חרדי'.
ההגדרה 'חרדי' היא, בתקופה האחרונה, אחת ההגדרות היותר שנויות במחלוקת. ניתן לייחס זאת בן היתר בשל רצון של קבוצות מגזריות כאלה ואחרות להכניס עצמם או להוקיע אחרות אל מחוץ לגבולות החרדיות.
אולם, לטעמי, דבר אחד ברור ואף משתמע משם המגזר – חרדי\חרד הוא לעולם כזה שמתבדל מאנשים\מגזרים\ קבוצות אחרים\ות.
ה'אביב הערבי' עסק במתן הזדמנות לאנשים חילונים ונטולי זיקה דתית להביע את דעתם ותחושתם בפומבי מבלי אפשרות לעצור אותם. הציבור החרדי, לעומת זאת, אינו סותם פיות של מגזרים אחרים אלא רק של בניו.
לכן, כל משפט כגון 'אני חרדי אבל איני מציית\מעריך את מנהגי ומנהיגי ורבני הציבור' נתפס כדי פרדוקסלי.
ולפיכך גם עצם האמירה הרואה בחרדים קבוצה המדוכאת ונשלטת ע"י עצמה בלתי הגיונית.
א. רמה נמוכה של אמון בעיתונות הרשת: עם שהעתונות החרדית המקונת אינטרסנטית + מרסנת עת עצמה (בעיקר מפחד) ולכן האמון בה אינו כה גבוה, בכל זאת רק באמצעות הרשת נודע לציבור על התנהלות חצרות הגדולים, עם השפעה הנלווית על סמכותם. הוא הדין על שערוריות בנושאי צניעות ועוד, המעידות על מה שקורה בתוכנו.
ב. המידע אינו רק מהאתרים החרדיים. גם מפורומים וכדו' ומאתרים "סרוגים" וכמובן מאתרים כליים.
ג. עצם האוירה הנושבת באתרים החרדיים שונה מהותית מהעיתונות החרדית.
ד. שינוי מקיף יקח זמן אבל אנו בתחילתו.
העניין הוא שאין כזה דבר עיתונות חופשית, לפחות לא כזו שגובה כסף על פרסומות.
לא במגזר החרדי, לא במגזר החילוני, ולא באף מגזר.
העיתונים האיכותיים ביותר, לאו דווקא נהנים מתקציבים גדולים, עיין ערך "המבשר"- עיתון סוג א' עם תקציב שבוודאי אינו גדול מזה של המודיע (שהוא כידוע עיתון סוג ת', בצוותא חדא עם יתד), או במגזר הכללי עיתון הארץ לעומת ידיעות אחרונות.
אם הכסף יכול לעוור חכמים- הרי שעיתונאים עאכו"כ.
אינני מבינה מה ההבדל הגדול בין העיתונים החרדים לאתרים החרדים, שניהם מהווים עיתונות (נניח), רק פונים לקהלי יעד טיפה שונים שעוד כמה שנים יתמזגו, אך אין ספק שלא יתד, לא המודיע, לא כיכר השבת ולא בחדרי חרדים, מספקים עיתונות מקצועית. (גם לא וויינט, וואלה וכדו'.)
ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר- אם הציבור לא רוצה שיחשפו את שחיתויותיו בראש כל חוצות (שהלא עיתונאי שיעז לעשות זאת יורחק מנמל הבית, יתפס כגיס חמישי וכו' וכו'), מדוע לעשות זאת בכוח נגד רצון הציבור?
אין זאת אלא כי העיתונאים תמיד בטוחים שתפקידם הוא לחנך את הציבור.
את באמת חושבת שעיתונאי קם בבוקר וחושב על "חינוך הציבור" ? לא סביר יותר שהוא רואה את עצמו כמעין לוחם צדק ,המשתמש בכוחה של המילה הכתובה ?
ורק ציבור מגזרי שמנסה להגן על האינטרסים הצרים שלו מעדיף להשתיק שחיתויות (זה בא עם תג מחיר שאתם משלמים ,נקודה למחשבה ).
*** אני חושבת שעיתונאי הולך לישון בלילה וגם קם בבוקר מתוך שכרון הכוח שמעניקה הידיעה שהוא משפיע על קוראים רבים, או הדמיון שכולם רק ממתינים למוצא פיו.
*** את המשפט השני כתבת כאילו הוא אמור להיות עלבון בל יתואר, ואינני מבינה מדוע. מהם אינטרסים "צרים" ו"רחבים"? הרי כל אינטרס מגזרי הוא צר, כי הוא של מגזר ולא של כל האוכלוסיה. האם ראית אי פעם מגזר שלא דואג לאינטרסים שלו? הידעת שיש שופטים שתלונות נגדם (בגין עבירות מין) הושתקו ע"י הקליקה הסגורה של מערכת המשפט? הידעת שכל חברה עסקית מכובדת עוסקת בהשתקת השחיתויות של עצמה? הידעת שהציבור הערבי סוגר בכוחות עצמו את המחלוקות הפנימיות, ומה שמגיע לתקשורת זה מעט מזעיר? אם כך במה שונה הציבור החרדי, האם הוא לבדו אמור להיות אלטרואיסט?
מה עדיף, להימנות על הציבור החרדי ולשלם את תג המחיר או להימנות על ציבורים אחרים ולשלם תגי מחיר אחרים? לשיקולו של כל אחד.
תגובה לריקי .
תודה על תשובתך .
לא עשית הרבה חסד עם עיתונאים , האמת נמצאת באמצע ביני לבינך , יש אמת בדברייך , אך להכליל ולהגיד שהם כולם קמים בבוקר מתוך שיכרון הכוח ,נראה לי קצת נוקשה ולא הוגן .
ובקשר למשפט השני , אפשר לתת הרבה דוגמאות לקליקות קטנות ומיעוטים ששומרים את השחיתויות שלהם לעצמם , או שאת יכולה להתבונן בחברה החילונית שכחברה אינה משתיקה שחיתויות (תעיד על כך הסקילה השבועית בכיכר העיר ).
ובקשר לתג המחיר ,רק רוצה לציין שבעיניי אתם משלמים פעמיים , פעם אחת פנימה ( אני פחות סובל מהקצאת השטחים של זייברט למוסדות השונים ) ,ופעם אחת החוצה ,כשכולנו רואים את זה .
זה שיש תקשורת, זה טוב ויפה, חיובי ומבורך. אני חושבת שבישראל, התקשורת איבדה את מעמדה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, והפכה לכלב הציד של הרייטינג.
החברה החילונית כחברה מטפלת בשחיתויות באופן שונה אך לא הרבה יותר טוב. הטיפול הוא סלקטיבי ואינטרסנטי. נקודה קטנה כהוכחה: איך זה שתמיד כשרוצים למנות מישהו לתפקיד בכיר, דווקא אז צצות כל פרשיות העבר שלו, שלפעמים גובלות בפלילים. אם היו אנשים שידעו על כך קודם לכן, היה עליהם לדווח. אם המשטרה או הרשות הרלוונטית קיבלה דיווח קודם לכן, היה עליה לחקור זאת בזמן אמת כשהפשע עוד טרי. אבל לא- בחברה החילונית המדהימה שלנו, יחכו עד שהאדם יקבל מינוי לתפקיד חשוב, כדי להוריד אותו מזה. עיין ערך פרשיית מינוי נגיד בנק ישראל, גל הירש, בוקריס.
זה לא חשיפת שחיתויות, זו ה שחיתות בה' הידיעה רבתי. תחשפו שחיתויות חבר'ה אבל בצורה מקצועית ועניינית.
ואגב: יש מדיניות רשמית שלא מפרסמים בתקשורת התאבדויות, כדי לא לתת רעיונות לאנשים שנמצאים במצב גרוע. את אותה מדיניות כדאי לאמץ באופן מסוייג גם על פירסום שחיתויות. הכלל הראשון במשפט הוא: "אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו"! אם העיתונאים היו יוצאים מנקודת ההנחה המקצועית הזו כשהם מפרסמים תחקירים נוטפי דם, החברה החילונית היתה טובה יותר.
אכן מנית את רעות העיתונאות וחשיפת השחיתויות בחברה החילונית ,וברור שיש אינטרסים ,אבל כחברה אצלנו כשמחנך פוגע בילדים מצווה ללכת למשטרה בשביל להסיר את האיום על שאר החברה ,ואצלכם מסתירים , או שבכלל לא טורחים להסתיר במקרה של הרב ברלנד (ויש לכך סיבות מגוונות ,לא באתי לרמוז שאתם אוסף של סוטים).
והרי העיתונאות עצמה צמחה ממקום חיובי ,וממלאת צורך חשוב בדמוקרטיה , גם בימינו כשהיא צהובה ורווית אינטרסים , יש לך תחליף יותר טוב ? עדיף לא לקבל את המידע בכלל ?(אם כבר הגדלת ראש , אז את אמורה לדעת שחשיפת שחיתויות באה בתשלום מחיר אישי כבד ,ולכן אינטרסים משתרברבים לשם וזה אנושי וטבעי לחלוטין , רק שאת נוטה להגדיל ראש עד לגבולות שיסתדרו עם התפיסה החרדית )
ריקי האמת שזה קצת מיותר ,בכל נושא שנבחר לדבר עליו יש צדדים רעים ויש צדדים טובים ,החכמה זה לא להבליט צד אחד ,החכמה זה להסתכל על המכלול ,ובחורה חכמה כמוך בטוח מסוגלת ,בזה אין לי ספק .
מאמר יפה ומקצועי. ועולה אם כן השאלה, מדוע מצנזרים תגובות באתר הזה? מהו המניע כאן אצל אנשים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם? והשאלה הגדולה ביותר- מתי תהיה ביקורת לא על העסקנים, שרשעותם ידועה לכל דורש, אלא על הגדוילים, שמכונים בכל העיתונים גדולי הדור ראש הישיבה שר התורה הנר הימיני והבריח התיכון, אבל לא כתבו תשובה הלכתית חשובה מימיהם ועיקר כוחם הוא בגיוס כספים. שהשקר של הרבנים המזויפים יוסר אז תבוא הגאולה באמת.
מאז שהתפוצצה פרשת השחיתויות ב'בחדרי' לפני כמה שנים, הבנו שתרבות השטיבל חזקה מכל, רק עברה לרשת האינטרנט.
קודם כל, עלינו לדעת שמטרת העיתון הן הכתוב והן המקוון זה להביא לי (לקורא) מידע על הנעשה מחוץ לד׳ אמותיי, ולא מעבר. הפיכת התקשורת לסוג של מבקר, לסוג יותר נעלה מהבאת מידע הינה שקרית ומאכזבת, ומבחינת אספקת מידע אני חושב שקיים חופש ביטוי בתקשורת המקוונת הרבה מעבר ממה שקיים בתקשורת הכתובה. האתרים החרדיים (ובפרט הבלוג מעולמם של חרדים) אינם חוששים לחשוף בעיות חמורות שקיימות במגזר (כמו פגיעות מיניות). בעניין ביקורת על פוליטיקאים, אני אישית חושב שגם כאן יש יחסית חופש ביטוי והאתרים מרשים לעצמם לתקוף פוליטיקאים חרדים. כמובן הם יגנו על הדרך החרדית ועל השיטה, אך לא יהססו לתקוף את אלה שחושבים לרכוב על אמון הציבור בהם.
*** לכבוד ^^
בהסתכלות על המכלול, אני לא מאמינה לאף מילה שכתובה באף כלי תקשורת. אנשי תקשורת הם אנשי מכירות לכל דבר, רק שהם מוכרים אג'נדה/ השקפת עולם/ איך שתקרא לזה, ולא תמיד במודע (למרות שרובם כן, אלא שהם מאמינים שהם עושים בכך טובה לציבור צרכניהם). מוכרן רוצה לרוקן את כיסי, איש תקשורת רוצה לרוקן את מוחי, ואני משתדלת לא לשכוח זאת לעולם.
תפקיד התקשורת לחשוף ולא לשפוט, בפועל התקשורת עורכת משפט שדה שאינו עומד באף אחד מכללי המשפט המקובלים, ובזאת היא חורגת מסמכותה. אני חושבת שתוכניות כמו קרן נויבך ברשת ב, הקו החם ביתד נאמן וכו' הן טובות ומועילות, אך תחקירים נוטפי דם שעושים הר מרבע עכבר ומחפשים אשמים מתחת לאדמה רק בשביל הרייטינג- אינם מקצועיים וחבל שקיימים, ולמרבה הצער הם רוב החומר העיתונאי שמוגש היום לציבור.
***אוהב אמת, תגובות רעילות כשלך יש מספיק, באתרים חילוניים לסוגיהם.
חרדים מאמינים ברבנים.
אתה יכול להתווכח עם מה שכתוב בעיתונים, אך אינך יכול להתווכח עם תורי קבלת קהל ארוכים. כשאדם הולך להתייעץ עם הרב שלו על שידוך לילדיו, על פתיחת עסק, או על שלום בית, הוא לא פותח עיתון ובודק מי גדול הדור! הוא מסתכל איזה רב נתן עצה טובה לשכן, וברכותיו של איזה רב התקיימו אצל הגיס! כשנוצרת מסה קריטית של מספיק אנשים שהולכים להתייעץ עם רב מסויים, הוא מתפרסם כמנהיג, ולא משנה אם יהיו אלף עיתונים שייחצנו אותו או ילכלכו עליו.
העיתונות אינה רלוונטית לאמונת חכמים, ולא משנה אם מדובר בעיתונות חילונית או חרדית. מי שיש לו אמונת חכמים, מאמין ברבו בלי קשר לעיתונות. מי שאין לו, יטיל ספק בכל רב ולא רק באלו שמקודמים בתקשורת. תחקירים על רבנים יובילו למחלוקות, האם אתה שואף למצב שבו גור, סיקריקים ועצניקים מנהלים קרבות רחוב? מבטיחה לך שחוץ ממך ומשכמוך, אף אחד לא מעוניין בזה, גם במחיר שהרבנים יגייסו עוד כמה דולרים. ואם מפריע לך שהרב שלך מגייס כספים, לך לרב אחר, מי מפריע לך?
תגובה לריקי
אני בהחלט מסכים עם חלק מאבחנותיך , אבל מסקנותיי שונות .
א. לא קיים טקסט\מידע אובייקטיבי ,הרי כל כותב\יוצר\אמן\עיתונאי\(מלאי את החסר) מעניק נופך מסוים הנובע מאישיותו לתוצר הסופי ,אז לבקש אובייקטיביות ו"חשיפת עובדות" בלבד , נחמד , אבל לא בר ביצוע (אם יש לך הצעה פרקטית אני מוכן לשמוע , אבל אחת שמתייחסת לסעיף הזה).
ב. גם משקרים של אנשים אפשר ללמוד הרבה ,את יכולה להסתכל על אמת ושקר כמרחבים שמצטמצמים ומתרחבים אחד על חשבון השני ,ולכן גם מידע מוטה שמגיע מן התקשורת מועיל באופנים מסוימים .
ג. גם בתחקירים נוטפי דם יש אמת ,הם לא חפים מאינטרסים ,והאוזן נאלצת לסנן את הפסקול הדרמטי(שאמור להוביל את הצופה אל המסקנה המתבקשת), אבל זה לא משחק סכום אפס ,יש בהם אמת , הם בדרך כלל מגובים בהרבה תמונות ,אך צריך להתייחס אליהם בזהירות רבה .
ג. כשאת מכלילה את כולם יחד , אל תתפלאי אח"כ כשתשמעי שכל החרדים הם "א'…. ,ב'…., ג'….. " (אל תפלי לזה )
שבוע טוב.
אוהב אמת היקר,
אני מזדהה לגמרי עם דבריך. כל זמן של תהיה ביקורת גלויה כנגד הגדוילים בכבודם ובעצמם אין לנו תקוה לחרדיות שפויה.
ברגע שאדם הגיע למעמד של "גדול" אם בצדק ואם שלא בצדק (לא חסרות דרכים ומוניפולציות) הוא יוצר סביבו (או נוצר מעצמו) חומת מגן אנושית שמגנה עליו מכל ביקורת ואפילו דברים שזועקים עוול עד לב השמים.
אין צורך להביא דוגמאות. ציבור הקוראים כאן מספיק אינטליגנטי להבין את כוונתי.
רק לצורך ההמחשה: ישנם הרבה מקרים שתוקפים ח"כ / חבר עירייה כזה או אחר כשבעצם השורש פורה ראש ולענה האמיתי הוא בכלל המשלח. וד"ל.