צריך עיון > סדר עיון > "לברית הבט" > הורנו דרך תשובה

הורנו דרך תשובה

מאמר תגובה ל""לברית הבט""

בעלי התשובה נמצאים היום בעיצומו של תהליך התבגרות שבו הם מבררים לעצמם את זהותם הייחודית. הימים שבהם היו מוכרחים להיות קשורים לאיזו ספינת-אם חלפו לבלי שוב. כיום עליהם לברר דרך לעצמם. בעולם היהודי יש לבעלי התשובה אופי ותפקיד ייחודיים. הם משמשים גשר בין התורה לעולם המעשה, בין דתיים וחילוניים, ובין רבנים לאתגרי הזמן. יתכן שיש להם גם משהו להציע לבני הישיבות היוצאים אל עולם העבודה בלי כלים מתאימים לעמוד באתגריו.

יב' אלול תשע"ז

נהניתי מאוד ממאמרה של הגב' מורן נגיד "לברית הבט", שכן דבריה מתארים היטב את מערכת היחסים בין החברה החרדית לחלק הארי של בעלי התשובה מראשיתה ועד לימינו. במאמרה היא מתארת את תהליך החלשות הקשר של בעלי התשובה למגזר החרדי. תהליך זה, של ניסיונות היטמעות ראשוניים והתפתחות תודעת קיום עצמאית בשלבים מאוחרים, אינו מיוחד למגזר הליטאי, שהוביל את עולם הקירוב בארץ בשנות ה-70. ניתן לזהות תהליך דומה גם במגזרים אחרים, כמו החצרות החסידיות, שבהן בעלי התשובה היו נדירים, ואפילו בברסלב הישנה, הקטנה והמקורית. להפתעתי, גילתי לאחרונה כי תהליך דומה התרחש גם במגזר הדתי-לאומי של פעם.

והנה, המקום שבו סיימה הגב' נגיד, בתקוה שבעלי תשובה יישארו תא מרכזי בלבה של החרדיות, נראה לי, במצב הנוכחי, כחלום לא רלוונטי

והנה, המקום שבו סיימה הגב' נגיד, בתקוה שבעלי תשובה יישארו תא מרכזי בלבה של החרדיות, נראה לי, במצב הנוכחי, כחלום לא רלוונטי. אם ישנם דיבורים כאלה, הרי הם דיבורים, שריח ה"חינוך המיוחד" הטיפולי, או האינטרסנטיות הפוליטית-מגזרית, נודף מהם. לדעתי הרכבת נסעה הלאה, ולכן, אם יורשה לי, אבקש להמשיך ממקום שבו סיימה הגב' נגיד ולדבר על  לאן נראה שאנו הולכים והאם יתכן שיהיו בעתיד נקודות השקה כלשהן בין העולמות. אבקש להציע את דברי בתור תובנות העולות מתוך המסע האישי שאני עובר במשך השנים האחרונות, גם אם אינן נסמכות על מחקר מדעי מדוקדק.

אקדים ואומר, כי כאשר אני מדבר על "תהליך", הרי שיתכן כי מדובר לעת עתה רק ב"מגמה", כזו המתבטאת בקבוצות קטנות, בתופעה שלא הכל מכירים ובוודאי שלא מוקירים. אלא שלדעתי זוהי תופעה מתפתחת וגדלה, שעתידה להפוך למוכרת לכל. בעבר, בעולם ההוא, היינו נוהגים לומר, שמה שקורה בבוהמה התל-אביבית, יקרה לציבור כולו בעוד עשר שנים. כך גם כאן, התהליך שעליו אדבר אולי נראה מצומצם היום, אך אני צופה כי הוא יתרחב לכלל ציבור בעלי התשובה.

חלפו השנים והתרבו בעלי התשובה שערקו מהמגזרים השונים, מאונס או מרצון, ואליהם מצטרפים רבבות בעלי תשובה חדשים, שכלל לא תכננו לעלות על אחת הרכבות הקיימות

כוונתי לתהליך העצמאות של בעלי התשובה, אשר התחיל כשבעלי התשובה השתחררו מההרגשה שהם חייבים להשתייך למגזר קיים מסוים, מכל אותן סיבות שתיארה הגב' נגיד; השתחררו מהמבט שאפיין את תחילת עולם התשובה, כי בעלי התשובה נמצאים בתחילת דרכם בסוג של בקו"מ (בסיס קליטה ומיון) גדול, שלאחריו מופנים החיילים לחיילות הקיימים. משל נמצאים הם בתחנת רכבת גדולה, שאף אחד אינו נשאר בה, כל אחד עולה על רכבת קיימת. לכן כל בעל תשובה היה אמור למצוא תוך זמן קצר "אמא" מגזרית קיימת, ובא לציון גואל. והנה, חלפו השנים והתרבו בעלי התשובה שערקו מהמגזרים השונים, מאונס או מרצון (ואין כאן המקום להעלות ולמחזר את כל הסוגיה), ואליהם מצטרפים רבבות בעלי תשובה חדשים, שכלל לא תכננו לעלות על אחת הרכבות הקיימות.

כמובן, ישנם רבים שמצאו את מקומם בחברה החרדית ובנו שם בתים לתפארת, וישנם שמנסים עדיין לעשות זאת. ישנם גם אלה המכחישים את השינוי בתנועת התשובה, וישנם אחרים הקובעים גבולות וטוענים, כי בעלי תשובה שאינם מצטרפים לעולם החרדי אינם ראויים להיקרא "בעלי תשובה". הקריטריון הקובע מבחינתם לזכות בתואר האמור, הוא מידת ההתאמה למודל "בעל התשובה" של פעם. לכך עוזרת התקשורת החרדית, אשר מדי פעם מעלה את נושא בעלי התשובה, בדרך של מחזור הסיפורים המרגשים של אז, על הפתיחות הנפלאה שבו קיבל הציבור החרדי את בעלי התשובה וה"הפי אנד" שבו הם הפכו ל"ממש חרדים", מאושרים ומרוצים. נראה כאילו מבחינתם "הוקפא" עולם התשובה לפני עשרים שנים ונשאר כך – חמוד, מלבלב, הכל בו טוב, לשמחת לבם של הקוראים. אולם תמונת מצב זו מצמצמת את עולם התשובה לעשירית או פחות מגודלו האמתי ומפספסת את מה שקורה במציאות בשטח. ובעיקר, היא מפספסת את התופעה המרתקת שאתאר להלן.

***

ובכן, לאחר שנים רבות של ניסיונות היטמעות במגזרים אחרים, החל תהליך שבו בעלי התשובה (הוותיקים שערקו או החדשים שלא התחילו) נוטלים את האחריות לחייהם. אחריות זו באה לידי ביטוי בעימות ישיר עם סוגית הזהות החדשה, עיסוק בלתי מתווך בצמיחה הרוחנית-דתית שלהם וחקירה נוקבת אודות המקום שלהם בחברה ובעם ישראל. הייתי אומר כי עולם התשובה התבגר, בעל כורחו או מרצונו, ומעתה הוא מתחיל הרפתקה חדשה של בניה וצמיחה עצמית.

לתהליך ההתבגרות הטבעי, עזר, כמובן, המהלך הפוסט-מודרני האינדיווידואלי שחלף על העולם כולו. כמו כן, התקשורת שהפכה את כל המידע לנגיש, כולל את לימודי היהדות השונים, תרמה גם לעצמאות בעלי התשובה. באשר האדם המתעניין ביהדות אינו צריך לאחרים אשר ילמדו אותו תורה, הוא נהיה עצמאי יותר.

ככל תהליך התבגרות, גם תהליך זה כולל בתוכו התנתקות מה"הורים", הרבה "פצעי בגרות", קצת "הפקרות" והתחלה של חיפוש זהות עצמית

והנה, ככל תהליך התבגרות, גם תהליך זה כולל בתוכו התנתקות מה"הורים", הרבה "פצעי בגרות", קצת "הפקרות" והתחלה של חיפוש זהות עצמית. זאת כאשר ה"הורים" ושאר המבוגרים (רבני הקירוב של פעם), ובמיוחד חסידי דוקטרינת ההיטמעות הישנה, מלווים אותם בנבואות זעם וצופים קטסטרופות נוראות להם עצמם וכל שכן לילדיהם. למען האמת, גם אנחנו, בעלי התשובה הוותיקים, שמנסים להישאר כנים ואובייקטיביים, מסתפקים, מתלבטים, ומקווים שהכל יעבור בשלום. אולם, לרובנו ברור כי אין דרך חזרה – המציאות בעולם התשובה הרחב השתנתה ויש להמשיך הלאה.

לחלק מבעלי התשובה הוותיקים זוהי חוויה מכוננת – להפנים כי הם כבר "ילדים גדולים" ואחראים למעשיהם. דבר זה פותח פתח למבט אחר על עצמם, לחזור ולגלות את התוכן הייחודי שלהם – ניסיון חיים, כישורים וכישרונות ויכולות בלתי מבוטלים. מי שניהל חברות ענק, הוליך פלוגות מבצעיות בלבנון, "המציא את האטום" וגילה תרופה למחלה אנושה, מתחיל לחשוב שאולי הוא מסוגל גם להיות אחראי על חייו.

היבט חשוב נוסף של תהליך ההתבגרות, הוא שבעלי התשובה של היום אינם "מתכתבים" כל הזמן עם העולם החרדי על כל מגזריו. זאת אומרת, הם מתנהלים ללא בחינה מתמדת, מה אומרים החרדים, מה תהיה תגובתם לפעולות רגישות ואיך הם היו עושים, מתנהגים ופועלים בסיטואציה זו או אחרת. ובעיקר, הם אינם מרגישים צורך לתת דין וחשבון לעולם החרדי.

נסכם ונאמר כי ככלל, בעלי התשובה הפכו כיום לעצמאיים יותר, בעלי בחירה יותר; תהליך התשובה הפך להיות מתון, מורכב ואינדיווידואלי, והמושכות נשארות בידיהם לטוב ולמוטב.

 

להיות "דתי פרילנסר"

שאלו את מאיר בנאי ז"ל "מאיזה ז'אנר דתי אתה?" ומאיר ענה: "אני פרילנסר, כל החלוקות האלה, זה נגמר, פאסה". היו כאלה שלקחו את זה והפכו אותו למונח 'דתי פרילנסר' שפירושו 'דתי לא במשרה מלאה, אלא לוקח מה שבא לי'. הרב עופר גיסין הסביר: 'זה מאוד פשוט. מאיר ראה את החזרה בתשובה כעניין אישי של בחירה אמונית. מנותק מכל קשר מגזרי, חברתי, פוליטי. ולכן, הוא לא הרגיש מחויב לאף מגזר, הוא לא 'עבד' אצל אף אחד. רק אצל הקב"ה'.[1]

תהליך ההתבגרות של בעלי התשובה הצמיח דמות חדשה ומעניינת של בעל תשובה, שלא הכרנו בעבר. דמות של אדם שמחובר יותר לעצמו

תהליך ההתבגרות של בעלי התשובה הצמיח דמות חדשה ומעניינת של בעל תשובה, שלא הכרנו בעבר. דמות של אדם שמחובר יותר לעצמו, שאינו עסוק כל כולו בלהפוך לאחת מן הדמויות המגזריות המקובלות והנערצות – תלמיד חכם ליטאי, חסיד דבוק לרבי או למרן או קנאי לארץ ישראל השלמה. הוא בדרך כלל ממשיך להתגורר במקום המגורים החילוני שלו, ממשיך בעבודה ובעיסוק שלו – קריירה, אמנות, תפקידים ציבוריים – ושומר על המיוחדות שלו, שאינה קשורה בהכרח לדת ולתורה. ובעיקר, יש לו אינטראקציה טבעית וזורמת עם החברה ועם העולם הישראלי הכללי, דבר שתורם גם הוא לשינוי בדמות הקלאסית של בעל התשובה של פעם.

המציאות הזו הולידה לפתע "מוצר" מעניין מאוד, שבולט בעולם האמנות – אמנים הממשיכים בעיסוקם ומופיעים בפני קהל חילוני, וזה אינו מסתיר את הערצתו אליהם. אביתר בנאי, שולי רנד, אהרן ויונתן רזאל, הם דוגמאות אחדות מתחום המוזיקה; רמה בורשטיין בעולם הקולנוע. אולם לא רק שם, אלא גם בתפקידים ציבוריים אחרים: סיוון רהב-מאיר בתקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, או החרד"לניקים ה"פייטרים", כדוגמת עופר וינטר, המטפסים אי שם בסולם הפיקוד של צה"ל. משהו חדש מופיע לפנינו, והוא נראה מוזר מאוד לרבים בעולם החרדי. ובאמת, אני שומע מפעם לפעם אברך חרדי, המגרד את ראשו במבוכה ושואל: "את מי הם שאלו?", "מי הם הגדולים שהתירו להם?" או "מה יהיה על הילדים שלהם?".

אני מודה, שהמציאות הזאת מדהימה אותי בכל פעם מחדש. אני רגיל לרב אורי זוהר, האמן והידוען הגדול, שלאחר תקופה מופלאה של פרישות ולימוד, יצא לגיחות ממעמקי שכונת מטרסדורף החרדית בירושלים, כדי למסור שיעורים ו"לקרב רחוקים" וחזר הביתה לירושלים. אני זוכר את אותם אמנים ובעלי מקצוע שונים, שהרגישו צורך וחובה להתנצל ולתרץ מה הם עושים על הבמה בתל אביב או במקומות שאינם "שלנו". בהתאמה, גם התקשורת החילונית לא היתה מעוניינת בהופעה הדוסית שלהם.

שמעתי את הדיסק ויצאתי מדעתי. בהתרגשות התקשרתי לחבר בעל תשובה ותיק "איש תל אביב", ושאלתי אותו: "מה זה צריך להיות?" הוא צחק ואמר לי: "אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן, העולם השתנה, יש פה מהפכה"

ואז, לפני כמה שנים, יצאתי לחופשה וקניתי דיסק שמע של ההופעה של שולי רנד בקיסריה. הגעתי לחדר, שמעתי את הדיסק ויצאתי מדעתי. בהתרגשות התקשרתי לחבר בעל תשובה ותיק "איש תל אביב", ושאלתי אותו: "מה זה צריך להיות?" הוא צחק ואמר לי: "אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן, העולם השתנה, יש פה מהפכה". אחר כך קניתי את דיסק הצפייה וזה שיגע אותי לחלוטין. איך זה שאלפי בני אדם, חילונים גמורים, בלבוש שלא מזכיר את תלבושתן של בנותינו החסודות, שומעים בהנאה גמורה ובהשתתפות פעילה את שולי מדבר ושר על חייו העכשוויים, ללא כל "ברקסים", ללא אפולוגטיות וחשבון ובכנות רבה, בלבוש החסידי הכבד, עם הדילמות הדתיות וכמובן בהרבה כמיהה ליחסים קרובים עם הקב"ה. שולי פשוט שם את עצמו על השולחן והקהל משתגע, אוהב, מוחה כפיים ושר בהמוניו, בעל פה ובעיניים עצומות, את שיר הכיסופים לה' – "איכה".

ה"שוק" הזה מלווה אותי במשך השנים האחרונות, כאשר אני רואה כיפות שחורות או סרוגות גדולות במקומות שבעבר לא היה כל סיכוי לראות – ב"חזית" ובשורה הראשונה של הבימות והאמנויות, באקדמיה ובמחקר, בבסטות בשוק ובחיים הציבוריים. גאים בדתיותם, ללא חנופה וללא התנצלויות, עם הציציות בחוץ ועם הכנות הצברית הנפלאה. וגם – ללא הטפות ו"קירוב", שמשגעים את כולם. אביתר בנאי ואביב גפן על במה אחת, האחים גת ב"כוכב נולד", רמה בורשטיין בפסטיבל ונציה, סיון רהב-מאיר בערוץ 2, חבר קהילה שלי ב"רפאל" ואני עם שחקן תיאטרון חיפה בחדר המדרגות. כמי שגדל בחברה הדת"ל-לייט מאוד, עזב את הכל ובגדול, היה מזוהה עם השמאל ובעיקר שנא חרדים ואחר כך חזר בתשובה בסגנון של פעם, הרבה מהתופעות הללו עדיין נחשבות בעיני לפלא, ואני נאלץ לצבוט את עצמי שוב ושוב לוודא שהן אכן מתרחשות. כשאני מדבר על כך עם אבי החורג, דתי לאומי בן 94, הוא אינו מסתיר את התרגשותו מהתופעות הללו ורק מוסיף מעצמו, עד כמה הדברים הללו לא היו רלוונטיים בעבר.

 

המהפכה השקטה

סקר של הלמ"ס משנת 2009 מגלה כי 21% מהאוכלוסיה היהודית הבוגרת מצהירים כי נעשו דתיים יותר וכי יש בארץ למעלה מ-200,000 בעלי תשובה. נתונים אלה מעוררים מחשבה ומזמינים עיון מחדש וקריאת מפה נכונה. קריאת מפה כדוגמת מה שעשה הרב וולבה זצ"ל לאחר מלחמת ששת הימים, הוא טען בלהט כי נסי מלחמת ששת הימים, השחרור המרגש של הכותל והעיר העתיקה (הקריאה "הכותל בידינו" מעבירה בי צמרמורת עד היום הזה), עשו משהו ללב היהודי של הצבר החילוני. לזה נוספה האכזבה של מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ששברה את המיתוסים הארץ-ישראליים והמריצה את המשגיח מישיבה קדושה לצאת בשנות ה-70 (למרות בקורת פנימית קשה) לקיבוצי השומר הצעיר ולמחנות הצבא, ובעצם לפתוח מהלך של קירוב רחוקים אדיר. אכן רבים מבעלי התשובה הוותיקים או הצעירים, אלו הגרים בתוך חברה מעורבת, עובדים במקומות עבודה מעורבים ויש להם קשרים עם העולם הקודם שלהם, חשים בפועל את מה שהסקר הנ"ל מגלה. הם חשים כי בשנים האחרונות חל שינוי בעולם החילוני, והוא מזמין גישה אחרת לגמרי.

בעוד העולם החרדי רואה עדיין את החברה החילונית דרך משקפי התקשורת והפוליטיקאים החילוניים או אנשי השמאל הקיצוני, והוא ממשיך להבליט את "גזרות השמד הקשות על עולם התורה", נקודת המבט של בעלי התשובה מרוכזת יותר בבני האדם מהרחוב, מהדלת ממול, מהעבודה ומהתור בבנק, ומתעניינת אפילו בפגישות הבלתי אמצעיות עם "השונאים" דלעיל. הם חווים שוב ושוב כי השינוי מקיף לא רק את אלה שהצהירו בסקר של הלמ"ס שנהיו דתיים יותר, אלא גם רבים אחרים שרק מתעניינים, או אפילו אינם שונאים כפי שהיו בעבר. אמת, הם לא קנו וגם לא יקנו כרטיסים לסמינר של ערכים או צוהר, הם גם אינם מתכוונים לעבור לערים חרדיות ולא להצביע "ג'" בבחירות ואולי הם עדיין לא התחילו לשמור מצוות, אבל הם כן קשובים לשמוע משהו על ה' יתברך ועל תורתו.

ובעיקר מפליא אותי שכיום, בדרך כלל, אנשים כבר אינם מתביישים בהתעניינותם ביהדות. כשרבי משה שפירא זצ"ל נפטר, פרסם גדעון סער, בעל השאיפות הפוליטיות הגדולות, פוסט מרגש על אבדן איש גדול בישראל. וכך כתב: "'אנשי אמונה אבדו'. ענק המחשבה וענק המוסר הרב משה שפירא הלך לעולמו והותיר חלל עצום. זכיתי ללמוד במחיצתו וללמוד ממנו. יהי זכרו ברוך". בכך חשף בפני כלל הציבור את הקשר שלו לר' משה וליהדות. הוא לא חשש לפרסם זאת, וגם נראה כי הפרסום לא פגע בו. אותי זה עדיין מדהים.

בעלי התשובה הללו אינם עוסקים בקירוב רחוקים כדוגמת "ערכים", "לב לאחים" או הגרעינים התורניים, ובעצם הם אינם "מקרבים", אלא חיים ונותנים בטבעיות את עצמם, את עיסוקם ואת מקצועיותם לחברה הכללית

כאן מתחברים שני המהלכים הללו: בעלי תשובה עצמאיים יותר, שאינם שייכים למגזרים השונים, שפיתחו את היידישקייט שלהם בבחירה אישית ושחיים בתוך החברה הישראלית, יחד עם המציאות הישראלית החדשה הנ"ל, מייצרים אינטראקציה מעניינת מאוד. בעלי התשובה הללו אינם עוסקים בקירוב רחוקים כדוגמת "ערכים", "לב לאחים" או הגרעינים התורניים, ובעצם הם אינם "מקרבים", אלא חיים ונותנים בטבעיות את עצמם, את עיסוקם ואת מקצועיותם לחברה הכללית. המפגשים וההתחככות בעבודה, על הבמה, בבית המשותף או ליד המבחנות באוניברסיטה, כאשר השפה משותפת וקולחת והעיסוק והמנטליות הבסיסית דומים, מייצרים יחסים הדדיים מכובדים, חבריים ו"נקיים".

שם על הבמה מייצר אביתר בנאי מפגש מעניין עם אביב גפן ועם הקהל, וזה כמעט בעל כורחו צריך להתמודד גם עם דמותו החדשה והנקיה של אביתר ה"דוס". שולי רנד מביא אתו לבמה את עצמו, שכולל כמובן את מה שחשוב לו היום – העולם האמוני שלו על כל מורכבותו. רמה בורשטיין מביאה על המסך דמויות מעניינות ועולם אחר. בעלי התשובה הללו הפסיקו לשווק את היהדות בעטיפות צבעוניות ולהיות עורכי הדין של הציבור החרדי. הרגע הגדול, שבו הקשיבה לי אחת מעורכות הדין שעבדתי אתן, אשתו השמאלנית של שופט בית המשפט העליון, היה דווקא כשתוך כדי שיחה וללא כל תכנון, סיפרתי לה בלהט על הקושי היום יומי שלי להתפלל. עיניה ופיה היו פתוחים דווקא אז, כשהבאתי את עצמי באמת, ולא כשתיארתי לה בשמאלציות את המתיקות של התורה.

והם באמת מביאים משהו אחר לחברה הישראלית. בשעתה נבחרה סיון רהב-מאיר, המכונה בפי המבינים "גאון תקשורתי", להנחות את חידון התנ"ך ביום העצמאות, חידון שהיה לאירוע ממלכתי נחשב. היא הסכימה, אך לאחר כמה ימים היא הודיעה כי לא תוכל להיענות לבקשה (ולא מטעמי דת) וכתבה:

אני מודה לכם על הבחירה בי להנחיית החידון ביום העצמאות הקרוב, אבל במחשבה שניה, נראה שלא אוכל להיענות לה באופן הזה. כנראה לא חשבתי על כך מספיק מראש, אבל גם הדרך וגם המסר מטרידים אותי כבר כמה ימים: הדרך בה הופסקה עבודתו של ד"ר אבשלום קור כמנחה החידון (לא ידעתי שהוא מעוניין להמשיך, ובטח לא ידעתי שיודיעו לו על הפסקת עבודתו במסרון, אחרי 28 שנים) וגם עצם המסר בהחלפתו של מגיש שהפך למותג של ממש.

בהמשך דבריה היא הוסיפה:

לפעמים חלומות מתגשמים, אבל לא ככה. כמובן שאפשר וצריך לרענן ולבצע חילופים ושינויים, וזהות המנחה – בניגוד לתורה – אינה תורה מסיני. ובכל זאת, נראה לי שחבל לוותר על מגיש כל כך מוצלח, ותיק ומזוהה, שהפך כאמור לסמל, כנראה בגלל איזה רצון 'להצעיר'. הרי לא מדובר כאן בתכנית ריאליטי, זה אירוע חינוכי סביב התנ"ך.

עם זאת, היא הציעה הנחיה משותפת עם ד"ר קור, אם הוא יסכים.

צעד זה שלה עורר התפעלות אצל רבים. עבורי, היתה זו תגובה נפלאה וחריגה של בעלת תשובה, מלאת רגישות יהודית, בג'ונגל של התקשורת החילונית.

 

קהילה שהיא גשר

בשנים האחרונות הוקמו קהילות עצמאיות של בעלי תשובה בכל רחבי הארץ, ולפני מספר שנים אף הקמנו ארגון בשם "נטיעות", שהוא רשת קהילות של בעלי תשובה. "נטיעות" היא חברה פעילה במועצת הקהילות הארצית, שבה משתתפים נציגי קהילות של בוגרי התנועות החילוניות המיתולוגיות: השומר הצעיר, הנוער העובד ומחנות העולים, יחד עם נציגי הקהילות של התנועות הדתיות לאומיות: בני עקיבא וגרעינים תורניים, וקהילות יוצאי העדות: אתיופים, קווקזים, ואפילו קהילות מיעוטים לא-יהודים כדוגמת הדרוזים והצ'רקסים. כל אלה ואנחנו, "נטיעות" – ה"שחורים" החרדים. והנה זה פלא, תוך תקופה קצרה הפכה "נטיעות", כבשה קטנה בין ארגונים גדולים ובעלי מונופול, לגורם חשוב במועצה, כמין גשר בין אותם קצוות, עד שעלתה ההצעה שנציגנו יכהן בתור יו"ר המועצה. לדעתי גם דבר זה נבע מאותה רוח מיוחדת, אכפתית ומכילה, שאינה דואגת אך ורק למגזר ולקבוצה "שלה", אלא מחפשת את טובת הכלל, את השיח המכיל, תוצר של מטען חיובי שחיי התורה מוסיפים לאדם.

תוך תקופה קצרה הפכה "נטיעות", כבשה קטנה בין ארגונים גדולים ובעלי מונופול, לגורם חשוב במועצה, כמין גשר בין אותם קצוות

התהליך הזה מוביל למשהו גדול יותר, שדווקא אנשים מעולמות אחרים גילו לנו אותו. רב של ישוב דתי-לאומי שהתוודע לעיתון "אדרבה" ולסוגיית בעלי התשובה בדורנו התלהב והתחיל לחקור את הנושא, ואמר לנו: "אתם התקוה הגדולה של הציבור בארץ ישראל לבנות עולם נכון, כי אתם לא סוחבים על הגב 'תיקים' מהעבר, כמו שאר המגזרים". ניתאי שרייבר, איש הקיבוץ העירוני ובוגר השומר הצעיר, אומר לנו תמיד, כי בעלי התשובה הם הדבר המעניין המתפתח בדור הזה, ויש להם היכולת לחבר בין השונים בחברה בישראל. פרופסור באוניברסיטה הבינתחומית בהרצליה, האחראי לכנס החשוב והידוע "כנס הרצליה", אמר כי הנושא של "בעלי תשובה כגשר בחברה ישראלית" מעניין אותו במיוחד ושווה דיון באחד מהפנלים בכנס (שבו השתתפו שר הביטחון, נשיא צרפת לשעבר, הרמטכ"ל, ראשי האוצר וכיו"ב).

כאמור, הם לא דיברו על קירוב רחוקים, גם לא על הידברות יזומה בין דתיים לחילוניים, אלא על דבר  אחר, משהו הקשור בהשפעה מחלחלת, בתהליך של עיצוב או מתן צורה לחברה בישראל. ניתאי קרא לזה משהו כמו: "תהליך התיקון של החברה בישראל".

אני חייב להצהיר כי בעלי התשובה אינם מתכוונים להחליף את הרבנים, את הדיינים ואת מגידי השיעור, אנחנו כנראה לא נחליף גם את "צריך עיון" על כל ליבון האידיאולוגיות, וגם לא את אנשי השייטת ואלופי הפיקוד בצה"ל ואת שאר מנהיגי העם, ולכן מוזמנים שאר המגזרים להמשיך ולתת את הטוב שבהם לעם ישראל. אולם לבעלי התשובה יש ייחודיות בעלת מקום משלה, ותפקיד ושליחות מיוחדים בפסיפס הרבגוני של העם היהודי.

 

תיווך בין עולם המעשה לתורה

כאן אני רוצה ובעצם גם מחויב לחזור לסוגית היחס וההשקה בין החברה החרדית לבעלי התשובה. וכמו בעבר, גם כעת וביתר שאת, השאלה היא עד כמה תהיה החברה החרדית פתוחה לקלוט את השינוי ולהיות מוכנה לבחון כיצד הוא נוגע אליה. אני כמובן אינני מצפה לאביתר בנאי חסידי אותנטי, לשולי רנד ליטאי מלידה ואפילו לא למח"ט מפוניבז'. מה שאני מצפה הוא שאביתר בנאי ושות' יחד עם הסקרים של הלמ"ס והדיווחים מהשטח, יעוררו חלקים או אפילו אנשים בודדים מהציבור החרדי למחשבה, לעיון נוסף ולבחינה מחודשת של סוגית היחס לעולם שבחוץ. דהיינו, בעלי התשובה הללו יכולים להיות חלוצי דרך ואנשי השטח במפגש המחודש בין העולם החרדי והחברה הישראלית. לא במסגרת "קירוב רחוקים", אלא במפגש המצויד במבט מחודש על החיבור האפשרי של כלל ישראל בימינו, והתרומה הענקית שיש למגזרים הדתיים לתרום ל"הם".

בעלי התשובה הללו יכולים להיות חלוצי דרך ואנשי השטח במפגש המחודש בין העולם החרדי והחברה הישראלית

קחו למשל את התורה, אבל זו הקשורה ומחוברת לסוגיות החיים שמחוץ לבית המדרש. בשעתה רעשה הארץ על מותה הטראגי של נווטת חיל האוויר, שנספתה במפולת שלגים בנפאל. האירוע היה כרוך בדילמה מוסרית-אנושית עצומה. תוך כדי מפולת השלגים היא איבדה את כוחותיה, והיא ושני חברים שתמכו בה החלו מפגרים אחרי החבורה כולה. היה ברור כי התנתקות מהחבורה (עם המדריך המקומי) הנו גזר דין מוות לשלושתם. בשלב זה נטל אחד מהשנים החלטה קשה: לעזוב אותה ולצמצם את הפער מהחבורה. ואכן הם ניצלו והיא נשארה ונפטרה. הארץ רגשה והתקשורת עסקה בסוגיה האם הוא עשה כהוגן. שני אתרים ראיינו איש אקדמיה, שאמר את דעתו על האתיות של הבחירה, ומיד לאחריו הופנתה השאלה לרבנים לשמוע מה אומרת היהדות על כך. נדמה לי, שכל מי שיראה את הכתבה הזאת, יסכים עמי כי הפניה היתה כנה. כלומר היה ברור כי בסוגיה משמעותית זו, בוודאי כדאי לשמוע מה אומרת על כך היהדות. ואכן, ישנם נושאים רבים הקשורים במציאות החיים שמחוץ לבית המדרש, אשר מזמינים התייחסות של תורה, באשר המציאות כיום היא שיש שם בחוץ מישהו שרוצה באמת לשמוע. "מתקרב" מבוגר אמר לי זאת במפורש: "אני מחכה לרבנים שלכם, שיגידו מה חושבת התורה בנושאים רבים וחשובים לציבור". כמובן, אמירות אלו חייבות להאמר ללא התנשאות, ללא עקיצות וביטול האחר, אלא מתוך אכפתיות אמתית.

זהו "מגרש משחקים" ענק, שבו יכולים בעלי התשובה להיות אנשי השטח ואנשי הקשר המתווכים בין הצרכים בעולם בחוץ לאנשי התורה הקשובים לשאלות העולות מהשטח. דבר זה מחייב את הציבור החרדי להרים ראש, לצאת קצת מה"מקלט" ולגלות אכפתיות כלפי העם כולו, ובו זמנית לתת אמון באותם אנשי שטח ולהישאר במשבצת שלהם. מניסיון החיים נראה כי הדבר אינו פשוט כל כך, ישנה בציבורים הוותיקים נטיה שלילית לצמצם את מקומם של החדשים מתוך גאוה אליטיסטית.

 

השתלבות אנשים תורנים בעולם המעשה

עוד נקודת השקה שעליה אני רוצה להתעכב נוגעת במיוחד לציבור החרדי שיצא מרצונו או בעל כורחו לעולם המעורב, עקב בעיות פרנסה, מרצון להשתלם בלימודים אקדמאיים או מקצועיים, או מחמת אי התאמה לדרישות המגזר החרדי. יוצאים אלה פוגשים את העולם החילוני ללא כלים מתאימים וללא הכנה נפשית ומנטלית. כך שלעתים קרובות יוצר אצלם המפגש ריחוק מהעולם הדתי, גורם להם לניכור כלפי אורח חייהם הישן ולפעמים אף להתרסקות נפשית וזהותית. יש שחוצים קווים ומתחילים לחקות תרבות והתנהגות חילונית, פשוטה או אינטליגנטית-משכילה. אני פוגש אותם, ממורמרים ונבוכים, בטכניון, במסגרת שיעור חיצוני לחברי הקדם-המכינה החרדית וכן בשכונה שלנו בחיפה. מפעם לפעם הם מייצרים מגע עם חברי קהילתנו, קהילת בעלי התשובה, ורוצים לדבר על הנושאים שמחוץ לבית המדרש. "אולי אפילו נעשה 'ועד' על הנושאים הללו." העלו כמה מהם לא פעם, אך בדרך כלל הם מנתקים מגע כעבור זמן קצר. הם נבוכים בכל נקודות ההשקה עם הציבור החרדי המקומי, במיוחד כאשר הם רוצים להכניס את הילד ל"חיידר" או את הילדה ל"בית יעקב", ונתקלים בקשיים מוכרים. הם ממשיכים ל"התכתב" ללא הרף עם הציבור החרדי – אוהבים ושונאים חליפות.

יוצאים אלה פוגשים את העולם החילוני ללא כלים מתאימים וללא הכנה נפשית ומנטלית. כך שלעתים קרובות יוצר אצלם המפגש ריחוק מהעולם הדתי

אנחנו, בעלי התשובה הוותיקים, מכירים היטב את המעבר הזה, ואת הסוגיות החדשות שנוצרות בעקבותיו. גם אנחנו כשעזבנו את השכונות החרדיות בירושלים וכדומה והגענו לחיפה, חווינו את ההתמודדויות הללו. אלא שלנו היה כנראה קל יותר להשתחרר ולהירגע מניסיונות ההיטמעות (אין לנו מסורת אבות ולא חונכנו לכך מילדות) והחיבור עם בעלי התשובה החדשים, העצמאיים לגמרי, זרז את התהליך. הקמת קהילה עצמאית של בעלי תשובה הביאה לתהליך של שחרור מן הצורך להתעסק בהשוואות עם המציאות הקודמת ולהבנה כי עלינו לבנות לעצמנו את "מגרש המשחקים" המתאים לנו. לא העתק-הדבק של מוסדות, מערכות וערכים של המגזר הזה או האחר, אלא התמודדות אמתית עם החיים החדשים שלנו. קראנו לזה "הצורך 'לנסח' מחדש את חיינו". לא רק ביחס למטרות, שאיפות, זהות והשתייכות, אלא אפילו לגבי הערכים שלנו, התורניים והאנושיים. זה נשמע אולי מפחיד/ רפורמי/ הפקרי (מחק את המיותר), אבל התברר כי זה היה צעד הכרחי ומרתק.

הניסיון של בעלי התשובה בבניית חיים יהודיים-תורניים המתאימים לאלה שעוסקים בעולם המעשה… יכול לסייע רבות לבני הישיבות בהתמודדותם עם ההשתלבות בעולם החילוני

כיום, כאשר אני רואה את הקשיים שעוברים בני ישיבות שיוצאים לעולם המעשה, אני חושב כי הניסיון של בעלי התשובה בבניית חיים יהודיים-תורניים המתאימים לאלה שעוסקים בעולם המעשה, והרלוונטיים לדור שלנו על שלל ניסיונותיו, יכול לסייע רבות לבני הישיבות בהתמודדותם עם ההשתלבות בעולם החילוני.

דוגמאות: לימוד תורה – קשה מאוד ליוצאי הישיבות הקדושות הלמדניות ל"רדת" מלימוד הגמרא בעיון. אולם נראה כי, בדרך כלל, הדבר האחרון שמתאים לאדם עובד ממוצע הוא לימוד הגמרא בעיון כמו בכוללים. לאחר יום עבודה, הוא יושב מול הגמרא ובקושי זוכר באיזה דף הוא אחז ובוודאי שאינו זוכר מה היתה הקושיה. גם אם נשאר לו קצת כוח, אזי הוא צריך פרק זמן משמעותי להיכנס מחדש לעניינים, וכשהוא כבר נכנס, הזמן נגמר. מציאות זו עלולה להוביל או לדיכאון, או לדמיונות שווא של כאילו, או לייאוש.

בשעתו פנה אלי אברך חשוב, שכתב ספר הדן באותם אברכים שנאלצו לצאת לעבודה ולעסוק בפרנסתם. לאחר שהוא הוכיח כי מציאות זו היתה נחלת עם ישראל בכל הדורות, הוא ניסה לשייך אותם בכוח להגדרות ולמושגים הקודמים שלהם – "בן תורה", "למדן", "מדקדק במצוות" ואפילו "חרדי". דהיינו, הוא לא ניסח מחדש את עולמם, שהשתנה בצורה מהותית, אלא ניסה להשאיר אותם בכוח עם הניסוחים הקודמים. יתכן שהוא רצה לתת לקוראים תקוה שהם עדיין שייכים לציבור החרדי-ליטאי, ויתכן גם, שהוא יוצא המגזר אינו מכיר אופציה אחרת, ולגביו התואר "בעל הבית" הוא מבוזה.

בכלל סוגית לימוד התורה של האדם העובד, נכללות גם הפתיחות למקצועות תורה נוספים למה ש"בן-התורה" המגזרי הכיר, הנדרשים לא רק לקביעת עתים לתורה, אלא כדי לחיות בתורה.

כן הדבר גם ביחס לסוגיה המורכבת של עבודה מעורבת עם בני המין השני. החינוך להפרדה מקטנות בין המינים כולל גם את עולם התעסוקה. מסיבה זו נפתחו מקומות עבודה במינימום מפגשים בין המינים. והנה, בן-ישיבה נאלץ לעבור לחיפה ומתחיל לעבוד בהייטק בחברה חילונית, וראש הצוות שלו היא אישה שלא בדיוק שומרת על התקונ'ס של "גור". מהר מאוד הוא מבין שהוא חייב לומר לה שלום, אפילו ברחוב, להקשיב לה כשהיא מסבירה לו מה לעשות בעבודה, לשבת עמה ועם אחרות בישיבות צוות ואפילו לצחוק מהבדיחה שהיא שמעה אתמול.

השאלה היא, האם במצב החדש יוצא אדם זה מה"פרשה" לגמרי, האם מוכרחים להוציא אותו מ"כלל עמיתך"? האם הוא פטור מכל חובת צניעות, שמירת עיניים וריחוק ביחסים עם המין השני? האם כבר אין לו שייכות אל לימוד תורה? בוודאי שלא. אלא שיש צורך לבחון מחדש את ה"סוגיה" ולנסות להתאים אותה למציאות הנוכחית שלו.

אלו הן רק דוגמות לסוגיות מחודשות, הנגזרות מהמעבר מהעולם החרדי  לעולם ישראלי מעורב. ממש קצה של עולם חדש. חלק גדול מבעלי התשובה נמצאים כבר עמוק עמוק ב"סוגיה", זמן רב שהם על ה"כביש" הזה של עצמאות והם חיים בין העולמות. כך למשל התוודעו רוב חברי הקהילה שלנו למורה הלכה שיש לו מבט מבין ואוהב, והוא אהוב על כולנו, אשכנזים וספרדים כאחד, והוא יכול להיכנס לתוך הסיטואציות המורכבות שלנו ולפסוק באומץ לכל הכיוונים. הוא אפילו מסוגל לומר: "את זה אני לא מבין, אולי תשאלו את פלוני…"

הרב יואל שוורץ אמר לנו לפני שבע שנים, כי ציבור בעלי התשובה יכול להיות מקום גם ל"יוצאי העולם החרדי" הנ"ל. למעשה, איני יודע אם כך הוא, שכן הרקע השונה והחינוך שנצרב ב"הרד-דיסק" מילדות מייצרים מבט ומנטליות שונים, וודאי שחלק גדול מעולמם של בעלי התשובה אינו "מדבר" אל חרדים מבית. אולם הייתי מצפה שהם יהיו מסוגלים לראות כי ישנם עקרונות משותפים, שדווקא בגלל השחרור וההחלטות הבחיריות של בעלי התשובה ניתן ללמוד מהם הרבה – כמובן, "בשינויים המחויבים".

הילכו שניהם באיזשהו מקום יחדיו? תלוי הרבה בעולם החרדי וביוצאיו. אם ישכילו להסתכל בענוה על בעלי התשובה השונים וינסו לעמוד על מאפייני המציאות והמרחב של ימינו בלמדנות אמתית, יבינו כי יש נקודות שדווקא בעלי התשובה יכולים ללמד, אפילו את עולם התורה. לו יהי כן, יתכן שתוכלנה להיווצר נקודות השקה בין הקהילה החרדית ובעלי התשובה, ונוכל "לקבל דין מדין" בלימוד סוגיות ועקרונות רלוונטיים, הנדרשים כדי לעמוד בשינויים החדשים בעולמנו-עולמם.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] ידידיה מאיר, "אתנחתא" 19/1/2017.

 

8 תגובות על “הורנו דרך תשובה

  • אינני דוברת של הציבור החרדי.
    אולם בציבור עצמו, יש הערכה לא מועטת לבעלי תשובה, ולא מעט מכירים בתרומתם.
    (ללא הערכה, ספרים כמו מקימי ואחרים לא היו נקראים)
    הכותב מביע פה ושם את תחושתו, אולם דומה שיחס לא מעריך מספיק נמצא בעיתונות, או בחברות מסוימות ואליטיסטיות. חלק גדול בציבור מעריך את בעלי התשובה ודואג לשמוע את קולם. ( גם כשהוא נמכר בסטימצקי)

  • אם יורשה לי להעיר הערה על המאמר הנחמד הנ"ל: כל ציפייה שרבנים מובילים ייפתחו לתכני בחוץ אינה סבירה. זה לא התחום שלהם, והעיסוק בו מזיק להם. אם הכותב היה עושה את המהלך עד הסוף, היה צריך להתייחס לשינוי המוכרח לבוא *בתורה עצמה* אצל החרדים. ופה דווקא לרבנים הדת"ל יש הרבה מה לתרום, גם אם הכותב ככל הנראה אינו מוכן להכיר בהם ובתורתם.

  • אמת, ובדרך כלל אלו אנשים שמכירים אישית בעלי תשובה. אבל במאמר אני מדבר בכלליות ובתופעה וההתרכזות היא בנושא החיובי של בעלי התשובה ולא בציבור החרדי והתבכיינות על "מה שעשו לנו".
    אגב, יש בציבור החרדי רגישות על כל אמירה שאינה מהללת ובטח על ביקורת והדבר הזה קשה ביותר לבעלי תשובה, שבדרך כלל מחפשים כנות ושיח פתוח. וכשיש שיח כזה, ניתן לדבר על חוזקות וחולשות, בלי מבטים אליטיסטיים, שמזמינים בדרך כלל ביקורת נגד, של "מה אתם כל כך מבסוטים וכו'".
    יהודה

  • תגובה ללא ליטאי.
    באופן אישי אני פתוח להרב מתורתם של רבני הכיפות הסרוגות ובתוכם "פניני הלכה" הנפלא, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן, ספרי הרב שטיינזלץ, הרב זינגר, הרב יהושע שפירא וכו' כל עוד אין אונס אג'נדי. ומדרך הטבע הרבה נושאים, שמחוץ לבית המדרש נדונים על ידם והם עוזרים לבעלי תשובה מאוד. אבל, ואבל גדול מאוד בלי "אז, אנחנו ניצחנו" "אנחנו צודקים" וניטפי שנאה. זה בדיוק מה שלא מתאים לנו, בעלי התשובה שהשתחררו מהאמיתות המוחלטות המגזריות.

  • מאמר יפה. תודה לרב גרינוולד על השיתוף הכנה.
    כמי שנולד חרדי וחי בחברה החרדית, כבר זמן רב אני חושב שיש לחרדים הרבה מה ללמוד מבעלי התשובה, ובפרט מאלו שלא הפכו לחרדים במלוא מובן המילה. שמחתי לקרוא שגם הרב גרינוולד (שאני זוכר בהערכה מהכולל לבע"ת ברמת שלמה) סבור כך.
    הייתי מוסיף, שגם בתחום עבודת ה' אמתית יש לנו החרדים מה ללמוד מבעלי התשובה.
    אולי כדאי לנסות לקדם יוזמה כלשהי, שתתפתח בכיוון הזה?

  • ישר כוח ליהודה גרינוולד על חשיבה הגיונית ומוסברת היטב בנושא רציני זה.

  • מאמר יפה. מסכים גם עם מה שכתב-לא ליטאי.

    יש באמת תופעה- שהולכת ומתרחבת של חרדים המתעניינים בתורת הרב שג"ר.

    לפעמים נראה- שזה מושך חרדים-מבחינה מסוימת- אפילו יותר מדתיים-לאומיים קלאסיים/תורנים.

    דוגמה למשפט של הרב שגר- שמתכתב עם נושא המאמר:

    היכולת לחרוג מהקליפות הדתיות, להחזיר את פנקס החבר הדתי למפלגה, ולהביט במבט נוקב, קונקרטי וממשי על עצמי ועל חיי, מבט מפוכח, מיואש וחסר אשליות, נקי מהתשוקה ומהמסננות החברתיות והרעיוניות למיניהן. בזה רואה אני את המקדמה החילונית, שהנה תנאי הכרחי לכל דתיות ממשית.
    (על כפות המנעול עמ' 29)

  • וכבר אמר מי שאמר: (שלונסקי כמדומני) כי "אומרים עלי שאני חבדניק ואומרים עלי שאני מפמניק ולא מבינים ששניהם זה מאותו מקור ושורש" (ונראה דר"ל, שיש את המהפכה והאידיאולוגיה, ואתה רק בורג במערכת. המסילה שעליה הרכבת נוסעת) ישנם הרבה חרדים שממש מקבלים הרבה חיות מהרעננות ומרוח החופש, הכנות ואהבת הבריות, שנושבת בקרב הרבה מבעלי התשובה של הדור החדש (לצד חשש {הגיוני ומובן} מרוח זרה שלא הורגלו לה ואשר יכולה לפרוק מעליהם עול, אולם הם רוצים לפרוק מעליהם את עול חשבונות הרבים ולא עול מלכות שמים)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל