במאמרו "על דעת המקום ועל דעת הקהל" מעלה ישראל גרובייס את שאלת היחס בין השבועונים לעיתונים המפלגתיים. לדבריו, העיתונים המפלגתיים אינם ממלאים את מטרתה המקורית של העיתונות החרדית: להציב אלטרנטיבה לעיתונות החילונית. לטענתו, השבועונים נכנסים לתוך פרצה זו בהיותם על-מפלגתיים וא-פוליטיים, ולכן כיום דווקא הם מקיימים את תפקידה האותנטי של העיתונות החרדית.
דבריו של גרובייס יפים וחשובים והם אכן תורמים להבנת התהליכים ההיסטוריים שעברו על העיתונות החרדית ולזיהוי המקום שבו היא עומדת כיום. בדברי להלן אבקש להאיר היבט נוסף של תרומת השבועונים לחברה: ההיבט החברתי. כפי שאני רואה את הדברים, השבועונים תורמים רבות ליצירת מכנה משותף בין חלקיה השונים של החברה החרדית, לפיתוח שפה שבה ניתן לדבר איש עם רעהו ולהגברת הסובלנות.
יצירת מכנה משותף
היומונים, באופן מוצהר, מציגים אג'נדה אחידה של קהילה מסוימת. ההזדהות הקהילתית גוזרת שחברי הקהילה חייבים להיות מנויים על "העיתון הנכון", המחבר אותם להווי הפנים-קהילתי וחושף אותם לאירועים המשמעותיים ולהוראות המנהיגות. בניגוד אליהם, זכות הקיום של השבועונים נגזרת מכך שהם אינם מייצגים קבוצה אחת ביהדות החרדית, אלא יוצרים במה רחבה למגוון הדעות הקיימות בציבור. אם יעדיפו השבועונים חוג אחד על משנהו, הרי שיהפכו להיות שוב עיתון מפלגתי צר, ובכך יצמצמו את קהל היעד וייכנסו לתחרות עם העיתונות היומית במגרש שבו היא תזכה ליתרון ברור. מתוך רצון להגיע לספקטרום קוראים רחב ככל היותר, מעניקים השבועונים ביטוי הולם לכל הרוחות המנשבות בקהילות החרדיות השונות, ופורשים בפני הקוראים את כל הססגוניות החיובית התוססת בחברה החרדית.
זכות הקיום של השבועונים נגזרת מכך שהם אינם מייצגים קבוצה אחת ביהדות החרדית, אלא יוצרים במה רחבה למגוון הדעות הקיימות בציבור. אם יעדיפו השבועונים חוג אחד על משנהו, הרי שיהפכו להיות שוב עיתון מפלגתי צר, ובכך יצמצמו את קהל היעד שלהם
גרובייס מציין כי אחד הטיעונים העיקריים נגד השבועונים הוא החתירה שלהם להגיע לקהל קוראים רחב ככל היותר, מתוך מניע כלכלי:
האינטרס הכלכלי, טוענים המתנגדים, מוביל בהכרח ניסיון לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור. הצורך הכלכלי לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהלים, כדי להשיג כמה שיותר קוראים, מכריח את הכותבים לרצות את כולם ולהחניף לקצוות הפתוחים של החברה החרדית. לטענת המתנגדים, פתיחות תקשורתית זו היא ערך פסול עבור מי שמקפיד על חינוך ילדיו ושומר את ביתו מהשקפות זרות.
אלא שהרצון "לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהלים", גם אם הוא נולד מתוך כורח כלכלי, הרי שיש בכנפיו ברכה. מדי שבוע עומדים השבועונים למבחן מחדש אצל קוראים מכל גווני האוכלוסייה, והם מוכרחים למצוא או להמציא שפה המשותפת לכולם. המושג 'נהרא נהרא ופשטיה' מקבל בהם משמעות מלאה – כל הנהרות הלגיטימיים שבקרב יהדות התורה זורמים בין דפי העיתון. בשבועונים יש מקום לכל אחד להביע את דעתו ואת השקפתו בשאלות העולות על הפרק, כל עוד לא הכריעו גדולי ישראל בנושא. יש בכך אתגר מסוים של הליכה בין הטיפות, שכן אין לפגוע בעקרונות הבסיסיים של אף קהילה, ולא רק באלו המקובלים על כלל הציבור החרדי; ומנגד, לעתים יש אפשרות להביא מגוון דעות, ולהעמידן זו מול זו בלי להכריע ביניהן. כללו של דבר, גם אם נראה בסובלנות של השבועונים פועל יוצא של אינטרס כלכלי, הוא עדיין מייצר יחס של כבוד לכל אחת מן הקהילות ומן הדעות ברחוב החרדי.
התועלת בהצגת עמדות שונות
באופן אישי אני מאמין כי חילוקי דעות הם דבר טבעי ואף מועיל. באמצעות הצפת חילוקי הדעות שבין הקהילות השונות, יכולה כל קהילה לברר את ייחודיותה ולעצב את דרכה. רק המחלוקת, כאשר איננה לשם שמים, היא המכוערת, ואילו חילוקי הדעות מפרים את כל הצדדים. יתרה מזו, גם אם נשאף לאיזה עידן אידיאלי שאין בו חילוקי דעות, הרי שכיום אלו מהווים חלק מהמציאות שבה אנחנו חיים. אם אנו מעדיפים לחיות בשלום למרות אי-ההסכמה, על פני איבה ועוינות מתמידות בין איש לבין שכנו, אין מנוס אלא לחיות ביחד ולפתח שפה משותפת המאפשרת זאת.
אם אנו מעדיפים לחיות בשלום למרות אי-ההסכמה, על פני איבה ועוינות מתמידות בין איש לבין שכנו, אין מנוס אלא לחיות ביחד ולפתח שפה משותפת המאפשרת זאת.
השבועונים, הפתוחים בפני כל החוגים, מגבירים את הסובלנות במחננו, שלצערי אינו סובל מעודף מידה זו. אני נפגש לא אחת עם כאלו המבקרים אותנו (את עיתון "משפחה") על כך שאנו נותנים במה חופשית לדעות שונות. ביקורת זו נובעת מתפיסה שאין לתת לאדם המחזיק בדעה שונה משלך זכות להתבטא. גישתה היא שבכל נושא ונושא ראוי ש"ייקוב הדין את ההר" ומילים ארסיות יפלחו כחץ משוח את לב בר הפלוגתא. מבקרים אלו אינם מבינים ששלילת זכות מתנגדיך להביע את דעתם לא מחלישה אותם או גורמת להם לאמץ את דעתך, אלא מוסיפה שמן למדורה ומגבירה את האיבה בין הקהילות.
פתיחותם של השבועונים תורמת קצת להורדת המתח שבין המחנות. וכבר אמר רבי יצחק מוורקא על הפסוק הכתוב אצל יוסף: "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו להמיתו" – כאשר רואים את המתנגד לנו רק "מרחוק", אזי "ויתנכלו להמיתו". אולם, כאשר מתקרבים קצת, משתנה המבט, וגם אם לא מסכימים עם העומד מולנו, כבר לא מבקשים "להמיתו".
השבועונים אינם מנסים לחנך את הציבור ואינם מתיימרים להיות מגדלור המכוון את הקהל לאורו. הם מכירים בכך שלכל אדם בחברה החרדית יש עולם רוחני ייחודי; חצר חסידית או קהילה אברכית; ישיבה ליטאית או ישיבה ספרדית; לכל אחד רב משלו, נוסח שונה בתפילה ופסקים אחרים בהלכה. השבועונים מגלים את האחדות שמאחורי הריבוי: לא כולם עשויים מעור אחד, אך בכל זאת הם מצליחים יחד להוציא לאור עיתון אחד.
*****
להבנתי, השבועונים הם שלב בוגר יותר של העיתונות החרדית. הם נטלו צעד קדימה בהגשמת המטרה שהציבו גדולי ישראל בהקמת העיתונות החרדית, והם נותנים מענה לאנשים הסקרנים לדעת את המתרחש מעבר לד' אמותיהם ומסוגלים להתבונן גם מחוץ לחוגם. הם כלי ביטוי לאנשים המוכנים לשמוע את דעתו של השני ומסכימים שאין לשלול ממנו את הזכות להביע אותה. הם נועדו עבור אלו המכבדים גם אנשים שאינם משתייכים לקהילה המסוימת שלהם, ומבינים כי קיימים זרמים שונים בחברה. השבועונים אינם מתיימרים אמנם להורות דרך, אך הם מחנכים לסובלנות. הם נוטעים בקורא את ההכרה שגם רעו למד בישיבות כמוהו – גם אם סגנון הלימוד שונה – וגם הוא הסתופף בצל רבותיו; גם הוא ספג מהם תורה ויראת שמים, ובזה הוא משתייך אל הציבור החרדי, גם אם הוא חושב קצת שונה ומתפלל בבית כנסת בנוסח תפילה אחר. וכך, בזכות השבועונים יכולה החברה החרדית לראות את עצמה מקשה אחת.
תמונה ראשית: Bigstock