צריך עיון > סדר עיון > הישר והנלוז > איש ואשה – זכו

איש ואשה – זכו

מאמר תגובה ל"הישר והנלוז"

צניעות היא ערך חשוב ובסיסי בחינוך, ולו שני אופני ביטוי. האחד רואה בגוף האישה אובייקט מסוכן, ומבקש לנטרל אותו, תוך דיכוי הנשיות וכינון תחושת איום בכל אינטראקציה בין המינים. אופן אחר מתמקד בעולמה הפנימי של האישה, ורואה בצניעות תנועת נפש של חיבור האישה לגופה וביטוי מתאים לנשיותה ברשות הרבים. האופן הראשון עלול ליצור ניכור עמוק בין האישה לבין גופה, ניכור שתוצאותיו לעתים קשות; השני מפתח מודעות לגוף ולנשיות, מעדן את האדם, ומפתח רגישות עדינה לאופני הקיום שלו ושל האחר השרוי בסביבתו.

ח' כסלו תשע"ח

 

בראשית דרכי המקצועית, כאשר נחשפתי לראשונה לנושאים של פגיעה בצנעת הגוף הפרטי, חשתי חוסר נוחות לעסוק בתכנים מעוררי חרדה ופלצות אלה. כדי לברר כיצד ראוי לנהוג בכגון דא פניתי לרב ושאלתי האם לא מסוכן לנפש ולרוח להתפלש בביבי העולם. לשאלתי, פתח המרא דאתרא את מחזור תפילות יום הכיפורים, וביקשני לעיין בקריאת התורה טרם מנחה, זו הנקראת שעה קלה לפני נעילה, בשעה שבה כולנו טהורים ונקיים. פרשה זו אינה עוסקת במעשה מרכבה וגם לא בהתגלות הקודש על הר סיני, אלא מספקת רשימה ארוכה ומפורטת של איסורי עריות – מה לה ולעטופי לבן בשעה הקדושה שבשנה? "אולי," אמר לי הרב, "יודע מחשבות ביום דין, מכיר את יצרנו יותר מאתנו, ומבקש שלא נרמה את עצמנו, יחידים וקהילה, לומר 'שלום עלי נפשי'. דווקא ברגעים הכי טהורים, חייב אדם לתת דין וחשבון אישי וציבורי אף על המבואות היותר מטונפים של קיומו."

בתגובתי אינני מבקשת להאשים או להצדיק; למצוא סיבה זו או אחרת לחושך המלחך באפלת הסדקים. כל ענייני הוא לעורר מחשבה פנימית, ולתת דין וחשבון על האופנים שבהם מחנכת קהילתנו לעניינים של צניעות וקדושה.

דומה כי מצוות הצניעות לענפיה השונים, המיועדת במקורה לייקר כל איש ואישה ולראות בהם יצורים נעלים בעלי נשמה ותוכן, הופכת לעתים למכשיר המתעלם מן הכבוד והיקר האנושי

את דברי אני מבקשת לפתוח במכתב קצר שכתב הרב וולבה לחתן אשר  היה מלא חשש לפני נישואיו. אותו תלמיד חרד מחטא של הרהורים אשר יקדים באופן בודד ומדומיין את מה שאמור להגיע בצוותא עמוקה ומציאותית, רק לאחר מיסוד הקשר בינו לבין כלתו כדת משה וישראל. לחששו ענה הרב וולבה:

ידידי, בדבר פגישות עם הכלה, אינני מבין למה מוכרחים לבוא לידי הרהורים. האם אין בזה טעות בגישה אל הכלה ואל החתונה? יש להתאמץ לראות בכלה אדם ומדברים אתה דברים הראויים לדבר בין שני בני אדם.[1]

בדברי הרב זצוק"ל ניתן לראות דברי הרגעה וגערה גם יחד. ההרגעה, להורות: אל נא תחשוש מן המפגש עם הכלה, הבלתי מוכרת לך עדיין, כמוך היא בדיוק. נראית אמנם זרה, אך אל פחד, עוד רגע קט קרובים תהיו, ברוכים תהיו. והגערה, ללמד: אותו "יצור" הגורם לך לחשש, לרתיעה ולזהירות, הוא בן אנוש כמוך בדיוק, ושם יכונה לו: "אדם". מדוע זה תראה בבת אנוש שנוצרה בצלמך, בדמותך, לעזר כנגדך, דבר מבהיל הקם עליך להחטיאך? אין זאת אלא שבתוכך מקננת תפיסה הרואה באשה כלי זר שנועד לסיפוק צרכים, ולא רעיה, חברה ואחות.

דברים אלה ראויים לעמוד בתשתית הדיון על חינוך לצניעות ועל האופן הנכון לשיח האינטימיות בקהילה החרדית. דומה כי מצוות הצניעות לענפיה השונים, המיועדת במקורה לייקר כל איש ואישה ולראות בהם יצורים נעלים בעלי נשמה ותוכן, הופכת לעתים למכשיר המתעלם מן הכבוד והיקר האנושי, ומרדדת את היחס לאדם לכדי פקעת ביולוגית יצרית ומסוכנת ותו לא.

***

לפני כמה חדשים, אל אוטובוס הומה בני אדם – נשים וגברים, נערות וילדים ועגלות, עלתה מן הדלת האחורית אישה מטופלת בילדים רכים. מפאת הטורח, ביקשה האישה מנערה צנועה וחיננית שתואיל לתקף את כרטיסה אצל הנהג. מכאן החל הכרטיס מסע תלאות ממושך. הנערה הביישנית העבירה אותו לרעותה, וזו לבחורה שעמדה לפניהן. משם נמסר הריבוע הירקרק אל עוד אישה צעירה, אלא שאז הוא נתקל לפתע בחומה בצורה של יצורים זרים – גברים. כל העומדים בקרבת הנהג היו בני-תורה מהודרים בבגדי שחור ולבן ומגבעותיהם על מצחם. אף אחד מהם לא שם לב אל דבר החסד המתגלגל ובא לפתחו, ואף אישה לא העזה לנסות להסב תשומת לב באופן מנומס ואדיב ולבקש בעדינות: "אפשר להעביר את הכרטיס?"

בין כך ובין כך, האמא מאחור נלחצה קלות וביקשה לברר את שלום כרטיסה, ובקו התפר שבין דבוקת הנשים לעזרת הגברים השתררה מבוכה אמתית.

דרשתי את המעשה לגנאי ולשבח גם יחד. לשבח על שום הצניעות, העדינות, המתינות הרכה… ולגנאי על שום שלא רק צניעות ראיתי כאן, כי אם גם רפיסות וחרדה אימתנית מבני המין השני

עקבתי מן הצד ודרשתי את המעשה לגנאי ולשבח גם יחד. לשבח על שום הצניעות, העדינות, המתינות הרכה הנדירה כל כך בעולם עצבני, כוחני, מוחצן ווולגרי זה. ולגנאי על שום שלא רק צניעות ראיתי כאן, כי אם גם רפיסות וחרדה אימתנית מבני המין השני, ריחוק שאין עמו מן הכבוד והאכפתיות אלא מן הבושה והבהלה.

לבסוף נטלתי את הכרטיס, וביקשתי בהרמת קול קלה: האם יוכל אי מי מן העומדים כאן לעשות חסד עם אמא יהודיה? תיכף ומיד נחלצו כמה מן הנוסעים להיות שלוחי מצוה, והכרטיס מילא את ייעודו ושב אל מקומו בשלום.

האם זוהי הצניעות האידאלית? האם זהו האופן שבו אמורות בנותינו להבין את מהותה ועניינה? יש שיאמרו – דווקא ריחוק זה יביא לשמירת תומתן של בנותינו ולהרחקתן מן הכיעור ומן הדומה לו. אך לטעמי מחזה שכזה אינו משדר חוזק כי אם חולשה גדולה. חולשה וניתוק של הבנות מעצמן ומן העולם.

 

צניעות מכווצת וצניעות מרחיבה

חינוך לצניעות יכול לנבוע מתוך מוטיבציות שונות ולהתנהל בסגנונות מגוונים. על השוני בין האופנים למדתי ממחקרים שערכו נשים שומרות מצוות, שאינן שייכות למגזרנו. הן, בתור אורחות לרגע, התבוננו מבחוץ פנימה ואפיינו, כל אחת בדרכה, את הלך הרוח השורה על שיח "כל כבודה בת מלך פנימה" הנהוג אצלנו.

את המחקר הראשון ערכה חוקרת התקשורת ד"ר רבקה נריה בן-שחר. היא סרקה מאות רבות של מדורי נשים שהתפרסמו בין השנים 1989-1960 בעיתונים "המודיע" ו"יתד נאמן". לדבריה, המוטיבציה של מסרי הצניעות העולים מהם, היא לבדל ולבצר את חומות הקהילה החרדית מפני אווירת ההפקרות החילונית. האופן שבו נעשה הדבר הוא שימוש במוטיבים של הפחדה ואיומים (חוסר צניעות מקדם אסונות), וציות לסמכות עליונה של רבנים.[2]

המחקר השני נערך על ידי ד"ר ליה זילר. היא קיבלה את רשותו של מנהל סמינר נחשב בירושלים להשתתף בשיעורי הצניעות במשך שנה שלמה כתלמידה מן המניין, ושם הקשיבה למסרים המועברים לבנות. בנוסף לכך ראיינה עשרות תלמידות, בנות בית יעקב, על חווית הצניעות בחייהן. ממצאיה שונים בתכלית השינוי מאלו של בן-שחר. היא גילתה ששיעורי הצניעות היו מלאים ביצירתיות נשית. ששיח הצניעות הועתק מן הציר החברתי המבדל – אנחנו והם, נשים מול גברים, חילונים מול חרדים – אל הציר האישי – אני בעמידה מול אלוקי. זילר עומדת על כך שהעיסוק בצניעות נקשר אצל רבות מן התלמידות עם פנימיות, עם עבודת מידות ועם חוויות של קיום מלא משמעות וערך. עוד היא מוסיפה לתאר ולאפיין את האופן הפרשני היצירתי שבו השתמשו המורות במובאות מן המקורות על מנת לפתח דיון ולענות לשאלותיהן של תלמידות.[3]

 האם זוכות אנו לפתח בבנותינו "צניעות מרחיבה" או שמא אנו נוטעות בהן פחד מצמית מפני גופן, מפני תחושותיהן מלאות החיים ומפני כל אינטראקציה בין המינים?

דומני כי שני מחקרים אלה מאפיינים את צורות השיח הבולטות במגזרנו. הסגנון הראשון, שאותו זיהתה בן-שחר בעיתונים (אם כי, להתרשמותי, העיסוק בנושא זה בעיתונות פחת לאחרונה), הוא שיח הרואה באישה ובגופה אובייקט מסוכן ורב כוח, שיש להישמר מפניו, לכסותו ולהצניעו, על מנת שלא יגרום לנזקים ולחטא. שיח כזה, המשתמש בעיקר בגורמי סמכות עליונים, עלול לקדם מצבים של פגיעות, של ניתוק הנערה מגופה, של ציות עיוור לדמויות סמכות המתחזות ליודעות כל ומשתמשות בכוחן כדי לפגוע. חינוך מסוג זה מוביל למה שאני מכנה "צניעות מכווצת".

השיח השני, שעליו מדברת זילר, הוא רך ופתוח. הוא מוכוון אל הבניין האישי ואינו עסוק בסכנותיו של הגוף המחטיא כי אם בהזדמנות לבנית הקומה הרוחנית; יש בו חרות ויצירתיות והזמנה ללכת בדרך פנימית של אתגרים והתפתחות. השיח הזה אינו מנתק את הנערה מגופה, הוא מנתב את העיסוק האנושי של האדם ביצריו, בעצמו, למקום של עמידה מול האלוקים.

מחקרים מתחום הפסיכולוגיה מורים בברור שנערות בחברות שומרות מסורת מקבלות במבחנים של דימוי עצמי ציונים גבוהים יותר מאשר בנות גילן בחברות מתירניות יותר. בחברות המתירניות נאלצות הנערות להתמודד עם דרישות חברתיות מלחיצות הנשענות על עיסוק אובססיבי ומוחצן בגוף.[4] בתוך עולם זה, עולם שבו מולכת תרבות הריאליטי ומסכים מהבהבים את המדומיין והשטחי, חינוך לצניעות נשית המפנה את המודעות פנימה במקום החוצה, הוא בשורה של ממש.

שומה עלינו הנשים להיות מודעות היטב לתפקידנו ולשאול תמיד, האם משכילות אנו ללמד לנו ולבנותינו צניעות שיש עמה בשורה. האם זוכות אנו לפתח בבנותינו "צניעות מרחיבה" או שמא אנו נוטעות בהן פחד מצמית מפני גופן , מפני תחושותיהן מלאות החיים ומפני כל אינטראקציה בין המינים.

 

צניעות היא מודעות

"צניעות – היא מודעות". סלוגן זה, פרי פיתוחה של קולגה למקצוע, מלמד שרק אישה המודעת לעצמה בכל הרבדים – פיזית ונפשית, רוחנית וחברתית, תוכל להתנהל נכון במערכות יחסים בין-אישיות. היא תדע לומר "לא" נחרץ ופסקני ולשים גבול אישי חזק מול ניסיונות של חילול או פלישה. החינוך לצניעות אינו הדחקה וביטול של הגוף ושל הנשיות, אלא אדרבה, מודעות אליהם, המאפשרת לאשה להבין את נשיותה ואת ההשפעה שיש לה על עצמה ועל סביבתה. אלא שלפעמים אני תוהה: האם שיח הצניעות במקומותינו מקדם מודעות על כל רבדיה או מייצר דווקא נתק ופיצול בין הגוף, הנפש והרוח?

אם נרצה שהחינוך לצניעות יעצים את בנותינו ולא יטיל עליהן צל ויהפוך את נשיותן למאיימת, על עצמן ועל סביבתן, עלינו לעודד מודעות של האישה לגופה ולנשיותה

אם נרצה שהחינוך לצניעות יעצים את בנותינו ולא יטיל עליהן צל ויהפוך את נשיותן למאיימת, על עצמן ועל סביבתן, עלינו לעודד מודעות של האישה לגופה ולנשיותה. על החינוך לצניעות להשתלב בתוך מערכת ערכים של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו גם יחד. עלינו לטעת בהן את ההבנה שכולנו דומים אך גם שונים. שכל איש מאתנו רוצה לעיתים להשתלט על המרחב, לחמוס לעצמו תשומת לב, כוח ומעמד. ובדיוק בצמתים הללו מלמדת אותנו התורה את מלאכת הצמצום וההצטנעות. לא רק בהקשר המיני-יצרי נדרשת צניעות, בכל זירת מפגשים עם האחר יש מקום למידה זו. הנטייה להשתלט על המרחב בניסיון לגרום לשני להתבונן במה שאינו שייך לו  נובעת בדיוק מחוסר מודעות או התעלמות מהאופן שבו  נחווה אדם במגעו עם רעהו (חוויה שיש בה גם מן הרכיב מיני, אך לא רק ממנו).

חינוך לצניעות אמור לגדל נערות ונשים, כמו גם בחורים וגברים, האמונים על כבוד לזולת, על מתינות ופנימיות, על ראית הגוף כחלק מפסיפס אנושי גדול שיש לפעול בתוכו וממנו, במחשבה על ייחודו של כל אחד ועל צרכיו ועולמו. נערה צנועה תבקש לעצמה התפתחות פנימית. היא תחפש לדעת את קונה דרך עשיה מבורכת עם העולם ולמענו ולא מולו ונגדו.

צניעות אמורה לייצר עין טובה ורגישות לזולת, אהבת האמת ובקשת הטוב. היא אמורה לצעוד שלובת זרוע עם ענווה, מאור פנים והכרה באחר.  מדוע אם כן נראה לעיתים כי המילה "צניעות" נקשרת בחברה אך ורק אל סנטימטרים מדודים ומכפלות מסורגלות?. החינוך לצניעות, אסור לו שיתמצה בהנחיות מפורטות על אורכו של השיער ובבקשת רחמים על הגברים אשר אינם עומדים בפיתוי. הוא חייב למקם את היצריות בתוך הקשר חיובי ובריא, הנותן תפקיד לאשה ומעצים את נשיותה. הוא מתבקש לכלול בתוכו נשמה, רוח וערך ולא רק מחשבה על מיניות הרסנית.

 

הגוף אינו "כלי"

כבר הורונו חז"ל "גזל ועריות – נפשו [של אדם] מחמדתן."[5] חמדנות זו מבקשת להפוך את בני האנוש לאובייקטים שמישים, תמורת ראייתם כבני מעלה שנוצרו בצלם. נטייה זו היא חמקמקה ובעלת תחפושות. קל מאוד לגלות אותה על גבי פרסומות תאבות בצע, או בנפשם המעוותת של פוגעים וסוטים מכל סוג. קשה יותר לזהות אותה במהדורתה הצדקנית והחסודה המרדדת את צנעת האישה אל מונחים מגושמים בלבד – גודל, צורה, צבע וקימור. צניעות מתבטאת גם בלבוש, בתנועה ובדיבור, אך היא בראש ובראשונה מידה בנפש, מדרגה נאצלת, רוח האמורה לנשב בחדרי הלב הנסתרים כמו גם במבואות הרחוב הפתוח.

האם כל מובאה מן המקורות ראוי לה שתתפרט באזני מתבגרות תמימות? הרב וולדנברג זצ"ל בעל ה"ציץ אליעזר" כבר קרא לתת את הדעת לרוח הזמן והמקום בבואנו לפסוק הלכה בענייני צניעות ולהשתמש בה בשיקול דעת בשום לב לאופי הזמן והמקום.[6] לא כל אמירה שנאמרה לפני מאות בשנים על דרכי ההנהגה המומלצות לנשות ישראל יכולה להתפרש ככתבה וכלשונה גם בימינו. רוח הדברים חייבת להישמר, אולם דרכי הביטוי והשיח שומה עליהם להתעצב בהתאם לשפת המקום ולמנהגו.

אני מסכימה בהחלט עם הצורך האמתי לגדל ולחנך את בנותינו לזהירות ולשמירה על גופן. אולם חינוך זה, חייב לעבור בשדות של כבוד אמתי לנשיותה של האישה

פעמים רבות, בעקבות מעשי הזוועה המתפרסמים במחוזותינו, נזעקות נשות חינוך בקריאה להידוק חומות הצניעות ולביסוס מסרי ההשגחה. אני מסכימה בהחלט עם הצורך האמתי לגדל ולחנך את בנותינו לזהירות ולשמירה על גופן. אולם חינוך זה, חייב לעבור בשדות של כבוד אמתי לנשיותה של האישה. נערה המקבלת מסרים שגופה הנו סכנה לחטא ופוטנציאל לעברה, לומדת לנתק את עצמה מגופה, לחוות את רגשות נעוריה כהרסניים ומכלים. דווקא חינוך זה מאפשר לעתים ניצול, המתאפיין בפיצול בין חומר לרוח, בשימוש ברגשות בושה ואשמה על מנת לשמר את ההכחשה ואת הסודיות. הפריצות הפורעת כמו גם ההכחשה המתעלמת – שתיהן הופכות בסופו של דבר את האיש והאישה לבובות ממוכנות בעולם שניטלה ממנו הבחירה. צניעות היא קריאה לשמור על הגוף ולכבד אותו, ומתוך כך לראות אף באחר את כבוד הניצוץ הא-לוהי שבקרבו, ומשם, ורק משם  לייסד מערכת יחסים הנקראת: "קדושה".

אינני קוראת לשיח משוחרר מכל רסן, ואף לא לביטול תקנונים המסייעים בשמירה על סדר טוב, על משמעת ועל חוק מארגן. בקשתי היא להרחיב את יריעת הצניעות, לראות בעיסוק בה מצוה הבאה לעדן את האדם, לפתח רגישות מתחשבת באופני הקיום שלו ושל האחר השרוי בסביבתו. לפלס, בלא בהלה ובלא היסטריה, מתוך הנטייה היצרית, הטבועה בכולנו, שביל סלול, דק, המוביל אל מעיינות הדעת והמודעות, אל המקום אשר בו "ואת צנועים – חכמה".[7]

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] הרב שלמה וולבה, קובץ אגרות ומכתבים, אגרת שח.

[2] רבקה נריה בן-שחר, "טקסטים בנושא צניעות שהופיעו במדורי הנשים בעיתונות החרדית בשנים 1989-1960: מאפיינים מוטיביים ורטוריים", בתוך מגדר בישראל, בעריכת מרגלית שילה וגדעון כץ (באר שבע: מכון בן גוריון, 2011). 622-580.

[3] ליה זילר-טרגין,"צניעות – למען השם, נשים חרדיות מפרשות מחדש את תחום הצניעות" בתוך מגמות, כתב עת בינתחומי במדעי החברה (ירושלים: מכון הנרייטה סאלד, 2014) כרך מ"ט, גיליון 4. 691-688.

[4] "הפסיכולוגיה של כיסוי ראש לנשים", פסיכולוגיה עברית, נדלה  ב-20-11-14 מ- http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1476

[5] מסכת חגיגה, י"א, ב.

[6]  ראו הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר, חלק ט' סימן נ'.

[7] משלי, י"א, ב.

14 תגובות על “איש ואשה – זכו

  • ולשם המחשת הטיעון לא פורסמה תמונה של כתובת המאמר.

  • מאמר מכונן אודות הצניעות והנחלתה.
    עם זאת, הניצול של הפוגעים מנצל לא רק את העדר הפנמת הכבוד הנכון לנשיותה, הוא מנצל את מעמדו של הגבר התורני בקהילה/משפחה, מנצל נזקקות וחולשה, מנצל צורך של האשה/נערה בתלות ובוחר את טרפו בחושי הצייד המחודדים שלו.

    תודה מקרב לב לגב' ליכט על פרסום מאמר כה חשוב, כה בהיר, וכה מקרב לעבודת ה'.

    • מאמר מאד נכון וחכם. חבל שהכותבת לא הפנתה אותו בעיקר (!) לגברים. שהרי הם-הם היוצרים את ההיסטריה ממחצית אוכלוסיית העולם. היכן החינוך המעולה עליו נכתב כאן – אצלם ? ראוי לה לכותבת לחדד את גישתה ותפיסותיה החכמות ( באמת ! ) למחנכי הבנים והנערים שיבינו שלהם יש בעיה , וכי האישה היא אדם כמוהם וראויה לכבוד מצידם ולא לזעקות בסגנון "געוואלד !! אשה !! "

  • הכותבת ממשיכה, לצערי את שיח החרשים שמתחולל בדיון זה.
    יהיו שיתלו זאת באופיו המרומז של השיח, רמזים על 'התנהגות בלתי הולמת', מבלי פירוט טכני וענייני ברחל בתך הקטנה של הסטייה\ האירוע אותו נדרשים לבקר, יוצרים בהכרח שיח חרשים.
    לדעתי, מדובר במשהו עמוק יותר שמשתקף בשני הדברים: הן בערפול הדוגמאות והמקרים, והן בערבובם לכדי בעיה או פתרון יחיד.
    החברה החרדית, ככל חברה שמרנית בעולם המערבי, מתעסקת בכל ענייני המין, הלגיטימיים, האסורים הלכתית, והאסורים חוקית בצורה צנועה.
    הגדרת 'צנועה' לצורך זה, הוא עיסוק שקט, דיסקרטי, ואישי של סמכות טיפולית או תורנית אל מול האדם הפרטי.
    פתיחת סכר זה – במידה מסוימת – בדיון החשוב כאן באתר, יצר בליל של רעיונות והגיגים הנזרקים ומכובסים בד בבד ומסווגים משום מה כ'תגובות' למאמר הראשון.
    הצעתי למערכת צריך עיון: מאמר מסכם, מתואם עם הכותבים שלוקח בחשבון את שלל הנושאים שנידונו כעת, וכורכם לכדי יצירת דיון מעורר מחשבה, ולא שיח מבולבל ומבלבל של מגוון דעות ותתי נושאים.

    נ.ב. אין ולא היה כוונה באמור משום זלזול בכותבים הנכבדים. אדרבה, מדובר בהצעה אשר תיתן לכל הכותבים את מקומם הראוי.

  • אולי יקראו למאמר המסכם – סיכום אוסף מאמרים בענייני מגדר שאינם באים לביטוי בשום במה חרדית אחרת.

    במלים אחרות, הסבה שכל כותב פונה לכיוונו היא כי סוף סוף מישהו מאפשר לכתוב, ומגוון נושאים שחיכו לפרוץ צפים.

    כל עוד החרדיות תנהג כבת יענה, היא תצטרך כנראה קיבה של ברזל.

  • מאמר מצוין

  • מאמר מדהים, כל כך חכם! ליכט צריכה להרצות בפני נערות ונשים!

  • מאמר המביא ביטוי רעיוני ומעשי לאשר חושבות רבות מאתנו בשנים האחרונות לאור ההקצנה ההרסנית בנושא הצניעות שלא מניבה דבר.
    הצורך שלנו בחיבור לעצמנו בצורה חיובית יוביל לצניעות אמתית.
    תודה ששזרת כל כך יפה מילים ומחשבות ומעשים בצורה ברורה ומדויקת.
    ולואי ונזכה להפנים

  • וכמו שמגיבות בנות חרדיות, בחורות וגם נשים בשנים האחרונות:
    רק אל תדברו איתנו על צניעות!!
    כל כנס לנשים בשנים האחרונות גם אם הוא מכונה במילים המכובסות ביותר בסופו של דבר המסה המרכזית שבו תהיה צניעות! בצורה המאוסה ביותר שלה: גרביים כהות, חצאיות ארוכות, חולצות רחבות…
    אני לגמרי בעד צניעות, אבל הדחיסה של המסרים, האיומים הנסתרים והגלויים, והאשמות הבלתי פוסקות, נמאסו!!!
    דברו על יופי פנימי, על אמונה, על אהבה, על מיצוי עצמי, על חיבור בין אדם לאלוקיו, על אהבת הרע, על פרחים, על עצים, ועל יופי השמיים..
    עם הראש והלב יהיה מלא ביופי, בתוכן, ובאמת – הצניעות תבוא מאליה!!
    אחת שלבושה בצניעות (ברמה המקובלת היום בסמינרים איכותיים)

  • אני ממש לא קיצוני בחומרות, אבל לדעתי במאמר הזה עירוב של הרבה דברים חלקם נכונים חלקם לא נכונים בתוספת פרשנויות אישיות של כותבת המאמר לציטוטים של גדולי ישראל, לדעתי כל התיאורים בכתבה נובעים בעיקר מסיבה אחת שתכף אפרט ולא בגלל חינוך שלילי ויצירת תחושה שהבנות הם חטא ועוד כל מיני שטויות שנאמרו פה, לדעתי העיניין הוא פשוט שכיון שבמגזר החרדי יש הפרדה מובנת בין המינים כבר מגיל קטן נוצר לכל ילד וילדה בראש הבנה שאין לערב בין המינים וגם אם הוא לא מבין בדיוק למה ומה ההבדל ביניהם את הנקודה הזאת הוא קולט הם פה ואנחנו שם וזה בונה סוג של חומה והתבדלות משני הצדדים, שהרי רוב רוב רוב המגזר לא נותן לילדיו שיעור בדיני הרחקה מן המין השני ומפרט לו מה אסור ומה מותר זה נוצר בראש של כול ילד וילדה בהבנה עצמית מכורח המציאות, ועוד נקודה אחת גוף האישה הוא גם גורם מחטיא כן כן מחטיא ולא אני אומר את זה זה כתוב בראשונים ובאחרונים ובתלמוד אבל וזה העיקר כל זה בתנאי שהיא לא הולכת ומתנהגת בצניעות, ולכן חינוך לצניעות ע"י אמירה שחוסר צניעות הוא גורם מחטיא הוא ראוי ונכון ואין בזה שום התנתקות ודימוי עצמי מעוות,

    • תגובה לישראל:
      גוף האשה אינו "גורם מחטיא", כשם שגוף הגבר אינו "גורם חוטא", הכל עניין של אופן השימוש.
      ואני מסכימה עם דברי הכותבת שחיבור האשה אל גופה בצורה מונחית ובריאה ייתן לה כלים לצניעות אמיתית, וכן אצל האיש.

  • לפי התגובות כאן, יש במאמר רעיון חדש, זה מאוד מפתיע אותי כי הדברים פשוטים ביותר לכל מי שלמד על מצוות צניעות במקורות שלנו (לא המקורות ההלכתיים, אלא המחשבתיים). לפי המחקר של ליה זילר-טרגין גם בנות בית יעקב הבינו בצורה פשוטה שזוהי מצוות צניעות.
    מדוע כאן בתגובות נשמע שזוהי מחשבה חדשנית?

  • הוזכרה כאן הד"ר רבקה נריה בן שחר. אני שונא טיעונים לגופו של אדם. אבל היתה לי הזדמנות להשתכנע, שהנ"ל מורעלת מהנושא בגלל שהוריה התגרשו בגלל שאביה נשאר דתי לאומי ואמה פנתה לחרדיות. לכן המחקרים שלה מונעים מהרצון לנקום בחרדים

  • מאמר נדיר שקורא להקנות גם את הרוח הפנימית של מצוות הצניעות, ולא לצמצם אותה רק לאורכים וצבע (שגם חשובים).

    הכותבת לא מתייחסת לדרך החינוך אצל גברים. איך להעביר גם להם את התוכן הפנימי של המצוה הזאת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל