צריך עיון > סדר עיון > אבל יחיד עשי לך

אבל יחיד עשי לך

מאמר תגובה ל"מצוה גדולה לספר כל זה"

-
הרב דב רוזנבלום איש חינוך והגות, ומרצה בארגון "נפש יהודי".

החברה החרדית גזרה על עצמה שתיקה ציבורית ביחס לשואה, והשאירה את הזיכרון למרחב החיים האישי. הבעיה בזיכרון השואה בדורנו היא ביטול המקום של המרחב האישי בחיים התורניים. החברה שכחה שיש קו המבדיל בין האישי לציבורי, ושבחייו הפרטיים, על כל איש להיות שורר בביתו ולהנחיל לילדיו את המסרים החשובים לו.

י"ח תמוז תשע"ח

המפגש החד שנתי בין החברה החרדית לחברה הישראלית, היה מתרחש איפשהו באמצע האביב, בין פסח ועצרת, כשעוד לא כל כך חם בשביל להיות עצבני, אבל מספיק חם בשביל להתעצבן בקלות. בדרך כלל זה היה קורה בקו התפר של הערים החצויות, במקומות שבהם החרדים מרגישים בבית, והצלמים גיבורי החיל מעזים להיכנס אליהם. בעשר בבוקר, מן הגג של קולנוע אדיסון הישן, היתה הצפירה מנסרת את החלל ואת החברה לשניים, ומהדורת חדשות הערב היתה זוכה בליטרת הבשר שלה.

צפירת יום השואה היתה אולי הרגע היחיד שבו היו חרדים במרכז ההתעניינות הציבורית, ולא לטובה. זה היה הרגע שבו התברר למעלה מכל ספק כי החרדים הם עיוות מוסרי בלתי נסבל האדיש לסבל הנורא, לאבדן המיליונים, לקונצנזוס ולאתוס ולטקס. מעבר לגדר ההפרדה עמדה החברה החרדית נבוכה במקצת, לא לגמרי מודעת למפלס הזעם אבל גם לא כל כך מבינה מה רוצים ממנה. הרי השואה היא הסיפור שלה, של העולם שנחרב. אמנם ברובו כבר לא היה דתי, אך בזיכרון הקולקטיבי, בין הישראלי ובין החרדי, הוא שייך לנו, לאנשי העבר. איך זה שיש מישהו שחושב שאם איננו עומדים בצפירה או איננו עורכים טקס, איננו זוכרים ואיננו כואבים. הרי ר' אלחנן נרצח בפורט התשיעי, ר' אלחנן שלנו מהקובץ הערות שלנו עם ההקדמה ביידיש, הרי כל שם של קהילה שנחרבה בפולין או בליטא מזכיר לנו שם של מחבר ספר מוכר, וקראנו את פראגר ואת שימקה ואת הרוח שגברה על הדרכון. סליחה, על הדרקון.

נלכדנו בחוסר הרצון להיגרר אחר החברה הישראלית בשום ענין, וגזרנו על עצמנו שתיקה

אז נלכדנו בחוסר הרצון להיגרר אחר החברה הישראלית בשום ענין, וגזרנו על עצמנו שתיקה. מה גם שנמצאו לשתיקה נימוקים טובים, שחלקם הובאו במאמרו של ד"ר אלפרוביץ.

הימים האלו כבר עברו. החברה הישראלית בוגרת יותר ביחסה לשואה. הרבה פחות גבורה וקצת פחות ציונות, והרבה יותר התבוננות בסיפורים האישיים, בהתמודדויות המוסריות, בהשלכות המורכבות על הדור השני והשלישי. וכן, גם בקהילות שחרבו. אפילו בתי ספר חילוניים רואים בציונו של ר' אלימלך מליז'ענסק תחנת חובה במסגרת מסעות פולין. מובן שהמסרים שונים, הויכוחים עודם מתנהלים, אבל השואה כבר הופרטה, וגם אנחנו יכולים להיות סוכני זכרונה.

השאלה שסביבה נסוב המאמר היתה: האם ראוי לתקן מנהגי אבלות וזיכרון לרבים? תיקון מעשי מסוג זה כנראה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, אולם בעומק הדיון מסתתרת השאלה המהותית: האם ראוי להעמיד את השואה ולקחיה בתור נושא מרכזי במערכת החינוך ובתודעה החרדית? המצב בפועל הוא שהשואה כבר נוכחת בסמינרים לבנות, בספרות ובעיתונות החרדית, ובמסגרות ההשתלמויות לנשים. מסעות שורשים שמרכזם הוא עולם החסידות באוקראינה ועולם הישיבות בליטא ובלארוס מביאים באופן טבעי לנגיעה בשואה, ומעט מעט, בשולי המחנה, יש אפילו מסעות נוער לפולין. אבל עולם הישיבות והאברכים, מרכז הכובד של החברה, אינו רואה בסוגיית השואה ענין משמעותי לעסוק בו.

עולם הישיבות והאברכים, מרכז הכובד של החברה, אינו רואה בסוגיית השואה ענין משמעותי לעסוק בו

גישה זו נובעת, במודע או שלא, מהכרעת החזון איש וחכמי דורו, שאין לקבוע תקנות חדשות בדורנו, "דור שהשתיקה יפה לו". גישה זו אינה מתפרשת רק בתור מגבלה פורמלית-הלכתית, אלא בתור מגמה להסיט את תשומת הלב מהנושא. לא רק הימנעות מלתקן תקנות יש כאן, אלא העדר מכוון של אמירה. עמל, עיון וידיעת התורה, דקדוק הלכה ויראת שמים, מידות טובות וקדושה – באלו יש לנו אמירה ברורה, נהרא נהרא ופשטיה. בעניין השואה, מנגד, לא זו בלבד שאין הלכה ומנהג, גם הגות ורעיון אין בהם.[1] כאן, בעניין הזה, יפה לנו דווקא השתיקה. גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, התחושה המתקבלת היא של צניעות מפוכחת, נטולת פאתוס, המלצה עדינה לסגת מאותם מים עמוקים שאין להם סוף וחקר.

ואם ישאל השואל: איך נמנע את הפעם הבאה, ואיך נלמד על גבורת הרוח, ומה באשר ל"בינו שנות דור ודור"? התשובה לכך היא שאיננו יודעים. האם באמת ימנעו הזיכרון והידיעה את הפעם הבאה? האם אנחנו יוצאים מחוזקים מסיפורי גבורת הרוח, או שמא תימהון לבב מתגנב על הסתר הפנים האלוקי בשואה? אולי המפגש עם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הסבל והרוע אינו ניתן להכלה, ומייצר פחדים ויאוש ושנאת זרים בלתי מאוזנת? אולי בעצם אין כאן התבוננות אלא סוג של ספרות מתח, ועוד זו המבוססת על סיפור אמתי? אם ההימנעות של גדולי התורה מקביעת מנהגים והגות סדורה מורה לנו על היות השואה בכלל "במופלא ממך אל תדרוש", אזי ראוי גם לעצור את התהליך המואץ של לימודי השואה. אם רבי לא שנאה, ר' חייא מנא ליה. אפשר כמובן להציג סיפורים מסוימים ולחנך לאורם, אבל אין זה נושא הראוי ללימוד יסודי ולהתבוננות רחבה.

יסוד ההשקפה האמורה הוא הימנעותם של חכמים מלתקן תקנות ולהציג הגות סדורה לרבים. לנוכח חשיבותה, ברצוני לתת מבט אחר על הימנעות זו.

 

ההלכה וחיי הרשות

ההלכה, מכלול ההוראות המתפרשות על כל תחומי החיים, היא ממאפייניה המהותיים של היהדות. אולם, ההלכה אינה "צפופה" כפי שנראה לנו מעוביים של ספרי ההלכה. מבנה ההלכה משאיר מרחב "ניטרלי" גדול שאינו "מכוסה" על-ידיה, ומרחב זה, המכונה "חיי הרשות", תופס חלק ניכר מיומו של האדם. רצף ההכרעות המעשיות שעל האדם להכריע בהן נוגע לשאלות שלא נמצאת לגביהן תשובה חתוכה בספרי ההלכה. מה היא הדרך לחנך? איך נראית צורת חיי נשואים נכונה? מהי מדת ההשתדלות הראויה לפרנסה? מהי צורת לימוד התורה ומה תוכנו? שאלות אלו נשארות מסורות לעיונו, לשיקול דעתו, לנטיית לבו ולהכרעתו של כל אדם . שלא לדבר על דברים יותר פרוזאיים: מה להכין לארוחת צהריים, על מה מדברים עם הילדים לפני השינה, ואיזה מסלול לעשות בבין הזמנים? (מסתבר שהשאלה השלישית עונה גם על השניה).

מבנה ההלכה משאיר מרחב "ניטרלי" גדול שאינו "מכוסה" על-ידיה, ומרחב זה, המכונה "חיי הרשות"

מובן שלא מדובר ב"רשלנות" של חז"ל, שלא השכילו לצופף את ההלכה, או של נותן התורה, שאמנם רצה לזכות את ישראל והרבה להם תורה ומצוות, אבל לא די הצורך. בדיוק להפך. הימנעות התורה וחכמיה מלקבוע מסמרות הלכתיים בכל רגע ובכל סיטואציה היא היוצרת את המרחב האישי, הקורא לאדם לעצב את רשות היחיד שלו. תחום הרשות אינו מרחב של חול. אדרבה, התשתיות שלו הם העקרונות המשתקפים בהלכה, אלא שעיצוב הפנים הוא של בעל הבית. שם מתגבש סגנון אישיותו הרוחנית, ושם מוכרעת מדת ההזדהות שלו עם ערכיו ואמונתו.

הנטיה שלנו לחתור להכרעה, לדרוש מחכמי התורה "תחליטו כבר" כדי שנדע את המעשה אשר נעשה, היא הקלאוסטרופוביה שלנו, פחד משהייה ברשות היחיד שבה אנחנו חייבים להפעיל שיקול דעת ולשאת באחריות. הסוף הוא תבוסה כפולה. החיים אינם מאפשרים להימלט מלחיות ברשות היחיד, ועל מי שאינו מעצב את ביתו בעצמו נגזר לחיות בתוך הסתמיות המעיקה של דירת סטנדרט משועתקת. לא "בנה ביתך" אלא "דיור ציבורי".

הנטיה שלנו לחתור להכרעה, לדרוש מחכמי התורה "תחליטו כבר" כדי שנדע את המעשה אשר נעשה, היא הקלאוסטרופוביה שלנו

התשוקה המוזרה של היחידים להלאמת חייהם על-ידי בעלי הסמכות אינה מגיעה "מלמעלה", אלא דווקא מהשטח. הורים מוסרים את ילדיהם למוסדות הלימוד בתחושה של הקלה. הישיבה תתן דרך בלימוד ובהשקפה, הסמינר יקבע גבולות ויחנך, ואנחנו נשב, אמנם במתח מסוים, ונחכה לנחת או לתרחישי האימה. נער חוזר הביתה ובמקרה הטוב מקבל חום ואהבה, וזה נפלא מאוד, אך בעומק לבו הוא צמא גם למוסר אביו ולתורת אמו, שיאפשרו לו לצמוח באופן ייחודי מתוך בסיס האם והאב שלו. במקרה הרע, מסירת המנדט לידי המוסדות מערערת את בטחון ההורים בתהליך החינוך המורכב, והם משדרים ומבטאים מתח וחרדה מכל רמז מדאיג. הדבר הוא טעות לא רק ביחס לחניכים: הם אולי יצליחו למצוא דמות אב ואם חליפית, אולי; אלא גם מצד ההורים: הם מפסידים את המרחב האישי שניתן להם להיות מקור השראה ומתווי דרך.

גם בתוך מסגרת ההלכה עצמה קיים מרחב אישי, והוא המקום שבו ההלכה אינה מחייבת או אוסרת במוחלט, אלא קובעת ש"בעל נפש יחמיר לעצמו", "ראוי להחמיר", "המחמיר תבוא עליו ברכה", והאדם נבוך אל מול עדינות רמזיו של הספר. למה אי אפשר לדבר לעניין, ולומר לי בשורה התחתונה מה הקב"ה רוצה ממני, מותר או אסור או חובה? מנין לי לדעת אם אני בעל נפש, וכמה היא בדיוק ברכה? אולם הספר נשאר עמום בכוונת מכוון, כדי שישאר מקום לאדם לבטא וליצור את מעמדו הרוחני האישי. קו הגבול בין מקומות שבהם נאמרת הוראה כללית, מצוה או תקנה או גזרה, לבין מקומות הנשארים מסורים להכרעת היחיד, אינו קו הגבול בין הקודש והחול, אלא בין האישי והציבורי.

הספר נשאר עמום בכוונת מכוון, כדי שישאר מקום לאדם לבטא וליצור את מעמדו הרוחני האישי

יש להבהיר כי השאלה אינה האם דעת חכמים יפה גם בענייני הרשות ולא רק בתחום ההלכתי. חז"ל כבר לימדונו כי העוסק בתורה לשמה "נהנים ממנו עצה ותושיה",[2] ובני אדם מגלים לו רזיהם.[3] אולם, ההכרעה האם לפנות אל החכמים בענייני הרשות ובענייני היחיד היא הכרעה אישית של האדם. היא נמצאת במסגרת האחריות המוטלת עליו, מתי לפנות אל החכם ולסמוך על רוחב דעתו, על יושרו ועל הסיעתא דשמיא שלו. זאת בניגוד לגזרות ותקנות חכמים המקובעות בהלכה, שהן הכרעות מחייבות באופן מוחלט.

גזרות ותקנות ציבור הן חלק מההלכה המסורה בידי חכמים. בתקנותיהם הם אינם רק קובעים את המעשה אשר יעשו הרבים, אלא גם מחנכים ומעצבים את הדעות, ובכך גם משורטט קו הגבול בין הציבורי לאישי. השיקולים מה יונהג לרבים אינם מעניינו של מאמר זה, ובכלל זה השיקולים אם לתקן מנהגי אבלות ביחס לשואה. ברצוני להצביע בעיקר על הטעות שבזיהוי האוטומטי של הציבורי עם האישי, או ליתר דיוק בהעדר הכרה בקיומו של המרחב האישי. תהא אשר תהא הסיבה להעדר קביעת תקנה ציבורית ביחס לשואה, הפרשנות של הימנעות זו אינה שאין ראוי לעסוק בנושא, אלא שאין ראוי להכריע הכרעה כללית בעניין ולתקן "נוסח" של התייחסות. הנסיגה של חכמים מפנה מקום ליחידים, הורים או מחנכים או אדם לעצמו, לנסח לעצמם את היחס או את העדר היחס שלהם.

 

זיכרון מרובה פנים

בציבור הישראלי מתרחש בשנים האחרונות תהליך מדורג של "הפרטת השואה". הדור הראשון של החברה הישראלית לא עסק בזכרון השואה, אלא בהדחקתה ובכיסוייה על-ידי התמקדות במרד ובגבורה. הדור השני, בעקבות משפט אייכמן וה"רשות" שניתנה להציף את הזיכרון, התכנס להנצחה לאומית, טקסית. הסיפור האישי לא סופר אלא על-ידי אלו שיכלו לתאר את השואה בקני מדה קוסמיים, ו"פלנטה אחרת" היתה אמת המדה לזיכרון ראוי. באותן שנים לא נכתבו סיפורי השואה, גם האוטוביוגרפיים שבהם, אלא על-ידי סופרים אדירי שפה, שכתיבתם מעלה את הסיפור למדרגת אפוס. האדם הרגיל המספר את סיפורו ישב והמתין. רק בדור השלישי נפרצו סכרי השתיקה, ועשרות אלפי סיפורים אישיים הועלו על הכתב. אולי זה היה בעקבות משפט דמיאניוק בסוף שנות ה-80, משפט שהיה אמור לשחזר את העוצמה החינוכית של משפט אייכמן, והפך לדרמת בית משפט שעסקה בסיכות הנעוצות במסמך, ובזיהוי פנים לאחר עשרות שנים. פתאום השואה הפכה מאירוע השייך לממד אחר בזמן ובמקום, המתקיים בעולם השירה והטקסים בלבד, לזיכרון הנדחק אל החיים הממשיים, אל האנשים הפרטיים. כל אחד והשואה שלו.

פתאום השואה הפכה מאירוע השייך לממד אחר בזמן ובמקום, המתקיים בעולם השירה והטקסים בלבד, לזיכרון הנדחק אל החיים הממשיים

אפילו מוזיאון יד ושם, שבמשך שנים עסק בממד הציבורי של השואה, שינה את טעמו, ורוחו החדשה היא להקשיב לסיפור האישי. הפרטת השואה לא הביאה לשכחה. אדרבה, היא הביאה לזיכרון כן, מדויק יותר, ולתביעה מן היחיד להתמודד עם היותה של השואה אירוע ממשי בפלנטה הזו.

הציבור החרדי, בהשראת החזון איש ושתיקתו, לא עבר את השלב הקולקטיבי ביחס לזכרון השואה, והיה יכול לקיים זיכרון רב-פנים ורב-צדדים. אולם, בהעדר ההבחנה בין הציבורי והאישי, הובנה ההימנעות מהציבורי בתור קריאה להימנעות גם מהאישי. כך נעצר במידה מסוימת התהליך הטבעי של התעוררות זכרון השואה, ונשאר על סף בית המדרש מבחוץ.

***

העיסוק המתחדש של הציבור החרדי בזכרון השואה בשנים האחרונות, הוא הזדמנות להבנת מקומו וכוחו של היחיד במקום שבו אין הנחיה ציבורית ברורה, והבנה זו היא קריטית עבור הציבור דווקא בימים אלו. הציבור החרדי התמודד מאז ומעולם עם אתגרים מורכבים, חינוכיים, כלכליים ופוליטיים. בשנים עברו, הפער בין דרכי הפעולה השונות עיצב קהילות נפרדות אך בוטחות בעצמן, כל מחנה על דגלו. כיום, נתערבבו שבטים זה בזה, וקולן של הדעות השונות מנסר בחלל האויר. העיתונות לגווניה, עלוני בתי הכנסת והסקרנות הטבעית מעמתים כל קהילה עם רעיונות חברתה, תחושת הבטחון העצמי בצדקת הדרך המסוימת שלנו מתערערת, ורפיון כח בא לעולם. דווקא בנקודת זמן זו, חשוב לחזור ולחדד את כוחה וחשיבותה של "רשות היחיד" בתור מרחב המטיל אחריות על הפרט להיות "כל איש שרר בביתו", להכריע בין כל הקולות. כפי שבענין השואה התמלא החלל בגוני זיכרון אישי, זיכרון מרובה פנים, שיש בו עומק והתאמה אל הפרט, כך טשטוש הדרך הברורה לרבים אינו אבדן הדרך, אלא הזמנה לקחת אחריות תורנית על הנתיב האישי.

 


[1] מאמרו של הרב הוטנר, המוזכר במאמר, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

[2] ראה אבות ריש פ"ו.

[3] ראה תוספות עבודה זרה לה ע"ב ד"ה דברים.

תמונה: Bigstock

2 תגובות על “אבל יחיד עשי לך

  • א. ההיעדר המכוון של אמירה (לאו דווקא הלכתית) נובע מהרגשה בריאה של בעייתיות הן התגובה החרדית בזמן השואה ולפניה והן בהשלכות על היחס לעצמאות.
    ב. הלאמת החינוך וחיי היחיד מטופטפת מלמעלה במובלע. כמעט ולא שמענו "גדול" עונה על שאלה כזו "תחליט לבד". אם הטפטוף הוא מהגדולים או מחצרותיהם – זה פחות משנה. וכבר אמר לי רב פלוני "הילדים שלך – שייכים לי. אני אחראי לחינוכם". באזני שמעתי. גם אם נניחה והמשפט חריג עצם השמעתו אומרת משהו.
    ג. עצם הדיון הארוך והצורך לשכנע שיש מינעד פרטי בהתנהגות מעיד על האמור קודם.

  • מסוג המאמרים שמתחילים לקוראם כדי להעביר את הזמן (בינינו, אין לכם עוד בעיות חוץ מאי הנצחת השואה החרדית..?!)
    וממשיכים לקרא בהתעניינות הולכת וגוברת!!

    מאמר נפלא ומחכים!

    נושא הפרט מול הרבים בציבורינו היקר, הינו טעון תיקון עמוק ויסודי מהשורש, ולא יתוקן במאמר אחד או שניים.

    הדוגמא של מוסדות החינוך הינה מצויינת.
    זה הזכיר לי סיפור על אברך צעיר שדיבר/התווכח עם בחור שאינו שותומ״צ בן גילו, והסביר לו שהוא חיים-יעקב, משתייך לחוג זה וזה וגר בעיר זו וזו והולך לכולל זה וזה וכו׳ וכו׳, וכשסיים את כל הרשימה, שאל אותו אוקיי, שמעתי היכן אתה גר, היכן אתה לומד, לאיזה חוג אתה שייך, מאיזו משפחה רמת יחס אתה מגיע וכו׳
    אבל בבקשה אמור לי: מי אתה ?????!!!!!!!!

    והדברים נוקבים עד תהום.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל