בין "פרנסה" ל"קריירה"

במאמרו "על התורה ועל העבודה" טוען שלמה טייטלבוים כי העבודה היא ערך העומד בפני עצמו. היא מעניקה עצמאות, מספקת מימוש עצמי לאדם ותורמת לבניין העולם. בדבריו שם הוא מבקר את הגישה התורנית-חרדית, הרואה בעבודה אמצעי ולא מטרה. לטענתו, מצב זה יוצר ניתוק מן המציאות, מה שמשפיע על כל שדרות החיים.

אין ספק כי דברי חז"ל בשבח העבודה במקומם עומדים. החברה החרדית מעריכה את העובדים ומכבדת אותם. כל אדם היוצא לעבודה להביא טרף למשפחתו, זוכה לכבוד רב, שהרי הוא מקיים את חובתו הבסיסית ביותר. אדם הנושא אישה מתחייב בכתובה לפרנס ולזון את משפחתו. כל אדם חרדי מכיר בעובדה זו, ולכן הטענה כי החברה החרדית אינה מעריכה את העבודה – אין לה על מה לסמוך.

החברה החרדית אינה רואה בעבודה אידיאל שיש לשאוף אליו. העובדים אכן ממלאים את חובתם בעולמם, אבל העבודה אינה תכלית האדם. תכלית האדם היא לימוד תורה ועבודת ה'

העניין הוא שהחברה החרדית אינה רואה בעבודה אידאל שיש לשאוף אליו. העובדים אכן ממלאים את חובתם בעולמם, אבל העבודה אינה תכלית האדם. תכלית האדם היא לימוד תורה ועבודת ה'. העבודה היא אמנם חלק מהעולם, בזה צודק טייטלבוים, ואין אחד שחולק על כך – אלא שהתורה קדמה לעולם. הטענה כי העובדים בחברה החרדית מזולזלים אינה נכונה. העובדים זוכים למלוא ההערכה בשל מילוי חובתם למשפחתם, אלא שגם מבחינתם, לימוד התורה נמצא בדרגה גבוהה יותר.

להבנתי, ההבדל היסודי בין תפיסת העבודה המודרנית לבין זו התורנית אינו בעצם הערכת העבודה, אלא בתפקיד שלה בחיי האדם. עבור האדם התורני יש תכלית אחת מרכזית לחיים, שכל המעשים שואפים אליה. תכלית זו היא עבודת ה', ולימוד התורה הוא הדרך לכך. המציאות כולה, על כל מורכבותה, לא נועדה אלא לשרת מטרה סופית זו.

הרמב"ם בהקדמתו למשנה עומד על נקודה זו. הוא מאריך להוכיח שם כי תכלית המציאות כולה היא למען האדם הנעלה העוסק בתורה. עם זאת, האדם אינו יכול להתקיים לבדו בעולם. מסיבה זו מכיל העולם אנשים רבים, בעלי תפקידים שונים. אבל בסופו של יום, המציאות, על כל חלקיה, לא נועדה אלא כדי לספק את צרכיהם של האנשים הנעלים המקיימים את תכלית העולם:

אילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיה, ישחת תיקון העולם ויאבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאוד ומצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה – כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה – כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בניין – לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולן צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צורכו מזומן לפניו, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר: לולי המשתגעים נשאר העולם חרב.

מגדיל הרמב"ם לעשות וקורא את הרודפים אחר הממון "משתגעים". את דברים אלה אומר הרמב"ם, אשר כידוע עודד מאד את העבודה, ואף התנגד לכך שיתפרנס האדם מן העיסוק בתורה.

בדברים אלה של הרמב"ם טמון ההבדל המהותי בין התפיסה היהודית ביחס לפרנסה, לזו הרווחת בעולם החילוני של ימינו. בימינו, שאיפתם של רבים היא להתקדם בעבודה, להשיג משרה טובה יותר, משכורת טובה יותר, למצוא עבודה מתגמלת, מספקת, ובקיצור – "לבנות קריירה". העבודה מבחינתו של אדם כזה היא תכלית קיומו בעולמו. את הסיפוק העצמי, או כפי שנהוג לומר כיום – את "המימוש העצמי", הוא מוצא ב"ג'וב" שאליו הוא שואף. תפיסה זו זרה מאד לאדם התורני. הרעיון כי על האדם לשאוף למימוש עצמי שלא במסגרת התורה והמצוות, אינו קיים. כל בן-תורה יודע כי יש מטרה אחת לחייו, והיא קיום תורה ומצוות. המושג "קריירה" אינו יכול להשתלב בחייו של האדם התורני בשום פנים ואופן.

כל בן-תורה יודע כי יש תכלית אחת לקיומו, והיא קיום תורה ומצוות. המושג של "קריירה" לא יכול להשתלב בחייו של האדם התורני בשום פנים ואופן

עם זאת, יש להבחין בין "קריירה" ל"פרנסה". לשאיפה לפרנסה בכבוד וברווח יש מקום של כבוד בעולם היהודי, גם בימי חז"ל וגם בימינו אנו. שאיפה זו שמה במוקד את אחריות האדם למשפחתו, ואת הצורך להיות עצמאי ולא להזדקק לחסדי אחר.

העובדה שהתרבו בימינו לומדי התורה היא אכן תוצאה של הרווחה הכלכלית בזמננו, המאפשרת לאנשים להתפרנס בכבוד, תוך כדי עיסוק בתורה, יהיה מקור ההכנסה אשר יהיה. עם זאת, נכון כי עלינו לזכור שלימוד תורה אינו פוטר אותנו מהצורך לדאוג לפרנסה. לימוד תורה, על-ידי אלה המסוגלים לכך, מתאפשר רק הודות לאנשים אשר עוסקים בישוב העולם ודואגים לפרנסתם של הלומדים.

בעולם התורני כבודם של העובדים אינו מגיע מכך שהם הצליחו בעולם, "עשו לעצמם קריירה". ההצלחה האמתית היא דבקותו של האדם בתורה ובמצוות. אולם כאשר העובדים לוקחים חלק בישוב העולם למען חיזוק התורה ולומדיה, הרי שזוכים בכך לכבוד ויקר, כיוון שעבודתם מקיימת את המטרה שלשמה נברא העולם, כמאמר הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". זכותו של העובד היא בכך שהוא מצטרף להחזקת התורה, בין אם דרך אחריותו למשפחתו, ודרך הרצון לגדל בנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות מתוך רווחה ויישוב הדעת, ובין אם דרך תמיכה ישירה במוסדות התורה. כך או כך, שאיפתו של אדם כזה תהיה שבניו יוכלו להקדיש את מרב זמנם ומרצם ללימוד התורה.

כיום אנו עדים לצמיחתו הברוכה של ציבור לומדי התורה. מטבע הדברים, גידולו של הציבור אינו מאפשר לכולם להישאר באותה רמה של דבקות בלימוד תורה, הן מבחינת כוחות הנפש, שאינם שווים אצל כל אדם, והן מבחינה כלכלית. כאשר היו אברכי הכולל קבוצה עילית קטנה של לומדים, הם יכלו להיתמך על ידי משפחותיהם ועל ידי נדיבים מחזיקי תורה. כיום, כאשר ציבור בני התורה מונה ב"ה עשרות ומאות אלפי משפחות, ודאי שיש כאלה אשר חובתם היא לעסוק בפרנסה. עם זאת, חשוב מאד לא להפוך את חובת הפרנסה לאידאל של "קריירה". המטרה העיקרית האמורה לעמוד לנגד עינינו בכל עת היא המשך קיומו ושגשוגו של עולם התורה.

תמונה ראשית: Bigstock