צריך עיון > סדר עיון > צניעות, בושה, כבוד > דברים שאין השתיקה יפה להם

דברים שאין השתיקה יפה להם

מאמר תגובה ל"צניעות, בושה, כבוד"

בימינו מקובל כי אין לדבר עם הנערים והנערות מטוב עד רע על התפתחותן הגופנית והיצרית עד החתונה' ומשאירים אותם עם תחושה עמומה שהיא כרוכה בחטא. הנהגה זו יוצרת קשיים רבים עבור האדם, בנערותו ולעיתים קרובות אף בחיי הנישואין. עלינו לחזור למסורת היהודית, המחנכת אותנו לדבר בפתיחות, בבגרות ובקדושה על הכל.

י"א אב תשע"ח

בגיל הנעורים חווים הבנים מהפכה בחייהם הצעירים. המשיכה בין המינים מתחילה לתפוס מקום, והצעיר מוצא את עצמו מתמודד דבר יום ביומו עם כוח משיכה – יצר, כפי שאנו נוהגים לכנות אותו – המלווה אותו מבוקר עד ליל, ועד בכלל.

בציבור החרדי, האמון על הפרדה ונמנע מחשיפה לתקשורת הכללית, מצוי שהנער כלל אינו יודע מה עובר עליו. הוא אינו יודע לקרוא לילד בשמו, ומרגיש מבולבל מעצם זה שהוא מגלה עניין בבנות המין השני. מן הצד השני של החומה עומדת הנערה, ואף היא, בסגנונה שלה, מתעוררת ומרגישה רצון להיות נשית, נוכחת. האם מדברים אתו על כך? האם מדברים אתה על כך?

אנו מעדיפים לברוח, לטמון את הראש באדמה, ולקוות ש"עד החתונה זה יעבור", בזכות לימוד הגמרא ושמירת העיניים

במרחב החרדי קיים כלל בלתי כתוב: לא מדברים על זה. אנחנו מפחדים מהיצר. הוא מפיל נשיאים, רבנים… את מי לא? הוא חזק מדי, ולכן אנו מעדיפים לברוח, לטמון את הראש באדמה, ולקוות ש"עד החתונה זה יעבור", בזכות לימוד הגמרא ושמירת העיניים.

תופעה זו מעוררת תמיהה. אנו רגילים לומר שהיהדות אינה מפחדת מהשאלות הקשות ביותר, ומאמינה בכוחו של האדם לחיות בקדושה עם כל כוחות הגוף והנפש – בניגוד לנצרות, למשל, שבה הכמרים המורמים מעם אינם נושאים נשים כדי שלא להרגיל עצמם בתאווה הבזויה. בשל כך לא חשך הרמב"ן את שבטו מהרמב"ם, על שציטט את מאמרו של אריסטו שחוש המישוש חרפה לנו,[1] וטען כי מדובר בהיפך השקפת היהדות.[2]

אז למה אנחנו כל כך מפחדים לדבר על זה?

 

איבוד המסורת

הציבור החרדי תופס את עצמו מסורתי, שמרן. יש שראו בשימוש המושאל של החת"ם סופר במילים "חדש אסור מן התורה בכל מקום"[3] כינון ההשקפה החרדית. מה שהיה הוא שיהיה. לא ניתן למודרנה לבלבל אותנו. נשאל אפוא בהקשר שלנו: האם המסורת היהודית היא אכן שלא לדבר על דברים שבינו לבינה?

האם המסורת היהודית היא אכן שלא לדבר על דברים שבינו לבינה?

התורה – "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"[4] – שכל מילותיה מפי הגבורה נאמרו, מדברת על הכל: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"[5]; פרעה מבקש את שרה, ואבימלך את רבקה; רחל מוכרת ללאה את משכב הצדיק; שכם בן חמור מענה את דינה; יהודה נכשל בענין תמר; יוסף מתגבר על פיתוי אשת פוטיפר – וזה רק בחומש בראשית. התורה מלמדת על אונס ומפתה ומוציא שם רע. היא מתארת את היצר, את פעולתו בחברה, את אלה שנכשלו בו ואת אלה שהתמודדו אתו. היא מכירה בו. בתורה הכל נמצא על השולחן – אותו שולחן המכוסה במפה צחורה של בית כנסת, שלצדו יושב האב עם בניו בבוקר יום השבת. גם במשנה ובגמרא, וכמובן בספרות השו"ת, אנו מוצאים התמודדות ישירה, בוגרת ואחראית. גישה זו מכירה ביצר, בכוחו וביכולת שלו להטות את האדם – אבל היא אינה מפחדת ממנו, בוודאי לא פחד משתק ומקפיא.

נוכל להסיק אפוא כי דרכה של תורה לדבר על יצר המין בצורה ברורה, אך בלשון צנועה. הרמב"ם כותב כי לשון הקודש נקראת כך בשל העובדה שאין בה שמות לכלי המשגל. הוא מביא כמה מן הביטויים המצויים במקורות ומבאר שכולם – ללא יוצא מן הכלל – יסודם בלשון מושאלת וברמיזה.[6] התוכן ברור והלשון נקיה.

אם כך, כיצד אירע שהפסקנו לדבר? אינני טוען שאין מקום לגישה כזו, אבל ראוי שהיא תונהג מתוך החלטה מושכלת, לאחר דיון מעמיק של אנשי חינוך וגדולי תורה. מתי בדיוק התרחשה נקודת המפנה בין העבר לבין ההווה, בין דיבור לבין התעלמות? אפשר שהגבול עובר בתקופת מלחמות העולם, שבה אבד הקשר בין הורים לילדיהם, בשל הרג או גלות. טוענים שבעבר, לקראת החתונה, היו האבות מדריכים את בניהם והאימהות את בנותיהן, ואילו בימינו עבר התפקיד לידי מדריכי החתנים ומדריכות הכלות. מסתבר כי השינוי אירע מאותה סיבה של איבוד המסורת בצוק העתים.

 

אהבה או כרת?

שלא כשיח הפתוח המאפיין את מסורת ישראל הכתובה, מנהג הישיבות והסמינרים כיום הוא שלא לדבר על עניינים שבצניעות. זוהי המציאות הקיימת וזהו המצב הנתון, ומובן שיש להתייחס אליהם בכבוד ובזהירות. בדברים דלהלן אקרא אמנם לשינוי מסוים, אך זאת לא מתוך חשיבה מופשטת לבד, גם אם תורנית, אלא מתוך מענה לצורך שלפי הבנתי רק הולך וגובר עם השנים.

הביקורת שלי מתחלקת לשנים. החלק הראשון הוא לגבי החינוך הליטאי הפתוח יחסית, שבו במידת מה כן "מדברים על זה". חתנים וכלות מקבלים לפני החתונה הדרכה, המלמדת אותם לא לראות ביצר וביצריות דבר רע. אף שיש לברך על כך, השינוי הדרסטי שבין שתיקה רועמת לפני החתונה להפיכת היצריות לחלק מהחיים, יוצר נזק בנפש. לפני החתונה שומע הנער רק על שמירת העיניים, והנערה על צניעות מוקפדת. אלו מוצגים בתור שני צדדים של אותה מטבע: יפי האישה. הנער רואה יופי, הנערה רואה יופי, ובאים המחנכים והמחנכות וזועקים מרה: רע, רע, רע. ורק באו בברית האירוסין, והנה – מהפך: זוהי דווקא מצוה, לא עברה שהותרה.

כאשר המעבר בין חיי הנישואין לחיי הרווקות חד כל כך, כיצד לא ימצא את עצמו האדם נופל באחד הקטבים?

הנזקים של גישה זו חמורים. בגיל ההתבגרות מתקשים הבנים לקבל את עצמם, את העובדה שיש להם נפש בריאה בגוף בריא, ואילו הבנות מתקשות לעמוד בדיכוי האכזרי של הרצון הטבעי (כן, אכזרי, לשון אך-זר, שאינו מכיר). אבל נזקי הגישה חמורים אפילו יותר בחיי הנישואין. אחרי החתונה רבים מתקשים להיפתח ולראות את הקרבה הפיזית כמובנת מאליה. לעומתם, רבים אחרים מאבדים את כללי הצניעות והקדושה שגדלו עליהם. הסיבה לכך פשוטה: כאשר המעבר בין חיי הנישואין לחיי הרווקות חד כל כך, כיצד לא ימצא את עצמו האדם נופל באחד הקטבים?

נוהגים לומר בשם ה"חזון איש": מה שהם קוראים "אהבה" אנחנו קוראים "כרת". הבעיה היא שאותו ניגוד עובר היום כל חתן ממוצע: מה שאתמול נקרא אצלו "כרת", היום נקרא "אהבה". יתרה מזו, מדריכי החתנים מדגישים בפניו שהיום זה "מצוה", ואפילו "המצוה" בה"א הידיעה (התוצאה המעניינת של הרצון שלא לקרוא למצות עונה בשמה המלא). כיצד יכול החתן למצוא איזון בנפשו בתוך השינוי הקוטבי הזה? במקביל חווה גם הכלה טלטלה עזה: מאז שהיא זוכרת את עצמה מדברים אתה על צניעות, שלא יראו אותה, שלא ישמעו אותה, "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".[7] וראו זה פלא: כאשר בשעה טובה ומוצלחת היא באה בשערי הארמון, מספרים לה על הנשים במצרים שפיתו את בעליהן ובזכותן נגאלו ישראל,[8] ועל המרצה את בעלה שזוכה על ידי כן לבנים חכמים ונבונים.[9]

הבעיה היא שאותו ניגוד עובר היום כל חתן ממוצע: מה שאתמול נקרא אצלו "כרת", היום נקרא "אהבה"

כללו של דבר: המעבר הקוטבי והחד, מהתעלמות מוחלטת מהמיניות וממקומה בחיים למצב שבו היא הופכת למצוה ולחובה, אינו בריא לנפש. קשה להכיל את השינוי הזה בלי שיפקע משהו אצל האדם.

 

הדרכת כלות מנותקת מהמסורת

הדברים אמורים במקרה הטוב יחסית, שבו החינוך מתחלף מקצה לקצה, אבל המסרים פחות או יותר נכונים. במקרה הגרוע יותר, המחנכים עצמם מבולבלים ואינם יודעים איך להנחיל את הערכים על-פי המקורות. הדרכת הכלות נעשית בארבע עיניים, ועל כן קשה לעקוב אחרי התכנים המדוברים בה, אבל עם זאת נוכל לצטט מבחר קטעים מתוך המסמך "הנחיות למדריכות של בית יעקב בבני ברק" שהקב"ה אינה לידי.

אמהות ורבניות אינן כשרות בעיני מחברי קונטרס זה. הן נגועות. ההשקפה הטהורה שמורה למחברי הקונטרס

נתחיל מפסקת ההקדמה:

היות שכבר אי אפשר לסמוך לא על אמהות ולא על רבניות, הסמינר לוקחת [כך במקור, א"נ] אחריות בענין ומחייבת כל כלה לשמוע אך ורק אצל מדריכה מטעמם המלמדת לפי תקנון זה.

ובכן, אמהות ורבניות אינן כשרות בעיני מחברי קונטרס זה. הן נגועות. ההשקפה הטהורה שמורה למחברי הקונטרס. כבר בהתחלה קובעים כותבי המאמר:

יש להודיע להן, שהאמת היא, שבעל צנוע נמשך למוצנע ולמוסתר בעיניו וסולד מכל חשיפה של הגוף הבהמי. אולי בתחילת חיי הנשואין קיימת אצלו סקרנות מסוימת כלפי המקומות המכוסים אבל לאחר זמן קצר, החשיפה מעוררת דחי׳ וסלידה.

מחברי הקונטרס אינם מורים למדריכות רק כיצד להדריך את הכלות. הם מסבירים גם לְמה בעל "צנוע" נמשך ולְמה לא. אחר כך נאמר: "רבים השומרים את ההלכה הפסוקה וזונחים את מעלת הקדושה". כלומר, לדעת המחברים, לא רק על האמהות והרבניות אין לסמוך, אלא גם על ההלכה. שמירת ההלכה הפסוקה היא סוג של "הזנחה", ואילו על מדריכות הכלות להורות לחניכותיהן את הדרך אל ה"קדושה". נראה שדברי הגמרא: "שארה – זה קירוב בשר", ו"האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה",[10] הם מההלכות החשודות, שלדעת מחברי הקונטרס אינן מובילות אל הקדושה ההולמת את תלמידות בית יעקב.

לדעת המחברים, לא רק על האמהות והרבניות אין לסמוך, אלא גם על ההלכה. שמירת ההלכה הפסוקה היא סוג של "הזנחה"

בהמשך: "יש להזכיר ולהחדיר לנפש החניכים והחניכות שאנו מחויבים לכללי הצניעות והעדינות והבושה גם בחדרי חדרים, בכל מקום ובכל מצב". זוהי כמובן סתירה מוחלטת לדברי הגמרא המפורשים: "כלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה [לאחר הנישואין] – אינה צנועה מבעלה".[11]

ועוד: "לרוב, החשיפה והגסות נותנות לבני הזוג הרגשה של חיים בהמיים ומעוררות אצלם בושה ורגשי אשמה". האם כל חשיפה היא גסות? וכן, אולי ישאלו את עצמם מחברי הקונטרס הנכבד מדוע יש לבני הזוג רגשות אשמה. האם יש מקום לאשמה ביחס לרגשות טבעיים וחיי אישות נורמליים? האם עלה בדעת המחברים האפשרות שדווקא החינוך הקלוקל והמעוות, המלמד אותם שכל אינטראקציה בין איש ואשה היא דבר מגונה, הוא הגורם לתחושת האשמה?

האם עלה בדעת המחברים האפשרות שדווקא החינוך הקלוקל והמעוות, המלמד אותם שכל אינטראקציה בין איש ואשה היא דבר מגונה, הוא הגורם לתחושת האשמה?

שאלה זו לא ניקרה במוחם של המחברים, אך שאלה אחרת מטרידה אותם מאד:

מאחר והנושא של חיי אישות הוא רגיש, בעיתי ועלול לגרום לכישלונות ח״ו, נשאלת השאלה מדוע ברא הבוי״ת [הבורא יתברך] את האדם עם תשוקות ויצרים ולמה צוה עלינו להשתמש בהם לצורך קיום המצוות התלויות בחיי אישות?

אכן קושיא גדולה ועצומה לשיטתם של מחברי המאמר, הרואים בחיי האישות נושא בעייתי. ומה התשובה המניחה את דעתם?

התשובה האמיתית היא שאין אנו יודעים ואין אנו רשאים לבאר את טעמי המצוות. הם גזירת הכתוב ורק הבוית״ש [הבורא יתברך שמו] בעצמו יכול לענות על השאלות הנ״ל.

ממש פרה אדומה, שאף בה מצינו שילוב בהמי למטרת קדושה. כמה חסרות בסיום המילים: "וצריך עיון גדול".

במסמך הנזכר יש עוד קטעים רבים שיגרמו לכל בר-דעת דחיה וסלידה, משום כך אמנע מלצטטם, אך אי אפשר לוותר על שני הקטעים הראשונים המופיעים תחת הכותרת "מעט הנחיות להדרכה מבית הדין של הרב [השם המלא שמור במערכת] שליט"א":

א. ככל שמדברים יותר על קדושה, כך יש פחות קדושה, ומה שצריך להדגיש זה את החיוב להתנהג בצניעות אחרי הנישואין, בלבוש, בדיבור, ובמעשה, בבית ובכל הזמנים והמצבים, וכן להדגיש שקיום הבית תלוי במידות טובות ובוותרנות.

ב. אין להזכיר פסוקים משיר השירים, ולא ״וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם… [עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ]…״,[12] לא את הכרובים בביהמ״ק [שהיו "כאיש המעורה בלוייה שלו"[13] – "הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו"[14]], ולא על האבות והאמהות ["שהיו נהנות מן הביאה"[15]], ולא מאמרי חז״ל, שאינם נוגעים למידות טובות.

כך מורה בית דין בישראל. האבות והאמהות אינם כשרים בעיניו, גם ההלכה חשודה על מתירנות יתר, ולבסוף, התנ"ך והמדרשים הופכים כולם לספרים בעייתיים הנזקקים לצנזורה חריפה. הכל חוזר אל הפחד הקמאי שבו פתחנו – אפשר לדבר רק על מידות טובות וותרנות, אין לדבר על "קדושה" (זהו שם קוד לדיבור על מיניות או אישות). בהתחשב בעצות הניתנות באותו מסמך, ניתן להבין את ההוראה הזו – יש אנשים שעדיף שלא ידברו. ניתן לראות איך אותו ניתוק מהמסורת ומהמקורות הופך כאן לשיטה סדורה המונחלת בכוונה תחילה. ועל כגון זה אמרו: כי הנה החושך יכסה ארץ. תצילנה אוזניים משמוע. על זה היה דווה לבנו.

 

ידע חסר או יתר

על חוסר הידע שחווים צעירינו נוכל ללמוד מתוך שאלה שהגיעה לאתר "אקשיבה" והופנתה אלי:

אני בן 35, נשוי, מבית חסידי. רציתי לשאול: למה לא מחנכים היום ילדים לכל הנושא של מיניות? עד גיל 18 לא ידעתי שיש בכלל כזה איסור של הוצאת זרע לבטלה. ידעתי שזה דבר שלא עושים כי זה לא יפה אבל לא יותר מזה, ולכן נכשלתי בזה המון, עד שפעם אחת המשגיח תפס אותי והתחיל להסביר לי על האיסור החמור, אבל זה כבר לא עזר כי כל כך התרגלתי שגם היום לפעמים יש לי נסיונות עם זה. אני מרגיש שאם היו מדברים על זה בישיבות באופן פתוח יותר ומחנכים על זה ומסבירים את הקשיים של לשמור על זה ואיך להתמודד, היה הרבה יותר קל לשמור.

בראותי את השאלה לראשונה התקשיתי להכיל את תמימותו של הכותב: האמנם לא ידע כי מדובר באיסור?! ובמחשבה שניה, מה גורם לי לפקפק באמינות השואל? האם איני מסוגל להאמין שבימינו גדלים נערים בחוסר ידע בסיסי כל כך? מבלי להיכנס לשאלה כיצד יש לחנך לאיסור הנזכר (ושמא יש מקום להציע שלא להשתמש במינוח הכה שגור על לשוננו: איסור, אלא: חשק, משיכה וכדומה, ולא מפני שאין האיסור חמור עד מאוד, אלא מתוך חשיבה פרקטית של רווח מול הפסד), ברור שהידע צריך להיות נגיש. על הצעיר לדעת את נפשו ואת גופו, ולדעת מהו היחס הנכון לתאווה על פי התורה הקדושה.

על הצעיר לדעת את נפשו ואת גופו, ולדעת מהו היחס הנכון לתאווה על פי התורה הקדושה

אין ספק שמדובר במקרה קיצוני. סביר להניח שמרבית הבחורים יכירו יותר את המושגים. אך עם זאת קשה לומר שהיכרות זו תועיל במידה רבה. גם כאשר הידע הכללי רחב יותר, המסרים סותרים ומבלבלים מאוד, ולעתים יש לראות בהם "עודף מידע". מצד אחד הוא פותח בסתר את ספר "ראשית חכמה",[16] נחרד למראה אש הגיהנום המצפה לו, וחולם בלילה על המלאכים השחורים אוחזי הקלשונות שהוא בורא בהרהוריו. אך מהצד השני הוא שומע על הגישה המתונה הקובעת כי "לא מתעסקים עם זה", רק לומדים תורה בשמחה. מלבד ההבדלים המצויים במקורות הכתובים ובשיחות שבעל-פה, הוא עובר חוויה מטלטלת בעצם חייו בעידן המודרני: העולם כולו מעבר אחד, והוא וחבריו מן העבר השני.

 

חינוך לגיל ההתבגרות על פי הרב וולבה

כדרכה של תורה, לא אסתפק בביקורת עניינית, אלא אפנה לשם ביסוס הדברים לדבריו של אחד מגדולי המוסר שזכינו לאורו בדורנו, הלא הוא הרב שלמה וולבה ז"ל:

נוסיף דברים אחדים בנוגע לגיל ההתבגרות, סביבות גיל 13. על 'בר מצוה' לא צריך לדבר. את זה כולם יודעים לעשות יפה מאוד. אבל על ההתבגרות עצמה, הגופנית והנפשית, על זה כן צריך לדבר. אם היחס בין ההורים והילדים הוא יחס לבבי, וההורים יכולים לדבר עם הילדים בלי להתבייש, אזי הם צריכים לדבר איתם ולהכין אותם לבגרות. אמא צריכה להכין בת שמגיעה לגיל 12, ולדבר איתה על תופעות הבגרות הצפויות. אם הילדה תגיע לבגרות בלי כל הכנה, ותהיה מופתעת בפעם הראשונה, היא עלולה לקבל הלם שקשה להתאושש ממנו, לעתים אפילו עד החתונה.

גם את הבנים צריך להכין, ולהסביר להם מה זה מקרה לילה, שלא יהיו מופתעים. שם יש מקום לאב להרחיב ולהסביר שהזרע הוא כוח קדוש שעל ידו הם עצמם יהיו אבות בעתיד.

בשלב מאוחר יותר, צריך לפרט קצת יותר. ה'חפץ חיים' היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל 15, ולהסביר להם פעם אחת את כל מה שקשור להתבגרות. התנהגות, איסור של הוצאת זרע לבטלה וכו'. הילד-נער צריך פעם אחת לשמוע בפירוט את כל ההלכות הנוגעות לעניין זה.

והנה אין אפוטרופוס לעריות. לצעירים אורבים היום נסיונות רבים, גם בפנימיות של מוסדות חינוכיים. מה רבה העבודה של ההורים והמחנכים לחסן את הצעירים בפני נסיונות אלה![17]

שפתיו ברור מיללו: לדבר עם הבנות והבנים, שיהיו מוכנים לתהליך המרגש שעובר עליהם, בהתעוררות כוחות הגוף לקראת הקמת בית

שפתיו ברור מיללו: לדבר עם הבנות והבנים, שיהיו מוכנים לתהליך המרגש שעובר עליהם, בהתעוררות כוחות הגוף לקראת הקמת בית.

 

איך לדבר עם הילדים?

איך עושים זאת? מה אומרים? כיוון שאין צורך להוציא רישיון לגידול ילדים, על כורחך צריך לומר שהחינוך לא נמסר רק לאנשי חינוך חכמים ומלומדים, ועל כן אני חושב שמדובר בשיטה פשוטה מאוד: לדבר עם הילד על מה שהוא חווה בהתאם לגילו, בלי שום חשבונות. הכי נוח לברוח ולא לפתוח את הפה מטוב ועד רע, אבל כפי שהוזכר לעיל בדברי הרמב"ם, אפשר לדבר על הכל בצורה ברורה, ובלשון נקיה לחלוטין. הדבר אכן דורש הכנה וחשיבה מוקדמת, אבל כל הורה יכול לעשות זאת, בדרכו. עלינו להנחיל לילדינו את נסיון חיינו, את האיזון שמצאנו בחיינו הבוגרים. לעזור להם בשנים הסוערות של ההתבגרות. מדוע נניח להם להתבלבל כפי שהתבלבלנו אנו?

עלינו להנחיל לילדינו את נסיון חיינו, את האיזון שמצאנו בחיינו הבוגרים. לעזור להם בשנים הסוערות של ההתבגרות

הנער מרגיש משיכה לבנות, באופן טבעי ונורמלי. אפשר לדבר על העובדה שיש משיכה כזאת. ניתן לדבר בחופשיות על המצוי, ולהעביר בעדינות את המסר על הרצוי. אפשר לומר לנער שבגילו טבעי לחוות משיכה לבנות המין השני, שהמשיכה מפתיעה בעוצמתה, וכי על-ידה, בבוא הזמן, ישא אישה ויקים בית בעז"ה. בינתיים ראוי שלא לתת לה להשתלט עליו, אלא להעמיד אותה במקומה על-ידי תורה, בשמחה ותפילת אמת.

הנערה, בהתאמה, מרגישה רצון להיות יפה ומושכת. אפשר לדבר אִתה על כך שזהו רצון טבעי ובריא, ואכן טוב הדבר שתהיה נשית ומלאת חיים, אך שבה בעת עליה לפתח עדינות והתנהגות שאינה בולטת. כך הוא רצון ה': שהמראה שלה יהיה מוקדש לביתה, ולא יגרום לה ולסובבים אותה לנטות מדרכי התורה.

***

דברים אלה אמורים מתוך נסיוני האישי בלבד. איני בטוח שגישה זו נכונה בכל המקרים. יתכן כי לנערים שונים, או להורים שונים, מתאימה דרך אחרת. כך או כך, מטרתי העיקרית במאמר זה היא להראות שהגישה הרווחת היום לא נוצרה מתוך מחשבה יתרה, ושהיא מנותקת מהמסורת היהודית. יתכן שבדורנו הפרוץ אין מנוס משינוי הגישה, למרות הנזקים הכרוכים בה. עלינו להסיק מסקנות מתוך בירור מעמיק ולא מתוך אינסטינקט לא זהיר של החמרה, הסוטה מהמסורת ומדרכם של חז"ל.

 


[1] מורה נבוכים, חלק ב, פרק לו.

[2] אגרת הקודש (המיוחסת לרמב"ן), פרק ב.

[3] משנה, ערלה, פרק ג, משנה ט. שו"ת חתם סופר, חלק א, סימן כח.

[4] תהילים יט, ח.

[5] בראשית ד, א.

[6] מורה הנבוכים, חלק ג, פרק ח.

[7] תהילים מה, יד.

[8] סוטה יא, ב.

[9] נדרים כ, ב.

[10] כתובות מח, א.

[11] יומא נד, א.

[12] בראשית ב, כה.

[13] יומא נד, ב.

[14] רש"י, שם, ד"ה כאיש.

[15] תוספות, יבמות קג, ב, ד"ה והא.

[16] שער היראה.

[17] זריעה ובניין בחינוך, עמ' מט.

35 תגובות על “דברים שאין השתיקה יפה להם

  • קראתי את זה עם דמעות,
    גדלתי בבית פתוח יחסית, אבל לא דיברנו. על כלום.
    את כל המידע שלי קיבלתי מחברות והרבה מאתרי אינטרנט.
    כואב לי
    כואב שאחרים מחליטים מה טוב בשבילנו ומחנכים לזה, והבחירה נעדרת.
    אני לומדת בסמינר [אולי המכתב לעיל יגיע למדריכה שלי בבוא היום…]
    אני זוכרת את הפעם הראשונה בהיותי ילדה כבת 15 פוגשת מישהו, ומרגישה תשוקה ענקית, שכמותה לא ידעתי שקיימת. בכיתי, לא הבנתי מה עובר עלי, מעולם לא הרגשתי את זה קודם.
    המאמר הזה והיחס שלכם לנושא מעוררים בי תקווה שמשהו משתנה כאן, לטובה.
    תודה!

  • מאמר מדהים ואי"ה, בקרוב ממש תגיע בשורה עצומה. לכו….

  • אותי תפסה הגישה המדהימהשהסמינר מפקיע את הבנות מהוריהן.
    נחמד. אולי גם יכלכלו ויחתנו אותן?
    ובעצם על מה אני תמה וכבר לפני 10 שנים אמר לי רב מסויים שילדי אינם "שלי" אלא של גדולי הדור והם יחליטו על חינוכם.

  • משה, תפסת נכון את "הנקודה" של שורש הבעיה של התרבות החרדית כפי שהיא כיום בישראל. הבעיה היא שהרבה מאיתנו תופסים את זה רק בשלב מאוחר בחיים כשהמחיר שנצטרך לשלם על שינוי בחיים כבר כבד מידי.
    זה שה"סמינרים" (שם מכובס לתיכון חרדי/קו יצור למצביעי המפלגה הנכונה/מרכז למשרות למקורבים) מפקיעים את הבנות מהוריהן (ובעצם כל מוסדות החינוך החרדיים הקלאסיים) לא התחיל היום ולא לפני 10 שנים. הם כבר עובדים על זה עשרות שנים. כל מי שמכיר מעט את הדור החרדי הקודם יודע (לא השערה ולא אמונה אלא ידיעה) שבשליחתם את ילדיהם למוסדות החינוך החרדי הם לא התכוונו בכלל לתוצרת כפי שהיא נראית היום. לצערנו הם היו קצת נאיביים ולא קלטו כמה האליטה החרדית מושחתת ומסוגלת לחטוף ילדים למען מטרות המפלגה והכסף והשליטה וכו'.

  • זו לא חכמה להביא ציטוט ממסמך של סמינר גור ולהציג אותו כאילו הוא מייצג את כל הסמינרים החרדים

    • יש לך טעות ריקי, אני מכירה את המסמך, הוא של וולף!
      איפה גור ואיפה זה, גור הלכו הרבה יותר רחוק.

    • טעות ריקי, זה לא של גור.
      אני מכירה את המסמך, הוא של וולף!

  • ריקי, גם אם אכן במקרה הספציפי הזה מדובר בסמינר גור, אנחנו יודעים שהנחות היסוד כפי שהן משתקפות ממסמך זה תקפות לכל ה"סמינרים" (שם מכובס לתיכון חרדי לבנות) החרדיים הקלאסיים. הליטאים ומוסדות החינוך שלהם, ובפרט עם התפתחות והשתלטות הליטאיזם הנוקשה והמרובע כפי שהיא כיום, אינם שונים במהותם מסמינר גור. מקסימום יש הבדל בניואנסים ובנראות. הגורים עושים בגסות ובטפשות את מה שהליטאים עושים בקצת יותר חכמה.

  • סוף סוף מישהו מתייחס לעניין שמציק לי שנים!!!!
    אני בת 20 נולדתי להורים חוזרים בתשובה אמריקאים שלא בדיוק ידעו איך העניינים מתנהלים אצל דתיים ולכן החליטו לסמוך על בית הספר והסמינר.
    טעות גדולה.
    עד גיל 15 בערך אפילו לא ידעתי שאסור לי להיות עם גבר לבד בדירה… לא ידעתי על איסור ייחוד. ואני בחורה שעובדת מגיל צעיר ולצערי עברתי הרבה על איסור ייחוד.
    למה לא ידעתי? כי בבית יעקב החליטו ללמד אותי בכיתה ו' איך להכשיר עוף… במקום הלכות שנחוצות לבת ישראל!! אמא שלי לא לימדה אותי וזה היה התפקיד של הבית יעקב! ללמד אותי הלכות שימושיות! עם כל הכבוד להכשיר עוף זה הדבר האחרון שבנות 12 צריכות לדעת איך לעשות.
    לא הבנתי למה הם החליטו לצנזר הלכות…

    ואז מיניות.
    כשהייתי בת 11 הבית ספר הביא לנו מיילדת זקנה ומתנשאת וממורמרת שלא זכתה להביא ילדים בעצמה… כדי להסביר לנו כביכול על ההתפתחות הגופנית של נערות ובמקום לשמוע על צמיחה, והתבגרות תקינה
    ישבנו מולה ושמענו על איך אסור לנו בשום אופן לומר את המילה "מחזור" "פד" ואפילו היא הזהירה אותנו מלומר בקול את המילה "שירותים"!!
    היא אמרה שמותר לנו לבחור חברה אחת ולדבר איתה על הנושא אבל בשום פנים ואופן אסור לנו לנהל שיחות קבוצתיות על זה… ועוד כל מיני הפחדות שאין לי כח לחזור עליהן.
    בקיצור זה היה שיחת ההכנה לבגרות היחידה שקיבלתי… שיחה מלאה בהפחדות של עקרה קנאית… לא דוגמא טובה בכלל לבנות צעירות! עד היום יש לי כעס על זה..

    ואז סמינר.
    כשהיגעתי לסמינר בית יעקב הבנות דיברו הרבה על יחסי מין הרבה מאד.
    וכאן האינטרנט נכנס לתמונה … כל המידע שלי הגיע מהאינטרנט.
    ואין לי שום צורך להסביר עד כמה התפיסה הגויית טמאה לגביי מין… וזה מה שקיבלתי!!!
    למה הייתי צריכה להיעזר בטינופת כזו?
    כי לא היתה שום דרך אחרת.
    הסמינר לא דיבר על הנושאים האלו בכלל !!
    כמה חבל. תקופת ההתבגרות היא תקופה כל כך חשובה לגיבוש הזהות והחדרת ערכים.
    ואם הסמינר לא מתייחס לנושאים האלו
    הבנות יונקות טינופת מבחוץ.

  • התגובה שלי תשמע העתק מדויק של המשיבות הקודמות. מתנצלת מראש.
    גדלתי בבית מודרני שסרטים ושירים שסוגדים למין היו חלק עיקרי ממנו.
    אבל אף פעם לא יכולתי לגלות לאי מי ממשפחתי שאני מאוהבת.
    והדיסונס הזה הרג אותי.
    אהבה/מין/יצריות/תשוקה היו מילים אסורות וההרגשה שלי כשסיפרתי לחברה שאני מאוהבת, הייתה בערך כמו שהתוודתי שחיללתי שבת.
    זה היה איום ונורא. כי מצד אחד אתה חשוף לכל כך הרבה ומצד שני אתה לומד במוסד הכי סגור בירושלים.
    ואז אתה בטוח שאהבה זה דבר אסור.
    שיחות ליליות עם חברות וסומק בלחיים שעלה כשדיברנו על בנים גילה לי שאני לא לבד וכל כך הרבה בנות מתמודדות עם זה.
    ושוב, הכשלון של מערכת החינוך החרדית בשיא הדרו_ חינוך למצב אוטופי. חינוך עם המון ערכים אמנם אך במבחן המציאות, אוי איך שהוא נכשל.
    כי אף אחד לא אמר לאברכית הזו שיהיה כל כך קשה להסתדר עם משכורת של מילויי מקום אחד לחצי שנה ונכון שאומרים לה שאסור לעשות תואר אבל היא לא מתחברת לכלום בסמינר ללמוד ואחרי הכול היא צריכה לפרנס בית של תורה.
    ואף אחד כשהוא מטיף לך על צניעות לא מזכיר שהוא מבין את הרצון הטבעי למשוך.
    ואף אחד לא אומר לך שזה בסדר שאת מתאהבת ומסתכלת על כל בחור ברחוב. רק בטיפול פסיכולוגי את שומעת לראשונה שהכול בסדר איתך.
    זה לא חינוך. המחנכות אצלנו בסמינרים הם במקרה הטוב מלמדות אבל חינוך? לבושה אולי כן.
    מה שמדאיג אותי כבר מעכשיו זה למצוא מקום טוב לבנות שלי.
    סמינרים קטנים ופתוחים יותר כדוגמת " דרכי שרה" הם הפתרון.
    לא עוד המפעלים הענקיים שבירושלים כדוגמת ה"חדש" וה"ישן"
    המערכת חייבת ניעור רציני, ולא היא תתנוון.
    או שהיא כבר מנוונת.

  • לתלמידת בית יעקב – כתבת על ההורים שלך: "שלא בדיוק ידעו איך העניינים מתנהלים אצל דתיים ולכן החליטו לסמוך על בית הספר והסמינר" וכתבת שזו היתה טעות גדולה.
    יעלי- כתבת: "גדלתי בבית מודרני שסרטים ושירים שסוגדים למין היו חלק עיקרי ממנו.
    אבל אף פעם לא יכולתי לגלות לאי מי ממשפחתי שאני מאוהבת" וכתבת שהדיסוננס הזה הרג אותך.
    בעיניי מה שכתבתן אינו מציג רק את השגיאות של הממסד החרדי אלא גם את אלה של ההורים שלכן.
    החינוך מתחיל מהבית.
    אי אפשר להחליט לסמוך על סמינר זה או אחר בלי לבדוק מה מתאים לבת שלך.
    אי אפשר לבנות בית שבו יש מקום לתכנים של סגידה למין, בלי לתת לילדים חופש לשוחח על כך.
    (ולא שאני ליקקתי דבש בבית הוריי.)
    היום התפקיד שלנו כאמהות הוא לספק דמות אם שהבנים והבנות שלנו ישאו איתם אל החיים (הלא קלים מבחינה רוחנית) שמצפים להם עד מאה ועשרים בעזרת ה'.
    מנקודת מבטי כאם, מוסדות החינוך הם חשובים, אך בלי חינוך עקבי מהבית, הילד יאבד בגיל ההתבגרות. האם נהיה עד כדי כך עיוורות או סכלות להותיר את ילדינו לחסדי מערכת ממסדית מנוונת???

    • נכון מאד, החינוך הוא בעיקר של הבית.

  • אני דווקא מסכימה שקיים חוסר איזון, אבל בכל חוסר איזון צריך לבדוק מהי האלטרנטיבה
    אנו חיים בתוך חוסר איזון מובנה
    כי גיל הבשלות הטבעי הוא באיזור גיל 12.5 בעוד גיל הנישואין המקובל הוא כשמונה שנים מאוחר יותר מה שיוצר ואקום.
    האם האלטרנטיבה האידיאלית היא המקובלת בציבור החילוני/ דתי לאומי?
    ברמה ציבורית בלתי אפשרי להשתמש במנגנונים של הדחקה והתנתקות ובו בזמן לפתוח לשיח שמחבר ליצרים
    הדברים שנאמרו במאמר מתקיימים ממילא בכל בית בריא ומאוזן
    אבל לא מתאימים למערכת חינוך שפועלת בתוך מציאות של חוסר איזון מובנה ונדרשת להגיב לשטח.

  • אביאל נריה היקר,
    מים טחונים טחנת הבעיה לא חדשה ונתנו עליה את הדעת גדולים וחכמים.
    אינני חושב כלל שתקשורת בריאה בנושא מיניות מפחית את עוצמת הקושי. אולי היא מעט מעדנת אותו.
    דבר נוסף: חוסר תקשורת בנושא הוא גם היה בעיה בציבור הכללי, ונבע בעיקר מראש קטן ולא מטעמי דת.
    וגם בציבור שלנו הרבה חוסר תקשורת נובע מבושה ולא מצניעות דתית. אם יש מה לדבר זה על פתיחות בכל נושא בין הורה לילד, בין אם מדובר על מיניות בין אם מדובר על כישלון במבחן או שהילד הרביץ לילד אחר …
    דבר נוסף: הפתיחות בנושא עלולה בחלק מהמקרים לפתוח לילד עולם שיתכן שרק יגרה את קצה הקרחון של סקרנותו הבריאה, ומאותו סיבה שלא פותחים בפני הילד נושאים רבים שעלולים לבלבל אותו גם את זה פותחים בפניו רק שיתבגר, ולכך עדת ה"שמרנים" בחרה בשב ואל תעשה ע"פ עשה וספק אם תזיק.
    גם הדוגמאות שהבאת ממעשה בחסיד בין 35 וכן את תקנון הסמינרים הם דוגמאות קיצון שאין בהם טעם וריח ואין מביאים ראיה מן ….
    ולסיום: רבים וטובים ילידי שנות ה80 – 90 שגדלו ללא תקשורת "בריאה" בנושאי מיניות מטפחים זוגיות טובה ואיכותית ללא כל בעיה ונפילה ב"אחד" הקטבים.
    בתודה, מרק

  • שלום וברכה!
    אני מודה למברכים מצד אחד,
    ולמבקרים מצד שני.
    אלו ואלו מוסיפים ומחכימים,
    וכפי שכתבתי בגוף הדברים: רצוני לעורר על העניין ולא להסיק מסקנות.
    חשוב לי להגיב ישירות ביחס לדבריה של ריקי: "זו לא חכמה להביא ציטוט ממסמך של סמינר גור ולהציג אותו כאילו הוא מייצג את כל הסמינרים החרדים".
    הציטוט אינו מתוך מסמך של סמינר גור!
    אמנם לא כתוב בגוף המסמך שם של סמינר מסוים, אבל מוכח בהחלט כי מדובר במסמך של הזרם הליטאי המרכזי.
    כל הרוצה לחזות בגוף המסמך מוזמן לפנות אליי באמצעות המייל: aviel2626@gmail.com
    בברכה מרובה,
    ובתפילה שיתקננו הבורא בעצה טובה מלפניו,
    אביאל

  • את תגובתי למאמר זה, למאמרים מהעבר ולמאמרים שבוודאי ייכתבו בעתיד יש לסכם בכך שהציבור שלנו, למרבית הצער, חולה.
    לדעתי התסמין המרכזי הוא שהפסקנו להיות טבעיים. אבא אברך לא ישחק עם בנו בגינה כדורגל או כל משחק אחר הדורש תזוזה כי זה לא נעים במקרה הטוב, או כי אופציה כזו לא עלתה על דעתו במקרה הפחות טוב, חיבוקים ונשיקות בין הורים לילדים – מוגבלים בהיקפם וממוקדים בעיקר בגיל הרך, חוסר זהירות משווע הן בדרכים והן בהרבה סכנות פיזיות אחרות [חוץ מכלבים, כמובן…], וכמובן בנושא הטבעי ביותר – מיניות, שבו מתוודה אני לבושתי ולצערי כי בכל פעם שמתפרסמת פרשיית גילוי עריות במשפחה או ניצול בידי מחנך וכדו' המחשבה הראשונה היא 'זה בטח משלנו'.
    ומשום מה, כל הבעיות האלו כמעט ולא ימצאו בקהילות החרדיות בחו"ל ובוודאי לא בהיקפים שהם קיימים כאן, ואני מתכוין לקהילות קלאסיות בחו"ל ולא לליקווד ודומיה אשר מייבאות מאיתנו בשמחה את שלל חוליי החברה התורנית.
    פתרון אין בידי, הבו עצה הלום!

  • באופן עקרוני לא אוהבת להגיב (לא מרגישה שאתקן בכך את העולם..) אבל תקף אותי חשק עצום להגיד מילה טובה.
    אין ספק שיש מה להשתפר, אבל לא יפה להכליל ולקטול ציבור שלם בלי שיודעים ומכירים את כולם.
    בעלי משתייך לחסידות נחמדה, לא חניוקית ולא מודרנית, די ליברלית אפשר לומר.
    ושם בחסידות הזאת שנמעת כאילו לקחו אותו מאיזה יקום אחר, יש אדם שמדבר עם כל בחור לפני הבר מצווה ומסביר לו יפה את כל הדברים שלא מדברים עליהם.

    • ודאי שבקהילות האמריקאיות הנ"ל אין בעיות כאלו.
      אצלם הכל ממילא כבר מותר….
      ולגבי המאמר: אין ספק שישנן בעיות ספציפיות שדורשות טיפול פרטני הן בתוככי הישיבות והן בסמינרים, אך היות ומדובר בנושא שמתחזק ככל שמציפים ומעלים אותו לתודעה הוחלט ע"י מעצבי עולם התורה בא"י שאחרי השואה (דהיינו החזון אי"ש הרב מפוניבז' הרב מבריסק ועוד גדולי עולם) שלא לעשות נושא פומבי מכל עניני הקדושה.
      לא לעשות נושא אין זה אומר שלא תהיה מודעות! ומודעות הכוונה דוגמא אישית לשמירת העיניים שהילד ילמד מאביו, וגם שיחה פרטית פעם אחת של האבא עם בנו בגיל 13-14 (ובמידת הצורך פעם נוספת בגיל 16-17) שבה הוא מסביר לו בקיצור האפשרי על חומרת האיסור של שז"ל ואם הילד לא טיפש הוא יבין לבד את מה שלא נאמר בין השורות (ובפרט לבחור ישיבה שלומד בגמרא סוגיות שמלמדות אותו איך להתייחס לזה בצורה בוגרת וענינית). מעבר לכך אין ענין להציף לילד את הענין! כי ככל שנדבר על זה יותר כך זה יתחזק!
      כמובן שעל ההורים והרבנים/מורות להיות עירניים כדי לזהות קשיים כבר בתחילתם ולדעת לתת את התמיכה והסיוע הנכונים באופן פרטני (ואכן ישנם היום בהרבה ישיבות אנשי צוות שעברו הכשרה מיוחדת לטיפולים רגשיים בנושאים אלו), אך ההוראה הייתה שלא להפוך את זה בשום פנים ואופן לנושא קולקטיבי במוסדות החינוך, לא מתוך מחשבה שאם לא נדבר זה לא יהיה קיים אלא מתוך ההבנה של דעת תורה שאם כן נדבר זה יהיה קיים, ועוד איך!!! (עיין ערך הציבור הדת"ל שהיה "פתוח" ו"מכיל" וכיום עניני הצניעות בין צעירים לצעירות פשוט לא קיים אצלם, אפי' לא כהמלצה)
      ועם כל הכבוד, בסיפור על אותו בחור שלא ידע על חומרת מדובר במקרה חריג ביותר ובהחלט ניתן לבוא בטענה אל אביו שלא השכיל להעניק לבנו כלים להתמודדות עם רגשותיו, ונא לא להביא ראייה בנידון הנ"ל מחסידים שגם מדלגים בישיבות על אחוזים גבוהים מהגמרות בסדר נשים וד"ל…)
      ואפי' בחלק מהישיבות (הליטאיות. כן!) מתקיים אחת לשנה- שנה וחצי ועד לבחורים שבו מדברים מפורשות על חומרת האיסורים הנ"ל בצורה ברורה ונקיה (לדוגמא- ישיבת מאור התלמוד ברחובות, שם המשגיח הגר"ש גינויער שליט"א מוסר בערך פעם בשנה ע"פ הוראת מרן הרב שך ועד ברור מאוד על חובת שמירת הקדושה).
      תודה ובהצלחה
      בחור ישיבה ליטאי בן 22 שלא החסירו ממנו מידע רלוונטי

      נ.ב. גם אם יש לר' נריה ביקורת על הממסד החרדי (ובהחלט יש לזה מקום) עדיין ממש לא אהבתי את נימת הביקורת והזלזול במורי הוראה שהוסמכו ע"י גדו"י לענינים הנ"ל. במקום גדולים אל תעמוד!

  • 1. קשר בריא ופתוח עם ההורים עשוי להיות הפתרון לבעיה ( וזה לא מתחיל בגיל 15)
    2. עם כל הבעיתיות בנושא בציבור החרדי הרי המצב בנושא במגזר הכללי הוא מתחת לכל ביקורת, החיים שם בתוך המיץ של הזבל ואני בתור עובדת במקום חילוני מרגישה צורך לברך מידי בוקר ברוך… שעשני חרדית

  • מאמר יפה ונכון, אך לצערי הוא לא יכול לשנות מציאות מושרשת רבת שנים,
    תמיד אני זוכר כבחור ישיבה שהיתה לי ולחברי הרגשה שאם היה ניתן להביא ילדים בדרך אחרת אזי ההלכה/המצווה הזו היתה נגנזת…
    בנוסף, אני חושב שאצל הבנות זה ממש בעייתי כי שם מדברים איתן ללא הרף על צניעות והסתרה וביום אחד הכל מתהפך, מה שגורם להן לאבד את הגבול ולא לשמור כראוי על ההלכות, יצא לי להיפגש עם מספר מקרים בציבור שלנו של בחורים ובחורות מהזרם הראשי שאינם שומרים על טהרת המשפחה – בטח לא באופן המוחלט כגון הרחקות, סימנים ועוד. אני לא יודע אם זה רק בעקבות המהפך האדיר שהם חווים במיניות שלהם אבל מאמין שיש לזה חלק לא מבוטל.
    אשמח לתגובות, תודה.

  • המאמר אמנם נכתב מזמן, אך אני מרגישה צורך להגיב פה כדי להעמיד דברים על דיוקם או שמא – על נכונותם. איני מכירה את הכותב הנכבד, אך ודאי שאינו מגיע מתוככי סמינר בני ברקי וממשפחה חרדית ליטאית קלאסית, כמוני. גם שאר המגיבים או שהם גברים או – כפי שהן מעידות על עצמן – מגיעות ממשפחות 'אאוטסיידריות' – לא בדיוק הקלאסה הבניברקית. למדתי באחד הסמינרים הליטאיים המובילים בבני ברק בכיתה של 40 בנות. כאחת מבפנים, אני יכולה לומר שכמעט כולן היו לגמרי מודעות לנושא כבר משנות התיכון המוקדמות. (גילאי ה15). בדיחות היו מתעופפות פה ושם, ושיחות אישיות בנושא היו מתנהלות בין הבנות. הנושא בהחלט לא היה ציבורי, אך כל אחת הגיעה עם מטען מהבית וברמה כזו או אחרת – כל אחת ידעה מה למה לצפות בהמשך החיים. אינני יודעת מאיפה הבאת את המסמך ולאיזה סמינר הוא שייך, אך עובדה היא שאני עברתי הדרכה (מעולה) אצל אחת מאותן מדריכות עליהן המליץ הסמינר, ומדריכה זו דיברה על הכל מהכל, וציטטה את כל 'ציטטות האיסור' אותן הבאת במסמך. במשפחה חרדית נורמלית, יודעים בד"כ כיצד להתנהל וכיצד להדריך את הילדים כאשר הם כבר אינם ילדים. הבעייתיות היא אולי – כמו שעלה פה כבר מכמה תגובות וגם בדבריך אתה – במשפחות שאינן מכירות את הלך הרוח המגזרי, וסומכות על מוסדות הלימוד בעיניים עצומות כשאינן יודעות איפה עובר גבול הסמכויות. במאמר ישנה איזושהי סתירה, כאשר מצד אחד הכותב מצפה שבני הנעורים יגיעו עם ידע מהבית, ומצד שני מותח ביקורת על מוסדות החינוך שאינם מעלים את הנושא על השולחן.

  • חברים
    ראשית, הדבר ברור וכמו שכתב כותב המאמר בעצמו שאין במאמר זה הסכת מסכנות ובאמת כל אחד צריך לחשוב ולהעמיק ע"מ לדעת מה מתאים לו ולילדיו.
    אז כן זה נכון שהרבה מצעירי הציבור אכן יודעים את הדברים, אבל כולם כולם מלאים שאלות, רובם לא יודעים אם זה בסדר להרגיש מה שמרגישים, אין להם שום מודעות למקרה לילה, העונשים והאזהרות מאוד מפחידים אותם, אין עם מי לדבר, להירגע ולדעת שכולם ככה.
    זה ישמע לכם הזוי, אבל אני אישית גדלתי בשכונה חרדית לגמרי, ואומנם המציאות כמו שנכתב שמעולם אף אחד לא דיבר איתנו על הנושא אבל מכתה ד' בערך כמעט כולם ידעו בדיוק על הנושא וזאת ללא יד מכוונת, הדבר גרם לשיחות פומביות בנושא וזריקת השערות וכו' וכו'.
    הכותבת הנכבדת א' כתבה ע"כ שבגיל 15 כולם היו מודעות לנושא, אבל זה באמת נראה לך בזמן? האם זה לא מאוחר מידי?
    כ"כ אין שום סתירה בין הגעה אם ידע מהבית לבין לצפות שמוסדות החינוך יעשו משהוא בעניין.
    כ"כ לכותב שטען שפעם הסתדרו גם בלי דיבור מוקדם, נראה שאינך מכיר מספיק את המציאות הקיימת שבה מלבד כל הגירויים מסביב הרי בני הנוער יודעים הרבה דברים וחצאי דברים הגורמים לעיוות התפיסה ולדבורים בקבוצות על כל מה שניסינו למנוע מהם לדעת, רק בתפיסה מעוותת ומוטעת. (פעמים שחוסר המודעות גורמת גם להתנהגויות לא רצויות שבתור צעיר אני יכול לומר לך שההיקף גדול משמעותית ממה שהמחנכים חושבים).
    חייבים שינוי, חייבים שלילד יהיה עם מי לדבר על תחושותיו על לבטיו וספיקותיו.
    בתקווה לשינוי.

  • לגבי פתיחות ושההורים ילמדו את הילדים . לא בטוח שזה קשור רק לחרדים
    אני גדלתי בבית חילוני וגם חברות שלי, אף פעם לא היה דיבור עם ההורים על דברים כאלו, מה שלמדנו היה מעיתונים ואינטרנט
    לא יודעת לומר עד כמה החינוך מיני שיש בבית ספר הוא טוב
    בכול אופן זה כנראה נושא שקשה להורים לדבר עליו עם הילדים
    בכול אופן כשאני הייתי אצל מדריכת כלות ברבנות זה לא היה כמו שהובא כאן שמחנכים את הבנות בסימנר (ושמעתי כבר שיש אחרות ויש מדריכות כלות שכואובת את זה אומרות שזה דיני נפשות ואי אפשר רק להפחיד על ההלכות ולא לדבר על שום קרבה ואינטימיות)

  • אממממ… רק אני לא הבנתי על מה אתם בדיוק מדברים פה? או שאולי המאמר הזה הוא מלפני 10 שנים ומתפרסם רק עכשיו?
    אני אישה חסידית, בעלי אברך חסידי, לא הוא ולא אני הופתענו בכלל מתגליות מרעישות לפני החתונה, ההורים שלנו אולי לא הסבירו לנו הכל לפרטי פרטים בגיל 10 איך באים ילדים לעולם אבל גם אני וגם הוא מסכימים שנדיר מאד למצוא מישהו משכבת הגיל שלנו שיזדעזע לשנות את השקפת עולמו לפני החתונה.

  • מאמר שהייתי מרחיב בעוד 20 עמוד יישר כוח הלוואי ויצא מזה משהו בעולם האמיתי!

  • הנושא הכי חשוב והכי מוזנח בחרדיות המפחדת (מפולין-ליטא)
    המחדל בנושא חמור פי רבבה מהאסון במירון
    יעיד על זה כל אשם נורמטיבי שמדבר עם כמעט כל גבר חרדי מצוי
    הגיע הזמן לשלוח את הסוטים לאברבאנל ואת הנורמלים למנות לרבנים/אדמורים וכיוצ"ב
    וכל זה עוד בשפה יפה וד"ל

  • מאמר מדהים.
    אבל מבחינתי לאחר שנמצא כי היהדות החרדית סטתה מן הדרך התיקון צריך להיעשות דרך זניחת הדרך החרדית ולא דרך הטמעת כלים לתוך החרדיות.

  • לא מבין למה כולם בעד המאמר.
    זהו נושא שהשתיקה בהחלט יפה לו, לא יתכן לפתוח את הראש לכל ילד בר מצוה ולכל ילדה קטנה, לספר להם שיש כאלו דברים, ולגרום להם ללכת לחפש אותם. כשאתה מספר לילד על משיכה שיש לו למין השני, אז הוא באמת ימשך, אכן עדיף לשתוק וגם אם קוראים לזה לטמון את הראש בחול.
    הגישה הזאת שייכת דוקא לדור של היום, כשהעולם כ"כ פרוץ, והמידע זמין לכל, ולכן כל מידע מיותר עלול להזיק.
    אני מדבר הרבה עם בחורים ועם אברכים, ואני יכול לומר שאין שום בעיה נפשית להתחתן גם כשלא יודעים שום דבר לפני המדריך.
    וכל אלה שמתלוננים פה על המידע שהם מקבלים מהאינטרנט, יתכבדו נא ויוציאו את האינטרנט מהבית במהירות האפשרית. אתם חושפים אותם ושואלים למה לא מדברים?

    • חלק מההתנהגות הימי-ביניימית היא התכחשות לקיומה של הטראומה. מקרה בו אדם הסובל מטראומה מכחיש אותה יכול להיווצר משתי סיבות, או החלטה לא לשתף פרט אינטימי על הסבל שנגרם או, שהוא אינו מודע לכך שהוא סובל בגלל אותה פעולה, ולא משייך את סבלו לאותה פעולה או חוסר פעולה. אמנם לא מוכרח כי כל מי שלא סיפרו לו סבל מטראומות כאלה או אחרת עדיין ישנם רבים שסבלו קשות מכך והפתרון כאן הוא באופן כללי ולא אינדיבידואלי. ולגבי מה שהצעת על הוצאת האינטרנט מהבית כדי להימנע מקבלת המידע בדרכים לא אטרקטיביות, ראשית, לא כזה ברור שהפעולה הנכונה היא להוציא. שנית, ישנה סכנה רבה שהם ייחשפו לתכנים הללו מגורם לא מוסמך, מחברים פחות מוצלחים בישיבה ומי יודע ממי עוד, ואני מעדיף, שהילד שלי יקבל את המידע הזה דרכי ולא דרך גורם זר ולא בטוח.

  • מנסיון אני יכול לומר שבית (הורים) שצעד והבדיל בין קודש לחול כדרך חיים ומימלא זה היה בצורה טבעית ובריאה, ולא פסח על שתי הסעיפים גידל ילדים בריאים גם בתחומים אלו, גם מהתגובות הראשונות הדבר עולה בבירור.
    לגדול בין העולמות (הש"ע והמנוגד לש"ע בלי להיכנס להתוויה חרדי ולא חרדי)
    זה הגיהנום עלי אדמות שהורים יכולים להעביר את בניהם ובנותיהם.
    אי אפשר לדבר על קדושה ולחיות את הווית תרבות המערב על כל דימיונותיו חשקיו ויצריו המכובסים יותר והפחות.קדושה היא הוויה ומציאות, ילד שגדל בה עם מעט הדרכה בזמנים הנכונים – הדרכה ישירה או עקיפה.(בגיל צעיר אומרים לילד לא כדאי לישון על הבטן כי זה לא נוח ויותר מכך לא אומרים כלום פשוט בצורה הכי טבעית שיש משנים את התנוחה וכו' וכו')
    זה הסוד הגלוי להצלחה בס"ד גם בנושא זה.
    כעת שזה תנאי להצלחה ,כאשר מוסדות החינוך נדרשים להתערב זה כבר בגדר עבודת קירוב ולא עבודה חינוכית ויש כאן רמות של קירוב גוונים וצבעים דבר שלא מאפשר עבודה קולקטיבית.
    עוד דבר שצריך לזכור שמדובר בהתפתחות וזה דורש זמן עליות וירידות (לא מעט…) ולכל אחד התפתחות משלו.
    המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים – זהו סוד ההצלחה בחינוך!(וחשוב לומר: הבדלה לא אומר נבערות וחוסר דעת.)

  • אין צורך לפתוח לילדים שלנו את הראש ולתת להם להתבגר לפני הזמן
    תסבירו ענינית מה שצריך בשיחה אישית הדגישו את "בעוון ניבול פה בחורי ישראל מתים "הדריכו אותם למי לגשת לשאול בצורה פתוחה שיש שאלה (מאוהבת בבחור זר למשל-עין ערך זמרים צעירים וילדי פלא,שריטה של כל הבנות) הדגש צריך להיות על הדרכה מקצועית בתחום אחרי החתונה שחתן וכלה ידעו שיש הרבה מה ללמוד בתחום אחרי החתונה אי אפשר לסיים עם זה בכמה שיעורים,כל גיל והצורך שלו,אולי ככה לעו"ד בדיני משפחה יהיה הרבה פחות עבודה! ו

  • מאמר מצוין יש לנו מה ללמוד והלואי ויהיה שינוי מבוקר ומושכל. לגמרי מסכימה עם הנקודה הקריטית שהמעבר ממצב של אסור וכרת למצב של מצוה וכמה שיותר הוא לא בריא לנפש.

  • למה אתם כ"כ מצומצמים?
    הייתם מעדיפים לראות את הילדים שלכם מקיימים יחסים בגיל 13???
    אתם רואים שאצל החילונים המצב "הפתוח" טוב או מייטיב יותר?
    מישהו מכם מתימר להיות חכם יותר מרבני הדור שמלווים בהרבה מחשבה את כל הדור הזה?
    פשוט תשמרו על הילדים מחומר מיותר, תשתפו אותם במידע הניצרך בצורה מבוקרת וחכמה ותפסיקו להאשים את המוסדות , לא מתאים לכם תצאו מהציבור החרדי, כי אין דרך אמצע למי שלא הבין!
    אני כמישהי לא חסידית מכירה מקרוב כמה חסידות גור ולא פעם עולה בי קנאה …

  • אני לא יודע לאיזה מקרים הכותב נחשף.
    אני חושב שרוב הצעירים/ות החרדיים יודעים פחות או יותר למה לצפות אחרי החתונה, ובכל מקרה עוברים לחיי זוגיות ואינטימיות בצורה טבעית וחלקה. צעיר/ה חרדי סטרנדרטי לא סובל מטראומה כלשהי.

  • אני לא יודע לאיזה מקרים הכותב נחשף.
    אני חושב שרוב הצעירים/ות החרדיים יודעים פחות או יותר למה לצפות אחרי החתונה, ובכל מקרה עוברים לחיי זוגיות ואינטימיות בצורה טבעית וחלקה. צעיר/ה חרדי סטרנדרטי לא סובל מטראומה כלשהי.
    המציאות בציבור החילוני והגויי לעומת זה, העאלק פתוחה, מזעזעת. לא צריך להיות דתי ואפילו יהודי כדי להבין את הנזק של הסרטים שאליו הם נחשפים יום יום, רבים מהם עד התמכרות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל