צריך עיון > סדר עיון > בין פרישות לצניעות

בין פרישות לצניעות

מאמר תגובה ל"צניעות, בושה, כבוד"

מרים קסמן
מרים קסמן חוקרת, מרצה בארגון "נפש יהודי"

הגשמיות היא מקום מסוכן. לאדם אורבת תמיד הסכנה להישאב לתוך עולם חומרי נטול רוחניות ולאבד את מעלתו האנושית. ישנן שתי אסטרטגיות להתמודד עם סכנה זו: פרישות - התנזרות מהעולם הגשמי, וצניעות - חיבור לעולם הגשמי בתוך גבולות מוגנים. הפרישות מתאימה לתכונה הגברית, המבטאת את עצמה באמצעים מפושטים. אולם מהותה של הנשיות היא ביטוי של הרוחניות בתוך העולם הגשמי. הפרישות, ההתרחקות מן הגשמיות, עלולה להרוס את האשה ואת הברכה שהיא מביאה לעולם.

כ"ד אב תשע"ח

לעתים קרובות אנחנו מגדירים את ההבדלים בין גבר לאשה בהתבסס על תפקידיהם – היא מטפלת בילדים / מבשלת מרק עוף / שרה שירי ערש. הוא מתפרנס / לומד תורה / שם שמן במכונית. עם זאת, בעולם בן זמננו, לעתים קרובות מוצאים עצמם גברים מניחים טשולנט על הכירה ביד אחת ותוחבים מוצץ לפיו של התינוק ביד השניה, ואילו נשים מוצאות עצמן חוזרות הביתה בערב מהעבודה לאחר שלא ראו את ילדיהן כל היום. בעולם זה, הגדרת ההבדלים בין המינים על סמך התפקידים החברתיים הפכה משענת קנה רצוץ.

בעולם בן זמננו… הגדרת ההבדלים בין המינים על סמך התפקידים החברתיים הפכה משענת קנה רצוץ

בגן עדן לא היתה כביסה, לא היו ארוחות לבשל, ועל פי מספר דעות, גם לא היו אמורים להיות ילדים. למרות זאת, האישה עמדה כנגד הגבר וככל הנראה היתה שונה ממנו. אולם באיזה אופן היא היתה שונה? באיזה אופן היא לא היתה הוא?

התשובה לשאלה זו נעשית דחופה יותר כשאנחנו מביאים בחשבון שמערכת היחסים בין הגבר לאשה היא המשל החזק ביותר למערכת היחסים שלנו עם אלוקים. במשל זה, המופיע בתנ"ך פעמים רבות, האלוקים משמש בתפקיד הגבר, ואנחנו, העם היהודי, ממלאים את התפקיד הנשי.[1] אם כן, הבנה מהותית של מי הוא גבר ומי היא אישה נחוצה לנו גם כדי להבין את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה.

הביולוגיה עוזרת לנו לתאר אילו מאפיינים מייחדים גבר ואילו מייחדים אישה. מבחינה ביולוגית, ההבדל המרכזי בין הגבר לאשה הוא שהגבר מוליד, והאישה יולדת. אבל עיון במקורותינו מלמד כי לאחר שהביולוגיה חקקה את ההבדלים בין זכר ונקבה, הם הפכו לארכיטיפים היכולים לתאר גם אנשים, גם נשים ואפילו אומות שלמות.[2] לעתים מיוחסת לגבר נשיות, ולאשה גבריות.[3]

היקום כולו מחולק לאורכו של קו הפרדה המבדיל בין זכר לנקבה – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם". החיים הם ריקוד נצחי בין שני כוחות אלה

אם כן, דיון זה אינו על גברים ונשים כפי שהוא על גבריות ונשיות. הוא יוצא מהנחה שהיקום כולו מחולק לאורכו של קו הפרדה המבדיל בין זכר לנקבה – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם".[4] החיים הם ריקוד נצחי בין שני כוחות אלה.

יש נשים שיזדהו עם התיאור של הנשיות שיוצג להלן, ויש גברים שיזדהו עם התיאור של הגבריות. עם זאת, ייתכן גם ההיפך. יש גורמים רבים נוספים המשפיעים עלינו – נטיות טבעיות, ארץ מוצא, רמת אינטליגנציה, משפחה ועוד. לרוב, לחברה ולתרבות יש איזו תפיסה של גבריות ונשיות, וכתוצאה מכך, לעתים קרובות כופה החברה הגדרה זו על הגברים והנשים שבתוכה. היא קובעת כי כחול הוא צבע גברי וורוד הוא צבע נשי. אולם המציאות עצמה מורכבת יותר. ניתן לדבר על נשיות ועל גבריות, אבל הן גברים והן נשים הם יצורים מורכבים מכדי שיהיה ניתן לדחוק אותם לקופסאות קטנות. התיאור שאציע להלן הוא סכמטי, הגדרתי, ולא תיאור של התנהגות נשים וגברים בחיים האמתיים.

תקוותי היא שהבנה טובה יותר של הנשיות, כפי שהיא חלה על כל המין האנושי, תשפוך אור על הרעיון הכללי של צניעות – הצנע לכת עם ה' אלוקיך – עבור כולנו, נשים וגברים כאחד, כמו גם על זיקתן הייחודית של נשים למידת הצניעות.

 

פוטנציאל ומימוש

באופן מטפורי, ניתן לראות בזכר "פוטנציאל". זרעו של האדם מכיל פוטנציאל של חיים, אך מבלי הנקבה, החיים נותרים בגדר אפשרות בלבד. הנקבה היא המגשימה את הפוטנציאל במציאות.

הכוח הנקבי מבטא את הפיכת הפוטנציאל למציאות. הרעיון הגרעיני, המופשט והתיאורטי, רחוק מהנשיות. האישה נושאת את הרעיון של החיים במשך תשעה חודשים של צרבת ודליות ברגליים כדי להביא אותו לכלל מימוש. הנשיות אינה מתעסקת ב"רעיון" של חיים. היא מורידה את הרעיון לקרקע, נושאת אותו ברחמה, מחזיקה בידיה ומצמידה לחיקה.

הנשיות אינה מתעסקת ב"רעיון" של חיים. היא מורידה את הרעיון לקרקע, נושאת אותו ברחמה, מחזיקה בידיה ומצמידה לחיקה

ההבדל בין הכוח הזכרי לכוח הנקבי מגולם בשתי האותיות הקשורות לאיש ולאשה. יו"ד, האות המבדילה את המילה איש מאשה, מרחפת מעל השורה ואינה מחוברת לקרקע הקונקרטית. יו"ד מייצגת את הרוחניות שאינה כבולה על ידי העולם הגשמי. ה"א, האות המבדילה בין אישה לאיש, מורכבת משתי אותיות. האות דל"ת, הנטועה בקרקע, (ומסמלת את העולם הפיזי[5]) והיו"ד הרוחנית התחובה מתחת לדל"ת הגשמית. הכוח הנקבי עוסק כולו בלקיחת הפוטנציאל, הרעיון, הרוח – היו"ד – והטמעתו בחיי העולם הזה.[6] הנשיות היא קביעת הרוחני, או המופשט, בעולם הקונקרטי והמציאותי.

לתזה שתפקיד האישה ביחס לגבר מקביל לתפקיד היהודי ביחס לקב"ה יש הקבלה מפתיעה בשמו של יעקב אבינו. השם "יעקב" מבטא את אותו אידאל נשי של הבאת הרעיון התיאורטי לעולם גשמי, לא במישור הפרטי אלא עבור כל העם היהודי. שמו של יעקב הוא שילוב של היו"ד הקונספטואלית והמופשטת ושל המילה "עקב", החלק התחתון של הגוף. ליעקב, להבדיל מיצחק אביו, לא היתה האפשרות להעביר את חייו דבוק רק במושגים רוחניים.[7] כל חייו הוא בא במגע עם רשעים ושמר את יושרו נגד כל הסיכויים. הוא גילם את הרעיון של הבאת היו"ד – החזון הרוחני –אל הרמה הנמוכה ביותר של העולם, המיוצגת על ידי העקב, החלק הנמוך ביותר בגוף האדם.

האישה – הסמל של החוויה, הקונקרטיות והמציאותיות – מבטאת את תפקידם של ישראל בעולם

האישה – הסמל של החוויה, הקונקרטיות והמציאותיות – מבטאת את תפקידם של ישראל בעולם. [8] הרעיון היהודי הוא להגשים את האלהות כאן ועכשיו, דרך קיום תורה ומצוות בעולם הזה. הריון ולידה הופכים למטאפורה של מלכות – הבאת אלוקים אל המקומות הבסיסיים של חיינו. כפי שמשה אמר למלאכים, התורה אינה שייכת למלאכים, לשמים דמויי היו"ד, אלא לבני האדם החיים בעולם. רק אישה מביאה את זרעו של הזכר – הרעיון – לעולם הגשמי. העם היהודי מביא את התורה הרעיונית לחיים הארציים, שלרוב הם אפורים ולעתים נעלים, אך תמיד גשמיים. [9]

הקב"ה מושל בשמים גם ללא עזרתנו; אולם הדרך היחידה שהוא יכול למשול בסדקים ובחרכים של בתינו ונשמותינו, הוא על ידי קבלת מלכותו בעולם הזה. האופן שבו אנחנו עושים עסקים,  אוכלים, מתנהלים בנישואים, מתייחסים לחיות המחמד שלנו, האופן שבו אנחנו מדברים עם בני הזוג שלנו, ילדינו ושכנינו, העובדים שלנו – משקף את נשמתנו האלוקית. אישה, הלוקחת פוטנציאל ונותנת בו חיים, היא המטאפורה המושלמת לכך.

 

כיצד לא לטבוע

האמירה שיהודים צריכים להיות כרוכים בגשמיות על מנת לגעת ברוחניות נשמעת פואטית מאד. אבל כפי שכולנו יודעים, זה איננו פשוט כפי שהוא נשמע. הגשמיות היא כמו ואקום עצום השואב אותנו במערבולת מסחררת ומשתלט לחלוטין על חיינו. העולם הגשמי הוא כה מפתה, כה משכנע, עד כי בקלות ניתן להאבד בתוכו. לא קשה לראות זאת. רק נציץ לרגע מבעד לחלון המוגן של חיינו היהודים, ונראה את הסחרחרה של רדיפת הבלי העולם הזה האוחזת בכל. ביסוס היו"ד בעולם הגשמי הוא עסק מסוכן.

הגשמיות היא כמו ואקום עצום השואב אותנו במערבולת מסחררת ומשתלט לחלוטין על חיינו

כשמסירים מהגשמיות את היו"ד, את הרעיון הפוטנציאלי האמור לעצב אותה, מקבלים עולם מכוער. "אהבה", מטרתה של הבריאה,[10] הופכת להיות ביטוי של אנוכיות, תככים ואכזריות. שאיפתה של הנשמה לשלמות מתעוותת לכדי סגידה לגון העור המושלם או למטבח המושלם. הערגה הבסיסית והעמוקה של נשמת האדם הופכת לתשוקה לסושי. יתכן שהגשמיות היא צינור שדרכו אורו של ה' זורח על העולם הזה, אבל באותה קלות היא יכולה להפוך לזרז של חורבן רוחני.

זאת הסיבה שדתות כה רבות בוחרות בפרישות לנתיב אל הרוחניות. אכן, דתות מערביות ומזרחיות כאחד מתייחסות לעולם הגשמי כאל מכשול לרוחניות. הינזרות מכל צורה של עונג, שבועות עוני, צום ודרכי פרישות אחרות מקובלות בתור הנתיב לקדושה (דתות מערביות) או בתור צורת גאולה מכאב הקיום (דתות מזרחיות). בשתי הגישות הופכת הגשמיות להיות דבר שיש להימנע ממנו.

עבור יהודי, פרישות גמורה איננה אפשרות. היהודי חייב לבוא במגע עם הגשמיות על מנת להיות יהודי טוב. לא ניתן לעבוד את ה' ללא מעורבות פעילה בעולם הזה

תגובה זו נראית הגיונית מאד: הפיתוי של העולם הגשמי הוא חזק. הרבה יותר קל לברוח. אבל עבור יהודי, פרישות גמורה איננה אפשרות. היהודי חייב לבוא במגע עם הגשמיות על מנת להיות יהודי טוב. לא ניתן לעבוד את ה' ללא מעורבות פעילה בעולם הזה. אם לא נהיה מעורים בחיי המעשה, התורה כולה תאבד את הרלוונטיות שלה. התורה ניתנה לבני אדם.

אבל זוהי בעיה קשה. מעורבות רבה מדי בגשמיות יכולה לגרום לאדם לשכוח שיש בכלל עולם רוחני, אידאי. כנגד זאת, התנתקות מהעולם הגשמי בוגדת במשימתם של היהודים בעולם הזה – המשימה של הגשמת דבר ה' בארץ. כיצד אנחנו שומרים על הקשר שלנו לרוחניות, ובו בזמן באים במגע עם העולם הגשמי? היהדות מציעה שתי אסטרטגיות הגנה: פרישות וצניעות.

 

פרישות וצניעות

לעתים קרובות, מטשטשת ההבחנה בין פרישות לצניעות, עד שיש הסבורים כי אין הבדל ביניהם. הצניעות מתפרשת לעתים בתור אקט של פרישות. עם זאת, ההבדל ביניהן הוא קריטי. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך שהמהר"ל מקצה פרק נפרד עבור כל אחד מהם בספרו "נתיבות עולם".[11]

פרישות מזמינה את האדם להפריד את עצמו מהעולם הגשמי – להתנתק מהדחפים, מהקשרים ומהרצונות של העולם הגשמי

פרישות מזמינה את האדם להפריד את עצמו מהעולם הגשמי – להתנתק מהדחפים, מהקשרים ומהרצונות של העולם הגשמי. נכון אמנם שליהודי אין המותרות של הפרישות המוחלטת – הוא חייב להתחתן, להתענג דרך אוכל ובגדים מיוחדים בשבת וכו'. אך בכל זאת, ניתוק רב ככל האפשר מהעולם הגשמי הוא כלי רב עוצמה לחלץ את עצמנו מהחולות הטובעניים של עולם התשוקות חסר הרחמים. גם האדם היהודי יכול לנהוג פרישות בעצמו, ולהזיר את עצמו במידת האפשר מחיי העולם הזה.

פרישות היא יצירת גבולות על מנת לוודא שאנחנו איננו נסחפים בגאות של הגשמיות. היא משהו שאנחנו מבינים היטב: הצבת גבולות וריחוק מהגשמיות מקנים לנו תחושה שאנו עושים משהו נכון. לעתים קרובות, פרישות היא הדרך היחידה שעוזרת לנו לקבל החלטות בחיים בדעה צלולה. התרחקות, לקיחת צעד אחד אחורה, עוזרת לנו לפעול בשיקול דעת ללא ההטיה של יצרינו הגשמיים. מסיבה זו, אנו שואבים השראה מסיפורים על גדולים שבעזרת רצון ברזל הצליחו להתנתק מצרכיהם הגשמיים.

כל העם היהודי, גברים ונשים, מודרך לנהוג במידה מסוימת של פרישות. מצוות רבות דורשות התרחקות כל שהיא מהעולם הגשמי. איננו מאמינים בנתינת דרור ליצרינו. אנו נמנעים ממזונות מסוימים, מחוויות מסוימות ומפעילויות מסוימות. כולנו מחויבים ב"קדש עצמך במותר לך". בפן ההשקפתי, אנו מחנכים שלא להתפתות לצד השטחי והנוצץ של חיי העולם הזה. אנו מאמינים כי רדיפת אופנה וסגנון ומותרות גשמיים היא מידה מגונה.

לחיות חיי פרישות זה דבר "לא טבעי" עבור נשים. מהותו של הכוח הנשי הוא להיות במגע עם העולם הגשמי, לחיות את החיים עצמם

עם זאת, אף שמשמעת והתמקדות בדברים החשובים בחיים הן בהחלט תכונות ראויות, פרישות אינה דרך חיים ראויה לאשה. "חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם".[12] המהר"ל מסביר כי לחיות חיי פרישות זה דבר "לא טבעי" עבור נשים. מהותו של הכוח הנשי הוא להיות במגע עם העולם הגשמי, לחיות את החיים עצמם. אם האישה נוהגת בפרישות היא "יוצא[ת] חוץ מן השיעור הראוי את העולם",[13] כלשון המהר"ל.

אך אם אישה אינה אמורה להיות פרושה, באילו אסטרטגיות היא משתמשת כדי להגן על עצמה מפני טביעה בעולם של גשמיות? יתר על כן, גם הגבר היהודי אינו יכול להיות פרוש לגמרי, כאמור, גם בו יש צד נשי של מעורבות עם החיים. מהי אפוא אסטרטגיית ההגנה שיש לאדם היהודי במגעו עם הגשמיות? כיצד לא יישאב לתוכה?

צניעות אינה התנתקות מהעולם הגשמי. צניעות היא אופן מעורבות מסוים בעולם הגשמי. היא אומרת: עלינו להיות מעורים בעולם הגשמי, אבל בצניעות, במקום מוגן

אסטרטגיית ההגנה השניה היא צניעות. להבדיל מפרישות, צניעות אינה התנתקות מהעולם הגשמי. צניעות היא אופן מעורבות מסוים בעולם הגשמי. היא אומרת: עלינו להיות מעורים בעולם הגשמי, אבל בצניעות, במקום מוגן. להבדיל מפרישות, צניעות אינה שוללת את הגשמיות, אינה מנסה לברוח ממנה ואינה בזה לה. צניעות חובקת את הגשמיות על ידי יצירת חופה של ברכה מעליה. היא משמרת את להבת החיבור בין הרוחני לגשמי ומגנה עליה כדי שלעולם לא תכבה. הצניעות שומרת את הלהבה בשליטה. תחת חופת הצניעות חיה הגשמיות, מכוסה ושמורה, ערה וממתינה לרגע הנכון ולזמן הנכון. צניעות אומרת באופן חד משמעי: חשיפה היא אויב הרוחניות, ופרסום הוא אויב העומק. רק הדבר הנסתר שומר על כוחו – טהור ונטול עיוותים.

כוחה של הצניעות טמון ברעיון הפסיכולוגי שההסתרה מעצימה כוחות נפשיים ואילו גילוי ממוסס אותם. יסוד ידוע בפסיכולוגיה אומר כי כאשר יש סוד עמוק ואפל המכרסם בלבו של אדם, ככל שהוא מופנם ומוסתר יותר, כך הוא בוער יותר. מה עושה הטיפול נפשי? מוציא את הסוד וחושף אותו לאור. כך, בעצם הסרת הלוט, מאבד הסוד את כוחו, ועוצמתו מתפוגגת ונמוגה באוויר. הוא עדיין קיים, הבעיה לא נפתרה; אבל חשיפתה הרסה את אחיזתה באדם. כל כוחה הגיע מהסתרתה במקום סגור ופרטי.

כאשר יש נטית נפש שאנו רוצים להיפטר ממנה, החשיפה שלה היא טובה. אולם מה שטוב לסודות כואבים, מזיק לסודות בעלי ערך. העוצמה והכוח של החיים נגישים רק באמצעות אחדות מלאה בין הגשמיות לרוחניות, בין היו"ד של האיש, העולם של הפוטנציאל, לה"א של האישה, העולם החי והמרגיש. חיבור זה הוא סוד פנימי הבוער במסתרים. אולם כאשר חושפים אותו בפומבי, כל העדינות, כל הכמיהה והתקוה אל עולם עתיר יו"ד – מתפוגגים ונמוגים באוויר. כל שנותר הוא אהבה מדומה, תקשורת מדומה ומערכת יחסים מדומה. הן אולי מצטלמות היטב, אבל הן ריקות מבפנים.

 

מצב לא אידאלי

לפני החטא הראשון לא היה צורך בבגדים – נאמר לנו כי אדם וחוה היו לבושים בגדי אור. קודם החטא היה חיבור כה טוטאלי בין הרוחני לגשמי, בין אלוקים לביננו, עד שכל נים בעולם הגשמי שימש צינור לביטוי אורו של ה'. רק אחרי החטא הראשון נוצרה האפשרות להפריד את הרוחניות מן הגשמיות.

צניעות היא תוצאה ישירה של אפשרות הנתק בין הפוטנציאל להגשמה, בין הרעיון לחיים, בין היו"ד לה"א, שנוצרה בחטא הראשון

הכוח הנשי – השזור בצורה סבוכה בגשמיות – הוא הסובל במיוחד מסכנת הפרדה זאת. הנשיות, כאמור, מחוברת לחיים. היא חיה את החיים, ולא את הרעיון המופשט. עצם מהותה של הנשיות היא חיבור בין ה"יו"ד" וה"דל"ת". הנשיות (כמו היהודי) אינה יכולה לפרוש מן הגשם בלי לבגוד בשליחותה בתור מחברת שמים וארץ. יתכן שלתכונה הגברית נוח יותר להישמר מהגשמיות על ידי פרישות. אולם עבור האישה (ובאופן מטאפורי גם ליהודי) הפרישות אינה אופציה. פרישות היא התרחקות מהחיים עצמם.

אמירות כמו: "מדוע אי אפשר שישפטו אותי על פי מי שאני, במקום על פי הלבוש שלי?", "מדוע אתם מודדים את ערכי על פי אורך החצאית?" מגיעות אולי ממקום עמוק מאוד, מתוך כמיהה לעולם אידאלי יותר, שבו יתייחסו לפנימיות של האדם ולא לחיצוניותו. בעולם אידאלי, לא יהיה צורך לכסות את הגשמיות, משום שהיא תהיה חלון שקוף המבטא את הרעיון, את היו"ד הנסתרת בתוך הה"א. מכאן, בעולם שבו יתוקן חטא אדם הראשון – על אף כל היופי של "כל כבודה בת מלך פנימה", כבודה של האישה לא יצטרך להיות פנימה, משום שלא תהיה נשקפת לה כל סכנה של עיוות.[14]

צניעות היא תוצאה ישירה של אפשרות הנתק בין הפוטנציאל להגשמה, בין הרעיון לחיים, בין היו"ד לה"א, שנוצרה בחטא הראשון. צניעות היא הכלי הכי חזק שלנו כדי להתגבר על סכנת הנתק ולהעניק בית ליו"ד בעולם הזה.

 

תרופת נגד ושמה צניעות

כאמור לעיל, החשיפה מחסלת את ה"יו"ד" שבה"א ומותירה אותה קליפה שטחית וריקה. צניעות מספקת כיסוי כדי להגן עליה. כיסוי מרמז תמיד על משהו שנמצא מתחת לכיסוי, משהו יקר ערך שזקוק להגנה.  אפילו הדימוי הקלאסי של צניעות, האוהל, שהקשר שלו לנשים כה הדוק,[15] מניח כי יש חלל פנימי. דפנות האוהל נועדו לייצר חלל פנימי מוגן, והצורך לייצר חלל מוגן מעיד על כך שיש בפנים משהו חשוב, שראוי להגן עליו. המטרה היחידה של האוהל היא לשמור ולהגן על תכולתו הפנימית.[16]

בתוך האוהל, מתחת למעטה הצניעות, נמצא העולם הגשמי, מוגן אבל קיים. אוהל שאין בו דבר הוא מושא ללעג. האוהל הוא מכל אמור להכיל: הוא מכיל את הגשמיות. אבל הוא לא רק מעניק לה מפלט. על ידי מתן מחסה לעולם הפיזי הוא גם מוקיר אותו. הוא יוצר מקלט המהלל את הפיזי ושומר עליו מפני התפוגגות ועיוות.

זאת הסיבה שהאישה קשורה קשר כה הדוק לצניעות. אם הכוח הזכרי מייצג את הרוחניות שאינה קשורה לגשמיות, הכוח הנשי מייצג את היו"ד השוכנת בעולם הזה. את הרוחניות הטמונה בתוך הגשם

בדומה לפרישות, צניעות מודעת מאוד לנחש המשחר לטרף המקיף את המחנה. הנחש העומד על המשמר, ומחכה לפרצה שדרכה יוכל לחדור ולהשתלט על הגשמיות למטרותיו הוא. עם זאת, גם כשנוקטים אמצעי זהירות, הצניעות מסרבת לבגוד בתכנית המקורית, שבה הגשמיות והרוחניות מתאימות זו לזו בדייקנות נמרצת.[17]

פרישות, בדרגה מסוימת, היא בריחה – הגשמיות הופכת אויבת במקום שותפה. הפרישות מנסה לבטל את הצד הפיזי על ידי התעלמות. הצניעות, לעומת זאת, מסכימה לקבל את האתגר של העולם, רק שהיא מגנה על הגשמיות באמצעות אוהל. כדי שלא תאבד את הקשר לרוחניות, שלא תתנוון ותיבול.

פרישות בורחת מהעולם הגשמי כדי לגעת בקדושה – קדש עצמך במותר לך. ניתן לתאר אותה כתנועה כלפי מעלה לכיוון היו"ד, מתוך רצון לברוח מהעולם הזה לחלוטין. צניעות נעה בכיוון ההפוך. הוא מושכת את היו"ד למטה אל העולם הזה ובונה לה אוהל, כדי שהיו"ד תוכל לשרות בתוך הדל"ת – השכינה תשכון בתוך העולם הגשמי.[18] זאת הסיבה שהאישה (כמו גם העם היהודי, שהוא נשי ביחס לקב"ה), קשורים קשר כה הדוק לצניעות. אם הכוח הזכרי מייצג את הרוחניות שאינה קשורה לגשמיות, הכוח הנשי מייצג את היו"ד השוכנת בעולם הזה. את הרוחניות הטמונה בתוך הגשם.

 

מה באוהל?

מהניתוח שלנו לעיל עולה כי ההסתרה היא רק אמצעי. המטרה העיקרית שלה היא ההגנה על מה שבתוך האוהל. מהו אם כן הדבר הזוכה לשימור ולהגנה כה עזים? מה יש בתוך האוהל?

זוהי שאלה מכרעת עבור נשים כיום. לעתים קרובות, הקול הראשי שנשמע בבתי ספרנו הוא הקול הזכרי של הפרישות. המבט של הפרישות רואה רק את הסכנות שבעולם הגשמי. עבורו, התרחקות ושלילה של הגשמיות הן לפעמים הדרך הנכונה להתקרב לעבודת ה'. אבל אם הקול היחיד שאשה שומעת הוא הקול הזכרי של הפרישות, הרי שהיא עלולה למצוא את עצמה בוגדת ביעוד האלוקי שלה. במטאפורה חיה ונושמת לעם היהודי, כשהאישה מבטאה את המיזוג בין היו"ד והדל"ת בצורה הנכונה, אזי היא מקדמת את כל העם היהודי לאידאלי.

אם הקול היחיד שאשה שומעת הוא הקול הזכרי של הפרישות, הרי שהיא עלולה למצוא את עצמה בוגדת ביעוד האלוקי שלה

הסכנות של מעורבות בעולם הגשמי הן ברורות. אך מהם היתרונות הרוחניים של מעורבות בעולם הגשמי? בהתלהבותנו הרבה להגן על עצמנו מפני נזק רוחני, אנחנו עשויים לחסל משהו יקר מאוד. הצניעות שם כדי להגן על דבר יקר ערך – מהו אותו דבר?

כשהיא ספונה בבטחה באוהל ומוגנת מעין הציבור על ידי צניעות, האות ה"א – הגשמיות שיש בה רוחניות – מתעוררת לחיים ומביאה עמה שלוש מתנות יקרות ערך. שלוש מתנות אלה נחוות בעולם הכזבים הזה רק בזעיר אנפין, אבל בעולם של אמת, גברים ונשים כאחד יוכלו ליהנות מהן במלואן.

  1. שמחה

באוהל, שם היו"ד מרגישה נוח לבטא את עצמה בעולם הזה, יש שמחה. הדימוי שבאמצעותו מבטא הנביא ירמיהו את השמחה של העתיד לבוא הוא נערה רוקדת – אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחל.[19]

האוהל, סמל הצניעות, מזמין את הגשמיות למקום מוגן. בתוכו מסתתרת שמחה חיה, שאינה דוחקת הצידה את הגשמיות

המהר"ל מסביר כי המחול הוא סמל של מיזוג מוחלט בין גוף לנפש. כאשר כל הווייתו של אדם מתמלאת שמחה, היא זורמת מהלב אל הגפיים. הגשמיות הופכת לצינור לביטוי הרוחניות, פשוטו כמשמעו. הגבריות מתקשה לעכל את האחדות הסימביוטית הזו בעודה בעולם הזה, אומר המהר"ל, בגלל החיבור של הגבר לנבדל – ליו"ד. הגבריות, בתור תכונה, מרוחקת במידה מסוימת מהעולם הזה. תכונת היו"ד שבה משמעה ריחוק מסוים מהעולם הגשמי. רק הנשיות, המבטאת את החיבור בין הגוף לנפש, את הגילוי הגשמי של הרוחניות, יכולה לבטא את השמחה של העולם הבא – היכן שהגוף והנפש מחוברים לגמרי – בעולם הזה.

המהר"ל רואה בריקוד של הנערה בנבואת ירמיהו בשורה על ריקוד הצדיקים בעולם המושלם. השמחה של העתיד המיוחל אינה שמחה מופשטת, רעיונית, אלא שמחה חיונית ומוחשת המבוטאת בכל נימי ההוויה – נגילה ונשמחה בו.

האוהל, סמל הצניעות, מזמין את הגשמיות למקום מוגן. בתוכו מסתתרת שמחה חיה, שאינה דוחקת הצידה את הגשמיות. האוהל, בגלל דפנותיו השומרים מסכנת החשיפה, נהיה לאמצעי הביטוי של הרוחניות בעולם הזה. בשילוב הזה יש שמחה.

בתוך הצניעות של האוהל שוכנת שמחה.

  1. עונג

בתוך האוהל יש עונג, שהוא ביטוי של נשיות. בדיוק כפי שבני האדם, שהם נשיים ביחס לקב"ה, נמצאים בעולם על מנת להתענג על ה'; בדיוק כפי ששבת, המלכה הנשית, היא יום שבו אנו חוגגים את היופי וההנאה שבעולם הגשמי בלב פתוח ומקבל, כך גם האישה מבטאת את ההיתכנות של העונג. התכונה המאפיינת את הגבריות היא מחויבות. התכונה המאפיינת את הנשיות היא עונג.

השבת מתקדשת דווקא דרך הנאות גשמיות. היא יום של עונג והיא המעניקה טעם של העולם הבא. כך גם האישה שבתוך האוהל

אדם בא בברית הנישואין מתוך מחויבות גדולה. הוא נותן את הכתובה לאישה ולא ההיפך. הוא מתחייב לדאוג לכל צרכיה של האישה ולא ההיפך. חז"ל מעודדים את חוש האחריות של הבעל ומבקשים שהוא ייגש לנישואין מתוך מחויבות, ולא מתוך אנוכיות ורצון בסיפוק עצמי.[20] הגבר צריך להתמקד במחויבותו לצרכיו של אשתו – עם האחריות הנלווית, השליטה העצמית והמשמעת שהיא דורשת, אך מהאישה נדרש משהו אחר. אם הוא המשפיע – זה שמעניק הנאה – היא המקבלת. נשיות מסמלת את היכולת להתענג.

כל יהודי, גבר או אישה, צריך לנהוג לעתים בפרישות של צמצום והסתפקות במועט, הנקנית על ידי משמעת, פיקוח ואיפוק. אבל הפרישות היא רק כדי שלא נאבד לגמרי את האפשרות להתחבר לגשמיות. השבת מתקדשת דווקא דרך הנאות גשמיות. היא יום של עונג והיא המעניקה טעם של העולם הבא. כך גם האישה שבתוך האוהל. הפרישות אינה מטרת היותנו בעולם הזה, היא רק הדרך. המשמעת והמיקוד (הגבריים) של ששת ימי החול הן המסע. שבת, יום הנשיות, יום של הנאה וקרבה, הוא היעד.

בתוך הצניעות של האוהל שוכן עונג.

  1. יופי

יופי הוא דבר מבלבל. אנחנו נוטים לחשוש ממנו משום שאיננו בוטחים במראה העין. מבין צינורות החושים, העין נוטה יותר מכל להוליך אותנו שולל.[21] בעולם הכזבים שלנו, הראייה משקרת לעתים קרובות. אנו משליכים מהפנים אל החוץ כל הזמן. אם דבר מה נראה בעינינו יפה, אנו טועים לחשוב שהוא גם טוב. אלא שלעתים קרובות מתגלה כי מדובר בכסף סיגים מצופה על חרש. אנחנו מכסים את עינינו בקריאת "שמע", כי רק כאשר העין מכוסה, ניתן לחזות באמת ולדעת כי ה' אחד. מאותה סיבה אנחנו נוטים לפקפק במושג היופי. קל לנו יותר להזדהות עם הפסוק 'שקר החן והבל היופי" מאשר עם פסוקים המתארים את יופיין של האמהות.

לא ניתן לגשת אל היופי באמצעות החושים הפיזיים בלבד. באותה מידה, לא ניתן לגשת אליו רק באמצעות הרוחניות

עם זאת, יופי במהותו הוא הנאה רוחנית, הנאה רוחנית המביאה עמה שמחה. ירושלים היתה יפה – יפת נוף – ולפיכך "משוש כל הארץ", מקור שמחה לכל הארץ.

בהתאמה לרעיון המופיע הפתיחה, המילה "יפה" מורכבת מהאות יו"ד יחד עם המילה "פה", כלומר "כאן". כאשר היהודי מוריד את היו"ד אל העולם, כשהיו"ד מקבלת ביטוי "פה", בעולם הזה, התוצאה היא יופי. לא ניתן לגשת אל היופי באמצעות החושים הפיזיים בלבד.[22] באותה מידה, לא ניתן לגשת אליו רק באמצעות הרוחניות. יופי הוא תוצאה של מפגש בין העולם הקונקרטי לעולם האבסטרקטי, הרוחני. יופי דורש אינטראקציה בין שני העולמות.

אמנות, שיופי הוא אחד ממאפייניה המרכזיים, היא דוגמה טובה לזה. הנאתו של אדם מיצירת אמנות נובעת ממידת ההפשטה שהוא מצליח להחיל על העצם המוחשי הניצב מולו. צאו וראו כיצד מתבונן מבקר האמנות ביצירה, וכיצד רואה אותה האדם הפשוט. ככל שהרעיון שבמראה מובן יותר, היופי שבו מורגש יותר.

יופי הוא תוצר של מפגש בין הנושא למושא. יופי מזמין קשר. הוא יוצר מציאת חן – רצון לקשר משני הצדדים

יופי הוא תוצר של מפגש בין הנושא למושא. יופי מזמין קשר. הוא יוצר מציאת חן – רצון לקשר משני הצדדים.[23] יופי אינו מציאות אובייקטיבית בלתי תלויה. הפעולה שלו אינה פסיבית בלבד, מהחוץ אל הפנים. יופי פועל גם מהפנים אל החוץ. לעתים מתגלה אלינו היופי באופן פסיבי. אנחנו רואים משהו יפה "נמצא שם", ונמשכים אליו. אבל יופי פועל גם מהפנים אל החוץ: אנחנו חשים אהבה ומגלים יופי.

כמו בכל חשיפה, יופי המנותק מהיו"ד הופך לעיוות. בשטחיות של החברה המערבית, יופי הופך למילה נרדפת להחפצה ומניפולציה ואינו מזמין כל אינטראקציה, מלבד סגידה. היחסים עם יופי ממין זה יהיו תמיד חד צדדיים, אנוכיים. יופי כזה יכול לבסס רכושנות, אבל לא קשר.

אולם בתוך האוהל, בעולם שבו היו"ד מוגנת, הופך היופי לשיח של אהבה. יופי נוצר מאהבה, והאהבה מקרינה עוד יופי. זהו ביאורו של מדרש חז"ל על הנשים הצדקניות במצרים:

אתה מוצא, בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: בכל עבודה בשדה. משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר.[24]

במאמציהן לעורר את בעליהן מקהות החושים של הייאוש והדיכאון, אמרו נשות ישראל הקדושות לבעליהן: "אני יפה ממך" – "היופי שלי מגיע ממך", האהבה שלך מפעילה ומעוררת את היופי שלי. ובעליהן המדוכדכים והמיואשים חוו התרוממות רוח מהזמנה זו לקשר, והגיבו באותו אופן: אני יפה ממך – התייחסותך אלי, היא שמעניקה לי את יופיי.[25] במקום שהיופי יהיה דומם חסר תנועה – המראה הוא יפה או אינו יפה – היופי קורן וזורם הלוך ושוב בין הצופה למראה. דרך נשותיהם, הגברים במצרים היו מסוגלים לראות את היופי גם בתוך השעבוד ודלות הרוח של מצרים. זאת באמצעות המשחק העדין, הכה נשי, בין המביט והניבטת, בין היופי למתבונן בו.

רק צניעות יכולה לשמר את מנגנון הגאות והשפל הרגיש להפליא של היופי שבאהבה

רק צניעות יכולה לשמר את מנגנון הגאות והשפל הרגיש להפליא של היופי שבאהבה. הפרישות חושדת ביופי.[26] הצניעות חוגגת לכבודו ומציעה לו מקלט שבו הוא יוכל לשגשג.

בתוך האוהל יש יופי.

 

העולמות שמתחת למילים

מהו המסר הסמוי שבנותינו מקבלות דרך ההטפה שלנו על צניעות? האם היא מעודדת אותן להרגיש נוח עם הגוף שלהן, כמו הנשים הקדושות במצרים? האם היא מעודד אותן לשמוח בגופן, הביטוי של נשמתן, ולרקוד ולהתהדר ביופיין (כל עצמותי תאמרנה)? או שמא אנחנו מדכאים, מכחישים, דורסים ומבטלים כל היבט של הנאה ושמחה בעולם הפיזי? האם אנחנו בתור קהילה יודעים כיצד להבדיל בין פרישות לצניעות, או האם אנחנו מקדמים פרישות בדמות צניעות?

מהו המסר הסמוי שבנותינו מקבלות דרך ההטפה שלנו על צניעות? האם היא מעודדת אותן להרגיש נוח עם הגוף שלהן, כמו הנשים הקדושות במצרים?

זהו איזון עדין מאוד – כמו הליכה על חבל דק מעל תהום – לשמור על נגיעה בגשמיות ובאותה עת לא לאפשר לה להשתלט על חיינו. ללא היו"ד, אנחנו נותרים עם בובות שטחיות בחלון הראוה – חלולות ונלעגות מאחורי החזות שלהן. מאידך גיסא, ללא מגע עם העולם הגשמי, בני האדם אינם יכולים לגשת אל היו"ד.

האישה נוצרה ל"עזר כנגדו". היא נועדה להציע לגבר דרך שונה להסתכל על העולם. בעוד הוא צריך את הקול של הפרישות, שיעודד אותו להימנע ממעורבות יתר בגשמיות, היא אמורה לייצג את הקול האחר – זה המבין שהגשמיות, כשהיא מוגנת היטב על ידי צניעות, אוחזת במפתח להבאת השכינה לחיינו. שני הקולות יכולים לפעול זה לצד זה, במשכם לכיוונים מנוגדים, על מנת ליצור את היופי של המיזוג.

צניעות אינה עול שהוטל על נשים כדי להגן על גברים מפני עצמם. גברים ונשים נמצאים באותו צד בקרב על הקדושה

צניעות אינה עול שהוטל על נשים כדי להגן על גברים מפני עצמם. גברים ונשים נמצאים באותו צד בקרב על הקדושה. צניעות היא כלי המאפשר לגברים ולנשים כאחד לגשת אל השמחה, היופי והעונג. את אלה ניתן להשיג רק כאשר מעניקים ליו"ד מקום מוגן, פנימי ופרטי בעולם הזה.

 

חיזוק הליבה

עם כל הרעש והצלצולים, שכחנו את המובן מאליו. צניעות אינה פועלת מהחוץ אל הפנים אלא מהפנים אל החוץ. חוקים, אכיפה של קוד לבוש ומאבקים עשויים לפעול נגדנו, כי הם אינם מדגישים את התוכן של האוהל, אלא את גבולותיו. גישה זו עוקרת את הלב של כל מאמצינו. צניעות אמתית היא הערכה של הליבה הפנימית התוססת והעשירה המוגנת על ידי האוהל. אם הצניעות מדכאת את השמחה, ההנאה והיופי, הרי שהיא משיגה את ההפך ממטרתה.

אם הצניעות מדכאת את השמחה, ההנאה והיופי, הרי שהיא משיגה את ההפך ממטרתה

כיום נוצר לפעמים רושם שהחינוך לצניעות עסוק בדפנות האוהל בלבד: אנחנו מגביהים אותם עוד ועוד ומבצרים אותם יותר ויותר. יתכן שלו היינו מסיטים את הפוקוס שלנו מבניית החומות אל חיזוק הליבה הפנימית, היינו מפעילים את האינסטינקט הטבעי להוקיר, להגן ולשמר משהו בעל ערך.

השאיפה של החינוך צריכה להיות העלאת כל יהודי אל מדרגה של אהבת השם[27] המונעת על ידי הדעת.[28] כאשר בנותינו רוויות ביופי של תורת השם, אולי נצטרך לדבר אתן פחות על צניעות במובנה הנוכחי, כלומר על כללים. כללים נועדו שיפרו אותם, כי הם מוטלים מבחוץ. אבל כשמחזיקים ביד משהו יקר ערך, הוא עצמו מעורר באדם תחושה של יראת כבוד ורצון להגן עליו.[29] בחורה המרגישה התרוממות רוח ומזדהה עם ערכי היהדות, תרצה מעצמה להתלבש בצורה הולמת ותסלוד מלבוש בלתי צנוע.

הדרך הראשית המובילה לצניעות היא פיתוח רוחני של בנותינו באמצעות עומק רעיוני ונפשי

מעבר לידע ההלכתי הבסיסי שכל אישה יהודיה צריכה לרכוש, יש לחינוך הבנות מטרת על: להזין את נשמתן. "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר". המהר"ל מספר לנו כי חכמה – חיבור לאמת – אינה ניתנת לרכישה דרך מפגן ראוותני אלא רק דרך התכנסות פנימית ופרטית. על ידי חשיפת בנותינו לעומק וליופי הפנימי של התורה, אנחנו עשויים לעורר בהן רצון עז ועמוק לצניעות.

אם אנחנו רוצים שבנותינו יוקירו את הליבה הפנימית של חייהן וירצו מעצמן להגן עליה, עלינו להתקדם מסוג שיעורים המעודד אמונה טפלה, משתמש בשיטות הפחדה או מבוסס כולו על הערות משעשעות על חיי היומיום. טיפוח הנפש דורש חומר עמוק, מרתק, רלוונטי וברמה גבוהה.[30] ללא היו"ד, תישאר הדל"ת ריקה. הדרך הראשית המובילה לצניעות היא פיתוח רוחני של בנותינו באמצעות עומק רעיוני ונפשי. השיעורים בסמינר צריכים להיות מעניינים, רלוונטיים ומאתגרים מבחינה אינטלקטואלית, ברמה שכל מבוגר משכיל, עם רקע או בלעדיו, ימצא אותם מעניינים.

האם בנותינו לומדות להעריך יופי בתור ביטוי של משהו עמוק יותר? כשאנחנו מונעים מתוך פחד, אנחנו לבסוף מציעים להן שטחיות. למשל, לקיחת בנות בכיתה י' ללונה פארק מלא רעש והרפתקאות, היא דרך קלה לשמור אותן עסוקות ולהעניק להם בילוי נעים. אבל אם תכנית הלימודים תבנה אותן מבפנים, אולי נוכל, למשל, להציג בפניהן את יופיו של הטבע בלי לחשוש שזה לא "כיף". שבילים מאתגרים פיזית בטבע משלבים גישה אל היופי לצד תחושה של חיבור לכוח הגופני וליכולות של האדם.

אם נמלא את האוהל במשמעות, ביופי, בעומק ובריגוש… אולי נוכל להיות אמיצים דיינו כדי לעודד עומק רוחני, ולבנות את עולמנו מהפנים אל החוץ במקום מהחוץ אל הפנים

האם אנחנו מעודדים בנות לחפש את היופי דרך ספרות, דרך אמנות ודרך מוזיקה, המאיצות את קצב פעימות לבן ונוגעות בנשמתן? תחומים אלו נותנים לרגשותינו העמוקים ביותר – ההנאות הגדולות ביותר וסבלותינו המכאיבים ביותר – קול קולקטיבי שניתן להזדהות אתו ולחלוק אותו. נתינת ביטוי לרגשות נסתרים מפתחת את הנפש ומעמיקה שורשים להנאה – הנאת ההבנה כמו גם הנאה מלהיות מובן. מערכת חינוכית שמטרתה לפתח אדם מבפנים, תרצה לחזק דווקא את הפנימיות, את האינדיבידואליות ואת הרגישות לקולות הדקים.

אם נמלא את האוהל במשמעות, ביופי, בעומק ובריגוש, אולי נוכל לשחרר את אחיזת הברזל שלנו, אולי נוכל להחליף את הפחד בפנימיות, אולי נוכל להיות אמיצים דיינו כדי לעודד עומק רוחני, ולבנות את עולמנו מהפנים אל החוץ במקום מהחוץ אל הפנים.

 


[1] החוויה ההוויתית של האישה היא המחשה בזמן אמת המקבילה בדייקנות, בהרבה מישורים, להתייחסותה של האנושות לאלוקים. בספר שכתבתי: CIRCLE, ARROW, SPIRAL, EXPLORING GENDER IN JUDAISM שעתיד לצאת בקרוב בשפה העברית, אני חוקרת את התזה הזה לעומק.

[2] ראה לדוגמה את הדיון של המהר"ל על מצרים, כנען והאומה היהודית. גם הגר"א מבאר דברי חזל "יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים (תנחומא פרשת שלח), זו ארץ ממין זכר וזו ממין נקבה.

[3] משה ויהושע, תמר שהפגינה נטיות גבריות ונשיות כאחד, גם נשים וגם יהודים מושווים לירח וכו'.

[4] בבא בתרא ע"ד ב'.

[5] ספר גבורות השם, פרק ס: "כל דבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הזה יש בו רבוי מחולק לארבע, כי מספר זה הוא מספר הרבוי שהוא נגד ארבע צדדין המחולקים…"

[6] מעניין שלא רק שרה אלא גם אברהם, על אף שהיה גבר, נאלצו להוסיף את האות ה"א לשמם לפני שהיו יכולים להוליד ילדים. ועם שתרומתו של הגבר היא ארעית יותר וזו של האישה נטועה יותר במציאות – כך שהוא מקבל את האות יו"ד והיא מקבלת את האות ה"א, בכל אופן, פעולת הרבייה עצמה אשר כרוכה בהורדת נשמה קדושה ארצה לעולם הזה, היא גם מעשה בדמות ה"א. לפי הזוהר, הדבר רמוז בפסוק "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה" (בראשית מז, כג) – האות ה"א מבטאת את הפוטנציאל במציאות.

[7] ראה רש"י, בראשית לו, ב.

[8] החיבור בין שמים וארץ הוא החידוש של היהודי בעולם. רש”י על הפסוק "ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי" כותב: ולא אמר ואלהי הארץ ולמעלה אמר ואשביעך וגו’. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ (בראשית כד, ז).   ובמדרש: ואשביעך בה’ אלהי השמים, א”ר פינחס, עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ (מדרש רבה בראשית פרשה נט, פסקה ח).

[9] "ואביתה תהילה מבשר ודם, מהבל ותוהו, מחציר יבש, וכו'" . במילים המרגשות בפיוט של יום כיפור, כל צבאות השמים שרים לכבודו, ועם זאת הקב"ה חפץ בשירי הלל של בני האדם החלשים ומעוררי הרחמים.

[10] אבן עזרא דברים ל’, יט: למען תחיה – בגוף או בזכר. ופירש כי החיים הם לאהבה.

[11] הבדלה זו בין פרישות לצניעות מבוססת על המאמר המרתק של בן ציון רוזנפלד: "המהר"ל: פרק בתיאוריה של נפש האדם והאשה", בתוך, האשה והחינוך, 1990. על אף שיש מקומות מסוימים בהם המהר"ל עצמו מקשר בין השתיים. לדוגמה, בחידושי אגדות בבא בתרא: "כי מאחר שהם צנועים פרושים מכל דבר ערווה ראוי שתשרה עליהם השכינה".

[12] סוטה כ, א.

[13] חדושי אגדות, חלק שני עמוד סב (מסכת סוטה).

[14] רש"י עירובין ק, ב: "וחבושה בבית האסורים – כל כבודה בת מלך פנימה".

[15] הנה היא באוהל. מנשים באוהל תבורך. בהמשך לשיטתנו על ההקבלה בין האישה ליהודי, שבאה לביטוי במיוחד בשם יעקב שמחבר בין ה"יוד" לעקב, המקום הנמוך בגוף, מרתק לשים לב שיעקב נקרא יושב אוהלים (בראשית כה, כז). ובכלל, המושג של אוהל גם בהקשר ליששכר מדבר על השכנת השכינה (אור החיים, דברים לג, יח) וגם השתייכות ממשית לתורה (כלי יקר באותו מקום), שניהם ביטויים של הנשיות כפי שמתואר במאמר זה.

[16] "יש מן הקנינים שהוא סיבה לכל האחרים. כי כאשר אין לו בית אינו נושא אישה כי לאיזה מקום יתן האישה שצריך לה בית" (תפארת ישראל מב).

[17] "אל תקרי תמתי אלא תאומתי". חז"ל מספרים לנו שלפני החטא הראשון אדם חבק את כל הבריאה והתפרש מקצה אחד של העולם אל קצהו השני. בתכנית המקורית, היה צפוי להיות מיזוג ותיאום מלא בין הגשמיות לרוחניות.

[18] מעניין לציין כי בהקשר זה באות ה"א – המייצגת את האישה – האות יו"ד (המוכנסת אל תוך הדל"ת) היוצרת את האות ה"א, היא הפוכה. בעוד שצדה הימני מסביב ליו"ד הוא סמל של ה' הבא במגע עם העולם הזה, מלמעלה למטה, היו"ד ההפוכה מתייחסת לעולם הגשמי העולה מלמטה ומנסה להגיע לשמים.

[19] ירמיהו לא, יב.

[20] ראה: נדרים כ.

[21] מלבד האיסור הברור "לא תתורו אחרי עיניכם", ישנה העובדה ששני החטאים העיקריים כרוכים בראייה: האישה ראתה כי העץ טוב, העם ראה כי משה בושש לבוא (הרב משה שפירא).

[22] הנאה מאסתטיקה היא כנראה אחד הדברים המבדילים בין עולם החי לבני אדם.

[23] זאת אחת הסיבות שגברים אינם רשאים להתייפות באופן נשי. התייפות נתפסת סימן של חולשה ופגיעות. אתה מזמין את האחר לקשר ואינך יכול לשלוט בתגובתו. אדם משפיע אינו צריך להיות נזקק, אחרת הוא מתמסר לתאוות במקום להתמקד בצרכיו של האחר (שמעתי תובנה זו מהרב אמיתי פויכטוונגר).

[24] מדרש תנחומא, פקודי ט.

[25] תובנה משמעותית זו קיבלתי מהרב דב רוזנבלום, מרצה ב"נפש יהודי".

[26] חז"ל המליצו שהבעל יקנה לאשתו משהו יפה כדי לשמח את לבה לפני יום טוב. בתרבות בת זמננו, אפשר בקלות להגיע למסקנה כי אישה קדושה באמת תרצה תמורת זאת ספר קודש. עם זאת, בתוך האוהל, יופי הוא בדיוק האמצעי המושך את היו"ד למטה אל העולם הזה.

[27] רמב"ם יד החזקה, הלכות תשובה פרק י: "אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העברות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

[28] רמב"ם יד החזקה הלכות תשובה פרק י: "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה".

[29] ראה בבא קמא סב. כשחושבים ששומרים על כסף, אפילו אם באמת שומרים על זהב, השמירה היא אחרת. כמו כן ככל שהאדם מכיר בעוצמת תורת אמת, דרך שכלו, רגשותיו ונפשו, ככל שהוא מזוהה יותר עם היהדות, ככל שיותר נפעם מיפי התורה, המניע להגן על עצמו משטחיות והפומביות יחזק. צניעות היא תוצאה ישירה מהערכה.

[30] תלמידים רבים שהתחנכו במוסדות חרדים חשים עצובים ואולי קצת מרומים כשהם שומעים את ההרצאות המוצעות בסמינרי קירוב לאינטלקטואלים, מכיוון שהם עצמם לא נחשפו לרעיונות עמוקים אלו בכל שנות לימודם. במיוחד היום כשבנות משכילות בלימודי חול, זה קריטי שהפן היהודי לא ישאר זנוח.

תמונה: Bigstock

6 תגובות על “בין פרישות לצניעות

  • תודה רבה על המאמר העמוק!
    רוצה רק לשאול שאלה, האם בדבריך כי האישה היא המטאפורה של תפקיד עמ"י בעולם, האם אין זו קריאת תיגר על תפקידם המסורתי של הגברים כלומדי התורה ומעבירי המסורת?
    בעיניי יש כאן אמירה ממש מהפכנית על תפקידן השוויוני- אם לא החשוב יותר – של נשים בקיום חיי תורה.

  • זו שאלה מעניינת אבל קצת קשה לענות עליו בכמה שורות (בגלל זה כתבתי ספר של 350 דף על הנושא…:-).

    אבל אל תשכחי שבלי ה"רעיון" או ה"יוד" אין מה להגשים. יש סימביוזה בין שתי הכוחות ושניהם זקוקים אחד לשני.

    גם שימי לב שהעולם הזה מתעסק הרבה בהיררכיה ובמי יותר חשוב, אבל בעולם של אמת העיסוק הוא בחיבור וקשר. .ואגב, גם זה מקביל לנושא שלנו כשהתעסקות בהיררכיה נתפסת ככוח גברי לעומת העיסוק ביחסים ובחיבור מסמלת את כוח הנשי.

  • תודה על המאמר.
    למה דווקא שמחה ענג ויופי? למה לא חכמה, אושר וחיוך? או עוד ערכים?
    .
    האם אין קשר בין פרישות וצניעות, האם אחרי הכל צניעות איננה חלק מן פרישות? האם אפשר להיות חובבי תענוגות וצנועים?
    .
    אולי העובדה שלרוב בנות בסמינר אין להן בית לטפח אותו גורמת שרוב העניין יהיה לנושא הבגוד?
    .
    השיעורים בסמינר צריכים להיות מעניינים, רלוונטיים ומאתגרים מבחינה אינטלקטואלית — הלוואי.

  • מאמר מדהים. אני מתעמקת זמן רב בנושא של זוגיות וחשה את הבלבול וכאוס שהדור שלנו נמצא בו ביחס למעמד האישה, פמיניזם, חלוקת התפקידים וכו'. המאמר היה מאיר עיניים והכניס בהירות רבה לכל הכאוס הקיים. תודה רבה, המשיכי לעשות חיל!

  • מאמר מקסים; עמוק ורהוט.
    יישר כח.

  • מאמר יפה מאוד.

    רק הערה אחת:

    אמרת שגברים יותר קשורים למחויבות ונשים יותר קשורות לעונג. ואמנם במציאות חשים שזה נכון ואכן האישה נהנית שבעלה מענגה- והבעל נהנה כשאשתו מתענגת ממנו.

    אבל ביום יום נראה שיש לאשה הרבה יותר מחויבות טבעית לעול של היום-יום ולטיפול בילדים וכו', לעומת הגבר שמטבעו יכול להיות יותר אגואיסט ולדאוג רק לעצמו.

    [אפשר לדוג' לראות בחברה המערבית שלעתים קרובות כשרואים חבר וחברה – הבחורה בטוחה שהבחור קשור אליה ומחויב אליה בכל נימי נפשו (כפי שהיא בד"כ נוטה יותר…) בעוד האמת היא שהוא סה"כ לפעמים רק רוצה לספק כל מיני צרכים שפחות עמוקים בד"כ ואחר כך מבחינתו יכול לשכוח ממנה…]

    ובאיזה שהוא מקום נראה שאולי מה שכתבת: "חז"ל מעודדים את חוש האחריות של הבעל ומבקשים שהוא ייגש לנישואין מתוך מחויבות, ולא מתוך אנוכיות ורצון בסיפוק עצמי" זה לאו דווקא בשל כך שהוא שייך בעיקר למחויבות אלא דווקא בשל כך שלפי טבעו כל עוד לא יבחר לקחת אחריות יכול להישאר רק ברמת אנוכיות וסיפוק עצמי, בשונה מאישה שנראה שגם אם תרצה שלא לקחת אחריות – יקשה עליה מאוד…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל