צריך עיון > סדר עיון > נעלמים בחדר המראות

נעלמים בחדר המראות

מאמר תגובה ל"צניעות, בושה, כבוד"

הדסה ליכט
הדסה ליכט מטפלת באמנות ומנחת קבוצות

אחד ממאפיניו של הנרקיסיזם הוא תלות מוגזמת של האדם בדימוי שלו בעיני החברה. החברה בימינו סובלת ממאפינים נרקיסטיסטים, הבאים לידי ביטוי ברדיפה אחר מותגים ותדמית חיצונית מושלמת. הצניעות היא החיסון והתרופה כנגד הנרקיסיזם, אבל יש להיזהר שלא תהפוך בעצמה לאובססיה נרקיסיסטית הממוקדת בדקדוקי תדמית חיצוניים.

י"ח אב תשע"ח

נרקיס, כך מספרת הטרגדיה היוונית, היה נסיך חמודות יפה תואר. ערב אחד ירד אל אגם המים לרוות את צמאונו ונתקל שם בהשתקפות בבואתו המרשימה. נרקיס התפעל כל כך מדמותו שבמים, שזקף מיד את קומתו על מנת להתבונן בה היטב. הוא החליט שלא לשתות מן המים, כדי שמגעו לא ייצר אדווה שתעכיר את קסם המראה. לאחר כמה דקות גבר עליו צמאונו והוא נרכן בשנית, אולם שוב התפעם ממראהו רב הרושם ושוב הזדקף על מנת לשמר את המראה. ושוב צמא ושוב ראה ושוב מאן לוותר על שלמות התמונה, וכך, שבוי במלכודת מראת המים, גווע לאטו, יפה ובודד, בצמא אכזרי.

 

הנרקיסיסט בשער הגאוה

האגדה הקדומה על נרקיס היא הבסיס לכינוי שהוצמד להפרעה הרגשית "נרקיסיזם". האדם הנרקיסיסטי שרוי בסבל עמוק. הוא עסוק באופן אובססיבי בארגון חייו דרך ממד המראה הדמיוני.[1] הוא אינו מצליח לחוש את עולמו הפנימי באופן בשל ועמוק. התחושות הפנימיות המעניקות לאדם הרגשה של עצמיות כמוסות ממנו. הוא ממוקד באופנים שבהם הוא מיוצג כלפי חוץ: לבושו, מעמדו החברתי, אביזרי האפנה המפארים את ביתו, גובה המשכורת שלו או ריבוי תארים הנחשבים בחברתו (הפרופסור, האוליגרך, העסקן, ולהבדיל הרה"ג או הבנש"ק).

לאשה הנרקיסיסטית אין מנוחה. היא אינה מוותרת לעצמה על קוצו של יוד בסוגיות של לבוש ואופנה, ומתייסרת אם אינה מצליחה לעמוד בסטנדרטים של מוסכמות חברתיות

לאשה הנרקיסיסטית אין מנוחה. היא אינה מוותרת לעצמה על קוצו של יוד בסוגיות של לבוש ואופנה, ומתייסרת אם אינה מצליחה לעמוד בסטנדרטים של מוסכמות חברתיות. היא מתַחזקת בקנאות חדר נפשי של מראות רגשיות, שדרכן היא מביטה ובאמצעותן תציין את עצמה לדעת. אלוהי הנרקיסיסטית הוא קפדן וקשוח וצוויו מטילים בה חרדה, מדרבנים אותה אל גיהוץ נוסף של קמט רודפני בשמלתה המעומלנת.

מרחוק נראה הנרקיסיסט מושלם. תמיד נקי ומוקפד, מאובזר ומתמצא בפרטים הקטנים של מה שצריך ומה שנכון לעשות. בדרך כלל הוא נרתע מלכלוך או מכל סימן של חוסר סימטריה וסדר בעולם. זהו ביטוי לחוסר יכולתו להתמודד עם תודעת חסר, לחוש שעולמו הפנימי איננו מושלם. תחושות הנמיכות וחוסר האונים הפוקדות לעתים כל בן תמותה, מוציאות את האדם הנרקיסיסט מדעתו.

צריכה מוגברת מאפיינת אף היא את הסובל הנרקיסיסטי: מרוץ מתמיד אחר המותג האחרון, הלהיט התורן, החנות הנוצצת החדשה, מסעות הרכש, כל אלו משמשים מעין תרופת הרגעה למחסור הפנימי של הנרקיסיסט. יחס ישיר קיים בין ריקנותו של העולם הפנימי לבין כבדן של השקיות המרשרשות שהוא נושא אתו לביתו בסוף היום.

הנרקיסיסטית, המכורה לפוזה החיצונית של חייה, העובדת עבודת פרך על מנת לרצות את אלילי הכסף שבתוכה, אינה מצליחה לאהוב

הנרקיסיסטית, המכורה לפוזה החיצונית של חייה, העובדת עבודת פרך על מנת לרצות את אלילי הכסף שבתוכה, אינה מצליחה לאהוב. גם האנשים האמורים להיות יקרים ביותר ללבה הם חלק מן התפאורה שהיא כופה על עצמה להעמיד שוב ושוב מול המראה, כדי לדגמן חיים מושלמים. התאוריה הפסיכואנליטית רואה בהתפתחות האופי הנרקיסיסטי תהליך נפשי שבמהלכו לא הצליח הילד לחוות אהבה. תחת זאת הוא חש חוויה קשה ומייסרת של תלות רגשית בדמויות הבוגרות בחייו. חוויה זו הילכה עליו אימים, ומכיוון שכך, הוא בורח לממד החיצוני של החיים על מנת "לבטח" את עצמו מפני הדי החולשה או חוסר האונים המהדהדים מאז בנפשו. כדי לא לשמוע אותם הוא מתמסר לטיפוח מצג שווא של כל יכולוּת וגרנדיוזיות, ובכך מנסה לחוש בטחון ומסוגלות. הצורך בהערצה מדומיינת תפס אצלו את מקומה של אהבה פשוטה.

נראה שתכונותיו של הנרקיסיסט הפרטי יצאו עם הזמן מן הקליניקה הטיפולית והפכו למאפיין תרבותי חוצה מגזרים

דומה שבעל האורחות צדיקים כיוון אל לבם של המאפיינים הנרקיסיסטיים, בתארו את בעל הגאוה:

בעת שתתגבר הגאוה בלב האדם אז תמשול מקדקודו ועד כף רגלו… בראשו ובגרונו… לא ישמע דברי העניים האומללים… בעמדו אצל עניים הם סרוחים בעיניו… כל אדם שיש בו גסות הרוח מתמעט… ועוד הגאוה מביאה לידי תאוה … כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמוד… כי המתגאה לבו חומד ורחב כים להתעשר… כי ימעט בעיניו מה שיש לו… ועוד הגאוה גורמת שלא יהא סבלן".[2]

גאוה מעלה אצל האדם תגובה של ביקורת ודחיה. העומד מן הצד ורואה בנרקיסיסט "גאוותן", בז לו ומנסה "לחנך" אותו. אולם יש לזכור כי זוהי הפרעה הגורמת סבל רב. בדבריו של האורחות צדיקים ניתן לראות תוכחה לנרקיסיסט, אך גם פרוט רגיש של מצבו הקשה.

החוקים הנוקשים הפנימיים ("סופר אגו" בעגה הפסיכולוגית) המושלים בגאוותן מן הראש עד הרגל, הסלידה מן הנמוך והפגום, תחושות ההתמעטות ("דלדול רגשי" בשפה המקצועית), הצרכנות המופרזת וחוסר היכולת לסבלנות – נמנו במקורות היהדות הרבה לפני הכינוי המודרני החדש. מה נשתנה אם כן? נראה שתכונותיו של הנרקיסיסט הפרטי יצאו עם הזמן מן הקליניקה הטיפולית והפכו למאפיין תרבותי חוצה מגזרים.[3]

 

נרקיסיזם – מאפיין חברתי עכשווי

תהליכים של צרכנות מוגברת, שקיעתן של מערכות ערכים עתיקות, עליתן של רשתות תקשורת וערעור סמכות ההורים לטובת סמכותם של מומחים למיניהם – רופפו את תחושת הלכידות של האני. הם ערערו את הביטחון הביתי שנתנה המשפחה במשך דורות והגבירו את הצורך בנראות ובאישור חיצוני. אנשים מחפשים תיקוף בלתי פוסק על מראם, על מעשיהם ועל יכולתם הכללית. אף חברה אינה נמלטת מגל הנרקיסיזם הזה. עמודי השער של עיתוני המגזר מספסרים בתמונות של ילדים, צדיקים כמובן, עטורי פאות מסולסלות, המדגמנים שלמות פנטזיונית. שיטוט אקראי במרכזי הסחר החרדיים מעלה רדיפה משוגעת אחרי מותגים מכל סוג, החל בקישוטי שער טווסיים וכלה בסידורי עור בריקועי ירושלים של זהב. מדורי הייעוץ בעיתונים מרבים בכתבות צבע מלאות הנחיות ברורות כיצד צריכים הדברים להתנהל, ומלמדים דווקא על חוסר הביטחון שפשה בחוויית הקיום הבסיסית ("איך תהיי אמא אידאלית", "להיעשות חמות בעשרה צעדים", "חופשת בין הזמנים שהילדים לא ישכחו", "מה עושים עם המתבגרת הסוררת").

עמודי השער של עיתוני המגזר מספסרים בתמונות של ילדים, צדיקים כמובן, עטורי פאות מסולסלות, המדגמנים שלמות פנטזיונית

תרבות ההערצה המאפיינת את הנרקיסיסט אינה פוסחת על הציבור החרדי. צוואתו של הרב שטיינמן זצ"ל, שבה ביקש בכל לשון שלא להפוך את דמותו למיתולוגית, שימשה בחלק ממוסדות החינוך של הבָּנות חומר גלם לפסטיבלי הנצחה מפוארים. מצגות ומחזות זמר בכנסי ענק גרנדיוזיים המחישו מעל כל במה כמה מרשימה היתה דמותו המצטנעת. בחברתנו אין מעריצים אמנם כוכבי כדורגל, שביטי אמנות או ידועני מסך, אך הסופרלטיבים מורעפים בשפע על מי שכן נחשב. התחרות על כמות הנצנצים באירועי המגזר למיניהם, חיוביים ככל שיהיו (סיום הש"ס, מסיבת גמר, חתונה של מפורסמים או הילולה של צדיקים), מייצרת מבני קצף נפוחים שבבסיסם – חרדה עמומה מתחושות חוסר ערך.

 

צניעות משחררת וצניעות מתחפשת

מצות הצניעות אמורה להיות חיסון ואף תרופה לנרקיסיזם. הוראתו של הנביא להצניע לכת עם אלוקינו מאפשרת לנפש לסגת מן המרפסת אל החדרים הפנימיים. ענינה העמוק של הצניעות נעוץ ביצירת מרחב רפוי ורגוע שבו מוכן האדם להתפרק משריוני הקשקשים המהבהבים שלו. שם, הרחק מתודעה של נראות וייצוג, הוא אמור להיפתח אל הקריאה הפנימית של חייו, הכוללת גם חולשה ועצבות וחוויות של תלות בבוראו ובסובבים אותו.

מצות הצניעות אמורה להיות חיסון ואף תרופה לנרקיסיזם

באותה שעת השקט צנועה, מתגלה הזדמנות פז לשמוט את סרגל ההמונים הנוקשה ולאמץ קנה מידה בומבסטי פחות, פשוט יותר. אך דא עקא, מול המציאות נדמה שהצניעות הפכה בתוך המגזר לעוד רכיב המפרנס את התרבות הנרקיסיסטית. חובת הלבבות של הצניעות, זו האמורה למתן, לשחרר מטרוף ההשוואות ומבהלת הקריטריונים, זלגה אל תחום חובת האיברים וקבעה לה שם מקום של עריצות. בשמה של הצניעות מפרסם המוסד את הפרמטרים לסינון, לקבלה ולכניסה בשערי המקום הנחשב והנחשק. אל נא תטעו לחשוב – הפאה: באורך המדויק, אורכו של השרוול: נדיב, הצבע: מאופק והגזרה: מאורגנת. אולם לכל אלו הוקדשה שימת לב כה רווית סנטימטרים, עד שאבדה מן הלב הידיעה מי היא הנפש אשר עוטה את כל המחלצות הללו.

לא מזמן, שחה מנהלת של סמינר ברגע של גילוי לב:

באירוע משפחתי כלשהוא, שמעתי תיאורים על חוסר הצניעות של בנות הסמינר בחתונת חברתן, והזדעזעתי מאוד. לאחר כמה דקות הבנתי שלא דיברו על בנות הסמינר שאותו אני מנהלת, והוקל לי עד מאוד. עברו כמה דקות נוספות ומחשבה חדשה טרדה אותי: אם ענין הצניעות של בנות ישראל כה יקר לי, מדוע נרגעתי? אין זאת אלא שמה שיקר ללבי אינו ערך הצניעות, אלא ענין היוקרה של מוסדי, זו הבאה לידי ביטוי חיצוני בנראותן הצנועה של תלמידותי. יחי האוקסימורון.

שיח אמיץ זה הוא דוגמא טובה לריבוי פניו של נרקיס. לעתים הוא נסיך אפנתי מפונק הכורע אל מי האגם, אך פעמים שהוא דווקא אישיות צדקנית, מלומד או עשיר או בעל צדקה וחסד. פנים חיצוניות רבות לו לנרקיס, אך תודעתו – אחת היא: סגידה אל הנראה, נוקשות יתרה, וחוסר יכולת להיות אנושי, חלש, אוהב.

יש לתת את הדעת לבל יהפכו האיסורים החיצוניים וההתוויות האינסופיות לכלי שרת בידיו של הנרקיסיזם

ביקורתי איננה חותרת לפרוק התקנון או להסרה מוחלטת של מנגנוני פיקוח. בני האדם, ומתבגרים בפרט, זקוקים ל"מפרט טכני" על מנת לבסס דרכו את עצמיותם ואת ערכיהם. אולם יש לתת את הדעת לבל יהפכו האיסורים החיצוניים וההתוויות האינסופיות לכלי שרת בידיו של הנרקיסיזם, התובע לו ייצוגיות מדוקדקת על חשבונה של החוויה הנפשית העשירה.

 

צניעות, אהבה, צניעות

אני שבה בזיכרוני אל אחד מן ממשלי הצניעות של הרב בר שאול ז"ל, מן המכוננים של ימי נערותי. גיבור הסיפור הוא צייר, אמן נדיר המתבקש לצייר את יצירת חייו החד פעמית. חדשים ושנים הוא משקיע בה את כל אונו ואז מציע לו אי מי ש"יוציא רישיון מיוחד לתלות את התמונה הנפלאה בראש מגדל השעון המתנשא בהדר באמצע הכיכר המרכזית, וכך יוכלו רבבות תושבים ועוברי אורח לחזות בתמונה ולהתבשם מפלאי יופיה". למשמע הצעת החשיפה צונח הצייר מעולף. כשהוא מקיץ מתדהמתו הנפשית הוא אומר כך: "האמנות אינה רקלמה (פרסומת) זולה, היא תמצית החוויה הפנימית… התמונה הזו היא תמונת אמי, היא האימהות, ואוי לי אם אעשנה הפקר לכל מבט רחוב".[4]

האם נזכה, בתור חברה, להיות עמוד האש המאיר את בשורתה של הצניעות בלבו של שממון נפשי תרבותי?

בתור נערה הבנתי כי המשל הזה קושר צניעות עם כבוד ועם הסתרה. בחשיבה פסיכואנליטית ניתן להבין את המעשה ברובד נוסף, המחבר את הצניעות עם האהבה. האם הנסתרת מייצגת את האהבה, את הקשר החם, את עולם הרגשות העשיר היכול להירקם אך ורק באינטימיות של הירכתיים.

הנרקיסיסט נדחף אל השכבה החיצונית של החיים, אל הכיכר המרכזית ואל המגדל, כי אינו מסוגל לאהבה עמוקה. חרדותיו מפני עולמו הפנימי מחבלות ביכולתו לשהות בצוותא עם עצמו ועם קרוביו. אל מולו מסתמן האדם הצנוע, האיש אשר אינו חושף מכמניו לעין כל, כי האהבה, הממלאת את חדרי לבו, מייתרת את דחף ההחצנה.

האם נזכה, בתור חברה, להיות עמוד האש המאיר את בשורתה של הצניעות בלבו של שממון נפשי תרבותי? או שמא, בכסות מצטדקת, מרובת אינצ'ים למהדרין, נאבד גם אנו את היכולת לרכון פנימה כדי לרוות מים חיים?

 


[1] דניאל אפרתי ויהודה ישראלי, הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן (תל אביב: משרד הבטחון, 2007) 101-99.

[2] אורחות צדיקים, שער הגאוה.

[3] .(Christopher lasch, the culture of narcissism, (New York, Norton and Company, 1978

[4] הרב אלימלך בר שאול, מערכי לב, (ישיבת אור עציון: 1992) עמ' 59.

תמונה Bigstuck

4 תגובות על “נעלמים בחדר המראות

  • קראתי בקריאה ראשונית סקירה על המקור שציינת, כאן: http://postpost.bezalel.ac.il/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A9-%D7%94%D7%99%D7%9B/
    להלן כמה הערות
    א. נראה שהתרבות של היום יותר קשורה למאפיינים של האיד מאשר של הסופר אגו (כלומר לא רק החוקים הנוקשים הפנימיים שולטים בנרקיסיסט אלא בעיקר התאווה למנה נוספת של אהבה וסיפוק, שלמרבה הצער הוא אינו יכול לחוש בהם ולכן מתאווה למנה גדולה יותר של אהבה וסיפוק)
    ב. אם הנרקיסיסט מחפש התחככות בזולת כדי להרגיש גדול (מחפש מראות) ולפצות עצמו על תחושות של חולשה ופגיעות, הרי שהצניעות במובן היהודי-הערכי שלה, אכן מספקת את הפתרון המושלם ע"י החיוב להתבטל כלפי הקב"ה. זה ניכר גם בחברות השונות שבתוך המגזר החרדי: ציבורים מחפשים התחככות פומבית בציבורים אחרים כדי להרגיש שהם בצד של הטובים. אם היו עובדים לשם שמיים, ההתחככות הזו היתה נראית שונה לחלוטין.
    ג. בד"כ לתהליכים חברתיים יש תמיד תהליכים מנוגדים שקורים במקביל, כמו לדוגמה היום מתוך תרבות הסלבריטיז, צמח ז'אנר האינדי. גם בתוך תרבות נרקיסיסטית, יש פרטים שרחוקים מנרקיסיסטיות- בעיקר בני הדור המבוגר אך לא רק, יש הרבה צעירים שמחפשים את האותנטיות ואת הבנייה הפנימית.

  • מאמר יפה.
    אבל תהליכים ומגמות לא קורים רק בעזרת נשים. אי אפשר לדרוש רק בעזרת נשים צניעות בדרך.
    חתונה של מפורסמים, סופרלטיבים, ריבוי אינצ'ים למהדרין, מודעות מפונפנות בעיתון מתחילים לפני שמגיעים לעזרת נשים. צרכנות וביגוד לא סביר הם רק חלק מן הכוון.
    וזה מתחיל מלמעלה. אצל עסקנים ויח"צנים שיושבים במזרח. עזרת נשים היא הד נשי לחגיגות הפרסום ופרסומת.
    .
    את שואלת אם לא תאבדו את היכולת לרכון פנימה? יתכן שאבדתם כבר.

  • מאמר יפהפה.
    אבל בכלל כותרת הדיון קצת לא מובנת לי. הדברים ידועים, וכפי שהמאמר שלך מתאר היטב, שאין קשר בין חרדיות לבין צניעות. כולנו מערביים וחיים בחברת רהב מוחצנת ותחרותית. מכאן שהמונח מעיקרו מוטעה, לא חינוך ל'צניעות' יש כאן כי אם תרבות-גוף מסוימת בגישת רתיעה ממין. זה כל הסיפור. עקב המינוח המוטעה נוצר הדיון כאן, יפה וחשוב כשלעצמו, אבל בל נלך שולל אחר הכותרת המוטעית שבהגדרה העצמית החרדית.

  • מאמר כתוב היטב.
    עם זאת הטיעון המרכזי שלו המבקש לקשור בין העיסוק בצניעות ובין נרקסיזם, קצת מעומעם ולא מפותח.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל