כשדודי הקטן הגיע לגיל שלוש, אביו התעקש להכניס אותו לחיידר הכי טוב בעיר. זה לא היה קל. כבעל תשובה, יש חומה של חשדנות, ולמרות שהאבא היה אברך שקדן וצדיק, הוא נאלץ להיעזר ברב העיר, ועוד כמה מגדולי הדור כדי שלבסוף יאותו להכניס את הילד לחיידר האברכים הטוב ביותר בעיר. לא היתה לו שאלה. עבור בנו הוא מוכן למסור נפש, כדי שיקבל את החינוך התורני הטוב ביותר, מה השאלה. למרות שבעיר היו חיידרים ותלמודי תורה רבים, הוא היה בעל התשובה היחיד שנכנס לחיידר הנחשב ביותר, איזו זכות!
כשהגיע זמן מסיבת הסידור, גם הסבים והסבתות הוזמנו, וסביו של דודי הקטן קנה כיפה מיוחדת לכבוד הארוע, ובא לכבד את נכדו הקטן בטקס ארוך וזר, כדי לשמוח עם הנכד היקר. הוא היה סבא יוצא דופן בקהל. כל יתר הסבים היו רבנים עם זקן לבן גדול, ורק הסבא של דודי, מגולח, עם כיפה משונה, נבוך, יושב בצד.
הטקס היה מרגש, הצלם צילם תמונות רבות, תמונות שניתלו על מסדרון החיידר כדי שההורים יוכלו להזמין את התמונות שהם ירצו. תמונות של ילדים נרגשים עם כתר תורה על הראש, תמונות של הורים נרגשים מלאי נחת, תמונות של סבים נרגשים, וגם, בצד, תמונה של סבא אחד נבוך.
רק לאחר שנים גילה דודי שזו היתה שנה נוראית עבורו. הילדים המציאו עליו שיר, על כך שיש לו סבא גוי. הם שרו לו את זה עם ניגון מיוחד. הוא חזר להרטיב, ופיתח קשיי למידה.
***
אף אחד לא יודע בדיוק להצביע על הקשר, אך אין ספק שבעלי התשובה פשוט פחות סומכים על האינטואיציות הבריאות שלהם. מרוב לחץ לחזק את הזהות החרדית החדשה, הם לא נותנים מקום להנהגות אנושיות טבעיות אצל ילדיהם ונלחצים מכל דבר. בעלי התשובה לוקחים את עבודת ה' ברצינות רבה, הם מוכנים למסור נפש, כפשוטו, שילדיהם יהיו הכי צדיקים שרק אפשר. מוכנים לעבור דירה, להפוך את העולם כדי להיכנס למוסדות לימוד הכי סגורים והכי תובעניים ויוקרתיים, לסגל הנהגות שלא ממש מתאימות, ורק כדי להגדיל את הסיכוי שהילד יהיה הכי צדיק שרק אפשר. אלא שהנהגה זו עלולה לפתח טראומה אצל הילדים. אם נוסיף לכך את העובדה שהילדים חשים חוסר שייכות למוסדות הלימוד שלהם וחווים יחס של "סוג ב'" מהחברה נמצא מדוע נער שכזה עלול לספוג מהוריו, מוריו וחבריו הרבה דחיה ותסכול במהלך ילדותו.
הדחיה של הנער מהחברה והדימוי העצמי של מורד שאין לו מה להפסיד תופחים לממדים מבהילים במהירות גדלה והולכת.
הסיפור המופיע למעלה, האופייני כל כך לדור השני לחוזרים בתשובה, מתאר את ניצניו הראשונים של תהליך נשירה טרגי, ההורס נערים ומשפחות. אלא שמסלול נשירה זה אינו ייחודי דווקא לבני בעלי תשובה. ישנם עוד "קבוצות סיכון" לנשירה, גם בקרב חרדים מבית: נפגעי תקיפות, ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, כפי שתואר בהרחבה במאמרו של חיים דיין, בני מהגרים ועוד. תהיה סיבת הנשירה מה שתהיה, היא מתגלגלת כמו כדור שלג ההולך וצובר תאוצה ומשקל. הדחיה של הנער מהחברה והדימוי העצמי של מורד שאין לו מה להפסיד תופחים לממדים מבהילים במהירות גדלה והולכת. הסיפור של הנשירה הוא סיפור של דחיה שהולך וצובר תאוצה עד ההמשך הכמעט בלתי נמנע, לדאבוננו.
סיבות הנשירה הם רבות כאמור. במאמר אבקש להתמקד ביחס הראוי לנער נושר אחרי שהוא כבר הגיע למצב זה. במסגרת עבודתי בארגון "מענה" אני מעביר סדנאות, להורים ומחנכים, לכלים מעשיים בהתמודדות עם התופעה, כלים שגם יצאו בקרוב לאור בספר: "בוסר המלאכים". להלן ארצה לטעון כי הבסיס להתמודדות נכונה עם התופעה הוא ההבנה שהנער אינו אשם. נער נושר נמצא בסבל נפשי ורוחני עצום והוא דומה לאדם הסובל ממחלה. כאשר אנו מאשימים את הנער הבעיה רק מתעצמת, סבלו של הנער גודל ותסכול ההורים והמחנכים גובר.
לשמוע את קול הנער
פעם קראו לזה נוער נושר. אחר כך גילו שזו תוית מאד בעייתית. עלה שנושר כבר לא חוזר, וחבל לסגור את הילד עם כזאת הגדרה מוחלטת וחד סיטרית. בהמשך צצו שמות אחרים רבים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מנותק, נוער מקולקל, שבאבניקים, נוער מאתגר. יהיו השמות איך שיהיו, התופעה רחבה ומוכרת. הילד או הילדה החמודים והמקסימים, מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, ולעשות שטויות. הם מתנהגים בחוסר אחריות ומסבים הרבה הרבה כאב-לב להורים. חוצפה יסגא.
אף אחד לא יודע מספרים מדויקים של התופעה, אבל בשנים האחרונות הם הולכים וגדלים. תופעה הנשירה מתחילה בגילאים צעירים יותר ויותר, והיא פונה אל רחוב שמלא בסכנות זמינות מתמיד. כבר אין ספק שזו מכת מדינה, וזאת בזמן שכל מקרה ומקרה הוא עולם ומלואו, מלחמת גוג-ומגוג פרטית. מדובר באלפי נערים ונערות שפשוט לא מחוברים, מנותקים. אין להם כח. "לא בא להם". הם שטופים בהבליהם. וההורים, המומים, שבורי לב, נבגדים, צופים בעמלם, אלו הבנים, כשהם נתונים לעם אחר, באבני הקודש המשתפכים בראש כל חוצות, ואין לאל ידיהם להשפיע דעת בנער המנותק. והלב כואב.
אין פתרון פלאים למצב זה ומסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו העצה הטובה מכל. בראש ובראשונה צריך להשתדל רבות בתפילה ובקשת רחמים. אם זאת ראוי לדעת גם איך להתמודד עם מצב זה בצורה נכונה, איך להתייחס לילד שמתנהג בצורה כל כך קשה ופוגענית.
מבלי שמכירים את ההקשר של הנשירה, קל מאד לבחון את הנערים רק על פי מעשיהם וחוצפתם, ולומר שהם רשעים
הקדמתי בתיאור של מקרה פרטי, כי מבלי שמכירים את ההקשר של הנשירה, קל מאד לבחון את הנערים רק על פי מעשיהם וחוצפתם, ולומר שהם רשעים. כראיה ניתן להביא את מעשיהם וחומרת עבירותיהם. קל מאד ליפול למסקנה האומרת כי נערים אלה הם פשוט בעלי תאווה, כפויי טובה, עצלנים, טפשים ורעי לב. ממילא, ההתנהגות אליהם צריכה להיות בהתאם: להרחיק אותם מהר מהחברה, מהבית, מהאחים, פן יחטיאו איתם עוד נשמות.
אבל זהו אבחון שגוי. הילדים האלה לא רעים, טפשים או עצלנים. התווית שלהם שונה לגמרי. הם פשוט חולים, אנוסים למרוד, והם נמצאים בכאב, כאב נפשי עצום. הם ממש קודחים מחום, חום גבוה, ארבעים ואחת מעלות, ממש פיקוח נפש. לצערנו אין מדחום רוחני שיכול למדוד את החום הזה, וכלפי חוץ הם נראים בריאים, אבל הם לא. הכאב הזה, כמו סכין שתקוע בליבם, גורם להם לברוח, להתנהג בצורה משונה כל כך, נגד טבעם. חולי שכזה. כמו שאומר הפתגם, 'אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם', גם כאן, מדובר בנער שמאד רע לו, כואב לו.
הילדים האלה לא רעים, טפשים או עצלנים. התווית שלהם שונה לגמרי. הם פשוט חולים, אנוסים למרוד, והם נמצאים בכאב, כאב נפשי עצום.
מה היינו אומרים אילו המחלה היתה פיזית? אילו היה מתגלה אצל ילד גידול במוח, חס ושלום, או שהוא היה נדרש לשיקום ארוך אחרי תאונת דרכים קשה, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לברוח מחובתו כהורה. היה זה פשוט וברור שעלינו להשקיע בהם, כמה זמן שרק צריך, וכמה משאבים שרק צריך, כדי לשקם אותו. אילו מישהו היה טוען שאסור להזניח את יתר האחים, או שגם ככה הוא במצב קשה, וראוי לוותר, היינו מסתכלים עליו כאל משוגע. לא מוותרים על חולה, ו'אין הולכין בנפשות אחר הרוב', והיינו משקיעים כל מה שנדרש כדי לסייע לחולה להתרפא.
אין שום הבדל בין חולי הגוף לחולי הנפש. את רוב מקרי הנשירה ניתן לאבחן בתור חולי נפשי, ברמה מסוכנת. כיון שהקומה הנפשית שלו מעורערת, יש לנער החולה, המסכן, בעיות תפקוד קשות. ההורים תמיד מתלוננים על הבעיות הדתיות, על חוסר ההקפדה בדקדוק המצוות, ולא רואים שזו לא הבעיה, זה רק סימפטום. דרך ארץ קדמה לתורה, קומת האישיות של נער זה מרוסקת ולכן התורה והמצוות לא מצליחות להכות בו שורש.
זו לא רק אבחנה פסיכולוגית מקצועית. גם גדולי ישראל כך קבעו באופן חד משמעי. מובא בשם מרן החזון איש, שיש להסתכל על הנושרים כעל אנוסים או קרוב לזה, וחס ושלום לא כפושעים. גם הרב גרשון אדלשטיין שליט"א, והרב פינקוס זצ"ל, כולם התבטאו שהם אי שם על הרצף בין אנוסים לחולים.
דחיה ובריחה
מקובל לומר כי התנהגותם המרדנית של נערים אלה היא תולדה של כאב או טראומה שנותרה בהם. טראומה רגשית משולה לדחיפה של הילד מהמדרגות: לפעמים המכה מגיעה מיד, אבל בדרך כלל ההתרסקות הרגשית ניכרת רק לאחר כמה שנים. הדחיפה אירעה אי שם בעבר והנפילה היא 'בהילוך איטי' הלוקח כמה שנים עד להתרסקות אל הקרקע.
מה הטראומה? לעיתים יש טראומה ידועה. ילד שחווה רגשות אשמה בגלל גירושי הורים, ילד שראה פיגוע קשה, או כל מיני דברים בסגנון. למרבה הצער בדרך כלל הטראומה יותר קשה ומסובכת, ואת הליבה שלה לא תמיד נוכל לרפא, לפעמים קשה אפילו לאבחן בדיוק מהי. ובכל זאת, יש כמה קבוצות סיכון שלכל אחת טראומה אחרת, כפי שנזכר בקצרה לעיל. מניסיוני, כל נער מנותק זוכה להימנות לפחות על אחת מהקבוצות האלה.
חשוב להבין שהבנת הטראומה אינה העיקר… עיקר הבעיה היא הדחייה שהחברה שידרה לנער בגלל חוסר התפקוד שלו.
אולם חשוב להבין שהבנת הטראומה אינה העיקר. תהיה הטראומה מה שתהיה, בדרך כלל היא לא "הבעיה". הטראומה היא רק זרז לחוסר תפקוד מסוים, היא הדחיפה הראשונה מן המדרגות. עיקר הבעיה היא הדחייה שהחברה שידרה לנער בגלל חוסר התפקוד שלו. דחיה זו היא שיוצרת את כדור השלג של הנשירה, שחקר הליבה שלו פחות רלבנטי.
תהליך הנשירה מתחיל בחוסר תפקוד של הילד המתפרש בתור זלזול ורשעות. הסביבה של הילד מגיבה בדחייה, ודחייה זה המתכון להפוך חוסר תפקוד לכדור שלג שלם של מרדנות.
הדחייה יוצרת אצל הילד תגובת משקל של אנטגוניזם כלפי הליכה בתלם וקבלת מרות. הנער לא יודע לקשר בין הטראומה והכאב לבין חוסר התפקוד שלו. הדבר העיקרי שהוא חווה זה את יחס הסביבה המאבחנת אותו בתור עצלן/טיפש/רשע, והוא מרגיש מאוים, לחוץ, דחוי, ופשוט חייב עצמאות.
הניסיונות לשכנע, לשחד, להשפיע או לרמוז שיש לנו "תכניות" עבורו, גורמות לו להרגיש רק יותר דחוי וממילא הוא מתנגד
הניסיונות לשכנע, לשחד, להשפיע או לרמוז שיש לנו "תכניות" עבורו, גורמות לו להרגיש רק יותר דחוי וממילא הוא מתנגד. במקרים אלה כפתור ה"דווקא" מופעל אוטומטית אצל הילד.
צריך להבין ולהפנים, שדיבורים רגילים כמו: 'זה ממש איסור דאורייתא', 'איזה ישיבה תקבל אותך ככה', 'אתה ממש הורג את אמא שלך', וכו', דיבורים כאלה פשוט לא נשמעים באזנם. זה רחוק רחוק. אילו רק צעקות, ויכוחים, ביקורת, כפיה, נסיונות לשכנועים שכליים או כל סוג של שיפוטיות היתה מצליחה – מה טוב, אבל עינינו הרואות שזה רק מחמיר את המצב. ולכן, הציפיות מהילד – צריכות להיות בהתאם. ברגע שהציפיות שלנו ממנו הן שיתחיל כבר ליישר קו, שיבין מי הבוס פה בבית, או שפשוט לא יהיה פה, אנחנו בעצם דוחפים אותו החוצה. מה שבטווח הרחוק רק ידרדר את המצב פי כמה.
תארו לעצמכם מקום עבודה או לימודים, שבו המנהל או ראש הכולל באופן עקבי היה מראה ומוכיח לכם כמה אתם גרועים, כמה הוא מאוכזב ממכם. יום אחר יום. כמה זמן הייתם שורדים בכזה מקום עבודה או כולל? זהו בדיוק המצב שבו הילד, הנקרא בכל יום מחדש אל המנהל, הנשלח הביתה פעמים בשבוע, החווה דחיה מחבריו, מוריו לעיתים אפילו הוריו, המציעים לו חדשים לבקרים "תכניות" שיקום שמשדרות אכזבה ועוד אכזבה.
מה עושה כזה ילד? בורח. אל אלכוהול, סמים ושאר מרעין בישין. דרך המיואשים לברוח, על ידי שכרות והוללות של הבל, בחינת (ישעיהו כ"ב י"ג): "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". אדם בריא לא בורח להתמכרויות. האלכוהול זמין לכל, אבל אדם בריא בנפשו לא מקנא בשיכורים ומחפש להשתכר כל הזמן. כך גם יתר ההתמכרויות (הימורים וכו'), הן זמינות בכל מקום, הרחוב מלא בחומרים משכרים ובמעלי עשן כלשהו, אלא שאדם בריא לא מחפש אותן ולא נמשך אליהן. המכורים מנסים לרוב לכסות על חור שחור בליבם. ההתמכרויות השונות הן בריחה מהמציאות והן משמשות כסוג של משככי כאבים זמניים.
כדי להבין את הילד נדרש מבט החודר מבעד לפוזה השקרית החיצונית, של הולל החפץ בחיים קלים ומהנים
אין קץ לבריחות. יש הרבה חומרים משכרים, ויש הרבה אמצעי טכנולוגיה לברוח מהכאב, ובזמן הבריחה הם נראים נהדר. אבל הם לא. עולמם הרגשי מרוסק, והם מלאים ברגשות אשמה ובתסכול מעצמם. כדי להבין את הילד נדרש מבט החודר מבעד לפוזה השקרית החיצונית, של הולל החפץ בחיים קלים ומהנים. יש לראות את הכאב העמוק שגורם לנער לברוח מעצמו, את הסכין שתקועה לו בלב. נכון שהוא מלעיט את עצמו בכל מיני דברים שיעזרו לו לברוח ולעמעם את הכאב. קולם של נערים אלה אינו קול ענות שמחה ולא קול ענות גבורה, זה קול ענות, עינוי ודיכוי. זה מה שאני שומע.
באסון מגדלי התאומים בארצות הברית, תיעדו המצלמות אנשים רבים הקופצים אל מותם. זה היה מחזה קשה, ה' ירחם, שעורר לחשוב: מה גורם לאדם בוגר לקפוץ לעבר מוות בטוח מגובה כה רב? והתשובה המזעזעת: הם פשוט לא יכלו להישאר שם. העשן, החום, הצער היה כל כך גדול, המוות היה שם כל כך מוחשי, עד שהם הרגישו שפשוט אין להם ברירה, והם היו מוכרחים לעשות מעשה שיגרום לצער הנורא שלהם להיפסק. אי אפשר לשפוט אותם. זה מה שקורה שחשופים לכאלה עוצמות של כאב.
צריך להבין: זה בדיוק מה שקורה לנערים הללו. אם נער "קופץ" מחייו הרגילים, זה אומר שהוא פשוט נמצא בכזו עוצמה של כאב, שהוא מרגיש שאין לו ברירה. חוסר התפקוד שלהם חזק מהם, הם חווים דחיה שמעמידה אותם בלחץ עצום, והם חייבים לברוח מכל סוג של לחץ שכזה. הדת, ההלכה, המצוות, בהגדרתן נתפסות כמאיימות ותובעניות, ולכן הריחוק מהן בשלב ה'דווקא' הוא בלתי נמנע. הנער מפתח אלרגיה של ממש לכל צורה של לחץ, או נסיון 'לשלוט בו', 'להחליט עליו', לכפות עליו. הוא פשוט יעשה כל פרובוקציה שביכולתו, יצהיר הצהרות נוראיות שהוא אינו מאמין בהם, יפגע ויכאיב לאנשים היקרים לו מכל, רק כדי להציל את נפשו שנלחמת על חירותה, על עצמאותה ועל כבודה. ויכוחים ו"חפירות" רק יצליחו להוציא מהם הצהרות רעות ומרושעות שאנו מאד לא נרצה לשמוע. סיבת הסיכון הראשונה, תהיה מה שתהיה, גרמה לחוסר בתפקוד זמני, שגרם לדחייה סביבתית שהובילה למצב של 'דווקא'. מצב שבו הילד מרגיש שאין לו מה להפסיד. הוא ממתג את עצמו "מורד", שעושה ההיפך, וכך מציל את כבודו מהדחיה והזלזול הסביבתי שהוא חווה. מיתוג זה הוא הסכנה הגדולה באמת.
לכן לפני שמדברים על שאלות מעשיות, צריך לשנות את התפיסה שלנו עליהם: הם ממש אנוסים על פי הדיבור (ולפעמים זה הדיבור הריק של חבריהם) והם נמצאים בחייהם בשלב רע, כואב, מיוסר ומייסר. המרידה מתחילה אצלם עוד קודם הבגרות, כאשר הם עדיין לא מסוגלים לקבל עול או מחויבות.
אילו הם היו אוטיסטים או בעלי נכות חס וחלילה היינו מקבלים את זה, כך בדיוק גם בשלב זה של חייהם. הם נתונים במצב שאין להאשים אותם בו.[1] צריך לקבל את המצב ולנסות להכיל אותם, עם כל הקושי הכרוך בכך. מודעות זו היא הפתח הראשון לתיקון.
לא אוכל להמשיך להאריך בדרכי פתרון ועזרה במסגרת מאמר זה, אבל חשוב לי לומר שאסור להתייאש מאף נער, ושיש דרכי טיפול יעילות גם במצבים הקשים ביותר. ובעזרת ה' בספר המלא ('בוסר המלאכים') עוד נאריך בזה.
יהי רצון שנזכה לראות במהרה את הבנים שבים, והקב"ה ישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
[1] מומלץ לקרוא את הספר 'שירה גאולה' שכתבה נעה ירון-דיין, ספר קשה, שמיטיב להמחיש עד כמה הנערה גיבורת הספר, אנוסה לצאת למסע הנורא שלה, עד כמה זה לא באמת בתחום הבחירה שלה. גם בספר המלא שעתיד לצאת בקרוב 'בוסר המלאכים' נביא עוד המחשות רבות שיסייעון להבין לעומק את מצבם, ודרכי התמודדות ראויות ומתאימות להורים ולמחנכים.
תמונה: Bigstock
יישר כוח.
תופעת נשירה בציבור החרדי הפכה למדוברת, וכתבו עליה לא מעט, מסבה פשוטה. נוער נושר לא פעם מטופל על ידי הרשויות, מטפלים ועובדים, ואלו מעוניינים בנתונים. פילוח נוער נושר נעשה בסקרים ונעשה איסוף נתונים לא פעם. במגמה ללמוד על מניעים, סבות ואפיונים.
אכן, ישנן שלוש קבוצות סיכון. בנים לבע"ת, למרבה הצער, בנים למהגרים, ונוער מבתים דתיים חרדיים.
באופן פרטי, סיבות פרטיות לקושי של נוער זה הן קשיים של לקויות למידה, קשיים חברתיים, דחייה, מצוקה כלכלית, קשיים בתקשורת, קושי בבית, דינמיקה משפחתית לא מסודרת, וקושי אישי.
גם המחקר טוען שנוער זה לא רוצה לצאת, הוא נדחק לשם. נדחק לשוליים ומשם לרחוב.
.
כותב אחד מן המאמרים קורא לאפשר לאותם בני נוער להמשיך ולהשתייך לקהילה ואף לייצר עבורם מענים ייחודיים שימנעו את המשך הידרדרותם. ואחרים מסכימים עמו.
'עלינו לראות כל הזמן את האדם על הטוב ועל הרע שבו וכך גם כלפי הנוער. ולכן, "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". '
יש ספר מומלץ מאוד בשם "אהבה לרגע" שמיועד לנערות שמתמודדות עם הנושא של קשרים עם בנים.
לדעתי הספר הזה הוא ממש חובה לכל נערה שיש לה ניסיונות, משום שהוא נותן את המענה הכי נכון לקושי שיש לבנות.
אני רכשתי אותו דרך אתר "הידברות"
מומלץ בחום
המאמר מרתק ומלמד.
חשוב לציין שרבות מהנשירות קורות בגלל סיבות אחרות ולא חוסר תפקוד זמני. סיבות כמו כעס על הורים, פליטה מחברה, קשיי קשב [כפי שצוין במאמר אחר]
זאת ועוד ילד נושר בשום אופן לא דומה לילד חולה או לילד חולה נפש ח"ו הוא בחר לו דרך שונה [גם אם בשביל הסביבה זוהי בחירה גרועה]. וההורים צריכים להפנים ולנסות לקבל את הילד כנושר לא לעצום עינים ולחפש אלטרנטיבות אחרות שיקלו על המבט. כן כי ילד נושר הוא ילד בועט וכשמישהוא בועט נבדוק מה כואב לו, על מה הוא כועס, במה הוא מורד ולמה, לא כמו ילד נאנח [עאפ"י שזה יכול להתרחש במקביל]
ישר כוח
אנוסים למרוד?! לכל אחד נסיבות החיים שלו והנסיונות בהם מעמיד אותו הקב"ה, ועם זאת הבחירה החופשית לא ניטלה ממנו. קל לומר את זה עליהם כיוון שהם צעירים, אבל מדובר בנערים שמחוייבים במצוות ככל מבוגר. אין להרחיק אותם ויש לפתוח להם פתח לתשובה, אבל יש להם אחריות מלאה למעשיהם ותביעה מהקב"ה להתמודד ולבחור בחיים ובתורת החיים.
אל תפלו למלכודת הפסיכולוגיה המערבית שנוטה לראות נערים צעירים כילדים שאינם אחראיים למעשיהם. ניתן להבין את הקושי שלהם, ויש לתת בהם אמון כבכל יהודי שנכנע לייצרו, אך מתוך האמון הזה לבטוח בהם שיתמודדו ויחזרו בתשובה שלימה.
מי שנסיבות חייו קשות איננו מוגדר אנוס. הוא נדרש מאת הקבה למאמצים גדולים יותר ויש לתמוך בו ולתת לו כוחות.
ואולי עוד הערה: צריך להבדיל בין קיום מצוות למוסכמות חברתיות, וכך מובטח לנו שלא נדחה אף בן אובד מתוכנו.
ומה עם הנערים שההורים שלהם מאוד סגורים אני אישית מכיר חבר שהוא בחור זהב ואין בו שום רע וכל החטא שלו הוא שההורים מאוד מאוד חנוקים וזה לא שהוא מחפש למרוד אלא רק להיות כמו כולם וכן קצת להנות מהעולם והוא רוצה להיות יהודי הכי טוב ולעשות כמה שיותר נחת רוח אבל אז כשהוא מתחיל קצת להיות יותר מודרני איך שאומרים … אז ההורים מתחילים לרדת עליו שהוא כך וכך .. ובמקום להבין את הדרך שלו שהיא לא בהרבה שונה מהם ולהבין שהוא לא חייב להיות בדיוק כמוהם ולכבד אותו אז עושים ההפך .. וזה יכול לגרום לו לכל מה שכתבת כנ"ל
כתבה מעניינת דברים נכונים, אך מה ניתן לעשות מעבר ל"להכיל אותם" ???
ע"פ רוב הם נושרים ממסגרות ולא רואים עצמם מתאימים למסגרת דתית כלשהי, אז מה לעשות איתם? הרי ידוע שהבטלה מביאה לידי שיעמום והשיעמום מביא לידי עבירה ועדיין לא נמצאה מסגרת שמתאימה ומכילה לנוער הזה, אז מהם הפתרונות בינתיים?!
תופעת הנשירה?
חדש, אסור מהתורה!
בדור שליפני השואה, תופעת הנשירה לא הייתה קיימת. ולו רק מהסיבה הפשוטה, בגלל שמרביתם התחתנו בעודם ילדים. ואפילו נכדיו של המשכיל יהודה צבי לוין אינם בושים בכך, שהלה התחתן בסביבות גיל המצוות.
עם הקמת ישיבת וולוזין, שאיחרו את מועד הנישואין, זכינו לתור הזנב של תנועת ההשכלה. דבר שהיה נמנע, אילו היה לאותם שכלים ריחיים על צוארם.
מאוד מעניין
אם יש לאדם שתי בנות. אחת בת 3 שנים, ואחת בוגרת סימינר. ואותה בוגרת סימינר מינתה את אביה להיות שליח קידושין עבורה. ואף הבטיחה לו, שישלשל את כסף שידוכיה לכיסו. והאב מצא עבורה שידוך משמים. והחתן השליש בידיו סך של 400000$ ואמר: "הרי בתך מקודשת לי במעות אלו" מבלי לציין את איזו מבנותיו הוא מקדש. וכי מי לדעתכם היא המאושרת? האם הבת הבכירה? או הפעוטונת בת השלוש?
אילו הייתם שואלים את מר חסון מגבעת חלפון, או את לבן הארמי, מסתמא היו מגיבים בסגנון: "לא יעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה." אך למרבה המפתיע, דווקא הפעוטונת היא זו המקודשת. מהסיבה הפשוטה. שאף כי האב הוא זוכה בכסף הקידושין, (אל דאגה. גם בקידושי קטנה, האב זוכה בכסף הקידושין) עכ"ז אנו לא חושדים את האב, שבתמורה כספית, יוותר על מצווה המוטלת עליו בנישואי הקטנה, ויעסוק במצווה שאינה מוטלת עליו בנישואי הבוגרת. רק לא מובן, איך הוא העיז להראות את עצמו כאילו הוא עני רשע ערום, בהשהותו את בתו בוגרת.
הטעות של ישיבת ולוזין, החלה עוד מימי החרש והמסגר. עת ציווה עליהם ירמיה מפי ה', "קחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאנשים" ואם כבר החרש והמסגר עברו על מצוות הנביא, בתואנת של "המשחקים בתינוקות" אז מה פלא אם נפרעו מהם כמאמר הכתוב "אנכי אדרוש מעימו" על המוותר על דברי הנביא. ודיי בזאת שאיזו בתולה לא יכלה להתאפק והביאה עלינן את המשועמם הנוצרי שנולד מרוח הקרש.
אתם בוכים על נשירה?
אם כבר איחרתם את גיל הנישואין, אז תאכלו אותה מכל הכיוונים. וכי לימודים הם בראש מעייני הנער?
באחת הכתבות ציינתם את חסידות ברסלב המונה למעלה מ-50000 אוהדים מכל גווני הקשת. ואם מדובר במנהיג שהתחתן בגיל 13, אז מאוד מעניין לראות את צאן מרעיתו אוכלים בשקיקה את התיקון הכלכלי על חטאת הנעורים, במקום שאותו מנהיג היה מאלץ את צאן מרעיתו להתחתן בגיל צעיר כמוהו, שאו אז הם היו זורקים גירא בעיני השטן.