במאמרה על אודות הספרות החרדית מגדירה רות קפלר היטב מהי ספרות ומהו מקומה ותפקידה בעולם הגדול. לספר סיפור זה לשקף את המציאות החברתית, אומרת קפלר. לפעמים אין צורך אפילו להטיף כיצד לתקן – די בכך שהספרות מציפה את הדברים, והקורא שת לבו לדברים שלא הבחין בהם קודם לכן. ואכן, כוחה של הספרות גדול, לא רק במקומות שהיא מטפלת, אלא גם – ויש שיאמרו בעיקר – במקומות שהיא מזניחה. במקומות שהיא משעתקת מערכות כוח לא שוויוניות, במקומות שהיא מתכחשת לקיומן של תופעות או מתעלמת מאוכלוסיות חלשות.
אלא שאז תוהה קפלר: מדוע הספרות שלנו אינה נראית כמו המציאות שלנו? מדוע היא כה דידקטית, עד שלפעמים נוצר הרושם שהיא מספרת סיפור של מישהו אחר? תשובתה לשאלה זו היא התלות של הספרות החרדית במדיום העיתונאי ה'מחמיר'.
חלקו השני של מאמרה של קפלר עוסק בספרות המבוגרים החרדית, או ליתר דיוק באי קיומה של ספרות מבוגרים חרדית. גם שם היא מציעה הסבר דומה. היא טוענת שאין בנמצא ספרות מבוגרים חרדית, משום שהסופרים נאלצים להתאים את מידותיהם למיטת סדום – לספרות המיועדת לבני נוער.
וכאן הקורא שואל: האם השאלה אינה טובה בהרבה מן התשובה? אחרי שאלה מהדהדת שכזו, ניאלץ להסתפק בתשובה פרקטית כל כך, שהספרות היא כזו משום שהמדיום העיתונאי הוא כזה? אבל למה המדיום העיתונאי הוא כזה? אולי אכן "יש שאלות חזקות מסך תשובותיהן"?
לאחר תיאור הספרות כשיקוף של העולם, מתבקש לחדד את הנקודה ולשאול… האם הבעיה היא שאין ספרות מבוגרים חרדית, או שמא הבעיה היא שבאמת אין עולם מבוגרים חרדי?
לאחר תיאור הספרות כשיקוף – אותנטי או מזויף – של העולם, מתבקש לחדד את הנקודה ולשאול על אודות הפיל הלבן שבחדר. האם הבעיה היא שאין ספרות מבוגרים חרדית, או שמא הבעיה היא שבאמת אין עולם מבוגרים חרדי? לא משום שצרכניה המבוגרים של הספרות חוששים שילדיהם ייחשפו לבעיות של מבוגרים, אלא משום שהם עצמם אינם מעוניינים בספרות מבוגרים.
קפלר עצמה מציינת שההתנגדות לספרים של ברטלר למשל לא נבעה רק מכך שאולי בחורות תקראנה את הספר, אלא כלשונה: "נשים רבות לא יכלו להכיל את העובדה שנושא כמו 'בעל עם הפרעת אישיות' עולה לדיון." זאת אומרת שמבחינתן – נשים מבוגרות – עדיף להתעלם מכך ולקוות שזה לא יקרה אצלנו. במקום אחר כותבת קפלר: "בדרך החינוך החרדית לא מקובל לחשוף בני נוער לדעות שונות, למורכבות וקונפליקט. בכך נמנעת מהם הזדמנות לפתח את אישיותם וללמוד להתגבר על קשיים." האם לא ניתן לחתום על המשפט הזה גם בהשמטת המילים "בני נוער"?
***
הרב אברמסקי זצ"ל נהג לתאר טעות מתודית מסוימת בדרך צחות, באמצעות קושיה ותירוץ על סדר התפילה. "מדוע יש הבדל בין תפילת שבת לתפילת חג או ימים נוראים?" היה שואל – "מדוע בתפילת שבת ניגש שליח הציבור של שחרית לעמוד במילים 'שוכן עד', בתפילת חג הוא ניגש במילים 'הא-ל בתעצומות עוזך', ואילו בתפילות הימים הנוראים הוא ניגש לעמוד ועל שפתותיו 'המלך'?" שיטות לימוד מסוימות, היה ממשיך הרב אברמסקי, תתרצנה את הקושיה באופן פשוט. בשבת ניגש החזן ב"שוכן עד" משום ששליח הציבור שלפניו סיים במילים "על כסא רם ונשא", ואילו בחג הוא פוצח ב"הא-ל בתעצומות עוזך" משום ששליח הציבור שלפניו סיים במילים "וכל קרבי את שם קדשו". בהתאם לכך, בימים נוראים הוא מרנן "המלך" משום ששליח הציבור שלפניו סיים במילים "הגיבור לנצח והנורא בנוראותיך".
"ומדוע זה באמת כך?" היה מוסיף הרב אברמסקי. מדוע שליח הציבור הראשון מסיים בשבתות במקום אחד ובחגים ובימים נוראים במקום אחר? "זו כבר קושיה אחרת!"
הנמשל שביקש ללמד הרב אברמסקי היה שאין לברוח משאלות על ידי הסטת תשומת הלב למגרש אחר, לשאלה אחרת. אלא שהסטת השאלה למגרשו של השני היא טקטיקה מקובלת במודע או בלא מודע במקומות רבים. לא לחינם אנו מכנים את הבורא "מסובב כל הסיבות" – קל מאוד להיתפס לסיבות מוקדמות בשרשרת, ולהסתפק ב'הסבר' שאיננו אלא הסטת השאלה למקום אחר. כך ניתן בקלות לחמוק משאלות קשות.
אבל מדוע המדיום העיתונאי מצנזר ומדוע המערכת החינוכית החרדית חוששת מלהתמודד עם שאלות של גדולים? שאלות אלו אינן מקבלות תשובה במאמרה של קפלר
במקרה שלפנינו אני סבור כי מאמרה של קפלר עושה את אותה הטעות. הוא עונה על השאלה באמצעות הסטתה לשאלה אחרת. מדוע הספרות החרדית היא דידקטית? בגלל המדיום העיתונאי. מדוע אין ספרות מבוגרים חרדית? בגלל חששות חינוכיים. אבל מדוע המדיום העיתונאי מצנזר ומדוע המערכת החינוכית החרדית חוששת מלהתמודד עם שאלות של גדולים? שאלות אלו אינן מקבלות תשובה במאמר.
***
אדם חכם אך חריף מדי טען בפני פעם כי העולם החרדי הוא חממה חינוכית, "גן עדן לילדים", כהגדרתו, אולם "גיהנום למבוגרים". בלשון אחרת ניתן לומר שהחרדיות היא חממה מעולה למי שמתכוון להישאר בה עד עולם, עטוף בצמר הגפן שמזכירה קפלר. אך למי שעלול להיפגש בהמשך בחיים 'אמיתיים' יותר – לא עם המגזר החילוני חלילה, אלא עם מורכבות רעיונית או אפילו רגשית – החממה אינה מועילה. ההיפך הוא הנכון: היא מייצרת פירות ענוגים מדי, שאינם מחוסנים מפני העולם שבחוץ.
העולם החרדי הוא חממה חינוכית… למי שעלול להיפגש בהמשך בחיים 'אמיתיים' יותר – לא עם המגזר החילוני חלילה, אלא עם מורכבות רעיונית או אפילו רגשית – החממה אינה מועילה
לא פלא אפוא שהגישה החינוכית המקובלת בחברה החרדית היא לנתק כל קשר עם מי שנחשף אל העולם והשתנה ולו במעט. הוא עלול לחזור הביתה ולהרעיל את כל החממה. ההגנה היחידה של הנמצאים בחממה היא קירותיה, ובלעדיהם אין להם כל יכולת התמודדות.
הספרות החרדית אינה מספרת סיפור של מישהו אחר. היא אכן משקפת את החרדיות, תמונת מראה נאמנה של גישת החממה. לא לחינם נראה כי "ברבים מדי מן הספרים הכל טוב, הכל יפה, הכל מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם". אין זה עיוות של תמונת המציאות, אלא שיקוף מדויק של הגישה החרדית. זהו תיאור של החממה, של "גן העדן לילדים".
הבעיה של החרדיות אינה המחסור בספרות מבוגרים; הבעיה היא שאין בה עולם מבוגרים.
***
רגע לפני שיסקלוני באבנים, אֶתָּלֶה באילן גדול: ביקורתו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל על ספרות הגדולים, ואם לא על הספרות, על הדרך שבה אנו מספרים עליהם. וכה כותב הרב הוטנר במכתב לתלמיד שהתלונן שהוא אינו רואה את עצמו מתקדם מבחינה רוחנית:
רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
[….] באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
הרב הוטנר מתלונן על הדרך שבה אנו מספרים על גדולינו. אך הביקורת שלו איננה מסתכמת בספרות או בסיפורי צדיקים. הוא מעדיף להישיר מבט אל החיים, לדעת שיש פער בין המצוי לרצוי ולא להתכחש לקיומן של נפילות. זו אינה ביקורת על הספרות. הספרות רק מבטאת את הקיים. אם הקיים מנותק מן המציאות ובכוונה תחילה, גם הספרות תהיה כמוהו.
הביקורת של הרב הוטנר איננה על טיבה של הספרות או על היעדרה, אלא על הנזק לחינוך בהיותה פלקטית כל כך – על כך שהיא מחמיצה את המטרה החינוכית ולעתים אף מזיקה לה
קפלר מעדיפה למסגר את הטענה על אודות העדר ספרות מבוגרים חרדית בעולם הספרות, ולטעון שהבעיה נובעת מסיבות פרקטיות גרידא. האופן שבו הרב הוטנר מנסח את דבריו מלמד אותנו שזו רק הסטה של השאלה למגרש אחר. אין ספרות מבוגרים חרדית, משום שאין עולם מבוגרים חרדי. הביקורת של הרב הוטנר איננה על טיבה של הספרות או על היעדרה, אלא על הנזק לחינוך בהיותה פלקטית כל כך – על כך שהיא מחמיצה את המטרה החינוכית ולעתים אף מזיקה לה.
***
המתח בין מצוי לרצוי, ימיו כימות עולם. שאלה חינוכית זו אינה קלה להכרעה, ולמשוואה יש שני צדדים ומחירים לא פשוטים. ויתור מוחלט על שאיפה להגביה עוף, מחירו גבוה מאוד. לא כדאי אפוא להפוך את המצוי לרצוי, לטעון שאי אפשר יותר ולוותר על המתח הקיים בניסיון להשתפר. אך מאידך גיסא, הגבהת הרף אל הבלתי מושג עלולה לרפות ידיים.
הסתרת מורכבות החיים, דילמות אמוניות, מצוקות רגשיות ובעיות חברתיות, נובעת מכך שהספרות החרדית (ברובה) בחרה צד. למעט סופרים אחדים (וקפלר עצמה נמנית עליהם), הזרם העיקרי בוחר בציור עולם ורוד, שבו חוטאים נענשים באופן של מידה כנגד מידה, ועושי הטוב מקבלים את שכרם מידית. בעלים מתעללים אינם קיימים שם. הרוע העלול להסתתר בפאתי השכונה אינו זוכה לשֵם, אפילו במאמרה של קפלר, משל היה "ההוא שאין להזכיר את שמו". רק עובדים סוציאליים יוכלו לספר לנו מה גבוה המחיר שהתכחשות זו גבתה מרבים כל כך. הרי ממה שאיננו קיים – אין צורך להיזהר. בשאלה אם לבחור בשפה נקיה או בחיים נקיים, נדמה שרבים בחרו בחירה קלה מדי.
לולי היה לבחירה זו מחיר גבוה, היה ניתן להשלים אתה. אמנם "ספרות" מוגדרת אי-שם, בחוץ וברמה התיאורית, כמי שבאה לספר סיפור אמיתי ואולי להציף בכך מצב הדורש תיקון, אך הספרות שלנו היא חינוכית. היא באה לתאר לאן עלינו לשאוף. יהי כך אפוא. אלא שבהשלמה עם מצב עניינים זה טמון סיכון של ממש, כפי שקפלר מציינת בעצמה: "כך קורה שהאנשים מעצבים את ספרותם – וספרותם מעצבת אותם, במעגל החוזר על עצמו." ספרות שאיננה מגלה, בהכרח היא מסתירה. ספרות המתארת עולם המורכב מגברים בלבד, מייצרת הדהוד חוזר בעולם האמיתי, והוא שואף לשעתק את הספרות ולייצר עולם המורכב מגברים בלבד.
ספרות שאיננה מגלה, בהכרח היא מסתירה. ספרות המתארת עולם המורכב מגברים בלבד, מייצרת הדהוד חוזר בעולם האמיתי, והוא שואף לשעתק את הספרות ולייצר עולם המורכב מגברים בלבד
אני מבין היטב את הרצון של "המודיע" לעמוד בדרישות גבוהות כל כך, כדי שהעיתון יותאם לנערים חסידיים. אבל כיצד קפלר, שמבינה גם היא שהספרות מייצרת מציאות, יכולה לתאר באדישות את נסיונו המוצלח של ברוך לב להפוך את יונה ליונה תמימה? ולוואי היה זה רק מעגל. הלא זו ספירלה המזקקת את התיאור ואת העולם הבלתי אפשרי שלה עוד ועוד.
אלא שאינני בטוח שקפלר עצמה לא השתמשה כאן בטכסיסו של לב. כשהיינו צעירים נהגנו לומר: "מדברים אל הכלה ומתכוונים לחמות." אני מתאר לעצמי שגרסה צנועה יותר של המכתם תנסח זאת אחרת: מדברים אל החתן ומתכוונים לשווער. ייתכן שקפלר מותחת ביקורת על ספרות מבוגרים חרדית, אך היא איננה הנמען האמתי של ביקורתה. זו רק דרכה המעודנת והצנועה למתוח ביקורת על עולם המבוגרים החרדי בלי לקרוא לילד, תרתי משמע, בשמו.
אהבתי את המשפט (שאני לא ממש מסכימה אתו) "הבעיה של החרדיות אינה המחסור בספרות מבוגרים; הבעיה היא שאין בה עולם מבוגרים."
אבל,
כשאני משווה עם בנות גילי שאינן דתיות את חומר הקריאה משנות הנערות שלנו – ובכן, קראנו את אותם ספרים. האסופית, נשים קטנות, שרה גיבורת נילי… כיום – הן ילדי והן ילדיה קוראים ספרים שונים לחלוטין. ובהקשרים מסוימים נראה לי שהספרים שקוראים ילדי דומים לספרים המשותפים שקראנו הרבה יותר מהספרים שקוראים ילדיה. התום. השלמות. הניקיון. הויקטוריאניות…
אני לא בטוחה שאנחנו צריכים לחפש לעצמנו או לילדינו ריגושים מסעירים חושפי כל. אני רוצה ספרים טובים. איכותיים, תקינים לשונית והיסטורית. וממש לא נורא אם יהיה שם מוסר השכל כל עוד נעשה הדבר בטוב טעם. היום יש לא מעט ספרים כאלו, שחלק ממחבריהם מופיעים בגיליון מיוחד זה. שאו ברכה.
תגובה יפה, תודה. רק תחושת תיקון למשפט זניח – ההתנגדות הגדולה לספריה של ברטלר אינה מתחילה כלל בספרה על הפרעת אשיות בה לוקה הבעל, היא קדומה בהרבה ומקורותיה מקצועיים. שיטות הטיפול המובאות בספר הינן לוקות בבורות רבה ועל פי דעות מקצועית שקראו ונחשפו – מסוכנות.
מעולה ונכון. אך שוב היסטת את השאלה ועזבת אתה לגורלה: מדוע אין עולם מבוגרים חרדי?
התשובה לדעתי שיש גם יש עולם כזה, והוא: הרחבה של עולם הילדים. ותוכן מזיק הוא כידוע חמור יותר מהעדר תוכן. והדברים ארוכים ודיון כבר גדוש לעייפה.
עד היום חשבתי שישנה בעיה כלל עולמית-אנושית, של רדידות וחוסר טיפול בבעיות עקב מרוץ החיים, והנה מגיע מר פישהוף וחושף כי רק מצמצום חשבתי כך – העובדה שנחשפתי לאנשים וספרים רבים מהעולם החילוני ולא מצאתי אצלם "מציאוֹת גדולות", אינה מחפה על המציאות האחת והיחידה שהרדידות הזו קיימת רק בציבור החרדי על ספרותו ועיתוניו, ואילו בציבור החילוני האנשים חושבים ומעמיקים, בעיות החיים זוכות לטיפול מאסיבי ומעמיק, בעיתונות ובספרות, והכל הפלא ופלא.
טוב מאוחר מלעולם לא, מאחר שלא הצגת דוגמאות מהשטח או אסמכתאות, אבקשך – בהקדם התנצלות על הסטת מגמת הטור – להפנותני למקומות מתאימים; יש לי שכן גרוש שחי עם שני ילדים והוא סובל מכך מאוד, אולי ישנו איזה טור מתאים בעיתון לאנשים חושבים? אבל לא משהו רדוד ברמת יתד, משהו מוצלח ככה עם ראש על הכתפיים. אה.. ויש לי גם בת-דוד שסובלת מאלימות מילולית קשה בביתה פנימה, בטח יש לזה מענה מוצלח בנפוץ במדינה שבוודאי משקף את פני החברה הנאורה. ועל הדרך, אולי תמליץ משהו מעיתונות הדת"ל שמתאים לבני שמתמודד עם ספקות באמונה, לאחר שהציץ ונפגע, וראה כמה הוא חי בעולם שקרי. ואולי תפגיש אותי עם סתם אנשים ממוצעים מהחברה החילונית שמן הסתם יש להם קביעות יומית או שבועית ללבן נושאים אלו בצורה בוגרת ומעמיקה.
ברכות יחולו על ראשך.
אכן, יש בעיה כלל עולמית של רדידות.
אבל בכל חברה יש חלק מסוים מתעמק יותר.
גם בחרדית.
אבל, וכאן הבדל, בציבור אחר נושאים כמו שהעלית מטופלים בספרים, כתובים במאמרים. לא בנפוץ במדינה אבל בעיתונים אחרים, במוספים, ברשת ובספרות כן. לא מעט ספרים מציגים התמודדות.
בצבור החרדי לא.
מי שמתמודד או קשה לו לא מוצא הדהוד בעתון ולא בספרות. ואילו בספרות כללית בהוצאות לא חרדיות, כן.
למי שאין בזה צורך לא מרגיש בחסר.
למי שיש, ספר או מאמר יכול לעשות לא מעט.
אבל הוא נאלץ לקנות אותם לא בגיטלר או בספרי אור החיים.
מאמר יפהפה וצודק.
הייתי משנה רק את הכותרת: 'גן עדן של בת יענה'..
לצערי, זו המציאות, במקום להתמודד עם בעיות, להציף ולפתור אותן, מעדיפים לשתוק ולחכות שזה יעבור.
ראה פרשת ה'משגיח'..
כל מילה!
מאחר ואני איש תמים שלא מבין רמזים, אבקש מכותב המאמר, כמו גם ממכובדי שלמה טיקוצינסקי, לציין דוגמאות למחסור בעולם של מבוגרים, די לי בשתי דוגמאות (הדוגמה של הרב הוטנר שכבר הוזכרה כאן היכן שהוא, לדעתי, די שולית).
ועוד אשאל, האם הנכם בטוחים שבגרות כמו זו שבה אתם עוסקים הינה בגרות אובייקטיבית; האם לא יתכן שבגרות היא דבר סובייקטיבי?
גן עדן של מבוגרים זה דבר מקסים,
השאלה מה קורה למי שנתקל בבעיה קלה או קשה שמשום מה לא נמצאת בגן העדן הזה,
ואין לה שם כי היא לא קיימת..
אין לה פתרון כי היא איננה..
אין תיקון כי לא מכירים בה..
בהיצמדות למשל של הרב אברמסקי:
אם ישאלו את רב בית הכנסת על שינויי התפילה בין החגים והשבתות, יהיה בכך משום התחמקות לענות כנ"ל.
אבל אם ישאלו את חזן השחרית מדוע לא התחיל כבר ב"הקל בתעצומות" – התשובה היחידה הנכונה, היא מפני שחזן הפסוקי הזמרה כבר אמר את הקטע הזה, אשר על כן תפקידו מתחיל רק ב"שוכן עד". מכיוון אין זה מסמכותו לעסוק בגבולותיו של חזן הפסוקי דזמרה ואו חזן בית הכנסת, הרי שזהו התשובה היחידה וגם המספקת שעליו לענות.
ולנמשל, בלי היכרות אישית עם קפלר, יש להניח שהיא איננה סבורה שיש לה הסמכות והיכולת לעסוק בשינוי סדרי עולם תפיסתיים ועקרוניים בציבור החרדי.
אשר על כן, היא רק ביקשה, מן הסתם בכנות, לערוך שינוי מסויים בתחום שבו היא פעילה – בתחום הספרות, ולא שינוי רדיקלי באורחות חייו של הציבור החרדי.
אם אכן כך הדבר, יש לברך על כך שהיא עדיין לא הושפעה מהתפיסה המשונה שחדרה בעולם המערבי, לפיו אדם שחונן ביכולת ביטוי טובה, בפרט בכתב, נעשה למעין מדריך רוחני והוגה דעות. (עד כדי שסופרים יכולים לחתום על כרוז סטייל מועצת גדולי התורה הקורא ליציאה מלבנון, למשל, ושראיונות בגלי צה"ל נערכים עמם באותה חרדת קודש בה נערך ראיון ברדיו קול חי עם להבדיל הרב בעדני).
משום מה, תפיסת גבולות הסמכות הזו, והבקשה לעסוק בנושא הספרות פרופר – נתקלה כאן באתר בחוסר הבנה, שנובעת אולי מעצם טיבו של האתר, שכופר בתפיסה זו ככל הנראה מכל וכל.
ידידי, אתה טועה וגם סותר את עצמך.
טועה, כי לא זו תהיה תשובתו של החזן. האם הוא ייגש בשבת ל״המלך״ באם החזן שלפניו ברח מוקדם מדי? והאם הוא יוותר בימים הנוראים על המלך, כי החזן שלפניו נסחף? דון מיניה, והעמד במקומנו.
ואם כן, חזן שוטה הוא ולא בשופטני עסקינן.
סותר את עצמך, כי אתה מתנגד לעומק והרוחב שהציבור הכללי מייחס לסופרים, אבל אתה מעקם שמיים וארץ כדי לתרץ את דבריה של סופרת. ואולי הלכת בדרכו התמוהה של כותב המאמר, ואליבו כתבת.
1. החרדיות מעקרת (בכוונה?) במידה מסויימת את הרגש.
2. חוששני שהצינזור הספרותי אינו נובע כל כך מענייני צניעות כמו מהכוונה להרים מסך בין החברה החרדית לאחרות
בחברה החרדית ישנן מוסכמות שאין לאף אחד, גם לא לסופרת "נועזת" כמו רותי קפלר, לערער עליהן. שום עיתון חרדי לא יעז לפרסם סיפור על אלימות במשפחה, התעללות בילדים או חזרה בשאלה בגלל דיסוננס שהגיבור הספרותי אינו יכול להכיל.
הצנזורה של העיתונים הנ"ל כל כך הדוקה, שאפילו פעולה רגילה שאין בה פגיעה בדת, יכולה להימחק. לדוגמא: עיתונאית שכתבה פעם והפסיקה בגלל הצנזורה המטופשת הזאת, כתבה פעם שעבר עליה יום קשה ולחוץ וכל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היתה אמבטיית קצף מרגיעה. את הקטע "המתירני" הזה השמיטו והעירו לה על כך…
ברור שדברים שממש מטרידים בני אדם, גם חרדים, כמו בעיות שלום בית, אי התאמה זוגית, אהבה, בעיות גיל ההתבגרות וכד', אין להן מקום בספרות החרדית. גם לא במתכונת "מכובסת". אז מה אתם מצפים למצוא בספרות חרדית?
חריף, אבל יפה מאוד. העניין הזכיר לי את ההתנגדות לעשייתו של גדול. ששם טענו שיש שם סיפורים נכונים אבל לא ראויים בגלל שזה יקלקל הציבור שהתחנך לחשוב על הגדולים כמנותקים מן החומר בחייהם.