מאמרו המקיף והיסודי של אלי שטרן "חרדים עובדים – קווים ראשונים לדיון מנקודת מבט פנים-חרדית" עוסק במתחים הפנימיים המתלווים ליציאה לעבודה בחברה החרדית. כדי שמהלך היציאה לעבודה יהיה בריא לחרדיות ולא הרסני, מציע שטרן לפורר את הדיכוטומיה המזהה כי היוצאים לעבודה הנם בהכרח אלו החלשים מבחינה דתית, ואילו הנותרים הם החזקים. כך הוא כותב:
נראה שרבים מהחרדים העובדים החליטו (אם במודע ואם שלא) לזנוח את הדרך החרדית הקלאסית של התבדלות מן העולם שבחוץ. […] הדבר מקרין על רמת שמירת המצוות שלהם, שבמקרים רבים הנה נמוכה יחסית, ומצדיקה את הסטריאוטיפ המקובל שלהם כקלי דעת.
בדבריו הוא קורא לחרדי העובד להוכיח כי אכן ניתן להימצא "בעולם החולין, יחד עם אחיזה במטען הערכי והרוחני של החרדיות" ומציע קואורדינטות מרכזיות לדיון הערכי המתלווה לכך.
בדברי להלן אתייחס למשמעות היציאה החרדית לעבודה, למורכבותה ולהצעה הגדולה ואף האוונגרדית הגלומה בה.
הנקודה הפנימית
סיפר רבי בונים מלובלין, כי פעם אחת הלך זקנו לטייל קצת בחצר בית המדרש בגור, והוא הלך עמו… ואמר לו אחר כך בזה הלשון: "כשנעשה אחד מנהיג הדור, ממילא מוכרח להיות כל הדברים הנצרכים לעניין ההנהגה. נצרך בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי, ואחד נעשה משמש, וכדומה כמה עניינים, אבל אחר כך בא הבעל-דבר וחוטף הנקודה הפנימית, ואת השאר משאיר שיסובב כמקודם. ומאוד יש לחוש לזה, שיבוא עת, ויהיה הכל ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר." ואחר כך אמר בקול גדול: "ה' יתברך יעזור! מען זאל זיך נישט לאזען!" [אסור להניח לזה לקרות!] (מאיר עיני הגולה, ווארשא תרצ"ב, אות תקמ"ז, עמ' 48).
התעצמותו הדמוגרפית של הציבור החרדי בעשורים האחרונים, כמו גם התחושה המתרחבת לאחרונה אצל רבים מתוכו כי ההתמסרות הטוטאלית לתלמוד תורה אינה רלוונטית להמונים, מייצרת התמודדות חדשה לכל צעיר חרדי. הלה נדרש לשאלה האם הוא אכן יכול, או מעוניין, להגשים את חלום הישיבה בבית ה' כל ימיו חייו, או שמא הוא נדרש לסגת ממנו. או מדויק יותר – האם אכן תהיה זו נסיגה עבורו, או שמא יהיה בכוחו להציע הצעה חדשה לאתוס החרדי שעליו התחנך, הרואה בכך החמצה?
הקושי בהתמסרות לתורה ברור – התמסרות ללימוד העיוני משך שנים רבות אינה קלה כלל ועיקר. זאת בשל שלוש סיבות: הטוטאליות הנדרשת לכך, הוויתור על כוחות נפש, ויכולות מעשיות המודחקים והמוכחשים בשל הלימוד המאומץ, המלווה לא פעם בתחושה רווחת שתחום הלמדנות נהיה רווי וקשה מאד לחדש בו.
התחושה המתרחבת לאחרונה כי ההתמסרות הטוטאלית לתלמוד תורה אינה רלוונטית להמונים, מייצרת התמודדות חדשה לכל צעיר חרדי. הלה נדרש לשאלה האם הוא אכן יכול, או מעוניין, להגשים את חלום הישיבה בבית ה' כל ימיו חייו, או שמא הוא נדרש לסגת ממנו.
ניתן כמובן לפתור חלק מן המצוקות הנזכרות בדרך של פתרון מקומי. את מצוקת הוויתור על חלקי הנפש האחרים ניתן לנסות להשלים בעיסוקים צדדיים שאינם חלק מהלימוד ומהווית בית המדרש; ואת מצוקת חוסר האפשרות לחידוש ניתן למלא על ידי תחומי לימוד אזוטריים יחסית, כגון סדרי קדשים וטהרות.
אולם ישנה מצוקה נוספת, חמורה מכל המצוקות הנזכרות לעיל ומתסכלת מהן. הבחור המתמסר כיום ללימוד אינו חש שהוא חלק מאוונגרד, חיל חלוץ, אלא שהוא אחד מני רבים הנדרשים לנתב את חייהם לערוץ הישיבתי ללא כל בחירה. והוא רוצה להיות בסיירת. אצל דור סבו ורבותיו, הקדשת החיים לתורה היתה בגדר ניסיון לבנות שוב את עולם הישיבות של מזרח-אירופה, שחרב בידי הצורר הנאצי. בדורו של אביו היתה בכך תחושת חלוציות של המשך בניית החרדיות הישראלית ומיצובה. אולם אצל הדור השלישי, הקדשת החיים לתורה היא המובן מאליו. מצד אחד, הכל סלול בפני דור זה – אך דווקא בגלל זה הוא חסר את הברק של סלילת דרך עצמאית. בשל כך, דור זה מוכרח לבדוק כיצד הוא יכול לחדש חידוש משמעותי משלו, ולא רק להמשיך את הקו שהתוו לו הדורות שלפניו.
כך, העצמי האמתי של הדור הקודם מתגלה לרבים בדור הנוכחי בתור עצמי כוזב. נוצרת הרגשה כי "הכל ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר". המצוקה האמתית של החברה החרדית כיום היא: כיצד לא לאבד את "הנקודה הפנימית" אחרי שהבניין כולו בנוי? כיצד עוברים את העולם הזה מתוך תשוקה ולא מתוך היכנעות להגדרות חברתיות?
השבת התורה לחיים
במסורת היהודית, מושבה של התורה איננו במוסד מנותק השוכן מחוץ למחנה. לימוד תורה הנו חלק מאורח החיים היהודי, ומשכנו בקהילה ובמשפחה, שבהן יש לו תפקיד מעצב מרכזי. הלימוד הנו אורח חיים. מבחינה זו, התהוות הישיבה בתור מוסד פרוש ונבדל, הנה תופעה מודרנית המסמנת את ריחוק התורה מהחיים, מושבה המקורי. בעקבותיה של הישיבה התפתחה מאוחר יותר תופעה נוספת – הפיכת חלקים מהחברה, בעיקר החרדית, לישיבה.
האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" נתפס בחברה החרדית כיצירת סקטור שהנו למעשה שכבה פרושית מנוכרת של בני תורה חניכי הישיבות. נוסדו בתי-כנסת של "חניכי הישיבות" ובתי-ספר עבור "בני-תורה" המנותקים מהציבור הרחב. דבר זה בא לידי ביטוי בדברי הגרי"ז מבריסק: כשנשאל מדוע איננו מקיימים את דברי הרמב"ם על בריחה למדבריות ומחוץ למקומות ישוב, ענה שהישיבות הן הן המדבריות של ההווה, הישיבות הנן הישוב שמחוץ לישוב.
כדי שהלימוד ישיב ללומדיו את תחושת האוונגרד ואת היצירתיות המחשבתית הלמדנית וההלכתית, כדי שיחזיר את התנופה והברק שנדמה שנעצרו ודהו זה מכבר, הוא נדרש לשוב ולהיות דרך למעטים. הרבים נדרשים לזרוע בשעת זריעה ולחרוש בשעת החרישה, ולשאול את עצמם כיצד ניתן להישאר בהשפעת האטמוספרה התורנית, הגם שהם נתונים רוב היום מחוצה לה. אכן, המעבר מ"חיי-עולם" ל"חיי-שעה" ומחיי הישיבה לחיי העבודה אינו קל; השחיקה הרוחנית והלימודית תגיע כמעט בהכרח. היציאה ממערת הלימוד, המלווה לא פעם בתחושת אכזבה, טורדת את הדעת: כיצד ניתן לעבור מחיי הישיבה אל עולם העבודה בצורה מבוקרת ומושכלת? כיצד לא יתמוסס כל אותו עושר של "בתי-גוואי" בתוך כל ריצות היום-יום וטרדות "בתי-בראי" של העולם הזה? כיצד ניתן לשמר את בניינה העדין של הנפש בתוך המפגש עם מנטליות וזהויות שונות בתכלית?
כדי שהלימוד ישיב ללומדיו את תחושת האוונגרד ואת היצירתיות המחשבתית הלמדנית וההלכתית, כדי שיחזיר את התנופה והברק שנדמה שנעצרו ודהו זה מכבר, הוא נדרש לשוב ולהיות דרך למעטים.
כמובן ניתן להציע את הדף היומי, או אולי חבורות לימוד שונות, ואפילו את השטיבל החסידי המתפקד בתור מרחב חמים ונעים לאחר יום של עמל. אולם מעבר זה דורש קידוד מחדש של היחס לתורה בעולם החרדי. לא עוד תורה שהיא מרחב של הזרה לחיים, אלא תורה של מרחב של חיבור אליהם; תורה של המצאות תמידית בדיאלוג עם המציאות, ולא (רק) של השעייתה.
השיבה מהמדברות אל מקום הישוב אינה קלה כלל ועיקר – אישית ובוודאי ציבורית. האתוס החרדי של לימוד תורה, שבמסגרתו לימוד התורה הוא כלי להשעיית המציאות, יקבל זעזוע גדול. אולם זעזוע זה עשוי גם להתגלות בתור פתח תקווה. המציאות תתברר לא כאימה אלא כסיכוי, והמפגש אתה יחשוף כי בחוץ לא בהכרח רק מתקלקלים. המציאות עשויה להתגלות בתור הזדמנות לאפשרויות אחרות, אולי "מסעירות" עוד יותר מ"מקלקלות".
נתינת האפשרות הלגיטימית ליציאה לעבודה ויצירת סיירת מצומצמת של לומדי תורה, ישיבו את התשוקה ואת הבחירה האישית ללימוד וללומד. דווקא האפשרות ליציאה תעשה את ההכרעה להיוותר בתוך הישיבה להכרעה מושכלת ועצמאית, ותוכל אף לבשר התחדשות ממשית בשדה הלימוד. כשם שעולם הישיבות הדתי-לאומי השכיל לפתוח את מרחבי הלימוד הישיבתי הקלאסי של הלמדנות התלמודית לעיסוק רציני בתנ"ך ובמחשבה, הגות ויצירה – אף עולם הישיבות החרדי יידרש לכך. המהלך של שחרור לומדים רבים לחיי המעשה יוכל להיות המבשר של רנסנס חדש לאותם שנשארו ללמוד מבחירה. ההתעוררות הדתית בישראל מראשית המאה ה-21, התחושה כי הדת והזהות המסורתית אינם מוצגים אנכרוניסטיים אלא כאלו המעצבים את סדר היום הציבורי, מזמינה ומבקשת בכנות שיח חדש עם התורה. הרנסנס החרדי של השתלבות מחודשת בחיים הישראליים עשוי להיות רכיב רב-משמעות בשיח זה.
היציאה לשוק העבודה דורשת כמובן התמודדות תאולוגית ומחשבתית. כלומר, יצירת במות לבירור השאלה, כיצד ניתן להיות יהודי של תורה מחוץ ל"מרחב מוגן" המנותק מן העולם החיצוני. החרדיות תידרש כאן להגדרות חדשות. כפי המסתמן, עולם הישיבות ייצור שני מסלולים. האחד, "מסלול הרוב", שיכשיר את הבחור והאברך ליציאה החוצה. הכשרה זו תציע דרך לשמירת תורה ומצוות ולהמשכה של עבודת ה' בתוך עולם החולין, ותייצר "בעלי-בתים תלמידי-חכמים". והשני, "מסלול המיעוט", שבו יקבלו הלומדים החפצים להקדיש את חייהם לתורה העשרה תורנית, שבשל הרוב לא זכו להן עד כה.
יתכן אמנם כי בשלב ראשון יביא דילול שורות הלומדים לתחושת עליונות של הנשארים, ולא בהכרח להתחזקות ה"נקודה הפנימית" – התשוקה הדתית שלהם. יתכן גם כי שאריות החיות הדתית הקיימת ייעלמו, כיוון שכיום יש להם קיום רק על ידי העוצמה של ריבוי הלומדים. אולם כך או כך, המשאבים הדתיים במתווה החדש של עולם התורה המוצע כאן יהיו ממשיים וקיומיים, ולא רק מצוות אנשים מלומדה.
ההתעוררות הדתית בישראל מראשית המאה ה-21, התחושה כי הדת והזהות המסורתית אינם מוצגים אנכרוניסטיים אלא כאלו המעצבים את סדר היום הציבורי, מזמינה ומבקשת בכנות שיח חדש עם התורה. הרנסנס החרדי של השתלבות מחודשת בחיים הישראליים עשוי להיות רכיב רב-משמעות בשיח זה.
בהתאם לכך, הפיצול הנזכר בין "מסלול הרוב" ובין "מסלול המיעוט" ישיב את ממד הנדבה לעיסוק בתורה ויחזיר את הצבע לדברי הרמב"ם הנודעים בהלכות שמיטה ויובל (יג, יג):
כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים.
על ידי השבת היבט הנדבה ללימוד, יוכל הציבור להאדיר את הקדשת החיים לתורה, מתוך מודעות לכך שאלף נכנסים ורק אחד יוצא.
לו יתגשם חזון זה, במקום שההולכים לעבוד ייתפסו בתור כישלון, הם ייתפסו חלוצים המגשימים את חזון התורה בעולם המעשה. הללו יגלו כיצד המטען הערכי והרוחני של החרדיות לא נמוג במפגש עם "המציאות האמתית" אלא דווקא מתעשר על ידו. כמו כן, הם יכריחו אף את הנותרים במסלול התוך-ישיבתי לרלוונטיות ולהיענות לאתגרים הדתיים, הזהותיים, ההלכתיים והמחשבתיים של הזמן הזה. על ידי כך, הבוחרים בתורה יעניקו מענה קהילתי תומך לנמצאים במסלול הרוב, ויתפקדו כמגדלור מוסרי לחברה הישראלית כולה.
מה שנדמה סכנה לחרדיות עשוי להיות הסיכוי הגדול שלה, ואמצעי חיוני להשבת האמון שלה לעצמה.
שינוי החרדיות מן היסוד
לכאורה היה עלי לסיים את דברי כעת; אלא שעלי להודות שהם נכתבים מתוך תפיסה דתית-לאומית ביחס למצוקה החרדית. כלומר, הם מבקשים לאתגר את המבנים העכשוויים של החרדיות ואינם מציבים להם מענה. שכן, הבסיס היסודי ביותר של החרדיות העכשווית אינו נעוץ בהתנגדותה לציונות, ואף לא בהתנגדותה ליציאה לשוק עבודה, אלא בשלילת כל ערך עצמי לעולם החול, לערכיו ולעיסוק בו. לדידה, העולם האמתי הוא העולם הרוחני, וכל השאר אינו אלא דיעבד. כלפי לייא, העיסוק החוץ-תורני נתפס אפוא חסר כל משמעות, וזו היא נקודת העומק המבדילה בינה לבין התפיסה הדתית-לאומית.
יתרה מכך, החרדיות העכשווית בנויה על הסמכות הבלעדית של מייצגי התורה בעולמנו, רבנים, "גדולים" או אדמו"רים, כך שכל יצירת דיאלוג בין החרדיות למרחבי הדעת שמחוצה לה תגרום לדעות נוספות, מעבר לאלו של "דעת תורה", להיחשב לגיטימיות. זה לכשעצמו הנו רפואה עמוקה מנקודת מבטי, אך כנראה איום על עצם החרדיות.
בשל כך, כל יציאה לעבודה תהיה מעצם היותה קריאת תיגר על החרדיות וניסיון לשוות לה פנים חדשות. במבנה הנוכחי של החרדיות, גם אם יציאה לעבודה תתאפשר (וככל הנראה היא הולכת ומתאפשרת), היא תותנה בהצבת העובד בתחתית ההיררכיה הציבורית, מה שבהכרח יביא לכך שכולם ירצו להיוותר בבית ה' לאורך ימים, בשל המעמד החברתי הגבוה הכרוך בעצם ישיבה זו. ונמצאנו שבים לראשית המצוקה.
לכן, כל עוד המצב נותר כפי שהוא כיום, הגם שאינו פשוט כלל ועיקר (כאמור בראשית הדברים), האפשרות לשינוי לא תיתכן בתור אפשרות עקרונית מלאת פאתוס, אלא רק בגדר אפשרות של אד-הוק ומענה ללחץ המגיע מהשטח, "מלמטה". אולם נראה כי דווקא פתרונות מעין אלו יהיו משמעותיים ברמה ציבורית יותר מכל פתרון עקרוני אחר. הניצנים, לפחות בעיני, כבר נראים על פני השטח.
קרדיט תמונה ראשית: Bigstock
אבל איך יכול להיות שנוציא את רוב לומדי התורה להשאיר מיעוט ..איך נקבע מי ?? ובעצם מה שאתה אומר זה שיהיו קצת לומדי תורה כמו פעם אז גם אם נאמר שזה יעבוד .. עוד שבעים שנה המצב יחזור על עצמו ..בעצם לא עשינו פה כלום מלבד פיתרון זמני ..אשמח לתשובות