צריך עיון > סדר עיון > טוב לו השתיקה

טוב לו השתיקה

מאמר תגובה ל"מצוה גדולה לספר כל זה"

-
יוסף גרין רכז תכניות ומערכת, כתב-העת "צריך עיון"

החברה החרדית בחרה בשתיקה ציבורית ביחס לשואה. בחירה זו נבעה מתוך השקפה ברורה על תפקידה ההיסטורי של ההנצחה. ההנצחה הציבורית היא תוצאה של הפקת לקח לאומי מהמאורעות ההיסטוריים, ונטילת אחריות על הישנותם. ההנצחה נועדה לחקוק את הלקח בתודעת העם. גודלה ונוראותה של השואה חייבה את השתיקה החרדית נכחה.

כ"ג תמוז תשע"ח

המפגש הראשון שלי עם השואה היה בילדותי המוקדמת. במרחק דקת הליכה מביתי שכן המוזיאון הראשון שהוקם לזכר השואה – "מרתף השואה". אני זוכר את מצבות האבן שכיסו את הקירות של החצר הגדולה שהקיפה את המרתף החשוך, ועליהן שמותיהן של מאות קהילות שהושמדו. בפנים, בתוך החושך, היו מוצגים מזעזעים – יריעות ספרי תורה שתפרו מהם בגדים, וסבונים שהוכנו מגופם של הקורבנות.

זה אולי נשמע מוזר במבט לאחור, אבל היינו משחקים בין המצבות הללו. הכרנו בעל פה שמות של קהילות וערים. קראנו את המילים הדוממות והגינו את שמותיהן של ערים ועיירות במקומות שלא ידענו היכן הם.

חיינו את זכרון השואה, אבל כמעט לא ידענו דבר על אודותיה. השואה היתה נוכחת מאד, וזכרונה היה חלק טבעי מילדותנו – אבל אף אחד לא הסביר לנו מה היא.

השואה היתה נוכחת מאד, וזכרונה היה חלק טבעי מילדותנו – אבל אף אחד לא הסביר לנו מה היא

כשהתבגרתי מעט התחלתי, כמו רבים מחברי, לקרוא ספרים ועדויות שנכתבו בידי ניצולים. פגשתי גם את הוריה של דודתי שניצלו ממחנות ההשמדה ומספר היה מקועקע על זרועם. סיפור השואה קיבל צורה ומשמעות, וככל שלמדתי יותר, כן הבנתי את גודל הזוועה ואת ההקשר ההיסטורי והערכי שלה. הבנתי כי הזיכרון נוכח מאד, אבל ההנצחה אינה מכוונת, כפי שמתאר זאת יפה ד"ר אלפרוביץ. היא שם, על המצבות בחצר, על השלט הנושא את שמה של הישיבה הקרויה על שם קהילה או עיירה באירופה, ובצירופי האותיות "הי"ד" הכה נוכחים בכל בית כנסת. אבל היא אינה נלמדת באופן סדור ומובנה, ומשמעותה נותרת עמומה. עובדה שותקת.

אלפרוביץ מצטט ממכתבו הידוע של החזון אי"ש על ההימנעות מהנצחת השואה: "ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת, לקבוע דברים לדורות". לדברי אלפרוביץ, השואה לא נתפסה בחברה החרדית, ואולי עדיין אינה נתפסת, בתור אירוע חריג בהיסטוריה היהודית. החברה החרדית אינה רואה הבדל משמעותי בין האירועים הנוראים של השואה, למרות היקפם הנורא, לזוועות אחרות שחוה וחווה העם היהודי לכל אורך הגלות. מסיבה זו, היא מצטנעת מתוך שהיא שואלת את עצמה: מדוע נקבע אנו תקנות לדורות? די לנו ביום תשעה באב שנקבע במסורת היהודית לזיכרון הכללי של צרות הגלות.

לפי ההסתכלות החרדית, אין ביחס לשואה מילים מתאימות יותר מדברי חכמים: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"

להלן אבקש להציע פרשנות אחרת לדבריו של החזון אי"ש. אבקש לטעון כי ההיפך הוא הנכון: מנקודת המבט החרדית, השואה היא אירוע כל כך יוצא דופן, עד שלא ניתן היה לקבוע בו הנצחה לדורות. בהשקפה החרדית היתה השואה אירוע שעליו אין לדבר, ועל אודותיו נותרה רק השתיקה. לפי ההסתכלות החרדית, אין ביחס לשואה מילים מתאימות יותר מדברי חכמים: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

 

הנצחה – הפקת לקח היסטורי

אחד הדברים הראשונים התופסים את תשומת הלב במוזיאון "יד ושם" הוא המבנה הייחודי שלו. המוזיאון בנוי בצורת מסדרון ארוך. המבקרים עוברים מחדר לחדר באופן מסודר, עד שהם מגיעים למרפסת גדולה הנפתחת אל הרי ירושלים. המסלול עוקב אחר התחנות ההיסטוריות של סיפור השואה. הוא מוביל את המבקר דרך סיפור "קרבנות" השואה, אל עבר הקמת המדינה. נקודת השיא של המסלול היא היציאה אל המרפסת המשקיפה אל ירושלים הבנויה. המסר ברור: השואה הובילה לתקומה, בדמות הקמת מדינת ישראל. יתרה-מזו: המדינה היא התשובה לשואה הנוראה.

מטרת ההנצחה היא חקיקת לקח היסטורי בזיכרון הלאומי. אין הנצחה ללא לקח

התפיסה הציונית של השואה, וההנצחה הנגזרת מכך, הן דוגמא מופתית לתהליך המתקיים בהנצחה היסטורית. מכיון שאנו ערים למאורעות ההיסטוריים העוברים עלינו, ומאחר שאנו מפיקים מהם לקח, מן הראוי להנציח את הלקח על מנת לחקוק אותו עמוק בתודעת הקולקטיב. במקרה של השואה, התפיסה הציונית היא שהשואה אירעה לנו משום שהיינו חלשים וחסרי בית לאומי; הלקח הנובע מכך הוא ש"לעולם לא עוד", ו"אסור לנו לסמוך על אף אחד", ובעיקר "העם היהודי חייב בית". היישום המעשי של הלקח הוא הקמת המדינה, וכדי לחקוק את המסר בזיכרון הלאומי נוסדו מפעלי הנצחה שונים: יד ושם, יום הזיכרון, אנדרטאות וטקסים.

במאמר זה איני בא להתפלמס עם התפיסה הציונית של השואה. זהו נושא רחב מאד שאין כאן מקומו. אני רוצה למקד את תשומת הלב לאופן שבו בנויה הנצחה לאומית, ולהסביר את העמדה החרדית בסוגיית הנצחת השואה. מדוע דווקא בגלל הייחודיות של השואה, לא ניתן היה לקבוע לה הנצחה לאומית לדורות.

 

הפקת לקח – נטילת אחריות

כאמור, מטרת ההנצחה היא חקיקת לקח היסטורי בזיכרון הלאומי. אין הנצחה ללא לקח. אם יש אירוע היסטורי שאין לקח להפיק ממנו, החברה לא תנציח אותו. אסונות טבע, רעידת אדמה, סופה, שטפון, דליפת כור גרעיני – גם אם מדובר בטרגדיה יוצאת דופן, כל אלו לא ייזכרו לדורות. החברה תעשה אירוע לזכר הנספים למספר שנים, אך לא יותר מזה. אירוע כמו רצח פוליטי, לעומת זאת, יכול לקבוע הנצחה לאומית: יום לזכר רצח רבין; יום מרטין לותר קינג. ההנצחה אינה קשורה להיקפו של האירוע, אלא ללקח הלאומי שניתן להפיק ממנו.

כאשר אנו מתבוננים על אירוע כלשהו ומפיקים ממנו לקח מעשי, אנו למעשה נוטלים על עצמנו אחריות

כאשר אנו מתבוננים על אירוע כלשהו ומפיקים ממנו לקח מעשי, אנו למעשה נוטלים על עצמנו אחריות. אנו מבינים כי האירוע קורא לנו לפשפש במעשינו ולשאול מדוע הוא אירע, כדי שנוכל למנוע את הישנות הדבר בעתיד. בזכרון החורבן אנו שואלים: "על מה אבדה הארץ?", וגם אומרים: "כל דור שלא נבנה בימיו, כאילו חרב בימיו". הפקת לקח היא לקיחת אחריות. אדם מתנהג בחוסר זהירות וכתוצאה מכך נשבר משהו. הוא מפיק לקח, ובכך נוטל על עצמו אחריות על מה שקרה, מתוך רצון למנוע מקרים דומים בעתיד.

לקיחת אחריות אינה דומה לנטילת אשמה. אדם יכול להפיק לקח ולשאת באחריות גם על דברים שאינו אשם בהם, אך שביכולתו למנוע אותם בעתיד. למשל, אדם עומד על שפת המדרכה ולנגד עיניו מתרחשת תאונת דרכים. הוא אינו נוטל אמנם אחריות על התאונה, אך הוא בהחלט יכול להפיק ממנה לקח מעשי, ולהשפיע על אירועים דומים בעתיד. כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. הפקת לקח היא לקיחת אחריות של האדם על דברים הנמצאים בתחום השפעתו. האדם מיישם בעתיד את הלקח של העבר.

לקיחת אחריות היא למעשה הכרה של יחיד או קבוצה בזיקה שיש להם לאירוע מסוים, והכרה בכך שיש להם היכולת לשנות. אירוע שאינו נמצא בשליטתי ושאין לי יכולת למנוע את הישנותו, אינו נמצא באחריותי. גבול האחריות הוא תמיד גבול ההשפעה. לא ניתן להטיל אחריות או ליטול אחריות, מחוץ לטווח ההשפעה של האדם.

אירוע שאינו נמצא בשליטתי ושאין לי יכולת למנוע את הישנותו, אינו נמצא באחריותי

לאמירה הזאת יש שני פנים. מחד גיסא, הימנעות מהפקת לקחים ממאורעות בתוך מרחב ההשפעה שלי – היא בריחה מאחריות. שהרי אם ביכולתי להשפיע, מחובתי לעשות זאת. מאידך גיסא, "הפקת לקחים" במקום שהוא מחוץ לטווח ההשפעה שלי, היא איוולת ויהירות.

הדבר נכון גם כאשר מפיקים לקח מאירועים היסטוריים. מבט על דברי הימים והבנת הסיבות להם מביאים למסקנה שאם ביכולתנו למנוע את הישנות המאורעות, חובתנו לעשות זאת. לא כל תהליך היסטורי טומן בחובו לקח לאומי. יש דברים שאינם בשליטתנו. כיוצא בו, לא כל לקח היסטורי זקוק להנצחה לאומית. לקחים אישיים של מדינאים אינם מצריכים הנצחה. הנצחה מתבקשת ואף נדרשת רק כאשר מדובר באירוע היסטורי שניתן להפיק ממנו לקח, ורק כאשר יישום הלקח נמצא בתחום האחריות הציבורית. אם אנו מבינים שיש איזה חטא לאומי שהוביל לחורבן הבית, הרי שעלינו לקבוע הנצחה לאומית, כדי להפיק לקחים מהחורבן הזה וליטול אחריות למניעת הישנותו.

 

לקח אישי ולקח לאומי

השואה היתה ללא שום ספק אירוע בעל קנה מידה היסטורי. המשמעות של האירועים שקרו בזמן השואה נוגעת לכל תחום בחיים, הן של מי שהיה נוכח שם והן מי שלא. ניתן להתבונן בשואה וללמוד לקחים רבים הנוגעים להתנהגות האנושית ולמוסר האדם. ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר הנודע, בנה תורה שלמה בהתבסס על הלקחים שהפיק משנות שהותו במחנות העבודה ובמחנות המוות. את התורה שחידש יישם בקליניקה הפרטית שלו, וסייע לאלפי אנשים במהלך השנים, ועוד יותר דרך ספריו. כן, ניתן להפיק לקחים פוליטיים כבדי משקל מהגורמים שהובילו לעליית הנאצים לשלטון, תוך הפיכתו למכונת השמדה חייתית. בדומה לכך, אין חולק שניתן ללמוד רבות מהתהליכים המדיניים שהובילו לשואה, ומהצעדים האסטרטגיים של מלחמת העולם השניה. ניתן לדבר גם על תגובת המעצמות לשואה, ולהפיק ממנה לקחים שונים. כמובן, לקחים רבים עולים מסיפורי גבורה וקידוש ה' של יהודים יראים ושלמים שמסרו נפשם על שמירת המצוות, מאנשים שגילו תעצומות נפש יוצאות דופן בתוך התופת, ומגילויים של הרואיות בהצלת חיים ולחימה בנאצים. אבל חשוב להדגיש: הדוגמאות הללו הן ביטוי של הפקת לקח פרטי מן ההיסטוריה ויישום הלקח בחיים האישיים או המדיניים. לא מדובר בלקח לאומי.

בתפיסה החרדית, אירוע גדול ונורא כמו השואה אינו נופל בתוך תחום ההשפעה שלנו בתור עם

לקח לאומי מתאפשר כאשר ניתן להצביע על תהליך היסטורי שנמצא בתחום ההשפעה הלאומי, השפעת העם. במקביל לנטילת האחריות האישית, הפקח לקח של עם שלם היא תהליך של לקיחת אחריות לאומית: לעולם לא עוד. כמו נטילת האחריות האישית, נטילת אחריות מהסוג הזה מניחה שהיינו יכולים להשפיע על עיצוב המאורעות.

בתפיסה החרדית, אירוע גדול ונורא כמו השואה אינו נופל בתוך תחום ההשפעה שלנו בתור עם. על פי התפיסה ההיסטורית שלנו, אין לנו באמת יד ורגל בשינוי התמונה הגדולה של הגלות. אנחנו מנציחים את החורבן, ואומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו". כל מה שקרה לאחר מכן הוא תוצאה. כשאנו מצהירים שהשואה היא צרה ענקית על רצף הצרות הכלולות במושג "גלות", אין הכוונה להקטין את השואה ולכפור בהיותה יוצאת דופן, אלא להכיר בכך שאף היא תוצאה של המצב האומלל של גלות, אשר שורשו בחורבן הבית. אירועים היסטוריים מקומיים, כגון חורבן קהילות שו"ם, יכולים ללמד אותנו לקח פרטי וספציפי: גודל העניין של מסירות נפש על קידוש ה'. אבל השואה, דווקא בגלל גודלה, עומדת מחוץ לתחום האחריות שלנו.

התגובה הלאומית שלנו לאירוע בסדר גודל של השואה יכולה להיות רק שתיקה.

 

דור "שטוב לו השתיקה"

בספר "פאר הדור" מסופר על שיחה של החזון אי"ש עם הרב בנימין מנדלסון מהיישוב קוממיות, על אודות הנצחת השואה. בספר מצוטטים דבריו של החזו"א: "יש בני אדם אשר על פי 'הבנתם' צריך להתקין תענית לדורות… רק הנביאים היו מסוגלים לקבוע צומות… אנו אין בכוחנו להתקין תקנות".[1] הרב מנדלסון העלה בפניו את התמיהה הידועה מדוע קבע הט"ז צום ביום כ' בסיון לזכר גזרות ת"ח ות"ט, שלא התקרבו לממדי השואה. לשאלתו ענה החזו"א: "ראשית, אין זה כתוב מפורש בט"ז… שנית, אין אנו במדרגתו של הט"ז… הלא הדורות שיבואו אחרינו יהיו טובים יותר מדור שלנו; איך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם".

בדור הסמוך למאורעות, קצרות הרואי אינה מאפשרת לקבוע לדורות הבאים כיצד לראות את השואה

תפיסה זו של החזון אי"ש היא מהפכנית. חונכנו לכך שיש "ירידת הדורות" ושככל שהדור מאוחר יותר, כך קטנה והולכת קומתו הרוחנית. אולם החזון אי"ש מחדש כאן כי מהזווית של הטלת אחריות לדורות, "הדורות שיבואו אחרינו יהיו טובים יותר מדור שלנו", ובעקבות כך "אין ביכולתנו לקבוע תקנות למענם". כלומר, קטנותנו ביחס לדורות שיבואו אחרינו היא קצרות האופק ההיסטורי של הראיה שלנו. "רק הנביאים היו יכולים לקבוע תענית לדורות", כיוון שרק הם היו יכולים לראות אל העתיד. בדור הסמוך למאורעות, קצרות הרואי אינה מאפשרת לקבוע לדורות הבאים כיצד לראות את השואה. "הדורות הבאים יהיו טובים ממנו" – הם יראו את השואה בצורה יותר מפוכחת, ממרחק בטוח. אנו, קצרי הרואי, איננו יכולים לקבוע להם כיצד עליהם לראות אותה, שכן מי יבטיח שאיננו מנחילים להם תמונה מעוותת של ההיסטוריה, תוצאה מפרספקטיבה מעוותת הנובעת מקרבה למאורעות?

אם נשוב ונקרא את לשונו של החזון אי"ש שהבאנו לעיל, הדברים מקבלים משמעות חדשה. "ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת, לקבוע דברים לדורות". המשמעות כעת מתבהרת. הם, בני הדור שלאחר השואה, "דור שטוב לו השתיקה" כלפי הדורות הבאים, ולכן "איך נעיז פנינו, להרהר כזאת, לקבוע דברים לדורות".

***

במאמר זה דיברתי על הגישה החרדית להנצחה. אולם נוסף על ההנצחה, ישנה גם חובת זיכרון. כמאמר הפתגם, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל". הזכירה חשובה עבור הזהות שלנו בתור ציבור, כדי לדעת מה הביאנו עד הלום. אנחנו זוכרים את יציאת מצרים כדי לדעת שאנו בני חורין, וזוכרים את מעשה עמלק, על מנת שלא לשכוח את אויבנו. החזון אי"ש אמר על דורו, דור שחווה את המאורעות בגוף ראשון, ושחותמם היה טבוע בבשרו, כפשוטו, כי ראוי להם לשתוק. אבל מה זה אומר עלינו? האם אנו רשאים לשתוק? בימים אלה שבהם השואה הולכת ונעלמת מהספירה הציבורית, ראוי להרהר שוב על משמעותו של זכרון השואה.

הזכירה חשובה עבור הזהות שלנו בתור ציבור, כדי לדעת מה הביאנו עד הלום

ביחוד ראוי לתת את הדעת על כך שאנו, הציבור החרדי, הפכנו בחסדי ה' לחלק משמעותי מהמדינה. איננו במצב של ימי קום המדינה שבהם היתה הפרדה בין "המדינה שלהם" ו"אנחנו". כיום המדינה היא אנחנו. אם המדינה היא אנחנו, טווח ההשפעה שלנו גדל, וממילא גם תחום אחריותנו הלאומית. אנו אחראים יותר ויותר לטובת כלל האומה, ומשמעות הדבר היא שאנו חייבים לפעול במקום שאנו יכולים להשפיע. האם גם כיום יכולים אנו לפטור את עצמנו מהנצחה בטענה שהשואה אינה בתחום אחריותנו?

אני רוצה להציע אפיק מסוים שאליו ראוי לדעתי להפנות את הנצחת השואה. השואה דיללה את שורות העם היהודי והחריבה אלפי קהילות. לקח מעשי שניתן לקחת מהשואה הוא אחריות למצבו הרוחני של העם במובן הרחב ביותר. אולי הגיע הזמן לייסד הנצחה שתשים דגש בחובה לדאוג להמשכיות העם היהודי ולהעברת המסורת הרוחנית שלו לדורות הבאים. עניין זה, כך נראה, נמצא בהחלט בתחום אחריותנו הלאומית.

 


[1]  פאר הדור ג, עמ' קכד-קכה. סימני הנקודות במקור.

תמונה: Bigstock

2 תגובות על “טוב לו השתיקה

  • א. בוודאי – יש תהליך של ירידת הדורות. אנו כפי הנראה בתחתית ומכאן מתחילה עליה. מנין הומצא הדמיון הזה?
    ב. אפשק לקבוע תקנה שניתן לבטלה (וכבר בסנהדרין היה מנגנון כזה כמבור כ"פ בגמ')
    ג. הגישה שככל שהמכה גדולה יותר יש פחות להפיק לקחים נראית מוזרה.
    ד. האם הגישה החרדית, במבחן 70 שנה האחרונות תורמת להעברת המסורת הרוחנית ברחבי העם?

  • הפתגם "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל" הוא משפט מתוך כתביו ופרי רוחו של יגאל אלון מקיבוץ גינוסר, ממפקדי הפלמח וצהל במלחמת העצמאות, וממנהיגיה האידאליסטים, המוסריים והחכמים של תנועת העבודה (הציע את ׳תכנית אלון׳ לפשרה טריטוריאלית לאחר מלחמת ששת הימים).
    משמעותו: חשיבותה של הזהות הלאומית היהודית והתודעה היהודית והציונית.

    לעניין הטענה לצורך בשתיקה חרדית בגלל קטנות הדור, וטענת חוסר היכולת להפיק לקח לאומי משמעותי מהשואה, שתי הטענות נראות לי חלשות ובלתי סבירות בעליל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל