במאמרו "על דעת המקום ועל דעת הקהל – על התמורות באופייה של העיתונות החרדית", סוקר ישראל גרובייס בצורה נאה ומתומצתת את השתלשלות התפתחותה של העיתונות בציבור החרדי, משחר הקמתה ועד היום. לדבריו, מטרתה המקורית של העיתונות החרדית הייתה יצירת תחליף ראוי לעיתונות המשכילית. מסיבה זו, העיתונות העל-מפלגתית של ימינו קרובה למטרת מייסדי העיתונות יותר מהעיתונים המפלגתיים. כמותם, גם היא על-מפלגתית וא-פוליטית, ועל כן היא תחליף ראוי יותר לעיתונות החילונית בת-זמננו.
הצורך באלטרנטיבה כיום
ברצוני לבקר את טענתו של גרובייס מכמה היבטים. ראשית, גרובייס מניח כי כיוון שהעיתונות החרדית החלה את דרכה כעיתונות תגובתית של בדיעבד, הרי שזו היא צורתה האידיאלית. אולם, יצירת תחליף לעיתון חילוני אינה ערך לכשעצמו, והיא אינה "מקדשת" את העיתונות התגובתית. בימיה הראשונים של העיתונות החרדית, הוצאת עיתון על-מפלגתי וא-פוליטי הייתה טקטיקת ההגנה הטובה ביותר מפני אתגרי השעה. אולם, אין להסיק מכך כי גם בדורנו יש צורך ביצירת תחליף. בכל דור מוצאים הרבנים ומנהיגי הציבור את הדרכים להתמודדות מול פגעי התקופה ואיומיה. בשנות היווסדותה של העיתונות החרדית, הקמת עיתון כאלטרנטיבה לעיתונות החילונית הייתה אחת מן הדרכים שננקטו בכדי לשמר את בני הדור. כיום ישנם אתגרים שונים, ודרכי התמודדות שונות. העיתון שהחל את דרכו בתור תגובה של בדיעבד, הפך בחלוף השנים לכלי ביטוי לגיטימי שבכוחו להתוות הלך רוח ציבורי. הנחת גרובייס כי בדורנו קיים עדיין הצורך להעמיד תחליף לעיתונות החילונית טעונה בדיקה ותימוכין.
כפי שמראה גרובייס, בימיה הראשוניים של העיתונות החרדית רווחה תופעה של צעירים ומבוגרים הנמשכים לקריאת עיתונים משכיליים. בתור תגובה לכך, יסדו גדולי ישראל בזמן ההוא עיתונות חרדית מסוג מסוים. אולם, לו יצויר שהציבור באותן השנים לא היה נמשך לקריאת העיתונים וכתבי העת המשכיליים, סביר להניח כי איש לא היה פועל בכדי ליצור אלטרנטיבה תורנית. מתוך כך ניתן להסיק כי אין להניח צורך מקביל בימינו אלא בהינתן תנאים דומים, דהיינו מציאות שבה לולי תחליף תורני הולם עלולים בני התורה לתור אחר העיתונות החילונית. כאן עולה השאלה: האמנם? האם אכן העדר תחליפים ראויים בדורנו יגרור סחף לכיוון העיתונים החילוניים?
האם יש חשש כי לולי העיתונות החרדית, בני תורה עלולים לצרוך את עיתוני הזמן?… השערתי היא כי כיום אחוזים גבוהים מהציבור החרדי לא ייסחפו אחר תקשורת חילונית, גם ללא אלטרנטיבה תורנית.
לדעתי, יש הבדל גדול בין האתגר של דור ה"אמרי אמת" וחלוצי העיתונות החרדית, לדורנו אנו. בתקופה הראשונה של העיתונות החרדית (וכן בתקופות המוקדמות של הציבור החרדי בארץ), הסכנה בעיתוני ההשכלה הייתה קריאת דברי כפירה וחשיפה לדעות שאין רוח חכמים נוחה מהם. כיום, ובניגוד לתקופות ההן, קריאת חלק גדול מהעיתונים כרוכה באיסורי הלכה חמורים, בעיקר בשל בעיות פריצות שבלתי אפשרי שלא להיחשף אליהן.[1] האם יש חשש כי לולי העיתונות החרדית, בני תורה עלולים לצרוך את עיתוני הזמן? סביר אמנם להניח כי ישנם כאלו שלולי המדיה החרדית המודפסת היו צורכים את המדיום החילוני בשלל צורותיו, וכי עבורם התחליף מהווה 'הצלה', אך השאלה היא כמה אחוזים מהציבור עונים להגדרה זו? השערתי היא כי כיום אחוזים גבוהים מהציבור החרדי לא ייסחפו אחר תקשורת חילונית, גם ללא אלטרנטיבה תורנית. לצד זה, קיים מיעוט שאף תחליף חרדי לא יספק אותו, והוא יצרוך תקשורת חילונית בכל מקרה. בתווך, נמצאים אלו שעבורם המדיה החרדית המודפסת מהווה תחליף לעיתונות החילונית – אלא שלהערכתי הם אחוז קטן מכלל הציבור. מסיבה זו, נראה בעיני כי טענת גרובייס שהשבועונים נצרכים בתור אלטרנטיבה תורנית לעיתונות החילונית בת זמננו אין לה על מה לסמוך.
עם זאת, עדיין יש מקום לדון בטענת גרובייס מהפן העקרוני: גם אם השבועונים לא נחוצים לשם הצלת הציבור מהעיתונות החילונית, עדיין אלטרנטיבה תורנית לעיתונות החילונית היא לכאורה מטרה ראויה, ולו בשביל אותם אחוזים שיצרכו עיתונות חילונית בהעדרה. אלא שכאן עולה שאלת המחיר המשולם לשם יצירת האלטרנטיבה.
מחיר האלטרנטיבה
יצירת אלטרנטיבה לעיתונות החילונית בת-זמננו דורשת ויתורים לא מעטים על מידת חרדיותו של העיתון. כדי שעיתון מסוג זה יהיה אלטרנטיבה ראויה למתחריו החילוניים אין די בעושר ויזואלי, אלא יש גם צורך בהתאמה של תכניו ומגמותיו לקו המושל בעיתונות החילונית. לשם כך, כמעט הכרחי לוותר על חלק מהעקרונות והערכים של החרדיות השמרנית ואורח חינוכה. כך נוצרת למעשה עיתונות חרדית בסגנון חילוני, ההופכת לחלק לגיטימי מהמדיה החרדית.
ככל שמדובר בציבור שעבורו השבועונים מספקים תחליף לעיתונות חילונית, הרי שזה הרע במיעוטו. דא עקא, שבין אם נרצה ובין אם לאו, ברגע שעיתון מוצג לכלל הציבור, אחוזים משמעותיים מהפילוח הראשון (כאלה שלא יחשפו למדיה חילונית בכל מקרה) צורכים גם את השבועונים. באופן זה הם נחשפים לתכנים בסגנון חילוני, אשר היו נמנעים מהם לגמרי בהעדר אלטרנטיבה חרדית לעיתונות החילונית.
נמצא אפוא כי לתיקון הנעשה בקרב הצורכים את המוצר בתור תחליף ישנו מחיר של קלקול בקרב אלו הצורכים אותו בתור מוצר ראשוני. עבור האחרונים, היחשפותם לתכנים המוצגים בעיתונות האלטרנטיבה, בשבועונים, עלולה לפגום בדרך חינוכם ובאורח חייהם.
חשש זה הוא שהוביל את גדולי ישראל להתנגד לשבועונים מכל וכל, ולחתום על הניסוחים החריפים דלהלן:
כל השבועונים והחינמונים, כולל עיתון "משפחה", מסלפים ומטשטשים את השקפת תורתנו הקדושה שקיבלו מרבותינו, וחלילה להכניס עיתונים מסוג זה לבית, או לסייע בידם בכל אופן שהוא. ופשוט שכל סוג עיתונים כאלו לא שייך לתת שום הכשר כלל.[2]
באנו בזאת להביע כאב על הדברים אשר הובאו לאחרונה בשבועון "משפחה" אשר ניכרת בהם המגמה המתמשכת להכניס ערכי עולם החיצון לתוככי עולמנו, ובכך נגרם נזק רב לערכים נעלים ומקודשים אותם אנו עמלים להנחיל. על כן יש להתרחק מהם ומכל השבועונים למיניהם.[3]
סביר להניח שגם החותמים על המכתבים הנ"ל מסכימים כי אלה שעלולים לצרוך תקשורת חילונית, מוטב שיצרכו שבועונים אלו, חרף מגרעותיהם. חששם הוא שמא אלה שבכל מקרה לא יצרכו תקשורת חילונית יפגעו מהחשיפה לסגנון החילוני של השבועונים.
בין אם נרצה ובין אם לאו, ברגע שעיתון מוצג לכלל הציבור, אחוזים משמעותיים מהפילוח הראשון (כאלה שלא יחשפו למדיה חילונית בכל מקרה) צורכים גם את השבועונים.
עם זאת, ניתן לשער כי אם יתברר בסקר אובייקטיבי שהצר שווה בנזק המלך – שאחוזים גבוהים מהציבור עלולים לצרוך תקשורת חילונית בהיעדר חלופה הולמת (והעיתונות המפלגתית אינה משביעה את רעבונם) – הרי שההתנגדות לשבועונים ודומיהם תפחת.
בין יעדים לאסטרטגיה
אם נכונים דברינו, הרי שכיום נזקה של אלטרנטיבה חרדית גדול מתועלתה. מסיבה זו, ברצוני לטעון כי כיום העיתונים המפלגתיים דווקא קרובים יותר למטרת העל של העיתונים החרדיים הראשונים, גם אם האסטרטגיה שונה.
כפי שהראה גרובייס, המטרה המקומית של העיתונות החרדית בימיה הראשונים הייתה להציע תחליף לעיתונות החילונית. אולם, גם גרובייס מודה כי מטרת-העל שלה הייתה לשמר ולחזק את רמת דתיותו, ואולי גם חרדיותו של הציבור, באופן שיישאר קרוב יותר לבית המדרש ולרוח ישראל סבא.
כיום העיתונים המפלגתיים דווקא קרובים יותר למטרת העל של העיתונים החרדיים הראשונים, גם אם האסטרטגיה שונה.
העיתונות החרדית העל-מפלגתית כיום מהווה אולי תחליף ראוי לעיתונות החילונית, אך היא משלמת מחיר ערכי של ויתור על רמת התכנים, כאמור לעיל. העומדים בראש מערכות העיתונים העל-מפלגתיים יכולים לומר כי מטרתם היא להציע אלטרנטיבה לעיתונות החילונית, אך הם יתקשו לשכנע כי מטרת העל שלהם הינה חיזוק רמת הדתיות. המחיר הכרוך בתחליף שהם מציעים עלול לגרום נזק לרמה התורנית של קוראיהם – לפחות לפי דעתם של המוגדרים בפי רוב הציבור החרדי "גדולי ומנהיגי הדור", כמצוטט לעיל במכתביהם.
לעומת השבועונים ניצבים העיתונים המפלגתיים. עיתונים אלה מביעים דעה פוליטית ומייצגים קו מפלגתי מסוים. בכך הם אכן שונים מהעיתונות החרדית בימיה הראשונים. כמו כן, מטרתם העיקרית היא השמעת "דעת-תורה" ולא להוות תחליף לעיתונות החילונית, ואף בכך שונים הם מהעיתונים החרדיים הישנים. ברם, ההשוואה בין העיתונים השונים צריכה להיעשות על פי הפרמטר של מטרת-העל שלהם, ולא על פי האסטרטגיה שבה הם נוקטים על-מנת להשיג אותה. מטרת-העל של מייסדי העיתונים הראשונים הייתה לחזק את רמת הדתיות, וזו גם שאיפתם של העיתונים המפלגתיים המכוונים על ידי גדולי הדור ופועלים על פי הנחיותיהם (לכל הפחות ברמה הפורמאלית והמוצהרת).
מקומה של עיתונות על-מפלגתית בחברה החרדית
במאמרו, מבקר גרובייס את העיתונות המפלגתית על המגמתיות השולטת בה. אכן, יש להודות כי חלק מן העיתונים המפלגתיים אשר החלו את דרכם כשופרה של ההשקפה הצרופה המונחלת לנו מרבותינו "מרנן ורבנן גדולי ישראל וראשי הישיבות הגאונים הגדולים זצוק"ל ויבדלחט"א", הפכו בחלוף הזמן לגוף המציג גישה מגמתית מדי גם בנושאים שלא הובהרו דיים על ידי גדולי ישראל. תופעה זו גרמה בסופו של יום ליצירת חוסר אמון במערכות אלו בקרב חלקים מהציבור.[4]
בתחילת דבריו מחלק גרובייס את הציבור החרדי לארבעה חלקים על פי העיתונים היומיים. אולם, סביר להניח כי ישנו חלק חמישי, זה שאינו מוצא את עצמו תחת שום כותרת יומית. חלק זה נחשב עד היום לזניח יחסית, אך לאור ההתפתחויות והתמורות שחלו בציבור החרדי בכלל והליטאי בפרט, נראה כי חלק זה הולך וגדל. לאחרונה נראה כי נוצר חלל משמעותי בעיתונות החרדית, המעלה דרישה הולכת וגוברת לתקשורת אחרת.[5] תקשורת זו תהיה כשרה ונקייה לחלוטין, ללא 'פשרות' על רמת הרוחניות, אך מאידך תהיה על-מפלגתית ותציג סקירות, כתבות עומק וטורי דעה מגוונים. אפשר כי חלל זה הוא מנוע הדחף העיקרי לעיתונים וכתבי עת חדשים שהחלו להתפרסם בשנים האחרונות.[6]
על פניו, מערכות העיתונים העל-מפלגתיים, שתחת ידיהן שנות ניסיון רבות ומקבץ כישרונות, יכולות למלא בקלות חלל זה ולצמוח דרכו. אולם, דבר זה דורש שני שינויים במערכותיהם:
- כפי שהזכיר גרובייס, יש לנסח אתיקה עיתונאית חרדית. הקו המנחה של כללי אתיקה אלה יהיה זהירות מהחדרת מושגים הנוגדים את השקפת העולם ודרך החינוך של החלקים השמרניים בציבור.
- הקמת ועדה רוחנית המוכרת רשמית על ידי גדולי ישראל ומנהיגי הציבור החרדי, שתעמוד בראש המערכת.
לכשיבוצעו שינויים מבורכים אלו, תוכל העיתונות העל-מפלגתית לזקוף לזכותה את חיזוק הדתיות ומימוש מטרת-העל של מייסדי העיתונים הראשונים. או-אז היא תהווה תחליף ראוי לעיתונות המפלגתית, על טהרת הקודש.
[1] "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט), וראה רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג', ולעניין עיתונים "הנה חומר האיסור בקריאת עיתונים חילונים ידוע ומפורסם מגאוני ישראל זיע"א מדור שלפנינו, וביותר תוקפו של איסור זה על העיתונים של היום שטומאתם גלויה באופן מבהיל, וכל זה אין צריך חיזוק כמובן… יעקב ישראל קנייבסקי, אלעזר מנחם מן שך, יוסף שלום אלישיב, שלמה זלמן אויערבאך" – במכתב משנת תשד"מ, ראה זאב בוגרד, והצנע לכת, הוצאת המחבר, ירושלים 2001, עמ' 154. וכן "הדבר ברור שאסור לקרוא בעיתונים חילוניים… ומצוה רבה לפרסם איסור חמור זה בקרב ההמון אשר נכשלים בקריאת עיתונות חילונית בעוה"ר, ולהסביר להם שהדבר הוא איסור על- פי ההלכה" הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, אורח חיים ח"ט, הוצאת המחבר, ירושלים 1992, עמ' 209
[2] מכתב משלהי ניסן תשע"א, התפרסם בעיתונות, בשלטי חוצות ובגיליון "למעננו" מס' 2. נחתם על ידי הרב ניסים קרליץ, הרב חיים קנייבסקי, הרב יוסף שלום אלישיב.
(לאחר זמן התפרסמו הבהרות למכתבים אלו, המחריגים את "משפחה" מהאיסור. ניתן למוצאם כאן. – מערכת "צריך עיון")
[3] מכתב מקיץ תשע"א, נחתם על ידי 20 ראשי ישיבות.
(ראו הערה קודמת – מערכת "צריך עיון")
[4] סקרTGI לציבור החרדי 15/03/2017. בסקר נמצא כי מוכיח כי אחוזי החשיפה ל'יתד' ו'הפלס' ירדו, מלבד יתד יום ג'.
[5] ע"פ הסקר הנ"ל
[6] חלקם מודפסים דוגמת 'זמן', 'כל ישראל' ועוד, וחלקם נשלחים לרשימות תפוצה קבועות בדואר אלקטרוני, דוגמת 'שחרית' ואחרים.
תמונה ראשית: Bigstock
מאמר אמיתי ונוקב.
ישר כח.