צריך עיון > סדר עיון > נשים במאי זכיין?

נשים במאי זכיין?

מאמר תגובה ל"חרדים מהאקדמיה"

מעיין דויד
מעיין דויד עיתונאית ופובליציסטית

האתגר של נשים חרדיות באקדמיה הוא כפול ומכופל. בניגוד לגברים, חסר להן מטען תורני עמוק של לימוד בישיבות; כן, אין להן בית מדרש שאליו ניתן לחזור בשעות הערב. לצד זאת, חינוך בסגנון "בית יעקב" מעודד אותן לקבל ולהפנים את דברי המרצים בלי לשאול מידי הרבה שאלות. ההתמודדות עם האקדמיה מתחילה מהעשרת עולמן התורני של בנות "בית יעקב" בסמינרים.

י"ב אדר תשע"ח

 

 

רובם המכריע של הסטודנטים החרדים בישראל הם למעשה סטודנטיות חרדיות: שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם אשתקד מצא כי 69% מכלל הלומדים במסלולים האקדמיים החרדיים הם נשים. הנתון הזה כמובן אינו חדשות מרעישות: בחברה שבה רק הבנות לומדות לימודי ליבה ושבדרך כלל הן הלוקחות על עצמן את עול הפרנסה, רק טבעי ששיעורן בקרב הסטודנטים החרדיים יהיה גבוה יותר משל הגברים.

אכן, מי שעוקב אחר התקשורת החרדית יודע היטב שהמאבק באקדמיה מתמקד בעיקר בזירת הנשים. הכנסים הארציים נגד האקדמיה פונים הישר לבנות הסמינרים, ומנסים לשכנע אותן ואת הוריהן כי האקדמיה היא בגדר סכנה רוחנית חמורה. בעיתונות החרדית מתפרסמות אמירות חריפות של רבנים אודות הצרות הצרורות שלימודים אקדמיים טומנים בחובם, בדגש מובהק על נשים. קשה למצוא היקף כזה של רתיעה ושל דאגה ציבורית ביחס ללימודים אקדמיים לגברים.

הכנסים הארציים נגד האקדמיה פונים הישר לבנות הסמינרים, ומנסים לשכנע אותן ואת הוריהן כי האקדמיה היא בגדר סכנה רוחנית חמורה

למרות ההתנגדות, אין להניח שניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולהפסיק את נהירתן של בוגרות "בית יעקב" לתכניות אקדמיות. בעשור האחרון גדל מספר הסטודנטים החרדים בישראל פי עשרה, והמגמה הזו אינה מראה סימני האטה. במצב הכלכלי של הציבור החרדי כיום, ובמציאות שבה לימודים גבוהים הם מפתח לפרנסה סבירה,[1] קשה לראות כיצד ירד הביקוש לתכניות אקדמיות לציבור החרדי.

המסגרות החרדיות הייעודיות (מח"רים) נועדו לצמצם את הסכנות שהטרידו פעם את רוב שוחרי ההשכלה בציבור החרדי, קרי: סכנות הצניעות. כיום אישה חרדית ההולכת ללמוד במסלול ייעודי תישאר בחברה נשית בלבד, מוקפת בנשים חרדיות אחרות. אכן, הגינויים העיקריים כלפי לימודים אקדמיים לנשים כיום אינם מתמקדים בצורה, אלא בתוכן. הם אינם מבקרים את החברה שבה מצויה האישה בזמן לימודיה, אלא את העקרונות, הרעיונות והמטען התרבותי שהיא נחשפת אליהם.

מהם האתגרים הייחודיים העומדים בפני סטודנטיות חרדיות, והאם המטען החינוכי שהן קיבלו בסמינרים מועיל להתמודדות עם אתגרים אלה?

בהתאם לכך, מאמר זה איננו דן באתגרים החברתיים של הלימודים האקדמיים, אלא באתגריים הרוחניים והתרבותיים שלהם. מאמר זה מבקש לברר מהם האתגרים הייחודיים העומדים בפני סטודנטיות חרדיות, והאם המטען החינוכי שהן קיבלו בסמינרים מועיל להתמודדות עם אתגרים אלה.

כאשר מדברים על האתגרים בלימוד אקדמי, נוטים לשכוח נקודה משמעותית אחת: מסלולי החינוך המסורתיים לבנים ולבנות בציבור החרדי שונים מאד זה מזה. לפיכך, ההתמודדות של התלמידה החרדית עם האקדמיה – גם במסגרת נפרדת וייעודית למגזר – שונה מאד מזו של הסטודנט החרדי. המטען הרוחני והתורני שאותו מקבלות נשים בחינוך החרדי אינו בר-השוואה לזה של הגברים. בת סמינר הנרשמת ללימודים גבוהים עושה זאת בלי שיתלווה לכך המתח המובנה המלווה את המעבר מבית המדרש לאקדמיה. היא מעולם לא למדה סוגיה בגמרא, והחינוך התורני שלה מסתכם בשיעורי הקודש שהיא שמעה בסמינר.

ייאמר מיד: איני באה להמעיט מהאתגרים העומדים בפני בוגרי ישיבות באקדמיה, כשהם מוצאים עצמם פנים אל פנים לראשונה בחייהם עם נציגים משכילים ורהוטים של הציבור החילוני. עם זאת, הרקע החינוכי של בת "בית יעקב" ממוצעת מגדיל קושי זה עשרת מונים. הסיבה לכך נעוצה בהזנחה של מה שנתפס בדרך כלל סיבת הקיום של תנועת "בית יעקב": ההשכלה התורנית המוקנית לבנות.

 

מחסור בהשכלה תורנית

מגוון הסמינרים הקיים בארץ הוא גדול, ולכל סמינר ישנם הקווים הייחודיים המאפיינים אותו. עם זאת, לרוב הסמינרים בארץ (אם כי לא לכולם) גישה דומה כלפי חינוכן התורני של התלמידות. לימודי קודש נלמדים באופן שטחי למדי בדרך כלל. בסמינרים שאינם מגישים את תלמידותיהן לבגרויות (ואלה רובם המכריע של הסמינרים החרדיים) אפילו תנ"ך אינו נלמד בדרך כלל לעומק או בהרחבה. בחינה מדוקדקת של תכנית לימודי הקודש במרבית הסמינרים תגלה שזו מורכבת מלימודי חומש ונביא (עם גיחות לכתובים מדי פעם), עם התמקדות בבקיאות ברש"י. בנוסף, נלמדות הלכות, לרוב מה"קיצור שולחן ערוך", בנושאים שנתפסים רלוונטיים בעיני כותבי תכניות הלימודים. כן נלמדים פרקים נבחרים במחשבת ישראל, בדרך כלל מתוך מבחר מצומצם מאד של ספרים. שאר שיעורי הקודש במערכת יהיו למעשה שיעורי חינוך או יהדות שבהם יכולה המחנכת לנאום כרצונה בשבח ההשקפות החביבות עליה, אך אינה נדרשת להעביר ידע תורני בצורה מסודרת.

ארון הספרים היהודי הוא צר ביותר עבור בת סמינר סטנדרטית

אחת התוצאות של תכניות לימודי הקודש מסוג זה היא יציאתן לעולם של אלפי בוגרות "בית יעקב" מבלי שיהיה להן כל מושג על עומקו ורוחבו של עולם התורה הנמצא בהישג ידן. הן תופתענה לשמוע ציטוט מספר "דרך השם", כמו גם מפסקה מתוך ספר ה"תניא" – על שני הספרים הן בקושי שמעו. עוד הרבה לפני אוצרות המשנה והתלמוד, שאינם נלמדים מסיבות עקרוניות והלכתיות, ארון הספרים היהודי הוא צר ביותר עבור בת סמינר סטנדרטית.

למי שמבקש להטיל ספק בקביעה הזו, מוצע לבדוק מקרוב את הידע ההלכתי הממוצע של בוגרת "בית יעקב" מצטיינת – ידע תורני שאין חולק על נחיצותו לנשים. בני ישיבה נשואים רבים מופתעים לגלות כי הלכה פשוטה בעיניהם היא מסתורית לחלוטין בעיני בת זוגם. (מקבץ מקרי וחלקי מאד של דוגמאות, כולן "מעשים שהיו": בעיות ריבית בהלוואת פרות וירקות לשכנים; שאלת החלפת טיטול לילד מול ספרי קודש; תנאים הדרושים להימנעות מאיסור ייחוד במקום העבודה.) בתחום ההלכה, לכולי עלמא על האישה להתמצא כדי לדעת איך לנהוג בחלקים הנוגעים לחייה, ואם בוגרות "בית יעקב" מגלות חוסר מודעות לחלקים נרחבים וחשובים מתוכו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעולם ההגות היהודית ומחשבת ישראל.

אם אין די בכך שההשכלה התורנית המוקנית לתלמידות "בית יעקב" חלקית ושטחית, לעתים קרובות היא אף עוברת עריכה מגמתית, גם אם בתום לב. נדמה שאין בוגרת סמינר "בית יעקב" שאינה יכולה לדקלם בשנתה את דברי הגמרא על קמחית, שזכתה לשבעה בנים כהנים גדולים כי מעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה. ללא ספק, מורות המקנות את הסיפור הזה לתלמידותיהן מתכוונות, בטוהר לב, להרשים אותן בגודל מעלת הצניעות. אבל מה תעשה התלמידה כשתגלה יום אחד כי הסיפור, בגרסתו המופיעה בתלמוד בבלי, מסתיים במילים "אמרו לה: הרבה עשו כן ולא הועילו"?[2]

כיוצא בכך, יש נזק רב בנטיית הסמינרים לחנך לתפיסה הפשטנית שכל הידע נמצא בתורה, ורק בתורה, תוך התעלמות מ"חכמה בגויים תאמין". לשם כך מצויה ב"בית יעקב" תופעה של "עריכה" מגמתית של ההיסטוריה, והצגה שגויה של דברי חז"ל. כך ניתן למצוא ספרי לימוד המספרים לתלמידה כי חז"ל ידעו שהארץ היא כדור (מה שאולי נכון), בעוד שאר העולם נאלץ לחכות לקולומבוס, מגלה אמריקה בשנת 1492, כדי לחשוף עובדה מפתיעה זו. לא צריך להיות מלומד גדול כדי לגלות שזוהי טעות היסטורית, וכי העובדה שהארץ היא כדור נתגלתה והוכחה כבר בעולם העתיק (והיתה ידועה גם לרוב מלומדי ימי הביניים).

כאשר בוגרת סמינר מגלה את הליקויים בחינוך שהועבר לה, האמון שלה בו עומד בסכנה חמורה

ניתן להתפלפל האם הצגה מגמתית של ההיסטוריה ושל חז"ל למטרות חינוכיות היא מעשה ראוי או לא. כך או כך, כאשר בת יוצאת ללימודים אקדמיים, ישנה סבירות גבוהה שהיא תגלה את הסתירות ואת המגמתיות בחומר שהועבר לה. גילוי זה יערער בעיניה את סמכות המורה, והיא תידרש לערוך את ההבדלה בין פרשנות המורה (או ספר הלימוד) לבין דברי התורה האמתיים שלמדה. האם בוגרת "בית יעקב" ממוצעת מסוגלת לערוך הבדלה זו? בהתחשב בכך שבוגרת סמינר ממוצעת מתקשה להבדיל בין מה שאוסר תקנון הצניעות של הסמינר לבין מה שאוסרת ההלכה (ההבדל, למשל, בין נעלי ספורט לחצאית קצרה מדי), נדמה שדרושה תמימות מופרזת כדי להאמין שיכולת כזו היא נחלתן של רוב בוגרות הסמינרים.

כאשר בוגרת סמינר מגלה את הליקויים בחינוך שהועבר לה, האמון שלה בו עומד בסכנה חמורה. יחד עם האמון אובדת גם הנאמנות. אם תוהים המעוררים העומדים בשער מדוע בת "בית יעקב" הנכנסת בשערי האקדמיה מאבדת את השייכות שלה אל החינוך שקיבלה, מן הראוי לבחון בשבע עיניים לא רק את הבעיות בלימודים האקדמיים, אלא גם את טיבו של החינוך התורני הרשמי שקדם להם.

 

חינוך לכניעות

נקודת תורפה נוספת של החינוך התורני בסמינרים נוגעת לאופן המסירה. בניגוד למקובל בישיבות, בסמינרים מצופה מהבנות להקשיב לדברי המורה, לסכם אותם בכתב, ולהימנע בדרך כלל משאלות מורכבות. התמזל מזלי ולמדתי באחד הסמינרים המעטים המאפשרים פתיחות רבה יותר ביחס לשאלת שאלות, וכך יש לי זכרונות מרעננים מדיונים עם מורים (באופן מעניין, דווקא עם מורים ופחות עם מורות) – על אמיתות מעמד הר סיני, על מעמדו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, על אי-הצדק לכאורה בכך שהלכות הצניעות מוכתבות על ידי רבנים גברים, וכך הלאה. במרבית הסמינרים, מיותר לציין, העלאתו של אחד מהנושאים הללו לדיון בכיתה היא בבחינת לא-יעלה-על-הדעת. בהתאם לכך, תלמידות רבות מסיימות את הסמינר באחד משני המצבים: או שהן התרגלו לחנוק בתוכן שאלות (מי רוצה שמורתה תספר אחר כך בבירור שידוכים כי התלמידה שואלת שאלות המעידות על נטיה לכפירה או לציונות?) או שהתרגלו לקבל את דברי המורה בבחינת "כזה ראה וקדש".

גישה כזו אינה אידאלית בשום מקרה, אבל היא בעייתית במיוחד כאשר הבת מגיעה לאקדמיה והמרצה העומד מולה אינו מחנכת "בבית יעקב" אלא איש אקדמיה, אם חרדי ואם חילוני. הרבנית עדינה בר-שלום, שעמדה בראשה של המכללה החרדית שנסגרה לאחרונה, העידה בראיון כי התלמידות החרדיות שלה אינן מעירות למרצה או מתווכחות עמו כשהוא אומר דבר שאינו עולה בקנה אחד עם השקפת העולם התורנית. לדבריה, דווקא התלמידות החרד"ליות, לא החרדיות, קופצות להגן על סולם הערכים היהודי.

תלמידה שדנה בגלוי עם הצוות החינוכי בסמינר על שאלות שנראו בעיניה קשות מאד, לא תיתקף הלם כששאלות כאלה תצוצנה במסגרת הלימודים האקדמיים

הסכנה שמציבים הלימודים האקדמיים היא כפולה: ראשית, לתלמידה החרדית יש נטיה לסגל דימוי עצמי של כלי קיבול בפני דמות המורה, ולבטל את דעתה מפני דעתו. בנוסף, אם אכן הדברים יישמעו לה, יחסר לה ניסיון עבר המעיד כי שאלות קשות ניתן ללבן בלי חשש מול דמות בעלת ידע תורני נרחב. תלמידה שדנה בגלוי עם הצוות החינוכי בסמינר על שאלות שנראו בעיניה קשות מאד, לא תיתקף הלם כששאלות כאלה תצוצנה במסגרת הלימודים האקדמיים, אלא תחפש שוב דרכים ללבן אותן. אולם סטודנטית שלא התרגלה לכך תיאלץ לבחור באחת משתי אפשרויות: בקבלת הדברים, מה שיעמיד את עולמה האמוני והדתי במבוכה, או בהדחקה ובהתעלמות, שעלולות להתפרץ בדרכים שונות בהמשך הדרך.

 

מה עושים?

האם יש פתרון למצב הזה? יש שיאמרו שהפתרון אינו טמון בשינוי סדרי החינוך התורני לבנות, אלא בקמפיין החלטי יותר נגד האקדמיה. בעמדה זו יש שני פגמים מהותיים: ראשית, היא מתעלמת מהמציאות. אלפי חרדיות כבר לומדות במסגרות אקדמיות אלו ואחרות, והביקוש בינתיים הולך וגובר. אולם, הפגם היותר חמור של הפתרון האמור הוא, שהוא אינו נוגע בשורש הבעיה. הרחקתן של הבנות מהאקדמיה לא תפתור את הליקויים הפנימיים בחינוך ב"בית יעקב". האקדמיה אינה המקום היחיד שבו ניכרות מגבלות ההשכלה התורנית לנשים; היא בסך הכל הדוגמא הבולטת ביותר להן.

האקדמיה אינה המקום היחיד שבו ניכרות מגבלות ההשכלה התורנית לנשים; היא בסך הכל הדוגמא הבולטת ביותר להן

בוגרות רבות של "בית יעקב", גם אלה המדירות את רגליהן מתכניות אקדמיות, מוצאות את עצמן ברבות השנים בהשתלמויות ובקורסים שונים שיעוררו אצלן בעיות דומות. דוגמה נפוצה: קיימת שיטה של הנחיית הורים הפופולרית במיוחד בציבור החרדי, ומפאת כבוד העוסקים בה לא נזכיר אותה בשמה. בדין ודברים שהיה לי פעם עם מנחה העובדת בשיטה הזו, היא הסבירה שהיא מתחברת אליה משום שהשיטה בנויה "בדיוק לפי ערכי היהדות". כשביקשתי ממנה להבהיר את דבריה, היא אמרה כי העניין ברור מאליו: ההורים אינם צריכים לחשוש שמא שיטתם החינוכית אינה מתאימה לילד, כי הרי לילד יש בחירה חופשית, ולא מעשי הוריו מובילים אותו לפעול כך או אחרת. שאלתי אותה איך היא מסבירה לאור זה אמירות ביקורתיות במקורות על גישות חינוכיות שונות, כמו "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית",[3] המבקרת את דוד המלך על הדרך שבה חינך את אדוניה בן חגית, או את דברי חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".[4] כן אנו מוצאים את דברי הרש"ר הירש בחומש בראשית, "המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל".[5] היא נותרה בלי תשובה. היא באמת האמינה שגישת היהדות היא שעל ההורה לעולם אין מקום לביקורת, כל עוד הוא מיישם את הדרך החינוכית שלו מתוך רצון טוב! מיותר לציין כמה נזקים יכולים להיגרם כתוצאה מהטעות הזו (הרב יחיאל יעקובזון אומר לא פעם בהרצאותיו כי הנזקים החינוכיים הגדולים ביותר שנתקל בהם מגיעים מהורים שהיתה להם "שיטה חינוכית" שאותה יישמו בכל מחיר).

נזקים כאלה אולי אינם מגיעים לכותרות כל כך מהר כמו דברי כפירה של מרצה בתכנית אקדמית חרדית, אבל ביסודו של דבר מדובר בדיוק באותו אתגר. אל תוך הציבור החרדי מיובאים המוני ספרים, הרצאות, קורסים, סדנאות, הדרכות וכן הלאה, המכילים בתוכם יסודות הרחוקים מאד מהיהדות. סגירת כל התכניות האקדמיות לחרדים לא תשנה את העובדה הזו, ולא תתקן את הנזק שהיא מחוללת בקרב נשים שלא הורגלו בחשיבה ביקורתית, שלא למדו מספיק כדי לדעת מתי התוכן המשווק להן בעייתי, ושאינן יודעות כי יש עולם עצום של ידע תורני שניתן להשיג אליו גישה כדי לקבל תשובה לשאלותיהן.

מה אם כן ניתן לעשות כדי לעזור לבנות "בית יעקב" ב"חיים האמתיים"?

ראשית יש להעמיק ולהעשיר את הידע התורני המוענק להן בסמינר. נכון אמנם שאיננו מצפים מהסמינר להכשיר אותן להתמודד עם אתגרי האקדמיה כאילו הן עומדות להיות מרצות בארגון "ערכים", אך עדיין ניתן להגדיל מאד את המטען התורני הרוחני שאתו הן יוצאות לחיים. סמינרים יכולים להעניק לתלמידות ידע והבנה טובים יותר של העומק והחכמה שבארון הספרים היהודי. תלמידות סמינר אולי אינן צריכות ללמוד רמב"ן על התורה באופן קבוע, אבל הן ללא ספק צריכות לפחות ללמוד חלק מפירושי הרמב"ן. הן אינן צריכות להכיר את כל דברי המהר"ל, אבל יש קטעים במהר"ל שיכולים להוסיף כל כך הרבה לבנות מאמינות בימינו. (למשל, דברי המהר"ל ב"דרוש על התורה ועל המצוות" על מוכנותן הגדולה של נשים, עוד יותר מגברים, לחיי העולם הבא.)

החינוך התורני לבנות צריך לשנות את גישתו לשאלות. עליו לנטוע ביטחון בבנות, לעודד אותן לשאול, ולחדול מהניסיון להסתיר ולטשטש כל דבר העלול לעורר אותן לשאלה

בנוסף, החינוך התורני לבנות צריך לשנות את גישתו לשאלות. עליו לנטוע ביטחון בבנות, לעודד אותן לשאול, ולחדול מהניסיון להסתיר ולטשטש כל דבר העלול לעורר אותן לשאלה. כך למשל, אחד השיעורים שנחרתו בזכרוני יותר מכל היה על הפסוק בישעיהו: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". כולנו, כמובן, הכרנו את הפסוק אך ורק מהתפילה, שם "בורא את רע" שונה ל"בורא את הכל". במקום להתעלם מהדבר ולטשטש אותו, עמד המרצה והסביר לנו את משמעות הפסוק באופן משכנע, כמו גם את סיבת השינוי, וכך נשארנו מחוסנות נגד תגליות מאיימות בעתיד. השיעורים בסמינר אינם יכולים להעניק לבת את כל התשובות, אבל הם יכולים לשכנע אותה שפגישה במה שנראה כמו סתירות או תמיהות במקורות היהודיים אינו סוף העולם, מותר לשאול וניתן אפילו למצוא תשובות, גם אם טרם נתקלנו בהן.

 

החינוך אינו מסתיים בסמינר

נקודה משמעותית נוספת היא גישה רווחת בסמינרים שפרק לימודי הקודש בחייהן של הבנות מסתיים כשהן נפרדות מהמוסד. בעולם האידאלי שמציירים לעצמם הסמינרים, בוגרת סמינר מקימה בית של תורה, והאחריות על יציקת הערכים התורניים בבית מועברת הישר מהסמינר לידי בן הזוג. כך נוצר מצב שבו יותר מדי בוגרות סמינר מתנתקות לחלוטין עם סיום לימודיהן מלימודי קודש, בין בתור רווקות ובין לאחר הנישואין.

גישה זו, שאישה אינה צריכה לעשות משהו עבור מצבה הרוחני לאחר סיום לימודיה בסמינר, אינה מועילה במיוחד לבת הממשיכה ללימודים אקדמיים

בוגר ישיבה, גם אם הוא בחר במסלול אקדמי, יכול להישאר בקלות, אם יחפוץ בכך, במסגרת לימודית תורנית תוך כדי לימודיו הכלליים. אולם אצל בנות, רובן הגדול לעולם לא תפתחנה ספר קודש בזמן הפנוי, ובמקרה הטוב תפקודנה מדי פעם הרצאת חיזוק בימים הנוראים. גישה זו, שאישה אינה צריכה לעשות משהו עבור מצבה הרוחני לאחר סיום לימודיה בסמינר, אינה מועילה במיוחד לבת הממשיכה ללימודים אקדמיים. "וורטים" לפרשת שבוע בשולחן שבת, שאותם היא שומעת מבעלה או מאביה, אינם יכולים להיות תחליף לשמירה על קשר רציף עם עולם התוכן התורני. לעומת זאת, סטודנטית חרדית המקדישה מזמנה ללימוד פרשת השבוע עם מפרשים או ללמידה בספרי מחשבת ישראל, מזינה את עצמה במסרים יהודיים שיכולים להיות תשובת המשקל לרעיונות אחרים שהיא עלולה לשמוע באקדמיה.

אולם, לימודים תורניים אינם נחוצים לאישה רק בתור "דע מה שתשיב" ללימודים באקדמיה. הם נחוצים גם כשמדובר בלימודים שלכאורה נקיים לגמרי מכל אידאולוגיה בעייתית, כמו לימודי ראיית חשבון. עולם האקדמיה הוא בדרך כלל עולם חומרי המגדיר "הצלחה" באופן מדיד שאינו דומה במיוחד למה שמכתיבות שאיפות רוחניות. כאשר בת סמינר עוזבת את הסמינר ונכנסת לאקדמיה, היא צוללת לתוך עולם ערכים אחר, המתבטא הן בגלוי והן מתוך החומרים הנלמדים. בשל כך, שמירה על קשר עם ארון הספרים היהודי יכולה לשמש מתרס בפני עיוות סדר העדיפויות. על-ידי הלימוד היא מקבלת תזכורות בלתי פוסקות על סולם הערכים של היהדות.

***

עם הקמתה, חרתה תנועת "בית יעקב" על דגלה את הפסוק: "עת לעשות לה', הפרו תורתך". בתי הספר של "בית יעקב" באו לעולם על רקע התמודדות ישירה, בלתי מתחמקת, עם אתגרי הדור. הסמינרים של היום, נדמה, נדרשים לאמץ את אותה נקודת מבט אמיצה. אין בעם היהודי מסורת של תכנית לימודים לבנות – המסורת היחידה היא התמודדות המתאימה לאתגרי התקופה. בעידן שבו לימודים אקדמיים לנשים חרדיות הם אתגר קיים ומבוסס, "בית יעקב" נדרש לספק חינוך המביא את האתגר הזה בחשבון.

 


[1] אסף מלחי, "בין הכיפה לגלימה – לימודים אקדמיים בחברה החרדית". כתב העת גדיש, כרך י"ד, עמ' 68.

[2] מסכת יומא דף מ"ז ע"א

[3] מלכים א', א, ו.

[4] שבת י, ב.

[5] בראשית כה, כז.


תמונה: Bigstock

31 תגובות על “נשים במאי זכיין?

  • לא, כי עיסוק אינטנסיבי בסוגיות כמו 'שור שנגח את הפרה' או 'צרת הבת' יכול להכין מישהו לעימות אמיתי עם הסתירות שקיימות בין ראיית העולם המדעית לזו הדתית; עם מה שהמחקר ההיסטורי יכול לגלות לנו על סיפורי התנ"ך; עם ההלם שניתוח שיטתי של קמע אחד ויחיד של ר' יונתן אייבשיץ יכול לעורר במי שגדל על דמותו.
    הידע התורני שמוקנה באופן שיטתי בישיבות, הוא במקרה הטוב יכולת אנליטית ל'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' ובקיאות תלמודית ובמקרה הרע והנפוץ למדנות עקרה וחסרת יסוד. אידך – תנ"ך, הגות, מחשבה שיטתית, תפיסת עולם עקבית – זיל גמור.
    אז בהחלט קיימים בחורי ישיבה שמרחיבים את האופק התורני שלהם, אבל אלה לא הישיבות שנותנות את הכלים.
    למעשה, הכלי היחיד להתמודד עם האקדמיה, הוא פשוט ללמוד באקדמיה. לבוא וללמוד בלי תפיסות מוקדמות ולראות מה תהיה המסקנה. אם אי אפשר להגן על תפיסת העולם החרדית בחקירה פתוחה והוגנת, בלי צנזורה ופחד, מה היא שווה בעצם?

  • בתור תלמידת סמינר בכיתה י"ד באחד הסמינרים הגדולים בירושלים רציתי לציין שתכנית לימודי הקודש שלי כוללת הלכות ריבית, וייחוד, וקטעים מהרמב"ן ומהמהר"ל ועוד חומר רב ומגוון, ויש בכיתה דיונים רבים על הנושאים שהזכרת.
    הבעיה היא אצל בנות שעוזבות אחרי כיתה י"ב או אצל בנות רדודות שלא מתעניינות בנלמד.

  • המאמר הזה (והמאמרים קודמים בנושא) מתעלמים מכך שהסטודנטים החרדים הם מראש אנשים פתוחים יותר ומודעים ל'עולם שבחוץ' ולכן ההלם התרבותי לא באמת גדול כל כך
    נ.ב. את השעורי קודש הכי טובים שמעתי במכללה:) והמכללות החרדיות משתדלות שהשיעורי קודש גם יתנו מענה לאתגרים הרוחנים (בפרט במקצועות הבעיתיים סיעודת עבודה סוציאלית וכו)

  • גם בבית הספר היסודי צריך להשקיע בחינוך בכיתה ו' בבית יעקב מלמדים בנות הלכות מליחת עוף וכוליי במקום ללמד על הלכות ייחוד שבנות מצווה מחויבות בהן זה ממש מכשול!
    אני נכשלתי בייחוד במשך כמה שנים מכיוון שאף אחד לא לימד אותי על זה.
    ההורים שלי סמכו על הבית יעקב שילמד אותי את כל מה שאני צריכה לדעת ובמקום לשמוע על הלכות למעשה שמעתי על מליחת עוף…

  • הכותבת מעלה שתי בעיות מרכזיות בחינוך מוסדות "בית יעקב" העשוי להוות מכשול בפני הבנות בפנותם לעולם האקדמי: ידע תורני דל, ושיטת חינוך שטחית המדכאת חשיבה ביקורתית, ומעודדת צייתנות – מה שעשוי להקשות על האישה בבואה להתמודד עם צורת חשיבה מאתגרת אליה לא הייתה רגילה. גישה זו יוצאת מנקודת ההנחה, שהבסיס לעולמה הרוחני של האישה הוא אינטלקטואלי, ולכן עליו להיות רחב מבחינה תורנית ובעל כישורי ביקורת מפותחים. הניסיון מעיד דווקא להפך – נשים חרדיות שפנו לעולם האקדמי גילו גישה שמרנית הרבה יותר מגברים שעשו את הצעד האמור. בניגוד לגבר החרדי, שעולמו הרוחני נשען רבות על תפיסתו האינטלקטואלית, אצל נשים קיימת חלוקה הרבה יותר ברורה בין העולם האינטלקטואלי ל"חיים", והם נוטות לשמור על צורת החיים המוכרת להם, חרף אתגרים אינטלקטואלים, בצורה חזקה הרבה יותר מגברים. בחור ישיבה שייחשף לביקורת המקרא עשוי להזדעזע הרבה יותר מבוגרת סמינר. בנוסף, הדגשת הצניעות בסמינרים יוצרות חיץ טבעי בינם לבין החברה באקדמיה – חיץ שקיים בצורה הרבה פחות חזקה בקרב גברים בוגרי ישיבות. בהתאם לכך, אם רוצים להכין את הבנות להתמודדות עם אתגרי האקדמיה, המפתח הוא בחיזוק המקום של הבית בחיי האישה החרדית, ולאו דווקא הרחבת עולמה התורני. (להרחבה בנושא השתלבות נשים חרדיות בסביבת עבודה הטרוגנית – הנוגע גם כן בחלק מהנקודות הנ"ל – אפשר למצוא במחקר של המכון החרדי, מילצקי 2017)

    • ראה תגובתי למטה לריקי. סטנדרט 'הצלחת החינוך' לפיו האישה החרדית נשארת בציבור החרדי ומתלבשת ומתנהגת פומבית בערך אותו הדבר הוא סטנדרט נמוך באופן מזעזע, במיוחד כשזוכרים את התרומה המכרעת של אם בחינוך ילדים. הרעיון שאם אישה תשמור על מסגרת החיים החיצונית בהכרח היא אינה מושפעת מרעיונות לא יהודיים בעליל שנחשפה אליהם בלימודים בלי חיסון מתאים הוא נאיבי באופן קיצוני.

  • הרבה מאוד מהנקודות שהעלתה הכותבת נכונות גם לגבי עבודה בסביבה הטרוגנית.
    ונכון ביותר המשפט מסורת בית יעקב היא להתמודד מול אתגרי התקופה !!
    כמו כן, לפחות במוסד בו אני למדתי ההנהלה קשובה לשינויי החברה ('הדור'..)
    תכנית הלימודים עוברת בשנים הארונות שינוי, איטי אומנם אבל כולם כבר היום בכיוון …
    תבדקו את הנתונים שעליהם אתם מתבססים מול אחיותכם הצעירות לפני שאתן מגיבות על תכנים שנלמדו לפני 10 שנים , ייתכן ותופתעו.

  • תודה על המאמר.
    הכותבת מעלה דתי נקודות. מעוט בידע תורני, או מידע מגמתי, וכניעות.
    נקודות כואבות, בלי קשר לאקדמיה.
    נתחיל בזה שבאקדמיה לאשה נוח יותר. אין לה בעיות של תקשורת, או לפחות פחות מאברכים, והעברית שלה נכונה יותר.
    אבל, הנקודות הללו צפות ועולות בחוץ, וגם בבית. בציבור החרדי.
    ידע חלקי. מוציאים את הבנות ידעניות בתקנון צניעות, עד למילימטר. ומפספסים חלקים בידע תורני. וכן, למצוא יום אחד שיש פירוש נוסף ל'כל כבודה בת מלך פנימה' וזה לא זה שאמרו בסמינר, ושלכתוב על קמחית יש המשך, מעלה שאלות.
    אבל מעבר לזה, היום יום וקשי החיים (ולמי אין) מעלים שאלות. ותשובות, מחפשים בחוץ או מחפשים לבד…
    גם בשביל חיים בתוך המחנה אין מספיק ידע ברור. בשביל שאלות שצצות ובשביל מצבים שקצת מחוץ לקופסה. מי מכין את הבנות לזה? אף אחד.
    נקודה נוספת, ואכתוב בכאב. כל הפרשיות האחרונות שבהן נשים נוצלו בבית, לא יכלו לקרות ללא חינוך צייתן. כאשר אמרו להן ' ככל אשר יורוך' ודברו על ציות…התוצאות היו עצובות. אף אחד לא נותן את הדין על החינוך לציות הזה.

    הגישה בעייתית באקדמיה, אבל לפעמים, היא בעייתית קודם כל בבית, לפעמים. כמו שהוכיחו לא מעט ארועים בשנים האחרונות.

  • מטרת החינוך החרדי לבנות היא לגרום לתלמידה לבחור.
    אין אפשרות לדעת מה יהיה מסלול חייה של התלמידה מהיום, אבל החינוך שהיא מקבלת צריך לספק מענה לאפשרויות רבות ככל הניתן.
    הדרך היחידה היא לגרום לתלמידה לנצל את כוח הבחירה שלה, על מלוא משמעותו.
    כבוגרת בית יעקב ממשפחה צולית, שלומדת היום באוניברסיטה נחשבת (ולא במסלול חרדי), אני יכולה רק להודות למורות שלי, מכל שנות התיכון, שכולן ברמה אישית גבוהה בהרבה מכל מרצה באוניברסיטה. המורות סיפקו לי השראה ודוגמה אישית שעוררו אותי ללמוד ולהפנים. את הדינים וההלכות אני אולי לא ממש זוכרת, אבל את ההווי הכיפי והנעים, הקשר הישיר עם המורות, והדלת הפתוחה תמיד, אני זוכרת היטב.
    אני לומדת בכיתה מעורבת, אך לא פונה מיוזמתי לסטודנטים גברים, וכשהם פונים אליי- לא מסתכלת בהם ישירות. כשאני נאלצת לשוחח עם מרצים, אני עומדת רחוק מהם. אני נמנעת מהשתתפות חזקה מדי בשיעורים למרות שיש לי הרבה מה להוסיף, ובהפסקות אני משוחחת עם הבנות, או מאזינה באוזניות כדי שלא יפנו אליי. ו… כן, אני הראשונה בכיתה, כי אני בוגרת החינוך החרדי. וכמובן שאם אני נשאלת על אורח החיים החרדי, אני נותנת תשובות ענייניות שמגיעות מהתחושה "אשריי שאני יהודייה".
    את כל הנ"ל אני עושה מתוך בחירה וגאווה. הטלתי את כל כובד משקלו של הרצון שלי על הבחירה בלהיות צנועה- בחרתי!!! בחרתי בכך!!! לא כי לימדו אותי הלכות/ השקפה/ תנ"ך, ולא כי הכריחו אותי לציית לתקנון בסמינר, אלא בגלל שנתנו לי לבחור, והראו לי את הצד הטוב והנעים! (את הצד האפל שבחוץ כמובן אין צורך להראות, הוא נכנס גם בלי רשות.)
    אם מוסדות החינוך החרדיים יצליחו לעורר גאווה יהודית בכל אחת ואחת, דיינו!

    • נהנתי מאד לקרוא את תגובתך. מזדהה איתך בכל מילה.

    • הסיפור שלך מחמם את הלב וגאוות יחידה זה דבר נהדר. אבל שימי לב שהחוויות שלך בכלל לא נוגעות בנקודות שבמאמר, שנכתב מלכתחילה על בעיית *התכנים*, גם במסגרות חרדיות נפרדות. סכנת הלימודים האקדמיים לנשים אינה שהן יתיידדו עם גברים חילוניים (זה באמת אינו שונה מכל מקום עבודה חילוני, אגב). אבל אישה חרדית יכולה להיכנס ללימודים אקדמיים ולצאת מהם צנועה ושמורה, לבושה בדיוק אותו הדבר, מתפקדת באותה הצלחה בכל פרמטר ציבורי חרדי, ועדיין ההשקפה שלה ספגה עיוותים בהיעדר רקע תורני חזק. אם המבוגרים סביבה לא ירגישו בכך, הילדים שלה מן הסתם ירגישו גם ירגישו. אנחנו לא מחפשים רק לשמור על נשים חרדיות עם גאוות יחידה: אנחנו מצפים מהם גם לתרום את חלקן בחינוך הדור הבא, ומצפים לא פחות שהן ידעו להבדיל בין קודש לחול, בין דרך ישרה לדרך עקומה, גם אם היא מגיעה באצטלה דתית, וגם היא מוכרים אותה בכלל לא באקדמיה אלא בחוג הנחיית הורים השכונתי.

    • מעיין, תודה שהתייחסת לתגובתי.
      תרשי לי לחלוק עלייך.
      לדעתי הסמינרים כן נותנים מענה טוב מבחינת התכנים, אך נותנים מענה פחות טוב מבחינה היקפית, כלומר לראות את כל המכלול של חיי התלמידה בעתיד ולהכינה לכך.
      כל הדוגמאות שציינת במאמר (ריבית, החלפת טיטול, ייחוד) היו ידועות לי וכך גם לחברותיי, הן נכללו בתוכנית הלימודים בתיכון שבו למדתי. (למעט אולי הדוגמה על החלפת טיטול מול ספרי קודש). בשש שנותיי בסמינר למדתי את רוב ספרי התנך וחלקים נרחבים בהלכה ובהשקפה. מאמינה שברוב הסמינרים התוכנית לא שונה בהרבה.
      מה שעושה את ההבדל בין אם בישראל לבין כל היוסף איכא בשוקא, זה כן הגאוות יחידה, שמורכבת מרגש יהודי+ביקורת פנימית.
      במאמר מוסגר, אקדמיה מעורבת שונה בהרבה ממקום עבודה מעורב (אני שוהה בשניהם כמעט יום יום), אקדמיה מעורבת היא בעייתית מאוד מאוד לא רק מבחינת הצניעות גרידא אלא מבחינת ההליכה נגד הזרם, את הולכת נגד הזרם יום יום ושעה שעה וצריכה לחזור הביתה ולזכור שכל מה שלמדת וחווית שם ככל שיהיה מעניין ומועיל זה רק כלי לפרנסה ואסור שייטמע בך באמת. זה קשה באופן שאי אפשר לתאר וכמובן לזכור כל הזמן "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

    • ריקי – מפנה אותך לתגובות אחרות למאמר של בוגרות סמינר שכן הזדהו עם תיאור השכלה תורנית חסרה. מזכירה שוב שאני בוגרת של סמינר שאכן עשה מלאכתו נאמנה, וכבר ציינתי שיש עוד מוסדות כאלה, וכנראה באחד כזה למדת את. לצערי, ומתוך היכרות עם בוגרות סמינרים מכל הזרמים ובכל חלקי הארץ, הם עדיין במיעוט.

      לגבי הכנה לחיים – אני מסכימה. לדעתי כמובן הסמינרים צריכים לעשות עבודה טובה יותר הן בזה והן בהקניית ידע תורני ישיר.

      גאוות יחידה עוזרת כל עוד האדם מאמין במה שהקנתה לו היחידה. אם הגאווה זו נבנתה על יסודות רעועים של מידע חלקי, הסתרה, ואפילו עיוותים גמורים של היהדות, סביר שהיא לא תחזיק יותר מידי זמן אצל אדם אינטליגנטי שלא נשמר בתוך בועה.

    • היי מעיין ושוב תודה על תגובתך.
      קשה לי להאמין שיש סמינר שמקנה את היהדות בצורה מעוותת.
      70 פנים לתורה- נאמר גם על השקפה ומנהגים ולא רק על פירוש המילות.
      קחי לדוגמה את חסידות גור עם הפרישות המוחלטת, שפסולה בעיני ציבורים אחרים. בעיניהם היא טובה, המנהיגים שלהם מחזיקים ממנה, והחסידים שמאמינים בדרך הזאת- יש להם על מה לסמוך, למרות שבעיני אחרים הדרך הזו מופרכת ומזיקה. כנ"ל לגבי חב"ד, ברסלב, השונאים והמחבלים, שרולצ'ה ומנדלה, ועוד ועוד…
      כל סמינר שמעביר לבוגרותיו השקפה ודרך חיים מסויימת, בוודאי יבסס אותה ככל האפשר, ויזכיר את ה"מתחרים" באור מסויים מאוד.

      אני מאמינה שכל אחת מבעלות הדעה והמגיבות כאן, קנתה את השקפתה בסמינר מסויים שאחז מדרך מסויימת. סביר מאוד שבהמשך רובנו נתקלנו בדרכים נוספות, השקפות מפתיעות, וטענות בלתי מוכרות.
      האם בגלל זה לומר שהקנו לנו השקפה מעוותת על היהדות?

      ממש לא!!!
      אלו ואלו דברי אלוקים חיים. זכותי לבחור את דרכי, וזכותך לבחור את דרכך. אף דרך אינה מעוותת.

      לענ"ד יש תופעה שבוגרות ובוגרים חרדים יוצאים מהחממה אל העולם, ומקבלים הלם דווקא מהמפגש עם זרמים שומרי מצוות אחרים, ולא מהמפגש עם החילוניות. ההלם הזה נגרם מהקושי להכיל את הטענות של הזרמים הללו, מהקושי להתמודד בצורה לוגית, ומהניסיון הכושל לסדר את הכל בפאזל אחד.
      ואז, כשנתקלים בטענה חזקה באמת, ומשתכנעים, או נאלצים להודות שאין עליה תשובה- מתחילים לתהות על הדרך הקודמת, ולחשוב שהיא היתה לא נכונה.
      כשאת מדברת על עיוותים גמורים של היהדות, ייתכן שאת מדברת על התופעה הזאת. אין אף סמינר שמקנה במודע השקפה מעוותת, כל סמינר מקנה את ההשקפה שלו ושל הרבנים שמכוונים אותו, וההשקפות הללו יכולות לנבוע ממגוון מעיינות חוכמה.
      הבסיס הוא ההבנה שכל הדרכים מובילות לעבודת השם, ובכל אחת מהן יש גרעין של אמת. כמו שקושיות רעק"א נשארות בצריך עיון, גם קושיות על זרמים אחרים ביהדות יכולות להישאר בצריך עיון. השמיים לא נופלים בגלל זה. ברגע שהדרך של האדם מהווה פרדיגמה מסודרת ברורה ועקבית בלי סתירות פנימיות, זה מספיק. לא צריך ליישב אותה עם סתירות חיצוניות.
      כל השקפה כזו, כל דרך חיים כזו, היא בועה בפני עצמה. כשיוצאים מהבועה עוברים מייד לבועה אחרת. צריך רק לבחור את הבועה.

  • אם לא רוצים שילכו מכללות
    בבקשה שבית יעקב ייתן מענה לתואר אקדמאי אצלו.
    כי היום הדרישה במקומות לתואר אקדמאי הולך ועולה

  • מסכימה לגמרי עם הנקודה של הציות.
    לגבי הידע התורני _ לא יודעת מאיפה הבאת את זה. אני לומדת באחד מהסמינרים הטובים בירושלים שבו בנות עולות על הגברים כמעט בכל נושא הלכתי יומיומי ומעלה. אנחנו לומדות חמישה שיעורי תורה עיון בשבוע , שלושה שיעורי כתובים, ארבע דינים, ארבע נביא, חמש יהדות , פרשת שבוע ושלוש מחשבת ישראל. ואגב, את הסוגיה שהזכרת על הקמחית למדנו באריכות. בתורה אנחנו לומדות את רשי, רמבן, גור אריה, ראם – אלו חמשת העיקריים ומפעם לפעם גם מפרשים אחרים.
    כל זה תקף גם בשאר הסמינרים שאני אישית מכירה.
    "בוגרת סמינר מתקשה להבדיל בין מה שאוסר התקנון למה שאוסרת ההלכה"_ קצת פוגע וסלחי לי, גם קצת טיפשי. את באמת חושבת שאנחנו עד כדי כך סתומות? צדקה אחת מן המגיבות שכתבה שהבנות בקיאות בכל הלכות ודקדוקי הצניעות ואם הן בקיאות הן בוודאי יודעות להבדיל בין תקנון להלכה.

    • יעלי, אני לא חושבת שזה מקרה שהן את והן אביגיל שהגיבה למעלה הן מירושלים. שימי לב שציינתי שגם אני בעצמי למדתי בסמינר שכן העניק השכלה תורנית נאותה (לא בירושלים, אגב) אבל רוב רובן של הנשים החרדיות לא למדו באחד מתוך שני סמינרים בירושלים, וגם לא בסמינר הקטן בו למדתי אני. הדברים במאמר נכתבו מתוך היכרות עמוקה ושיח עם מגוון רחב של בוגרות סמינרים, ליטאים, חסידיים וספרדיים, מכל חלקי הארץ.

      לגבי התקנון וההלכה, לא מדובר בחוסר ידיעה אלא בהקנייה לקויה. המציאות בשטח מראה שבנות רבות מזלזלות מאד בעיקרי הלכה של צניעות, ומי שאכן ידבר איתן על נושאים כאלה ישמע שמבחינתן התקנון היה מקשה אחת של עגילים לא צמודים לאוזן/גרביים שקופים/חצאית אמצע הרגל/חולצות טריקו ולייקרה, והן יתקשו מאד לדרג הלכתית כל אחד מהדברים הללו. נדמה לי שמראה הרחוב החרדי בימינו מעיד על כך יותר מכל.

  • כל מילה אמת.
    כשאני בוחנת את מה שלמדתי בסמינר (לפני שמונה שנים) ואת מה שלומדות אחייניותי היום, אני נתקלת בכל הבעיות הנ"ל.
    למידה שטחית שמבוססות ברובה על שיעורים (לא נעים לומר, רבים מהם משעממים…) שנערכו על פי נטיות ליבן של המורות והתנקזו בדרך כלל לשני תחומים צרים: חשיבות הצניעות (זו המתבטאת בעיקר באורך החצאית) ובית של תורה (המתגלם רק כאשר הבעל יושב ולומד מבוקר ועד ליל). בתור אחת שזכתה וזוכה לקיים את שני הפרמטרים הנ"ל, עדיין כואב לי ששש שנותי בסמינר, אלו שהיו אמורות להכין אותי לחיים, עברו בבזבוז, כן, בבזבוז, ואפשר היה להקנות וללמוד בהם הרבה יותר.
    הרבה דברים שבעלי מראה לי מהכתוב מדהימים אותי וגורמים לי לשאול מדוע לא חשבו בסמינר לחשוף אותי אליהם. דברים מהותיים, יסודיים וקריטיים לפעמים, להבנת היהדות ועבודת ה'.
    אני כן חושבת שהסמינרים, ברובם, על אף מגרעותיהם משתדלים לתת גאוות יחידה, ולחבר את הבנות – בחוויות מסוגים שונים- שמושקעים בהם הון ואון רב – לתחושה החזקה שאצלנו האמת, האור והטוב.
    עובדה זו עומדת לי היום ושומרת עלי כשאני מסתובבת בקמפוס האקדמי בו אני לומדת.
    ואין זה סותר לכך שחובה על הסמינרים להפנים ולהבין, כדברי הכותבת הנכבדה, שצריך -בדיוק כמו שרה שנירר בשעתו- לתת מענה אמיתי ונכון לבנות בית יעקב של 2018.

  • מעיין,
    מאמר מאתגר, בנוי וערוך היטב. אינו נופל לקלישאות הרגילות ומעמיד דברים נכוחים אך ללא התרסה. נהניתי מהעריכה והתוכן.
    נקודה של נאיביות בדבריך:
    את מתייחסת אל המורות כמי שמחזיקות בידיהן תוכן אמיתי אך בוחרות להעביר אותו באופן חלקי / שטחי.
    ובכן, צר לי מאד, אך מורות אינן יכולות ללמד תכנים וצורות חשיבה שאינן מודעות להם בעצמן!
    האופקים מצטמצמים משנה לשנה. יותר ויותר חומרים מבוססים על חומרים קודמים או לעוסים עד לזרא. חומרים חדשים, גם אם עוברים את הסינון הנוקשה והקפדני, נקראים באופן מגמתי בפירוש, תוך הסתכלות צרה ואף עיוות.
    את מציגה שתי בעיות, כשאחת תוצר לשניה: בסיס תורני דל >> סחף רוחני בעולם שבחוץ (למשל באקדמיה) – מה שכמובן מביא לפסילת האקדמיה מבח' רוחנית.
    ואנוכי רואה כאן שני ביטויים של אותו שורש: פחד.
    המערכת החרדית פוחדת. הפחד גורם להתבצר בחומות במקום לחזק חוסן אישי. ככל שמאדירים את החומות – מפחיתים את ההשקעה בחוסן האישי, ומחליפים בין העיקר (רצון ה', התורה) לטפל (חשיבות החומות). פעם – תכליתנו היתה ליישם את התורה, והעמדנו חומות כדי לשמור עלינו. היום – הפכה משימת החיים העיקרית שלנו לשמירה על החומות, כאשר התורה והקב"ה בכלל התפספסו להם בדרך. היום החוסן מצטמצם ככל שהפנאטיות גוברת ומעגל הפחד והצמצום מזין את עצמו.
    יש המון מה לדון בעניין העצוב.
    העליתי אותו, רק כתזכורת לכך שמהמערכת החינוכית לא תבוא הישועה. בעיני המערכת, העמקת האינדבדואל היא איום על החומות. המורות בעצמן גדלו בתוך מערכת הפחד והצמצום. צריך להבין שהשטחיות אינה מקרית, אלא עקרונית.
    יש מורות שבאמת מחפשות את ה' ומרגישות שמשהו לא מסתדר להן. אך איך תוכלנה לזהות ואיך תוכלנה להעניק מה שאין להן?

    • לא, אני לא מתייחסת אל המורות כמי שבוחרות להעביר רק חלק מהמטען התורני העשיר שלהן, כי בהרבה מקרים להן בעצמן אין מטען כזה. שימי לב שציינתי שגם אני זוכרת בעיקר שיעורים חשובים מרבנים ולא ממורות. אני בהחלט חושבת שדרך אחת לפתור את הבעיה בתוך המערכת היא לתגבר את שיעורי הקודש שנמסרים על ידי תלמידי חכמים אמיתיים, כמו גם מורות שאכן הידע שלהן רב (ויש כאלה, גם אם לא רבות). חשוב בהחלט גם להעשיר את ההכשרה של מורות ללימודי קודש. המכללה ירושלים, בעיני, היא דוגמה למוסד אחד שמוציא מורות עם ידע לעילא ולעילא. אין שום תירוץ לא להכשיר מורות עם דרגה אקוויולנטית לתואר ראשון ללימודי קודש שרמת הידע שלהן נופלת מרמת הידע של בוגרת מכללה כזו. זה בעיקר דורש רצון טוב והיערכות מתאימה. עם זאת, המאמר לא היה בימה מתאימה לרדת לרזולוציות כאלה של הכשרת מורים וכו'. ברור שברגע שהסמינרים יכירו בבעיה, הפתרונות אינם כה מסתוריים. אגב, בוגרי ישיבות רבות יחלקו בתוקף על המשפט: 'העמקת האינדיבידואל היא איום על החומות'. בעלי בוגר אחת הישיבות הנחשבות פרומריות במיוחד, ולא כך לימדוהו רבותיו, ולא כך הוא מסתכל על חווית חינוכו בישיבה.

    • רייזי, תגובה נכונה.
      הידע של מורות רבות, חלקי מאד.
      אבל… לימדתי כמורה מקצועית בסמינר שמרן ונחשב. בשיעור עלו דרך אגב נושאים כמו דת ומדינה, כשהעזתי לומר שיש גם עמדות אחרות, חברות מורות חששו… יש איזה שהוא צו לא כתוב במוסדות חינוך רבים לא לפתוח נושאים, להציג עמדות שמרניות וחלקיות. מורות שנוהגות אחרות מתויגות כמודרניות או טראבל מייקר.
      לא ברור שמורות בודדות עשויות לשנות. ולמנהלים, נוח במצב הנוכחי. אין שאלות, אין קושיות.
      הקושיות והמצבים שבהן תתקלנה בנות בחוץ בכלל או באקדמיה, בעיה שלהן.

  • הערות על שתי הבעיות שהצגת: א. על בעית הלימוד הדל שקיים בסמינרים- אני חושב שיש דברים בגו, זאת אומרת שבאמת לפעמים בנות חסרות ידע בסיסי או עמוק בדברים שהיה כדאי יותר לדעת עליהם, אך בזה אין כמעט שום ׳חברה׳ אחרת, או מסגרות אחרות שנותנות מענה שמשמעותית טוב יותר ממה שקיים, נוסיף לזה, שבבירור קצר שעשיתי (שאלתי פה ושם, לא ברמה יסודית), אכן יש רצון ליישם יותר ידע בהלכות היותר הנוגעות לחיי היום יום, גם אלו שיבואו הרבה לאחר הסמינר או החתונה, אך שוב אדגיש, שיש מקום להתחזק בזה, וכאן הצדק איתך. ב. על בעיית ׳אי פיתוח שיח׳ על נושאי אמונה שונים, או הדחקה של שאלות מהותיות של בנות (וגם בנים) בגיל העשרה בציבור שלנו, מה שגורם בהמשך החיים לספקות שונים בכלל, ותהיות על מהות החיים בציבור שלנו בפרט, על זה במקום לענות בעצמי, אני מוכרך להמליץ לך לקרוא את ההקדמה לספר ׳חיי עולם׳ של מרן ר׳ יעקב ישראל קנייבסקי ה׳סטייפלער׳, בה הוא עונה בצורה מלאה על שאלה זו (כל מילה שאכתוב בנסיון לתרץ- רק תהרוס). על דבר זה אני יודע שציבורים כמו דת״ל, או חב״ד, חולקים עליו באופן עקרוני, אך מנסיוני האישי (ויש לי לא מעט), כמעט כל מי שניסה לעשות אחרת משיטת ה׳סטייפלער׳, נפגע בילד אחד או יותר, כך שבזה אני חולק עליך לחלוטין. אשמח לראות תגובתך

    • 'פיתוח שיח', אין כוונתו שיש להגיע לכיתה ולהתחיל להקריא קטעים מהברית החדשה, או לחילופין מחוברות של ארגונים ליציאה בשאלה. נדמה לי שכלל לא הזכרתי את המונח פיתוח שיח. העקרונות שדיברתי עליהם הם אחרים: 1. לא להעביר ידע ערוך מגמתית או מעוות, גם לא מתוך כוונות טובות (נדמה לי שעל דבר דומה התבטא הרב משה שפירא זצ"ל שגם למטרות החזרה בתשובה אסור לשנות מהאמת…) 2. ליצור אווירה שבה מותר וניתן להעלות שאלות שאכן מציקות מאד (כלומר, גם אם המורים/מורות מצידם לא מעלים נושאים כאלה, שלתלמיד יהיה ברור שמותר לו לשאול ושהיהדות לא בורחת משאלות) הסטייפלער מדבר על כך שאין לעסוק בענייני אמונה, אבל מרבית השאלות שיכולות לעלות לנערה ממוצעת כלל אינן בעניינים אלה, ובכל זאת אינן זוכות לתשובה! מסימפוזיונים של נערות סמינר שבהם נכחתי אני זוכרת שאלות בנושאים כמו דת ומדינה, הציונות הדתית, כתבי הרב קוק, תפקיד האישה ביהדות, גבולות הצניעות, לימוד תורה לנשים, בית של תורה שאינו תלוי רק ביכולת הלימוד של הבעל, אמונת חכמים ומשמעותה, מחלוקת לשם שמיים ומחלוקת שאינה לשם שמיים, חבלי משיח, קונפליקט בין 'ישראל ערבים' וההפרדה המוחלטת בחיי היומיום בין חרדים ושאר הזרמים, וכן הלאה והלאה. מעולם לא שמענו שאלה הם עיקרי אמונה שאסור לדון בהם וללמוד אותם בהרחבה! 3. להוציא מהסמינרים בוגרות שיש להן קשר ישיר ובלתי אמצעי עם ארון הספרים היהודי, ויש להן לפחות מושג כלשהו על העומק והחכמה האינסופית המצויים בארון הספרים הזה.

  • שמחתי לתגובתך המדוייקת, מעיין
    את כותבת אודות בעלך והמקום רחב האופקים ממנו הגיע. גם מדבריך משתמע שהגעת ממקום רחב אופקים יותר מהמיין-סטרים של סמינרי בית-יעקב. המכללה, כמשל, וסמינר אופקים – בהחלט אינם במיינסטרים. הבוגרות המתמודדות ללא כלים אינן מגיעות משם, אלא מהסמינר באשדוד, אלעד, בני-ברק, בית שמש, קרית ספר, ביתר וחלק הארי של הסמינרים הירושלמיים. ללא נתונים מספריים, זה הנתח הנכבד של בוגרות בית יעקב אודותיהן נסבו הדברים; אלו פני המעצבות של הדור הבא.
    אחזור על דברי: המערכת המיינסטרימית חיה בפחד מפני אויב שאינו קיים. הפחד בראשיתו הוביל לצמצום מכוון והקטנת ראש. לאחר שנות כמעט דור, נהפך הפחד מהכרח לאידיאל: אצלנו מדקדקים על קוצו של יו"ד! (בעניני גרבים כמובן) אנחנו לא מחפשות תשובות כי אין לנו שאלות! אמונה תמימה! (א. קנאה בזולת אינה בכלל אמונה. ב. ממילא אין לנו כלים אחרים) בעיתון הסמינר שלנו לא נצייר בנות, כי כל חומר שנכנס הביתה אמון על שמירת עינים! (כמה קל להפוך איור של אמא צנועה למושא שמירה, במקום להתחזק בהליכה צנועה ברחוב). דינוזאורים?! מה זה? לא-לא-לא. לכופרים יש שאלות וספקות, לנו יש תשובות והכל כתוב בתורה. (אף מורה לא ידעה לתת מקור של "שית אלפי שנין עלמא הווא" שגם הוא לחלוטין הוצא מהקשרו). אגב, רק מורה אחת בימי חיי ידעה ללמד רש"י – עוררה את השאלה שלה נדרש רש"י להשיב. היתר דקלמו ונזפו עמוקות באלו שחפרו. (מדוע פתח הכתוב בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו)
    כשיש אידיאליזציה של בורות, איך אפשר לצפות לשינוי מערכתי??? בניסוח אחר: כשהמנטרות הן דגל והחומות קודש, איך אפשר לחוש את הצורך, לבנות את הכלים, כדי להיות יהודי מבחירה ומחיבור ומסיפוק עמוק???
    השינוי שאני יכולה לתרום לו, הוא בסביבתי הקרובה ובכתיבתי לילדים – מנסה לעורר סקרנות, אוריינות וכישורי חשיבה אינדבדואליים.
    אני עצובה. מאד

    • בבואם של בני ובנות המגזר להעביר לדור הבא את עיקרי היהדות, ובנקודת מפגש בין לימודי הבסיס לבין המציאות החיצונית ואף מציאות החיים היומיומית, נחשפים שני המינים כאחד מול פער בין הנלמד לעולם המעשה. אין זה משנה עם הגברים טעונים ביותר ש"ס ופוסקים או שהבנות טעונות ביותר ליבה ושיעורי יהדות. הכלל תקף לשניהם.

      המציאות היומיומית שונה שינוי מהותי ואיכותי מכל הכנה לחיים.

      האם זה שונה או שווה לאוכלוסיות אחרות? האם באוכלוסיות אחרות במגזרים החילוני והדתי ישנה חפיפה בין הנלמד לבין השטח?

      כנראה שלעולם לא.

      ניתן לעיתים קרובות לשמוע מבוגרי מגזרים שונים הפניית אצבע מאשימה כלפי סוג החינוך איכותו והיקפו. דוגלי הפלורליזם יתקפו את החוסר בלימודי אבולוציה לעומת מסורתיים ושמרניים שיעדיפו העמקה בתכנים אחרים; בוגרים יטענו לאיכותם של המורים ולעומק או לרדידות הרבה מידי. דוגמא אקטואלית היא מגמת לימודי 5 יחידות במתמטיקה שצברה ביקורת רבה לצד עידוד, ואלו מעט דוגמאות מיני רבות.

      החיים הם דינאמיים ומשתנים. הם מצריכים למידה לאורך כל החיים. תקיעות בשלב מסוים לא תאפשר צמיחה.

      הרצון להשאר ולהסתפק בידע משנות התיכון והישיבה נובע ממחשבה שהסביבה צריכה להכין אותנו לחיים מסוימים ולאחמ"כ ניצלח כל קושי ומהמורה בקלות יתרה, עד שאם חווינו קושי מסויים בחיינו, אשמת ההורים והמורים היא שלא השכילו להכיננו נכון ולהסיר כל קוץ המעיב על שגרה שלוה.

      ההבנה שיש צורך בעבודת חיים תמידית, בלמידה עצמאית מעבר לתכני הליבה הקיימים במסגרת הפורמלית, היא בסיסית. בן ישיבה ובת סמינר שיצאו אל המרחב האינסופי של חיי המעשה אם לא יעברו טרנספורמציה ממצב של קבלת ידע פסיבי לרכישת ידע אקטיבי, מתוך הבנה שיש רמת לימודים המתאימה לגן שושנה או לרבה גדליה, וניתן לגדול ומשם ולהצמיח קומות רוחניות , ערכיות, מעשיות, בלי להסתמך אך ורק על הבסיס של הבסיס, אכן יחוו אכזבה כשיסתכלו לאחור וישאלו את עצמם למה לא סידרו לי יותר את החיים כבר בתיכון/ בישיבה?

      כל בוגר שמבין שהפלטפורמה שקיבל בנערותו ובבחרותו היא שלב ראשון ויש להוסיף עליו, אינו יבוא באשמה כלפי מורה / הורה זה או אחר, וישאף לעשות חיל תוך הערכת הבסיס שבידו.

    • תגובה צודקת, אבל עם כוכבית: על מוסד הלימודים (תיכון/ישיבה) להבהיר, בצורה ישירה או לא ישירה, שמה שנלמד בו הוא רק התחלה ובסיס, ועל התלמיד הבוגר להמשיך לחקור וללמוד, לשאול ולהחכים לאורך חייו. לצערי, לעתים רואים אנשים מבוגרים שממשיכים לדקלם את מה ששמעו בשיחות של המשגיח ב"ישיבה קטנה" או המורה בסמינר בלי יכולת לבקר ולחשוב הלאה. אני מניח שאת האשמה בכך יש לחלק בין התלמיד לבין המוסד.

  • כתוב טוב. כבוגר ישיבה נחשבת, המצב בישיבות אינו טוב מכך. גם שם הידע וההעמקה הם לרוב העתק הדבק של פרדיגמות חשיבה ישנות יותר, וללא אפשרות אמיתית להעלות שאלות פתוחות בנושאים של אמונה ובטחון, דת ומדינה וכו וכו. כך בליטאיות, ובחסידיןת מן הסתם זה אפילו עוד חמור יותר.

  • מעיין,

    נדמה שאת צודקת בהפנייה לסמינרים בירושלים. חלק מן הסמינרים, עובדים מעט שונה מן הסמינר הספציפי בירושלים. ברוב הסמינרים המגמה אל תשאלו…
    ולעניין הכנה, סמינר לא יכול להכין להכול. אבל תלמדו את הבנות ללמוד, תנו להן אפשרות. אל תסגרו את הרצון, את הסקרנות.
    טוענת חוי שזה תפקידו של כל פרט, ובצדק. אבל כשלא מעודדים ללמוד, כשבזים לשאלות מוציאים תלמיד צייתן. ולא לומד סקרן.
    ולשם, מכוונים סמינרים שונים.
    .
    בכתתי למדו בנות מבתים ברמות של הקפדה על הלכה. אחת מהן שאלה פעם למה אסור צבע אדום. בבית אצלם לובשים אדום, למה אסור? התשובה היתה אסור כי אסור, וכך ההלכה אומרת. מה זה בכלל לשאול על ההלכה? איזה מין דבר זה?תשובה שמתאימה לבת מבית שמרני לא לבת מבית פתוח שמביאה מנהג חדש הביתה.
    אין פה כפירה ולא התרסה. שאלה. ובכל זאת דחו את השאלה.
    נכון, לא צריך להכין תלמידים עם כפית בפה. אבל לעודד אותם לשאול, לבדוק, ולא לרחק אותם מן התבשיל, כדאי מאד.

  • מההיכרות שלי עם המוסד שלי- היה המון ידע, אבל לא תמיד בנות היו במצב הקשבה. עניינו אותן דברים אחרים. אגב, גם באקדמיה את רבות מהבנות החרדיות, כחלק מהגישה- עניינו ציונים ופחות תכנים. אני קלטתי ידע רחב מאד בכל תחומי היהדות. חברותי לספסל הלימודים- מי יותר ומי פחות. כך שלפעמים זה עניין של עניין ושל גיל, ולאו דוקא של תרגיל.
    עוד מההיכרות שלי- יש מוסדות לא מרכזיים ולא בירושלים שחייבים להתמודד עם כל השאלות האפשריות מהסיבה שחלק מהתלמידות בהן באות מבתים מסורתיים וחילוניים, כך שהבנות שם כבר עומדות מול האתגרים האלו מתחילת דרכן בגן, והן מתמודדות לא רע. מהיכרותי עמן- הצורה היהודית שלהן עמוקה ומרשימה מאד. עוד מההיכרות שלי- מרצות ומרצים התפעלו מהחשיבה הביקורתית שלנו כחרדיות. רגילות ובוגרות סמינרים שונים. עוד מההיכרות שלי- בנות חרד"ליות לא הבינו מה הבעיה עם כל מיני דברים שבנות חרדיות הזדעדעו וצעקו בשלהם. קשה לומר שהייתה קבלה של משהו שלא היה בתלם, למרות שלא על כל דבר צעקו. לפעמים העבירו דברים לרב/לרבנית האחראיים שידברו עם מי שצריך. באופן כללי הרבה מהבלגן הוא במקצועות ההומניים, כך שהמאמר פחות רלוונטי למי שבוחרת במסלולים מדעיים יותר. פחות- כי גם שם יש בעיות, אבל שם צריך סמינר ערכים בנושאי אבולוציה ומוצא המינים. יש מכללות חרדיות בהן קשה מאד לומר שאין בעיה עם הצורה. איך שהוא יש בנות שמגיעות לשם ולא מראות עודף סממנים של בת ישראל. לא ציפיתי מהן לנפנף בידע תורני מרשים. הן לא רוצות זאת.

  • בסיכום התגובות מתברר, שבוגרות סמינרים שונים, חוו חוויות שונות. או בעוצמות שונות.

  • הצעתה של מעיין דוד להגביר את הלימודים התורניים של הבנות החרדיות עלולה לעורר בעיות חדשות, כפי שאפרט ברשימה הבאה:
    יוסף דעת יוסף מכאוב
    לאחר שפתחו לפני הבת החרדית את שערי לימוד תורה במתכונת שלא היתה קיימת ותוכן הלימודים הולך ומתרחב עם הזמן ביתר העמקה, ומתפרש לשלל נושאים שעד לא מכבר נחשבו כמי שאינם מיועדים כלל לבנות חרדיות, בכך נוצר אצל לא מעט מהתלמידות והבוגרות רצון כן להמשיך ולהתעמק מיוזמתן בעוד רבדים ובעוד חלקים ומקצועות בתורה, מצב שמבחינה הלכתית כבר אינו נכלל בכלל של "המלמד את בתו תורה וכו'", כפי שקבע מפרש ספר הטור רבי יהושע ולק כ"ץ. (לרוב הקוראות מוכרת יותר רעייתו הצדקנית והידענית שחידשה מספר הלכות שמזכיר אותן בנה בהקדמה לפירוש "דרישה ופרישה" לטור יורה דעה.)
    אבל מבחינות אחרות ישנה בעייתיות מסוימת, כי מלבד שיש בכך לעיתים גם סוג של פלישה גם לתחום שמתרכזים הבנים ולאחר מכן הבעלים, דבר שיכולות להיות לו השלכות לא פשוטות, מלבד זאת ההתעניינות והלימוד במרחבי האגדה וההלכה יכולה להביא לידי מקורות מסוימים שנשמעים מהם צלילים שממבט ראשון יש בהם הד של חוסר הערכה למעמד הנשים ביהדות.
    המבט הראשון עלול להביא למבוכה ולאי נחת וכו' ורק על ידי העמקה נכונה ניתן ליישב את דעתן של אותן נשים שלמדו את אותם מקורות "בעייתיים".
    כמה קולמוסים נשתברו כדי לשבר את האוזן בנוגע לברכת "שעשני כרצונו" ואילו לציטוטים אחרים מהמקורות עדיין לא נמצאת משנה ברורה ומסודרת כפי שעשה בזמנו המהר"ל מפראג בספרו "באר הגולה", שבו גילה את הפנימיות של כמה מאמרות חז"ל שנחשבו לא מובנות. ולמעשה כל אחת מהלומדות הנ"ל מנסה למצוא הסבר שיוציא אותה ממבוכתה.
    "ועצור במילין מי יוכל". כיום, שגם בעלונים למשפחה עם הכשר מהודר, כותבות נשים רעיונות שמתבססים על ציטוטים מספרי קבלה וחסידות וכו', כנראה שלא ניתן לחסום את השואפות להרחיב את דעתן במקצועות שונים ביהדות.
    אני שפחתכם הנאמנה נמצאת במשבצת זאת ועד עתה מצאתי דרכים להימנע מהקונפליקט, אבל ראוי שיכתב ספר מקיף שיתייחס לכל האמרות והקביעות הללו. אולי אלו מבין הקוראות שמצאו מהלכים בכל הנוגע לסוגיא זו יתאחדו לקבוצה אחת שתפרה את החשיבה בנושא.
    קל לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהבעיה, אבל מי שידו על הדופק מכיר ויודע שמספר הנשים המרחיבות את הידע התורני לגווניו הולך ורב. השיעור הלמדני שמעביר אחד מחברי מערכת משפחה לנשים הוא קצה הקרחון, שכן רבות אחרות לומדות במסגרות אחרות ובאופנים שונים. ובכלל, הידע התורני לכל סוגיו נגיש בקלות ונתקלים בו גם בלא חיפוש מכוון. כללים ואמרות, פסיקות והנהגות, שפעם היו ספונים בתוככי בתי מדרשות ובארון הספרים גלויים כיום לכל. וכשנשים דעתניות עם מוּדעות עצמית גבוהה נתקלות בכמה וכמה ציטוטים שמפתיעים אותן, הן נמצאות בדיסוננס קוגנטיבי ומהן עוברת הבעיה הלאה בשיחות ובמיילים.
    עלינו לקרוא קריאת השכמה: "הבו גודל לאלוקינו". תנו פנים מסבירות לדברי רבותינו, כפי שכבר החלו בכך מאורות האומה בתקופות שונות. כל אשר נשאו לבו בחכמה יתרום מתבונתו למלאכת קודש זו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל