מיידאנק. ברגע הכי רגיש אולי מתוך שמונה ימי מסע, דקה לפני הכניסה אל המקום הנורא בעולם, צריף המלתחה ותא הגז. עמדתי עם קבוצת בני תורה חרדיים, בעלי משפחות. לפנינו ומאחורינו קבוצות של בני נוער ישראליים עטופים בדגלי ישראל. הקבוצה שלנו חריגה מאד ברקע, החליפות השחורות אינן עטויות דגלים. בני הנוער משננים את המסר "לעולם לא עוד". רצחו אותנו, אז הקמנו מדינה וצבא, ונוכל להגן על עצמנו. האנשים בקבוצה שלנו לא שירתו בצבא, הם גם לא ישלחו את ילדיהם אליו. הם באים כדי להשתתף בצערן של ישראל, להוריד דמעה על "חללי בת עמי", ללמוד על עומקה של מידת הדין, ועל רוממותו של קידוש השם.
האנשים בקבוצה שלנו לא שירתו בצבא, הם גם לא ישלחו את ילדיהם אליו. הם באים כדי להשתתף בצערן של ישראל… ללמוד על רוממותו של קידוש השם
אנחנו נכנסים פנימה והכל מתפרץ. מי שלא שמע שם קריאת "שמע ישראל", לא שמע קריאה עמוקה מימיו. קולם של עשרות אלפי יהודים שקראו "שמע" ברגעיהם האחרונים עדיין מרחף בחלל. גווילים נשרפים ואותיות פורחות. נכדיהם של אותם יהודים, העומדים כעת בדבוקה אחת, מלקטים את האותיות והוגים אותן בלהט פעם נוספת. לאחר קריאת "שמע ישראל" אמרנו כמה פרקי תהילים טעונים ומתחננים, ואז, באופן כמעט ספונטני, התחילה שירה סוחפת של "אני מאמין". דווקא כאן אנו מחכים לביאת המשיח. תמיד סבלנו, ותמיד שרדנו, ועוד נזכה לראות בנחמה.
באמצע השירה נכנס פנימה ישראלי כבן ארבעים, חמוש ב"מדונה", רמקול ההדרכה הקטן, וקורא בקול כועס: "מי אחראי על הקבוצה הזאת?" ניגשתי אליו כמודה באשמה. הוא התחיל לנזוף בי בצעקות: "אתם לא מתביישים לשיר פה? אתם יודעים מה היה פה? אני מדריך מוסמך, תפסיקו עם זה".
אודה בפניכם קוראים נכבדים, אינני מדריך "מוסמך". הגישה של אותו מדריך היתה מזלזלת, אך מחנה השמדה אינו מקום לוויכוחים. אספנו את עצמנו ויצאנו החוצה.
סמוך לקיר החיצוני עוד עמדו האנשים עם תהילים, עם מחשבות, עם דמעות, עם עצמם. אבל אני לא יכולתי להתאפק. הייתי חייב לשמוע מה באמת צריכים לעשות בתוך תאי הגזים. למדתי כבר שאין לשיר "אני מאמין", אבל לבד מ"סור מרע" צריך גם דרך תיקון והדרכה ל"עשה טוב" מפי בעלי ניסיון. התגנבתי פנימה, וצפיתי מן הצד, שומע את המדריך מסביר על התהליך הכימי שיוצר גז צקלון B הנכנס לריאות.
ובכן, שמחתי שאיני מדריך מוסמך.
לחיות את העבר
המאמר של ד"ר אלפרוביץ רואה בזכרון השואה דבר חיובי ונחוץ. לדבריו, צורת הזיכרון הראויה היא טקסים וסמלים. הוא מציין שהחברה החרדית הסתייגה מהטקסים ומהסמלים שבחרה החברה הישראלית, מכמה סיבות, אך ראוי שתגבש לעצמה דרך אלטרנטיבית לזכרון השואה, בדומה לחברה הכללית.
אנחנו, בני החברה החרדית, איננו זקוקים לסמלים כדי לזכור את העבר. אנחנו חיים את העבר
אנחנו, בני החברה החרדית, איננו זקוקים לסמלים כדי לזכור את העבר. אנחנו חיים את העבר. גור, ויז'ניץ, בעלז, אמשינוב, באיאן וברסלב. פוניבז', מיר, טלז וגרודנא. בית כנסת עולי לוב, עולי טוניס, שאמי ובלדי. הכל הוא שימור וגעגוע. אנחנו לומדים את הספרים שלהם, של אותם יהודים שעלו השמימה בשואה, לובשים את בגדיהם, אוכלים את מאכליהם, קוראים בשמותיהם. אנחנו נושמים כל העת את האוויר והאווירה ששררו באירופה לפני מאה ומאתיים שנה.
זיכרון הוא דבר נחוץ, אך לא בשביל לצעוק "לקחו לי ולכן מגיע לי בחזרה". גם לא בשביל המסר "ניקח את גורלנו בידינו". הזיכרון חשוב כדי לקבל פרופורציות אמתיות לחיים, להתחבר למסירות נפש של קדושי השואה ולהבין את מקומנו בעולם. חשוב להעמיק את הזיכרון, אבל כשזוהי נקודת המוצא, השיטה שונה לגמרי.
יש גישה הרואה את העבר נחשל, ותופסת את ההיסטוריה בתור תהליך שבמהלכו אנו נחלצים אט אט אל הקדמה. ההסתכלות היהודית המסורתית היא שהעבר שלנו מפואר, ואנו הולכים ומתרחקים ממנו. הזיכרון הוא ניסיון להמשיך ולהיאחז במה שהיה לנו. החברה החרדית היא חברה זוכרת מעצם מהותה והווייתה, לא בתור ערך נוסף אלא בתשתית תפיסתה.
הדגשים של הזיכרון החרדי
יש לנו צורך אמתי וגדול ללמוד וללמד שואה, מסיבות מהותיות, חינוכיות ויהודיות. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם חולל אותה, וחייבים לשמוע את הקריאה שלו מתוך מאורעותיה. אם השואה היתה מתרחשת לפני אלפיים חמש מאות שנה, היו עליה פרקי נביאים, תוכחות, נבואות זעם ופרקי נחמה. אם היא היתה מתרחשת לפני אלפיים שנה, היו נכתבים עליה "מדרש איכה" ואגדות חורבן. אם היא היתה פורצת לפני תשע מאות שנה, רבותינו הראשונים היו כותבים עליה קינות. לפני חמש מאות שנה, המהר"ל היה מקדיש לה לפחות עשרים פרקים ב"נצח ישראל". אבל המשא נפל על כתפינו הצרות, ללמוד אותה, להעמיק בה, להתחבר אליה, אבל ובודאי לא להתעלם ממנה.
אם השואה היתה מתרחשת לפני אלפיים חמש מאות שנה, היו עליה פרקי נביאים, תוכחות, נבואות זעם ופרקי נחמה
רבים עוסקים בהנצחה. ב"יד ושם" ובאוניברסיטה העברית יש ראיונות מצולמים עם עשרות אלפי ניצולים, המספרים "מה עשו לנו". ב"גנזך קידוש השם" שבו אני עובד, יש אלפי עדויות של ניצולים שומרי מצוות המספרים "מה אנחנו עשינו". איך התמודדנו באותה תקופה נוראה מבחינה רוחנית. פיזית נוצחנו, אבל רוחנית יצאנו וידנו על העליונה.
כל חומר נבדק כשהוא במצב קיצוני. העמידות והחוזק שלו מתגלים רק בהקפאה ובהרתחה, בלחץ ובעומס. לא היה מקרה קיצון כמו השואה, והיא מגלה לנו אמיתות גדולות על עצמנו ועל העולם. להלן אמנה כמה לקחים מרכזיים העולים מן השואה, אשר ראוי להדגיש אותם בחינוך לזכרונה:
- בין ישראל לעמים: אנחנו "עם לבדד ישכון". הכל שונאים אותנו, ורק הקב"ה מצילנו מידם. איננו עם ככל העמים. ככל שהתקרבנו אל העמים, סבלנו מהם יותר.
- בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו: מן השואה ניתן ללמוד מה בין אלו שקיבלו חינוך יהודי ונספגו באמונה ובערכים אמתיים לאלה שלא. לאילו דרגות רוממות וקידוש השם הגיעו הראשונים, לעומת האחרונים. אירועי השואה יכולים ללמד אותנו רבות על כוחן של הקהילות ועל הצורך בתמיכה חברתית רוחנית.
- בין פרוזדור לטרקלין: אנחנו חיים בעולם עובר. העולם הזה אינו שייך לנו, הוא רק פרוזדור והכנה. זה לא מדכא. זה מרומם. אם קל לנו או קשה, נח או מסובך – צריך לעמוד בפרויקט ולהתקדם הלאה.
לפני מספר שנים הוקם מאגר שיעורים טלפוני על מאורעות השואה, בשם "יזכרם". מאתיים וחמישים השיעורים המוקלטים שלי בו צברו עשרות אלפי האזנות. הציבור שלנו צמא לשמוע. בתא הקולי של המערכת יש אלפי תגובות של שומעי השיעורים. המגיבים כולם חוזרים על אותו רעיון במילים דומות: "נפקחו לי העיניים להבין מה עשה סבא שלי", "למדתי מחדש מהו כח של יהודי", "הבנתי לראשונה למה אסור להתעסק בשטויות", "קלטתי למה אסור להישבר מקטנות". באותה הרוח דוברות מאות התגובות המתקבלות ממאזיני "גנזך-פון", קו הטלפון של "גנזך קידוש השם", שבו ניתן לשמוע עדויות מוקלטות של ניצולים. המאזינים שומעים את עדויות הניצולים על אשר עבר עליהם בשואה ועל השיקום שלאחריה, ונוכחים לדעת כי עם ישראל אינו "כצאן לטבח יובל" אלא גיבורי כח עושי דבר ה'.
בקו זה הם אינם שומעים רק על הגבורה של הפרטיזנים, אלא בעיקר על תפילות במסירות נפש ועל אכילת מצה על הדרגשים
בקו זה הם אינם שומעים רק על הגבורה של הפרטיזנים, אלא בעיקר על תפילות במסירות נפש ועל אכילת מצה על הדרגשים, על בנות בית יעקב ב"קרקוב" ועל התכנסויות "בתיה" בגטו ורשא. אב שומע על צוואות שהחזיקו ילדים עשרות שנים, עשיר שומע על כסף שאינו מועיל כלום ביום פקודה, עני שומע על התמודדויות גדולות יותר מקושי כלכלי. גם אנשים הרחוקים מתורה ומצוות השומעים כמה הקרבנו למען היהדות שלנו, מבינים פתאום שהיא אינה משהו שיכול להיות רק סרח עודף לקישוט. צאו וראו כמה קבוצות חילוניות נוסעות עם ארגונים כמו "ערכים" ו"נפש יהודי" לפולין וחוזרים עם הבנה חדשה על עוצמתו, גדלותו ומחויבותו של עם ישראל.
מה מלמדים?
לימודי שואה הם חינוך. העוצמה שלהם היא בכך שהמסר שלהם עקיף. סיפורי השואה הם סיפורם של ששה מיליון צדיקים, "הרוגי מלכות שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם", ועוד עשרות אלפי צדיקים שחיו, סבלו והתרוממו מתוך הצרות כדי להמשיך הלאה.
היינו רוצים ללמד רק על אמונה, על קבלת ייסורים באהבה, על השגחה פרטית בתוך מבול הרדיפות, על נצחיות עם ישראל ועל גדלותם של מקדשי השם, אבל בלי הרקע ההיסטורי הסיפור יהיה חסר משמעות
היינו רוצים ללמד רק על אמונה, על קבלת ייסורים באהבה, על השגחה פרטית בתוך מבול הרדיפות, על נצחיות עם ישראל ועל גדלותם של מקדשי השם, אבל בלי הרקע ההיסטורי הסיפור יהיה חסר משמעות. אם נבוא לילדינו ונספר להם "יהודים מסרו נפש ושמרו שבת", הם יביטו בנו במבט מבטל: "גם אני שומר שבת". רק על רקע הקושי מקבלות העדויות עוצמה ומותירות רושם מפעים.
"גנזך קידוש השם" משקיע שנים כדי לאסוף עדויות ומסמכים מאת הניצולים, על מוסרי הנפש שבשואה ועל הגבורה הרוחנית של עם ישראל. לתיעוד זה אנו מחברים מבוא היסטורי מקצועי, הנותן רקע והקדמה נחוצה למאורעות. כך כל אותו מידע קדוש הופך למנוע עוצמתי של מסר נצחי.
מצוה וחובה ללמד על גודל הצרות והכאב, להשתתף בצערן של ישראל, להתפלל לגאולה, ולראות את נס התקומה. אם מלמדים נכון, שנאת ישראל המקוממת שבשואה יכולה גם להיות מחזקת. אפשר לעלות על נס רק את הרשעות, אבל ככל שקולטים את האבסורד, את הייחודיות של שנאת ישראל, כשרואים איך שרדנו למרות ובגלל, מבינים מחדש את הפסוקים "עם לבדד ישכון" ו"לא געלתים לכלותם". הרקע ההיסטורי נותן המחשה מדהימה למסר של נצחיות הרוח היהודית.
מה עושים בפועל ?
בבתי יעקב, בתיכונים ובסמינרים, לומדים היום לימודי שואה ברמה מקבילה לנלמד במוסדות הציבור הכללי. יש עדיין מקום להשתפר, וככל שנצליח להחדיר יותר ויותר את המורשת האמתית שלנו, ככל שיבואו מורות להשתלם בחומר במבט חרדי, הן תראינה בע"ה ברכה גדולה בעמלן. שיעורי היסטוריה בנושא השואה יהיו השיעורים שיכו שורש וישאו פרי יותר מכל שיעור חינוך אחר. אולם כל זה בתנאי שלא נפזול החוצה בנחיתות, ולא ננסה לגייס חומרים ממקורות חיצוניים.
החלום שלי הוא לארגן בסמינרים מסעות לפולין… אפשר לתת לכל בת בסביבות גיל 18 מסע מטלטל לעומק הנפש, שישאיר בה רושם משמעותי לכל החיים
החלום שלי הוא לארגן בסמינרים מסעות לפולין. הרי כל תיכון חרדי משקיע כל שנה עשרות אלפי שקלים בתכניות ובמחנות קיץ. העלות גבוהה, הבלגן ענק, הסטנדרטים של התכניות הולכים ועולים והתועלת שלהם בינונית. לעומת זאת, מחירי הטיסות ירדו, האתרים בפולין פתוחים לכל. בערך בעלות זהה היה אפשר לתת לכל בת בסביבות גיל 18 מסע מטלטל לעומק הנפש, שישאיר בה רושם משמעותי לכל החיים. גם זאת, כמובן, בתנאי שהמסע ייעשה בצורה נכונה וידגיש את המסרים החשובים לנו.
כל האמור הוא בחינוך לבנות. בישיבות הקדושות, לעומת זאת, אין לגעת. הרבה דברים חשובים מתנפצים אל פתח הישיבה ולא יבואו בשעריה. תרגילי התעמלות ולימוד אנגלית גם הם נחוצים לחיים. בכל זאת, הדרך המסורה לנו היא ששנות הלימוד בישיבה הן "קודש לה'". עם זאת, בכל ישיבה יש היום תכנית לזמני הפנאי. מחנה קיץ בבין הזמנים, מלוה מלכה במוצאי שבת, שבתות גיבוש וכדומה. ניתן ורצוי להכניס לימודי שואה לתוך מסגרות אלה. חומרי הלימוד כבר קיימים וגם מרצים מן המוכן. אם רק נצליח לעורר את המודעות לצורך בידיעת השואה אצל המחנכים בישיבות, נוכל בנקל להגיע ללבם אל כל אותם נערים הלומדים בישיבות ולהותיר בהם רושם עמוק.
בתלמודי התורה, הדרך להטמיע בקרב המחנכים את לימודי השואה כבר סלולה. כיום, בשונה מהעבר, כל מלמד עובר השתלמות. דרך ההשתלמויות ניתן להעביר את החומר על השואה ואת הערכים הנלמדים ממנו אל המלמדים האחראים על חינוך הנפשות הרכות. יש להתאים סיפורים והמחשות שידברו אל צעירי הצאן, ולחשוף אותם, לגדולות ולא לנוראות. בעבר היתה קיימת הסתייגות מעיסוק בשואה בקרב תלמידי בית ספר יסודי, ונוצרה תחושה של "בריחה" מהנושא. אולם עם כל יום שעובר, הצורך בלימודי השואה מתקבל יותר והופך נצרך ואקוטי יותר. בעזרת השם נצליח להשתחל אל החלון הזה ולחולל דרכו רבות.
***
בתשעה באב אחד פנה אלי חבר וסנט בי: "אתה אינך מצפה לביאת המשיח, מכיוון שכאשר הוא יבוא, בתור מדריך פולין, לא תהיה לך פרנסה". תיקנתי אותו: חז"ל אומרים שכפי שהיום מספרים על גלות וגאולת מצרים, כך לעתיד לבוא יזכירו את היציאה מן הגלות הארוכה. באותם ימים שמחים יספר דור הגאולה על כל צרות וגלויות ישראל, "אז", כשנראה באמת כמה טוב הגיע מהם, "ימלא שחוק פינו". עלינו, היהודים המאמינים, להשקיע בלימודי שואה. הם ימשיכו להילמד תמיד, בגלות ובגאולה. רק הצליל והנימה ישתנו – מאבל לשמחה ומאפלה לאור גדול.
תמונה: Bundesarchiv, Bild [CC BY-SA 3.0], via Wikimedia Commons
הערה טכנית – נניח וגור זוכרים את העבר ע"י התנהגות גוראית, אבל מה עם חסידויות שנמחו (ויש כאלו).
הערות מהותיות:
א. השאלה אם העבר נחשל או מהודר אינה קשורה לסוגיית הזיכרון.
ב. אם אנשים זקוקים לסמלים … נו, באמת, וכי יש תכלית לביגוד החסידי, למשל, מלבד היותו טקס זכרון מהלך? וחסרים עוד טקסי זכרון רבים מספור?
ג. יש לי חשד שתמצית ההתנגדות לזכרון היא החשש מפני המסקנה "ניקח את גורלנו בידנו". כדאי לצטט מאיגרת הרמב"ם לחכמי מרשיל אודות האיצטגנינות: "וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים. ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו."
מסקנות המתעלמות מלקחים פיזיים אינן משהו ממש חכם, גם אם מדובר בפרוזדור.
בעבר היתה קיימת הסתייגות מעיסוק בשואה בקרב תלמידי בית ספר יסודי, ונוצרה תחושה של "בריחה" מהנושא. אולם עם כל יום שעובר, הצורך בלימודי השואה מתקבל יותר והופך נצרך ואקוטי יותר. בעזרת השם נצליח להשתחל אל החלון הזה ולחולל דרכו רבות.
זה שאלה מדוע לדעתך ברחו מזה?
הקלישאה המשומשת על כך שאנו זוכרים את גור ופוניבז', היא קשקוש מוחלט. אין לזה שום קשר לשואה ונדמה שהכותב אינו מבין באמת מה הם לימודי שואה.
הזדעזעתי לקרוא את המשפט הבא: "היינו רוצים ללמד רק על אמונה, על קבלת ייסורים באהבה, על השגחה פרטית בתוך מבול הרדיפות, על נצחיות עם ישראל ועל גדלותם של מקדשי השם, אבל בלי הרקע ההיסטורי הסיפור יהיה חסר משמעות".
משפט המתמצת מה היא השואה בעיניים חרדיות של ימינו. בושה וסילוף היסטוריה.
העדר האור מביא חושך וקיפאון לעולם כשמבינים שהאור והחיים וכל הטוב שהשם יתברך מביא לנו הוא לא מובן מאליו וכשקוראים את הקללות כל שנה ומבינים מה יכל להיות חס וחלילה אם .. זה הזיכרון האמיתי שיש מי שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית
אשריך עם ישראל עם נושע בה'
ונכון שצריך צבא אבל לא במקום האמונה שיש מנהיג לעולם שלא מפספס כלום
המאמר יפהפה,
ניכר כי הכותב הא מן התחום ומונח בתוכו היטב
המאמר מתחיל בשקר. אין ולא קיים מדריך שואה שיספר על המתה בגז מבחינה טכנית ולא יתן לשיר אני מאמין. אני אישית מכירה עשרות קבוצות שהיו במחנות השמדה ושרו אני מאמין בחבורות ובקול גדול. לכן ההרגשה שלי שיש כאן שקרן שמתחפש לצדיק . הזכירה נועדה כדי לתת לאדם דרך לעתיד. השפעתה היא על האדם לא בתור זיכרון של מצבה אלא משהו שנועד להניע לפעולה. לכן זכירת חסידויות ומה שלבשו וכל שאר הפרטים האלו מיותרת וחסרת כיוון.