אישה קמה בבוקר ונחפזת ליטול את ידיה. איש נעור משנתו ונעטף בבד ולו ציציות מתבדרות. אישה קושרת שביס לראשה. נער ממלמל דבר מה בטרם יביא אל פיו רבע תפוח אדום. מה הם עושים, האנשים הללו? באיזה אופן ניתן להבין את התנהלותם?
בתגובתי אנסה לשרטט מפה היסטורית-תרבותית הממקמת את האינטרנט בתור נקודת מפתח ברצף של השתלשלות תפיסות אמת ומשמעות. אבחן את הקשר בין המדיות השונות שהתפתחו לאורך התקופה המודרנית, לבין האופן שבו אנשים מגבשים לעצמם תפיסות עולם, ואסיים בהדגשת תרומתה של תודעה יהודית-נצחית בסבך האינטרנטי האינסופי. השיח על אודות האינטרנט בתור כלי שניתן ליצוק לתוכו תכנים שונים, מחמיץ לעתים את הסיפור הנפשי-אנושי הגדול שהאינטרנט הוא חלק חשוב ממנו. גיבוש מדיניות מול האינטרנט ואתגריו דורש מודעות גבוהה אליו.
אדם: ייצוג, משמעות
קליפורד גירץ היה אנתרופולוג שביקש לבחון מקרוב קהילות ואנשים ממקומות רחוקים. בספריו הוא מתאר מפגשים עם תרבויות רחוקות ומנתח אותם באופן שהוא מכנה "תיאור גדוש במשמעות". לדבריו, כל מפגש אנושי באשר הוא, הוא הזדמנות גדולה לגעת בפעימת חיים אמתית, במשמעות הפנימית המייצרת את דרכי התנהלותו של האדם. גירץ קורא לעין להתבונן בעמקן של התופעות, של הייצוגים השגרתיים, ולנסות לחצוב מן הנראה הפשוט והיומיומי הלך רוח, סימן נסתר, בת-קול שתלמד דבר מה משמעותי, שאיננו נגלה ברגע הראשון. לעיטוף בטלית, כמו גם למלאכת נטילת הידיים הרוטינית, ישנם רבדי משמעות נרחבים מים, אלו העומדים בתשתית החוויה היהודית ומעצבים את התודעה באלף גוונים. כדאי להעמיק בהם חקר על-מנת לחיות חיים של טעם. הוגים רבים מתחומי דעת שונים עומדים על נקודה זו – על היכולת לחדור למשמעות נסתרת של מעשי היומיום – ורואים בה את המפתח לקיומו הנפשי והרוחני של האדם. האפשרות להתבונן אל מעבר לדברים הגלויים, ולנסח משמעות רלוונטית מתוכם, היא הנותנת חיים .[1]
האפשרות להתבונן אל מעבר לדברים הגלויים, ולנסח משמעות רלוונטית מתוכם, היא הנותנת חיים
לאורך ההיסטוריה משתנים אופני ההתבוננות של בני האדם במשמעויות של חייהם. שינויים אלו צועדים בד בבד עם שינויים בתפיסות העולם הכלליות ובהתפתחויות הטכנולוגיות – שינויים חובקי-עולם בתוכן ובצורה של החשיבה האנושית, והם גורמים לתודעתו של האדם, המבין ומייצר משמעויות, להשתנות באופן דרסטי.
לידתו של פרשן עצמאי: הסובייקט
האינטרנט הוא נקודת קצה טכנולוגית של המחשבה המודרנית. המודרנה הגיחה בקול רעש גדול בתקופת המהפכה הצרפתית, והחלה לשנות את אופני מתן המשמעות של האדם לחייו. החשיבה החדשה פרמה את צורות התודעה הישנות, שבאמצעותן העניקו אנשים משמעות לחייהם, וייצרה צורה חדשה.
הפילוסופיה והתרבות מעבירים לפרט המועצם מסר ברור: הוא, ורק הוא, מסוגל להיות ריבון לחייו ושליט על בחירותיו
תמציתה של צורה זו, האֵל החדש הניצב על במת הרעיונות המודרנית, הנָה "הסובייקט" – האדם הפרטי הנקרא לחשוב לבד, להיות עצמאי, לקחת את חרותו בידיו. משמעויות שמקורן בנבואה, ברוח הקודש או בתורת משה – ובכל מה שאינו "אוטונומי" ו"אותנטי" לאדם עצמו – מוקעות בתור פרימיטיביות וחסרות תוחלת. מוסדות הדת, המחשבה העתיקה, שלשלת המסירה של אמיתות ומשמעויות, הופכים כולם נלעגים וראויים לניתוץ. הפילוסופיה והתרבות מעבירים לפרט המועצם מסר ברור: הוא, ורק הוא, מסוגל להיות ריבון לחייו ושליט על בחירותיו. ניטשה, פילוסוף החילוניות, נתן לסדר העולמי החדש ביטוי חריף: "הנה מתחת כל עץ רענן מעלים את א-לוהים על המוקד, וכבר ממליכים אלוהים חדש: הסובייקט".
התגובה היהודית להלכי הרוח החדשים מולידה עם הזמן את החסידות, את תנועת המוסר ואת אסכולת תורה עם דרך ארץ. כל זרם בתורו, בסגנונו, ובאמצעות אנשי הרוח הענקיים שעמדו בראשו, מפתח מענה המבקש להתמודד עם המצוקה הרוחנית הבוערת. מעגלי משמעות ישנים נמתחים בדיו חדשה, ומשרטטים קווים לדמותו של ה"סובייקט היהודי". החסידות מאדירה את כוחו של האדם הפשוט; תנועת המוסר מדבררת את גדלות האדם; והרב הירש, שאמנם אינו מתעסק באופן ישיר בסובייקט, הוגה משמעויות ישנות בשפת המודרנה המתחדשת – זו שהסובייקט יודע ומבין.
המהפכה המודרנית היא בראש ובראשונה תודעתית, עוד לפני השפעתה המדעית, הכלכלית והפוליטית. על-מנת לשמור על הרלוונטיות שלה, גם היהדות נאלצה לאמץ את הדפוס החדש, ליצוק את יינה הישן לתוך מגוון כלים חדשים.
עלייתו ושקיעתו של הסובייקט: העיתון והטלוויזיה
רעיונות המהפכה המודרנית הופצו מעל גבי העיתונים, שהיו אף הם המצאה מקורית ושימשו שופר לרעיונות החדשים שנשבו באירופה.[2] מקלוהן, חוקר תקשורת ההמונים, רואה בעיתון כלי תרבותי המציין מעבר מתרבות של קהילה ושבט, לתרבות של אינדיבידואל האמון על ניתוח קר וחשיבה אנליטית – תרבות שהסובייקט המפרש עומד במרכזה.[3] העיתון מדווח, מיידע, מאפשר לקולו של העיתונאי היחיד להדהד ברמה ולמחשבתו של הקורא לנוע אחרי הדברים. הוא מייצג מחשבה אחרת, ומכוון אל האינדיבידואל הזקוק לריכוז ולכמה דקות של שקט כדי להתעדכן ולהבין. העיתון מייצר אמנם לכידות סביב רעיונות ועמדות פוליטיות ומגדיר השתייכות חברתית, אולם הוא מפעיל את אזורי השפה, המחשבה והניתוח האנליטי הנקשרים עם תודעה חושבת. הסובייקט המודרני כתב וקרא את עולם המשמעויות שלו מעל גבי הדף המרשרש.
המחשבה השקטה, הניסיון האטי להבין משמעות, פינו את מקומם למדורת שבט של דימויים
מן העיתון, עברה ההתרחשות המודרנית אל מרקע הטלוויזיה, ובזאת הכריזה על סופה שלה. בתהליך מהיר, טורף חושים, פלש המדיום החדש לביתו של הסובייקט ושינה את כללי המשחק. המחשבה השקטה, הניסיון האטי להבין משמעות, פינו את מקומם למדורת שבט של דימויים, תמונות, בליל בלתי פוסק של צבעים, התרחשויות וגירויים הנוחתים באופן מרוכז במרכז הסלון הביתי.
מקלוהן אינו מתעניין בתכנים שמעבירה המדיה, אלא באופן התמסורת ההמוני בפני עצמו. מרגע שהמכונה הטכנולוגית נרתמת לשרות האדם היא משנה את יחסיו עם הזולת ואת דרך המחשבה שלו. היא דוחקת את הסובייקט – האדם החושב, המנתח, המגיע למסקנות – מקדמת הבמה, וממצבת שם את עצמה בכוחניות. בניגוד לעיתון הנקרא בבדידות מרוכזת ומהורהרת, מול המסך רובצים הצופים איש לצד רעהו, ואל תודעתם נספגות מנות שעשועים מרוכזות. המכונה מורה להם מה לחשוב, כיצד להתלבש; המכשיר מספר להם בפורטוגזית רווית דמעות מהי אהבה. אלילים נולדים על הצג, מפרנסים, בסיטונאות המתחזה למקוריות, את מחוזות הפנטזיה. הם מכתיבים לסובייקט שנולד לא מכבר, שביקש חרות אקטיבית בעיצוב אמונותיו, סט משמעויות מתוסרט ומבוים. נפשו של מחפש הפשר מותכת מול המרקע לדייסת סיסמאות אופנתיות, לזרם הוויה של גלובליות שאין בה זהות או מחשבה עצמאית.
כמאה שנה משריפתו של הא-ל – מגלה המשמעות – עולה על המוקד הסובייקט אשר הצית את האש.
מאבדן הסובייקט למותה של המשמעות
בשלב הבא מקטין המרקע את ממדיו הפיזיים, מפצל את ערוצי הביטוי שלו והופך ל"ריבוע קסם" הנכנס לכל כיס. את מקומה של הטלוויזיה יורש הסמארטפון, והוא, למרות כל צווי האיסור והחרמות (ובניגוד לאחיו הגדול והוותיק), פולש גם אל המרחב החרדי. האינטרנט מכיל בתוכו עולמות תוכן רבים מספור. יש המוצאים בו מקורות מידע והתפתחות. רבים אחרים משוטטים בחללו הפנוי וצורכים בו מגוון רחב של תוכן ויזואלי: סדרות קולנועיות, חברויות פייסבוק למיניהן, תכניות ריאליטי ועדכוני שטח תמידיים.
הסובייקט, שכבר נמחץ תחת גלגליה של תקשורת ההמונים מן העת החדשה, מתפוגג כעת לחלוטין מול המרשתת הפוסט-מודרנית
חוקר התרבות ז'אן בודריאר מגדיר את המרחבים הללו בתואר "היפר-מציאות"[4] . הבידור, שהיה פעם מרחב של פסק זמן מובחן מעבודה קשה, הופך להיות מרחב ההתרחשות האולטימטיבי. חווית הקיום הממשי נדחקת לשוליים, ובמקומה נוצר מעין יקום מקביל של פנטזיה מתמשכת. הסובייקט, שכבר נמחץ תחת גלגליה של תקשורת ההמונים מן העת החדשה, מתפוגג כעת לחלוטין מול המרשתת הפוסט-מודרנית.
המודרנה חיפשה בהגותה אמת, חוק מכליל, הסבר לקיום; אך מעתה כל ההגדרות נמחקות, כל המשמעויות אובדות. האינטרנט הפוסט-מודרני, זה המביא למסכים מבול אינסופי של מידע סותר, נרטיבים מתחרים ואמת פלואידית, אינו מתעניין בהנחות מוסכמות או בזהויות המייצגות תוכן. אם הגדרנו את מלאכת מתן המשמעות מעשה גילוי של רובד נסתר, הרי שעתה, בבזאר האתרים הגדול, הכל הופך חשוף, גלוי, מוחצן. לא נותרה קרקע מסתורית לחצוב ממנה ממצאים נחבאים. תכניות הריאליטי ההופכות נחלת הכלל, שרשראות הפוסטים ללא סוף, והשידורים החיים מחדרי החדרים של הקיום ומן השכבות התת-עוריות של הפרט, לצד פריצות מסך המתעדות כל זיע כנפיים של פרפר בפרברי המציאות – כל אלו מפרקים באופן פראי את המושג משמעות. המדיה החדשה מוחקת את המשמעות במבול וירטואלי של מילים, ריגושים וחוויות מדומות. בני האדם הופכים מריונטות, ניצבים חלולים בתאטרון ללא הפסקה. הדימוי החזותי הוא המלך החדש, ואין מעבר לבגדיו אלא עירום. הכל מצלמים ללא הרף על מנת להבהב את עצמם לדעת על המסך. התודעה נלכדת בחדר מראות מתעתע שבו שולטים הבזקים המרוששים מכל משמעות פנימית. אם הדיווח בעיתון הצריך הפעלה של יכולת דמיון, קישור בין המיוצג על-ידי מילים לבין "הדבר האמתי", הרי שבתוך ים אינסופי של מציאויות חיצוניות אין מסר שצריך לגלות ואין כל כדאיות בחתירה אליו. המחזה חשוב מהמשמעות. ההצגה משקפת אך ורק את עצמה, ללא ערך מוסף כלשהו.
הצעיר החרדי והאינטרנט: ממשמעות דחוסה לריקנות אקראית
הצעיר והצעירה החרדיים מגיעים ממרחב דחוס משמעות. דחוס ורווי. את עקרונותיו המוחלטים של ציבור היראים לדבר השם מתרגמים מוסדות החינוך למציאות יומיומיות הכורעת לעתים תחת עומס הרעיונות והמסרים. כל טיול נכנס לסדר משמעתי בסימן: "קווי השם יחליפו כח". כל הנאת קיום בסיסית נדרשת לצידוק בצורת שפע של מקורות חז"ל. דומה שריבוי לא-מאוזן זה הוא אחת הסיבות לרצון לצאת החוצה, לחוות נשימת אויר שאין בה הוראה מכוונת או מטרה מארגנת. הסובייקט החרדי, שכבר מזמן הפנים עמוקות את התודעה המודרנית, מבקש לדלל במעט את סמיכותה העבה של רשת המשמעויות שהוא ארוג אל תוכה. לא תמיד ברורה לו ההיררכיה בין משמעויות מסדר ראשון הכרוכות בעיקרי תורה ואמונה, לבין משמעויות מסדר שני שהורתן בתנאים חברתיים ובמוסכמות קהילתיות.
בעוד שצעירים החשופים לעולם מורגלים בחיים שבהם משמעויות הן נזילות ופריכות, המעבר החד אצל הצעיר החרדי מן הטוטליות אל הריק מייצר מצבים של שבר מוחלט
מה מתרחש בנקודת המפגש המסקרנת, הטעונה בטעמי מים גנובים, בין סובייקט שעגלת משמעויותיו כבדה עליו מדי לבין שביל חצוב בחלל? פעמים רבות, על רקע חשיפה ולו קלה ועדינה, נשמע רעש התרסקות כואבת ומשברת גרם. בעוד שצעירים החשופים לעולם מורגלים בחיים שבהם משמעויות הן נזילות ופריכות. המעבר החד אצל הצעיר החרדי מן הטוטליות אל הריק מייצר מצבים של שבר מוחלט, אבדן, ניהיליזם שאין בו הבחנות וחווית "הכל מותר לך". מול המרחב הווירטואלי האינסופי מוצא את עצמו הצעיר החרדי נעדר יכולת להבדיל בין עיקר לטפל ולשמור על מסגרת מחשבה ומסורת, גם אם גוני התמונה משתנים במגע עם מציאות חדשה.
בעבודתי עם צעירות אני נתקלת ברבות המוצאות בעולם הווירטואלי מפלט מפני חוויות מעיקות של חוסר משמעות הקשור בחייהן האישיים – חוויות שעיקרן חוסר יכולת לתרגם את שפת המשמעות החינוכית, שעליה גדלו, לשפה המעשירה את עולמן הפנימי. הפגישה עם תכנים מפרקי פשר מן הסוג האינטרנטי מעניקה להן תחושת הפוגה זמנית. אולם, לטווח ארוך, המפגש הטעון מעמיק עוד יותר את תחושות אפס התוחלת:
"למה כולן נראות כל כך מושלמות בפייסבוק, מכינות ארוחות של מיליון דולר ומלבישות ילדים כמו בז'ורנל? למה רק אני כזו לא-יוצלחית?"
"האמת שכבר נמאס לי לקרוא פוסטים, הכל אותו דבר בדיוק, מילים ריקות מתוכן, 'להתמודד, להיות גדולה מהחיים, ללכת אחרי החלומות שלך'… ואף אחד לא באמת מתכוון ויודע איך הולכים אחרי החלום, על איזה קו לעלות ומתי צריך לרדת."
תחושת גילוי החדש והמסעיר, המלווה לעתים בחוויית איבוד אמון במערכת החינוך ובערכים היסודיים, מפנה את מקומה עם הזמן לתחושת תפלות וקהות חושים. מדובר, לכאורה, בשביל ללא מוצא: מצד אחד כבר מתה התמימות ושבק חיים להט הנעורים, ומצד שני, מה שרואים מכאן אינו מפרנס באמת את התשוקה למשמעות עמוקה.
ואולם דווקא כאן, בלבו של השבר, מפעמת גם הזדמנות גדולה לאיחוי ולתיקון: הזדמנות לחזור אל עולם המשמעות, והפעם בשפה מפוכחת ומותאמת יותר.
מחזירים משמעות ליושנה
ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי פוסט-מודרני, הציג את הראיה בתור דחף. שנים רבות אחרי מאמר חז"ל על העין הרואה והלב החומד מבינה גם הפסיכואנליזה כי ראייתנו, שאינה סבילה, מחפשת סיפוק באופן רפלקסיבי. לאקאן עומד על כך שחשיפה מוחלטת המערטלת הכל – מצביעה דווקא על עיוורון, על מצב שבו "הדמיוני" מכתיב את המציאות ומרוקן אותה מתוכן חי. התפתחות נפשית אמתית, וקשר של האדם עם עצמו, עם אוהביו ועם העולם, נוצרים דווקא במקום שיש בו דבר מה סמוי .[5]
התורה היהודית, האמת העתיקה והנצחית, הן כר פורה לפיתוחו של הסמוי הזה, ודווקא בו שורה ברכת המשמעות
התורה היהודית, האמת העתיקה והנצחית הן כר פורה לפיתוחו של הסמוי הזה, ודווקא בו שורה ברכת המשמעות. החזון אי"ש מפליא לתאר את החוויה של חיפוש הנסתר, זו המייצרת את תשוקת המאמין ואת הקסם שבחייו:
אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט… ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק. הוא נרגש ונפעם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו ודעת פתרונה כלתה נפשו ונבחר לו לבא באש ובמים בשבילה… להבין סודה ולדעת שורשה.[6]
דומה כי מערכות החינוך, הדחוסות במסרי משמעות, אינן מצליחות להתאים את אותה אמת נצחית באופן ההולם את צרכי הצעירה. ביחס לעולם הווירטואלי הן מתמודדות מול איומי המרשתת בשתי דרכים. האחת נסללת בלבה של ממלכת הפחד: איומים ואזהרות, הפיכת האינטרנט למפלצתי וטורף ש"כל באיה לא ישובון". הדרך השניה מבקשת "לגזול את החנית מיד המצרי", ומנסה לייצר מעין תחרות עם הפירוטכניקה האינטרנטית: הפקות ענק גרנדיוזיות, מיצגים פומפוזיים, פעלולי במה המדקלמים מסרים של התרחקות מן הכיעור. אינני מזלזלת במאמצים הכנים הללו, ואני משערת כי הם אכן ממתנים את אחוזי החשיפה אל הרע והכאוטי, אולם חריש עמוק נעדר מן השדה. ניתן לראות במציאות האינטרנטית לא רק הוויה מאיימת כי אם גם הזדמנות לפתח מחדש מרחב משמעויות עומק המותאם לנפשם ולעולמם של בני ובנות התקופה. דווקא מחוזות האינסוף של תורת ישראל, על מכלול גווניה, יכולים להיות מקום מקלט למחפשת הפשר שעייפה ממיצג הקרטון. לעתים נדרשת מלאכת תיווך בין הספר העתיק למציאות השגרתית. מעשה תרגום של מילים נצחיות לשפה של תלמידות מתבגרות הוא מלאכת מחשבת עדינה. תפקידן של מחנכות הוא לעזור למתחנכת ביצירת עולם משמעותי היונק מן הקדושה, בד בבד עם היותו מובן ובעל טעם בחיי החולין הקטנים. אין די במתיחת חומה; יש צורך במחשבה שיטתית שעיקרה הקניית משמעות למעשה האמונה: שבת, תפילה, ברכה, צניעות. שומה עלינו לספק מפתחות אל האתר שבו המכוסה הוא הוא טעם החיים וסיבתם.
זלדה, משוררת קודש בעולם של חולין, מיטיבה לתאר את הפוטנציאל הנפשי והרוחני לחיי משמעות ולעוגן הגלומים בתורה ובמסורה, דווקא בתוך עולמות שנסתמו בהם מעינות הפשר:
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.[7]
מול הענן הווירטואלי, שהפך לבית המשכון של התודעה, לממסמס משמעות מהבהב, מציבה היהדות פס של תוחלת הנמשך והולך במפנה הדורות, תקות חוט שני מסיני ועד הנה – ועד בכלל.
[1] רעיון זה מופיע בעוצמה בכתביו של ויקטור פרנקל; ראו בספרו: האדם מחפש משמעות, תרגום חיים איזק (לוד: דביר, 1970), עמ' 57.
[2] על הקשר בין העיתון הראשון והמודרנה ראו עוד בhttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94 _%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9F
[3] דוד אוחנה. (2001). התשוקה הפרומתאית, ירושלים: ביאליק. 332.
[4] שם, 334.
5] ] רות גולן. (2007). נושאי התודעה. תל אביב: רסלינג. 261.
[6] החזון אי"ש. (תשמ"ד). אמונה ובטחון. תל אביב: ספרייתי. ה.
[7] זלדה מישקובסקי. (תשמ"ה). שירי זלדה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 215.
תמונה: Bigstock
WOW
באכסניה משובחת כל כך, קשה להגיע לפסגות חדשות. אבל ליכט עושה את זה.
אחד הטורים המחכימים שקראתי אי פעם.
הדסה, הרעיון שאת מציעה יכול להיות מיושם רק בצורה של אחד על אחד.
כשהמורה יושבת מול 25-40 תלמידות, בסקאלה שבין "לא יודעת מה זה ויי פיי" לבין "אבודה בחלל"- לא היה ולא יהיה אמצעי או דרך פעולה שתנגיש להן את המשמעות בצורה נכונה, כי עבור כל אחת מהן, הצורה הנכונה היא שונה.
למעשה, זהו התפקיד של ההורים, ובעיקר של האמא, לעשות זאת.
עלינו לזכור שהמטרה אינה להנגיש את התורה ח"ו, אלא לחבר אליה את הדור הבא. להנגיש את התורה, להתאים את המשמעויות כפי שכינית זאת- זהו לא ביטוי מדוייק, כי הוא מוריד מכבודה של התורה, שעליה נבנה העולם ומכוחה אנו קיימים, ואסור לשכוח זאת. המטרה היא להעלות ולרומם את הנוער (ואת עצמנו), כך שנהיה נעלים יותר בעקבות ההתחברות לתורה וההעמקה במשמעויותיה.
ליתר הדגשה, כתבת: "יש צורך במחשבה שיטתית שעיקרה הקניית משמעות למעשה האמונה". גם הניסיונות שכן קיימים, להראות ולהציג עד כמה חיי התורה הם טובים ונהדרים, מחטיאים את המטרה. כי ברגע שמשהו לא יסתדר לצעירה, היא תחזור לאינטרנט, שמבטיח לה חיים נוצצים פי כמה.
התורה לא מבטיחה חיים טובים ונהדרים. היא מבטיחה תשובה לכל שאלה, כך שבכל צומת או התמודדות, היהודי יהיה בטוח במה שעליו לעשות כרגע. התורה מבטיחה חיים מלאי סיפוק וביטחון, וזו התשובה האמיתית שלה לאינטרנט.
מאמר יפהפה ומחכים מאוד!
תודה רבה לכותבת!