דע את תשובתך

מאמר תגובה ל""לברית הבט""

חזרה בתשובה אינה פעולה של רגע. מדובר בשינוי זהות – תהליך שלוקח שנים ארוכות, וכולל כמה שלבים. בתהליך התשובה נתקל השב באתגרים רבים ולא פשוטים, בחיים האישים והקהילתיים. אולם באמצעות מודעות לשלב בתהליך שבו נמצא בעל התשובה, ניתן לרכך אתגרים אלה משמעותית. ידיעת השלבים יכולה לסייע מאד לכל בעל ובעלת תשובה להבין מה עובר עליהם ועל בני זוגם, לעשות סדר ולתת תקווה.

א' אלול תשע"ז

"חזרה בתשובה" אינה רק קבלת עול תורה ומצוות. זוהי הסתגלות פנימית וחברתית לאורח חיים שונה, שבמסגרתו נשמרים תורה ומצוות. בעלי התשובה עוברים תהליך נפשי וחברתי ארוך, עמוק ומפרך. "לחזור בתשובה" אינו פעולה של רגע. מדובר בשינוי זהות – תהליך שלוקח שנים ארוכות, וכולל כמה שלבים. להלן ארצה להציע סכמה כללית לשלבי תהליך התשובה, ולהצביע על האתגרים המרכזיים במהלכו.

במאמרה מדברת מורן נגיד על הקשר בין ציבור בעלי התשובה לחברה החרדית. לטענתה, בשנים האחרונות הפסיקה החברה החרדית להיות מוקד משיכה עבור בעלי התשובה, וזהו מצב שממנו מפסידים שני הצדדים. יתכן שטענה זו נכונה, אולם לפני שמדברים על הקשר בין בעלי תשובה לבין הציבור החרדי, צריך להבין מה עובר על בעלי התשובה במסעם.

לפני שמדברים על הקשר בין בעלי תשובה לבין הציבור החרדי, צריך להבין מה עובר על בעלי התשובה במסעם

להלן אבקש לטעון כי המכנה המשותף היחיד בין בעלי התשובה הוא התהליך הפנימי שהם עוברים. בתהליך זה הם עוברים דרך תחנות שונות. אבל לכל אדם סיפור שונה, ודרך תשובה אחרת. ממילא, אני סבור כי תהיה זו טעות להתייחס בהכללה לציבור בעלי התשובה. הדבר הנכון לעשות כדי לעזור לבעלי התשובה בדרכם, הוא להבין את התהליך שהם עוברים, ולנסות לסייע לכל אחד במקום שבו הוא נמצא.

***

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים כיום בארץ 267,000 בעלי תשובה. אלא שאת המושג "בעל תשובה" קשה מאד לאפיין באמצעות סטטיסטיקה. בעלי התשובה אינם עשויים מקשה אחת, והם גם אינם מאוגדים תחת דגל אחד. הנתונים הסטטיסטיים אינם מגלים מה היתה נקודת המוצא של השב (טייס, מטייל בהודו, אסיר או סתם מתבגר שנקלע לאיזה סמינר). הם גם אינם חושפים מהי נקודת החניה הנוכחית שלו (ליטאי? ברסלב? חב"דניק? מסורתי פלוס? חרדי-ספרדי?) ויותר מכל, הם אינם מספרים על המסעות עצמם. למרות זאת, יש מכנה משותף מסוים בין כולם: "מסירות נפש". הנקודה המשותפת לבעלי התשובה היא נכונות פנימית להקרבה עבור האמת, עבור התורה. בעל התשובה מוכן לזנוח את העולם המוכר לו, להתגבר על לחצים חברתיים ומשפחתיים, לוותר לעתים על קריירה, לאבד ידידים – הכל למען מה שהוא חושב לנכון ואמתי. הקרבה זו חזקה ונוכחת מאד אצל כל בעלי התשובה.

בעל התשובה מוכן לזנוח את העולם המוכר לו, להתגבר על לחצים חברתיים ומשפחתיים, לוותר לעתים על קריירה, לאבד ידידים – הכל למען מה שהוא חושב לנכון ואמתי

ההקרבה אף גובה מחיר נפשי מסוים. הטלטלה האישית, המעבר החברתי ושינוי הזהות שבעל התשובה עובר, אינם תהליכים קלים. בעניין זה, יש הקבלה בין מה שעובר על חוזרים בתשובה לבין מה שעובר על מהגרים. אולי הגירה גאוגרפית אין כאן, אבל תרבותית – בהחלט יש. מדובר בעולמות מקבילים, בעלי סולם ערכים שונה לגמרי, תרבות, סלנג, מוזיקה והומור. מהגרים לכל דבר. נדמה שתהליך שינוי הזהות העובר על מהגרים יכול ללמד הרבה על החוזרים בתשובה. נזכיר מתוך תהליך זה רק נקודה אחת:

חוקרי התחום גילו שהטראומה הנלווית למעבר עצמו לארץ חדשה אינה מתרפאת לגמרי לעולם. תהליך ההשתלבות, עד היכן שהוא מגיע, כולל חמשה שלבים: השלב הראשון הוא שלב הקונפורמיות. המהגר נוטה לגלות הזדהות וקונפורמיות כמעט עיוורת כלפי החברה החדשה, שאליה הוא רוצה להשתייך, תוך שהוא מתכחש למקורותיו ומנסה לאמץ באדיקות וללא עוררין את מנהגי החברה החדשה. השלב השני הוא שלב הדיסוננס: התמודדות עם סתירות והעדר התאמה, שבו מתחילים להיווצר סדקים במערכת ההכחשה, והמהגר מתחיל להיווכח שלא הכל מושלם בתרבות החדשה שאליה הוא כל כך מנסה להשתייך. בעקבות זאת מופיע השלב השלישי, שבו כבר נוצר משבר של ממש, והמהגר מגלה התנגדות, לעג מר וציניות כלפי התרבות החדשה, וגילויי רצון להיאחז במקורותיו. לאחר מכן מגיע השלב הרביעי, שלב האינטרוספקציה (בחינה והתבוננות פנימית), שבו המהגר עורך חשבון נפש ובוחן את שתי התרבויות זו מול זו, על מורכבותן, עד שהוא מגיע לשלב החמישי והאחרון. בשלב זה נוצרת סינרגיה (איזון, שילוב והעצמה של כמה גורמים), כאשר המהגר מסוגל להגיע לאינטגרציה מודעת וביקורתית, ולבנות לעצמו זהות הממזגת את עברו עם ההווה (ואולי גם עם העתיד). זהו השלב שבו יכול המהגר להגיע לידי פיוס עם תהליך שינוי הזהות.

גם לנו, בעלי התשובה, חסרה קרקע מוכרת מתחת לרגלינו, ולכן גם אנו מטולטלים ועוברים תהליכי זהות מקבילים לאלה שעוברים מהגרים

מהגרים אכן אינם נמצאים בעולמם המוכר, והדבר גורר תופעות לוואי שונות (כן מפורש בגמרא על זקני אתונה, שכאשר גלו מארצם לא תפקדו כראוי, וריח עפר ארצם נתן בהם כוחות, כמבואר במסכת בכורות דף ט). במובן זה, גם לנו, בעלי התשובה, חסרה קרקע מוכרת מתחת לרגלינו, ולכן גם אנו מטולטלים ועוברים תהליכי זהות מקבילים לאלה שעוברים מהגרים.

להלן אנסה להתאים את חמשת השלבים לעולמו של בעל תשובה:

  1. שלב האורות הגבוהים. בשלב הזה בעל התשובה מסונוור כולו מהאמת החדשה שנגלתה לפניו, והוא מלא בהתרגשות רוחנית. משום כן, הוא משקיע את מרב המאמץ כדי ללמוד, להכיר, ולהיטמע בעולם הדתי החדש. הוא אף נוטה לעשות לו אידאליזציה. בשלב זה, הביקורת החברתית של בעל התשובה יורדת כמעט לאפס. במקביל, נוצרת אצלו התכחשות מסוימת למקורותיו, לצרכיו ולזהותו הקודמת, החילונית. בעל התשובה משקיע את כל המאמצים שביכולתו כדי לאמץ באדיקות את מנהגי החברה החדשה, והוא עושה זאת במסירות נפש מופלאה.
  2. שלב הדיסוננס. בשלב זה מתחילה ההתמודדות עם העדר ההתאמה. בעל התשובה מתחיל להתפכח מהאופוריה הרוחנית, ומתגלים סדקים בתהליך – לא בעולם האמונה, חלילה, אלא בתהליך שינוי הזהות וההתאמה החברתית. בין הרצוי למצוי מתגלה פער קשה בתחומים כמו טוהר המידות, ההתמודדות עם עול הפרנסה, וכדומה – פער שבדרך כלל אינו ניכר אלא למי שכבר חי בתוככי החברה הדתית. במקביל, נוצרים חיכוכים חברתיים ראשונים עם מוסדות החינוך והקהילה הדתיים.
  3. שלב המרירות. בשלב זה נוצרים חיכוכים בין בעל התשובה לסביבה הדתית החדשה, המביאים לידי התנגדות ואפילו עוינות של ממש כלפיה. במקביל, מתגלה אצל בעל התשובה רצון להיאחז, במידות משתנות, במקורות שמהם הוא הגיע. זהו שלב כואב של הוצאת המרירות וביטוי הקושי. הביקורת החברתית בשיאה, יש הרבה רצון להיבדל מהחברה הדתית, וניחוחות, צלילים ומראות מן העבר מעוררים רגשות געגוע נוסטלגיים.
  4. שלב חשבון נפש בוגר. בשלב זה מתגלה המציאות בכל גווניה, ולא רק בשחור ולבן. מתפתחת הכרה במורכבות החיים, ועולה הצורך למצוא איזון בין העולמות. בקרב בעל התשובה נולדת הכרה בוגרת בצורך לעשות שילובים בין העולם שממנו הוא מגיע לבין עולם התורה. מתוך כך עורך בעל התשובה חשבון נפש, שבו הוא בוחן את שתי התרבויות זו מול זו על מורכבותן. הביקורת החברתית מתמתנת, ואת מקומה תופסת ראייה בוגרת יותר של כל חברה אנושית באשר היא, על מעלותיה וחסרונותיה.
  5. שלב ההרמוניה. בשלב זה בעל התשובה בוגר דיו כדי לעשות אינטגרציה מודעת וביקורתית, ולבנות לעצמו זהות הממזגת את העבר עם ההווה. זהו השלב הסופי שבו בעל התשובה יכול להגיע לידי פיוס עם תהליך שינוי הזהות שעבר. הוא מבין כי זהות אינה סטטוס עם קביעות, אלא משהו דינמי המשתנה כל הזמן מול אתגרי החיים.

את שלבי התשובה ניתן לדמות לתהליך שעברו ישראל ביציאתם ממצרים. כשיצאו ישראל ממצרים, שחטו את גילולי העבודה הזרה שהיו שקועים בה, ומסרו נפש למען ההליכה אחר ה׳ למדבר, "ארץ לא זרועה". אבל שם, במדבר, הם לא זכו לעלייה לינארית רציפה. מסירות הנפש המופלאה הניבה פרות מדהימים של אורות, קשר, דבקות, קריעת ים סוף – אבל זו היתה טעימה של משהו שנלקח מהם מיד לאחר מכן. אחרי כל האורות והברקים נדרשה עבודה עצמית, ספירת העומר. ובדרך היו גם נפילות: מיד לאחר מתן תורה נשברו הלוחות. לצד הגעגועים לארץ המובטחת היו גם געגועים לאבטיחים ולקישואים. יש כאן תהליך של עליה – וקוץ בה. הדרך של ההתקרבות לה' אינה לינארית; היא דיפרנציאלית, מלאה עליות וירידות.

יש כאן תהליך של עליה – וקוץ בה. הדרך של ההתקרבות לה' אינה לינארית; היא דיפרנציאלית, מלאה עליות וירידות

ידיעת השלבים יכולה לסייע מאד לכל בעלי התשובה להבין מה עובר עליהם ועל בני זוגם. היא עושה סדר ונותנת תקוה. כולם הרי מכירים את הבעיות, אבל הבנת התהליך עוזרת לגבש גישה חיובית וסבלנית, שהיא הכרחית להמשך בנייה מאוזן. השאיפה היא כמובן להגיע לשלב החמישי, שלב האיזון. שלב זה דורש בגרות ולא מעט מודעות עצמית, שבאמצעותן ניתן למצוא את האיזון הנכון בין העבר להווה, בין צרכי הנפש לבין הנורמות ההתנהגותיות בחברה החדשה. תהליך של התבוננות ומודעות דורש "פז"מ",[1] והוא תובע השקעה ברווחה נפשית, זוגית וחינוכית.

להלן ארצה להתייחס לכמה מן האתגרים הנובעים באופן ישיר מהשלבים השונים של התשובה. נדמה שניתן לרכך אתגרים אלה משמעותית באמצעות מודעות לשלב שבו נמצא בעל התשובה בתהליך.

הזירה הביתית

אחד האתגרים המשמעותיים בחיי בעל התשובה נמצא בתחום הזוגיות. זוגיות היא עסק לא פשוט בחייו של כל אדם, אולם אצל בעלי תשובה הוא מורכב שבעתיים. הסיבה לכך היא שלא תמיד הבעל והאשה מסונכרנים ונמצאים באותו שלב בתשובה. הרבה מאד מהבעיות בזוגיות בקרב בעלי תשובה נובעים מכך שצד אחד נמצא ב"שלב האורות", בעוד הצד השני מצוי בעיצומם של שלבי הספקות. חוסר ההתאמה בתהליך התשובה הוא פתח להמון מריבות. בן-זוג אחד מסתכל בעין ביקורתית על המרירות של השני, בעוד האחרון מבקר את הנאיביות של הראשון. קשה מאד לתזמן את שלבי התשובה, כך שהגבר והאשה יהיו מתואמים לכל אורך חייהם. עם זאת, הבנה והכלה שזה בסדר שבן הזוג נמצא בשלב אחר, יכולות לסייע רבות בשלום הבית.

הרבה מאד מהבעיות בזוגיות בקרב בעלי תשובה נובעים מכך שצד אחד נמצא ב"שלב האורות", בעוד הצד השני מצוי בעיצומם של שלבי הספקות

גם חינוך הילדים מושפע מאד מהשלב בתהליך שבו מצויים ההורים. לכל שלב בתשובה ישנם האתגרים שלו. כל עוד בעל התשובה נמצא בשלב הראשוני של "אורות", קיים חשש מובן שילדיו הבוגרים יתייחסו אליו כאל מדומיין. כמו כן, בשלב זה מצפים בעלי התשובה מהילד להידבק גם הוא בהתלהבות של בעל תשובה, וכל רצון או דחף שלא נראה להם תורני דיו נדחה לחלוטין. דבר זה עלול לעורר מתיחות בבית, או להפעיל לחץ מיותר על הילדים שאינם שותפים להתלהבות הרוחנית של ההורים. לעומת זאת, ילדים שגדלו באווירת "השלב השלישי", שניתן לכנותו "גיל ההתבגרות" של בעלי התשובה, סופגים את הביקורת הרבה שיש להורים על החברה החרדית. כשילד גדל עם הורים מלאי ביקורת על החברה שאליה הם רצו להשתייך – למה שירצה להישאר שם? גם כאשר ההורים חכמים מספיק שלא להעביר ביקורת על החברה בפני הילדים, אין מנוס מהשפעתה של הביקורת הסמויה.[2]

גם בעלי תשובה שהגיעו לשלב הרביעי והחמישי אינם פטורים מאתגרים משמעותיים בתחום חינוך הילדים. להורים כאלה יש נטיה לצפות מהילדים שיקבלו את השורה התחתונה שאליה הם הגיעו, מבלי להבין שיש דברים שנער, כמו כל מתבגר, צריך לחוות בעצמו. גם הילד, קל וחומר ילד לבעלי תשובה, צריך לעבור מסע מסוים כדי לגבש את זהותו.

ידיעת השלב שבו נמצא ההורה הכרחית להבין את הסיכון מול הילדים, אבל בכל השלבים הפתרון די דומה: חום, אהבה, סבלנות ואורך רוח

ידיעת השלב שבו נמצא ההורה הכרחית להבין את הסיכון מול הילדים, אבל בכל השלבים הפתרון די דומה: חום, אהבה, סבלנות ואורך רוח. אין תחליף לזמני איכות, עם הילדים כולם ועם כל אחד בנפרד, שבהם מדברים בלי ביקורת, לא על עניני חינוך, אפילו לא על עניני דת ויהדות, אלא שיחה סתמית בגובה העיניים. השקעה מתמדת, המבוססת על הרבה מאוד כבוד, הערכה וחברות, ולא על משמעת וביקורת, היא תנאי חיוני לחינוך ילדים, במיוחד במשפחות הנמצאות בתהליך המבורך והרצוי של חזרה בתשובה.

הזירה הציבורית

העובדה שכל חוזר בתשובה עשוי להימצא בשלב שונה בתהליך התשובה משפיעה גם על השדה החברתי. יש קולות בעולם התשובה שבעלי התשובה צריכים להתאגד, להיפרד מההתבטלות המוחלטת לעולם החרדי ולהפוך ל"תת-תרבות" בפני עצמה. הם טוענים כי בתור קבוצת מהגרים שלא קיבלה "סל קליטה", הם חיים בסוג של "ג'ט לג" מתמיד, עם מבטא זר והלם תרבות, וצורך מתמיד להתמודד עם נוסטלגיית העבר וזרות ההווה, העומדים מול ערפל העתיד. הם חשים כמו דור המדבר: "את גילולי מצרים עזבנו," אומרים, "אבל לארץ המובטחת טרם הגענו". מתוך כך הם מסיקים כי לו רק היו בעלי התשובה מתאגדים, היו נפתרות כל בעיותיהם. הם היו נפטרים מעול העיסוק האינטנסיבי בזהות, מהמתח המתמיד הנובע מחוסר התאמה לנורמות הלא-כתובות של החברה החרדית, ומהתחושה המתמדת של "גרות". תמורת זה, הם יזכו לכל הפריבילגיות של קהילה: מוסדות חינוך, תמיכה סוציאלית פנימית, כח צרכני, ואפילו כח פוליטי שגורר אחריו תקציבים. יתר על כן, אומרים תומכי הפרדת הקהילות, התאגדות בעלי התשובה תיתן בידם יכולת להשפיע על אחדות העם והעמקת הזהות היהודית שלו, הרבה מעבר לפוליטיקה החרדית הסקטוריאלית.

אבל יש סיבה לכך שבעלי התשובה לא השכילו להתאגד. כדי להתאגד צריך מכנה משותף חיובי. בעלי התשובה אינם עשויים מקשה אחת, לטוב ולרע. כאמור, הם באו ממקומות שונים, וגם הגיעו למקומות שונים. כל בעל תשובה נמצא בשלב אחר. מי שמצוי בשלב הראשון או השני בכלל לא מגדיר את עצמו "בעל תשובה", אלא מנסה להיטמע ולהתבטל למגזר שאליו הוא רוצה להשתייך. מי שהגיע לשלב השלישי סתם נמצא בדיכאון.

ומה באשר מי שכבר הגיעו לשלב החמישי? הוא אמנם חווה הרמוניה, אך כל אחד וההרמוניה האינדיבידואלית שלו: האחד מקל בשמיעת מוזיקה לועזית, ואילו אצל השני זהו בבחינת "יהרג ובל יעבור"; האחד מנפנף מנגל ביום העצמאות, והאחר יעדיף לנפנף את הראשון ורק לא לשמוח ב"יום אידם"; האחד הולך עם "קרוקס", בעוד השני מוסר נפש על חליפה ארוכה. וכל מי שבאמת "הסתדר" – נעלם. קול ה"בעל תשובה" שבו כבר לא נשמע. בקיצור, כל אחד וההרמוניה האישית שלו. מבחינה אישית אין בכך כל פסול, אבל מבחינה ציבורית זה בעייתי לנסות להתייחס לכולם כמקשה אחת, וכציבור המגובש בקהילה.

במובן מסוים כל בעל תשובה הוא חלוץ. הוא סולל דרך שאף אחד אחר לא צעד בה לפניו. זוהי הסיבה שעד היום כמעט לא הצליחו לייסד ישובים וקהילות גדולות המבוססות על בעלי תשובה

המכנה המשותף החברתי היחיד בין בעלי התשובה הוא השוני שלהם מהחברה החדשה, וגם הוא לא ניכר מיד בתחילת התשובה אלא מתחדד עם השנים. הפתרון למצוקותיהם של בעלי התשובה הוא אישי – לאתגרים מול מוסדות החינוך, להשתלבות בחברה הדתית, למציאת שביל הזהב בין העולם הישן לעולם החדש, לחיבור הייחודי בין שמים וארץ. במובן מסוים כל בעל תשובה הוא חלוץ. הוא סולל דרך שאף אחד אחר לא צעד בה לפניו. זוהי הסיבה שעד היום כמעט לא הצליחו לייסד ישובים וקהילות גדולות המבוססות על בעלי תשובה.

אני מאמין כי לא נכון, וגם לא אפשרי, לפתור את אתגרי בעלי התשובה באופן ציבורי. כל אחד צריך לעשות מאמץ לבסס את חייו, עם זוגיות טובה ורווחה כלכלית, ולייצר בתוך ביתו אי של שפיות. בדרך זו יזכה גם בעל התשובה עצמו לחיים בריאים ומלאי משמעות. גם העולם היהודי כולו ירוויח גשר קטן של אחדות – גשר כה נצרך בעולמנו.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] "פרק זמן מינימלי", מונח מהעולם הצבאי המתייחס למשך הזמן שצריך לעבור על חייל טרם קידומו בדרגה.

[2] בנוסף על האמור, העדר המסורת פוגש את בעל התשובה, באיזה שלב שלא יהיה, בעמדת נחיתות מסוימת מול ילדיו. אבל זהו נושא בפני עצמו.

4 תגובות על “דע את תשובתך

  • עולם המושגים החילוני נראה בעיני החרדי המצוי כאנטיתזה לעולם התורה

    הדיון ב"חוסר ההתאמה" בין הקהילה החרדית לבין בעלי-תשובה מתרכז, כמובן מאליו, בהבדלים על רקע תרבותי-חברתי. רוב המתדיינים מעלים על נס פערים תרבותיים שמהווים בעיה בהטמעה של בעלי-תשובה בחברה החרדית כגון אופנת הביגוד, סגנון הדיבור, העדפות בשמיעת מוסיקה אבל גם הבדלים ביחס למדינת ישראל החילונית, רגילות במחשבה ביקורתית, היחס למדע וכיב"ז.

    להתרשמותי, וכתוצאה מניסיוני האישי, המכשול העיקרי בחיבור בין בעל-תשובה (מצוי) לחרדי (מצוי) נעוץ בשימוש בעולם מושגים שונה. שני עולמות-המושגים שונים עד כדי, שתהום פעורה ביניהן. בעל-תשובה שגדל בעולם החילוני, בין אם הוא בעל השכלה רחבה ורגילות בעיון ביקורתי או שהוא בעל השכלה בסיסית, רגיל להתיחס למציאות בעזרת מערכת סדורה של מושגים, המושפעת במידה רבה מאד מחדירת עולם המושגים המדעי למציאות החברתית. כמו-כן, ככל שרמת ההשכלה עולה, בד"כ, אוצר המושגים גדל והשימוש בהם נעשה יותר מדיוק.

    לעומת זה, החרדי המצוי – שהוא בוגר של מערכת כוללת שבה היחס ל"מושגים" הוא הרבה פחות מחייב ולעולם אינו נלמד ביסודיות, בין אם שיטת העיון מלכתחילה אינה מבוססת על שימוש במושגים ובין אם מצבם של ה"מושגים" עצמם, שהם כמו "מרוחים" מבחינה תכנית (בדומה למצב החלקיקים בפיסיקה הקוונטית) – מתקשה מאד להסביר את עמדתו למי שעולם-המושגים שלו נראה בעיניו כאנטיתזה לעולם התורה.

    תאור התהליך ההיסטורי, שעיצב את הטרמינולוגיה של עולם-התורה לדורותיו, הוא נושא רחב מידי לעיון כדי לעסוק בו במסגרת מצומצמת של תגובה שטחית. אבל אנסה בכל זאת לומר בקצרה, שהטרמינולוגיה ועולם-המושגים של עולם-התורה כיום, נולד בימי-הביניים תוך כדי מאבק בין עולם-המושגים והטרמינולוגיה התלמודית לבין ניסיון לבנות תיאולוגיה יהודית, שעושה שימוש בעולם-המונחים של הפילוסופיה. מאבק זה הוכרע סופית לטובת העולם-התלמודי אחרי חדירת עולם-הסמלים של הקבלה לתוך עולם-התורה – תהליך שהושלם לפני כשני דורות. המאבק הזה הותיר למעשה את יהדות התורנית עם עולם מושגים די מונוליטי אבל עמום מבחינה תכנית.

    כאשר באים היום בעלי-תשובה להתחבר עם היהדות של תורה ומצוות, כלומר היהדות החרדית על גווניה, הם נתקלים מיד בחומה בצורה של אי-הבנה מבחינת שימוש במושגים, העומדת כמו עמוד ענן וערפל של עמימות האופפת את המחנה. בעל תשובה מצוי מגשש בה את דרכו כסומא בחשכה. הניסיון של אותו אדם שרוצה "לשוב למקורותיו", שבא מהעולם החילוני, להשתלב בטרמינולוגיה הזאת נידון מראש לכישלון, לפי שכמעט תמיד הוא יאלץ להתמודד עם עצם התייחסותו למציאות, שאותה הוא אינו יכול שלא להכיר.

  • בפשטות אביא מנסיוני להאיר לדוגמא ילדי חוו זלזול וגזענות מצד חלק מהמלמדים והמורות והיו עדים לביטויים בוטים וחסרי דרך ארץ מצד רבנים חשובים דברים אלו עומדים בסתירה מוחלטת לדרך התורה והחינוך שחוו בבית מה שגרם להם לשבר גדול בהשתייכות למגזר החרדי

  • לצעריהרב מעבר לפתרון הביתי של כל אחד מתחיל להיווצר בגלל דרישת השטח ובלית ברירה פתרון למוסדות לימוד.
    החינוך החרדי עבורנו החוזרים בהרבה מאד מובנים לא שייך.
    וכפי שזה נראה בעיניים אמוניות גם זו לטובה

  • מאמר מלטף.
    בתור בעל תשובה 5 שנים מזדהה לגמרי עם השלבים ונפעם מההשפעה על הילדים שיכולה להיווצר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל