צריך עיון > סדר עיון > לקראת מעמד ביניים חרדי > היום שאחרי האידיאולוגיות

היום שאחרי האידיאולוגיות

מאמר תגובה ל"לקראת מעמד ביניים חרדי"

החברה החרדית שונה מהצורה המסורתית של החברה היהודית בכך שהיא מבוססת אידיאולוגיה. המעבר שעשתה החרדיות מטבעיות דתית לאידיאולוגיה יצר הדרה חריפה של חיי החולין. אלא שככל אידיאולוגיה, תוחלת החיים של ה"חלוציות" מוגבלת. כיום החברה החרדית ניצבת באותה צומת דרכים של החברה הדתית לאומית - נקודת המפנה מהשלב האידיאולוגי לטבעיות פשוטה ובריאה.

כ"ד סיוון תשע"ז

הציבור החרדי והציבור הציוני-דתי הן שתי קהילות מבוססות אידיאולוגיה. אחמוק כאן מהמבוכה סביב ההגדרה האקדמית המדויקת של "אידיאולוגיה", ואסתפק בהגדרה הבאה: אידיאולוגיה לענייננו היא תכנית מדויקת לעיצוב החברה ולהנהגתה. טוביה החולב, מייצג היהודי הפשוט של מזרח אירופה, לא חי במציאות אידיאולוגית. בדרך כלל לא היו לו תובנות מיוחדות בנוגע לדרך שבה צריך לבנות את החברה בכללה. על אחת כמה וכמה שהקהילה שלו לא התארגנה סביב רעיונות כאלו. אין זה אומר שטוביה לא חי חיים ערכיים. בדרך כלל היו חייו ספוגים לעומק בערכים, ואפילו בקדושה. אך אלו ביטאו תגובה נקודתית למאורעות חייו, ולא מערך אידיאולוגי. כשהיה לו זמן בין מנחה למעריב, הוא למד תורה. כשראה עני והיתה פרוטה בכיסו, הוא העניק לו אותה ברצון. לא היתה לו תפישה מסוימת על הדרך שבה צריך לארגן את מבנה הקהילה סביב לימוד תורה או צדק חברתי.

טוביה החולב, מייצג היהודי הפשוט של מזרח אירופה, לא חי במציאות אידיאולוגית… לא היתה לו תפישה מסוימת על הדרך שבה צריך לארגן את מבנה הקהילה סביב לימוד תורה או צדק חברתי

הציונות הדתית צמחה מתוך תפישה אידיאולוגית ציונית. בימי קום המדינה, האידיאולוגיה המארגנת שלה היתה סוציאליזם דתי. הפוטנציאל המחיה והמעורר של האידיאולוגיה הזו היה מוגבל למדי, כי היא לא הצליחה לנגוע במקורות נפשיים עמוקים של עוצמה רוחנית. אחרי מלחמת ששת הימים החליפה אותה האידיאולוגיה של גוש אמונים, מבית מדרשם של הרבנים קוק. האידיאולוגיה הזו הצליחה לנגוע בשורשים נפשיים עמוקים יותר של הנפש האמונית. ארץ ישראל והגאולה – ערכי יסוד בעבודת ה' היהודית מימים ימימה – הפכו לכוח מניע אקטואלי, ניתן למישוש. המפגש בין בית המדרש של הרב קוק, שהביא את העומק, לבין ציבור "בני עקיבא", שהביא את ההמונים, חולל ניצוץ רב-כוח, הוליד את מהפכת ההתיישבות ביש"ע, ושינה לתמיד את פניה של מדינת ישראל. גם צעירים שבשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת דיברו על ערכי תורה ועבודה, לא מיהרו להתגייס להקמת קיבוצים דתיים. אחיהם הצעירים נהרו בהמוניהם בשנות השבעים והשמונים להקים יישובים בנחלת האבות המשוחררת, ועל פרוכת ארון הקודש רקמו: "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון", "עוד ישמע בערי יהודה".

הציבור החרדי נוטה לתאר את עצמו המשך ישיר של הקיום היהודי הגלותי באירופה. אך בניגוד לקהילת אנטבקה של טוביה, שהיתה קהילה דתית וערכית, קהילת בני ברק היא קהילה אידיאולוגית

הציבור החרדי נוטה לתאר את עצמו המשך ישיר של הקיום היהודי הגלותי באירופה. אך בניגוד לקהילת אנטבקה של טוביה, שהיתה קהילה דתית וערכית, קהילת בני ברק היא קהילה אידיאולוגית. היא נבנתה לא על ערכים כלליים משותפים, אלא על תכנית מוגדרת לתיקון העולם, שהתגבשה סביב דמותו של החזון איש: שיקום עולם התורה, והסתגרות בבתי המדרש כדי לשקם את עולם הישיבות שחרב בשואה. האידיאולוגיה הזו – ליטאית-מתנגדית במהותה – היא שעשתה את הציבור הליטאי לנותן הטון בעולם החרדי כולו. החסידים והספרדים אימצו (באופן חלקי) את האידיאולוגיה הזו, וממילא הכירו בבכורה הרעיונית של הליטאים.

יש להכיר בכך שהאידיאולוגיה החרדית נחלה הצלחה כבירה. בעבר השתתפתי ברב שיח על בן גוריון והיהדות. בסוף הדיון פנינו לענות על שאלות הקהל. השאלה הראשונה היתה: מדוע הסכים בן גוריון לפטור בחורי ישיבות משירות צבאי? השבתי: כי בן גוריון היה בטוח שארבע מאות בחורי הישיבה של תש"ח היו תלמידי הישיבה האחרונים בהיסטוריה. הפרופסורים שישבו לידי הסכימו עם טענתי. לא רק בן גוריון, אלא כמעט כל בני זמנו סברו כך. צמיחתה של הקהילה החרדית מקבוצה זעירה ומאוימת למגזר מרכזי בחברה הישראלית היא פלא של ממש.

 

הפרדה אידיאולוגית בין קודש לחול

האידיאולוגיה החרדית הפכה את הקהילה החרדית למִסדר דתי. למה כוונתי? בחייו של אדם דתי יש קודש ויש חול. יש דתות המגלות אדישות כלפי החול. בניגוד לזה, מקובל לומר שהיהדות רוצה להשליט את הקודש על החול. לכותרת הזו יש ניסוחים רבים, החל מ"בכל דרכיך דעהו", על הפירושים השונים לדרישה זו, וכלה בסיסמה החסידית "עבודה בגשמיות", על גווניה השונים. החרדיוּת של המאה העשרים בחרה בדרך אחרת – לא תמיד בהצהרה רשמית, אך בתור הנהגה מעשית: היא בחרה לא להשליט את הקודש על החול, אלא לצמצם ככל הניתן את החול. שאיפתה היא קהילה שלמה שכולה שבט לוי, וליתר דיוק: שכולה שבט לוי הנמצא תמיד במשמרתו בקודש. מבחינה מעשית זה כמובן בלתי אפשרי. כל אחד צריך לפעמים לסגור את הגמרא וללכת לרופא שיניים. אך השאיפה בעינה עומדת.

האידיאולוגיה החרדית הפכה את הקהילה החרדית למִסדר דתי… היא בחרה לא להשליט את הקודש על החול, אלא לצמצם ככל הניתן את החול

ההכרעה לסרב לשאת בעול השירות הצבאי, לצמצם למינימום את העבודה לפרנסה, להקדיש את היום, ככל הניתן, לתורה ולתפילה, היתה מהפכה אידיאולוגית של ממש. מעולם בכל תולדות ישראל לא התקיימה קהילה שלמה, גברים, נשים וטף, צעירים וזקנים, שראתה עצמה כמסדר דתי, העוסק בקודש, ומתנזר ככל הניתן מן החול.

כדרכם של מסדרים דתיים, גם למסדר הזה יש מדים. לחיל החסידוּת מדים משלו ולחיל המתנגדוּת מדים משלו, ואפשר אף להבחין במדים מיוחדים לכל חטיבה וחטיבה. חלק מבני החברה החרדית מתיימרים לטעון שכך התלבשו אבותינו במזרח אירופה. למעשה, ליהודים באירופה אכן היה לבוש ייחודי שהבדיל אותם מן הגויים, אך לא היו אלו מדים המוגדרים באופן כה מדויק. בשום בית כנסת במזרח אירופה לא היינו רואים מאה גברים הלבושים כולם בצורה זהה, כפי שרואים היום בכל בית מדרש חרדי. סבא-רבא שלי היה חסיד ויז'ניץ, מהעידן הטרום-חרדי של החסידות, חסיד שעוד למד בויז'ניץ עצמה אצל הרבי. אני, נינו הבכור, זוכר אותו היטב. כל חייו עבד לפרנסתו בחנות מכולת, והיה לבוש בבגדים מכובדים, אך מעולם לא במדים המזוהים באופן בולט עם קבוצה כלשהי.

נחוץ להדגיש שוב: המסדר החרדי הוא הצלחה כבירה. פרופ' אריק קאופמן, בספרו "האם הדתיים יירשו את הארץ" ("Shall the religious inherit the earth"), רואה בחרדים בישראל את הדוגמה המובהקת ביותר בעולם כולו לעלייה החדה בכוחן ובהשפעתן של קבוצות דתיות. אבל לבחירה בחיי מסדר דתי היה מחיר, והרב פפר עמד עליו היטב כאשר ציטט את אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן" (ברכות לה ע"ב). חיי מסדר דתי, חיים שכולם קודש, הם דרך היחיד ולא דרך הרבים. כאשר המסדר הדתי חורג מגודל מקסימלי מסוים – ויהא אשר יהא קו המקסימום הדמוגרפי הזה, אין ספק שהחברה החרדית בישראל עברה אותו – הוא אינו יכול יותר לכלכל את עצמו. אם אין קמח אין תורה, והחרדים אינם יכולים להסתפק בעצתו של דוד – לכו והתפרנסו זה מזה; שהרי אין הבור מתמלא מחולייתו (ברכות ג ע"ב).

החברה החרדית היא קרבן הצלחתה. המבנה החברתי והאידיאולוגי שהעצים באופן חסר תקדים קבוצה קטנה של מאות משפחות והפך אותה להצלחה מסחררת, אינו יכול עוד לכלכל רבבות משפחות

החברה החרדית היא קרבן הצלחתה. המבנה החברתי והאידיאולוגי שהעצים באופן חסר תקדים קבוצה קטנה של מאות משפחות והפך אותה להצלחה מסחררת, אינו יכול עוד לכלכל רבבות משפחות. השאלה היא איך אפשר לתרגם את ההצלחה החרדית למבנה קהילתי חדש, שלא יהיה עוד מסדר דתי מסוגר.

הרב פפר הציע להציב את המצוינות הדתית בתור ערך-על חדש של החברה החרדית. אך אינני בטוח שזהו תחליף נאות. החברה החרדית של היום אינה מקרינה דווקא מצוינות דתית. היא בנויה סביב ערך אחר לגמרי: אינטנסיביות דתית. בערך הזה נוטל חלק בראש הלמדן המתמיד, אך גם הנערה האומרת בשקידה פרקי תהילים במשך כל הנסיעה בקו 400. בשם הערך הזה משאירים בכולל גם אברך בטלן, שאינו מיטיב ללמוד וגם אינו מעוניין בכך. מצוינות דתית רלוונטית לכהן הגדול המשרת בקודש, ואולי גם ללוויים המשוררים, אך לא ללוויים השוערים, וודאי שלא לשואבי המים לבית אלוקינו ולקהל המבקרים בהיכלו. והם הרוב המכריע בכל קהילה.

 

אתגר המעבר מחלוציות ל"נורמליות"

החברה הציונית-דתית גם היא עומדת בפני אתגר קשה. האידיאולוגיה הציונית-דתית אינה מתערערת מחמת הצמיחה הדמוגרפית. אך גם היא הולכת ומתרופפת, וזאת מחמת עצם תוחלת החיים המוגבלת של כל אידיאולוגיה באשר היא. לערכים כמו אהבת העם, כיבוד הורים וחמלה על חלשים, יש תוחלת חיים נצחית. אך לאידיאולוגיה, שהיא תכנית ממוקדת לעיצוב החברה והמדינה, יש תוחלת חיים קצרה הרבה יותר. כשם שהאידיאולוגיה החרדית של שיקום עולם התורה לאחר השואה אינה יכולה באמת להסעיר צעירים בימינו, כך גם האידיאולוגיה של התיישבות בארץ שהיא אתחלתא דגאולה כבר אינה כה מסעירה כפי שהיתה בשנת תשכ"ז.

לערכים כמו אהבת העם, כיבוד הורים וחמלה על חלשים, יש תוחלת חיים נצחית. אך לאידיאולוגיה, שהיא תכנית ממוקדת לעיצוב החברה והמדינה, יש תוחלת חיים קצרה הרבה יותר

שתי החברות צמחו מתוך אתוס חלוצי, ושתיהן צריכות ללמוד לתרגם את משנתן לקיום בורגני. מהם הבורגנים של ימינו? הם מה שקראו חז"ל "עם שבשדות": יהודים טובים, שעולמם הרוחני יכול להיות פשוט ומלא, והם מקיימים משפחות בריאות, עובדים קשה כדי לפרנס אותן, משלמים את מסיהם, וממלאים ביושר את חלקם בכל המשימות הנחוצות לקיומה של החברה. חייהם אינם מוקדשים להגשמתה המידית של אידיאולוגיה זו או אחרת, אך אלו חיים שיכולים להיות מלאי טעם ורוח.

המעבר לקיום בורגני קשה לשתי הקהילות, אך לחברה החרדית הוא קשה יותר. שהרי בציונות הדתית יש כבר היום מקום לרעיון של "תורה עם דרך ארץ", להכרה בחשיבות של חיי חולין משמעותיים וישרים

המעבר לקיום בורגני קשה לשתי הקהילות, אך לחברה החרדית הוא קשה יותר. שהרי בציונות הדתית יש כבר היום מקום לרעיון של "תורה עם דרך ארץ", להכרה בחשיבות של חיי חולין משמעותיים וישרים. האידיאולוגיה הדתית-לאומית מדברת על בניין של קומה גשמית, ועליה קומה רוחנית. אין זה מהפך גדול כל כך להכיר בכך שהקומה הגשמית הזו לא תתלכד תמיד למהלך לאומי כללי, אלא לעתים תהיה רק המסד לחייה של משפחה פרטית.

איך תצליח החברה החרדית לעבור את המהפך הזה? איך יצליח מסדר דתי להפוך לקהילה נורמלית, בלי לאבד את מהותו? פעם חשבתי שהחרדים יהפכו בהכרח לדתיים-לאומיים. היום אני חושב אחרת. אינני חושב שהם יהפכו להיות כמונו הסרוגים, וגם אינני בטוח שהייתי רוצה שיהפכו להיות כמונו. הקהילה החרדית היא דוגמה ומופת בתחומים רבים, והייתי רוצה שתשמר את ההישגים הללו אף כאשר בניה ייאלצו לעמול לפרנסתם ובע"ה גם לשרת בצבא. מה יכול להיות העיקרון המכונן של החברה החרדית החדשה, שהולכת וקמה לנגד עינינו? אין לי תשובה טובה לשאלה הזו, ואני יכול רק לומר שעתידם של החברה הישראלית ושל עם ישראל תלוי בכך שאכן תימצא לה תשובה טובה.

 

3 תגובות על “היום שאחרי האידיאולוגיות

  • יפה מאוד.
    הגדרת היטב את המציאות: חרדיות כ"מסדר דתי".
    אבל הבעיה שמציאות זו יוצרת אינה מסתכמת בבעיה הכלכלית. למעשה, אני משער שזו בעיה יחסית קטנה (אם כי אין לזלזל בה).
    הבעיה הגדולה יותר, היא שרבים אינם מוצאים עצמם מתאימים לחיים במסדר דתי, לא מבחינת אורח החיים הכללי שמסדר זה דורש מהם (מעוניינים בבורגנות, "החיים הטובים" וכדומה) ולא מבחינת העשייה הספציפית שמסדר זה דורש מהם, קרי: עיסוק אינטנסיבי בקודש (לימוד תורה ומצוות).
    כשהם מגלים חוסר התאמה זה, עומדות בפניהם כמה אפשרויות: להמשיך בדרך המקובלת ולמנוע מעצמם אורח חיים מותאם להם, דבר שבדרך-כלל אינו גורם אושר רב; פרישה ממוסכמות הקהילה החרדית והפגנת פרישה זו באמצעים חיצוניים (לבוש, תקשורת ועוד). שתי אפשרויות אלו אינן רצויות. הראשונה גוזלת מן האדם את החיים; השנייה מנתקת אותו מערכים דתיים חיוביים שאינם בהכרח "חרדיים".
    האם קיים פתרון לבעיה זו? לדעתי הוא קיים, בדמות התארגנויות קהילתיות של אותו "מעמד ביניים חרדי" (שהוא שם 'מכובס' ל"חרדים העובדים"), התארגנויות שיבואו מתוך הרצון לשמר את ערכי היהדות גם כאשר אינם כרוכים בניתוק מעולם החול. קהילות כאלו עשויות להיות קרש הצלה למגזר החרדי כולו שעומד נבוך מול התופעה ההולכת ומתרחבת של צעירים וצעירות הבועטים במוסכמות החרדיות והדתיות.
    דבר אחד צריך להיות ברור: אל להם, לאנשי "מעמד הביניים" המדוברים לצפות לסיוע ולתמיכה מהקהילה החרדית. מסיבות שונות, שאין כאן המקום לפרטן (וגם אין תועלת בפירוטן) הקהילה החרדית לא תטה כתף ליוזמות אלו. לכן, היוזמה צריכה לבוא מכיוון "מעמד הביניים". הם – אנחנו – צריכים לדאוג לעצמנו, להתארגן ולהקים קהילות ממשיות, להציב רבנים מורי-דרך תורניים בראשות הקהילות, לארגן עוד ועוד קבוצות לימוד, שיעורי תורה ופעילויות דתיות מגוונות לנשים ולגברים.
    שיהיה לנו בהצלחה!

  • יישר כוח על הדברים הבהירים.

    א. לעניות דעתי ההשוואה בין החברה החרדית לחברה הציונית דתית בעניין החיים ה'אידיאולוגיים' לעומת ה'ערכיים' אינה מדויקת.
    לדעתי חרדי ממוצע ואף חרדי שנקרא מוצלח לפי הנורמות החברתיות איננו משתית את חייו על אידיאולוגיה, הוא לא לומד תורה כדי 'לשקם את עולם התורה', זה אולי מה שהניע את החזו"א למסד ולעודד כוללים וכדו'.
    החרדי הרגיל שלומד בכולל עושה זאת דוקא כערך ולא כאידיאולוגיה, הוא איננו עסוק בבניין עם ישראל, ודאי לא באופן מרכזי.
    הסיבה לאורח חייו היא שערכיו מכתיבים לו עמל בתורה כמה שיותר, כולל התנזרות מסוימת מ'העולם הזה'.
    אם כן הוא, אין מקום לדון כאן במעבר מחיים אידיאולוגיים לערכיים. הדבר נכון לגבי הציונות הדתית אך לא כל כך לגבי החרדים.
    כדי שאורח החיים שלהם ישתנה דרוש שינוי ערכי דווקא.

    ב. לעצם עניין זניחת האידיאולוגיה והמעבר לחיי ערכים. אין ספק שהכותב מציין כאן נקודה חשובה שבלהט האידיאולוגי נשכחת ונדחקת לשולי הדרך.
    ערך הנורמליות, החיים המתוקנים והישרים עצמם, לא רק כאמצעי לתיקון חברתי ולאומי כללי אלא כדבר בעצמו (שאף התיקון הכללי מכוון אליו בסופו של עניין).
    עם זאת חשוב לזכור שכל עוד אנחנו רחוקים ממצב שלם או קרוב לשלמות מבחינה לאומית וכללית, אי אפשר להזניח גם את החובה הכללית שמוטלת על היהודי לדאוג לתיקון העם בגשם וברוח.
    כמה מוסדות וארגונים שוודאי חשובים מאוד גם. לרב נבון לא היו קמים ופורחים אילולא אותה מחויבות אידיאולוגית לתיקון כללי.
    ארגוני קירוב, סיוע לחולים ל"ע, מוסדות חסד ועוד.
    כל אלה לא יוקמו על ידי אנשים המונעים ערכית בלבד ללא אותו ניצוץ של לקיחת אחריות כללית על הקהילה והעם.

    שוב תודה על המאמר.

  • מסכימה עם כל מילה.
    אפשר לטעון שהערכים של החברה החרדית שונים מאלו של לפני השואה (אבל עדיין קרובים יותר מאד הציונות הדתית), אבל בוודאות היא אינה חברה אידיאולוגית,
    אני חושבת שאדם מן השורה מתענין בעיקר בנורמליות – בחיים תקינים וטובים וערכיים .
    וגם ההתנדבות נובעת מערכיות ולאו דווקא מאידיאולוגיה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל