צריך עיון > סדר עיון > לקראת מעמד ביניים חרדי > אי-הנורמליות של המצוינות

אי-הנורמליות של המצוינות

מאמר תגובה ל"לקראת מעמד ביניים חרדי"

החרדים החדשים אינם מבקשים את דרכם - היא כבר סלולה לפניהם ואינה דומה לזו החרדית הישנה. הבעיה המציקה להם היא הצורך בזהות. לשם זה הם מנסים לנסח מחדש את החרדיות באופן שיתאים לאורח חייהם. הניסיון של הרב פפר לפשר בין השנים על ידי האדרת "מצוינות דתית" נועד לכישלון, כיוון שאתוס זה הוא שהרס מלכתחילה את ה"נורמליות" של הבורגנות החרדית הישנה.

י"ז סיון תשע"ז

 

מאמרו של הרב פפר "לקראת מעמד ביניים חרדי" בנוי על שני נדבכים עיקריים: האחד, טיבה של הבורגנות והשפעתו החיובית של שילובה בחרדיות; השני, הצעה לאתוס חרדי "חדש-ישן" אשר יאפשר לחרדיות הישנה לחיות בשלום עם ערכי הבורגנות המתפתחים בה. להלן אבקש לתהות על המניע להשכנת השלום בין חרדיות ובורגנות, ומתוך כך לשאול האם "מצוינות דתית" אכן יכולה להיות בסיס לכינון מעמד ביניים חרדי.

 

שאלה של זהות

במאמר מתאר הרב פפר את התהליכים החברתיים אשר הניעו אותו לבקש אתוס חדש עבור החרדיות הישנה:

גברים ונשים חרדיים רבים כבר עשו את דרכם לספסלי האקדמיה הישראלית, לשוק התעסוקה הכללי ולשירות המדינה. גם במונחים של תרבות ופנאי, עם השנים עוברים חלקים מתוך החברה החרדית תהליך התקרבות לחברה הכללית, המתבטא הן בפיתוח תרבות חרדית מתחרה שלה מאפיינים דומים לזו הכללית, והן בצריכה הולכת וגוברת של תרבות כללית. תעיד על כך רמת העניין של חרדים בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "שטיסל". כן, הקבוצות ההולכות ומתרבות של חרדים בפייסבוק ובעוד פלטפורמות של המדיה החברתית מעידות אף הן על פתיחות והשתלבות חסרות תקדים.

נמצא אפוא כי הן ריבויה המספרי של החברה, והן המעבר הבין-דורי, נותנים את אותותיהם בחברה החרדית. אידיאל הפרישות החרדי הולך ומתמוסס בשוליים ההולכים ומתרחבים, והדור הצעיר של החרדיות כבר הרבה יותר "בורגני" מקודמו. השאלה כעת היא: כיצד יש להתמודד עם תהליכים אלה?

הבעיה שהמאמר מכוון להציע לה פתרון היא "כיצד יש להתמודד עם תהליכים אלה?" אולם אין בגוף המאמר הסבר ישיר מדוע תהליכים אלו דורשים "התמודדות". אדרבא, המאמר מצהיר כי הפרישות בגרסתה החרדית אינה מתחייבת מתוך התורה. לאור זאת, תהליכי ההתברגנות המתרחשים בחברה החרדית הם לכאורה טבעיים ומועילים – מדוע אם כן יש צורך "להתמודד" אתם?

בהמשך המאמר מתבררת יותר הבעייתיות שבתהליכי ההתברגנות:

אבל באיזה מובן יש בה [בבורגנות החרדית החדשה] חרדיוּת? האם מי שאינו מקיים את הפרישות המשולשת שעליה עמדנו לעיל, המאפיינת את החרדיוּת (הישראלית) המסורתית, אף הוא ייחשב בכלל החברה? האם די בסממנים חיצוניים בלבד – הרגלי לבוש, שפה, אכילה ותרבות – כדי להיקרא חרדי? והאם החרדיוּת יכולה לחיות בכפיפה אחת עם הנטיה המובנית של הבורגנות לבינוניות נוחה?

שאלה זו, שאלת "לאן נמשיך מכאן?" מהדהדת בחלל הציבור החרדי, וגורמת ללא מעט בלבול ומבוכה בקרב הרוב הדומם.

כותב המאמר מעצים את הקריטיות שבהתמודדות עם תהליכי ההתברגנות לכדי שאלה קיומית הזועקת "לאן נמשיך מכאן?" לכאורה ניתן היה להפיס את דעתם של אותם "חרדים חדשים" השואלים את עצמם "לאן נמשיך מכאן?" ולומר להם: "המשיכו בדרככם הנוכחית" – שהלא היא דרך מאוזנת ונכונה על פי כותב המאמר. אדרבא, ההליכה בדרך זו של "תורה עם דרך ארץ" ראויה יותר מן הפרישות החרדית הישנה, לפחות עבור רבים.

שאלת "כיצד להתמודד עם תהליכים אלה?" אינה מבקשת התוויית דרך אלא גיבוש זהות. הבורגנות החדשה אינה מבקשת את דרכה, אלא את האופן שבו תוכל להמשיך ולהגדיר את עצמה חרדית

אם תשובה פשוטה זו לא עלתה על דעת כותב המאמר, גם לאחר שדן בדברי רבי ישמעאל על אודות חשיבות ההנהגה ב"דרך ארץ", כנראה מאחורי שאלת "לאן נמשיך מכאן?" מסתתרת למעשה שאלת זהות. שאלת "כיצד להתמודד עם תהליכים אלה?" אינה מבקשת התוויית דרך אלא גיבוש זהות. הבורגנות החדשה אינה מבקשת את דרכה, אלא את האופן שבו תוכל להמשיך ולהגדיר את עצמה חרדית. "החרדי החדש" שואל את עצמו: הרי נטשתי את ערכי היסוד ואת אורח החיים הקפדני של החברה החרדית. אני צורך תרבות חילונית, מקדיש זמן לתרבות פנאי, לא מדקדק במצוות, מרשה לעצמי ליהנות מהחיים, לומד באקדמיה, מוכן עקרונית לשרת בצבא, מחובר לפלטפורמות שונות במדיה החברתית[1] – אז במה בעצם אני חרדי? אורח החיים השונה של "החרדי החדש" יוצר אצלו משבר זהות עמוק. הצורך של אדם להגדיר את עצמו בתור חלק מחברה מסוימת, בפרט אצל מי שילדותו נטועה עמוקות באותה חברה, הוא צורך קיומי שבעטיו מתפרצת השאלה: "לאן נמשיך מכאן?"

הצורך של אדם להגדיר את עצמו בתור חלק מחברה מסוימת, בפרט אצל מי שילדותו נטועה עמוקות באותה חברה, הוא צורך קיומי שבעטיו מתפרצת השאלה: "לאן נמשיך מכאן?"

הרושם הכללי המתקבל מהמאמר הוא, שלא קיימת בעיה ערכית-דתית רצינית באורח החיים של "החרדי החדש", אלא שהוא יוצר צורך קיומי להגדרה עצמית. על פניו, ניתן היה להציע להקים חברה חדשה שלא תייחס את עצמה אל החרדיות; קבוצה שתיצור לעצמה אתוס משלה, וכך יוכלו חבריה לזהות את עצמם במנותק מהחרדיות הישנה. הכותב ממאן לצדד בדרך זו מסיבות שלא פורטו, אם כי אפשר לשער שהנימוק לכך הוא ש"החרדי החדש" לא ירצה לוותר בקלות, אם בכלל, על התואר "חרדי". לכן הפתרון הרצוי בעיני הכותב אינו הקמת חברה חדשה, אלא הגדרה שונה של החרדיות, הגדרה שתוכל להכיל בתוכה גם את "החרדים החדשים". הוא מבקש לבסס את החרדיות על "מצוינות דתית" ולא על "פרישות", ובכך יבואו גם "החרדים החדשים" בקהל ה' כחרדים מן המנין.

כותב המאמר מודע לכך שההגדרה החדשה של החרדיות אינה יכולה לבוא מתוך החרדים החדשים עצמם, משום שכל זמן שהגדרה זו לא תהיה מקובלת על ליבת הציבור החרדי, משבר הזהות בעינו עומד. אי לכך קורא כותב המאמר לציבור החרדי האותנטי לשנות את ההגדרה העצמית שלו כדי שיוכל להכיל בתוכו גם את החרדים החדשים: "השינוי החברתי 'מלמטה' כבר מתרחש; ואילו השינוי המוסדי, 'מלמעלה', עודנו מתמהמה. ראוי לו שיגיע, ויפה שעה אחת קודם".

להבנתי, תהיה זו נאיביות לחשוב שהממסד החרדי ייענה לקריאה זו, ולו רק משום שמטרתה המוצהרת היא ליצור חברה חרדית שתכיל בקרבה את "החרדים החדשים" על אורח חייהם הזר לחרדיות הישנה, כפי שהוזכר לעיל.

 

"מצוינות דתית" אינה מאפשרת בורגנות

בשלב זה ברצוני לבחון את גוף הצעתו של הרב פפר: "חרדיות כמצוינות דתית". כותב המאמר רואה ב'מצוינות' אתוס שיכול להכיל בתוכו את כל רבדי החברה, והוא קובע נחרצות כי "בניגוד לחיי פרישות, הדרישה למצוינות אינה שמורה ליחידים בלבד".

בעיני כותב המאמר, "מצוינות" היא בשורה הנושאת רוח חיובית מעודדת ומרעננת, היכולה להצמיח "תחיה דתית" ולא רק תודעה עצמית נגטיבית של פרישות והתבדלות.

אלא ש"מצוינות", מעצם הגדרתה, מצביעה על שוני.[2] הדבר ה"מצוין" בולט דווקא מחמת שונותו ממתחריו הפחותים ממנו. כאשר נדרשת מעם ישראל הצטיינות, מובנה שעם ישראל נדרש להצטיין במשהו שאינו קיים בשאר העמים. "הצטיינות" היא לעולם עליונותו של פרט אחד מתוך הכלל. כן ביחס לעם מול עמים אחרים, ביחס לחברה מול חברות אחרות, וביחס לעובד מול עובדים אחרים.

אם נבקש לאפיין הלכה למעשה את "המצוינות הדתית" המוצעת, נגלה כי אנו חוזרים לאותה 'חרדיות' מוכרת, שממנה מעוניין כותב המאמר להימלט… כי גם אם נניח שפרישות מענייני העולם אינה חובה גמורה לכל אחד, הרי שעבור השואפים להצטיינות דתית היא ללא ספק תנאי הכרחי

מתוך כך, אם נבקש לאפיין הלכה למעשה את "המצוינות הדתית" המוצעת, נגלה כי אנו חוזרים לאותה 'חרדיות' מוכרת, שממנה מעוניין כותב המאמר להימלט. הפסוק שבו משתמש הרב פפר כדי להוכיח כי תכונת המצוינות מאפיינת את ישראל, הוא זה המייחד אותם בתור "גוי קדוש". כיצד נהפכים ל"גוי קדוש"? על ידי הצטיינות בחובות הדתיות, כלומר על ידי קיומן של כל הפרקטיקות ההלכתיות על כל חומרותיהן ודקדוקיהן. כיוצא בו, היות שלימוד תורה הוא ערך עליון, חברה המבקשת להצטיין תשקיע את כל עיסוקה בלימוד תורה, כדי להגיע להצטיינות בתחום זה. כללו של דבר, חברה או אדם הרוצים להצטיין באהבת ה', ביראתו ובדבקות בו, שהן חלק ממצוות הדת והעיקריות שבהן, כדברי רבנו יונה, ישקיעו את מרצם בתחומים אלו. ממילא באופן בלתי נמנע יתמעט עיסוקם בתחומים אחרים למינימום האפשרי. כי גם אם נניח שפרישות מענייני העולם אינה חובה גמורה לכל אחד, הרי שעבור השואפים להצטיינות דתית היא ללא ספק תנאי הכרחי. שכן מהו אתוס "מסירות הנפש", שנגדו יוצא הרב פפר, אם לא מצוינות דתית באופן הנעלה ביותר? אכן, שיטת רשב"י – לעזוב את כל עניני העולם ולעסוק רק בתורה – היא  הייצוג האמתי והשלם של ערך ההצטיינות, ולכן רק מעטים הצליחו בכך – "מצוינות" היא עסק עבור מעטים.

ככלל, הצטיינות בתחום אחד דורשת השקעת משאבים רבים, הן רוחניים והן פיזיים, וממילא גורעת בתחומים אחרים. לכן הצטיינות בתחום הדתי והפניית עיקר המשאבים לכך תגרומנה בהכרח לגרעון בתחומים ארציים. ממילא, אם החברה החרדית אכן עוברת תהליכי "נרמול", כנזכר במאמר, הרי שעליה לוותר על מידה מסוימת של חתירה למצוינות. משמעותה של "נורמליזציה" היא הפנמה של הרעיון שמצוינות יכולה לעבוד רק עבור יחידים.

חתירה למצוינות דתית. שוק ארבעת המינים. תמונה: Bigstock

 

החתירה למצוינות הורסת את ה"נורמליות"

לא רק שהחתירה למצוינות אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הבורגנות, אלא שהיא היתה זו שיצרה מעיקרה את החברה החרדית במתכונתה הנוכחית. אחת הדוגמאות שמביא הרב פפר למצוינות דתית בנוסח בורגני היא אדם העובד לפרנסתו ומקדיש שעת בוקר מוקדמת ללימוד תורה. אכן, זו היתה דמותם של יהודים רבים וטובים לאורך הדורות ובראשיתה של החרדיות. אך דא עקא, אותו יהודי שקם מוקדם בבוקר לקבוע עתים לתורה – כדי להצטיין ולהשתייך לחברה החרדית המאופיינת ב'הצטיינות דתית' – אמר לעצמו: אם כבר להצטיין בלימוד תורה, מדוע שלא אצטיין יותר, אלמד יותר שעות, אחיה בצמצום? וכן הלאה והלאה. גם אם הוא עצמו לא הצליח בכך, הרי שאת ילדיו הוא כבר חינך למצוינות מקטנות, והם היו לאברכי כולל השקועים בתורה מבוקר עד ליל. הרי שאתוס המצוינות הוא זה שהרס את ה"נורמליזציה" הבורגנית האידילית.

הניסיון ליצור אתוס של חברה מצטיינת מחד גיסא, ומאידך גיסא לשמור עליה שלא תצטיין יותר מדי, הוא אבסורדי

הניסיון ליצור אתוס של חברה מצטיינת מחד גיסא, ומאידך גיסא לשמור עליה שלא תצטיין יותר מדי, הוא אבסורדי. נניח שפלוני מעוניין להצטיין במתמטיקה והוא מקדיש שעת בוקר מוקדמת יום יום כדי ללמוד מתמטיקה. ברור שככל ששאיפתו להצטיין במתמטיקה תהיה חזקה יותר, הוא ישקיע יותר שעות בלימודה, גם על חשבון שעות העבודה שלו או עיסוקים אחרים. אין ספק שהשאפתן דנן, המעוניין להצטיין במתמטיקה, לא יירגע אם יאמרו לו שהמאמצים שלו ללמוד מתמטיקה בשעת בוקר מוקדמת ראויים להערכה והוא נחשב למצטיין במתמטיקה אף שידיעותיו אינן מרשימות במיוחד. כמו כן, גם אם טרדות החיים לא יאפשרו לאותו מתמטיקאי יומרני להצטיין, הרי שמן הסתם הוא ישאף כי בנו יצליח להשלים את מה שהוא החסיר – הוא ינסה להסיר מעל בנו כל עול ולאפשר לו לשקוע כל כולו בלימוד המתמטיקה.

בקיצור, כותב המאמר צודק בהבחנתו שהחברה החרדית בנויה על השאיפה למצוינות דתית, אלא שהמקום שבו נמצאת החרדיות היום, הוא בדיוק המקום שאליו מגיעה חברה המחנכת את חבריה ובניה למצוינות דתית: חלק מהחברה החרדית עומד ביעד הפרישות בשמחה, חלק בצער, חלק מתנדנד וחלק פורש. כמו כל יחידה מובחרת שכל חבריה שואפים להצטיין, היא מגיעה לקו סיום עם מעט בלבד מן החיילים שהצטרפו לגיבוש הראשוני.

***

מסקנה זו אינה אומרת כי מצבה של החברה החרדית שפיר, וכי אין לה צורך בביקורת או בחשיבה מחדש. הריבוי הטבעי אכן יוצר מצב שבו אתוס המצוינות משאיר רבים מאחור. במאמר זה ביקשתי להראות כי יש להפריד בין שאלת הזהות לשאלת הערכים, וכי רעיון ה"חרדיות כמצוינות" אינו פותר את הבעיה, אלא דווקא מעצים אותה.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] תיאורים אלו מתבססים על גוף המאמר של הרב פפר.

[2] פירוש האמרה "מלמד שהיו ישראל מצוינין שם" הרי הוא "שלא שינו שמם, לשונם, ולבושם". בכך חזרנו למגמת הפרישות וההתבדלות.

6 תגובות על “אי-הנורמליות של המצוינות

  • לא כל כך ברורה לי ההשוואה שבין מצוינות דתית למצוינות בתחומים כמו מתמטיקה.
    דבר ראשון, הצמצום של הדת והדתיות לעיסוק בתורה בלבד, הוא הרסני כלפי הדת ומדיר אותה מהמקום המרכזי שצריך להיות שמור לה.
    זאת אומרת, אדם שהוא מתמטיקאי מצטיין הוא אמנם אדם שמשקיע חלק ניכר מזמנו בעיסוק בתחומו וזאת משום שבשעה שהוא אוכל, שותה פרה ורבה הוא איננו מתמטיקאי אלא אדם רגיל. לעומתו, האדם הדתי לפחות נדרש להציב את הדת כאבן עזר בכל תחומי החיים.
    ברגע, שאתה מגביל את הדת לעיסוק בתורה ובעניינים דתיים בלבד בעצם צמצמת את המקום שלה.

  • מסכים עם הראל,
    היסוד של טיעוניו של הרב פרקש הוא התפיסה שמיעוט דרך ארץ, הוא הוא מצוינות דתית לפי שהוא מאפשר ריבוי של לימוד תורה.
    אין ספק שאדם שסבור שהדרישה הדתית היא. בעיקרה ללמוד תורה ולהתפלל (יהדות של בית כנסת), אזי ככל שירצה להצטיין יותר בדתיותו יפרוש יותר משאר ענייני העולם ועיסוקיו.
    השאלה היא אם אין נכון לתפוס את הדתיות במובן רחב יותר של חיים מלאים על פי תורה ולרוחה, ואז ההצטיינות איננה לצמצם בחיים אלא לקדש אותם, לתקן אותם ולהיטיב אותם יותר ויותר. כאשר הפרישות מיועדת או ליחידים או למצבים יחידים ומסוימים. והיא איננה פסגת ההצלחה של דתיות.

    הקבוצות החדשות בחברה החרדית עומדות באמת בפרשת דרכים באשר לשאלה עקרונית זו:
    או שהן תופסות את המצוינות הדתית באופן הנפוץ בחרדיות ה'ישנה' ואז הם בהכרח מוציאים את עצמם מכלל 'המצטיינים'.
    או שהם מציגים תפיסה עקרונית שונה באשר למהן השאיפות וההשקפות שלהם. ואז גם הם ייחשבו למצטיינים על פי השקפתם.

  • חנוך!
    יפה הגדרת! הנושא עליו אתה דן הוא לא הצטיינות דתית אלא הצגת תפיסה עקרונית שונה באשר למהן השאיפות וההשקפות שלהם. יתכן שאם נציג את אותה תפיסה עקרונית שונה היא תספיק לבדה ליצור זהות עבור אלו המבקשים זאת.
    אלו דברים ראויים לדיון באופן כללי אבל בהתייחס למאמרו של הרב פפר שבמאמרי ניסיתי לתמצת את הנחות היסוד שלו והן: א. שהחרדים החרדים אינם רוצים לוותר על ההגדרה 'חרדים', ב. נגדיר את החרדיות כמצויינות ואז החרדים החדשים יוכלו לחיות עם זה.
    טענתי היתה שאכן המצוינות היא זו שהביאה את החרדיות לאן שהביאה ולא נפתור בכך כל בעיה.
    אתה מציע להגדיר מחדש את השאיפות וההשקפות זה אולי פיתרון טוב אבל אינו נוגע למאמר הנידון.

    בכדי לממש את החזון של תפיסה עקרונית שונה באשר לשאיפות והשקפות אבקש מכל היכול לעזור לי שתי בקשות:
    האחת, מהו ספר המוסר היהודי (טרום עידן החרדיות) שאוכל לקחת אותו כמאפיין של השאיפות והעקרונות החדשים?
    השניה, לבאר לי בצורה קונקרטית מהו המושג לקדש את החיים? וכיצד אפשר להצטיין בו?

    • הרב פרקש,
      ראשית תודה על ההתייחסות.
      1. צריך להגדיר מהו ספר מוסר, אגרות צפון יכול לעבוד?
      2. לענ"ד לעניין קידוש החיים יש ביטויים ברמות שונות, הן המעשית והן התפיסתית.
      באופן בסיסי הרמה המעשית זה קודם כל קיום המצוות, שהן כנגלה לכל למתבונן עוסקות ברובן המכריע בחיים על ביטוייהם השונים .
      ברמה התפיסתית יש כאן מקום לעבודה רבה על כוונת הלב, בכל מעשה, הן מעשה מצווה והן מעשה חולין יש מקום לכוונות ותפיסות שונות וקידוש החיים דורש שכולן תהיינה ברוח התורה.
      מלבד האופנים הבסיסיים האלה יש עוד רבדים, היהודי שמצליח שתורתו תקדש ותיישר את חייו יהיה מן הסתם אכפתי ואחראי במישורי החיים השונים שאלו יתנהלו על פי התורה ורוחה גם במרחבים כלליים יותר מביתו ומשפחתו. מבחינה תפיסתית הוא יעמיק לזהות את טוב השם ואת רצונו המתגלה בביטויים השונים של החיים, כמו יופי, ממון, חברה, קידמה טכנולוגית, והתפיסה הזו תתאחד באופן טבעי עם השאיפה שכל אלה אכן יתממשו ויתקיימו בדרך התורה.

      לסיכום באופן מעשי מדובר על יהודי שמקפיד בהלכה, מקיים את המצוות מתוך כוונת הלב וחיבור פנימי, שרוח התורה מכוונת אותו גם במעשיו שאין לגביהם הלכות ממש.
      תפיסתו הבסיסית רואה חיבור אמיתי ויסודי בין התגלות השם שבשפע החומרי והתגלות השם שבתורה.
      החיבור הזה איננו פשרה או חיבור מאולץ בין עולמות שונים אלא הדרך המתחייבת הן מהתורה עצמה הן מהתבוננות נכונה בחיים עצמם.

  • בס"ד
    לעניות דעתי, פירוש המושג מצוינות תלוי באופן הגדרתו. האם הלומד תורה בהתמדה ולא מתעסק במתמטיקה, הוא המצוין? או העוסק במתמטיקה וכל רגע שחדל מעיסוקו המקצועי לומד תורה הוא המצוין? לי נראה שלא זה ולא זה צריך להיחשב מצוין כי ההגדרה חייבת להיות אחרת. אני מוכן לקרוא לזה שמקיים את התורה בכל רגע בחייו "מצוין". לא משנה לי אם כל חייו רק לומד תורה או לחלופין גם עוסק בתחום הכרחי לפרנסתו וגם לומד תורה. העובדה שלומדי תורה 24 שעות ביממה נחשבים בעולם החרדי למצוינים ומי שלומד ועובד נחשבים לפחותים, נובע מהשקפה חברתית ולא מתוך הגדרה תורנית. נכון הדבר, שהעיסוק בעוד נושאים חוץ מלימוד תורה וחיים שלא מוגדרים לגמרי בין כותלי חדרי לימוד תורניים יכולים להוביל לרפיון גם בקיום התורה, כי כך טבע האדם. למרות העובדה הזאת, המושג התיאורטי של מי הוא בעל המצוינות והמיקוד העיקרי בשאלה מי הוא המצוין, צריכה להיות מי שמקיים את התורה ולא זה שלומד אותה ולא עושה שום דבר אחר. בכלל לא משנה לי בהגדרת המושג "מצוין" באיזה מסלול בחר מישהו בחייו או שהחיים בחרו בו. למרות שהשאלה "איך יותר קל לקיים את התורה בחיינו?" יכולה להיגמר בבחירת מסלול הלימוד של 24 שעות ביממה, עדיין הגדרת המצוינות נשארת: המצוינות נמדדת באופן קיום התורה בחיינו ולא באיזה מסלול בחרנו בחיינו. על מנת להמחיש זאת, אומר רק עוד דבר אחד: האם יהיה מצוין זה שלומד מתוך דלות אמצעים למחייתו, ובפועל קשה לו לקיים את משפחתו, אבל ממשיך ללמוד בהתמדה למרות הכל או הזה שמקיים את משפחתו בפרנסה מכובדת וכל רגע דל ממלא אותו בלימוד תורה שמסב לו עונג ומשמעות ממלאת נפש לחייו? האם מישהו יכול להעדיף אחד מהשניים לבחירת היותר מצוין?

  • תודה, מאמר מצוין

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל