[1]טרם נבוא לעיון בחברה החרדית, ולפני שניגש לשאלה שהציב טייטלבוים במאמרו, ברצוני להקדים הקדמה קצרה החשובה, ברמת ההגדרה, להמשך הדברים.
אחת הבעיות שהעסיקו רבות את העולם הפילוסופי מראשיתו ועד לימינו אנו, היא שאלת העצם לעומת המקרה. לשם המחשה: השולחן שבסלון הבית מן הסתם מורכב ממשטח גדול יחסית היושב על ארבע רגלים. המשטח עשוי להיות בצורת ריבוע, מלבן או עגול, בצבע חום או לבן; הוא עשוי להיות עבה או דק, עשוי מעץ, אבן, זכוכית או כל חומר אחר; הרגליים עשויות להיות רחבות או צרות, גבוהות או נמוכות. השאלה היא אפוא: אילו מבין הנתונים שהזכרנו הכרחיים להגדרת המושג "שולחן", שבהעדרו כבר לא יהיה פה שולחן אלא משהו אחר, ואילו נתונים אינם הכרחיים להגדרה אלא משמשים מאפיינים נלווים? לנתון מהסוג הראשון נקרא בשם הכולל "עצם", כי הוא מגדיר את העצם, את מהות הדבר; ואילו לנתון מהסוג השני נקרא בשם הכולל "מקרה", כי הוא מקרי לשולחן ואינו נחוץ לעצם הווייתו.
צבע השולחן בוודאי אינו הכרחי לו. שולחן יכול לבוא בכל צבע, ועדיין יהיה שולחן. צבע השולחן אינו אלא מקרי לו, ובלשון הפילוסופים הוא "מקרה הדבק בעצם". לעומת זאת, המושג "שולחן" מחייב משטח חלק, ובהעדר משטח כזה הדבר ההוא כבר אינו שולחן אלא משהו אחר. המשטח הוא "עצם" השולחן. הניסיון לסווג את תכונותיו של כל חפץ לעצם ולמקרה אינו תמיד פשוט לביצוע. למשל, לא בקלות נדע לענות אם רגלי השולחן הם עצם או מקרה. בהרבה מקרים דווקא דיאלקטיקה זו עוזרת לנו להבין יותר טוב את טיב החפץ שבו אנו דנים.
ישנה גם תפיסה נגדית, מאוחרת יחסית, שעם עליית הפוסט-מודרניזם קיבלה תנופה. לפי תפיסה זו, אין תכונות שהן מהותיות לכל חפץ באשר הוא
תפיסה זו, שלפיה אפשר לחלק כל חפץ או מושג לעצם ומקרה, היא דעת אפלטון ואריסטו, ונקראת בפי הפילוסופים: Essentialism (מהותנות). ישנה גם תפיסה נגדית, מאוחרת יחסית, שעם עליית הפוסט-מודרניזם קיבלה תנופה. לפי תפיסה זו, אין מציאות כזו של תכונות שהן מהותיות לכל חפץ באשר הוא. לפי דעה זו, כל חפץ מורכב מתכונות מקריות, שבצירופן יחד יוצרות את החפץ שבו אנו דנים. תפיסה זו נקראת Anti-Foundationalism (אנטי-מהותנות). לדעה זו, גם חפץ ללא משטח כלל יכול להיקרא שולחן, ברגע שאדם מחליט להניח עליו אוכל, למשל.
לאחר ההתקדמות העצומה של המדע במאות השנים האחרונות, הוויכוח בין המהותנים לאנטי-מהותנים כבר אינו רלוונטי לתחום המדעים המדויקים. אנו יודעים בצורה מעמיקה ומפליאה מהו חמצן ומהי עופרת, ואילו תכונות עושות את החמצן לחמצן ולא לעופרת. אנו יודעים אילו תכונות מיוחדות לזה ולזה, ובהתאם יודעים להגדיר את מהות החמצן והעופרת, ולומר מה רק מקרי להם. ברם, ויכוח זה עדיין ממלא תפקיד חשוב בהבנתם של תחומים רבים, ביניהם האטימולוגיה, הפסיכולוגיה ומדעי החברה.
בתגובה זו ברצוני להתמקד בהשלכותיו של הפולמוס בין המהותנים לאנטי-מהותנים על תחום מדעי החברה, בעיקר כדי לנסות להבין תהליכים חברתיים המתרחשים כיום בתוך הציבור החרדי.
החברה החרדית – מהות או מסגרת?
בבואינו להגדיר כל חברה, השאלה הראשונה והחשובה ביותר שאנו אמורים לשאול היא: מהם התכונות או הנתונים המגדירים את עצם החברה, ומהם התכונות והנתונים שהם רק מקריים לחברה זו? כך היא הגישה המהותנית לשאלה זו. אדם "מהותני" לא יצליח להגדיר חברה ללא הזדקקות לדיאלקטיקה שבין "עצם" ו"מקרה", בין תכונות הכרחיות להגדרת החברה, לבין אלו המשמשים מאפיינים נלווים. מנגד, הגישה האנטי-מהותנית מכחישה לחלוטין קיומה של דיאלקטיקה זו. במקומה, היא שואלת מהו מכלול התכונות או הנתונים המגדירים חברה זו.
במדעי החברה, העמדה השוללת את קיומן של תכונות מהותיות נקראת "קונסטרוקטיביזם חברתי". היא טוענת שכל חברה זכאית להגדיר את עצמה כפי ראות עיניה. לפי הגישה הקונסטרוקטיביסטית אין תכונות מהותיות, אלא כל מכלול התכונות מייצר את החברה המדוברת, ותכונות אלו ניתנות לבחירה ועשויות להשתנות בכל רגע נתון. ובמילים אחרות: המהותנות משתדלת לדבר בשפה אובייקטיבית, נצחית ואבסולוטית; ואילו הקונסטרוקטיביזם מדבר בשפה סובייקטיבית, זמנית ורלטיביסטית.
הויכוח בין המהותנים מצד אחד והקונסטרוקטיביסטים מהצד השני בא לידי ביטוי באופן חד וברור בתוך הציבור החרדי של המאה העשרים ואחת
הויכוח בין המהותנים מצד אחד והקונסטרוקטיביסטים מהצד השני בא לידי ביטוי באופן חד וברור בתוך הציבור החרדי של המאה העשרים ואחת. הציבור החרדי מורכב היום מכמה קבוצות ותתי-קבוצות, ובמאמר זה נתמקד בשלש קבוצות בולטות הקיימות בציבור: הלומד, המודרני והקנאי. כדי לא להכשל בהכללה או בקריקטוריזציה לא נדבר על דמויות ממשיות, אלא נתאר שלשה ארכיטיפים אשר מקבילים במידה רבה למציאות.
הלומד: יושב ולומד רוב היום, חי בצניעות אפילו בסגפנות, לא מכיר ולא רוצה להכיר את העולם החילוני, מקפיד על קלה כעל חמורה.(מאמר זה נכתב מנקודת מבט של אחד שהתחנך בישיבות ליטאיות, והוא מתאר את החרדי הלומד האשכנזי והספרדי כאחד; אפשר להתאים את המאמר בקלות לציבור החרדי החסידי, ובמקום "יושב ולומד רוב היום" נרשום: "מתפלל בהתלהבות ודבק ברבותיו.)
המודרני: כבר לא נמצא בישיבה, נוטל חלק בעולם הגדול, מתמצה במתרחש במישור הפוליטי והחברתי, אינו מקפיד בהכרח על סגנון חיים צנוע.
הקנאי: עיקר עיסוקו "העמדת הדת על תלה", לועג ובז לכל אלו הסוטים מ"הדרך הנכונה", זאת "המסורה לנו מרבותינו", משתתף באופן סדיר ופעיל בהפגנות, בכנסים ובהפצת פשקווילים.
אם ניגש לחרדי הלומד, אותו אחד השוקד על תלמודו יומם ולילה, ונשאל אותו: "מהו חרדי?", התשובה שלו תהיה בערך כך: "החרדי מקדיש את כל חייו עד כמה שאפשר ללימוד תורה ולקיום מצוות. הוא בורח ממאה שערים של היתר כדי לא להיכנס בשער אחד של איסור. הוא מקפיד שלא להיות במקומות שאינם ראויים." בשבילו זוהי מהות החרדיות. אם נשאל אותו: "מה עם הלבוש, האם הכובע והחליפה אינם חלק מהחרדיות?" הוא יענה שהלבוש הוא משהו שהתקבל במשך השנים, אבל לא זה מה שעושה אדם לחרדי. אם הוא ממש מתאמץ, הוא יזכור שפעם כשהיה ילד ראה באנציקלופדיה לבית ישראל שיש גם גויים שמתלבשים ממש כמו חרדים. ואם נשאל אותו על אודות הפגנות על שמירת שבת, הוא יענה שאינו משתתף, כי גם בשבת יש לו חברותות; ואם כן משתתף, זה משום שרבו הורה לו לצאת ולהפגין. עבורו להיות חרדי אין פירושו להשתתף תדיר בהפגנות, ואדרבה – הוא היה שמח אילו לא היה צורך בהפגנות כלל. בסתר לבו הוא אף לועג לאלו שמבלים ימיהם בהפגנות.
תשובתו של הלומד היא תשובה מהותנית. היא מבחינה בין עצם למקרה, ובכך מגדירה מהו חרדי. לשיטת החרדי הלומד, מי שחסר לו את התכונות המהותיות המגדירות מהו חרדי, כלל אינו חרדי
תשובתו של הלומד היא תשובה מהותנית. היא מבחינה בין עצם למקרה, ובכך מגדירה מהו חרדי. לשיטת החרדי הלומד, מי שחסרות לו התכונות המהותיות המגדירות מהו חרדי, כלל אינו חרדי, אפילו אם יהיו לו תכונות רבות מקריות המעידות שהוא חרדי.
לעומת זאת, אם ניגש לחרדי המודרני ונשאל אותו מיהו חרדי, הוא יענה שלהיות חרדי זה כיפה שחורה, הורים חרדים, חינוך ילדים בתלמודי תורה, כבוד לרבנים, תפילה בבית כנסת חרדי (ולא דתי-לאומי), וכיוצא בזה. אם נשאל אותו אם הוא חרדי, הוא כמובן ייפגע מעצם השאלה. בודאי שהוא חרדי, יזדעק ויצביע על כיפתו השחורה. נכון שהוא לא החרדי הכי "חזק", אבל חרדי הוא נולד וחרדי הוא ימות. כך יוצא שיש חרדים שכבר כמה שנים טובות לא למדו סוגיית גמרא יותר מחצי שעה ברציפות, שתפילותיהם נאמרות במהירות האור, ושצופים בסרטים וצורכים תרבות כללית. כן ישנן חרדיות המצהירות על עצמן שהן פמיניסטיות, שאינן מתלבשות לפי כללי הצניעות המקובלים בציבור החרדי (חלקן גם ילחצו יד עם גברים), שצורכות מנעמי תבל ללא הגבלה – אבל הן חרדיות בזכות הפאה שלראשן. מבחינת החרדי הלומד, חרדי כזה הוא יותר חילוני מאשר חרדי. אבל מבחינת החרדי המודרני אין שום סתירה בין אורח חייו לבין הגדרתו העצמית, כי הוא מחזיק בהשקפת עולם קונסטרוקטיביסטית, שלפיה כל אחד רשאי להגדיר את עצמו כפי שנראה לו. בשבילו חרדיות נקבעת לפי צבע הכיפה בדיוק כפי שהיא נקבעת על-ידי לימוד תורה, ואין יתרון איכותי, ביחס להגדרת המהות, לתכונה האחת על האחרת.
כעת ניגש לחרדי קנאי ונשאל אותו מהו חרדי. הוא יענה שלהיות חרדי זה להשתתף בהפגנות, להציק לאנשים שחושבים אחרת ממנו, ולהתנגד למדינת ישראל בחריפות. כשנשאל אותו מה עם תורה ותפילה למשל, הוא עשוי להודות שזה לא ממש הצד החזק שלו. הוא אף יסביר שיהודי תלמיד חכם המקפיד על קלה כעל חמורה, ממש "לא פסיק פומיה מגירסא", אך תומך במדינת ישראל, הוא גרוע יותר מהגרועים שבאומות. תשובה זו היא תשובה קונסטרוקטיביסטית ביסודה, כי היא מתעלמת מערכים מרכזיים ונצחיים שמאז ומעולם היו נוכחים בעולם היהודי, כגון תורה ותפילה, ובמקומם מניחה ערכים מקריים (התלויים בזמן ובמקום) ומעניקה להם את המשמעות העיקרית.
כעת ניגש לחרדי קנאי ונשאל אותו מהו חרדי. הוא יענה שלהיות חרדי זה להשתתף בהפגנות, להציק לאנשים שחושבים אחרת ממנו ולהתנגד למדינת ישראל בחריפות
הבחנה זו תעזור לנו להבין תופעה מרתקת – וכאן המקום להביע את תודתי לידידי אהרן רוז (שה' יחזיר אותו בתשובה שלמה בקרוב), שכמה שיחות אתו מהוות את הבסיס למאמר זה, והוא זה שהגדיר לנכון את הרעיון היסודי שבאתי להציג. בתהליך שנמשך כעשור, הציבור הליטאי נחצה לשנים. מצד אחד נמצא רוב מניין ובניין של ציבור המכונה "בני תורה", ומצד שני נמצא בליל של כמה ציבורים שהתלכדו תחת דגל אחד והם ידועים בשם "הפלג הירושלמי". בתוך קבוצה זו נמצא ציבור של בני תורה יראי שמיים, ואדגיש כי דבריי בהחלט אינם מתייחסים לציבור זה. אך מרתק להבחין שבנוסף אליו, מצאו להם מחסה בתוך ה"פלג" שתי קבוצות קוטביות, שלכאורה מנוגדות זו לזו לחלוטין. מהצד אחד ניצב ציבור של קנאים הקרובים בדעתם לעמדת העדה החרדית וסאטמר, ואילו מהצד השני עומד ציבור של מודרניים הקרובים יותר באורח חייהם לציבור הדתי-לאומי הליברלי. כך יוצא שהפלג הירושלמי מצד אחד מתנגד לכל מגע שהוא עם העולם החילוני, ומצד שני מארגן מפגשים בין חרדים לחילונים לקירוב לבבות. מצד אחד הוא מתנגד באופן קיצוני לשירות בצה"ל, ומצד שני הוא זורק בחורים מהישיבה אף שהתחנה הבאה של בחורים אלו תהיה ללא ספק התגייסות לצה"ל. מצד אחד הוא מתנגד לשינויים בחינוך הילדים, ומצד שני הוא מנהיג בסמינרים שהוא מקים את תכנית "עוז לתמורה" מיסודו של משרד החינוך החילוני (תכנית שאינה מקובלת בסמינרים חרדים ליטאיים). איך מתחברים להם שני הקצוות? האם מדובר כאן בשתי קבוצות נרדפות שהתאגדו ביחד רק בכדי להגן על עצמן, או שמדובר כאן בחיבור עמוק ואמתי, בבחינת מצא מין את מינו?
התשובה היא שלמרות השוני החיצוני, שתי הקבוצות הקוטביות הנן במהותן בנות אסכולה אחת, האסכולה הקונסטרוקטיביסטית. לפי שתי הקבוצות אין במהות החרדיות דבר, והיא נתונה להגדרה של כל אחד כפי שנראה לו לנכון. לתפיסה זו, החרדיות היא תנועה חברתית הפושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לתנאי החיים המשתנים. על-פי הקבוצה הקנאית, החרדיות מתבטאת בחסימת כבישים והצקות באמצע הלילה למנהלי משק שאינם מפרסמים בעיתון "הפלס", ואילו הקבוצה המודרנית מגדירה את החרדיות על פי הלבוש והיחס האמביוולנטי למדינה. לפי שתי הקבוצות, התפיסה שלפיה החרדיות הנה במהותה עבודת ה' ולימוד תורה – אינה נכונה, ואפילו פוגענית.
כעת מובן למה אין שום סתירה בין ההתנגדות לשינויים בחינוך הילדים, לבין הנהגת "עוז לתמורה" – משום שאין כאן יסוד מהותי המחייב את האדם לכאן או לכאן. כל דעה היא נכונה ולא נכונה בהתאם לנסיבות. בקרית ספר צריך להתנגד לשינויים בחינוך הילדים, ובירושלים צריך דווקא לעשות את ההיפך. באותה מידה, להיות חרדי אתמול פירושו לזרוק בחור מהישיבה למרות תחנוניו והבטחותיו, והיום להיות חרדי פירושו לבכות לפני קהל קנאים על אותו בחור שהתגייס. רק כך ניתן להבין איך ממציא קמפיין החרד"קים יצא בשאלה. לא מדובר בתהליך ארוך ומייגע מהקיצוניות אל החופשיות, אלא בתהליך קצר וקליל מהגדרה עצמית גמישה אחת, הנוחה לשעתה, אל הגדרה עצמית גמישה אחרת הנוחה לשעה שאחריה.
למה אנחנו לומדים?
כל הנ"ל הוא מעין הקדמה ומבוא למאמרו של שלמה טייטלבוים. ניגש כעת למאמר עצמו. טייטלבוים שואל:
שיעור הגברים החרדיים המשתתף בשוק העבודה עומד – לפי ההערכות המוטות כלפי מעלה – על כ-50 אחוזים. … כשאני חוזר אחורה לשנות לימודיי במערכת החינוך החרדית, ב"ישיבה-קטנה" וב"ישיבה–גדולה", אינני מצליח להיזכר ולו בשיחה אחת שעסקה באופן ישיר בשאלת ערכה של העבודה, לא לחיוב ולא לשלילה. מעולם לא חונכנו שיש ׳פסול׳ בעבודה, ושהעובד אינו יהודי טוב … אולם, יחד עם היעדר התייחסות מפורשת לעבודה … היה פער ברור בין ה"בעלבת" ("בעל-בית", כינוי לאדם עובד, שאינו חבר טבעי מבית המדרש) ל"אברך"… כיצד ניתן להסביר אורח-חיים כל כך חריג בהיסטוריה האנושית?
תשובת טייטלבוים היא:
האתוס החרדי – ולא רק המחקר על אודות החרדים – מאדיר את המאבק בהשכלה. המאבק בתנועה זו ובנגזרותיה (רפורמה, חילון, ציונות) הוא מעין נקודה ארכימדית בחינוך הפנים-חרדי. בעיני החרדים, ההחלטה המשמעותית ביותר שהתקבלה באותה התקופה היא ההיפרדות ממי שאינו יהודי-אורתודוקסי, ההתבדלות. … אני סבור כי תפיסת ההתבדלות הזו עומדת בשורשה של התרחבות ההימנעות מהעבודה ושל קביעת תלמוד תורה כעיסוק בלבדי של בני החברה כולה.
תשובת טייטלבוים היא תשובה קונסטרוקטיביסטית. זאת אומרת, מבחינת החרדי הלומד, תשובה זו מפספסת את הנקודה לחלוטין, ויכולה להינתן רק על-ידי אחד שאינו יודע מהות החרדיות מהי. הסיבה למה החרדים אינם עובדים היא פשוטה מאד – לא משום שהם חפצים בהתבדלות, אלא מפני שללמוד יותר חשוב מכל דבר אחר. חז"ל אכן שיבחו את העובד, והחשיבו מאד את יגיע הכפיים. כן מבואר בדברי הגמרא (ברכות טז, ב): "עבדים ושפחות אין מספידין אותן. ר' יוסי אומר, אם עבד כשר הוא אומרים עליו, הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו. אמרו לו, אם כן מה הנחת לכשרים". כך היה במשך כל ההיסטוריה: רוב עם ישראל עבדו לפרנסתם, והדבר לא פגע מאומה ב"חרדיותם". כי יחד עם זה שעבדו, ועבדו קשה, הם עדיין החשיבו את לימוד התורה לעיסוק הנעלה והחשוב ביותר. כשאמא הרדימה את הילד שלה בלילה, היא שרה לו: "תורה איז די בעסטע סחורה" (התורה טובה מכל סחורה). לעולם לא עלה על לבה לשיר על הסחר בבדים ביריד בלייפציג או במרקש.
תשובת טייטלבוים היא תשובה קונסטרוקטיביסטית. מבחינת החרדי הלומד תשובה זו מפספסת את הנקודה לחלוטין, ויכולה להינתן רק על-ידי אחד שאינו יודע מהות החרדיות מהי
לפי החרדי המהותני, בעל-הבית הנהנה מיגיע כפיו שׂכָרוֹ אִתו והוא ראוי להערכה, אבל מי שלומד עולה עליו אלפי מונים. חרדי לומד צריך כמובן להתמודד עם השאלה הטכנית ביחס ליכולת ההקרבה: כמה הוא יכול להקריב, וכמה הוגן לבקש ממשפחתו להקריב, כדי שיוכל להמשיך ללמוד. אפשר לשאול גם על המצב הקיים שלפיו רוב החרדים בחו"ל עובדים, ואילו בארץ ישראל הרוב לומדים, וכן למה לפני כמה עשרות שנים כמעט ולא היו בנמצא אנשים שלמדו לאחר הנישואין, ואילו היום כמעט כולם עושים כן. אבל התשובות לשאלות טכניות אלו אינן משפיעות על הסיבה הבסיסית והערכית היחידה להמשך הלימוד, שהיא: כי העסק הנבחר ביותר לה' הוא לימוד התורה.
בתוך דבריו תוהה-מעיר טייטלבוים על כך שלעולם לא שמע ביקורת על היציאה לעבודה. אין ספק שהניסיון שלו משקף את השיח הקיים ברוב הישיבות, ואם אכן ליבת היהדות החרדית היא ההתבדלות, כפי שהוא מניח, אז אכן יש להתפלא למה אין רבני הישיבות מטיפים ללא הרף להתבדלות, כפי שהם מטיפים ללימוד התורה ועבודת המידות (לדוגמה). אבל עבור החרדי הלומד, ההתבדלות אינה מהות החרדיות; היא בסך הכל ערך שנכפה עליו שלא ברצונו, עקב העולם המתירני והמפתה החיצוני. אפשר להיות חרדי בלי להתבדל, כי ההתבדלות אינה אלא מקרית – אבל אי אפשר להיות חרדי מבלי ללמוד ולהתפלל. מהות החרדיות היא לעבוד את ה' יומם ולילה כפי הכוחות שבהם חנן אותו הקב"ה, לימוד גפ"ת (תלמוד עם מפרשיו) בכל הכח, בלי שימוש ב"מהדורת שוטנשטיין", בלי רחמנות עצמית; לשבור את הראש, להדיר שינה מעפעפיו, להשחיר שיניו על עוד רש"י ועל עוד תוספות, לשנן שוב ושוב, עד שאין להבחין בינו לבין התורה. אם נשאל חרדי כזה למה הוא אינו יוצא לעבודה, הוא יתמה: "שאלה זו מנין?! וכי אין השואל יודע שהתורה יקרה מכל סחורה?!"
אין זה אומר שתשובת טייטלבוים אינה נכונה. היא נכונה ועוד איך! הפיצול שדיברנו עליו לעיל, שלפיו הציבור החרדי מתחלק לשנים, חדר גם לתוככי הישיבה עצמה. לצד בחורים היושבים ולומדים בכל כוחם, כפי מידת האפשר, ישנם בחורים אחרים שלא ברור כלל למה הם בישיבה. הם כמעט ולא מעוניינים בתורה ובתפילה, בסתר הם מחזיקים טלפון חכם או טאבלט, ובלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, הם מתחבאים מתחת לשמיכה וגולשים. עבודת המידות זרה להם, ואם שואלים אותם על כמיהות הם חושבים על פטריות. למה בחורים כאלו נמצאים בישיבה? מה הם עושים שם בכלל? על זה באה תשובת הפלג הירושלמי, וכמו שהטיב לתאר אותה טייטלבוים במאמרו – התבדלות! כשעוצרים בחור עריק באילת, הפלג הירושלמי יחסום כבישים. כי להיות חרדי אין הכוונה שיש דבר מהותי כגון לימוד תורה או עבודת התפילה המחייב את הבחור, אלא להיות חרדי הכוונה שכל עוד אתה חובש כובע בורסלינו וצבע החולצה הוא לבן, חרדי אתה, וחרדי לא הולך לצבא! אתה יכול להסתובב באילת, כולל סכסוך עם נהג המונית, אבל חלילה לך ללכת לצבא!!
לעומת זאת, החרדי המהותני אינו שולל את ההליכה לצבא, אלא דן בכל מקרה לגופו: האם אם זה יעזור לבחור להתקדם, או שמא יגרום לו לסגת. כך שמעתי ממשגיח ירא שמים שעזר למאות בחורים שנחלשו, שישנם מקרים שההליכה לצבא דוקא מועילה לבחור.
לעומת זאת, החרדי המהותני אינו שולל את ההליכה לצבא, אלא דן בכל מקרה לגופו: האם אם זה יעזור לבחור להתקדם, או שמא יגרום לו לסגת
טייטלבוים טוען שברמה עקרונית כל הפלגים של הציבור החרדי מסכימים שיש לבחור ישיבה להמשיך את שהייתו בישיבה בכל מחיר, כדי ש"תיבת נח" תמשיך להגן עליו מפני הסערה שבחוץ. אבל לא כך השיב הרב שטיינמן לאבא שהגיע אליו עם צו גיוס לבנו – בן שהתדרדר והסתובב ברחוב, על כל המשתמע מכך. לשאלת האבא מה לעשות עם הבחור, אם למצוא ישיבה שתרשום אותו או לתת לו להתגייס, ענה לו הרב שטיינמן: "שיתגייס ושימות שם!" לנוכח התדהמה שפשטה על פני האבא אמר לו הרב: "אם הוא מסתובב ברחוב, אתה יודע כמה עברות הוא עובר? אתה יודע כמה נשים הוא מכשיל? שימות וזהו!" בשביל החרדי הלומד, בשביל החרדי המהותני, מי שחי חיי עברה בוודאי שאינו חרדי, ויתרה מזו, הוא כלל אינו חי. שילך לצבא ושימות שם!
כמובן שדברים חריפים אלו נאמרו בהקצנה ולצורך חידוד הנקודה. אבל גם תגובת הרב שטיינמן, וגם מאמרו של טייטלבוים, קוראים את כולנו ליום פקודה: האם אנו מהותנים או קונסטרוקטיביסטים? האם אנו בתור חרדים מחויבים למערכת ערכים ומעשים מהותיים שאינם משתנים, שבקיומם אנו חיים ובהעדרם אנו מתים, או המעשים והערכים גמישים, זמניים ותלויים בנסיבות? האם חרדיות היא לימוד תורה מתוך הדחק, עבודת המידות וקיום מצוות במסירות נפש, או חרדיות פירושה התנגדות לצבא, התבדלות, חולצה לבנה, חסימת כבישים, פאה מפוארת, הפגנות סוערות והצבעה למפלגה חרדית?
כיום, השאלה הזו היא השאלה, בה' הידיעה, העומדת בפני כל אחד מבני הציבור החרדי. התשובה לשאלה זו היא שתקבע את צביונו של הציבור החרדי למשך העשורים הבאים.
שה' יהיה בעזרנו להחליט את ההחלטה הנכונה, המהותית והאמתית!
[1] הכותב מבקש להודות לרב יהושע פפר ולאהרן רוז, שסייעו בהערות חשובות בעריכת המאמר.
תמונה ראשית: בית מדרש. קרדיט: miramar2009,
(CC BY-NC-ND 2.0)
אהבתי מאד את הכתבה, היא מוסברת טוב ויפה.
הפריעה לי ההתעלמות משאר המגזרים חוץ מהליטאי, ושימוש בדוגמאות כמו "לומד כל היום"
אבל מה שנאמר יכול להתאים לכלל המגזרים
הערה נכונה, ותקנתי בפנים.
זה שיש גם בישיבות 'הלומדות' בחורים שמחביאים מכשירים ולא באמת מעוניינים בלימוד, זה מעיד שגם הם לא לגמרי מהותנים כמו שתיאר הכותב. מהותנים לגמרי אפשר למצא רק בישיבות הגבוהות של החרד"ל, שם נמצא רק מי שרוצה ללמוד בכל ליבו.
זה מעיד על הבחורים הספציפיים , לא על השאר.
וודאי שיש חרדים מהותניים!
כל מילה!
אמנם הכותב התייחס רק לקורה במגזר הליטאי, אך כל אחד (גם חסיד וגם ספרדי, גם חרד"ל וגם "חרד"ק") יכול לשאוף להיות חרדי בהגדרתו הדתית, כלומר חרד לדבר ה', ולאו דווקא חרדי בהגדרתו המגזרית.
כמו בספר איוב צריך לחכות יותר שלושים פרקים כדי לשמיע את התשובה הקולעות
אחד בשם יוסף כתב לבסוף הגדרה קולעת.
הקובע הטא בין עובד אלוקים לבין מי שלא.
ויש חרדים לומדים. ויש עובדים ויש מודרנים. ויש חרדים לאומיים. ויש קנאים. וכו' שהם יראי שמים. ויש מתוכם שלא מספיק, ויש שבכלל לא.
אבל ב"ה החברה החרדית מחנכת וגם מצליחה להעמיד לומדי תורה ומקיימי מצוות בדקדוק. ויש כאלה שעינם צרה בכך חלקם מבחוץ חלקם מבפנים דרע להם מדוע החברה החרדית מצליחה למרות הבעיות שאומנם קיימות.
וברור בטבעו של עולם לא כל בחור בן 15 יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו, ולכן מייעצים החכמים שנראה לו את האפשריות כמו שיתרו בקש מחתנו, וכך החברה החרדית תצליח יותר, והיות שההנהגה לא חושבת כמוהם סימן שהיא חשוכה, וחבל שלא הם המנהיגים.
וכן מטבעו של עולם גם בין המבוגרים לא כולם חכמים, ומקוריים, וחלקם עושים מלומדה, הרי זה טבעו של עולם, ומי שאוהב את היהדות ולא שונא אותה, נראה שהוא צריך לשמוח בשגשוג של לומדי תורה, ולא להצטער על כך.
נזכרתי לפני שלושים שנה התפרסם שהישראלים הרגו שבויים מצרים במלחמת יום כפורים. והתחילו האשמות בין המפקדים של תשל"ד מי עשה ומה.
מה יוצא.
שהמפקדים שחרפו נפשם למות במלחמה, אחרי עשרים שנה הוציאו את הרפש החוצה בגלל כבוד אישי, אף שהדבר גורם נזק למדינה, וגם לסיכון חיילים.
מאמר מעניין אך כמעט ולא נוגע לנושא הנידון..
2 נקודות:
1. הויכוח בין המהותנים לאנטי-מהותנים לא ממש מבהיר את הויכוח על הגדרת החרדיות.
לדעת כותב המאמר לימוד תורה זו הגדרה מהותנית והתבדלות היא מעשה מקרי.
אין ספק שאנשי הפלג הירושלמי (ולא רק הם) סבורים שההתבדלות היא עניין מהותני דוקא ולא מקרי. ויש גם שסוברים שבכלל חרדיות היא לא עניין מהותי, ועדיין הם אינם אנשים חסרי ערכים הפועלים רק לפי הנסיבות והתנאים המשתנים, אלא פשוט – הערך המכונן של חייהם איננו 'חרדיות' אלא 'יהדות' או שמירת מצוות. החרדיות היא אכן הגדרה חברתית, וממילא לא מהותית אלא מורכבת מפרטים משתנים ומקריים.
לימוד תורה וקיום מצוות בהקפדה איננו מאפיין חרדי דוקא, ודאי שלא מאפיין מהותי.
אם כך היה אזי לא ייתכן מי שיש לו את המאפיין המהותי הזה ואיננו חרדי, אך המציאות כידוע שונה.
2. בכל המאמר אין התייחסות לשאלה הפשוטה שהעלה טייטלבאום במאמרו; איך השתנה היחס לעבודה מזמן חז"ל לימינו?
הערשקאוויטש מדלג בקלילות על שאלה 'פנים תורנית' זו ועובר לנאום נלהב בעד המצוינות והשאיפה לעבודת השם בשלמות.
אך השאלה, מדוע זה נשתנה טיבה של אותה מצוינות, נותרה ללא מענה.
1. איני חושב שיש אדם אחד שחושב שר' מאיר שפירא, שהיה נציג היהדות החרדית בפרלמנט הפולני לא היה חרדי, למרות שלא התבדל. איני חושב שיש אדם אחד שחושב שבעל הבית שקובע עיתים לתורה, מתפלל כמו שצריך ומקפיד על קלה וחמורה, אינו חרדי, משום שהוא עובד בבורסה. ומכיון שכולם מסכימים שאפשר להיות יהודי חרדי בלי להתבדל, הרי שההתבדלות היא מקרית ולא מהותית.
אם אכן החרדיות היא הגדרה חברתית נטו, אז היא לא יכולה לשמש סיבה ערכית לא ללכת לצבא למשל. כל הדיון נסוב סביב המגמה לייחס למונח "חרדי" מעמד ערכי ונעלה, הפוטר מישהו מללכת לצבא למשל, אבל ללא שום מחוייבות לתואר זה.
2. מאמר התגובה דן בשאלה אחת שהיא: למה חרדים לומדים ולא עובדים. היא לא דנה ביתר השאלות שטייטלבוים העלה.
מקסים!
נותן הסבר מעמיק לתופעה קיימת.
הסבר שמצליח לישב את הסתירה בקלות בלי להיות מתאמץ.
כמו שאמר חנוך י. – לימוד תורה לא מגדיר את החרדי, אני מכירה הרבה מאוד דתיים חזקים שיושבים בכולל ימים שלמים ולומדים, הם עם כיפה סרוגה, ולכן!!! יקראו להם דתיים לאומים, ז"א – הכיפה, הבגדים, הסטיגמות – זה החרדי!!! לימוד תודה וקיום מצוות מגדיר סוג של יהודי!
קל ללומדי התורה לספר לכולם שהם החרדים, כי אחרת מה יש להם אם לא זה???
אבל אפשר גם לעבוד וללמוד בערב, לקיים קלה כבחמורה, וגם לא אבל את תלבש את מדי החרדים – נשים וגברים כאחד, תוגדר כחרדי, גם אם לומדי התודה יכעסו מאוד – כי הרי רק הם יחליטו מי כן ומי לא….
לגבי התמיהה העקרונית מדוע ייגרע חלקם של אנשי הכיפות הסרוגות הרי שהתשובה חלוקה לשתיים:
1.מי אמר שהמילה 'חרדי' פרושו שבח וצמד המילים 'דתי לאומי' פרושם גנאי ? ההגדרה יכולה להיות נכונה ולא ממצה כאחד! לדוגמא משאית עם מנוע ותיבת הילוכים מהירים להפליא תוגדר בהכרח כרכב עבודה ולא כרכב ספורט, האם נאמר כאן כי היא בהכרח נופלת במהירותה מכלל הרכבים הספורטיביים? ודאי שלא.
2.אם לאותם אנשים חשובה הגדרתם כחרדי הרי שהם היו מחליפים כמה זוטות כגון סוג כיפה אשר לדברייך אינם אלא 'סטיגמות', ברור אם כן שישנם הגדרות אחרות ואו סיבות אחרות שאינם מעוניינים לצאת מהגדרה זו אל משנה ומה לנו כי נלין?
מאמר מאיר עיניים.
עם זאת, בניגוד למסקנה האפית של הכותב המוכשר, סבורני שהקרב האמיתי יתחולל דווקא בשדות התיוג השטחיים, ולא בחפירות ובבונקרים העמוקים של ההגדרה. לימוד התורה ימשיך לפשוט וללבוש צורה ומינון, דור דור ודורשיו. על הגורם האנושי משני צדי המתרס, אפשר להמשיך ולסמוך – הוא בהחלט ידאג לחרב את הכל.
דבר האלוקים+גורם אנושי-הומור עצמי= סזון.
לרב הערשקאוויטש,
1. אינני חושב שיש שיגדירו רבים וטובים מבני הציונות הדתית (ובפרט אצל החרד"לים) – שעמלים בתורה ושומרים מצוות קלה כבחמורה – כחרדים. אם כן גם שמירת המצוות ולימוד התורה אינם המגדיר לחרדי.
חרדיות זו הגדרה חברתית. היא איננה סיבה לפטור מגיוס (בשונה מלימוד תורה בישיבה או מטעמים של חשש מירידה רוחנית, שהן טענות משמעותיות).
כמו בכל מקום וזמן ובכל חברה, יש טובים וטובים פחות, יש יראי שמיים ויש פחות.
הגדרה חברתית איננה ערובה ליראת שמים.
2. אין טעם לענות לחצי שאלה. השאלה איננה 'למה לומדים?' השאלה היא מה פשר השינוי ביחס לעבודה מחז"ל והדורות הקודמים לדורות האחרונים.
כולם מסכימים שטוב וחשוב ללמוד, אבל המציאות מורכבת ובחיים יש עוד ערכים והכרחים, השאלה נוגעת לאיזון ביניהם, ומדוע היום הוא עומד במקום שונה מבעבר.
1. זה בדיוק הנקודה. לחרדי המהותני, חרדלני"ק עם כיפה סרוגה שלומד תורה לשמה ועובד ה' בקדושה ובטהרה, הוא חרדי בדיוק כמו חרדי עם כיפה שחורה. יש הרבה חרדים, שהתואר חרדי בשבילם, זה לא משהו חברתי אלא זה משהו שמחייב אותם לחיות חיים ערכיים יותר. אני מסכים איתך, שיש הרבה חרדים שהתואר חרדי בשבילם, הוא משהו חברתי. ועל תופעה זו נסוב המאמר.
2. לא עניתי לחצי שאלה, עניתי על שאלה אחת מתוך כמה. אי אפשר במאמר אחד להקיף את הנושא מכל צדדיו. אולי בעתיד נענה על עוד שאלה.
תודה על המאמר.
אכן כתוב היטב ובבהירות.
לגופו של עניין:
1. היטבת להבדיל בין הגישות הרואות את ה'חרדיות' בהגדרה גמישה ואי-מהותית לבין זו הרואה בה הגדרה מהותית המשלבת אלמנטים רבים.
עם זאת איני מסכים עם הגדרת הגדרתם של ה'קנאים' (שלאחרונה זכו לתגבור) כקונסרבטיבית כלפי החרדיות אלא כמהותית לא פחות, וסלחנית הרבה פחות מזו השמרנית-קלאסית (ליטאים וחסידים כאחד) ביחס לסטיות מהתקן שלהם. היינו: ה'מודרניים' כפי שכינית את הקבוצה השלישית מכירים גם בקנאים וכמובן שגם בזרם השמרני-קלאסי כחרדים למרות שאין מכנה משותף בין שלשת קבוצות אלו מלבד עצם הגדרתם האישית.
השמרנים יגדירו את המודרניים לעתים כדתיים מסוג אחר ולא כשמרנים, אך את ה'קנאים' למרות הסתייגותם (ולאחרונה גם האמוציות בניהם) יגדירו בבירור כחרדים.
גם הקנאים מגדירים לרוב את השמרנים עובדתית כחרדים אלא שהם סבורים שהם אינם עושים את המוטל עליהם. את המודרניים הם אינם מגדירים לעולם כ'חרדיים'.
לכן לא ממש ברור לי מדוע את הקבוצה השנייה החשבת כמהותיים ואת קבוצה 3 כקונסרבטיבים בהגדרותיהם.
2.בנוסף כל הנידון הזה אינו משרת את המאמר בשום דרך, שהרי 'הגדרת החרדיות' אינה יכולה להיות מניע לשום דרך מהותית או תכלית בפני עצמה.
ה'חרדיות' נועדה להוות פלטפורמה נוחה חברתית ודתית לירא שמיים שמעוניין לקיים את המצוות לפי הבנתו בתנאים נוחים ככל הניתן שיאפשרו לו ולמשפחתו , בתקווה, גם להוסיף ולהתקדם בדרגתו הרוחנית.
ברגע שפלטפורמה זו משמשת כקובעת דרך בפני עצמה (נניח, בחור שאינו רוצה ללכת לישיבה שמותאמת לצרכיו הרגשיים רק בשל העובדה שבחרדיות הוא ימוקם במידרג נמוך, או אולי אב שמשתמש באינטרנט אלחוטי של השכנים ללא חסימה תקינה, למרות שהוא מרגיש שמוטב רוחנית היה שיגלוש בבטחה ברשת פרטית בביתו, אלא שהוא חושש מתגובת הנהלת מוסדותיהם של ילדיו לעניין) היא מהוה מכשול ושיבוש רציני בפני מטרותיה.
לכן הייתי מסתפק בקטע שהבהיר את עניין ההימנעות ממלאכה בעיקרו כרצון כללי לשבת וללמוד תורה. ומשמיט את החלק (שכתוב יפה ללא ספק) שעוסק בפלגי הציבור וההבחנה בינהם, כיוון שאינו משרת לדעתי, את הטיעון הענייני (והמעולה לכשלעצמו) מדוע חרדים אינם עובדים.
(לדבריך בתגובות- על שאלה אחרת, שעליה היה עשוי העיסוק בתתי הפלגים להיות רלוונטי שהיא 'מה או מדוע נוצר שינוי בנוגע לשיעור העוסקים בתורה' לא התכוונת לענות.)
א. איני מכחיש לרגע שישנם יהודים מהותנים, צדיקים ויראי שמים, שהם גם קנאים. אבל הקנאות שלהם, זה לא עיקר יהדותם, אלא זה משהו נלוה. הטענה שלי היא, שחרדים שכל חרדיותם מסתכמת בזה שהם קנאים, והם מניחים בצד שאר המאפיינים העיקריים, זאת אומרת, אלו שלא לומדים ובקושי מתפללים, וכל ימיהם הם עסוקים בקברים, אקדמיה, צה"ל, צניעות, וכיוצא, אלו בעצם לא חרדים מהותנים אלא קונסטרוקטביסטים. אי אפשר לבנות משהו מהותי על יסודות שמשתנים כל הזמן.
זה נכון שהרבה רואים את הקנאים כחרדים מהותנים, אבל זה רק בגלל שקשה להבחין חזותית בין חרדי מהותני קנאי, ובין חרדי קונסטרוקטביסטי קנאי, כי שניהם מתלבשים אותו הדבר. אבל אם נוכל לשכנע את החרדי המהותני לבדוק את הדבר לעומקו, הוא יסכים שהקנאים הם לא בעצם חרדים, אלא סתם מציגים את עצמם ככאלו.
ב. עצם המאמר בא להתווכח עם טייטלבוים שטען שחרדים אינם עובדים כי הם רוצים להתבדל. הקטעים שקדמו לזה, נועד לתת רקע, עומק וצבע, לטיעון הנגדי, שחרדי רציני אינו עובד, כי פשוט הוא רוצה ללמוד. ללא הקטעים האלו, אני מאמין שהטיעון הנגדי היה מאבד מכוחו.
כבוד הכותב
אכן הדברים נכתבו בקיצוניות רבה (ובכתיבה מאד יפה)
אך אני תוהה אם אכן השיגו את מטרתם לחידוד הנקודה
הצגת את החרדים המהותיים לעומת החרדים הקונסטרוקטיבים בצורה בה החרדי המהותי מעניינת אותו רק מהות והוא אינו פוסל דבר שאינו מהותי ודן בכל עניין לגופו לעומתו הקונסטרוקטיבי לא זז מהגדרתו שלו לחרדי ואינו מתייחס למאפיין אחד כמהותי/חשוב יותר ממאפיין אחר
ובכן
מה תאמר כבוד הכותב כאשר נתייצב מול המציאות ובה נראה שכור ההיתוך בו אנו חיים יחד הביא למצב שהמהותנים שבנו גם אם במחשבתם מכוונים למהות עדיין הם מתפתים ומצטרפים אל החבר וסמרטפונו בלילה?
מה תאמר כאשר מצד שני הם מושפעים מתופעות סביבם ומתחילים גם הם להכליל ולהשתמש בשיקולים שאינם מהותיים ולפסול את ההולכים בתלם לא להם על סמך שיקולים קונסטרוקטיביים למדי?
ומה תאמר לקונסטרוקטיבים הנכבדים כאשר מדי פעם מנצנצת בהם מחשבה מהותנית כזו או אחרת?
האם זה נכון לקחת מאבק בין שתי קבוצות בציבור ולסמן אחת כמהותית ולתת לה תיאור כמו קבוצת הלומדים? ולעומת זו לקבוצה שכנגד לקרוא בשם קבוצת גיבוב קונסטרוקטיבי?
הם באמת מה שמנווט את החברה הם ההגדרות המאד מסוימות שבהם משתמשים בפילוסופיה?
אכן יש במאמרך להסביר תופעות מעניינות כמו התרחבותה של ההגדרה חרדי אף לאנשים שתיארת כמודרניים אבל האם באמת שייך להסביר תהליך חברתי כזה בקונסטרוקטיביזם חברתי? האם זה לא עלבון עמוק וצורב למהותה של הדת היהודית בה אתה דן?
הרי השאלה חרדי מיהו מגיעה רק אחרי שמניחים בסיס כלשהו לשאלה יהודי מיהו
האם יש כזה מושג יהודי קונסטרוקטיבי?
הערתך על מאמרו טייטלבוים שלפיה השאלה מדוע החרדי אינו עובד אינה שאלה לחרדי הלומד לפי הגדרתך אותו קצת לא נוגעת לגופו של ענין כי הלומד החרדי לפי תיאורך הוא אכן איש הרוח הקיים מימות עולם שעליו אין שאלה מדוע הוא לומד
הוא לומד כי הוא איש רוח
השאלה היא על כל אלה שהם בנוסף עוד כל מני דברים קצת מהותיים קצת קונסטרקטיביסטים
איך הם בהשתייכותם לקבוצה חרדית נולדו לתודעת ה ״לומד שאינו עובד״ הנזכרת
שורה תחתונה
הרעיון של קונסטרוקטיביזם חברתי בחברה החרדית הוא רעיון מבורך וצריך להעמיק בו
לעומת זאת לתלות בו מגמות רחבות נשמע לי מופרך
וכן
לתת לקבוצת ה ״לומדים שאין להם חפץ בעולם הזה״ מעמד של קבוצה שלימה, לה הסבר אחר לשאלת ״לומד שאינו עובד״ נשמע לי קצת לא רלוונטי לעומת היקף התופעה, כי הם באמת קבוצה קטנה (ואני מתכוון לאלא שבאמת כמו שכתבת ״חיים בסגפנות לא מכירים ולא רוצים להכיר״)
ובא לא ניתממם – קבוצת הלומדים תכלס במציאות – כמה מתוכם באמת ממלאים את ימיהם בלימוד רק מפני שזה העסק הנבחר ביותר להשם?
אני תוהה ברצינות כמה אברכים לומדים יהיו עיוורים לצבע החולצה ולמרקם הכיפה.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם המאמר שלך היא זה שהוא מתעלם מהעובדה שחשיבה חרדית סדורה ועקבית אין בנמצא, ולכן לחלק את החרדיות לשלוש אסכולות מובחנות הוא ניסיון שאולי מעניין תיאורטית, אבל חסר ערך כתיאור המציאות.
אני לא מסכים עם החיבור המלאכותי שעשית בין החרדים המודרנים לחרדים הקיצוניים, במיוחד בגלל שלטעון שהפילוג הנוכחי בחברה החרדית נובע ממניעים שהם יותר אידיאולוגיים מאשר פוליטיים זה תמימות קיצונית.
ועוד דבר שקצת התעלמת ממנו הוא שהקבוצה שאליה ייחסת תפיסה קונסטרוקטיבית, היא דווקא קבוצה שעובדת באופן עקרוני ואף מעבירה ביקורת על החרדים שאינם עובדים.
ובסופו של דבר, השאלה בעינה עומדת: למה גברים חרדים לא עובדים. התשובה שלך, שזה בגלל שלימוד התורה כל כך חשוב להם, לא עונה על המודרניות של התופעה ולא על ההיקף שלה.
לענ"ד המאמר מהווה (עוד) הוכחה שהחרדיות הינה מקבץ של תכונות שמוגדרות היטב במושגים של הפסיכולוגיה, והאנתרופולוגיה, ובזה די והותר. קרוב אצלי לוודאי, שהכותב אינו מטיל ספק בכך שיסודות המצוי (בחרדיות) הוא גם הרצוי…
להתרשמותי, כמי שהצטרף לעולם החרדי לא בגלל – אלא למרות החיצוניות, הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, לת"ח החרדי המצוי ישנה תכונה שכיחה מאד, להאריך בדיבור (לפעמים עדלאידע ממש), שמא מתוך בליל המילים תצא 'במקרה' איזה אמירה אחת רלוונטית לאמת ואולי שתיים, והכל על פי העיקר, שהכמות עשויה להפוך בסופה לאיכות.
לעיתים קרובות, הדובר אפילו אוהב להאריך בדבריו כדי להסביר משהו, בכל האותות והמופתים האפשריים שיש לו בצקלונו, שכל שומעיו כבר מבינים בלאו הכי.
עכשיו לעניין עצמו. לענ"ד, הדובר הראשון, מר טייטלבוים, במאמרו, לא התכוון אלא לברר, האם ישנה מבחינת התורה (לא מבחינה פסיכולוגית, אנתרופולוגית וכו'…) איזה קונפליקט בין לימוד-תורה לעבודה (עסק הפרנסה) דהיינו שמא התורה קודמת לעבודה או להיפך. למרות שחכמים כבר אמרו (בכל מני צורות) שדרך-ארץ קדמה לתורה…
אבל, מכאן הגענו כמעט בהכרח לבירור מהות החרדיות, שהדובר האחרון, רב יהודה הערשקאוויטש, מוכן להמית את עצמו עליה ובלבד שלא ימות ח"ו על הגנת קיומו הפיזי. אמרנו "דרך-ארץ" ? … כן, אפרופו גיוס לצבא. אבל בעיקר בהקשר ל'עסק הפרנסה'.
ציטוט. להתרשמותי … לת"ח החרדי המצוי ישנה תכונה שכיחה מאד, להאריך בדיבור. כבודו שמע על קוצק? והחזון איש? ויש עוד.
חרדי זה אדם שחרד לדבר השם — משמע שהוא מבין מה השם רוצה ממנו, אבל לא ברמה שיש היום אצל החרדים שחושבים שכיפה שחורה כובע חליפה שחורה (שאגב זה לבוש גויים מזמן תנועת ההשכלה ולא לבוש יהודי; הספרדים היו לובשים שמלות כמו הרב עובדיה זצ"ל)…
חרדי אמיתי ומתוקן חרד לכל מחשבה דיבור ומעשה ולא מתפלל לומד ואז חושב מיני מחשבות שונות על כסף וכבוד ואיך לחגוג על שתי החתונות.
הצד החיצוני של תפילה ולימוד אינו מראה על דתיות אלא מה שיש לו באמת בראש ועד כמה הוא חרד לכל מחשבה לא טובה שיש לו — זה חרדי אמיתי.
נכון שאדם בעל כיפה סרוגה לא נחשב חרדי גם אם הוא ח"ח וירא שמים, אך זה מפני שחלק מההגדרה המהותית של חרדי זה מי שמקשיב לדעת תורה של מנהיגי הדור, ולכן גם,אדם עובד שלבוש בגדים צבעוניים- יחשב חרדי! וזה מפני שמקשיב לדעת תורה וערכיו הם ערכי רבותיו, ולכן כיפה שחורה וכדומה מצביעים על שייכות למהות החרדית, משא"כ כיפה סרוגה הגם שהלובשה הוא ת"ח ולכן בחלק מערכיו הוא בעל מהות חרדית, בכל זאת חלק נוסף מערכיו הם לא ממהות החרדית.