להאמין בַאמונה

מאמר תגובה ל"על האפולוגטיקה"

כדי שאדם יוכל להנחיל אמונה הלאה, הוא צריך להיות בטוח בדרכו, ואיתן באמונתו. את זה ניתן ללמוד מהרש"ר הירש, שידע לשלב רגישות ופקחות עם ודאות מוחלטת בצדקת הדרך. במובנה המקובל, המילה "אפולוגטיקה" אינה מתאימה לאמונת ישראל. התורה אינה זקוקה להגנתנו.

ט' חשוון תשע"ח

באחד משיעורי דרך ה' בו אני משתתפת, בדיון אודות הרע בעולם, נאמר על ידי המנחה משפט שעורר סערת מה: "כשאני רואה רוע בעולם, אני משתאה על גדלות ה'. איך ה', שהוא תכלית הטוב וכל רצונו אך להיטיב, יכול ליצור גם אפשרות לרוע בעולמו, במטרה לשרת את מטרת העל – ההטבה השלמה והנצחית". הקושי בהכלת משפט כזה נראה לי מובן היטב. השתררה שתיקה לרגע, ולאחר מכן שאלה מתריסה: "כן? את יכולה לעמוד ביד ושם, מול הזוועות המוצגות בו, ולהתפעל מגדלות ה' שיצר את כל זה?!"

המנחה שתקה, עצמה את עיניה בריכוז כחוצבת מתוך ליבה את התשובה המדויקת, ולאחר רגע הישירה מבט: "כן".

"כן!"

כמה שיעורים והרצאות שמעתי על השואה, על שאלת הסבל בעולם מול מציאות ה', על "צדיק ורע לו". שעות של הסברים מלומדים ומפולפלים, מגובים בהררי ידע. אך התשובה האמתית, הכנה והאמיצה הזו, שלא חששה להישמע יהירה ומנותקת, שכנעה אותי יותר מכל המילים וההסברים שאותם ניסו להחדיר למוחי במשך שנים.

נזכרתי באירוע זה כשקראתי במאמרו של הרב אלי שטרן אודות האפולוגטיקה.

בדבריו הוא מתאר מכיוונים שונים אנשים המתיימרים לעסוק בהסברה, לתקן שיבושים שנפלו באמונה ולהחזיר את ה"נושרים" ממנה בחזרה אל חיקה. הוא מבקר את התכונות אשר רבים לוקים בהן – מלחמות האגו, חוסר ההכלה וההתנשאות – הגורמים לכך שגם דבריהם הנכונים אינם מתקבלים על אוזן השומע. בהתייחסו לתכונות החיוביות הנדרשות מ"אפולוגטיקן" טוב, הוא כמובן מחדד את ההיפך. ענווה, צניעות אינטלקטואלית, והבנה לשפת השואל ולמקום ממנו הוא בא.

ישנה שאלה נוספת שכל מסבירן אמור לשאול בכנות את עצמו: האם אני מאמין במה שאני אומר? האם אני חווה את האמונה עליה אני מדבר?

אולם, ישנה שאלה נוספת שכל מסבירן אמור לשאול בכנות את עצמו: האם אני מאמין במה שאני אומר? האם אני חווה את האמונה עליה אני מדבר? האם קולה של האמת הוא זה המדבר מתוך גרוני, או שמא מעורבים בו שיקולים זרים וספקות באמונה? הסיבה שתשובתה הלא פשוטה של המנחה חדרה לליבי לא הייתה הילת הספק המיוסר, אלא להיפך – השכנוע הפנימי העמוק שהתלווה אליה.

 

כדי לשכנע צריך להאמין

הרב שטרן כתב בדבריו כי אפולוגטיקה ראויה דורשת מסביר ה"חווה" את הספקות. בנקודה זו אבקש להסתייג. מסביר המגיע מתוך אמונה מוצקה ונטולת ספקות מצליח להעבירה גם ללא מילים. יתכן שלאדם יש ידע רב, ולעיתים אף רטוריקה מצוינת וכושר התנצחות מעולה, אך כאשר הוא נתון באותם הלבטים של השואל, הוא לא יכול להעביר הלאה את האמונה. האמת והאמונה חד הם, ולנצח ידורו בכפיפה אחת. אי אפשר להעביר אמונה כאשר לא מאמינים בה באמת.

נכון אמנם שהתבגרותו של אדם עוברת דרך הצבת סימן שאלה על מה שהנחילו לו קודמיו ויציאה למסע בירור עצמי, אך מי שרוצה לעסוק בהסברה לאחרים חייב להיות כבר אחרי שלבים אלה. בוודאי ראוי שהמסביר יוכל להתחבר לשאלות הנשאלות, שלא ייבהל מהן ושיאפשר לאדם שמולו לעבור תהליך בירור עצמי. אך אדם שטרם סיים את עבודת הבירור, כדאי אולי שימתין מעט קודם שיפנה לשכנע אחרים, שמא "יחטא" באפולוגטיקה, דיבור מתנשא ו"כיפופי ידיים" כפי שהגדיר זאת הרב שטרן, שתפקידם העיקרי הוא כנראה שכנוע עצמי.

בשיחות עם מבקשי התשובות, ברצוננו להחזיר להם את האמונה, ואמונה משמעה בטחון בדרך. לכן הם יהיו חשדנים ורגישים במיוחד לכל זיוף וצרימה, דקים ככל שיהיו, ובצדק. הרי רבים מהם עזבו בשל "זיופים" מעין אלה – סתירה בין הערכים שהתחנכו אליהם לבין ההתנהלות המעשית של מחנכיהם.

אי אפשר להעביר אמונה כאשר לא מאמינים בה באמת.

כאשר אדם המבקש להסביר את התורה אינו שלם עם עצמו, ומתחבט גם הוא באותן שאלות, דבריו לא יצליחו לעבור הלאה. או ליתר דיוק: דבריו אולי כן, אך ליבו ואמונתו – לא. אדם שליבו בל עמו בשאלות וספקות לא יצליח להעביר הלאה את לפיד האמונה. אף לא אחד מתיימר להיות יודע כל, או חסר שאלות בעצמו, אולם אסור שהשאלות המטרידות אדם העוסק בהסברה יהיו כאלה המערערות את אמונתו. יש שאלות שמטרתן הבנה, והן אינן מטילות ספק באמונה; שאלות מסוג זה הן חלק מתהליך הלמידה של האדם.

יתר על כן, אדם שמאמין בכל ליבו בתורה ומצוותיה יוכל לומר לפעמים גם דברים שלא יתקבלו מפי אדם אחר. בלהט אמונתו, חוסר הפשרה שלו בנושאים שהם ליבת היהדות יתקבל בהבנה – לו יהיה מותר להשמיע אמירות שאינן "פוליטקלי קורקט" ושלא מקובל לומר אותן בצורה ישירה.

אחד ממכריי למד חברותא עם פרופסור חילוני. תוך כדי לימוד ושקיעות בחומר, הוא אמר: "אני לא הייתי נותן לאדם שאינו שומר שבת ל…". לפתע נעצר, נזכר עם מי הוא מדבר, והצטער על הפגיעה שוודאי פגע בו. ענה לו הפרופסור: "לא, תמשיך. אני רוצה לשמוע דברים הנאמרים באמת, מספיק מורחים אותנו במילים של דבש".

מסיבה זו, ארצה להעיר על השימוש במילה "אפולוגטיקה" בהקשר של קירוב לתורה, שלדעתי צורם משהו.

משמעותה המקובלת של מילה זו היא התנצלות, על דרך המילה באנגלית apologize. המונח משמש אמנם גם להצטדקות והגנה אינטלקטואלית על עיקרי האמונה הדתית, אך נראה שגם שם דבקה נימה של "התנצלות". ה"הגנה" על הדת דורשת התאמות, התנצלויות וסנגוריה על עמדת הדת, כדי "להצדיק" את אמתותה באזני השומעים.

לכן נראה כי שימוש במילה זו לגבי אמונתנו היהדות הוא שגוי. אדם החושב כי עליו להגן על התורה, טועה מיסודו. התורה עמדה אלפי שנים בזכות עצמה, ואינה זקוקה להגנתנו. ואמנם הכובד הנכבד אינו משתמש במונח במובנו המקובל של "הגנה על הדת", אלא במובן אחר – תיווך. נראה שזו באמת מילה מוצלחת ומתאימה הרבה יותר.

 

האפולוגטיקה של הרש"ר

כאשר אנו עוסקים ב"קירוב מתרחקים", המודל לשאת אליו עיניים הוא הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל. הרב הירש עשה זאת בהצלחה גדולה, והוא מהווה דוגמה לרעיון האמור לעיל. בדבריו ניכרת היטב האמונה החזקה וחוסר הפשרות בכל עניין שבקדושה, יחד עם הבנה עמוקה לנפש התוהה, והכרת עולם המושגים ממנו הוא מגיע.

בפירושו לספר שמות, הנסוב על שליחותם של משה ואהרון לפרעה, נותן הרש"ר הירש הצצה לאופן הייחודי של עבודתו עם הנוער, הכולל הבנה לנפש ושימוש בכלים שלהם לצורך ההסבר. הוא כותב:

הרוצה לרכוש לבבות למען האמת, אל יסתפק בפיתוח החומר הנלמד גרידא. עליו להתחשב ברמת השכלתם של אלה, אשר את לבבם יבקש לרכוש ואת עיניהם להאיר. עליו למצוא קשר למושגים, לדעות ולהשקפות, למשאלות ולשאיפות, הרווחים ביניהם. המצוי יהיה לו למוצא, וממנו יחל לפתח את הרצוי.

בהמשך פירוש זה, הוא עומד על הסכנה הטמונה למשתמש בדרך זו, סכנה אודותיה עמדנו גם בתחילת המאמר: אפולוגטיקת יתר, המקטינה את קומת המשיב לזו של השואל:

אולם הנואם הנמלץ על נקלה יסתכן. בהסתגלו לדרכי מחשבתם של קהל שומעיו עלול הוא לגרור שמץ מהם אל תחום האמת, אותה ביקש לבשר, כדי להתאימה לטעמם. או יעקוף את חומרתה, או יעכיר את טהרתה ביסודות זרים, או ישלים עם פשרות, כדי להקל על קבלתה.

אדם הרוצה לשכנע אחרים צריך להיות איתן בדעתו ולהאמין בעצמו. אם הוא חושש מן השומעים או מנסה לכוון לטעמם, הרי שנאומו יהיה גם לא ראוי וגם לא יעיל.

עיון בפירושו על התורה נותן דוגמאות אין ספור לדרך זו. פירושו המותאם למושגי הדור לצד עמידתו הבלתי מתפשרת על קוצו של יוד, הן מופת חי לגישה זו. וכך הוא כותב:

מי שמשוכנע שדעותיו אמיתיות וצודקות חייב להביע אותן ללא הרף ובכל הזדמנות, בגילוי לב, ובלי להתחשב במידת התמיכה שיש לו או ברמת ההתנגדות שיפגוש. רק לשקר דרוש תומכים כדי להצליח. לשקר דרוש סמכות המספרים כדי למלאות את מה שחסר לו בצדקת טיעונו. האמת, לעומת זה, תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם הדבר יקח זמן. אצילית, אמיצה וטהורה, מבוטאת עם כל אש ההתלהבות של השכנוע ועם כל הבהירות של המודעות הבטוחה, מבוטאת שוב ושוב בכל הזדמנות – בסופו של דבר תשיג האמת את הכבוד וההערכה אפילו של אלו שלא מוכנים לקבלה. האמת היחידה שתלך לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה היא אותה אמת שאין למחזיקיה האומץ לדבר בגילוי לב עבורה. (אוסף כתבים ח"ו עמ' 104, מתוך שמש מרפא, עמ' ש)

אילו לא היינו מכירים את פועלו והצלחתו הכבירה של הרש"ר הירש, היינו יכולים לבטל את דבריו כנאיביות חסרת בסיס. אך אנו מדברים על גדול המקרבים, והוגה דעות יחיד מסוגו, שחולל את מהפכת התשובה הראשונה בקרב אלו ששנו ופירשו.

לעומת זאת, כמה חשש יש בדורנו מאמירת האמת הפשוטה. כמה נפתלים אנו לעיתים בנסותנו "לחפות" על מה שנראה בעינינו "חוסר התאמת התורה לדור".

***

אדם שליבו נתון להצלת האחר, ולשם כך מוכן להיקבר עמו תחת אבני הבניין, יכול להציל, לחבוק את מושא הצלתו באהבה, ולבנות בניין בקומת אדם.

מעבר לעניין האמונה חסרת הפשרות, אפשר ללמוד מכתביו של הרב הירש גם את חשיבותה של תחושת השליחות והדחיפות בהסברת התורה והצלת הדור.

באגרות צפון (אגרת יט) הוא מתאר בציוריות את הרגשת הדחיפות להצלת הדור שהוא חש:

בתוך להבות אש, הנני רואה ילד. כל העומדים מסביב אחוזי פחד הם, ואינם נוקפים אצבע, רק מתאמצים להציל את הבניין בלבד. אני רואה את הילד, ומתפרץ לתוך הלהבת. האם עלי לשאול קודם את האיש העומד על ידי, האם גם הוא רואה את הילד? האם עליו לשים לב אולי בהתפרצותי הנני דוחף או פוגע באחד העומדים בדרכי? האם עלי לשאול ולחקור אם בהתפרצותי להציל את הילד, אינני מפריע להצלת הבניין או משיב רוח להגדיל המדורה? ואם תשאלני "ומה אם אחרת לעשות, ועוד טרם שהגעת אל הילד, יתמוטט הבניין ויפול על הילד?" אשיבך: "אף לו ידעתי שאקבר אתו יחד, עלי למלאת את חובתי!"

אדם שליבו נתון להצלת האחר, ולשם כך מוכן להיקבר עמו תחת אבני הבניין, יכול להציל, לחבוק את מושא הצלתו באהבה, ולבנות בניין בקומת אדם.

כמה כח יכולים אנו לשאוב ממילים אלו! הכח לדבר, להציל ולפעול אף כנגד תגובות מזלזלות ומייאשות של הסביבה, וכנגד תגובות עוינות של אלו החושבים שמא אנו מפריעים להצלת הבניין.

***

מעבר לתכונות האופי אותן ציין הרב שטרן במאמרו –  ענווה, גמישות מחשבתית, הכלה ויכולת בין אישית המסוגלת לקבל מורכבויות – בל נשכח מהו הדבר העיקרי שאותו אנו באים להעביר.

אנו רוצים להחדיר אמונה, לגרום ללפיד להמשיך ולבעור, ואת זה חובה עלינו לעשות מתוך בעירה ואמונה מוחלטת בצדקת דרכינו. רק להבה בוערת תוכל להבעיר ולהעביר את להט האמונה, את קשר האירוסין הנצחי בין הבורא לבניו.

התורה אינה זקוקה להגנתנו. היא כאן, קיימת ונצחית, עומדת לעד, "מעין מציאות הבורא" (כדבריו של הרמח"ל). היא שרדה דורות של שאלות ויכלה להן. דורנו אינו שונה בשאלותיו מדורות אחרים. גם בהן יכולה היא לעמוד.


תמונה: Bigstock

6 תגובות על “להאמין בַאמונה

  • יפה מאוד,
    המשיב צריך להאמין בעצמו לפני שישכנע אחרים

    וכשהמרצה מזכיר את הנגיעה האישית שיש לנער השואל, "תאווייס", חיפוש אחר תשומת לב, הצדקה, וכו' וכו', ומסביר שלכן ניטל ממנו כח המחשבה. ראוי שישאל המרצה את עצמו: האם אני לא נגוע יותר ממנו? האם אין למרצה או לרב המשיב נגיעות מוחלטת בענין כאשר הוא מעוניין להגן על עמדתו, להצדיק את אורח חייו ולהציג את עצמו כמבוגר האחראי??

    ברור שלשניהם יש נגיעה בענין, קשה להוכיח מי יותר מנוגע מהשני, ובעל כורחם מוכרחים הם לדון בענין מתוך ענווה ומתוך הסכמה לשמוע את הצד השני ולהבין אותו עד תום ורק כך יוכלו להגיע לחקר האמת.

  • "כשאני רואה רוע בעולם, אני משתאה על גדלות ה'. איך ה', שהוא תכלית הטוב וכל רצונו אך להיטיב, יכול ליצור גם אפשרות לרוע בעולמו, במטרה לשרת את מטרת העל – ההטבה השלמה והנצחית"

    הערת אגב – משפט כמעט כפירתי. כאילו ה' אינו מסוגל להגיע למטרת העל ללא רוע…..
    ושום אמונה עצמית בכך לא תפתור את הבעיה

  • לדעתי, משמעות האמונה אינה אלא הנכונות לעבוד את השי"ת במצוותיו ולשמר את התורה הלכה למעשה כפי שפסקו חכמי הדורות. וזאת תמצית האמונה היהודית כולה.

    שאלת קיומו של האל אינה מטרידה את המאמין באמת, שכן הוא יודע שיסוד היסודות ועמוד החכמה לידע (!) שיש שם מצוי ראשון וכו' וזה עבורו מושכל ראשון (ספר מדע לרמב"ם).

    אמנם השי"ת הוא הסיבה-הפועלת למציאות כולה. אלא שהוא ית' רצה, שבמציאות הזאת, שמנהגה הוא בתכלית הדטרמיניזם, יהיה אדם יהיה בעל רצון חפשי ושמקור כל מחשבותיו ומעשיו יהיה רק רצונו החפשי בתכלית האוטונומיה ללא כל מעורבות של גורם חיצוני.

    לאור השקפה זו מתייתרות כל השאלות הקשורות במעורבות האל במהלכים היסטוריים כגון השואה, שכן אלה נגרמו תוך כדי מימוש רצונותיהם החפשיים של בני אדם – בין טובים בין רעים.

    מכאן שהגורם העיקרי לשואת יהודי אירופה היה שאותם מיליוני בני אדם חסרי-ישע נפלו לידיהם של רשעי אומות העולם. לפיכך השאלה הרווחת "היכן היה אלוהים בשואה" פשוט מתייתרת. ולכן אמרו חכמים שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

    • אני חושב שזה הסבר ילדותי, שהרי אם אין לי הגנה ממנו (מהקב"ה) אז למה לי לעבוד אותו ולציית למצוותיו?

  • כתבה מקסימה ומעוררת השראה!

  • תודה על כתבה מושקעת!

    כאחד שעבר וחווה הרבה בנושא אוכל להציע לכל מי שבאמת מחפש את האמת, האמת האבסולוטית הינה פשוטה אם כי אינה קלה, האמת היא שכשנפגשים וחיים עם אנשים שבאמת מאמינים (בלב, לא במוח או בידע), וחיים לפי אמונתם, כל השאלות יורדות, אתה פשוט רואה את האמת בעיניים והאמת מטיבעה מושכת אחריה בלי הסברים נוספים.
    אני בשנים האחרונות מסתובב הרבה במקומות בהם מסתובבים כאלו אנשים הכנים עם עצמם והמחפשים את רק את מטרת חייהם להתחבר לבוראם (לא, שום קהילה או משהוא כזה), השינוי מגיע אוטומטית כי כשהם מדברים על הנושא זה מגיע מעומק הלב, מהאמת הפשוטה שבה אין שאלות או תהיות, הכל נהיר וברור.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל