"צניעות" בשיח המקובל נושאת שתי משמעויות קרובות. צניעות בהקשרה הגברי מתייחסת בדרך כלל לאופי של הצטנעות, "והצנע לכת עם אלוהיך". כאשר שומעים על בחור שהוא צנוע, עולה אצלנו תמונה של נער שאינו מתבלט למרות מעלותיו – אדם עניו. לעומת זאת, צניעות בהקשרה הנשי מתייחסת לרוב לנראות של הצניעות. כאשר שומעים על בחורה שהיא צנועה, עולה אצלנו תמונה של נערה המקפידה על כללי כיסוי הגוף המקובלים, אינה קולנית, וכדומה.
שיח הצניעות הנשי המהותי יותר מחבר בין שני המובנים. הוא מדבר על "תכונת הצניעות" ולא על "גדרי הצניעות". הוא מנכיח את צניעותה של רחל, שאול ואסתר[1], רות וקמחית, ומדגיש את שמירת הסוד, את פלך השתיקה, את מעלת האישה הצנועה גם באין רואה, כי זו תכונת נפש פנימית שלה. המכנה המשותף לתפיסות אלה הוא הראיה של הצניעות בתור תכונה פנימית המתבטאת בענווה ובכיסוי.
הצניעות מתחייבת מתוך ההבנה שיש דברים שלא ניתן לראות בעין, וההבטה הישירה תהרוס אותם
להלן אטען כי ישנו מובן עמוק יותר למושג "צניעות". במובן הזה צניעות אינה כיסוי, לא של מעלות תרומיות ולא של הגוף. הצניעות מתחייבת מתוך ההבנה שיש דברים שלא ניתן לראות בעין, וההבטה הישירה תהרוס אותם. ההכרה בערך הצניעות מבחינה בין תפיסת המציאות הדתית, המכירה בקודש, לתפיסת העולם החילונית.
כיסוי והצנעה
רבי הושעיה רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" […] אמון – מכוסה. אמון – מוצנע. […] אמון מכוסה – היאך מה דאת אמר [כמו שנאמר]: "האמונים עלי תולע". אמון מוצנע – היאך מה דאת אמר: "ויהי אומן את הדסה".[2]
ר' הושעיה מבדיל בין דבר מכוסה, כמו אנשים המכוסים בבגדי שני (האמונים עלי תולע), לבין דבר מוצנע, כמו מרדכי שהיה אומן את הדסה מפקידי המלך. מהו ההבדל בין מכוסה למוצנע? ר' צדוק עומד על כך וכותב "כי מכוסה עומד לפנינו, רק שמכוסה, מה שאין כן מוצנע, [ש]צריך לחפש אחריו, שאינו לפנינו כלל".[3]
בעמדנו לשיח אודות "צניעות", חשוב להבחין בין השיח העממי המתייחס לצניעות כאל כיסוי של דבר העומד לפנינו, לבין צניעות המתייחסת לדבר ש"אינו לפנינו כלל"
בעמדנו לשיח אודות "צניעות", חשוב להבחין בין השיח העממי המתייחס לצניעות כאל כיסוי של דבר העומד לפנינו, לבין צניעות המתייחסת לדבר ש"אינו לפנינו כלל". כדי להבין מה משמעותה של הצנעת "מה שאינו לפנינו כלל", נעיין בסוגיה במסכת יומא, העוסקת לכאורה בנושא אחר לגמרי – נראותם של מוטות הנשיאה של ארון העדות (בדי הארון) – ומזכירה כבדרך אגב את צניעותה של האשה.
בספר מלכים מתוארת חנוכת המקדש שבנה שלמה, ובתוך כך מופיע תיאור של הכרובים וארון העדות, ונאמר: "ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה".[4] במסכת יומא תוהה רב יהודה על פרושו של הפסוק: "רב יהודה רמי: כתיב 'ויראו ראשי הבדים' וכתיב 'ולא יראו החוצה' – הא כיצד?". האם הבדים נראים או אינם נראים? עונה על כך הגמרא: "נראין ואין נראין". כיצד דברים יכולים להיראות ולא להיראות? מסבירה הגמרא שהם נראים, אך רק באופן מרומז, מוצנע; הם מכוסים בפרוכת – ולכן אינם נראים, אך הם בולטים ממנה – ולכן אנחנו יכולים לדעת שהם שם:
תניא נמי הכי: ויראו ראשי הבדים. יכול לא יהו זזין ממקומן – תלמוד לומר ויארכו הבדים. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין – תלמוד לומר ולא יראו החוצה. הא כיצד – דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר צרור המר דודי לי בין שדי ילין.[5]
הגמרא מדמה את הרעיון של "נראה ואינו נראה" לצניעותה של אשה. בהקשר זה, ממשיכה הגמרא לעסוק בסוגיית הנראות של הקודש, ומביאה את דברי רב קטינא, המספר על כך ששלש פעמים בשנה היו חושפים את הקודש ומראים אותו לישראל:
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
למרות שהקודש נותר מוצנע במשך כל ימות החול, שלש פעמים בשנה, בזמן המועד כאשר כל ישראל עולים לרגל, היו מגללין להם את הפרוכת ונותנים להם הצצה אל הקשר האינטימי שלהם אל הקודש. גם שם מדמה זאת הגמרא לאינטימיות של איש ואשה. אולם, דעתו של רב חסדא אינה נוחה מכך: כיצד ניתן לחשוף כך את הקודש המוצנע? והלא הוזהרו הלווים במדבר שלא לראות את הכלים לפני הכנסתם לכליהם: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו"?[6]
מתיב רב חסדא: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם.
הקודש אינו מכוסה, אלא מוצנע. הוא בולט מבעד לפרוכת, רומז על קיומו, אך אינו נגלה בפנינו, אלא ברגעים מיוחדים, של אינטימיות
כדי לענות על שאלה זו חוזרת הגמרא אל המשל של צניעות האשה, ועושה הבחנה בין אשה קודם נישואיה – בבית אביה – המצטנעת מבעלה לעתיד, לאשה לאחר נישואיה – בבית חמיה – שאינה צנועה מבעלה. כך גם לגבי הקודש. במדבר – תקופת אהבת הכלולות של ישראל – הוזהרו ישראל להצניע את הקודש. מנגד, בשעת העליה לרגל, כשישראל על אדמתם, ראוי לחשוף את המוצנע, האינטימי, ולגלות את הקודש:
אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה.
מסוגיה זו ניתן ללמוד רבות על משמעות הצניעות. אם נשתמש במושגיו של ר' צדוק, ניתן לומר כי כאן אנו לומדים שצניעות אינה כיסוי פשוט. כיסוי אינו משפיע על הנראות של העצם המכוסה. כאשר אנו מכסים את הרכב, איננו משנים את טיבו של הרכב. אנחנו פשוט רוצים להגן עליו מפגיעה חיצונית. כאשר אנו מכסים את עושרנו, מתוך ענווה, איננו משנים את טבעו של הכסף. אנו פשוט מסתירים מההמון את הידיעה על מידת עושרנו. העושר אינו מוצנע, אלא מכוסה. הוא אינו בבחינת "נראה ואינו נראה", אלא בבחינת "מכוסה", כמו כלי יקר המונח בתוך תיבה פשוטה – "האמונים עלי תולע". ההצנעה, מנגד, מתייחסת למהותו של הדבר המוצנע. היא אומרת משהו על טיבו. ההצנעה יפה למה שאינו לפנינו כלל, שעצמותו היא בבחינת "נראה ואינו נראה". הקודש אינו מכוסה, אלא מוצנע. הוא בולט מבעד לפרוכת, רומז על קיומו, אך אינו נגלה בפנינו, אלא ברגעים מיוחדים של אינטימיות – "ויהי אומן את הדסה".
מדוע אין להביט?
האין אנו יודעים מה מסתתר מאחורי הפרוכת? האיננו יודעים כי ניצבים שם כרובים המעורים זה בזה כחיבת זכר ונקבה? למה לא להסתכל על מה שאנחנו יודעים שנוכח שם? מה יקרה אם נביט? על מה ועל מי בא להגן איסור ההסתכלות?
כלה המצניעה את עצמה מפני אהוב לבה הינה כאומרת: אינני לפניך כלל, שכן בבית אבי הנני, וצריך אתה לחפש אחרי; אינך יודע כלל מה מסתתר מאחורי הפרגוד. חיבת הכלה בבית אביה שונה מהותית מחיבתה בבית אישה, מחיבת זכר ונקבה. בבית אביה משמרת ההצטנעות את החלום, את דמות הכלה האידאית שעמה בחר הארוס להתארס. כל עירוב של תמונה, כל חשיפה, אף אם היא טהורה, תקלקל את הדימוי, את האידאה של הכלה. הצניעות נועדה לשמר את הדימוי, שהגילוי החשוף עלול לבטל.
כל זמן שהכלה רחוקה מדודה, יש לשמור על הדימוי טהור. החשיפה במצב של ריחוק משפילה את הדימוי של הקודש למדרגת שאר מראות שבשוק
כל זמן שהכלה רחוקה מדודה, יש לשמור על הדימוי טהור. החשיפה במצב של ריחוק משפילה את הדימוי של הקודש למדרגת שאר מראות שבשוק. כפי שאומרת הגמרא בהמשך הסוגיה, היא מוזילה את דימוי הקודש:
אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".
אולם, כאשר הכלה בבית חמיה שוב אין מקום להצנעה. החיים המשותפים מאפשרים לחיות את האידאה באופן ממשי, ללא חשש. בתוך חדריו של המלך – "הביאני המלך חדריו" – יש מקום לגילוי טהור של הקודש, גילוי שלא יגרום להוזלת הדימוי. כאשר עולה עם ישראל לרגל ורואה בחוש את הנהגת ה' בעולמו, יש מקום לגלות בפניו את הקודש – "ראו חיבתכם לפני המקום". כאשר הכלה בבית חמיה, בחדריו של חתנה, הגילוי אינו יוצר זילות של הדימוי. היא בביתו.
להשאיר מקום לדמיון
מקורו של איסור ההסתכלות בארון ובכרובים הוא הפסוק: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו". הקב"ה מזהיר את נושאי המשכן שלא יתבוננו בכלי המשכן בשעת כיסוים. ה"אבן עזרא" בסוף חומש שמות מביא דעה הסבורה כי הכהנים היו מכסים את הארון ופניהם אחורנית: "ויש אומרים כי הכהנים מכסים הארון ואין פניהם לנכח הארון".[7] הכהנים היו מחזיקים את הפרוכת והולכים אחורנית על מנת לכסות את הארון והכרובים.
זכורים אנו משחר ההיסטוריה את ההולכים אחורנית לעומת המביטים:
וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו. וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ. ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם, ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו.[8]
התורה מתארת את חם, המסתכל, לעומת שם ויפת ההולכים אחורנית. מדוע ללכת אחורנית? מדוע להסתיר? ממה מפחדים הכהנים? על מה מגנים בני נח בזה שאינם מביטים?
הקודש אינו דבר שיכול להופיע בתמונה או בפסל. האשה היא משהו הרבה מעבר לאובייקט נעים לעין. הרעיונות הגדולים קיימים בדמיון
רעיונות גדולים, כמו הקודש, כמו האשה, כמו האב, קיימים אצלנו בדמיון. הרעיון של האב אינו דבר הגלוי לעין. הקודש אינו דבר שיכול להופיע בתמונה או בפסל. האשה היא משהו הרבה מעבר לאובייקט נעים לעין. הרעיונות הגדולים קיימים בדמיון. אלא שהמימוש של הדמיון מסוכן. הראיה, ההבטה העיוורת, המעורטלת, שאינה משאירה מקום לדמיון, מרוקנת את הרעיון.
שם ויפת הולכים אחורנית. הם אולי ראו פעם את אביהם ללא בגדים, הם יודעים איך נראה אדם מעורטל, אך הם בוחרים שלא לראות את אביהם מתגולל שיכור וערום באהלו. הם בוחרים לשמור את הדימוי של "אב", את כל מה שיש במילה הזאת, ברגש הזה, בטהרתו. הלוויים, הכהנים, יודעים מה מסתתר מאחורי הפרוכת, אבל כאשר הם יראו את הכרובים המעורים, כאשר הם יראו את הקודש, הדימוי של הקודש יאבד ממשמעותו.
בהקשר זה מבואר היטב מה שכתוב במסכת חגיגה על אודות המסתכל בקשת:
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת, דכתיב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'; בנשיא, דכתיב: ונתת מהודך עליו; המסתכל בכהנים – בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש.[9]
בשלשה מפגשים אלו נדרש האדם לעמוד למול כבוד, הוד, ביטוי שם. הכבוד אינו קיים במראה, גם לא ההוד, גם לא "השם". הם קיימים בדמיון. המבט הישיר בקשת, בנשיא, בכהנים, עלול לחלל את הדימוי.
הראיה, ההבטה העיוורת, המעורטלת, שאינה משאירה מקום לדמיון, מרוקנת את הרעיון
"המלך הוא עירום" צועקת המודרניות, אין סיבה לא להסתכל. זה ילדותי. מה שאני רואה הוא מה שיש. צריך להכיר בדחפים, לדעת שהם קיימים ומפעילים אותנו, וכל רצון שלא להתבונן הוא שקר, בריחה מן המציאות, הכחשה, הדחקה. היומרה המדעית/חילונית היא לחשוף את הכל, להביט למציאות בעיניים. אבל היא מרוקנת את האפשרות של הקודש, של משמעות הנמצאת מעבר למראה החושי. האדם הדתי בוחר שלא להסתכל. לא כי הוא אינו יכול; לא כי הוא אינו יודע מה יש שם; אלא כי הוא מאמין שהדימוי גדול מן המראה. המראה מטעה מכיוון שהוא אינו מותיר מקום לדמיון, לרעיון.
האדם הצנוע בוחר שלא להביט, שלא לתת למראה העין לטשטש את מה שצריך להישאר בדימוי. האדם הצנוע מבין לעומק את הכוח של ההבטה, ומתוך הכרה ברורה הוא בוחר שלא לראות, בוחר להצניע, להישאר בעולם דימויים מופשט. האדם הצנוע הוא לא זה המצניע את עצמו, המכסה את גופו או את מעשיו, אלא האדם היודע כי יש דברים שיש בהם יותר מהגלוי לעין. הצניעות מתקיימת בדבר שאינו לפנינו כלל, שעצם המציאות שלו נסתרת. הכבוד, ההוד, השם, הקודש והאשה – כולם מושגים נסתרים, צנועים, "נראים ואינם נראים". הצניעות נועדה כדי לשמר את מה שמעבר לגלוי לעין, להגן על הדימוי. הבוחר להתבונן בכל דבר לאשורו, המצהיר כי הוא "אינו פוחד" להביט לאמת בעיניים, הטוען כי "אין פרות קדושות" ואינו מצניע מאומה, מאבד את עולם הדימויים הטהור, ומאבד את אמונתו במה שמעבר למראה העין.
המוצנע אינו לפנינו כלל. אנו יודעים כי הוא קיים, הוא נמצא בעולם הדימויים שלנו, יש לנו תמונה אידאית שלו, אבל תמיד תמיד אנו מחפשים אחריו
זהו ההבדל בין המכוסה למוצנע, שעליו עמד ר' צדוק. המכוסה נמצא לפנינו, אנו יודעים מה מסתתר מאחורי הכיסוי, אבל אנחנו בוחרים להחביא אותו מעיניים זרות. לעומתו, המוצנע אינו לפנינו כלל. אנו יודעים כי הוא קיים, הוא נמצא בעולם הדימויים שלנו, יש לנו תמונה אידאית שלו, אבל תמיד תמיד אנו מחפשים אחריו. כל כמה שנמצא זהו רק חלק, רק פאה אחת מפאותיו הרבות של הרעיון המלא. זוהי הצניעות, ההישארות בעולם של אידאה מבלי לנסות ולהתבונן בגילוי. הוא עלול לעמעם את האידאה ולפגום בה.
בעת שעם ישראל היה כ"כלה בבית חמיה", או אז מתוך החיבה הרבה בטלות מחיצות הצניעות. הדימוי אינו נפגם יותר מפני הראיה. הראיה אינה של כרובים המעורים זה בזה, אלא "ראו חיבתכם לפני המקום". תחושת החיבה בין העם לבוראו כל כך נוכחת בחיי המעשה, שהראיה אינה הורסת את הדימוי. אדרבא, היא מעצימה אותו. יש יכולת להסתכל נכוחה, לראות את הדבר בעצמו, מבעד למסך של מראה העין.
***
כאשר אנו באים לשיח על חינוך לצניעות, דומני כי אנו חייבים להתחילו מההכרה בכך שיש צורך דתי לבחור שלא להסתכל. האמירה שצריך להסתכל בכל מקום מביאה אל חיי החולין החילוניים חסרי ממד הקדושה.
עם זאת, צריך להיזהר גם ממצב הפוך. ששיח הצניעות לא יהפוך לשיח של כיסוי. בצורת השיח הרווחת במקומותינו נדמה לפעמים כי הצניעות היא חובה הנובעת מהצורך לכסות משהו מגונה. תקנוני בתי הספר ו"פסקי ההלכה" שבחוצות, נראים לעתים כמו "תקנון כיסוי" או "פסק הלכה בעניין כיסוי בנות ישראל", ולא משהו המשקף את מידת הצניעות, שיהיה "נראה ואינו נראה".
ראוי לחתום את הדברים במכתב של הגר"ש וולבה זצ"ל לחתן אשר חשש להפגש עם ארוסתו מחרדה שמא הפגישות יולידו אצלו הרהורים:
ידידי, בדבר הפגישות עם הכלה אינני יודע למה מוכרחים לבוא לידי הרהורים? האם אין בזה טעות בגישה אל הכלה והחתונה? יש להתאמץ לראות בכלה – אדם, ולדבר עמה דברים הראויים לדבר בין שני בני אדם. הן אמת שעתידים לקיים ביחד המצוה הראשונה שבתוה"ק, ואין שום הכרח שעתיד זה יביא לידי הרהורים אסורים כעת! […] אין זאת כי אם הטעות משנות הנעורים הראשונות שהתרגלו לראות בכל דבר שביצה"ר עניין של טומאה, וכל כך השתרש מבט זה בבני תורה הצעירים, עד שאח"כ כאשר ניגשים הם אל חתונתם, נדמה להם כי גם אז בטומאה הם עוסקים אלא שהטומאה הותרה. כמובן, אין לך טעות גדולה מזו! ולדאבוננו גם מחנכים אינם נזהרים בזה.
הרי, שבמקביל לחינוך "לא להסתכל", לא להביט כ"בלע את הקודש", יש לדאוג אף לעולם האידאות. עלינו להשגיח שהאידאה של "אשה" בחברה שלנו תקבל את הצורה הראויה לה ותישמר באמצעות הצניעות, ולא חס וחלילה תושחת על ידה.
[1] בשכר צניעות שהיתה בה ברחל – זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול – זכה ויצאת ממנו אסתר (מגילה יג, ב).
[2] מדרש רבה בראשית, פרשה א, פסקה א.
[3] קומץ המנחה חלק ב, אות ו.
[4] מלכים א ח, ח.
[5] יומא נד, א.
[6] במדבר ד, כ.
[7] אבן עזרא, שמות מ, לה.
[8] בראשית ט, כא-כג.
[9] חגיגה טז, א.
תמונה: Bigstock
אוהה כמה נפלא מופלא וכה עצוב.. שגבר מכתיב את קודי הצניעות, מצווה את האשה הנשלטת על ידו .להזהר. מדבר על המופלא שלו ושלה (בעיקר שלו) ובכך נותן לגיטמציה להמשך ההדרה לאשה. שמרי על צניעותך כי אנחנו הגברים מבינים בצניעות, ואי הגילוי יכול לאפשר ולשרת את המופלא שלנו. ואנחנו הגברים גם אומרים לך שזה טוב להמשיך להחביא את עצמך לא לאפשר לך את חוסר המקום. כה טוב עד שאין לך וגם לנו צורך להבין..
רועי, נראה שאתה בעצם פמיניסטית ממורמרת ובלתי מרוצה מעצמה.
ועדיין- גם לי זה צרם מאוד. היה יותר ראוי שלפחות המאמר הפותח בנושא יכתב ע"י דמות נשית. גם אם הדברים עצמם נכונים, דמות הכותב מעניקה להם הילה של "מה לעזאזל".
אם רק תתנו לנשים לכתוב לכם באתר תרוויחו
מוזמנים לפנות אלי יש לי הרבה תוכן בנושא זה ואחרים..
ממש מעצבן שגברים כותבים על צניעות
מעבר לחוסר צניעות
יש כאן ממש אבסורד!!
גב' חני שלום,
מערכת "צריך עיון" פנתה לעשרות נשים בבקשה לכתוב על הנושא, לחלקן באופן אישי ולחלקן מעל גבי פורומים שונים. לצערנו, למרבה ההפתעה, גם נשים שעיקר עיסוקן הוא חינוך לצניעות סירבו לכתוב על הנושא. מתוך מעט הנשים שהסכימו, פרסמנו שתיים. מערכת "צריך עיון" מעולם לא דחתה מאמר של אדם בגלל מינו, לא בנושא של צניעות ולא באף נושא אחר. התנאים היחידים לכתיבה באתר הם נאמנות לערכיה של החברה החרדית, תוכן איכותי ומעניין וכתיבה ברמה גבוהה.
חודש אב עוד לא הסתיים, ואם את או כל אשה ואיש אחרים יכתבו לנו מאמר מנומק וראוי בנושא צניעות נוכל לפרסמו בתור תגובה חמישית. נשמח כמובן לקבל ממך או מכל איש ואשה אחרים מאמרים נוספים בנושאים שונים, ובלבד שיענו על התנאים הנזכרים למעלה. כתובת הדוא"ל לשליחת מאמרים היא: iyun@iyun.org.il. ניתן ליצור עמנו קשר גם בתיבת "צור קשר" באתר.
בברכה,
מערכת צריך עיון
רועי, ראיתי את תגובתך לפני כה ימים, המחשבה הראשונה שלי הייתה איפה הוא קרא את מה שהוא מתייחס אליו?! זהו בטח אדם עם ליקוי ממשי בהבנת הנקרא. במחשבה שנייה ככל הנראה אתה אדם אינטליגנטי וכנראה אני פיספסתי משהו במאמר, אודה לך באם תאיר את עיני.
מערכת צריך עיון- זה שאינכם מפלים מאמר בשל מין הכותב, זה נפלא. אך זה שאינכם מבינים את הגיחוך בכך שגבר מציע הצעות כיצד לחנך בנות, זה כבר קצת מדאיג.
ריקי, האם זה מגוחך בעינייך שכל התיכונים החרדיים לבנות ("סמינרים" במכבסת המילים החרדית) מנוהלות ונשלטות על ידי גברים בלבד?
המגיבים לא הבינו שהעיון הוא פנימה
צריך עיון – נאמנים לערכיה של החברה החרדית????
מאמר מצוין!!
אני לא מבינה על מה הסער..
כנראה כמה מכם הם נפגעי התקנונים.. או אלה שכתבו אותם.
צאו מהקופסא ותקראו מעבר לקונקרטי.
הצניעות היא הרבה מעבר לאורך החצאית והחולצה הצמודה…וכשאנחנו כאימהות ונשים נשכיל להבין את זה במובן הכי עמוק של ההגדרה -כמו שאלי מנסה להסביר כאן-
בטוחה שהגישה של הבנות שלנו ושלנו כרעיות תהיה טובה יותר, רגועה יותר אמיתית יותר ופחות לוחמנית.
הכותב לא בא להטיף מוסר למין הנשי, הוא בא להאיר באור אחר את נושא הצניעות והוא עשה זאת בטוב טעם.
תעריכו באמת את היותכן נשים ואז גם תקבלו באהבה את מה שזה אומר מבחינת הדת היהודית.
אמת מה נהדר.
המאמר נפלא, מקסים ומעורר השראה.
לכל המתקוממות, זה נראה כמו קטרוג אוטומטי של בנות שהתרגלו להתלונן על גברים שקובעים להן את גדרי הצניעות.
אבל המאמר לא בא לקבוע כללי צניעות לנשים, הוא מדבר על הרעיון המופשט של הצניעות, בצורה שמתאימה גם לגברים וגם לנשים.
כותב המאמר, ישר כוחך!
גם אני הקטן מצטרף לתומכים הנלהבים,
ובכלל, נראה שצריך להתרגל להבדיל בין תוכן תורני (ר' צדוק) לבין דיעה אישית, המקטרגים במקרה הטוב מתווכחים עם הכותב על פרשנותו את דברי ר' צדוק, במקרה הגרוע מזלזלים בר' צדוק ..
ה"ה לגבי גבר כותב – גם משה רבינו היה כידוע זכר, האם נפסול את התורה שתדריך אותנו??, אלא שמשה רבינו אדון הנביאים מביא את דבר ה'! ולכן זה בסדר גמור ושווה לכל נפש גברית ונשית, ולכן כל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש זה בסדר, ואם הדיון יהיה האם פלוני מספיק גדול בשביל לכתוב – תשובתי שניכרים דברי אמת.