בינו שנות דור ודור

מאמר תגובה ל"מצוה גדולה לספר כל זה"

הרב בנימין שרביט מרצה בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם

החברה החרדית אינה מזניחה את הנצחת השואה, אלא שמובנה שונה אצלה. היהדות החרדית רואה חובה לזכור את עולם הרוח היהודי שחרב בשואה ואת רדיפת הנאצים, מעשה עמלק. ההנצחה הטובה ביותר ליהדות החרבה היא השיקום מחדש, באופן המשחזר את שהיה ואיננו. מפעלי השיקום של הישיבות והחצרות החסידיות התעצבו ברוח זו. עם זאת, יש מקום לחזק בחינוך החרדי את הזכרון ההיסטורי של מעשה עמלק בגלגולו המודרני.

א' תמוז תשע"ח

עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר (יואל א, ג)

במשך שנים בחרה החברה החרדית, מסיבות אלו ואחרות, לא ליטול חלק פעיל באירועי הזיכרון הממלכתיים לשואה. בתור חברה, היא נעדרה מימי הזיכרון לשואה ולגבורה ומטקסי הזיכרון השונים, וכן לא השתתפה בהנצחת השואה במרחב הציבורי הישראלי. בעקבות כך ניטעה המחשבה בלב רבים כי זכר השואה והנצחתה אינם עומדים על סדר יומה של החברה החרדית.

למעשה, השואה והנצחתה היו תמיד מעניינה של החברה החרדית, היא עסקה ועוסקת בכך רבות, אולם מתוך תפישה שונה של מהות הזיכרון, המכתיבה אופני הנצחה שונים מהמקובל בחברה הישראלית הכללית.

השואה והנצחתה היו תמיד מעניינה של החברה החרדית, היא עסקה ועוסקת בכך רבות, אולם מתוך תפישה שונה של מהות הזיכרון

בשורות הבאות אנסה לשרטט את ההשקפה שהנחתה את החברה החרדית בנושא העיסוק בזכרון השואה, על פי משנתם של גדולי ישראל. אבחן מדוע לדעתם יש לזכור את השואה, כיצד ראוי לעשות זאת, ומהו המועד הנכון לבכי ומספד. לבסוף, אעמוד על מה שנעשה בתחום הזיכרון וההנצחה בחברה החרדית, ואצביע על מה שעוד ניתן וצריך להיעשות, כדי להבטיח את הנחלת סיפור השואה לדורות הבאים.

 

לשם מה לזכור?

כדי להבין כיצד ראוי להיראות זכרון השואה בחברה החרדית, יש לעמוד בראש ובראשונה על מהות הזיכרון בהשקפה היהודית.

הזיכרון הוא מרכיב חשוב ביהדות, מצוות רבות הן זכר למעשה בראשית או זכר ליציאת מצרים. גם אלו אשר לא צוין לגביהן במפורש. מעגל השנה היהודי, בין אם מדובר בחגים ובין אם בצומות, סובב סביב הזיכרון. קיימות גם מצוות זכירה מפורשות המטילות עלינו לזכור אירועים מן העבר. ככלל, להיסטוריה היהודית יש השפעה מעשית נרחבת על מעשיו ועל פועלו של היהודי בחייו.

הזיכרון ביהדות מוביל תמיד למעשה. כנגד זאת, המילה "הנצחה" מלמדת על הרצון לחקוק את האירוע בנצח

אלא שהזיכרון ביהדות מוביל תמיד למעשה. כנגד זאת, המילה "הנצחה" מלמדת על הרצון לחקוק את האירוע בנצח. הזיכרון באופן של "הנצחה" נועד לחקוק בזיכרון הלאומי אירוע חשוב בתולדות העם והאומה ולהרים אותו על נס. זאת גם אם אותו אירוע אינו משליך על ההווה. כנגד זאת, ביהדות כל מטרת הזיכרון היא ללמוד ממנו ולפעול על פיו בהווה ובעתיד.

הציווי "זכור ימות עולם" הוא למטרת "בינו שנות דור ודור". החובה לזכור מטרתה להתבונן וללמוד מן העבר אל ההווה והעתיד. הזיכרון אינו עומד בתור ערך בפני עצמו. מסיבה זו מאורעות שונים בהיסטוריה היהודית, בין אם היו אלו מאורעות שמחים ובין אם עצובים, אינם נזכרים ואינם נעשים. אפילו נבואה שניתנה בשעתה מפי הגבורה, אם לא הוצרכה לעתיד, לא נכתבה לדורות.

עם ישראל צועד במעלה ההיסטוריה עם הפנים אל העבר, גבו פונה אל העתיד. מן העתיד לא ניתן ללמוד דבר, אין איש יודע מה ילד יום. לעומתו, העבר הוא המאגר שממנו אנו למדים ועל פיו פועלים. לכך נקרא העבר בלשון התנ"ך בשם "פנים" – "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו'" (רות ד, ז) "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הראה, כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" (שמואל א ט, ט).

לטקס, למונומנט, עשויה להיות חשיבות במידה שהם מסייעים ללקחי הזיכרון להיות מיושמים בחיים

במבט זה יש להתבונן גם על זכרון השואה בחברה החרדית. לטקס, למונומנט, עשויה להיות חשיבות במידה שהם מסייעים ללקחי הזיכרון להיות מיושמים בחיים. בכך משרת הטקס את תכלית הזיכרון. אבל בהם לבדם אין די. הזיכרון צריך להיות מוביל להתבוננות, ובעקבותיו גם לעשיה.

כאשר אנו באים לערוך דיון בשאלת חובת הזיכרון שיש לנו בתור חברה חרדית כלפי סיפור השואה, עלינו לברר ממה נובעת חובת הזיכרון, ומהו הערך המעשי של זכרון השואה.

לגבי רבים אין זו שאלה כלל, השואה היא אירוע כה אדיר ממדים וטראגי, שתוצאותיו האיומות אינן דומות לשום דבר אחר בתולדות ימי ישראל, ומשכך יש לתת לו מקום מיוחד ושונה בזיכרון של רצף הצרות והגלות. אולם אם אנו רוצים לקבוע זיכרון יהודי לשואה, אנחנו צריכים לשאול: היכן מיושם זכרון השואה בחיים שלנו? איך ניתן להפיק "בינו שנות דור ודור" מהשואה?

 

דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו

ההיבט הראשון המחייב את הזיכרון אינו מתייחס לרדיפות ולהשמדה בעצם שנות השואה אלא לאבדן העצום של העושר התרבותי והרוחני של העולם היהודי שלפני השואה, עולם שהיה ואינו עוד. זיכרון זה אינו ציון מאורע שהתרחש בעבר, והתבוננות בו בהווה ממרחק בטוח. הזכירה היא הפניית תשומת הלב לחיסרון בהווה. אנו נדרשים לתת לב למה שהיה ואיננו עוד, ולהתבונן בחלל העצום הקיים בחיינו היום בעקבות זאת.

היבט זה עולה להבנתי מתוך דברים שכתב הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל.

וגזירה גדולה כזאת מטיל עלינו לדורות עולם החיוב לפשפש במעשינו על דרך שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות פרק א' הל' ב' והל' ג' שהחיוב להתבונן בגזירה זו כדי שהתבוננות הזאת תביא אותנו לתשובה ומעשים טובים באמרנו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ומה חרי האף הגדול הזה.[1]

במבט שטחי נראים הדברים תמוהים מעט, שכן הרמב"ם שם מדבר על החיוב לזעוק ולהריע בעת שהצרה מתרחשת, ולא לאחריה. וז"ל: "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".

ובהלכה ג' כתב: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות".

לכאורה יש מקום לשאול, כיצד קשורים דברי הרמב"ם הללו לצרה שהתחוללה לפני עשרות שנים? הרי הרמב"ם אומר שהחיוב לזעוק ולהריע הוא כדי לשוב בתשובה ולהסיר את הצרה. האם המעשים שלנו, שעדיין לא באו לעולם בשעה שהתרחשה השואה, הם שגרמו לה? האם אנו נדרשים לעשות עתה תשובה על מאורעות השואה? כיצד יכול הדבר לתקן את שעבר ואיננו? מדוע סיפור השואה מטיל עלינו חיוב לפשפש במעשינו "לדורות עולם"?

מנקודת ההשקפה המבינה כי אסון השואה אינו רק הרדיפות לשעה, אלא החורבן העצום שהיא הותירה, הרי שהיא אירוע שעדיין מתגלגל

אם נשאל היסטוריון מתי הסתיימה השואה, הוא יצביע מן הסתם על חודש מאי 1945. זהו הזמן שבו הובסה גרמניה הנאצית, הסתיימו מעשי הרצח והרדיפות ובכך הגיעה השואה אל סופה. אולם מנקודת ההשקפה המבינה כי אסון השואה אינו רק הרדיפות לשעה, אלא החורבן העצום שהיא הותירה, הרי שהיא אירוע שעדיין מתגלגל. תוצאותיה האיומות של השואה עדיין מונחות לפתחנו. את מחיר האבדן אנו משלמים עד היום, וסביר כי "לדורות עולם".

לא רק מן הפן הדמוגרפי העם היהודי עדיין לא התאושש מן האסון הנורא והבלתי נתפס של רצח ששה מיליוני יהודים ואבדן שליש מבניו, אלא בעיקר מן הפן של אבדן אוצרות הרוח הכבירים שעלו באש ובעשן יחד עם הנספים. חרב המשחית הונפה על אלף שנות התפתחות תרבותית יהודית באירופה. למעלה מחמשת אלפי קהילות ישראל אבדו בשואה. לכל קהילה ניגון משלה, מנהג משלה, מסורת משלה. כל דור ודור הלך והוסיף נופך וצבע משלו לעושר הרוחני והתרבותי של קהילות ישראל. בעלות הכורת על יהדות אירופה, אבדו גם אוצרות רוח אלו. יחד עם הגווילין שנשרפו, פרחו גם האותיות.

לעתים מאפיל מספר הקרבנות בנפש על המחיר הנורא ששילם ומשלם העם היהודי עד היום, ואף משכיח כי יחד עם הנרצחים עלה באש ובתמרות עשן אוצר בלום של חיי רוח ותרבות יהודית. אולם חובה עלינו לזכור: אם חסרים אנו כל זאת, אם עניים אנו בדעת וברוח בעקבות השואה, הרי שמחויבים אנו לפשפש במעשינו ולשאול עד דורות עולם – על מה עשה ה' ככה לנו. שכן דור שלא נבנה בימיו, כאילו חרב בימיו. ומי שלא עושה כן, לדעת הרב וואזנר, הרי זה בגדר "אכזריות", כפי שכתב הרמב"ם.

דברים מפורשים יותר אומר בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל. לדבריו, מה שארע בשואה הוא אבדן כמעט מוחלט של חוליה אחת בשרשרת מסירת התורה והמסורת:

כי המשך הדורות הרצוף של עם ישראל הוא בבחינת "מקבלין דין מן דין" […] הבעיה הקשה של הדור שלאחר השואה היא כיצד לרתק את השלשלת [שלשלת הדורות] אחרי שגידע בחרי אף קרן ישראל, והושמד מעל פני האדמה דור שלם, שהיה בעצם עולם שלם של חיי תורה וקדושה בצורה העילאית ביותר. הלא כאשר מתפקקת חוליה אחת מן השרשרת לא יוכלו שוב להתחבר שתי קצותיה, וכיצד יקבל הדור הבא את האור המשתלשל מדור לדור? [2]

על שאלה זו הוא עונה בדברים הבאים, ובכך מגדיר את אופי הזיכרון ודרך ההנצחה:

אלא שהעצה לכך היא, אם שארית הפליטה, האודים המוצלים שזכו עוד לראות אור ישמשו כצינור להמשיך ולמסור את האורות שהבהבו בדורות הקודמים אל דור העתיד […] ומשמעות הזכירה היא גם במובן של למידה, לילך בעקבותיהם וללמוד מדרכם.[3]

במקום אחר הוא כותב דברים דומים: "זכר ההשמדה והחורבן מחייב אותנו אם לא היה לאל ידנו להציל את גופם של הקדושים, הרי מחובתנו כי לפחות נציל את רוחם".[4]

בדור לאחר השואה אל לנו לכבוש דרכים חדשות, גם לא בעבודת ה', אלא רק לדבוק במסירת האורות כפי שהיו לפניה

בעל הנתיבות שלום סבור כי בדור לאחר השואה אל לנו לכבוש דרכים חדשות, גם לא בעבודת ה', אלא רק לדבוק במסירת האורות כפי שהיו לפניה. הוא מדגיש בדבריו, לו גם אם הדור שלאחר השואה היה פוסע בדרכים חדשות ואפילו היו אלו דרכים על טהרת הקודש, לא רצוי המעשה ולא זו היא הדרך הנכונה לילך בה, שכן תיעדר מהן האצילות והקדושה של דורות עברו.[5] במשנתו, המשמעות של אסון השואה היא קטיעת הרצף ההיסטורי, ולכן הזיכרון, התיקון, הוא הלמידה "לילך בעקבותיהם וללמוד מדרכם".

 

זיכרון השואה – שחזור העבר

גישה זו, המחייבת זיכרון והנצחה שאינם רק גל עד דומם לזכר מה שהיה ואינו עוד, אלא בעיקר הנצחה פעילה, דרך שיקום, שחזור וקישור עד כמה שניתן לעולם היהודי הרוחני תרבותי לפני השואה, היא שעיצבה חלקים נרחבים מן היהדות החרדית בדור שלאחר השואה.

קהילות רבות, חסידיות ואחרות, עיצבו את עולמן הרוחני והתרבותי לאחר השואה על פי השקפה זו. הן ביקשו לשחזר את מה שאבד בדמות ובצלם מסורת אבותיהם ורבותיהם. אין הדברים אמורים רק כלפי אופן הבניה הרוחנית של חצרות החסידים והיכלי הישיבות, אלא גם על דבקות עיקשת במנהגים, בהליכות ובשפת היידיש שדיברו בגולה.

שחזור וקישור עד כמה שניתן לעולם היהודי הרוחני תרבותי לפני השואה, היא שעיצבה חלקים נרחבים מן היהדות החרדית

מן המפורסמות כי מניעיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, במפעליו הכבירים לשיקום עולם התורה והחסד לאחר השואה, נבעו מתפישה זו בדיוק. הוא לא ביקש להקים מוסדות חדשים, אלא רק להמשיך את שהיה ונכחד. זה מה שעמד לנגד עיניו כאשר הקים עוד בימי הזעם בשנת תש"ד את ישיבתו בבני ברק. על בנין הקבע של הישיבה קבע את הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה", לאמר אין כאן מוסד חדש ודרך חדשה, אלא שם ושארית חיים ופועמים לישיבה בליטא. זה מה שהניע אותו בהקמת הישיבות "גרודנא" ו"וילקומיר", ובתכניתו היה להקים ח"י ישיבות שייקראו על שם אחיותיהן בליטא ובפולין.

כמוהו נהגו רבים ממקימי עולם התורה לאחר החורבן. בעניין זה היה בעל ה"נתיבות שלום" נאה מקיים עוד בטרם היה נאה דורש. בשנת תש"ב, כאשר התחילו להגיע אליו שמועות ראשונות על חורבן קהילת חסידי סלונים בברנוביץ', הוא עזב את תפקידו בתור ר"מ בישיבת "אחי תמימים" בתל אביב, ועלה לירושלים, ופתח בה בתנאים גשמיים קשים ועם קומץ תלמידים קטן את ישיבת "ברכת אברהם" סלונים. בתחילה לא רבים הבינו את המניע לצעד הזה, אולם הוא היה נחוש לקחת אחריות, ולנסות ולחבר את החוליה ההולכת ונקרעת אי שם בליטא, לחוליה שתבוא אחריה בשרשרת חסידות סלונים.

בדומה לכך נהג גם הרב שמואל הלוי וואזנר כאשר הקים בשנת תש"ז ישיבה בבני ברק. השם שהוא בחר לתת לישיבה לא היה "שבט הלוי" או כל שם אחר המבטא תחילתה של ישיבה ודרך חדשה, אלא "ישיבת חכמי לובלין", על שם הישיבה בלובלין שבה התחנך ואשר גוויליה ואותיותיה נשרפו בשואה.

 

מלחמה לה' בעמלק מדור דור

ההיבט הראשון של זכרון השואה בחברה החרדית מתייחס אפוא לאבדן העושר התרבותי של החיים היהודיים לפני השואה. אולם מאורעות השמד ראויים לזיכרון מצד עצמם. ואכן, בעל "שבט הלוי" ובעל ה"נתיבות שלום" מציינים סיבה נוספת המחייבת את הזיכרון, הציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק".

וכך כותב בעל "הנתיבות שלום":

מצות הזכירה יש בה ראשית, כמו שמצינו שיהודי מחויב לזכור תמיד את אשר עשה לך עמלק. עמלק הוא כח הרע של הבריאה בכל גלגוליו, הפושט צורה ולובש צורה. פעם זה אגג ועמלק ופעם זה המן והיטלר ימ"ש […] שאנו מצווים לזכור ולא לשכוח. [6]

גם בעל "שבט הלוי" מתייחס לציווי זה בהקשר של השואה וכותב:

גם מטעם אחר אסור לשכוח מעשה עמלק של המשמידים הארורים ע"פ מה שכתב החינוך בפרשת כי תצא בעניין מחיית עמלק שמצוה לזכור שנאתו אף על פי שאין בידנו הכח למחות הרשעים, אבל מצוה לזכור מעשיו הרעים שעשו לעמנו עם ה' וכל הקם נגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה.[7]

העיסוק בשואה הנובע ממצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" מחייב התייחסות לרובד אחר של זיכרון

אין כוונתם בציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק" בהקשר של השואה, להצביע על כך שהגרמנים הם הם צאצאי עם עמלק האתני ולכן חובה לזכור מעשיהם הרעים. אלא שהם רואים במעשה הגרמנים מאפיינים הזהים ל"מעשה עמלק", הנבדלים משנאת שאר האומות כנגד ישראל.[8]

לעניות דעתי, העיסוק בשואה הנובע ממצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" מחייב התייחסות לרובד אחר של זיכרון. בראש ובראשונה, לספר את הסיפור. חובה עלינו להכיר את העובדות, ולדעת עד כמה הרעו לנו הגרמנים ועוזריהם בתקופת השואה. שנית, ולא פחות חשוב, לזכור את שנאתם של הגרמנים; לתת ביטוי ראוי לחלקה המכריע של האנטישמיות ושנאת ישראל בהשתלשלות מעשי ההשמדה של הגרמנים; לדעת כי הגרמנים ביקשו במחנות ההשמדה להשמיד לא רק את הגוף היהודי אלא גם את הרוח היהודית; לזכור כי במעשיהם אמרו הנאצים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד".[9]

 

מתי וכיצד זוכרים?

אף שגדולי ישראל ראו חשיבות עליונה בזכרון השואה, כאמור, הם לא קיבלו את יום כ"ז בניסן ליום מיוחד לזכרון השואה. הסיבה העיקרית לכך מתבטאת בהוראתו הקצרה של ה"חזון איש", שאין לקבוע מועד מיוחד לצום ומספד על השואה, כפי שהזכיר ד"ר אלפרוביץ במאמרו.

ד"ר אלפרוביץ טוען כי כיוון שיש מאפיינים מיוחדים לשואה, המבדילים אותה משאר צרות הגלות, ראוי שתקבע מועד משל עצמה לזיכרון. טענה זו אינה מוכרחת. אדרבה, מצינו גדולי ישראל שהתבטאו על אסון השואה במילים ובדימויים שלא נכתבו על שום צרה אחרת מצרות הגלות, ואף על פי כן ראו בה חלק בלתי נפרד מן הגלות, שאינו צריך לקבוע מועד לעצמו.

גדולי ישראל התבטאו על אסון השואה במילים ובדימויים שלא נכתבו על שום צרה אחרת… ואף על פי כן ראו בה חלק בלתי נפרד מן הגלות

הרב וואזנר כותב: "והיה אז ברור שדבר כזה לא ישכח לעולם כי לא היתה שואה כזאת מימות בריאת העולם". ובהמשך הוא כותב: "ועל כן מחזקינא טיבותא למע"כ… שרוצים לחבר קינה על חורבן הנורא הזה שיאמרו אותה בט"ב שעל כל פנים פעם אחת נוריד דמעה על שבר בת עמי".[10] בעל ה"נתיבות שלום" מפליג במילותיו על ייחודיות השואה גם בהיקף החורבן, ואף במאפיינים המיוחדים לה. את השואה הוא מכנה בין היתר: "האסון הטראגי שאין לו שום דמיון", והוא מוסיף: "נתקיימה בנו נבואת דניאל (יב) 'והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא'". במקום אחר הוא כותב: "ואולם מה שהתרחש בתקופת השואה הוא עניין שלמעלה מכל מציאות, מיום ברוא אלקים אדם בצלמו".[11]

הוא מציין כמה מאפיינים המבדילים את השואה מכל צרה אחרת, ובמידה מסוימת אף מחורבן בית המקדש. אזכיר כאן שלושה מהם.

  • בחורבן הבית יודעים אנו על מה אבדה הארץ, נביאי ישראל התריעו והזהירו לפני החורבן ואף לאחריו התנבאו על נחמת ישראל. גם בחורבן בית שני עמדו להם לישראל תנאים בעלי רוח הקודש שנתנו פשר לשרפה אשר שרף ה'. לעומת זאת, השואה, לדעתו, היא פרשה סתומה שאין לה שום פשר, לנו ולבנינו אין היכולת להבין על מה עשה ככה ומה חרי האף הגדול (נקודה זו שייכת לכאורה גם לשאר הצרות שלאחר החורבן).[12]
  • קדושי השואה ברובם לא הובאו לקבורה, נפשם וגופם נשרפו והיו לאפר ואין זכר למו. במילותיו[13]: "כך גם אין להבין פשר תעלומה אחרת המעיקה על כל לב חושב ומרגיש […] לא זו בלבד שלא נותר מהקדושים הי"ד שום זכר, ואפילו לבא בקברי ישראל לא זכו, אין שום מצבת אבן המעידה על קיומם בעבר… רובם נשרפו ודשן אפרם פוזר לכל רוח".
  • בכמה מקומות הוא מצביע על תופעה ייחודית לשואה, שלה אין הוא מוצא הסבר. והיא, שלאחר השואה לא נעשה די כדי לזכור ולהנציח את הנרצחים: "לא די בכך, אלא גם שלאחר השואה לא הונצח מותם וזכרם עד סוף כל הדורות".[14]

לצד דעתו הרואה בשואה אירוע ייחודי שלא היה כמותו מעולם, הוא כולל את השואה בקונטקסט הרחב של הגלות בדרך אל הגאולה, ואף שהוא מעורר רבות על חובת זכירתה, אינו מזכיר כלל צורך ביום מיוחד לשם כך.[15]

הסבר נרחב לגישה שאין לייחד יום נפרד לזכר השואה, נותן ר' משה פיינשטיין זצ"ל, אשר רואה גם הוא בשואה מצד אחד אירוע יחיד מסוגו בציר הזמן של הגלות, ומאידך גיסא, חלק בלתי נפרד ממהלך הגלות. על ייחודיות השואה הוא כותב במכתב שעליו חתומים גם חברי מועצת גדולי התורה של אמריקה – ר' יעקב קמינצקי, ר' ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב, הרב יעקב יצחק רודרמן והרב מרדכי גיפטר: "הן החורבן האיום של כל אלה אוכלוסי ישראל, מי ישערנו ומי יתארנו. הלא לא היתה צרה כזאת לישראל מיום חורבן בית המקדש וגלות יהודה מארצה".[16] למרות זאת, הוא סבור כי לא ראוי לקבוע יום מיוחד לציון השואה. לדבריו, היום המר והנמהר, תשעה באב, הוא המועד המתאים לבכי ומספד על השואה. בסיומו של אותו מכתב הוא כותב:

על כן ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים, לעשות זכר ואבל ביום המר תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכיה לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה לקונן עליהם בציבור ולשפוך כמים לבנו על אבדן שש מאות רבבות ישראל.

בשו"ת "אגרות משה" הוא מבאר מדוע על גזרות ת"ח ות"ט נקבעה תענית ליום כ' בסיון, אף שאין להוסיף יום אבל. הוא מחלק בין יום כ' בסיוון שנקבע לזכר אירועים מקומיים, לבין מאורעות השואה שהיו על כלל ישראל, ולכן יש לראות בהם המשך החורבן שאין לקבוע לו צום נפרד. בסוף דבריו שם הוא כותב:

אבל גזירות דהיטלער דהיו על כלל ישראל, ובכל מקום שבא הרג את כל ישראל שהיו שם […] הוא גזירת כל ישראל ושייך להחורבן שנמצאו בגלות שאין קובעין עוד תענית ובכיה, כדאיתא בקינות.[17]

בדבריו הוא מכוון למה שכתב הפייטן בקינה שנכתבה על קדושי קהילות שו"ם "מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי": "וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה. ואין להקדים זולתי לאחרה תחת כן היום לויתי אעוררה". בדומה לכך, גם ר' אהרן מבעלזא הצביע על דברי הפייטן הללו כאשר הורה שאין לייחד יום צום לשואה.[18] דברים אלה מתאימים לדברי החת"ם סופר בדרשותיו, שנכון לבכות על כל צרות הגלות בים תשעה באב, שאז הקב"ה עושה הספד, והבכיה שלנו עולה גבוה מעל גבוה.[19] על כך ניתן להוסיף, כי במקרה של השואה, שהיא כה קרובה אלינו בזמן וברגש, העיסוק בזכרה מתוך הבנה שהיא חלק מן הגלות, נותנת רלוונטיות לאבל על חורבן הבית ומדגישה עד כמה חסרים אנו את הגאולה השלמה.

הימים המתאימים ביותר לייחד בהם את הדיבור ואת העיסוק בזכרון השואה, הם ימי בין המצרים

נמצאנו למדים שהטעם לכך שגדולי ישראל לא קבלו את כ"ז בניסן או כל תאריך אחר בלוח השנה, אינו נובע מתוך מבוכה, אלא מתוך השקפה ברורה. לדבריהם, יום תשעה באב, שבו החלו הפורענויות והגלויות, הוא המתאים ביותר לבכות את חורבן יהדות אירופה.

מתוך דברים אלה נוכל ללמוד כי הימים המתאימים ביותר לייחד בהם את הדיבור ואת העיסוק בזכרון השואה, הם ימי בין המצרים. ימים שבהם אנו נוהגים אבלות על החורבן והגלות, והלבבות כבר פתוחים לעסוק בצער ובצרות עם ישראל. זאת לצד הבכי והקינה ביום תשעה באב עצמו על החורבן האחרון, חורבנה של יהדות אירופה בשואה.

 

האם אנחנו זוכרים?

ההנצחה לשבר שהביאה השואה, החלה בחברה החרדית עוד בטרם הסתיימו המאורעות עצמם, והיא נמשכת עד היום. ההבנה שעולם יהודי מלא תוכן הלך ונעלם, הניעה את פעולות הזיכרון וההנצחה. המובן הראשון של ההנצחה היה הקמה מחדש של העולם הרוחני והתרבותי שחרב בשואה, באופן המנציח את זכרו. מטרת פעולות ההנצחה שננקטו היתה חיבור של הדורות הבאים אל עולם העבר המפואר, במידת האפשר. השקפה זו תפסה מקום מרכזי בעיצוב החברה החרדית, השפיעה ומשפיעה על דמותה עד לימינו אנו.

סביר כי עד דורות עולם לא נצליח להשיב במלואם את אוצרות הרוח שאבדו לעם ישראל בשואה. לצד זאת, מי שמכיר ויודע עד כמה היו דקים הנימים המחברים את שרשרת הדורות לאחר השואה, לא יכול שלא להתרשם מההצלחה המרשימה של מפעל הנצחה ראשון ויחיד מסוגו זה: ההקמה מחדש של העולם התורני והתרבותי בדמותה של החברה החרדית.

המודעות לשואה בחברה החרדית היא גבוהה יחסית, וודאי אינה נופלת מזו בחברה הכללית

בניגוד למה שסבורים לא מעט אנשים, המודעות לשואה בחברה החרדית היא גבוהה יחסית, וודאי אינה נופלת מזו בחברה הכללית. הנושא נמצא תדיר על סדר היום בחברה החרדית. השואה היתה ונמצאת בהרחבה בשיח החרדי – בספרות, בעיתונות, בהרצאות לבנות, בדרשות לתלמידים, בהשתלמויות לאנשי חינוך ובימי עיון. לא רק סביב ימי זיכרון, אלא במהלך השנה כולה. כמעט לא עובר שבוע שבו השואה אינה מוזכרת בעיתונות החרדית, יהיו אלו ראיונות עם ניצולי שואה או סיפורים על עמידה רוחנית וגבורה יהודית.

יתכן שאחת הסיבות לנוכחותה המוגברת של השואה בעיתונות ובספרות החרדית, היא שלא ניתן לכתוב או לשדר נושאים אחרים המצויים בשפע באמצעי המדיה ובספרות של הציבור הכללי. אבל לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא שהחברה החרדית רואה בעולם הקודם לשואה מודל לעולם יהודי ערכי ונעלה, הראוי לזיכרון ולהנצחה.

יחד עם זאת, יש עוד הרבה מה לעשות. זכרון השואה בחברה החרדית כיום מתייחס בעיקר לחלק הראשון של הזיכרון שמנינו לעיל: החובה לזכור את שהיה ואיננו. אולם הסיפור ההיסטורי של השואה, העולה מן הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולא פחות מכך מן הלאו של "לא תשכח", פחות מסופר וידוע. על כך צעק והתריע האדמו"ר מסלונים זצ"ל:

והנה לדאבון לב הולך ומשתכח משנה לשנה את אשר עשה לנו העמלק של דורנו. ואם אמנם השכחה היא מטבע העולם, אך לגבי האסון כה נורא ואיום אשר כמוהו לא נהייתה מיום בריאת העולם, תהליך השכחה הוא מדי מהיר עד שצומח דור חדש אשר אינו יודע כלל מה שהתחולל שם, ואיזה יהודים היו בדור ההוא.

כדי להבטיח שגם הדורות הבאים יזכרו את אשר עשה לנו עמלק לא די לעסוק רק בסיפורים על גבורת הרוח והעמידה היהודית

סיפור שלא מסופר סופו שיישכח. כדי להבטיח שגם הדורות הבאים יזכרו את אשר עשה לנו עמלק לא די לעסוק רק בסיפורים על גבורת הרוח והעמידה היהודית. הרובד ההיסטורי של סיפור השואה חשוב והכרחי, והוא הבסיס שעליו ניתן לבנות את הזיכרון המעשי.

משימת עיצוב הזיכרון חשובה שבעתיים בדור שלנו, דור המקשר בין הדורות שבהם עדיין היו וישנם ניצולים, לבין הדורות שיבואו, שיתבססו רק על מה שיספרו להם. בדור שלנו, גם בלי לדעת את הסיפור המלא, יש לשואה נוכחות. אולם מה יהיה בדור הבא, הדור שלא יפגוש לעולם אדם שלו מספר על הזרוע? שלא יגדל בבית שבו להוריו קרובים לא רחוקים שנספו בה? במשימת העברת זיכרון זה, אנחנו החוליה הראשונה בשרשרת.

את ההובלה לעיצוב הזיכרון ואת סיפור המאורעות למען הדורות הבאים, צריך וראוי שייקחו על עצמם אנשי החינוך. כך לפחות סבר הרב וואזנר, באמרו:

וכדאי מאד לעשות פעולות שהמלמדים בבתי החינוך השונים יתייחדו הדיבור על הנושא הנ"ל כדי שידע דור העתיד כמה דור העבר קידש את ה' והמית עצמו על קדושת שמו יתברך.[20]

תפקידה של מערכת החינוך הוא ליצור בסיס של אמפתיה וחיבור לסיפור היהודי בשואה וליצור בה עניין, כדי שהתלמיד יקבל מושג על מה שהיה בה, ויבקש בבגרותו להשלים את ידיעותיו לגביה ולהפיק לקחים ממנה.

 


[1] הסכמה לספר קינות לט' באב מהדורת "נחמת פנחס" (תשס"ו).

[2] קונטרס 'ההרוגה עליך' ירושלים (תשמ"ח) עמ' 18.

[3] שם, עמ' 8.

[4] שם עמ' 18.

[5] עיין שם עמ' 18 באורך דבריו.

[6] שם עמ' 7.

[7] הסכמה לספר קינות לט' באב מהדורת "נחמת פנחס" (תשס"ו).

[8] לשאלה במה שונה ומתייחד עמלק משאר אומות העולם ביחסו לישראל, נכתבו תשובות שונות ואין מקום להאריך בכך בגוף המאמר.

[9] על פניו נראה בברור שהשואה היא תוצר של שנאת ישראל, אולם בשנים האחרונות, ככל שזכרון השואה הופך לאוניברסלי, וככל שהעולם הופך לגלובלי, הנרטיב של השואה ולקחיה משתנה. אמנם זה נעשה בשלב זה בצעדים קטנים, אך באופן שכבר מצביע על תחילתה של מגמה. יש גם בין אלו שנושא זכרון השואה חשוב להם, הנותנים דגש גדל והולך ב'פשע נגד האנושות' שעשו הגרמנים בשואה, ופחות נותנים מקום ל'פשע נגד היהדות'. לדידם, נכון הוא שהשואה התרחשה נגד העם היהודי, אבל בעיקרה היא תוצר של שנאת האחר או השונה, ולכן הלקח הוא להוקיע כל שנאה וגזענות. מסקנה זו כשלעצמה היא נכונה וראויה, אולם בין אם ביודעין ובין שלא, היא מעמעמת אם לא מכחישה את הייחודיות של האנטישמיות בתור שנאה מסוג אחר ושונה, שאינו דומה לשום דוגמא אחרת של שנאת האחר ואשר הובילה למאורעות השואה.

[10] שם, בהמשך ההסכמה.

[11] שם, עמ' 9.

[12] עין קונטרס 'ההרוגה עליך' עמ' 9.

[13] שם, עמ' 15.

[14] שם, שם.

[15] עיין קונטרס "ההרוגה עליך" מאמר "גלות וגאולה" עמ' 39-31.

[16] קינות לתשעה באב, מהדורת "נחמת פנחס", עמ' 9.

[17] יורה דעה, חלק ד, סימן נז, אות יד.

[18] קינות לת"ב "נחמת פנחס" עמ' 55.

[19] דרשות חתם סופר, ז אב תק"ס.

[20] הסכמה לקינות לת"ב "נחמת פנחס".

תמונה: Bigstock

תגובה אחת על “בינו שנות דור ודור

  • מאיר עיניים! מקיף וממצה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל