צריך עיון > סדר עיון > צניעות, בושה, כבוד

צניעות, בושה, כבוד

-
הרב ישי ליפשיץ מורה ומחנך

כללי צניעות הם כלי חשוב במוסדות חינוך. אך הפיכתם לפנים הבלעדיות של החינוך לצניעות היא בעיה. החינוך לצניעות אמור לטעת בתלמידים ובתלמידות אצילות הנובעת מערך כבוד האדם, והמתבטאת בבושה פנימית וצניעות חיצונית. נערים בגיל ההתבגרות אינם מפותחים דיים כדי להפנים היכן עובר קו הגבול בין מכובד למביש. אולם, חינוך הולם יפתח אצלם את המודעות העצמית, את ההתחשבות בזולת ואת החוש האסתטי, כך שיגדלו להיות מבוגרים עצמאים, המכבדים את עצמם ואת זולתם.

ג' אב תשע"ח

מובנו הרווח של "חינוך לצניעות" הוא לצוות על בנות ישראל הצעירות קוד לבוש מסוים. כך, בנות המבקשות להתקבל לסמינר מתבקשות לחתום, יחד עם הוריהן, על תקנון כללי צניעות, בדרך כלל מפורט ביותר. כלול בו הקפדה על אורך החצאית ואורך השרוול, על הימנעות מאיפור, מטיפוח הגוף באופנים שאינם נהוגים בסמינר, ועוד ועוד הוראות המדקדקות עד חוט השערה (ועד בכלל). כך אנו מקבלים בנות רבות הנמנעות מטיפוח עצמי, שכל עיסוק בגופן מעורר בהן תחושת אשמה וחטא, מבלי לדעת היכן עובר קו הגבול בין הנאה למגונה.

הנזק בכך הוא כפול. מצד אחד, ישנן בנות המקפידות על הכללים, גם מחוץ לסמינר וגם לאחר סיום שנות הלימודים. פעמים רבות מאבדות בנות אלה את נשיותן. הן אינן יודעות כיצד להתאפר, כיצד להתנאות באופן הולם, והן מאבדות קשר אל גופן. הן אינן יודעות מה מבחין בין אשה נאה וחסודה לפרוצה וחצופה. מצד שני, ישנן בנות שאינן משלימות עם הכללים. אלא שבנות אלו גם לוקות לעיתים באותו עיוורון. הן אומרות לעצמן: אם כבר אנו מפרות את הכללים, מדוע לא להתלבש בלבוש הצמוד ביותר, הבוטה, המוחצן. כך הן מפגינות אי-צניעות חסרת טעם, שמביכה גם אנשים ונשים שאינם אמונים על כללי הצניעות של הקהילה החרדית. בעיה נוספת, חמורה ממנה, מצויה בקרב הנושרות. תפיסת הגוף בקרב בנות שגדלו בחינוך חרדי ונשרו ממנו היא קטסטרופלית. המושג האנושי הבסיסי של כבוד האדם, המוביל כל אשה לכבד את גופה ואף להסתיר אותו, מעורער אצלן באופן קיצוני.[1]

במקום שהנשים החרדיות יהיו מופת לנשיות ראויה, אנו מושכים אותן אל הקצה הנגדי, המבטל מהן הוד והדר, ונוטל מהן את חן הצניעות

אין בעיה עם עצם קיומם של כללי צניעות. כללים הם כלי חשוב, הכרחי ומקובל במוסדות חינוך לנערים ונערות. אולם, חוששני כי החינוך לצניעות במוסדות החינוך החרדיים נותר ברמת הכללים בלבד, או קרוב לכך. יתרה מזו, כללי הצניעות בחברה שלנו מנוסחים ללא חשיבה מעמיקה. הן נוצרים באופן אוטומטי בתור תגובת נגד לפריצות המתירנית השוררת מחוץ למחננו. זהו מצב בעייתי. כך, במקום שהנשים החרדיות יהיו מופת לנשיות ראויה, אנו מושכים אותן אל הקצה הנגדי, המבטל מהן הוד והדר, ונוטל מהן את חן הצניעות.

במאמר שלהלן אתייחס לסוגיית הצניעות בכלל ולבעייתיות העולה מן החינוך לצניעות בפרט. אתחיל בבירור מושגים, ואטען כי הצניעות נובעת מ"בושה", שהביטוי הנעלה שלה הוא "כבוד האדם". לאחר מכן אתייחס לקושי שבחינוך מתבגרים לצניעות, ואציע תכנית מעשית להנחיל לבנות את ערכי הצניעות הנעלים, באופן שיכבד אותן ויתקבל על לבן.

 

שני המקורות של הבושה

אנו נפגשים במידת הצניעות לראשונה לאחר חטא אדם הראשון. קודם החטא נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו".[2] ומיד לאחר החטא נאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת".[3] משמע אפוא כי שורשה של הצניעות הוא רגש הבושה. כאשר מעיינים במפרשי המקרא השונים, ניתן ללמוד מדוע אחרי החטא הופיעה לפתע הבושה המובילה לצניעות.

שורשה של הצניעות הוא רגש הבושה

על פי הספורנו, הבושה נובעת ממודעות עצמית. קודם החטא, עקב היות אדם וחוה "דבקים לעשות רצון קונם", לא היתה בהם התבוננות רפלקטיבית של בחינה עצמית. לאחר החטא, הם התקלקלו כביכול, והקלקול הזה נתן בהם מודעות עצמית. לעומת זאת, מפירוש רש"י, הרמב"ן והרד"ק משמע שלאחר האכילה מעץ הדעת ניתן באדם כושר שיפוט, הקבלה והשוואה. קודם האכילה, היה באדם רק יצר טוב. מבחינה זו, ראייתו היתה חד-ממדית. לא היתה בו יכולת להבחין בין טוב לרע, כיוון שהוא לא ידע את הרע. האכילה מעץ הדעת הכניסה ממד חדש למרחב החשיבה של האדם, והוא קיבל יכולת לשפוט ולהבחין טוב מרע ורע מטוב. לפי פירוש זה, הבושה היא תוצאה של התבונה – יכולת הערכה מתוך השוואה בין ניגודים של טוב ורע.

על כתנות העור שבהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה נאמר במדרש: "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, 'כתנות אור' – אלו בגדי אדם הראשון".[4] במקום הנוסח המופיע אצלנו "כתנות עור", קורא רבי מאיר "כתנות אור". ר' צדוק מעיר שכך היא ברייתו של עולם: ברישא חשוכא, והדר נהורא. דווקא על ידי החשכה של החטא היה ניתן לראות את האור וליהנות ממנו.[5] תורתו של רבי מאיר איננה שונה משלנו. גם בגרסה שלו כתוב שהקב"ה הלביש את אדם וחוה בכתנות עור של ממש, אלא שרבי מאיר בא ללמדנו כי מלבוש האדם קשור לכושר ההבחנה שלו בין טוב לרע. בגדי האדם משמשים לא רק להסתרה של איבר "בעייתי", ולא רק כדי לפאר את האדם, אלא בעיקר כדי לשמש מחיצה בין האדם לבין הסביבה שלו, גם כשהוא אמור להיות חלק מן הקבוצה.

בגדי האדם משמשים לא רק להסתרה של איבר "בעייתי", ולא רק כדי לפאר את האדם, אלא בעיקר כדי לשמש מחיצה בין האדם לבין הסביבה שלו

כך מסביר ר' צדוק בקונטרס "שמירת השבת", את המדרש המפורסם האומר כי היה זה אדם הראשון שחיבר את המזמור בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". הוא מסביר כי אדם הראשון אמר זאת בעקבות כתנות העור/אור שהלבישו ה' לאחר החטא. האור הוא ההבנה, ההבחנה. קודם לחטא האדם היה שרוי בטוב מוחלט, ולא היתה אצלו הבחנה. התפיסה היחסית של המציאות התחילה בעקבות החטא.

להלן אטען שאכן קיימים בצניעות שני ממדים: האחד נובע מתוך בושה פנימית של האדם, מהמודעות העצמית; והשני מתוך היחס אל האחר, מיכולת ההבחנה וההבנה.

 

להימנע מסנסציות

עיון בספרות חז"ל מלמד כי השימוש במונח "צניעות" רחב בהרבה ממושג הבושה הבסיסי. אצל חז"ל קשור המונח "צניעות" אל מושגים כמו "חסד" ו"ענווה". צניעות היא תכונת נפש כללית שמכתיבה סגנון התנהגות אצילי ומתחשב, ולא רק רגש מקומי של בושה.

צניעות היא תכונת נפש כללית שמכתיבה סגנון התנהגות אצילי ומתחשב

ניתן ללמוד זאת מן המדרש המופיע במסכת מגילה על הפסוק: "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה".[6] הגמרא שם מבינה כי אסתר מגלה תכונה של צניעות באותה הסתרה, והיא מקשרת זאת אל מסורת אבותיה:

בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה בה ברחל? […] מסר לה [יעקב] סימנים. כי מטא ליליא, אמרה השתא מיכספא אחתאי. מסרתינהו ניהלה [כיוון שהגיע ליל הכלולות שבו הוחלפה באחותה, אמרה: עכשיו תתבייש אחותי, ומסרה לה את הסימנים]. ומה צניעות היתה בשאול, דכתיב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל". זכה ויצאת ממנו אסתר.[7]

מה הקשר בין מעשיהם של אסתר, שאול ורחל? אסתר אינה מגדת את מולדתה, אף שאחשוורוש משדל אותה לעשות זאת באמצעים שונים. שאול אינו מספר לדודו על המלוכה. ורחל מוסרת את הסימנים לאחותה, כדי שלא תתבייש. איפה נחבאת הצניעות? אסתר נמנעה מלומר את עמה ואת מולדתה משום ש"מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד"; שאול מסתיר מדודו בשורה משמעותית ביותר, שעתידה להתגלות; ורחל בכלל מוסרת סימנים לאחותה. מה הקשר בין מעשים אלה, ואיך הם מבטאים צניעות?

המכנה המשותף למעשיהן של דמויות אלה הוא הימנעות מחשיפה סנסציונית. הן שומרות על עולם פנימי נסתר, ובלשון חז"ל: "תופסים פלך שתיקה".[8] שאול אינו רוצה לתת פומבי להתמנותו למלך. הוא מעדיף שהדבר ייעשה מאליו, בלי החשיפה הדרמטית. הוא נמנע מלחשוף את ההתפעמות העצומה שבוודאי אחזה בו מכח הבשורה, ומניח לשמואל לגלות זאת במועד. רחל מתגברת על הפיתוי העז (והמוצדק) לחשוף את תרמית החלפתה באחרת בפעולה דרמטית שתבייש את אחותה. היא בוחרת בגילוי הצנוע – "ויהי בבוקר והנה היא לאה". האמת יוצאת לאור רק בבוקר. כן גם אסתר. היא היתה יכולה ברגע דרמטי אחד לחשוף את מולדתה, אך המסורת הצנועה שלה, האצילית, מובילה אותה לתפוס פלך שתיקה, ולהניח את הגילוי לזמן הראוי.

האדם מתהלך בעולם, ונושא עמו מודעות פנימית על אישיותו, מעלתו החברתית, מקומו בעולם, אבל הוא אינו מחצין את זה

צניעות היא אפוא שמירה על אינטימיות, על משהו שאמור להישאר רק אצלי. האדם מתהלך בעולם, ונושא עמו מודעות פנימית על אישיותו, מעלתו החברתית, מקומו בעולם, אבל הוא אינו מחצין את זה. הוא יודע לשמור את עולמו פנימי. יכולת אצילית זו, לשמור על עולם פנימי, היא הצניעות בעיני חז"ל.

צניעות איננה מסתכמת אפוא בבושה של האדם בגילוי גופו. היא מידה של עדינות נפש ואצילות. חז"ל מרחיבים את הבושה המידית המובילה את האדם לכסות את גופו, ורואים בה תכונת נפש כללית. המודעות העצמית של האדם הביאה אותו להסתיר את עירומו. ברגע שהוא גילה את עצמו ונהיה מודע לגופו, ביקש האדם להסתיר אותו, להימנע מחשיפה, לשמור במובן מסוים על פנימיותו. אינסטינקט זה הופך בידי חז"ל לצורת ההופעה של האדם בעולם. האדם צריך לשמור על מרחב פנימי אינטימי, ולא לחשוף את עצמו בפני העולם באופן סנסציוני.

אולם, צניעות קשורה גם לענווה וליכולת ההכרה באחר. רחל אינה מסתפקת בשתיקה, אלא מוסרת את הסימנים לאחותה. לאדם האציל, הצנוע, יש עקרונות ערכיים המנחים אותו. האדם האציל מוכן להקריב את רווחיו האישיים שעה שאלו יסבו בושה לרעהו. הצניעות המובילה את האדם לאחוז בפלך של שתיקה, מאפשרת לו להיחלץ מן העיסוק בעצמו, לקרוא את רגשותיו ומצוקותיו של הזולת ולכבד אותו. רחל דאגה פן תתבייש אחותה, ועל כן ויתרה על בחיר לבה. אצילות הנפש והתחשבות בזולת נובעות מהתכונה של השמירה על הפנימיות. כשעולמו הפנימי של האדם יציב ועשיר, הוא יכול גם להתחשב באחר.

הצניעות המובילה את האדם לאחוז בפלך של שתיקה, מאפשרת לאדם להיחלץ מן העיסוק בעצמו

כפל הפנים של הצניעות, אצילות הנפש הפנימית וההתחשבות באחר, תואמים לשני ההסברים של בושת האדם בגן עדן. האצילות שייכת אל המודעות העצמית, כדברי הספורנו, וההתחשבות באחר שייכת אל יכולת ההבחנה וההשוואה, כדברי שאר המפרשים. שניהם שייכים אל היחס בין פנים וחוץ, ועמידה מכובדת ומכבדת אל מול העולם.

 

כבוד האדם, התחשבות בגבר והלכות צניעות

מתוך הדברים האמורים לעיל, ניתן לומר כי חובת הצניעות מסתכמת במונח הכולל "כבוד האדם". הצניעות נובעת מתוך הכרה של כבוד, והיא מובילה לכבוד. מצד אחד, האדם הצנוע שומר על עולמו הפנימי ובכך הוא זוכה לכבוד. אבל מצד שני, הבושה היא גם תוצאה של הכרה בכבוד האדם. אדם חסר בושה הוא אדם חסר כבוד. ההלכה מלמדת כי אדם העומד בכרמלית [מקום שאינו רשות הרבים ואינו רשות היחיד] בשבת ומגלה לפתע כי נפסקו חוטי הציצית בבגדו [ואסור לטלטל את הבגד מדרבנן] אינו מחויב לפשוט את לבושו, כיוון ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא-תעשה שבתורה".[9] אצל חז"ל כבוד הבריות הוא מונח המתייחס הן להלכות צניעות [לא להתערטל ברשות הרבים] והן לשאר הלכות כבוד, כמו תלמיד חכם שאין מכבודו לחזר אחר אבדה, וחובת הכבוד למלך.[10]

עלינו לחנך את הנער או הנערה לכבוד האדם, כדי שיבינו כי לבוש עשוי לפגוע הן בכבוד הזולת והן בכבוד עצמם

הבושה והכבוד הם אפוא שני צדדים של מטבע אחד. ההכרה של האדם בכבודו אינה מחייבת אותו רק לנהוג כבוד בעצמו, אלא גם לכבד את רעהו. מסוגיית הגמרא עולה כי כבודו של המלך הוא סעיף של "כבוד הבריות", והחובה לכבד אותו מוטלת על כל אדם. כבוד הבריות מחייב אותנו לנהוג כבוד בעצמנו ולכבד אחרים. מתוך כך, סבורני כי חינוך לצניעות חייב להכיל את שני ההיבטים של כבוד האדם. עלינו לחנך את הנער או הנערה לכבוד האדם, כדי שיבינו כי לבוש עשוי לפגוע הן בכבוד הזולת והן בכבוד עצמם, ושאי אפשר לנתק את הדברים זה מזה. אדם שאינו מתבייש אינו מכבד את עצמו; ואדם שאינו מכבד את עצמו לא יכבד גם את זולתו.

הדברים ראויים להדגשה מול קולות עכשוויים המעלים חוסר נוחות מהאמירה שעל הבת להתלבש בצניעות כדי לכבד את רגשותיו של הגבר. על-פי הפסוקים "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך […] והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר",[11] מפרשת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי שחובת הצניעות נובעת מנוכחות ה', ואינה קשורה כלל אל הצופה. לדבריה: "היסודות להלכות צניעות אינם מצויים במתח שבין המינים ואינם נובעים מחשש לאיסורי עריות ומגרימת הרהורים". האשה אינה נדרשת להתלבש בצניעות בגלל מחשבות שיעלו בלב הגברים, וודאי שאין לחנך לכך. טיקוצ'ינסקי קושרת יחד את הלכות עין הרע שבהלכות שכנים, את הלכות הקדושה במחנה המלחמה ואת הנהגות הצניעות ביישוב, בבית ובלבוש "במובן של שמירה על הפרטיות והאינטימיות כתנאי להשראת השכינה".[12] דברים אלה הולמים את דברי השולחן ערוך, שעל האדם להתנהג בצניעות גם בחדרי חדרים, "ואל יאמר: 'מי רואני?' – כי מלא כל הארץ כבודו יתברך".[13]

בניגוד לדבריה, כשנלמד את הלכות צניעות ניווכח כי לחובת האשה להתלבש בצניעות יש אכן היבט הקשור במיניות ובחשש מפני "הרהור עבירה". חז"ל מדברים על צניעות האשה במונחים של "ערוה", מונח המזוהה באופן ישיר עם מיניות ועם איסור הסתכלות של הגבר. חז"ל לומדים אמנם מהפסוק "ולא יראה בך ערות דבר" שבכל מקום שיש קדושת ה' אסור לחשוף ערוה:[14] אסור לאדם לברך כשהוא ערום, עד שיכסה את ערוותו. אולם, הלכה זו נאמרה דווקא באיש. לעומת זאת, אשה "יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת",[15] זאת משום שעגבותיה של האשה אינן נחשבות ערוה לענין ברכה שלה עצמה.[16] כלומר, בניגוד גמור לדברי טיקוצ'ינסקי, העירום של האשה אינו "ערוה" לגבי עצמה. לעומת זאת, ביחס לאיש כותב הרמב"ם: "וכל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא [קריאת שמע] ואפילו אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה".[17] למדנו אפוא כי הגדרת גוף האשה בתור "ערוה" היא פועל יוצא של הסתכלות האיש. ביחס לעצמה, עירום האשה אינו ערוה, אפילו במקום קדושת ה', פרט למקום התורף עצמו, ואילו ביחס לאיש כל גופה הופך ערוה.

דעתם של רבים אינה נוחה עם אמירה זו. הם קובלים: "כיצד ניתן למנוע מאשה מלהתלבש באופן שנוח לה רק בגלל הזיות של איזה גבר?" הם טוענים, בצדק, שתעתועי הדמיון של הגבר יכולים לפעול גם אם האשה תכסה את כל גופה. אולם, קובלנות אלו מתעלמות מהעובדה הבסיסית והידועה היטב שהמשיכה בין גברים לנשים מבוססת על דינמיקה של גילוי וכיסוי. עין רואה ולב חומד.[18] התעוררות היצר תלויה בראיה, ובראיה של האיברים המוצנעים דווקא. משום כך, לא ניתן להתעלם מהבחנה בין הזיות חולניות, אשר אינן תלויות באשה והיא איננה אחראית עליהן, לחשיפת איברים שעשויה לעורר את רגשות הגבר באופן טבעי. ניתן אכן לומר כי כשאשה חושפת איברים מוצנעים, היא "יוזמת" את התעוררות רגשות הגברים שסביבה.

התעוררות היצר תלויה בראיה, ובראיה של האיברים המוצנעים דווקא

ההשפעה שיש לחשיפת איברים מוצנעים על לבם של הגברים הופכת את גילויים להתנהגות חסרת כבוד – לא מכובדת ולא מכבדת. הזהירות מחוסר צניעות, חובת הבושה, מושפעות ישירות מן המציאות הסובייקטיבית. המושג "כבוד" הוא אכן יחסי והוא משפיע על קוד הלבוש ההכרחי. עם זאת, אין הכרח שתהיה הלימה מושלמת בין הכללים ההלכתיים של מושג גילוי הערוה לבין נורמות הלבוש המקובלות. במקום שבנות יתלבשו באופן מעורר, ההלכה תאסור זאת. הבנה זו, של הסובייקטיביות בהגדרת הערוה, אינה תמיד נהירה ללומדים. מסיבה זו, השאלה האם ישנן "הלכות צניעות" או רק "מנהגי צניעות" צפה לאחרונה שוב ושוב.

 

הלכות צניעות והחינוך לצניעות

בגיליון שהקדיש כתב העת "אקדמות" לשאלת הבסיס ההלכתי של הצניעות בלבוש טען פרופ' נדב שנרב כי אין חיוב הלכתי לכיסוי גוף האשה. הוא ביקש להוכיח מהמקורות ההלכתיים כי אין גם איסור להביט בגופה של אשה, אלא אם כן קיים חשש שיעשה בה מעשה איסור. לדבריו, מותר להסתכל באשה העומדת למות, גם על מנת ליהנות מכך.[19]  עצם הצגת עמדה כזו, אף שאין בה ממש, יש בה כדי להעמידנו על הקושי ההלכתי בתחום. הרב שמואל אריאל וכן הרב יהושע ענבל התייחסו אמנם לעמדה שהציע פרופ' שנרב והוכיחו כי חז"ל ראו בצניעות חובה.[20] עם זאת, אין להכחיש שכללי לבוש האשה אינם הלכה במובן המוכר לנו. אין הרי אף סימן ב"שולחן ערוך" המתייחס לנושא באופן ישיר.[21]

אין להכחיש שכללי לבוש האשה אינם הלכה במובנה המוכר לנו. אין הרי אף סימן ב"שולחן ערוך" המתייחס לנושא באופן ישיר

הרב ענבל מאשים את פרופ' שנרב בחוסר ידע הלכתי ובחוסר מיומנות בניתוח הספרות ההלכתית. אולם, לדעתי עמדתו של פרופ' שנרב מעידה על חוסר בהירות אינהרנטי בנושא. הקושי ההלכתי נובע מן העובדה שהלכות צניעות מותנות, בחלקן, בנורמות לבוש מקובלות. הסוגיה של הלכות צניעות – שאיני רוצה להיכנס אליה במאמר זה, המוקדש לפן העיוני של החינוך לצניעות – מורכבת מדינים הנוגעים לדברים שבקדושה, שבהם קיים מושג של "ערוה בעצם" (ללא תלות בנורמה חברתית). אולם, גם בהלכות אלה, הגדרת ה"ערוה" יכולה לנבוע גם מנורמות לבוש מקובלות, והיא לעתים יחסית. גוף האשה הוא ערוה ביחס לגבר אך לא ביחס לעצמה. כל זה רק בנוגע להיבט ההלכתי "החמור" של הלכות צניעות – דיני אמירת דברים שבקדושה. פרט לכך, ישנה סוגיה מורכבת יותר של צניעות בלבוש הנובעת מבושה, שהיא סבוכה אף יותר.

מהלכות שונות משמע כי הלכות צניעות הן ממידת חסידות, מעבר להלכה עצמה. מידת חסידות מחייבת את האדם להחדיר בלבו את ההכרה כי "מלא כל הארץ כבודו", ולכן אף כשנמצא בחדרי חדרים, עליו להצניע אותם איברים אשר מקובל באותו מקום להצניע. משום כך כתב הרמב"ם את הלכות צניעות בהלכות דעות. מלשונו משמע שהלכות צניעות הן עניין של "החכמים", דהיינו, מעל הדרישות ההלכתיות הבסיסיות: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן […] ולא יגלו ראשן ולא גופן, ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע".[22] בדומה לכך, על ההלכה המובאת בטור, לפיה על האדם לקום כשהוא מכוסה, כתב הב"ח שאלו הם דברי חסידות.[23] המשנה ברורה כלל בהלכות אלו שלא יגלה מבשרו אפילו מעט במקומות שדרכם להיות מכוסים. לכן, כיון שבאירופה נהגו ללכת בגרביים אפילו בימות הקיץ, על האדם להימנע מחשיפת כפות הרגליים בעת הלבוש.

אך מעבר ל"מנהג חסידות", אשר חל על גברים ועל נשים כאחד, הרי שעל נשים ישנו איסור נוסף: המשנה קובעת כי אשה הטווה בשוק, בעלה פטור מלתת לה את כתובתה, משום שעוברת על "דת יהודית".[24] רב יהודה בשם שמואל מעמיד את הדברים במקרה שמגלה זרועותיה לבני אדם.[25] על כך כתב ה"אגרות משה" שאיסור זה מתקיים רק כשכל הנשים הולכות מכוסות, ורק אשה זו חושפת את זרועותיה: "אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן, אין שייך להחשיב זה לפריצות. ואין חילוק מה שנעשה דרך הנשים שבעיר היה משום פריצות, דעל כל פנים, כיוון שכן הוא דרך לבישתן והלוכן, אין להחשיב זה למעשה פריצות ולאסור עליהן, אלא מדרך חסידות לצניעות יתירא ותבא עליה ברכה".[26]

החינוך לצניעות צריך לפתח באשה תחושה של כבוד פנימי, מצד אחד, אך הוא חייב גם להתייחס להשפעה שיש לגוף האשה על הגבר

כאמור, לא באתי כאן לעסוק בשאלה הסבוכה של גדריה ההלכתיים של הצניעות. הסוגיה הנידונה כאן היא החינוך לצניעות. העיקר העולה מדברינו הוא שיש לחינוך לצניעות בסיס הלכתי, גם אם אי אפשר לחלץ ממנו כללים נוקשים. יתרה מזו, הבסיס ההלכתי מכיר בשני ההיבטים של הצניעות: הפנימי והחיצוני. חובה עלינו להתייחס לשניהם. החינוך לצניעות צריך לפתח באשה תחושה של כבוד פנימי, מצד אחד, אך הוא חייב גם להתייחס להשפעה שיש לגוף האשה על הגבר. הזנחה של הצד החיצוני גורמת לכך שנשים בעלות אופי עדין וצנוע אינן בושות בלבושן המינימלי, בגלל השפעה סביבתית. מנגד, הזנחת הפן הפנימי מביאה לכך שנשים יקפידו על כל הכללים, אך עדיין לא ינהגו בצניעות. כללו של דבר: צניעות אינה רק לבוש אלא גם בושה פנימית, ומנגד אין די בה, אלא יש להתחשב גם במערכת היחסים בין האשה לבין האיש.

הלכות צניעות בהחלט עשויות להתנגש עם נורמות לבוש המקובלות על פי צו האופנה, או עם הנוחות האישית של האשה. נערה יכולה לחוש כי לבושה הצנוע אינו מתאים לאקלים החם, או להתמרמר על כך שהיא צריכה להימנע מלרחוץ במעין מתוך התחשבות בגברים. ההורה או המחנך עשוי להתקשות לשכנע את הנערה להחמיר בקוד הלבוש, בניגוד לנוחות המתבקשת, רק בגלל רגשות הגברים. אולם, יש להבין כי הצניעות אינה מחייבת להתלבש בגלל הגברים, אלא לא להתלבש מתוך התעלמות מהם.

חוסר ההתחשבות באחר נובע למעשה מחוסר הכרה בכבוד העצמי. אדם המכבד את עצמו, מכבד גם את האחר

התורה וחז"ל, המחנכים את האדם להיות קשוב לכבודו של האחר ולרגשותיו, מחייבים אותנו להתלבש באופן שלא יפגע באחר (למעט מקרים חריגים, המוגדרים סטייה, שבוודאי אין לחייב את הרוב להתחשב בדעת המשונים). חוסר ההתחשבות באחר נובע למעשה מחוסר הכרה בכבוד העצמי. אדם המכבד את עצמו, מכבד גם את האחר. האדם אינו חי באי בודד, ואינו רשאי להתלבש כרצונו מתוך התעלמות ממה שהחשיפה תעולל לזולת.

החינוך לצניעות אמור להיות חלק מתוך מערכת חינוך שלמה, המנסה לחדד אצל הלומד את הרגישות לכבוד הזולת ולכבוד עצמו.

 

להתחשב ברגשות האשה

כפי שראינו, במישור ההלכתי שורר ערפול מסוים סביב השאלה אם הלכות צניעות הן הלכות או מנהגים, זאת משום שההלכה בתחום הזה תלויה בחלקה בנורמות חברתיות ובמערכת היחסים של גברים ונשים. אכן, חלק מן ההלכות הן מנהגים, וחלק הן הלכות ממש.[27] לצד הלכות אלו, נוספות נורמות קהילתיות הקשורות לאופנה ולא להלכה, כגון צבע הגרביים ועוביים, וכיוצא באלו[28] – נורמות הנתפסות לפעמים, בטעות כמובן, בתור הלכה החקוקה בסלע.

דא עקא, לעתים קרובות נובעות נורמות הצניעות במקומותינו מהתמקדות מופרזת בהיבט החיצוני של הצניעות – רגשות הגבר. נדמה כי אלו שמנסחים את הוראות הלבוש לנשים מוטרדים רק מהשאלה: מה הכי טוב לגבר המבקש לחיות בפרישות? הם נמנעים לשאול, במקביל, איך האשה תרגיש עמם. הקושי של נשים לאמץ תכתיבי צניעות אלו עשוי לנבוע מן הצורך הכן שלהן להיות יפות, או מסיבות אחרות. כאשר כללי הצניעות אינם מתחשבים ברגשותיה של האשה, הם אכן הופכים את עקרון הבסיס של צניעות – כבוד האדם – על פניו. הצניעות הופכת להיות מכשיר המשפיל את האשה, במקום לכבד אותה.

כאשר כללי הצניעות אינם מתחשבים ברגשותיה של האשה, הם אכן הופכים את עקרון הבסיס של צניעות – כבוד האדם – על פניו

"חינוך לצניעות", כפי שהוא רווח בבית-יעקב שונים (וגם באולפנות) נותר, להתרשמותי, ברמה החיצונית בלבד. להלן דוגמית מתוך תקנון אחד הסמינרים בירושלים:

חולצה

סגירת החולצה: יש להקפיד על סגירה כהלכה מלפנים, מאחור ובשיפולי הצוואר.

גבולות הצוואר: מהצדדים – מתחילת שיפוע הכתפיים. מאחור – מהעצם הראשונה שבחוליות. מלפנים – מעל שתי עצמות הבריח אשר שקע קטן ביניהן.

מה מביא רבנים להגדרות אלו?[29] ודאי, המוטיבציה לחינוך הבנות לצניעות היא רצון כן וטהור לגדלן לחיי קדושה וטהרה. אבל מנין נובעים כללים אלה? התשובה: מכך שאין כל קשר בין כללי הצניעות לדימוי של אשה צנועה בעלת כבוד פנימי השומרת על גופה ועל כבודה. המסר היחיד שהנערה קולטת הוא שחוק הצניעות אוסר עליה להיות יפה. המסקנה של נערות רבות מדי היא: "רק חילוניות יכולות להיות יפות". אשה צנועה היא אשה מוזנחת.

במקום להתעסק רק ב"סור מרע", מוטב להתמקד בחינוך להגברת התודעה העצמית, הכבוד הפנימי וההתחשבות ברגשות הזולת

מה שקורה בפועל הוא שהבנות "הצדיקות" (אלו ההולכות בתלם) משתכנעות, ואילו בנות מרדניות פשוט אינן מקשיבות. ומה קורה לאלו שבתווך? בת חכמה ובעלת אופי עלולה לזלזל במורותיה ולהתקומם כנגדן; גם אם תקפיד על הכללים, היא תעשה זאת מן השפה ולחוץ, מתוך כניעה אילמת לתכתיבים חברתיים. האם כך אנו רוצים שייראה החינוך לצניעות?

כדי לטעת בבנות את הערך האמתי של כבוד האדם, על החינוך לצניעות להיות ממושך ומעמיק. במקום להתעסק רק ב"סור מרע", מוטב להתמקד בחינוך להגברת התודעה העצמית, הכבוד הפנימי וההתחשבות ברגשות הזולת. תפקיד החינוך אינו לכפות כללים, אלא להקנות לתלמידים כלים, הן ללמידה והן להבנת החיים, כדי שיוכלו להתמודד עם אתגרי החיים. אם חינוך לצניעות יהיה חלק מן המכלול של חינוך לתודעה עצמית ולהגברת ההתחשבות ברגשות הזולת, נרוויח בנות בעלות אופי, שהצניעות היא תכונה פנימית שלהן, המשדרת כבוד עצמי וכבוד לזולת.

 

כיצד נחנך לצניעות?

בגיל הנעורים, מתפתח הגוף לצד התודעה העצמית. הנער והנערה נעשים מודעים לעצמם ומתחילים לשאול שאלות כמו: האם אני יפה או מכוער, חכם או טיפש, אהוב או דחוי, מקובל בחברה או שונה. זהו גיל שבו האדם זקוק לחברה משום שדרכה הוא מזהה את עצמו. ההשפעה החברתית על הנער היא הכור שבו מתרחש תהליך החניכה שלו והפיכתו לבוגר.

בגילאים האלו האדם טרם גיבש זהות אישית. ה"אני" שלו טרם התפתח. מסיבה זו, הבושה של הנער בשלב הזה היא עדיין "אינפנטילית". הבושה אינה עצמית, אלא תלויה בהשפעות מן החוץ. המודעות העצמית שלו אינה בשלה דיה, כדי לחוש בושה באופן בלתי תלוי. התנהגות שתגרום לאדם מבוגר להסמיק מבושה, יכולה להיות מקובלת בקרב בני נוער, ולהפך. זוטות זניחות בעיני אדם מבוגר הופכות לסלע הקיום בעיני המתבגר. המחוקק העיקרי בכל ענין אצל הנער או הנערה הוא הרצון שלהם לא להיות שונים. הבעיה עם הצניעות היא שכאשר הבושה מופרת בראש כל חוצות, הבושה האינפנטילית של המתבגר עלולה להיעלם בקלות. רק לאחר שהאדם בנה את אישיותו, הוא מסוגל להבין מהי האינטימיות של רשות הפרט וניתן לדבר אתו על צניעות.

האדם הבוגר מכיר בהשלכות ובהשפעות ההרסניות שיש ללבוש הפרוץ. הוא יודע כי בת ההולכת בלבוש בלתי הולם מושכת אליה מבטים והתנסויות שיפגעו בה, ולכן ההתמקדות בלבוש נראית בעיניו הכרחית. אבל בגיל הנעורים, גם בת עדינה ו"צנועה" – במובן העמוק של המילה – עלולה להתלבש באופן בלתי ראוי. אם בגלל השפעה חברתית, חוסר טעם, חוסר מחשבה, הרגלים מבית, נוחות, שאיפה להתחדשות או כל הסיבות יחד. המצפן הפנימי, המורה לאדם מה צנוע ומה לא, אינו מפותח אצל הנער או הנערה.

במקרים רבים קיים חוסר התאמה בין אישיות הלובש לבין אופי הלבוש. הוקעת הנערה בשל לבושה עלולה לגרום לנזק עמוק בנפשה

וכאן מתעוררת בעיה נוספת. המורה המחנכת לצניעות ומונעת מתוך חרדה פן תצאנה תלמידותיה לתרבות רעה, גולשת לעתים לסטריאוטיפים שליליים על המתלבשת בחוסר צניעות. אולם, במקרים רבים קיים חוסר התאמה בין אישיות הלובש לבין אופי הלבוש. הוקעת הנערה בשל לבושה עלולה לגרום לנזק עמוק בנפשה. באופן כללי, לא ראוי לשפוט אדם רק לפי לבושו, קל וחומר במקרה של נערות, שהבחירות האופנתיות שלהן אינן אומרות דבר על אישיותן.

השאלה היא כיצד נחנך לערך הפנימי של צניעות: הנערות אינן בשלות להבינו מעצמם, הכללים הנוקשים מפתחים בהן מיאוס, וההוקעה האישית של ההולכת בחוסר צניעות היא עוול חינוכי ומוסרי. כיצד אפוא ניתן לחנך מתבגרים לצניעות?

החינוך לצניעות אמור לטעת בתלמידים את המידה אשר הצניעות בלבוש היא אחד המאפיינים שלה

להלן אבקש להציע דרך המבוססת על המצע הרעיוני דלעיל. כאמור, צניעות היא מידה בנפש, ולא רק קוד לבוש. החינוך לצניעות אמור לטעת בתלמידים את המידה אשר הצניעות בלבוש היא אחד המאפיינים שלה. כך, גם אם המתבגרים אינם מודעים דיים כדי לזהות את הצניעות הנובעת מבושה וכבוד, ניתן לפתח את אישיותם כך שבבגרותם תהיה הצניעות להם טבע. לצד זאת, לא הייתי נמנע מלהתעסק בנושא הלבוש עצמו גם כן, משום שניתן דרכו לחנך ליופי, למודעות עצמית ולכבוד האדם, המידות שעליהן נשענת הצניעות הראויה. כמובן, אין באמור לשלול את הצורך בתקנון צניעות, שימתח קווים אדומים עבור המתבגרים, משום אינם יכולים לזהות בעצמם מה מותר ומה אסור. אלא שקווים אלה צריכים להיות הטפל בחינוך לצניעות, והם חייבים להתחשב בכבודה של האשה.

החינוך לצניעות יהיה תחום מרכזי במסגרת הלימודים ויכלול:

  1. תדמית ואישיות

להופעה יש השפעה רבה על הרושם שאנו יוצרים. תדמית היא שפה בעלת קודים, כללים וחוקים. חשוב להסביר לתלמידים כי בלבוש יש ממד של "כבוד האדם". כשם שאנו מכסים את ספר התורה במעיל מעוטר ואת ארון הקודש בפרוכת מהודרת ויקרה, כך "כבוד הבריות" מחייב אותנו להתייחס לגופנו. כדברים המוזכרים במדרש על הלל, שהיה רוחץ את פניו יום יום.[30] הגוף משמש משכן לנשמה (או 'אכסניה' לפי דברי הלל בהמשך שם), ומשום כך על האדם להתלבש באופן הראוי, לא רק בגלל האחרים אלא מפני שזהו כבוד האדם. הכיסוי מעניק כבוד לדבר המכוסה. "רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא".[31]

במסגרת זו, כדאי להסביר לתלמידים מה יוצר את קוד הלבוש המקובל בחברה. צריך לדבר אתם על תפקידן של פרסומות, וכיצד הן משפיעות על דפוסי הקניה והלבוש שלנו. התלמיד יכיר את הגורם הכלכלי העומד מאחורי הפרסומת. מתוך תקוה כי המודעות למטרות העומדות מאחורי הפרסום תסייע לו לבחור את לבושו מבלי להיסחף אחר עולם הפרסום וה"מותגים".

כללו של דבר, על המורה להדגיש לתלמידים כי תפקיד המלבוש אינו רק לכסות בשר ערוה אלא גם לכבד את האדם, וכי הלבוש שלו אמור לייצג אותו, ולא להיות מיצג ראווה של תכנים שיווקיים.

  1. מודעות עצמית

כתב הרמב"ם: דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו".[32] האדם הוא יצור חברתי, והחברה יוצרת על הפרט לחץ. הלבוש הוא אחד התחומים שבו ההשפעה החברתית גדולה ביותר. צריך לעורר בנערים מודעות ללחץ החברתי המשפיע עליהם. חשוב שהם יבינו מהו המקור לנהייה החברתית שלהם. זאת, בלי להטיף להם נגד הקשרים החברתיים שלהם. חשוב להסביר להם שהחברה אכן חשובה בגיל זה, אך היא אינה חזות הכל. יש להציב בפניהם את האתגר להגיע ליעד הסופי – עצמאות מחשבתית המסוגלת לפעול לטובת האחר בניגוד לתכתיבים החברתיים.

על המורה לעורר בתלמידיו מודעות להשפעה של החברה עליהם, ולטעת בהם את השאיפה לפתח עצמאות.

  1. עשה טוב – חינוך ליופי צנוע

לצד תכנית לימודים בנושא לבוש, ועידוד מודעות עצמית, התלמידות עשויות להציב אתגרים. כיצד נגיב כלפי תלמידה הצובעת את ציפורניה או את שפתיה?

סבורני כי הגישה הכללית של המורה צריכה להדגיש את ה"עשה טוב". היא אינה צריכה להפוך את התלמידה לחוטאת ופושעת. על פי תפיסתי, בעיית התלמידה "המצטבעת" לרוב אינה חוסר צניעות אלא חוסר הבנה של מתבגרים. על המורה ללמד את התלמידות כיצד תהיינה נאות יותר. אז, התלמידות תרגשנה כי המורה אינה מטיפה להן אלא מדברת מתוך הזדהות ושאיפה לעשותן יפות יותר. הגישה של המורה צריכה להיות "עשה טוב", להסביר לתלמידה שהופעה גסה ופרוצה אינה הולמת ואינה מכבדת.

על המורה ללמד את התלמידות כיצד תהיינה נאות יותר. אז, התלמידות תרגשנה כי המורה אינה מטיפה להן אלא מדברת מתוך הזדהות ושאיפה לעשותן יפות יותר

הדרך להנחיל זאת אינה באמצעות הטפה. לומר לתלמידות כי שער אסוף בקוקיה ותלבושת בית יעקב וחצאית קפלים מבטאים את היופי הפנימי והטבעי של בנות ישראל, אינו אמצעי חינוך משכנע ביותר. לטעמי, ראוי להנחיל לתלמידות עקרונות של יופי צנוע באמצעות כלים כמו עיסוק באמנות. צריך לתת לתלמידות חינוך אסתטי. באמצעות בניית קומפוזיציות, הבנת משמעות כתם לעומת קו, השפעת קו אופקי, אלכסוני או אנכי, תכונתם של צבעים מסוימים, הרמוניה צבעונית ועוד – ילמדו הבנות מהו יופי עדין. כן, השיעורים יחדדו אצל התלמידות את המודעות להשפעות התחום הוויזואלי על הצופה.

כדי להנחיל לבנות ערכי צניעות בדרך "עשה טוב", ניתן גם להעביר להן סדנאות באיפור. לעתים, בנות שאמונות על ערכי הצניעות והטוהר, צובעות את עצמן, הורסות את עורן ומקלקלות את הפרופורציות הטבעיות שלהן. הצד השני הוא בנות שמתאפרות בכבדות, באופן בוטה ומוגזם. כאשר נלמד את הנערה ליפות את עצמה באופן עדין וצנוע, היא לא תרגיש שכללי הצניעות מדכאים וכובלים, אלא תבין שמטרתם לכבד אותה ואת סביבתה.

***

ההצעה לחינוך לצניעות מבוססת, מחד, על הקביעה כי ישנן הלכות צניעות ולא רק מנהגי צניעות. מאידך, היא בנויה על התובנה כי דווקא דרך חינוך להופעה יפה ומכובדת ניתן לקרב את הנערות, לעורר אצלן רגישות לזולת, רגישות לגופן ורגישות אסתטית. הדבר נובע מתוך אמונה בנערות, וניסיון לחנך אותן לחיות מתוך חיפוש מתמיד אחר שכלול הרגישות של האדם כלפי עצמו וכלפי זולתו. הצעה זו מניחה כי שורש הצניעות הוא "בושה" ברמתה הגבוהה, זו המביאה ל"כבוד". הצניעות היא חכמה הנובעת ממודעות עצמית, ולכן חובה לשכלל אותה. חשוב לנו בתור מבוגרים לכבד את הנערה ואת הצורך שלה באסתטיקה ולסייע לה להיות מודעת לעצמה ולסביבה.

 


[1] ראה על כך במאמרה של צפורה גוטמן, קול צעקת הנערות, שהתפרסם בבמה זו לפני מספר חודשים.

[2] בראשית ב, כה.

[3] שם, ג, ז.

[4] מדרש רבה בראשית, פרשה כ, יב.

[5] ר' צדוק הכהן מלובלין, קדושת השבת מאמר ה.

[6] בבלי. לא לגמרי ברור שזהו דרוש על הפסוק "אין אסתר מגדת", אבל מתוך השוואה למדרשים אחרים ניתן ללמוד שזו ההשוואה. ראה אסתר רבה ו, יב, ששם הופיעה מדרש זהה, אלא שהתכונה המיוחסת לרחל, שאול ואסתר אינה צניעות, אלא שתיקה. וראה גם בראשית רבה עא, ה, ומדרש תנחומא ויצא ו, ב.

[7] בבלי מגילה יג, ב.

[8] אסתר רבה ו, יב.

[9] שולחן ערוך, אורח חיים יג, ג.

[10] ברכות יט, ב.

[11] דברים כג, טו.

[12] אקדמות כט, "גדולה מסך חלקיה".

[13] שולחן ערוך, שם ב, א.

[14] ראה: ערוך השולחן, אורח חיים עד, א.

[15] בבלי, ברכות כד, א. ורמב"ם הלכות ברכות א, ט.

[16] בגמרא שם.

[17] רמב"ם הלכות קריאת שמע ג, יז. בדין זה חמור דינו של הגבר משל האשה, שכן בדינו של האיש קיים הגדר של: "לבו רואה את הערוה", מה שאין כן אצל האשה. ראה: ערוך השולחן הלכות קריאת שמע עד, טז.

[18] במדבר רבה י, ב.

[19] אקדמות כט, "היש בסיס הלכתי לקוד לבוש נשים".

[20] הרב שמואל אריאל, "בין האישה לבין בוראה", אקדמות כט; הרב יהושע ענבל, "האם ראו חז"ל את הצניעות כמחייבת", המעיין, תשרי תשע"ו.

[21] כך שואל שנרב. הרב שמואל אריאל משיב לו שרק בימינו התעוררו בעיות לבוש ונזקקו לכתיבה מוגדרת בנושא.

[22] רמב"ם, הל' דעות פ"ה, ו.

[23] ראה גם: אגרות משה, יו"ד ג, סי' מז, סעיף ב. וכן בעניין לבישת גרביים לנשים, באבן העזר ד, סי' ק, סעיף ו. שם מבחין הר' פיינשטיין בין מקומות הגורמים להרהור, שאותם יש לכסות, לבין מקומות שאינם גורמים להרהור, כגון מן הברך ולמטה, שאין חובה לכסות.

[24] בבלי כתובות עב, א, ורש"י שם. "דת יהודית" – מנהגים שבנות ישראל קיבלו על עצמן.

[25] שם עמוד ב.

[26] אגרות משה, אבן העזר א, סי' סט.

[27] ראה במאמרו של הרב יהושע ענבל הוכחות לכך.

[28] ישנן קהילות שבהן לא מקובל שנשים ילכו בגרביים שחורים ויש שבהן זוהי הנורמה המקובלת, הכל תחת הכותרת: "צניעות".

[29] על פי הנאמר שם, הכל "בהוראת הרבנים גדולי הדור שליט"א".

[30] וגומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו, רבי, להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה זו, אמר להן לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו וכי זו מצוה היא, אמר להם הן. מה אם איקונין של מלכים… מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות… על אחת כמה וכמה (ויקרא רבה לד, ג).

[31] בבלי, בבא קמא צא, ב.

[32] רמב"ם, הל' דעות פ"ו, הלכה א.

תמונה: Bigstock

30 תגובות על “צניעות, בושה, כבוד

  • במאמר נקודות נכונות. אבל בפועל…
    בפועל צניעות הפכה לסוג של קו מנחה, ולא צניעות סתם, אלא צניעות בבגדים דווקא. הגישה לא פעם , אם כי לא תמיד, קטנונית ויורדת לפרטים, וזה, סגנון לבוש, הפך למגדיר של סוג התלמידה. מודרנית, פתוחה, רצינית ועוד. והדרך לשם רצופה בירידה לפרטים ומוזילה את הכל.
    גם הטיעון שמביאים תלמידות להקצין לכוון לבוש מיושן, לא שגוי לגמרי.
    וגם כאן אפשר להמליץ, אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל, אל תצדק הרבה, למה תשומם. ירא אלוקים יצא את כולם.

  • יישר כח על המאמר המצוין בטוב טעמו!
    אני חושב שהסמינרים נוקטים בטקטיקה של התנתקות מן היצרים והדחקה שלהם.
    אפשר להבין זאת על רקע התמודדות עם עולם פרוץ ומתירני מחוץ, ומנגד גיל הנישואין המאוחר כיום ביחס לגיל ההתפתחות הטבעי. (מה שיוצר ואקום בגיל ההתבגרות.)
    על רקע זה אני מסופק עד כמה ניתן יהיה לחנך לאסתטיקה בתוך הסמינר בלי לפגוע בהגנות נפשיות אלו, אם כי ודאי שתאורטית הכיוון המתואר במאמר חיובי ומועיל.
    כמדומני שבדרך כלל, ולהוציא מקרי קיצון, לאחר הנישואין שב האיזון להתקיים.

  • כבוגרת בית יעקב, ניסיתי לשבץ את המצב הקיים שבו התנסיתי עד לא מזמן, עם החזון העתידי שמוצג בסוף המאמר.
    לענ"ד, ההתייחסות הספציפית ל"חינוך לצניעות", תמיד תחטיא את המטרה, כמו גם התייחסות ל"חינוך לאמונה וביטחון" או "חינוך לבית של תורה" או "חינוך לאם בישראל" וכדומה.
    אם הצניעות היא הכבוד, הרי שלחנך את המתבגר להיות מבוגר מכובד, זו משאת נפשו של כל איש חינוך בעולם.

    מה שנדרש זה "חינוך הוליסטי".

    המערכת כולה צריכה להפנים שתפקידה של המורה השתנה. לא עוד הקניית חומר לימודי ודאגה שהתלמידות תתיישרנה עם הקו של הסמינר. אלא דאגה שהתלמידה תבחר מרצונה בקו הרצוי על הסמינר, מתוך נקודת הנחה שהסמינר מאמין שזה מה שטוב לה, ובגלל שהוא רוצה בטובתה הוא מנסה לכוון אותה לבחור בכך.
    בנוסף, המורה צריכה להיות דוגמה אישית לדמות נשית שלמה עם עצמה, מורה שתדע לענות תשובות גם לשאלות קשות (בהיבטי מגדר) שמציקות לנערות במהלך ההתבגרות.
    ולבסוף- המורה צריכה להיות מנהיגה, כך שיהיה לה אכפת באמת מהתלמידות, והן תיתנה בה אמון ללא סייג. רק כך הן באמת תשאלנה את השאלות.

    כי חינוך לצניעות הוא רק חלק מהמשימה האדירה של חינוך. חינוך- חניכה, חנוכה. להביא את המתבגר למצב שבו הוא כשיר וראוי להיות מבוגר, זה לא פשוט!

    ולכן ארשה לעצמי לחלוק על הנקודות הבאות:
    המשפט "כאשר נלמד את הנערה ליפות את עצמה באופן עדין וצנוע, היא לא תרגיש שכללי הצניעות מדכאים וכובלים"- סליחה מראש, אך נראה כאילו נכתב ע"י מחנך מתחילת המאה. נערות בודקות גבולות ע"י ניסיון לפריצתם!
    הנקודה של "עשה טוב- חינוך ליופי צנוע", אינה רלוונטית למציאות. אין הבדל בין מורה שתלמד את הבנות איך להתאפר, לבין תקנון שיגיד להן איך להתלבש. ההנחה כי באמצעות שיעורי אמנות ילמדו הבנות מהו יופי עדין, שגויה בעיניי, כי היופי הוא בעיני המתבונן.

  • ציטוט,

    המורה צריכה להיות דוגמה אישית לדמות נשית שלמה עם עצמה, מורה שתדע לענות תשובות גם לשאלות קשות (בהיבטי מגדר) שמציקות לנערות במהלך ההתבגרות.
    ולבסוף- המורה צריכה להיות מנהיגה, כך שיהיה לה אכפת באמת מהתלמידות, והן תיתנה בה אמון ללא סייג. רק כך הן באמת תשאלנה את השאלות.

    אפשר לקבל את מספר הטלפון של המורה הזאת?

  • מרים- המצב שתואר הוא מצב רצוי ולא מצוי, ובכל אופן ניתן להיתקל פה ושם בכאלה מורות, בעיקר בסמינרים הפחות ממסדיים, שבאים לחנך את התלמידה באשר היא.

  • ריקי כתבה: "כי היופי הוא בעיני המתבונן"
    מהו אם כן "חתך הזהב" – לדעתך?

  • סוג אפשרות של סדור אסטטי בהתאם לכללים. ולא סוג יחיד. לא מעטים מסדרים את ביתם או סביבתם בסוג אחר של אסטטיות. לא סימטרי ולא מחושב.

  • בעידן הפוסט מודרניסטי ניתן לראות בכל האומנויות כולן את התפלגות הזאנרים השונים לתת זאנר, תת-תת זאנר וכן הלאה באין ספור רמות.
    אמות המידה ליופי השתנו במידה רבה בין תקופה לתקופה- העת העתיקה, ימי הביניים, רנסנס, בארוק, קלאסית, רומנטית, מודרנית. אך השונות (במובנה הסטטיסטי) בין כלל היצירות בתוך כל תקופה היתה קטנה.
    בתקופה שבה אנו חיים היום, התקופה הפוסט מודרניסטית שדוגלת ב"כל אחד והאמת שלו", השונות בין היצירות בתוך התקופה היא גדולה מאוד. יש מוסיקה שבעיני מתבונן אחד היא פיסגת היופי, ובעיניי השני לא נחשבת מוסיקה. יש תמונות, ציורים, צילומים, יצירות פיסול, יצירות קולנוע, תיאטרון ושירה, ועוד ועוד- שבעיני חלק מהמתבוננים הן יפהפיות, ובעיני אחרים- בזויות או בלתי מובנות.
    ייתכן ש"להתאפר בצורה עדינה ויפה"- בעיני המורה זה משהו אחד, בעיני התלמידה זה משהו שונה. כשהמורה תציג את מודל היופי הרצוי לטעמה בסדנת האיפור, התלמידה לא תתחבר לזה כ"כ, כי זה ייראה לה מיושן או חיוור מדי. יתרה מזאת: ייתכן שבעיני התלמידה, להתאפר עדין, זה לא יפה. כל איפור עדין שהמורה תציע, לא ימצא חן בעיניה.

  • מן הסתם לא תאשרו את התגובה הזו
    אבל ממש לא בא לי לקרוא על צניעות ועל בושה ועל פמיניזם או מה שזה לא יהיה
    כשהכותב הוא:"גבר"
    תודה!

  • חתך הזהב זוהי נוסחה מתמטית ליופי. נכון הוא שלכל אדם טעם משלו, אבל חתך הזהב מעיד כי קיים מקרה בו הכל יכירו ביופיו וכן גם להפך.
    השתנות האמנות בתקופות השונות בהיסטוריה בתחום האמנות(רנסנס, ברוק, רוקוקו, ועוד) אינם נובעים מטעם שונה אלא בעיקר משינויים במטרות האמנות, שינויים ביכולת ועוד. אומנם קיימים שינויים בטעם ביחס אל הפאר ואל הפשטות, אולם לא ביחסים הפרופורציונאליים במבנה הפנימי של היצירה.
    האמנות שירתה- במהלך ההיסטוריה, מטרות שונות, כגון עיטור קברים- בתקופה המצרים(וחלוקים החוקרים בטעם הדבר), הפצה וביטוי של המיתולוגיה והתרבות ההלניסטית- בתקופת יון, וכך הלאה.

  • כאן לא עוסקים במתמטיקה, עוסקים באנשים. גם אוהדי חתך הזהב לא מרהטים את ביתם לפיו. לפחות לא רק לפיו.
    אבל כשמדובר בתפיסת יופי, דעות של מורות ושל תלמידות שונות מאד. וזה, כרגע, חלק מן הבעיה בהנחלת צניעות. מה רע בלבוש איקס? אומרות מורות, והתלמידות לא מבינות מה בעיה בלבוש וואי. תפיסות יופי שונות, בגלל הבדלי גילאים ועוד סבות. תפיסות יופי תיאורטיות לא משפיעות לא על מורות ולא על תלמידות. מורות לובשות שמרן, ותלמידות מחפשות מעודכן. ולא משנה בכלל אם זה לפי כלל אסטטי או לא. מספיק שזה מעודכן. מגניב.
    ולכן יתכן שאכן, אין צורך בסדנאות אפור. בדומה לתקנון הן מציגות כללים. וגם סדנאות אסטטיקה לא יעזרו, מוכרים לי אומנים שלבושים ברישול. אכן, צריך להנחיל תפיסות חינוך מקיפות, תפיסת צניעות כערך ועניין, וביטוי חיצוני אמור להיות חלק מזה.
    כל עוד צניעות מוכתבת לסוג של תקנון, שם זה נשאר.

  • ברכי, בתיכון ("סמינר" במכבסת המילים החרדית) שלמדת לא היה זה הגבר שמנהל, מנווט, מכתיב תקנון, מדבר על צניעות וכדו'?

  • יעקב,
    היות שגם אני למדתי במוסדות חינוך חרדיים שנוהלו ע"י גברים, אני מרשה לעצמי לענות לך,
    ההבדל בין מחנכים גדולים כמו אלו שלמדתי אצלם, לבין מחנכים שכותבים כאן מאמרים, הוא ההתבטלות לדעת תורה.
    למדתי בשני סמינרים שונים, שונים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וגם מנהליהם היו שונים לחלוטין, אך שניהם פעלו מתוך התבטלות מוחלטת לגדולי ישראל.
    אינני מכירה את הרב ליפשיץ, וייתכן שגם הוא כזה. אך: א. הרב ליפשיץ כתב מאמר מהגיגי ליבו והביא ד"ת כתימוכין לדבריו (ולא להפך, הביא את דעת התורה והרחיב מסביב משלו). ב. המאמר פורסם באתר שנותן במה לתגובות שמשמיצות ומבזות את גדולי ישראל בצורה שתצילינה אוזניים.
    ולכן:
    כל מי שיביא לאוזניי ולליבי את דעת התורה האמיתית- ברוך יהיה, ללא קשר להיותו גבר או אשה.
    כל מי שעוסק עם נשים ובנות בלי שמאחוריו עומדת דעת תורה- דרכו לגילוי עריות קצרה מאוד וכבר היו דברים מעולם בנתניה ועוד. ולא מכזה אדם אשמע על דרכי הצניעות הרצויות עבורי.
    בסמינרים החרדיים לא הגברים אלו שמנהלים ומנווטים אלא גדולי ישראל. (תגובות שמערערות על משפט זה, אשמח לקבל רק מבוגרות בית יעקב.)

  • מסכימה עם ברכי, חושבת שזה בעייתי מאוד כשגבר כותב על ענייני צניעות ואסטתיקה.
    בדיוק כמו שלא יתקבל פה מאמר של אישה בענייני פרישות
    או הקניית ערכי שמירת סדרים בכוללים, למשל
    ובכלל, חושבת שחלק מהבעיה במערכת היא שחלק ממנהלי הסמינרים הם גברים
    ומעורבים בתקנון צניעות ובאכיפתו

  • הלוואי ריקי שכל מנהלי הסמינרים היו כפופים לדעת תורה, הלוואי.
    והכותבת היא בוגרת סמינר משמנה וסלתה…
    דוגמה הכי פשוטה: אני מנסה לסייע למשפחה להכניס את ביתם לאחד המוסדות החסידיים. המוסד מסרב לקבל את הילדה מכיוון שהיא בת להורים גרושים ואחד ההורים אינו שומר מצוות ל"ע. הבת בחזקת ההורה החסידי הנשוי בזיווג שני עם הסדרי ראיה מבוקרים. פנינו לאדמו"ר והוא הגיב כך: "אין לי שום שליטה או מעורבות במה שקורה במוסדות ואיני יכול לעזור. חוץ מתמונה שלי שם אין לי קשר למוסד"

  • נעמה, טענתי היא שאלה מהמנהלים שכן כפופים לדעת תורה, ויראי שמיים, אין שום בעיה שיכתבו תקנון ויעסקו בענייני צניעות, משום שהבנות לא נכנעות לתקנון שכתב גבר זה או אחר, אלא לתקנון שנכתב לשם שמיים ולאמיתה של תורה. זוהי דעתי האישית, ואני מוכנה להרכין ראש בפני כל גבר שכזה (הדוגמה האישית של המנהלים שאצלם למדתי, מלווה אותי עד היום במקרים רבים)
    בנוסף טענתי שאלה שעוסקים עם נשים ובנות (כולל מנהלים ומחנכים) ואין מאחוריהם דעת תורה או שאינם מספיק יראי שמיים- דרכם לגילוי עריות קצרה וחלקלקה.
    ובנוסף טענתי שבסמינרים החרדיים מי שמנווט הם גדולי ישראל, אני מוכנה לקבל את הסתייגותך שלא בכולם, יש לי היכרות עם מרבית הסמינרים הליטאיים בבני ברק ובקרית ספר, ומידיעתי האישית המצב הוא כן כזה.

  • נעמה גרין, יהיה מעניין לראות אם האדמו"ר הנכבד יצטרך להכניס את קרובת משפחתו למוסד המדובר אם גם אז לא יהיה לו שליטה…..

  • בכדי שלא נהיה דוגמטיים בנושא ושלא נתווכח כחרשים האם צניעות היא מן התורה או לא. וממה נובע הצניעות, (מבושה או מהתחשבות בזולת) וכו' וכו'. לדעתי צריכים להעמיק למה באמת הומצאה הלבוש.
    צריכים גם להעמיק למה הלכתית בנות ישראל יוצאות כבנות מלכים והבעל חייב לתת גט עם כתובה אם הוא לא נותן לה לצאת כבת מלך.
    צריכים גם להעמיק למה בני ישמעאל והפרסים נחשדו במשכב זכר בניגוד לבני ישראל שלא נחשדו במשכב זכר. והשאלה הגדולה כמובן היא האם היום גם אפשר לטוען שבני ישראל לא נחשדים במשכב זכר מול בני ישמעאל.

    לפני שאני ממשיך. אני חייב לשלול את התזה של מחבר המאמר שצניעות קשור לאייך האובייקט נראה אצל הסובייקט.
    כלומר אדם צנוע הוא לא צנוע כי אני רוצה לראות מולי אדם לא מאיים עלי. כלומר אני רוצה שאתה או את תהיו צנועים ועדיני נפש בכדי לא להרגיש מאויים ממכם. זאת לא המטרה הבסיסית של צניעות. היא פשוט יוצא פועל של מלומד ואדם טוב שהוא פשוט לא מאיים. כלומר אני מאמין שאפי' לפני המצאת הליבוש יכולנו להבחין בין אדם מאיים לבין אדם לא מאיים.
    על כל פנים אי אפשר לדרוש צניעות מהזולת כי אנו רוצים להרגיש בטוחים. בוודאי שאי אפשר לבוא בשם האל ולטעון שהוא ציווה את הצניעות, הרי הוא ברא אותנו בלי לבוש כלומר הלבוש היא המצאה אנושית. וכמו כל המצאה אנושית יש לו מטרה ברורה והשאלה מהי ?

    הרושם כאן במאמר היא שצריך להיות צנוע כי אדם צנוע הוא נכנע ולכן הוא לא מאיים עלי. ולכן אני לא חושב שיש לי את הסמכות לדרוש מהזולת להיות צנוע לטובתי, מה עוד, מי אני שימנע מהבן חורין משהו ? באיזה זכות אני בא אליו עם דרישות ? הרי החירות שזה לעומק המושג שהאדם הוא צלם אלוהים, היא הבסיס הראשון של כל התורה כולה.
    עוד משהוא מוזר יוצא מהמאמר כאן, שצניעות בא בשביל למונע מתח מיני. אם כך צדק ר' לייבל מינצברג שבחורי תולדות הארן הם לא צנועים כי הם הוכלים גרבים וחגורה רחבה על המותניים ככה שהם מביאים למתח מיני אצל הומוהים. ולא ראינו בשום ספרות הלכתית או השקפתית שיש בעיה של מתח מיני שגברים יכולים לעורר כלפי הזולת.

    אני מקווה שתבינו לאן אני חותר, אני חותר להראות את האבסורד אם נטען שצניעות בא למנוע מתח מיני.

    ובכן. המצאת הליבוש כמו המצאת האכילה המבושלת והמצאת השליטה בעשיית הצרכים, השפה והלוח = הגדרת היום והלילה וכו'. באים לדבר אחד והיא: לשרידות אישית לנצח. כלומר כל המצאת בני אנוש באים להביא את היכולת של האדם לשרוד לנצח פלוס התפתחות תבונת האדם לדורי דורות (כלומר אין טעם של שכפול האדם סתם על דרך הגדרת הנביא: "בשר חמורים". כלומר שכפול גרידה היא בשר חומרים כפי שהנביא מגדיר אותם. מעלת האדם הוא בכך שהוא מפתח את צאצאיו מדור לדור. כל דור חייב להיות דור יותר טוב מקודמיו, אחרת הוא וצאצאיו סתם בשר חמורים. על דרך "דור שלא נבנה בית המקדש כאילו נחרב באותו דור").

    אם ככה הברומטר שלנו האם אנו הולכים בדרך הנכונה היא, האם אנו מפסידים את זרעינו לטובת הגדר (נגיד הגדר כאן היא נושא הצניעות), או הגדר הצניעות שומר עלינו מהפסד.
    לפי הברומטר הזה, אפשר לומר שהדרך שלנו היא לא נכונה מהעבודה שאנו מפסידים בכל שלוש דורות מעל 80% מצאצאינו לאבדון (התבוללות תמידית מאז חורבן בית ראשון).
    כלומר אם הגדר מביא דווקא להפסד, אז הגדר אמור להיבטל.
    כמו שנזעק ר' חייא: "תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות"
    כלומר כל גדר הוא אמצעי למטרה והמטרה היא שרידות הפרט לנצח. ואם הגדר הוא עיקר מול המטרה, אז הוא מקצץ בנטיעות שלו ושל אבותיו עד אדם הראשון.
    אדם הראשון הוסיף גדר לחוה אשתו וגרם לכל הסבל האנושי.

    כל בר דעת מבין שהמצאת הלבוש היא אמצעי למטרה, ולכן אי אפשר להפוך את הצניעות עצמה למטרה\לעיקר.
    צניעות זה אמצעי או גדר, ככה שאתה לא מקריב קרבן על האמצעי\גדר בזמן שהאמצעי הגדר הומצא בשביל הקרבן ולטובתו.

    ולכן כל קהילה משפחה בית ספר וסמינר שמקדש את האמצעי לעיקר, והעיקר הוא קרבן בשביל הגדר ?! אז הנה קללת ר' חייא מתגשמת במלואו שכל אחד מאתנו רואה בעיניים אייך עמלינו נפסדים לטובת הגדר או הקהילה\הישות הדמיונית.

    עכשיו אפשר לעבור להעמיק לעצם המצאת הלבוש והצניעות.

    כל המפכה האנושית, ממהפכת החקלאות עד המצאת הלבוש וכו', מגיע מדבר בסיסי אחת, והיא ש"אין לאדם שרידות אישית לדורי דורות בלי דעתנות". כלומר בג'ונגל הוא לא שורד אפי' דור אחד. אם חשבנו שאצל בעלי החיים שרידותם היא דטרמיניסטית כלומר יש להם משיכה מינית דטרמיניסטית לבת\ן מינם. לאדם בגונגל אין משיכה מינית לבת זוגם דווקא. על כן אומרים חז"ל שאדם הראשון לפני שדעתנית הזדווג עם אשתו (וידע אדם את חוה אשתו = דעתנות, ידע מלשון דעתנות) הוא הזדווג עם כל מה שזז בג'ונגל. ולכן באמת לא היה שורד אפי' דור אחד.
    לא הברירה הטבעית יכולה לעזור לו ולא הדטרמיניזם יכול לעזור לו, האדם צריך בכדי לשרוד את הדעתנות. (אגב: הדעתנות הוא הוא האלוהים במקרא, על דרך "המלאך בין האדם לאלוהיו הוא שכלו" – אבן עזרא)

    הדעתנות הזו הביא את הפרדת האדם מהג'ונגל והמצאת ההפיכה החקלאית.
    אוקיי, בני אנוש חיים אך ורק בחברת בני אנוש. ככה שהמתח המיני הטבעית יכול להבטיח שרידות. האומנם ? אז לא ולא. גם בחברת בני אנוש האדם הדינמי יכול לספק לעצמו את צרכיו, כמו לאונן או דווקא להזדווג בתוך המגדר כמו הומו או לסבית. כלומר ההפרדה מהג'ונגל לא ממש מבטיחה לנו שרידות אישית נצחית באופן טבעי. כלומר אנו עוד צריכים עוד ועוד אמצעים בכדי להבטיח זאת.

    אחד מהאמצעים היא הלבוש, הלבוש מתחילה בא לעורר את הדמיון המיני. מכאן שבנות ישראל יוצאות כבנות מלכים. כלומר מתחילה הבנות חייבות להיות יפות בכדי לגרום לגבר לרצות אותם.
    מצד שני חוסר צניעות (גם מבחינת גועל וגם מבחינת יופי מוגזם. הרי צניעות באים לא רק בשביל יופי ודמיון מיני, צניעות בא גם למנוע גועל, למשל שירותים סגורים זה צניעות ואין לזה קשר ללבוש) מוריד את האמינות של הבת בעיני הגבר.
    כלומר שאני כאדם הראשון דעתנית רוצה לשרוד אישית ודעתנית, אני יוצא לשוק החופשי לחפש לי אישה. אני בוודאי מחפש אישה שבאמת תוליד לי את צאצאי ולא שתוליד לי את ילדי השכנים בעורמה. אז איך אני משוכנע שהיא תהיה נאמנת לי ? מצד אחד היא צריכה להיות יפה בכדי שאני אמשך אליה מינית ומצד שני הפקרות בלבוש משדר לי חוסר נאמנות. כאן מגיע שביל הזהב של הרמב"ם, כאן מגיע בנות ישראל החכמות שיודעות בכל גולת להציל את בני ישראל מהגלות, שוב ושוב. על דרך בזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים וכו' וכו'.
    כלומר תמיד בזכות התבונה הנשית ניצלנו מחורבן. כי הן תמיד ידעו לשחק את המשחק הבלתי אפשרי הזו.
    מכאן גם שהתורה וההלכה תמיד נתנה לאישה להגדיר את חוקי דת היהודית הרי דת יהודית היא תמיד המצאה של נשים. אף פעם לא הגבר הוא המחוקק של הלכות דת יהודית.
    בכל חברה ואומה שהגבר הגדיר את חוקי הצניעות, תמיד בני החברה חשודים במשכב זכר. זה קורה אצל הישמעאלים ואצל הפרסים, ולדעבונינו גם אצלינו בגלות ישמעאל. (ידוע הפולמוס בין חכמי אירופה לחכמי הערב לגבי ביטול טבילת עזרה שלעומק חכמי ערב הבינו שחייבים טבילת עזרה מה שאין כן חכמי אירופה)

    שחז"ל אומרים שבני ישראל לא נחשדו במשכב זכר, הם תולים את זה בכך שאצלינו היהודים הנשים מחוקקים את הלכות דת יהודית. מה שאין כן אצל הישמעאלים והפרסים שהגברים מחוקקים את המצניעות ככה ששם כן נחשדו במשכב זכר.

    אנו כהיום סומכים על ההלכה, כלומר אני מניחים שהבחור והבחורה ילכו אחרי ההלכה ולכן לא צריך את האמצעי של הלבוש והצניעות דווקא, כלומר מה איכפת לנו מהנטיות המיניות אם במילא ההלכה תגרום לנו להתחתן. כלומר כביכול לא מעניין אותנו מהסבל המיותר שלנו אם אנו שומרים על ההלכה.
    אבל זאת טעות כנ"ל, הנה עובדה אנו מפסידים מעל 80% מעמלינו לאבדון בכל שלוש דורות כפי שמבטיחה לנו התורה בעשרת הדברות (על שלישים ועל רביעים).
    "חכמת נשים בנתה ביתה" נאמר בדיוק על זה, שהחכמה אמורה להביא לנו נטיות מיניות דעתניות ומועילות. ככה שלא נסבול מינית וכמובן לא נפסיד את עמלינו לאבדון.

    והנה אנו מגיעים להבדל העקרוני בין חברה משטרית לבין חברה של בני חורין (כמו החברה החרדית\היהודית).
    חברה משטרית ייתן חופש כמעט מוחלט בצניעות, כי שרידות החברה עיקר מול שרידות אישית של הפרט\המשפחה. ולכן ממש אין להם עניין לכפות על העבדים שלהם חוקי צניעות. להפך החוסר צניעות מגביל את ההולדה המהירה של החברה וזה אינטרס כלכלי חשוב בשביל המשטרים. לדעתם האיוולת עודף ילודה היא נטל חברתית, בניגוד גמור לרבם אדם סמית שטען שעודף ילודה מראה על חברה צומחת ומשגשגת.

    לסיכום:

    הלבוש והצניעות היא אמצעי. וח"ו אסור להפוך אותם לעיקר שמה יקצץ בנטיעות. שהעיקר זה הנטיעות.
    ולכן כל משפחה ומשפחה חייבת להכיר טוב טוב את הנפשות שלהם. כלומר כל אדם הוא דינמי ככה שקשה מאוד להגדיר כללים וחוקים בשביל כולם. ק"ו תרבויות וקהילות, כלומר לכל תרבות מתאים צניעות אחרת. ולכל קהילה מתאים צניעות אחרת. ק"ו שאסור להפוך את הקהילה והתרבות כעיקר מול הפרט ומשפחתו. כלומר אם ילד או ילדה אחת תובל כקרבן לטובת הקהילה או המשפחה, אז כל המשפחה והקהילה תלך לאבדון כי הם אמצעים לפרט ולא ההפך.

    תמיד הנשים הם אלה שיודעות להציל אותנו מאבדון בכל גלות וגלות, אז אנו נשאיר את חוקי דת יהודית אצלם.

  • ריקי,

    בסמינרים החרדיים לא הגברים אלו שמנהלים ומנווטים אלא גדולי ישראל.
    כך כתבת.

    אולי. אבל גם בסמינרים כאלו יש צורך בהחלטות ובשיקולים יום יומיים, וגם אותם מישהו צריך להחליט. אולי נכון שיעשו זאת מחנכות בשטח .
    .
    ניהול איננו תפקיד משרדי בלבד.
    אולי צריך להבדיל בין ניהול מעל ובין ניהול בשטח, אותו כדאי שיעשו מחנכות.
    .
    לתלמידות נוח יותר לקבל הערה על ביגוד והערה בכלל, ממורות ולא ממנהל, וגם הנראות של זה סבירה יותר.
    .
    וכן, אני בוגרת בית יעקב, שניהל אותו מנהל.
    וזוכרת את הפליאה שלי בתחילה בסמינר, לאחר שהגעתי מבית ספר שמנוהל על טהרת הנשיות.

  • נעמה, תפני לאחד מאנשי הקשר בחסידות. לפעמים יש לו השפעה על מנהלי מוסדות.

  • מרים היקרה, ניהול איננו תפקיד משרדי כלל, אלא תפקיד אנושי מורכב שקשה מאוד מאוד להצליח בו- גם בעסקים וגם בחינוך.
    ברור שיש צורך בהחלטות ושיקולים יומיומיים, ובדיוק בגלל זה ממנים מנהל.
    המנהל שממנים הוא אדם שניתן לסמוך עליו שאכן ימשיך את הקו, שיהיה נאמן לשולחיו, שהחלטותיו היומיומיות תהיינה לאור המדיניות הכוללת של הקהילה והרבנים, ושיידע להבחין- בין שאלה שבה הוא יכול להחליט בעצמו, לבין שאלה עקרונית שבה נדרשת הכרעת דעת תורה.
    אינני חושבת שיש איזה שהוא סמינר שבו המנהל מעיר לתלמידות כשיטה באופן קבוע. לרוב, המורות הן אלה שעוסקות בנושאים הקשורים לצניעות של התלמידות. עומדות בשער בשמונה בבוקר וכדו. ברור שתמיד תהיינה תלמידות שכן נוצר צורך שהמנהל יעיר להן. לרוב זה נעשה בצורה מכובדת.
    אני בטוחה שגם אם התפלאת או חשת אי נוחות בתחילת הסמינר, אח"כ ראית גם את הצדדים ההגיוניים שבזה.

  • maxman,
    תרשה לי להצביע על שגיאה בדבריך,
    כתבת: "בוודאי שאי אפשר לבוא בשם האל ולטעון שהוא ציווה את הצניעות, הרי הוא ברא אותנו בלי לבוש כלומר הלבוש היא המצאה אנושית. וכמו כל המצאה אנושית יש לו מטרה ברורה והשאלה מהי ?"
    יש פסוק מפורש בבראשית "ויעש להם כתנות עור וילבישם", ככל הידוע זו הצורה הראשונה של מלבוש אנושי, אם כך זו המצאה אלוקית ולא אנושית.
    גם הצניעות אינה המצאה אנושית שכן מובא שעל כל איבר ואיבר שהקב"ה ברא בגוף האשה, אמר לה "היי צנועה".
    לגבי הערתך שהאדם צריך את הדעתנות כדי לשרוד, דווקא במה שמשתמע ממקורותינו זה להפך: משום שאכל מעץ הדעת נאלץ לשרוד, שהלא אם לא היה אוכל מעץ הדעת היה נשאר בגן עדן לעולמי עד כשמלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין.
    כתבת: "הדעתנות הוא הוא האלוהים במקרא", אתה כופר בעיקר, חוטא ומחטיא ומפיץ דעות עקומות שאין להן בסיס.
    לא אכנס איתך לויכוח אבל אחרי קריאת התגובה שלך קיבלתי רושם שמשהו עקום בדעותיך, ייתכן שעשית כמה קורסים בפילוסופיה ואז התחלת להתבלבל, או שאתה סובל מעיוות כלשהוא בתפיסת המציאות, אתה מתעלם מקיומו של הבורא, וכתוצאה מכך הדברים שכתבת לא ממש קשורים בקשר הגיוני, ורצופים סתירות וסילופים.

  • ריקי יקרה,

    המנהל שממנים הוא אדם שניתן לסמוך עליו שאכן ימשיך את הקו,…

    המנהל במקרים רבים הוא יורש שיורש את כסאו של אביו. הרבה פעמים הוא גם אדם יקר.
    וכן, במקרים שבהם מורות שלחו את המנהל לעמוד בשער, ולא כמליצה, זה גרם לאי נוחות.
    יתכן שזה היה כורח המציאות, אבל נוח זה לא.

  • הואיל ונושא הצניעות עלה, אולי מותר להוסיף כמה הערות.

    צניעות היא אחד מהדברים הבסיסיים של החינוך החרדי.
    אפשר להכביר מלים ולדבר על כך במאמרים ארוכים ומלאים תוכן, על ערך צניעות ותוכן צניעות, אבל תרשו לי לכתוב דווקא על צד אחר. לא על מה זו צניעות, אלא על איך. איך משיגים את זה, איך מחנכים לצניעות.
    .
    תשאלו כל בוגרת סמינר בית יעקב, כמה שמעה על צניעות. ויתברר שלא מעט. זה מתחיל בתקנון, עליו חותמים לפני כניסה לבית ספר, וממשיך בכנסים, נאומים הרצאות ותוכניות בנושא צניעות. ללא כל פרופורציה בעיסוק בנושאים אחרים. ועוד לא דברנו על בית ספר יסודי שגם בו, תקנון הצניעות הופך לאבן יסוד.

    החזרה הזו שוב ושוב על אותם נושאים ממאיסה את הנושא. כמה פעמים אפשר לשמוע שוב ושוב אותם דברים? נכון, מגוונים בצורות ההגשה, אבל למה לא לתת צעד מעבר? תנו לתלמידות מרווח אל תדחפו שוב ושוב אותו פרט.

    ולא רק החזרה. גם המינון והדרך.
    תקנוני צניעות שעליהם חותמים מפורטים עד רמת מילימטר, אין תחום נוסף כמעט, שבו בנות בקיאות עד לרמה כזו, ונדרשות לזה, ושום לימוד בשום תחום לא יורד לכאלו רזולוציות. התוצאה היא שוב תחושת עומס.

    ולא רק הפרטים, גם האכיפה. מעט מאד תחומים זוכים לאכיפה כזו. ובצד אעיר, שמעתי כבר על מסדרי צניעות בבית ספר שבהם סקרו תלמידות בצורה מעוררת גיחוך או עלבון. האכיפה הזו, שלעתים נעשית בקול רם, גם היא מעוררת אנטי.

    היו לי חברות שאכן, צניעות היתה נקודת התורפה שלהן. אבל בנושאים אחרים הן היו דווקא לפי כל הכללים… לא פעם הן אמרו, שהמערכת רודפת אותן, המערכת נגדן. בבית ספר בודקים אותן לפי הבגדים, וכמעט שלא בוחנים עוד צדדים. בשום נושא הן לא נבחנו באותה רמת דיוק. באותו פרוט.

    יאמר ברורות, לבוש צנוע הוא ערך בסיסי, אבל לקטלג את האדם על פיו ורק על פיו עלול להיות קיטלוג שגוי.
    .
    וכשיוצאים מן הסמינר מלאים עד אפס מקום בכל כללי התקנון, לפעמים מוצאים שתקנונים אחרים, חשובים לא פחות, נשכחו להם. כמו תקנון של הלכות חלב ובשר, כמו תקנון הלכות מוקצה ועוד אחרים. ולא הזכרנו את מחשבת היהדות שאמנם איננה תקנון, אבל היא כלי לא פחות חשוב לבוגרת בית יעקב.

    וכשיוצאים מן הסמינר מלאים עד אפס מקום בכל כללי התקנון, לא תמיד, אבל לפעמים מתחשק לשחרר קצת, רק קצת…ולפעמים אחרי הקצת מגיע עוד קצת. ועד קצת, ואז כשפוגשים במורה ברחוב, לא כל כך קל להסביר לאן פרחו שנות הסמינר. ומה קרה לבגד.

    אין כאן נסיון למעט בערך צניעות, אלא להציג מעט, מה קורה בפועל.

  • מרים, אין לי מושג היכן למדת, אני מכירה היטב את המצב שאת מתארת, ומבינה את הדרך שבה חווית אותו. אכן, העיסוק בצניעות מחטיא את המטרה כמו שכבר כתבתי בתגובתי הראשונה, כל עוד אין התייחסות לתלמידה בפני עצמה, התלמידה תרגיש שמנסים ליישר אותה עם קווים שהיא לא בטוחה/ משוכנעת/ חפצה בהם, תרגיש בודדה לנפשה ותהיה צמאה לתשומת לב.
    ברור שהיום העיסוק בצניעות חורג הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב, והסמינרים כושלים לחלוטין בדוגמה האישית שהם מספקים בנושא. תוכניות למחנות קיץ בעשרות אלפי ש"ח זה לא צניעות. מורות עם בתים יפהפיים מעבר לנורמה זה לא צניעות. מורות שלא מגיעות עם אותו בגד פעמיים, זה לא צניעות.

  • הכותב מפנה למאמר שפרסמתי ב"אקדמות" ובו, לדבריו, ביקשתי להוכיח כי "אין גם איסור להביט בגופה של אשה, אלא אם כן קיים חשש שיעשה בה מעשה איסור … מותר להסתכל באשה העומדת למות, גם על מנת ליהנות מכך".

    לא ברור לי מדוע הוא מציג את דברי כך, לאחר שהקדמתי למאמרי כי

    "אדגיש מראש שהמאמר אינו עוסק בנושאים הלכתיים אחרים הקשורים לצניעות ביחסים בין המינים: דיני
    ייחוד, קריבה לעריות, מגע בעריות וכן הלאה. דרך הילוכנו יהיה עלינו להידרש גם לשאלות הנוגעות להסתכלות בעריות, אך מיצוי של נושא זה גם הוא אינו בכלל מטרת הדיון כאן"

    הדברים שכתבתי בעניין הסתכלות ושאליהם התייחס כאן הרב הכותב [בהקשר לסתירה לכאורה בין ע"ז כ. ונשמרת מכל דבר רע לבין גמרא סנהדרין מה. בשאלת אשה הנסקלת ערומה] הובאו כנסיון דחוק לתרץ שעליו כתבתי "ועדיין אין הדברים מתיישבים על הלב".

    מכל מקום את מאמרי המקורי, את תגובותיהם של הרבנים אריאל וענבל ושל הרבנית טיקוצ'ינסקי, ואת תגובותי לתגובותיהם, ניתן למצוא כאן
    http://woland.ph.biu.ac.il/?page_id=146
    תחת הכותרת "האם קיימים דיני צניעות". כפי שיראה המעיין, בלי קשר לשאלה עם מי הצדק, הנקודה עליה עמד הרב הכותב כאן היא שולית מאד.

  • ריקי, מסכימה.
    כעת רק נותר לנו לשכנע את מורות הסמינרים, והכל מצוין…
    .

  • נראה לי שלרב ליפשיץ מגיעה התנצלות. בסופו של דבר מטרתו בכתיבת המאמר היתה מן הסתם להציג חזון שלדעתו ישפר וייטיב. העקרונות שהוצגו במאמר (תדמית ואישיות, מודעות עצמית, חינוך ליופי צנוע) הם בהחלט עקרונות ראויים ורצויים לפי כל קנה מידה גם אם תפיסתם, וממילא הגישה ליישומם (שהיא זו שעוררה את ביקורתי), שונה מאדם לאדם.

  • חסרות במאמר כל כך הרבה נקודות דיון בסיסיות, ומאידך קיימות בו כל כך הרבה קביעות אקסיומטיות, כך שאינני יודע מאיפה להתחיל לדון בו.
    רק אציין שהניסיון למתוח קו בין מספר מאמרי חז"ל כביכול אפשר להסיק מתוכן צניעות מהי, [ועוד בתוספת הסבר של רבי צדוק], הוא נואל, חסר תוחלת ומעט ילדותי.

  • לריקי!
    יש משהו שצריך להאמר – ומבלי להיכנס בכלל לפרטי הדעות והוויכוחים.
    הסגנון של התגבות שלך הם תוקפניות ואישיות מאוד. ניתן לומר ביקורת קשה באופנים טובים יותר.
    הסגנון של תגובותייך גורם לי ואני בטוח לעוד הרבה קוראים מכובדים של במה זו לאי נוחות מהסגנון.
    נא לכבד!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל