תנו להן לבחור!

מאמר תגובה ל"מחיר העגלה המלאה"

שכרן הנמוך של הנשים החרדיות הוא אולי מחירו של מסלול חייהן, אך אי אפשר לומר כי הוא מחיר בחירותיהן. התסכול של העובדות החרדיות נובע מכך שרובן לא בחרו מעולם לעבוד בעבודה תובענית ומתישה, בשכר נמוך, לצד גידול משפחה ברוכת ילדים. כשהן נכנסו לסמינר הן לא היו מודעות לכך שזה מה שצופן להן העתיד. אין טעם לומר להן להפסיק להתלונן ולשאת בתוצאות בחירותיהן. כדי להיטיב את מצבן צריך לתת לתלמידות הסמינרים תמונה מלאה של מחיר בחירותיהן. צריך לתת להן לבחור.

כ"ד טבת תשע"ט

מאמרה של גב' קפלר דן בשכרן הנמוך של נשים חרדיות ומבהיר היטב שיש מחיר לכל בחירה. חיי ‏משפחה חרדית וברוכת ילדים הם בחירה ערכית ששכרה ומחירה נקובים בתלוש המשכורת. לטענתה, הכתובת לטענות האפליה והקיפוח אינה מנכ"לי חברות ההייטק, ואפילו לא מקימי החממות החרדיות. הנשים משלמות את מחיר הבחירה הערכית שלהן, ועליהן להכיר בכך. ‏אם נמשיך בקו זה, כל שצריך כדי למחוק את הרגשת הניצול הוא להבהיר את נקודת המבט של המעסיק, ובאופן כללי להסביר כיצד פועלים כוחות השוק החופשי. בכך תשתכנענה העבודות לקבל באהבה את ההשלכות של בחירותיהן הנכונות. ניתן להסכים עם דבריה, אך בתנאי אחד: שהנשים החרדיות אכן בחרו בצורת חיים זו.

הכניסה ללימודים בסמינר דומה לעליה על כביש מהיר, ‏שבו רק פעם במאה קילומטר יש נקודת יציאה. לרוב הבנות אין באמת מרחב בחירה. כאשר הן צולחות את השנים הראשונות ומרימות את הראש לחשוב, הן כבר מבורכות בבית מלא בילדים, עם עבודה שוחקת ומשכורת נמוכה

לו הבחירה של הבנות אכן היתה חופשית, היה מקום לדבריה של קפלר. הפתרון לתחושת הקיפוח היה הדגשת הערכים שבשמם נעשה הוויתור על שכר ותנאים. כן, לכל בחירה יש מחיר, ומותר ואף ראוי לשלם – קרי, להקריב – עבור בחירותינו הערכיות. אלא שחוסר שביעות הרצון של אותן עובדות, נובע דווקא מתוך כך שהן מעולם לא בחרו במסלול התעסוקתי שלהן. הן לא ויתרו על שכר וקידום – ודאי שלא באופן מודע. הן נצמדו לערכים שעליהם חונכו מבלי שהבינו את ההשלכות שלהם. תהליך החינוך של בנות חרדיות מעביר אותן במסלול צפוי, מוגן ‏וממוגן בקירות המבטיחים את המשך הדרך המקובלת לאורחות חייהן. הכניסה ללימודים בסמינר דומה לעליה על כביש מהיר, ‏שבו רק פעם במאה קילומטר יש נקודת יציאה. לרוב הבנות אין באמת מרחב בחירה. כאשר הן צולחות את השנים הראשונות ומרימות את הראש לחשוב, הן כבר מבורכות בבית מלא בילדים, עם עבודה שוחקת ומשכורת נמוכה. לסובב את הגלגל אחורה ולעשות שינוי משמעותי בחייהן, זהו צעד כמעט בלתי אפשרי.

 

בחירה לא חופשית

כדי שבחירה תהיה חופשית, על האפשרויות השונות להיות מוצגות בצורה גלויה והוגנת בפני האדם הבוחר, כולל המידע הרלוונטי למחיריהן. במסגרת של בחירה חופשית אין למנוע מאדם אופציות בחירה שונות (הצגת שתי אופציות מתוך שלש); אין לכפות עליו בחירה מסוימת באמצעים עקיפים (אם לא תבחר בי אעניש את הבת שלך); ואין להסתיר ממנו מידע על מחיר בחירותיו (לא לספר לו שבחירה בגלולה האדומה תגרור תופעות לוואי של מיגרנות וכאבי בטן).

אם נתבונן בתהליך ההחלטה של נשים חרדיות בהקשר ללימודי המקצוע, ונבחן אותו לפי פרמטרים של קבלת החלטות מתוך בחירה מושכלת, נגלה כי לא מדובר בבחירה חופשית. בהעדר מידע הוגן לגבי מחירי הבחירה, לא ניתן לקרוא לה חופשית

כפי שכתבה ד"ר ריימן בתגובתה, התהליך שבו בנות מתקבעות בעבודות שאינן מספקות, מתחיל בבחירת מקצוע מתוך היצע מוגבל. גם אם הן תעבורנה אבחון תעסוקתי לפני בחירת המגמה בכיתה י"ב, ממצאי האבחון יתייחסו בעיקר למקצועות שנלמדים בסמינר. מרכזי ההכוון הפועלים בריכוזים חרדיים אף התחייבו שלא לאפשר לבנות סמינרים אבחון מקצועי כפי שמוצע לכלל האוכלוסיה החרדית. כלומר, הבחירה היא (בערך) בין חשבונאות ומחשבים לבין הוראה (על התמחויותיה השונות). במספר סמינרים ישנן גם האופציות של אדריכלות ועיצוב פנים, ובכך מתמצה מנעד הבחירה. אין מקצועות טיפוליים ופרא-רפואיים הדורשים תואר; אין מדעים מדויקים; היקף מבחני החוץ והפורמט שלהם מבטיחים שללא השקעה משמעותית נוספת לא יהיה לנערה אפיק מעבר למקצועות ולמקומות לימוד אחרים. מקצועות ההייטק מוגשים במהדורה מוגבלת ומיושנת הדורשת השלמות רבות. תעודה של מה"ט כבר מזמן אינה מטבע עובר לסוחר בעולם התעסוקה. המקום היחיד המעניק לה הכרה הוא הידיעון של מסלולי הסמינרים.

אולם נניח לאפשרויות הבחירה המצומצמות. האם הבנות מקבלות את כל הידע הרלוונטי לגבי המקצוע שהן לומדות? רבים מתוך המקצועות המוצעים בסמינרים דורשים עבודה עצמאית כדי להתפרנס בכבוד. גרפיקה, עיצוב פנים, צילום, ואפילו אדריכלות ברמה הנלמדת בסמינרים – כולם מאפשרים לבנות טווח צר מאד של תעסוקה. בוגרת לימודי אדריכלות תוכל להיות שרטטת בשכר מינימום במשרד אדריכלים, ובוגרת מסלול גרפיקה תוכל למצוא עבודה בשכר דומה בהוצאת עלון פרסום. בנות רבות מבינות אחרי תקופה שאם הן לא רוצות "להתאבד" על עבודה של שכירה בתנאים של עשר שעות ביום, הן חייבות לפתוח עסק עצמאי.

הקמת עסק עצמאי וביסוסו זקוקים לגב כלכלי. נדרשת אף התעסקות תמידית וסיזיפית בשיווק ובמכירה לכל אורך החיים המקצועיים. יש צורך להשקיע במיתוג ובפרסום. מובן שלא מרוויחים מהרגע הראשון, אלא רק לאחר תקופת ממושכת של ביסוס וייצוב. היכרות עם עולם העצמאים בישראל דורשת הרבה ידע חיוני מעבר ללימודים עצמם. מן ההגינות שלפחות חלק מהבנות ישללו את לימודי המקצוע כי מתאים להן יותר להיות שכירות. כמובן, זה לא קורה.

כן, הבנות אינן מודעות להשלמות הנחוצות כדי להתקדם במקצוע. בתחומי ההייטק, מסלולי הלימוד בסמינרים השונים אינם מדביקים את קצב ההתקדמות של השוק. לעתים נמנע מהבנות חומר חיוני הדורש היכרות והתעסקות במכשירים וברשתות שהסמינר אינו מאפשר להם גישה. האם מכינים את הבנות להשלים את הנדרש כדי להשתלב במשרה סבירה בשוק הכללי? גם בתחומים אחרים המידע עמום למדי: איזו תעודה מקבלים בסיום הלימודים – תעודה המוכרת על ידי משרד החינוך או על ידי קופות החולים? מה ניתן לעשות אתה, וכיצד ניתן לשדרג אותה? מידע זה אינו מועבר לתלמידות באופן בהיר ומסודר. לא זו בלבד, אלא שנראה כי לסמינרים יש אינטרס להשאיר אותו עמום. "נבדוק, נראה, אולי נקבל אישור במהלך השנה" – ותשובות על זו הדרך.

אם נתבונן בתהליך ההחלטה של נשים חרדיות בהקשר ללימודי המקצוע, ונבחן אותו לפי פרמטרים של קבלת החלטות מתוך בחירה מושכלת, נגלה כי לא מדובר בבחירה חופשית. בהעדר מידע הוגן לגבי מחירי הבחירה, לא ניתן לקרוא לה חופשית. הבנות אינן מודעות למה שהן נכנסות אליו, החל מרמת הלימודים וכלה בתכונות הנדרשות כדי לתחזק משרה רווחית בתחום. יותר ממה שהן בוחרות בעצמן, אחרים בוחרים עבורן.

הקלות שבה ההחלטה על בחירת מקצוע נופלת – בחירה המשפיעה עמוקות על חיי הבת לאורכם – נובעת הן מהאפשרויות המעטות, והן מחוסר הבנה מעמיקה של עולם העבודה ושל משמעות ההכשרה. הלחץ החברתי חזק וסוחף, ויש תחושה שאם הולכים "במסלול של כולם", מן הסתם מישהו כבר חשב והחליט שזהו המסלול הטוב ביותר

כמו כן, ההחלטה על תחום העיסוק מוכתבת פעמים רבות על ידי שיקולים שאינם כלכליים. למשל, טרנדים חברתיים של מה נחשב מסלול יוקרתי סוחפים בנות מראיית חשבון להנדסאים, ללא קשר להיתכנות הכלכלית של הצעד. היו שנים שהטרנד החברתי היה לימודי "הוראה מתקנת", והמסלול קרס מעומס. הורים החרדים לשמה הטוב של הבת, וכמובן לשידוך המתקרב, מעודדים בחירה בטרנד העכשווי על פני התאמת מקצוע לאופיה של הבת ובחינת ההיגיון הכלכלי של הבחירה. הקלות שבה ההחלטה על בחירת מקצוע נופלת – בחירה המשפיעה עמוקות על חיי הבת לאורכם – נובעת הן מהאפשרויות המעטות, והן מחוסר הבנה מעמיקה של עולם העבודה ושל משמעות ההכשרה. הלחץ החברתי חזק וסוחף, ויש תחושה שאם הולכים "במסלול של כולם", מן הסתם מישהו כבר חשב והחליט שזהו המסלול הטוב ביותר.

האם בנות אינן יכולות לסיים את לימודיהן בתיכון ולעבור להכשרה מקצועית במוסד אחר? עקרונית, כן. אך בפועל, הרוב המכריע אינו עוזב את הסמינר לטובת מקום הכשרה מקצועי אחר, אלא ממשיך ללמוד במסלולים המוצעים בסמינר עצמו. לעתים מדובר בהקפדה רוחנית על מוסדות שמורים של רשת "בית יעקב". זוהי כמובן בחירה לגיטימית. אך לרוב הדבר נובע מחשש מפני "מה יגידו", וכמובן מ"שווי" הבת בשידוכים. יחד עם הוריהן, הבנות מעדיפות אפוא להוריד את הראש, לחכות לנישואין, ואז, אם הדבר מתאפשר, להתחיל מחדש הכשרה מקצועית כלבבן. בפועל, רק מיעוט קטן עושה כן. בלית ברירה, הרוב ממשיך את המסלול התעסוקתי שבו החל. להורים יש לעתים סיבה נוספת לחשוש. גם אם הם רוצים, מתוך דאגה לעתידה הכלכלי, לשלוח את הבת למוסד הכשרה מקצועי, הם עשויים להירתע מפני סנקציות חברתיות שיוטלו עליהם: כשהאחות הגדולה עוזבת אחרי התיכון, ואינה ממשיכה את לימודיה בסמינר, שאר בנות המשפחה כבר לא יתקבלו לתיכון. מדובר בכפייה במשמעותה הגולמית והכואבת, ובוודאי לא בבחירה חופשית ובתשלום המחיר. והמחיר אכן גבוה – עשרות אלפי שקלים בתמורה להכשרה לא יעילה ולא מתאימה, רק כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה בנוגע לבנות הקטנות.

 

הכנה לחיי המעשה

הפערים בין הלימודים בסמינר לחיי המעשה הובילו גורמים שונים לייסד תכניות שמטרתן להכין את הבנות לעתידן. לאור מחקרים שהצביעו על פערי שכר משמעותיים בין נשים חרדיות לשאינן, הוקמו כמה תכניות במימון ממשלתי, מתוך הבנה שיש צורך בתהליך נוסף – רגשי, חינוכי וחברתי – שיכין את הבנות להצלחה בתעסוקה.

על פניו, תכניות אלו אמורות לענות על הצורך שתיארתי לעיל, ולחדד לבנות את משמעות בחירת המקצוע שלהן. הן אמורות להכין אותן לדרישות שוק העבודה, להסביר להן כיצד לבנות קריירה של שכיר או עסק עצמאי, ולהחדיר בהן את ההבנה שכיום צריך להתקדם כל הזמן ולנהל את הקריירה, ולא לחכות באופן פסיבי לשינוי או לקידום. דא עקא, אלה אינם התכנים המועברים בתכניות ההכנה.

במימון ממשלתי מונו מורות ומחנכות מתוך הסמינר המדברות בעיקר על הסכנות שביציאה לעבודה. הן מלמדות את הבנות על הגדרות והגבולות שהעובדת צריכה לשים לעצמה. הן מזכירות שוב ושוב שאנחנו רק עושים השתדלות. הפרנסה היא משמים, והשפע בכלל מגיע דרך הבעל. "את רק צינור פסיבי," משננות המחנכות. כך, תכניות האמורות להקטין את הפער בין חיי הסמינר ובין עולם העבודה ולהקל על המעבר, הפכו למכונה משומנת המגביהה את החומות. בחלק המקצועי של התכנית ילמדו הבנות מהן הזכויות שהן צריכות לדרוש מהמעסיק, ולדאוג שאלו לא יירמסו. את המידע השולי באיזו דרך מתקדמים ואיך משקיעים, מהן המגמות העתידיות בשוק ואילו תחומים כדאי להוסיף וללמוד כדי להישאר רלוונטית, התלמידות אינן מקבלות.

השיח ההכרחי על מחיר הבחירה בעבודה לצד גידול ילדים כמעט שאינו מתקיים. אין הכרה מערכתית בקושי המובנה בגידול משפחה ברוכת ילדים לצד עבודה – כל עבודה; שני מרכיבים במשוואה שפתרונה הוא אתגר עצום. החינוך מתמקד באזהרה שלא להתבלבל בשל פיתויי הקריירה, ובתזכורת לכך שאיננו מנהלים את העולם

מעל הכל, השיח ההכרחי על מחיר הבחירה בעבודה לצד גידול ילדים כמעט שאינו מתקיים. אין הכרה מערכתית בקושי המובנה בגידול משפחה ברוכת ילדים לצד עבודה – כל עבודה; שני מרכיבים במשוואה שפתרונה הוא אתגר עצום. החינוך מתמקד באזהרה שלא להתבלבל בשל פיתויי הקריירה, ובתזכורת לכך שאיננו מנהלים את העולם. ההנחה היא שאם האשה מתאמצת מאד, היא תצליח לשלב משפחה גדולה, עבודה מתגמלת, ובעל הפטור מעול הבית. אין לגיטימציה להכרה במחירים שהמשפחה כולה משלמת על צורת חיים זו. שיעורי ההדרכה אינם מכירים מציאות של אשה, זוג או משפחה שאינם מתאימים למודל הזה, ושהבחירה בו עלולה לגבות מהם מחיר כבד.

חלק מהותי בתהליך הבחירה הוא ההרגשה של הבוחר שיש לו יכולת להתמודד עם תוצאות הבחירה. אם אחת האפשרויות מוצגת בתור אופציה לא ריאלית, שאין אפשרות להתמודד עם השלכותיה, אזי מרחב הבחירה בהכרח מצטמצם. אצל נשים חרדיות, המוטיבציה לבחור בעבודה מספקת ותובענית, הדורשת ניהול תהליך לאורך שנים, נחנקת תחת אזהרות, הרצאות וכנסים שנועדו לשמור על העובדת מאותן "סדום ועמורה" שבחוץ. המסר, גלוי או סמוי, הוא שאין להן כלים להתמודד. חיזוק הפחד והרתיעה מהשתלבות בתעסוקה משמעותית, מחשש לצביון של הבית היהודי האותנטי ולדמות ה"יידישע-מאמע" (בדרך כלל בדימוי של המורות עצמן), אכן פוגע עמוקות באמביציה של הבנות להתקדם ולהצליח.

אולם עולם העבודה בארץ השתנה במשך העשורים. כיום גם מורות עובדות שעות ארוכות, ומתרחקות מהמודל האמהי המוכר, המחכה בבית עם ארוחת צהרים טרייה. גם עבודות לא קרייריסטיות באופן מובהק, כמו מזכירות וסייעות בגנים ומעונות, דורשות שעות עבודה ארוכות יותר ממה שנדרש מגננת בעבר. במצב זה אין הצדקה להעמיד בפני הבנות מודל תעסוקתי אידאלי בלתי מושג, ולהרתיע דווקא מפני המודל הרווח במציאות העכשווית.

היציאה לשוק העבודה בתפיסה של יציאה לקרב אינה מאפשרת לבנות לתת מעצמן יותר, להגדיל ראש ולהיות עובדות יוזמות. ההתגוננות חוסמת את היוזמה. תודעת הקרב מונעת בחירות כנות ושמחה בתעסוקה יצירתית. העובדות מרגישות שאם לא תעמודנה על משמר הערכים והזכויות באגרסיביות, יבולע להן

מיקוד בפרישת האפשרויות באופן הוגן היה מסייע לבנות לצאת לעבודה בפחות פחד ואנטגוניזם. הבהלה מעבודה של שעות ארוכות "על חשבון הילדים", היתה מתחלפת בהבנה שכיום רמת חיים סבירה דורשת עבודה של שעות רבות יותר מכפי שהיה בעבר; בבחירה כנה ומושכלת בין אופציות מתחרות; ובעמידה טובה יותר בדרישות המקצועיות. לעומת זאת, היציאה לשוק העבודה בתפיסה של יציאה לקרב, אינה מאפשרת לבנות לתת מעצמן יותר, להגדיל ראש ולהיות עובדות יוזמות. ההתגוננות חוסמת את היוזמה. תודעת הקרב מונעת בחירות כנות ושמחה בתעסוקה יצירתית. העובדות מרגישות שאם לא תעמודנה על משמר הערכים והזכויות באגרסיביות, יבולע להן. כל דרישה של המעסיק היא איום על המשפחה, וכל תקנה שלו היא מאבק אישי בהן. וכך, גלגל האפליה-ניצול-מרמור ממשיך את דרכו ההרסנית, ואף אחד אינו מרוויח ממנו.

 

מומחי השכר

לימודי הסמינר אינם נותנים לתלמידה תמונה ריאלית של מצב השוק, מה שמוביל את בוגרות הסמינר להתמודדויות ייחודיות. אך בכך לא מסתיים הסיפור.

עם חלוף שנה או שתיים, אל עולמן התעסוקתי מגיח לפתע שחקן חדש. בת הסמינר נישאת במזל טוב, ואל התמונה נכנס הישר מהישיבה בחור חמד. הוא מחונך היטב מערש ילדותו למטרה נעלה אחת של לימוד תורה, ‏או לכל הפחות לחיים בעולמה של תורה. לא אמורות להיות לו שאיפות כלכליות או ‏תעסוקתיות. אך, ככל בני האדם הסופגים את רוחות הזמן, גם בחורינו נחשפים לרעיונות של מימוש והגשמה עצמית, הצלחה תעסוקתית ורווחה כלכלית. את האמביציות האלה הם משקיעים דווקא בתמיכה ‏ובדחיפה של נשותיהם. כמו מלאך המכה על הפרח וצועק לו "גדל!", הם מפצירים בנשותיהם: "פרחי! בקשי! היי אסרטיבית!"‏. הוא לא ייתן למעסיק החמדן לנצל בבוטות את אשתו המוכשרת! הוא בטוח שאם הדרישה להעלאה בשכר ולתנאים ראויים ברורה ורהוטה די הצורך, היא בוודאי תתמלא. ואם אשתו עדינה מדי? הוא ידבר עם הבוס בעצמו! בדרך כלל אין לו מושג מהם יחסי הכוחות בעבודה, או מה מקובל בשוק. לעתים קרובות יוצרת התערבותו מצבים מגוחכים ומעניקה לעובדת תדמית ילדותית.

כמו מלאך המכה על הפרח וצועק לו "גדל!", הם מפצירים בנשותיהם: "פרחי! בקשי! היי אסרטיבית!"‏. הוא לא ייתן למעסיק החמדן לנצל בבוטות את אשתו המוכשרת! הוא בטוח שאם הדרישה להעלאה בשכר ולתנאים ראויים תהיה ברורה ורהוטה די הצורך, היא בוודאי תתמלא. ואם אשתו עדינה מדי? הוא ידבר עם הבוס בעצמו!

רוב הבחורים לא ראו בבית הוריהם דגם של אמא המתחזקת קריירה תובענית. זה יקרה ‏בהמשך, כשראשונות ההנדסאיות תתחלנה לחתן את ילדיהן. עד אז, רובם יראו דגם של אמא מורה או פקידה, הנשארת ‏באותו מקום לאורך שנים, עם פנסיה מובטחת וחופשים מהוגנים ומעוגנים. אין להם מושג מה תדרוש מהם ההתפתחות המקצועית של בת-זוגם. הם אינם מבינים כי הדרישה לתת שעות נוספות בזמני עומס בעבודה אינה גחמה של המנהל אלא חלק אינטגרלי של התפקיד. הם אינם תופסים שכדי לזכות בשכר גבוה צריך לתת יותר. הרבה מאלה המדברים על "שידוך עם מתכנתת" אינם קולטים את ההשלכות על היומיום, ומתרעמים על המעסיק הלא מתחשב שמכריח את העובדת לוותר על ערכים ועל אידאלים מקודשים. כמו נשותיהם, גם הגברים לא עברו תהליך של מחשבה, שקילה ריאלית בין אופציות שונות, ובחירה במודל תעסוקתי המתאים לשאיפותיהם. הם מגיעים מעולם תיאורטי של רעיונות ואידאלים, ומתקשים לשלם את המחירים.

יתכן בהחלט ששוק העבודה הישראלי נוגס בזמני הפנאי ובמחויבות המשפחתית של העובדים. אולם זהו סגנון העבודה במשק הישראלי היום, ואלו תנאיו. אין "גם וגם" – גם עקרת בית וגם הייטקיסטית. הרעיון שנצליח לחנך את המעסיקים ואת החברות הגדולות להעלות את רמת השכר דרך אסרטיביות נשית, ובמקביל למתן את דרישותיהם מהנשים לאור עקרונות ערכיים, הוא (במחילה) פתטי.

אין "גם וגם" – גם עקרת בית וגם הייטקיסטית. הרעיון שנצליח לחנך את המעסיקים ואת החברות הגדולות להעלות את רמת השכר דרך אסרטיביות נשית, ובמקביל למתן את דרישותיהם מהנשים לאור עקרונות ערכיים, הוא (במחילה) פתטי

עם השנים, החיים עתידים ללמד את הזוג הצעיר כמה דברים על תעסוקה, לצד שיעורים נוספים על חיים – אם בקשר לתא המשפחתי עצמו, ואם ביחס למה שמחוצה לו. מטבע הדברים, אין כמו החיים עצמם ללמד אותנו על בחירות ועל מחירים. הבעיה היא שלעתים זה כבר מאוחר מדי, ולכל הפחות, מרחב הבחירה הצטמצם מאד. קצת גילוי מוקדם של אופציות שונות, כמובן לצד מחיריהן; קצת חשיפה של צדדיה השונים של המציאות בשטח, ושל הדרכים השונות שניתן לנווט בהם – היו מועילים הרבה, גם (ובעיקר) עבור מי שלבסוף בחר באותו המסלול.

הבחירה בעגלה המלאה, כניסוחה היפה של הגב' קפלר, היא באמת דבר נפלא. אבל הוא נפלא פחות כאשר מדובר בבחירה שאינה מודעת – לא מודעת למחירים, ולעתים לא מודעת למעשה הבחירה עצמה. לדעת קפלר, ניתן לפתור את תסכולן של נשים חרדיות אם רק נשנה את זווית הראיה: פחות אפליה וקרבנות, יותר בחירה ומחירים. אבל הסיפור אינו רק שינוי של זווית הראיה, אלא שינוי של המציאות: פחות בחירה מדומה, יותר בחירה אמתית.

 

שכר מצוה כנגד הפסדה

מסקנות אופרטיביות הוצעו כבר בתגובות האחרות למאמרה של גב' קפלר. הקמת מסגרות מקצועיות יותר; פתיחת אפשרויות הלימוד; הקטנת ההצפה או הגדלת ההיצע.

כדי למנוע את תסכולן של הנשים העובדות, נחוץ בראש ובראשונה מידע – מידע נכון, נטול פניות ואינטרסים. במצב הנתון, על הורים ובנות המתלבטים באיזה מסלול לימוד לבחור, לערוך מסע בירורים עצמאי בשטח. עליהם לברר את תנאי העבודה, את השכר הממוצע, את מספר שנות הסטאז' הנדרשות, ואת אפשרויות הקידום בכל בחירה רלוונטית

אולם כדי למנוע את תסכולן של הנשים העובדות נחוץ בראש ובראשונה מידע – מידע נכון, נטול פניות ואינטרסים. במצב הנתון, על הורים ובנות המתלבטים באיזה מסלול לימוד לבחור, לערוך מסע בירורים עצמאי בשטח. עליהם לברר את תנאי העבודה, את השכר הממוצע, את מספר שנות הסטאז' הנדרשות, ואת אפשרויות הקידום בכל בחירה רלוונטית. מהו אופי ההתקדמות בעבודה, ואיזו הכשרה דרושה כדי להצליח בה ולא לדשדש במקום? אסור להם להסתמך רק על המידע המגיע מצוות השיווק של המסלול, או להסתפק בסיור בחברת "אינטל" שהסמינר מארגן במסגרת פרויקט ממשלתי זה או אחר. הם צריכים לשאול אנשים מבחוץ מהו ערכה של התעודה המוצעת, וכמה עולה להשיג אותה במסגרת אחרת. עליהם לדבר עם נשים העובדות מחוץ לחממות ולראות אם זה מתאים לבתם: מהו המחיר מבחינת השקעת זמן ופניות נפשית, ומהו השכר בתמורה? עליהם לדבר עם בנות שסיימו ללמוד עשור לפניהן – האם הן מרוצות? האם הן מתחרטות? המחירים של הבחירה, לטוב ולמוטב, צריכים להיות ברורים להם – להורים ולבת עצמה.

אם הבת חושבת על מסלול הדורש ניהול עסק עצמאי, יש לברר היטב אם זה אכן מתאים לה. האם זה משתלב באורח החיים שהיא חושבת לכונן? האם יש לה הכישורים הנדרשים לשם כך? אין להסס להציף שאלות, רק כי אין אופציות אחרות. אולי ההורים יגיעו למסקנה שאת הכסף שמשקיעים על לימודי מסלול בסמינר עדיף להניח בצד, ולהתחיל לימודים אחרי הסמינר. אולי הם יבנו מסלול של הלוואה גדולה לזוג הצעיר, המאפשרת מחיה תוך כדי לימודים לתואר ולמקצוע. זה קשה אך אפשרי; יש נשים שעשו זאת. לעתים מוטב לבת לעבור כמה שנים אינטנסיביות בתחילת החיים, מאשר למצוא את עצמה עם ששה ילדים, מגרדת את עצמה כל בוקר מהקרשים כדי לצאת לעבודה, ללא סיפוק וללא תגמול.

העתיד המקצועי שלנו אינו נתון בידי מעסיקים נצלנים, ואת שכרנו לא נרוויח מציטוט בעל פה של חוקי עזר ואפליה מתקנת… אנחנו מחויבות לקחת אחריות על העתיד התעסוקתי שלנו, ולבחור במה שמתאים לנו. וכמובן, צריכים לדבר על מחירים. מחירים של רוח, מחירים של גשם. מה נמצא בתוך העגלה המלאה, ומה המחיר של כל פריט

יש עוד כמה מסלולים ללכת בהם חוץ מברירת המחדל של לקבל באהבה ובכניעה את מה שהמוסדות מציעים. העתיד המקצועי שלנו אינו נתון בידי מעסיקים נצלנים, ואת שכרנו לא נרוויח מציטוט בעל פה של חוקי עזר ואפליה מתקנת. אלו הם כלים חשובים בפני עצמם, אבל הם מקדמים רק את מי שפועלת באופן אקטיבי לקידום המקצועי האישי. אנחנו מחויבות לקחת אחריות על העתיד התעסוקתי שלנו, ולבחור במה שמתאים לנו. וכמובן, צריכים לדבר על מחירים. מחירים של רוח, מחירים של גשם. מה נמצא בתוך העגלה המלאה, ומה המחיר של כל פריט.

הן הבנות והן הבנים צריכים לדעת לאן הם נכנסים. זוג צעיר חייב להבין לעומק את משמעות הדרך שבה הוא בוחר. והוא חייב להבין שהוא אכן בוחר. לעתים החינוך שלנו כה מצליח, עד שאין לזוגות מושג מה אסור מדאורייתא, מה חייבים מצד הנוהג המקובל, ומה נתון לשיקול דעתם. לעתים עוברות שנים עד שהם מעזים לשאול שאלות. ולפעמים זה מאוחר מדי. הם חייבים לדעת שלעתים לא רחוקות, הישיבה אחד על אחד עם מנהיג רבני, המכיר את העולם ומתמצא בפרטים, מניבה הנחיות שונות לחלוטין מאלו המודפסות בכתובים ונדרשות על במות.

הדיבור על מחירים צריך להקיף את כל תחומי החיים. אי אפשר לדבר רק על ההקרבה לתורה ועל הנשגבות של לא להפריע לבעל ללמוד, כשלעתים המחיר מתבטא בחוסר יכולת לגדל ילדים בריאים בנפשם לעבודת השם. מדברים על אידאל? שימו את המחיר על השולחן. באומץ. בכנות. מתוך הבנה שהמחיר של בחירה רוחנית אחת יגבה מחיר רוחני אחר. אין דרך שבה לא משלמים מחיר בכלל. אין דרך "נכונה" אבסולוטית. בכל דרך יש הקרבה. רק כששיח המחירים ייפתח, אפשר יהיה לדבר עם נשים על מחיר הבחירה שלהן ועל השלמה עם מקומן המקצועי. רק אשה שההחלטה בידיה, שמושכות חייה מוחזקות אצלה, תוכל לבחור במסלול מקצועי ולעמוד בו בגאוה ובהצלחה.

תמונה: Bigstock

63 תגובות על “תנו להן לבחור!

  • יש להוסיף שלרוב גם הבחור ש"שאיפת חייו היא ללמוד כל החיים" לא באמת בחר בחיים כאילו מרצונו אלא שהמציאות היא שכל גבר בציבור החרדי ליטאי מיועד מלידתו ללמוד כל החיים ללא אפשרות בחירה אמתית.

    • נכון מאד. עצוב מאד.

    • אני התפטרתי מהישיבה. משכורתה העלובה של אשתי בקושי הספיקה ללחם ומים. אמרתי לה או שאני אצא לעבודה או שכל חיינו נרעב. והילדים יסבלו. וכך היה: עבדתי בחברה קטנה, למדתי את סודות העסק, מישכנתי את הדירה ופתחתי עסק לבד. לאחר 10 שנים אנו במצב מצויין .ואני יכול עתה ללמוד חצי יום. לפני כן הייתי בגופי בישיבה וראשי היה עסוק באיך לשרוד ולאיזה גמ"ח לרוץ…

    • אחד הדברים שלדעתי מאוד מקשים על עבודה מאסיבית וגידול הילדים הם השעות של הכוללים. גני הילדים היום עם הצהרנים לא מסתיימים באחת. ורוב עובדות ההוראה לא מסיימות באחת, אך עדיין לכוללים יש הפסקת צהריים שמגבירה את הצורך לתמרן כדי לשלוח ולגדל את הילדים בצורה יותר ניחוחה.
      נשים עושות מעל ומעבר למען לימוד התורה. האם אין זה נכון ששעות הכוללים ישתנו לשעות רציפות, כך האב והאם יוכלו יחדיו לשהות עם הילדים אחה"צ ולא רק האם שכבר עייפה דיה?
      אשמח אם משהו יזוז.
      אשת אברך

    • אמת, יציב ועצוב!

    • לאף נער חרדי אין באמת בחירה. את אלה שיש להם בחירה אנחנו רואים בפשקווילים. גם בנושא הבחירות: איפה הדמוקרטיה אם אחד אומר לכולם במי לבחור?

    • על איזה מקצועות נוספים את מדברת?

  • סוף סוף מאמר אחד מדוייק בכל הסט של המאמרים האלו!
    תודה רבה לכותבת.
    הכי אהבתי את העדינות ואת כל מה שבין השורות.
    אכן, הגיע הזמן לשים סוף לבחירות המדומות.

  • עברת לגמרי נושא.
    המאמר כבר לא מדבר על העבודה, אלא על מקומות הלימוד של הבנות.
    אני רוצה לשים את הדברים על השולחן – הסמינרים אינם מוסדות חסד, הם עסק כלכלי!
    הסמינר לא דואג לבת שלך בפני עצמה, ולא לדור בכללותו. הוא כמו כל עסק שדואג לרווחיות של העסק. חשוב לו מאד לקבל פרסומת חיובית כדי שיבואו לקוחות, והוא כל הזמן מחפש למקסם את הרווחים שלו.
    זה שהסמינר מוכר חינוך, זה רק המוצר. זה לא חלק מהניהול הכלכלי שלו.
    אין שום הגיון כלכלי לתת ללקוחות שלך מידע שיגרום להם לא לקנות ממך וללכת למתחרים. אין אפוא שום הגיון שהסמינר יתן מידע כזה לבנות.
    ואם ההורים הם "לקוח שבוי" שחייב את הטובות של בית העסק בשביל להכניס עוד בנות, אין סיבה שבית העסק לא ינצל את הכוח שבידו להכריח את הלקוחות לקנות ממנו עוד מוצרים, גם אם הם לא צריכים אותם.
    פעם אחת בנוסעי באוטובוס שמעתי שיחת נשים — האחת מנסה לארגן מקומות עבודה לבוגרות סמינרים שלמדו תיכנות, ומספרת איך היא מתכננת להסביר איך זה טוב לבנות, והשניה מסבירה לה עד כמה זה לא מעניין את מנהלי הסמינר, וכל מה שצריך זה להסביר למנהלים מה הסמינר ירוויח מזה, כי כמו כל עסק – הסמינר דואג לטובת העסק.
    זה גורם לעוד עיוותים: לא מקבלים בנות חלשות בלימודים אפילו אם הן צדיקות, לא מקבלים יותר מדי ספרדיות – כי הבנות האלה פוגעות ב"שם" של הסמינר, ובסופו של דבר ברצון של הלקוחות לבוא אליו.
    הצרה הגדולה היא שסמינרים שלא יעבדו כך פשוט יקרסו כלכלית. לא יהיה להם "שם", אף אחד לא ירצה לבוא אליהם, והם בסוף יסגרו.
    ואפשר בעצם לבוא אליהם בטענות? הם פתחו עסק, לא מוסד צדקה, וכמו כל בעל עסק הם דואגים שהוא יצליח.
    זה נורא ואיום ציבורית, אבל אין את מי להאשים. הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה שתפתור את זה היא שהמוסדות לא יהיו עסק פרטי שיש לו בעלים, אלא מלכ"ר שאין לו מתחרים שחייב לדאוג לכל הבנות, כך שאין לו מה להרוויח\להפסיד, ורק טובת הבנות תהיה נגד עיניו.
    בינתיים לא נראה לי מעשי…
    אבל בינתיים צריך לנשום עמוק, להבין שזה החיים, ולא לצפות שאנשים יתנהגו נגד האינטרסים שלהם.
    (ואגב, לבחור ביהדות זה לא לשים שתי אופציות לפניך ולתת לך אפשרות להחליט אם לבחור בטוב או חלילה ברע, לבחור זה לשים את עצמך במצב שתהיה מוכרח לעשות טוב)

    • רגע, רגע,
      סמינרים הם עסק? הרב וולף זצל הקים סמינר כעסק? הרב לוין הקים כעסק, לא כשליחות?
      רק אותנו לימדו שבית יעקב הוא שליחות ולא עסק?
      אחריות ציבורית זה מושג לא קשור?
      סמינרים לא נתפסים כעסק, אלא כסוג שליחות. ששקוליו חינוכיים ולא עסקיים. ואם זה השתנה, צריך לספר את זה.
      בכל מקרה זה לא מה שמנהלי סמינרים משדרים. אולי לכן יש ציפייה מהם לנהוג באחריות ולא בעסקיות.

    • צודק לגמרי. אבל הציבור לא יודע את זה, הוא משוכנע שהסמינרים דואגים לטובתו, לטובת הבנות המתחנכות בו. שוב מגיעים לאותה נקודה שהעלתה הכותבת, צריך לדאוג שהציבור יבין שהסמינרים הם עסק כלכלי ולא למנוע ממנו את המידע הזה בחסות כל מיני פרסומים של יידישקייט וטובת הדור שגורמים לו לחשוב שהוא בידיים טובות, נקיות משיקולים זרים ואינטרסים כלכליים.

    • כואב, אמיתי ומצריך שינוי. אהבתי.
      חד עם זאת אם מזכירים את היהדות אז הערך העליון הוא לדאוג לאינטרסים של הרבונו של עולם ולא שלך או של הקלויז שלך כך שחישוב מחדש של סולם הערכים הציבורי יכול לשנות גם כאן
      תודה!

    • נכון מאוד.
      הפתרון האמיתי היחיד הוא להוציא לחלוטין הכשרה מקצועית מידי התיכונים של בית יעקב. לימודי מקצוע חייבים להיות במוסדות נפרדים, ולא קשורים בשום צורה (בייחוד משפחתית) לתיכונים.

    • פעם סמינרים היו שליחות היום הם עסק לכל דבר. וכך רוב המוסדות החרדיים.

    • מה שכתוב פה זה עם בחירה לדעתך???

    • לכן צריך ממ"ח

  • וואו, זה כל כך נכון ומדויק.
    התחושה היא שציבור שלם 'מובל', מבצע את ההחלטות שבהן בחרו הבכירים – מנהלי הסמינרים וכאלה.
    לבחורה אסור ללמוד מקצוע אחר, לעשות תואר — היא חייבת לבצע מה שמתאים לחברותיה.
    ואם זה לא מתאים? שתסתדר!
    היחיד משלם את המחיר של הרוב, שוב ושוב, בואריאציות שונות.
    ההדגשה על הבחירה נהדרת.
    תודה

    • ככה זה שהיחיד הוא חלק מכת. הוא משלם את המחיר של השאר.

  • בס"ד
    תגובה לשרשרת המאמרים בנוגע למעמד האישה החרדית (כן אני יגיד את זה ישר)
    אני קודם אציג את עצמי על מנת לתת קונטקסט לתגובה שלי. אני אם לכמה קטנטנים בעלת תואר שני מאוניברסיטה שמחשיבה את עצמה כמובילה מדינתינו הקטנה. וכן סיימתי יג' יד' למרות שידעתי שאני רוצה תואר כי היה חשוב לי לימודי קודש. בנוסף לכך הייתי מאד אהובה בסמינר ולא נקראת "מודרנית" (לפחות אני לא חושבת כך..) ואף לימדתי תקופה קצרה בסמינר. ב"ה זכיתי והתחתנתי עם אדם מקסים, אברך שתורתו אומנותו שלומד תורה עם ברק בעיניים.
    אז ככה דבר ראשון אני תוהה לעצמי איך הנשים החכמות שכתבו את המאמרים ומציינות כי לאישה החרדית אין זמן והיא או שכירה פצצה או אמא פגזית (יש כזה דבר בכלל?!) ואין כזה דבר הכל, יכולות להרשות לעצמם לכתוב כאלו מאמרים ארוכים ועמוקים. (אני פשוט בחופשת לידה…) אז חשבתי אולי אתן מרגישות שליחות למען עתיד ילדינו אז לא נורא אם הערב ארוחת ערב זה קערת קורנפלקס… ואז התחלתי בכלל לחשוב על מטרתם של כל המאמרים האחרונים שנכתבו. האם אני עדה לניצנים של מהפכה חדשה בציבור החרדי? מהי המשמעות של שינוי בציבור שלנו? למה קוראת גב' לאה פישהוף שהיא דורשת שנשים חרדיות ידעו לאן הם מכניסות את עצמן שהם בוחרות את המקצוע שלהן?
    תקראו לי שמרנית, מיושנת, ממאמיניו של הגאון מוילנא (3-6, חייבים לדחוף את זה איכשהו 🙂 ) אני חושבת ששינוי הוא דבר מסוכן מאד. הרי הגטו החרדי הוא בעצם מה ששומר עלינו ושמר עלינו שנים מפני התבוללות. אכן הוא השומר שלנו ואף האויב הכי גדול שלנו. אני מרגישה שהקריאה הזו מעל לדפי האתר שלכם הוא קצת מסוכן. כמו שגב' פישהוף מציינת, גם אני התייעצתי לפני שיצאתי ללימודים אקדמאים עם רבנים חשובים אפילו מהקצה היותר קיצוני של הרחוב החרדי, והם נתנו לי גיבוי ללכת אחרי הלב שלי וללמוד מקצוע (שאגב לא מכניס הרבה אבל התחברתי אליו ומרגישה תחושת שליחות בעבודתי) דווקא במקומות שהרמה מקצועית יותר ולא בהכרח דתית יותר (זהו פסק אישי ואינו ניתן להעברה).
    אני חושבת שהפסיקה הכללית לציבור שהיא נגד אקדמיה ונגד טכנולוגיה ודומיו הם הם אלו ששומרים על הציבור שלנו ועל המיוחדות והקדושה שלנו שעוד נשאר ממנה קצת משהו. להגיד שזה הכל בדיחה ממש לא, כי אני ראיתי מספיק חרדים שנכנסו לאקדמיה ויצאו ממש אחרת. אז נכון לא כולם, אבל בשבילם אנחנו נכתוב בעיתון נגד האקדמיה. מי שמרגיש שיש לו תפקיד קצת אחר שהנפש שלו לא מרוצה להיות בתוך העדר אז כאן המקום לשאול רב ולקבל גושפנקע לסטיה מהציבור, שגם לזה יש מחירים. אני שלמדתי באקדמיה והייתי צריכה להשלים לבד בגרויות ופסיכומטי לא רוצה שהבן שלי ילמד לימודי ליב"ה בחיידר. אם לצערי לימוד התורה לא יתאים לו אז אני אעזור לו להשלים את החומר החסר. הדרך היחידה שאנו כציבור נמשיך להיות מסורתיים היא ע"י האמונה כי רק השמרנות תשמור עלינו.
    גב' שרי קרוייזר כתבה כי הנשים החרדיות נשארות לעצמן בעבודה ולא מתערבבות עם כלל העובדים, היא מציינת כי הזמן החברתי הוא משמעותי לקבלת רעיונות חדשים ונועזים וזו אחת הסיבות לכך שהן פחות מתקדמות. שרי כל כך נהניתי מהתיאור כי זאת אמורה להיות חרדית במרחב עבודה, אנחנו קודם חרדיות ואז עובדות ואם זה מתנגש אז אני מאד מקווה שיבחרו את הראשון. אני רואה את מה שכתבת לחיוב ולא לשלילה. יש קו דק בין העברת רעיונות מקצועיים בעבודה לבין שיח חברתי ודי לרמיזא…
    לגבי המחירים. ברור שיש מחיר ואני לא חושבת שאף אחד מתכחש אליהם. תראו מה קורא במעונות! תכל'ס כמה שעות ביום אנחנו עם הילדים שלנו? אבל בתקופה שלנו על מנת להחזיק בית עם ילדים באמת צריך 2 זוגות ידיים עובדות ולא נשקר את עצמינו. אז כן אני מעדיפה שבעלי יהיה בכוילל וידאג לעולם הבא שלנו, ואני דואגת לעולם הזה, וה' עוזר לשנינו. נגיד את הקלישאה שאיננה קלישאה אבל באמת ה' עוזר, אנחנו רואים את זה יום יום. נחמד לעלות נושאים ולדון בתוצאות של בחירות חיינו, השאלה למה אנו מנסים להוביל? מהו שינוי?

    • לגב שושנה.

      את בוגרת אוניברסיטה, בעלת תואר, שמרנית, ושואלת את הכותבים.
      ברוך ה' קבלת אמצעים ללמוד, וכנראה גם אפשרות ומימון, ואת לומדת ויש לך אפשרות לעבוד. את במיקום מצוין בגטו, כמו שאת קוראת לו.
      חשבת פעם מה קורה עם אחרות? במיקום עלוב? חלק מהן אין להן אפשרות לשלם שוב לימודים, ולמדו בגלל שזה מה שאפשר. הן קמות בבןקר לעוד מילוי מקום ועוד מילוי מקום, ולא יום ולא שנה. או עובדות עבודות עלובות.
      שמת את עצמך במקומן?
      מאד קל לאהוב את הגטו, כשאתה במיקום נוח, אבל כשאתה במיקום גרוע ולא ברור איך תביא אוכל מחר, זה כבר אחרת. כשאין תואר, כשמתברר שבסמינר לא למדו מקצוע מועיל, מה אמורים לעשות, לדפוק אצלך בדלת?
      חווית פעם מקרר ריק, לא ליום, לשנה?
      .
      הבקורת שלך צודקת, אבל גם הן צודקות. וכאן מנסים למצוא שביל אמצע בין גטו ובין עניות, בין שמרנות ובין עוני. לא בשביל לפרוץ, בשביל לשרוד. .
      בהצלחה.

    • צודקת, כל מילה בסלע!!!!!

    • גב' שושנה, יישר כח על התגובה המסודרת, מנומקת, מסכימה עם כל מילה!
      היטבת להציג את התמונה המלאה!

    • השבע לעולם לא יבין את הרעב …. לעולם!!
      הסיפור שלך יפה ומרגש וממש נוגע ללב אבל רחוק מכל מציאות!!
      כשאני התחתנתי התעודת הוראה של אשתי הייתה שווה קדחת… המקסימום שמצאנו זה רשת גנים חרדית ששילמה שכר מינימום ופיטרה את הגננות באוגוסט.
      היינו זוג חרדי שמרן מחסידי הרג"א אבל הכסף לא הספיק לכלום!! מי שלא חווה את ההרגשה לא יבין לעולם את התסכול!! כשאתה הולך לחנות וקונה מטרנה לתינוק בצ'ק שאתה יודע שהוא יחזור אבל אין לך ברירה ובסוף המטרנה עולה 140 שקל (עמלת צ'ק חוזר לבעל הצ'ק ולבעל העסק) כל הסיפורים על השמרנות לא מוסיפים שקל לחשבון …
      ללמוד בכולל א"א כשאין אוכל בבית ואין כסף לדברים בסיסיים אז יוצאים לעבוד ואיזה עבודה חרדי בוגר ישיבות מוצא?? לסדר מוצרים בסופר … הייתי במכללות חרדיות ולמדתי מקצוע אבל ראיתי כמה נופלים… כמה לא מצליחים לשרוד עבודה עם לימודים + גידול ילדים.
      הגטו מבורך וההתבדלות זה מה ששומר עלינו אבל צריך גם להיות מציאותיים!! בדיוק כמו שלא נוסעים בסוס ועגלה כמו בגטו כך עוד דברים צריכים להשתנות.
      עסקנים מדושני עונג מקיפים את המנהיגות החרדית — הלוואי שהם היו יודעים כמה קשה היום למצוא פרנסה.
      האדמורי"ם החסידיים אומנם הולכים עם מכנסיים מקופלות כמו בעיירה הבוצית אבל מחוברים לציבור שלהם ויודעים את הבעיות, ולכן הם כן מאפשרים לחסידים ללכת ללמוד מקצוע או ללכת לצבא\משטרה.
      אצל החסידים מובילים את השינוי בצורה מבוקרת כמו אינטרנט כשר מכללות חרדיות וכדומה, ואילו אצל הליטאים המציאות מובילה את הציבור והרבנים נאלצים להשלים בדיעבד אחרי שהגדר כבר נפרצה.

    • לשושנה בעלת התואר השני –
      1. אין צורך לרדת לאד הומינם זול לגבי כותבות המאמרים, כביכול נתנו לילדיהן קערת קורנפלקס לארוחת ערב.
      הן חרוצות ומוכשרות לא פחות ממך, אמהות מסורות ודואגות לא פחות ממך, הכינו ארוחת ערב עשירה ונפלאה, ואחר כך ישבו לכתוב.
      2. כבר ענו זאת, אבל נחדד את הדברים: איך את מעיזה לדבר בכלל?!
      למדת תואר שני. כלומר: הייתה לך יכולת כלכלית, היה לך גב משפחתי, הייתה לך עזרה סביבתית (אין מצב שאמא חרדית המגדלת ילדים קטנים, לומדת תואר ראשון ושני, ללא שלושת אלו).
      לנשים אחרות אין! את באה לכאן שבעה ודשנה, מנגבת את פירורי השמנת מסנטרך, ואומרת: אם אין לחם, תאכלו עוגות. אם אין הכשרה ראויה בשנות הסמינר, תלמדו אח"כ תואר ראשון ושני, כמוני המוצלחת.
      שושנה יקרה, לנשים אחרות אין עוגות, ואין לחם, ואין אפשרות ללמוד מקצוע מפרנס תוך כדי גידול הילדים. והן שורדות בקושי מיום ליום ומחודש לחודש.
      את לא רוצה שהבן שלך ילמד ליבה בחיידר, כי את – עם השכלתך ונסיונך – תוכלי לעזור לו להשלים. אבל לילדים אחרים, שצמחו והיו לגברים, לא היה מי שיעזור וישלים, והם נותרו מתוסכלים מאחור, נעדרי הכשרה בסיסית של אנגלית ומתמטיקה.
      את ובנך מסודרים, וזה נפלא. אבל אתם היוצאים מן הכלל, שאינם באים ללמד על הכלל.

    • יישר כח גדוללל!! מסכימה לכל מילה.
      מספיק לראות ולהרגיש את "הרוחות" המשתוללות בחוץ, ולא תמיד הן רק מייבשות את הכבסים. אלא הן הורסות בתים.

    • אז ככה. קודם כל וואו לא חשבתי שיהיה כח לאנשים לקרוא את התגובה שלי אז סחטן…
      דבר שני מאיפה החלטתם שיש לי מלא כסף ואני ממש מצליחה בחיים. בסך הכל בחרתי מקצוע שלא ניתן ללמוד אותו בבית יעקב ואפילו ציינתי שלא מכניס הרבה…
      הנקודה שלי הייתה שבמקום לצעוק "עדריות" ו"אנחנו מסכנים כי אוסרים עלינו" לכו לרב שלכם ותמצאו פתרונות מבלי לפרוץ את חומות הדת שלנו זה הכל.
      אני ממש מצטהדת אם נתתי תחושה שאני מבטלת את ההתמודדויות שלכם. גם אני כמו כולם דואגת כל חודש שנסיים אותו בשלום..
      ואגב לגבי מימון לימודים יש מלגות וכל מיני דרכים לממן לימודים במיוחד בציבור החרדי ךאור העובדה שאחינו דואגים לנאורות שלנו כל כך…

    • לשושנה
      ראשית יש משפט ביהדות שאומר נאה דורש ונאה מקיים. להטיף נגד שמיעת דעות חדשות ובד בבד לציין שאת בעלת תואר שני נשמע רע והתירוץ הדחוק בעיני, שאלתי רב לא מידי עוזר. לו יצוייר שאדם המעשן סיגריות יטיף נגד עישון,גם אם קיבל אישור ממי שקיבל דבריו ישמעו ויראו רע באוזני השומעים והסיכוי שיתקבלו על ליבם קלוש עד לא מציאותי.
      שנית כמי שבטוחה כ"כ בצידקת דרכה את לא אמורה לפחד שיתנו לבנות הסמינרים לשמוע על קשיי הדרך המחכים להן, כמו שציינה כותבת המאמר, היא לא שללה את הדרך אלא אמרה שיש לעדכן את הבנות על הקשיים המחכים והדרכים להתגבר עליהם .
      ושלישית בתור אישה נשואה שהשלימה תואר ראשון- אין כ"כ הרבה מילגות והניסיון להציג את השלמת התואר כדרך קלה ואפשרית לכל אחת שרוצה ממש לא נכונה ולא אפשרית ללא סיוע כספי ומעשי מהמשפחה הקרובה, מה שכידוע אין לכולם.

    • מדהים. לא חלמתי שיש מי שת/ירים את הכפפה, אבל אכן. להכניס מקצועות 'מכניסים' ללימודי הסמינר בהכרח פוגע בקודש. רוב המקצועות המכניסים עוסקים בהם במקומות מעורבים. לא כולן מסוגלות להקים עסק עצמאי ורבות מהן מתוך אופי מופנם ולא מתוך חוסר בכישורים. ולתת גושפנקא לבת סמינר – לכי תתמקצעי ואח"כ תעבדי עם גברים – זה פתח שאין ממנו מילוט. לבוא בכאלו טענות על סמינרים מראה על פתיחות ראש בצורה שאינה צופה את העתיד הרוחני אלא אך ורק הכלכלי. וכבעלת עסק עצמאי – הפרנסה היא משמים ולא מהתואר או הלימודים. נקודה. עיין ערך אברכים בעלי דירה קנויה (ולאו דווקא מכיוון שקיבלו קומפלט מההורים) ואנשים בעלי השכלה ותארים שעדיין בדירות שכורות. יש עוד הרבה דוגמאות לכך. אז תפסיקו לפתוח עיניים גדולות ותתחילו להבין שהכל ברצון שמים ולא כל שאר ההבלים.

  • הדיון בשאלה הספציפית הזאת, למרות הקיפה הרחב, מפספס את תפיסת התשתית הרעיונית שעליה נשענת החברה החרדית כיום. המערכת החרדית השתפרה ומיקצעה את עצמה בהיבטים של שימור ותיחום חברתי. הוגי הדעות האותנטיים מנסים לייצר מציאות המתאגרת כמה שפחות את האידאל הרעיוני, הרוח היוצרת מוחלפת בזו המגיבה והמתגוננת, ויש חשיבה לעומק (במידה ויש חשיבה כלשהי) ולא לרוחב. החברה החרדית לא מייצרת מערכת שלומדת את עצמה אלא בנויה מאישים המתכתבים עם עצמם, ועם אידאות שלעולם לא יופרכו. כך לעולם לא תיוצר סינתזה הוגנת בין אלו שלמעלה לכל השאר שלמטה מזה.
    השנוי בתפיסת התכנון העתיד החברתי שלנו זקוק קודם כל לאנשים שיש להם מגמה לתכנון עתידי שכזה, ולא לשימור פובליציסטי מנוון ותלוש. איני קורא לרפורמה רעיונית אלא לתפישת תכנון בוגרת ומשכלת יותר של מורכבות החיים ולאתגרים שהחברה החרדית נדרשת לפתחם. המושכים בחוטים לא עסוקים בשאלות הרות גורל מהסוג הנ"ל אלא בהכרה ל"עומק" של זהותם דרך סיסמאות כוחניות ומריבות פוליטיות. רק אחרי שנראה שיש אנשים בלתי תלויים וחסרי אינטרסים הדנים בכובד ראש בשאלות כאלו ומונחים כמו "שכר" ותפקיד יבואו בהקשר של פרנסה ומחויבות, ולא כמילות לוואי לסגן בשכר או ג'וב מזדמן, נוכל לקוות שהשינוי יבוא. הוא בודאי יעשה על הצד היותר טוב, כי הרי אנשים חכמים אנחנו…
    צר לי לאכזב את עצמי בכך שאני יודע שהמשקל הסגולי של הדיונים הנפלאים כאן שואף לאפס ואינו משפיע כלל על אופן קבלת ההחלטות של המושכים בחוטים. עכשיו נשאר לברר מה כן ניתן לעשות למען השינוי, חוץ מלדון בשאלות החשובות המוצעות לפתחינו? מחכה לתשובה, או לנס…

    • נכון מאד. אז מה זה בעצם אומר עלינו? שאנחנו גיבורים במקלדת? בפועל בלי כח לשנות כלום. כמו עדר כבשים. לצערי הרב.

  • כתב פעם הרבי מליובאוויטש שביגיעה הגדולה ביותר אי אפשר להשיג סנט אחד יותר מכמה שהשם-יתברך הקציב שנרוויח. צריך לעשות כמה שנחוץ, אבל חייבים לזכור שכל העבודה, היא למעשה החלק הטפל. העיקר הוא הברכה של השם-יתברך, ואת הברכה מרוויחים כשמתנהגים ביראת שמים: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה, חינוך הבנים אצל מלמדים יראי שמים..

    • התגובה הכי נכונה

  • סוף סוף הוצף הפיל שבחדר.
    הנקודה המרכזית היא מבנה החברה. כל מי שרוצה מבנה שבו הבעל לומד, מקבל מילגה נמוכה, האישה מפרנסת ויש ילדים רבים צריך לקחת בחשבון שאחד המחירים הוא התחככות של הנשים בעולם הכללי (האופציה השניה היא חיי עוני מודעים, דבר שאינו ריאלי לציבור שלם), שתגרום: א. תסכול כלכלי ונסיון לשפר הכנסות (נושאי הדיון); ב. אקדמיזציה מואצת, על מחיריה. העניין הוא שאין מי שחושב ברצינות לטווח שהוא מעבר לשנה הקרובה. הציבור החרדי הוא הציבור המונהג ביותר, אלא שהנהגה – אין.

  • אני קורא את המאמר ואת התגובות, והייתי רוצה להציע לקוראים ולמגיבים לקחת את כל זה צעד קדימה.
    ברמה כזאת או אחרת כולם פה צודקים וצודקות. בנות הסמינרים היקרות משלמות מחיר ערכי. יש לתת להן לבחור בחירה אמיתית. צריך לתת להן יותר אפשרויות מקצועיות. צריך לחנך אותן להקרבה, מסירות אידיאולוגיה בלי להתנתק מקרקע המציאות. כנ"ל לגבי בחורי הישיבות הנפלאים. הסמינרים אמורים להיות מונהגים ממניעים אידיאולוגים טהורים. הסמינרים בהרבה מקרים משמשים בפועל כעסק כלכלי טהור. כל נושא העבודה טפל לגמרי, העיקר זה עבודת השם, צריך להגביה את חומות הגטו. אין בכלל גטו. ויש גם את שיטת הרש"ר הירש לחינוך להתמודדות עם העולם שמחוץ לחומות. כל אחד עם הנקודות שאליהן הוא מתחבר והעולם האמוני, סציולוגי, חברתי ממנו הוא בא.
    יש לי הצעה פשוטה: במקום להיות גיבורי מקלדת (שגם זה חשוב…), אם כל אחד היה מכיר ביכולותיו ועושה מעשה מנהיגות ומנסה ליצור שינוי חיובי, היינו מפיקים תועלת מרובה מכל הדברים הנ"ל. ואדגיש, אין תחליף לקבלת הסכמה מגדול בישראל לפני נקיטת יוזמה שיש בה שינוי משמעותי.
    הסמינרים הם עסק כלכלי – קומי! עשי מעשה והקימי סמינר אידיאליסטי.
    אין בחירה בסמינרים – הקימי סמינרים מתחרים או שתמצאי דרך לשווק מסלולים רלוונטיים נוספים בסמינרים הקיימים. אולי יש דרך לסייע לבנות דרך האינטרס הכלכלי של אותם מנהלים.
    לא מוצא חן בעיניך איך מדריכים בנים בישיבות. תגדל תצמח תפתח ישיבה או תשתלב כמשגיח בישיבה ותעשה את זה נכון יותר. אולי תגלה שהדברים כבר קיימים ויש מקומות שבהם משתמשים במאמרי ההדרכה לחתנים של הרב וולבה זצ"ל בהם הוא מדריך בחורי ישיבה לראיה אידיאולוגית ופרקטית גם יחד.
    זמני הכולל לא מסתדרים עם השעות של הצהרונים – קומו גייסו כספים והקימו כולל עם השעות הנכונות. לחילופין אפשר לנסות לפנות לראשי כולל קיימים שיתחילו להנהיג את השינוי. תתפלאו לפעמים זה עובד.
    לכל אחד ואחת מאיתנו יש יכולות, כי כישורים ונסיון שנתברכנו בהם מאת השם. כל מה שדרוש זה אמונה בצדקת הדרך, תפילה, ומעשה מנהיגותי כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
    אסיים בדברי הרב הירש זצ"ל: "אין זה נכון, שתקופה טובה יותר יוצרת אנשים טובים יותר, אלא להיפך: אנשים טובים יותר יוצרים תקופה טובה יותר".

    • .חחח! תנסה להקים סמינר \ ישיבה קצת שונה, הרי יאכלו אותך בלי מלח, ינדו אותך, יזרקו את הילדים שלך מהמוסדות, יהפכו אותך לפוקר ולמשומד וילחמו בך בכול דרך אפשרית. העסקנים בעירייה גם לא יתנו לך לקבל מבנה
      .לצערנו הרב אנחנו חיים בעולם השקר שבו אלו שהסתובבו בישיבה כמו סביבון נהפכו למנהלי בתי ספר \ עסקנים \ משב"קים, בלי קשר למידת היר"ש שלהם, והם מנהלים את כל הציבור
      .אין להם את הדאגות האלו… הם ובניהם ובנותיהם מסתדרים יפה מאוד
      .השינוי קורה לאט לאט מלמטה, רק חבל שהרבה נופלים בדרך….
      הסמינרים הוסיפו מסלולים לא בגלל שהם רצו להפסיק ללמד הוראה אלא בגלל שבנות רבות עזבו את הסמינר והלכו ללמוד מקצוע מפרנס – אז השינוי הגיע. השאלה היא מי ייתן את הדין על הבנות שהלכו ללמוד במקומות לא מתאימים וירדו ביר"ש או חלילה ירדו מהדרך.

  • שלום וברכה,
    פלא גדול הוא זה שבחברה החרדית דווקא, נושאים חשובים וקריטיים כמו מוסדות החינוך השונים מתקיימים ומתנהלים באופן הפוך מהנדרש ומהמצופה – מלמטה למעלה במקום מלמעלה למטה.
    הייתכן שהמקומות בהם אמורים להינטע בבנינו ובבנותינו אושיות בניין אישיותם, קרי גני ילדים, ת"תים, ישיבות קטנות, בי"ס לבנות, תיכון וסמינר וכו' יוקמו על ידי גחמות פרטיות עסקיות של כל מיני מאן דהו… גם אם לעתים במקרה הטוב זה יוצא לכאורה מוצלח…
    האם לא פשוט וברור כשמש שכל מערכת החינוך החרדית הייתה אמורה להיות בעיקרון מוקמת מנוהלת ומפוקחת – מלמעלה למטה – מתוך תפישה כוללנית ברורה, ללא שום נגיעות אישיות של אינטרס כלכלי של יזמים פרטיים שבעזות של קדושה המהולה בהרבה יותר מקורטוב של לא לשמה מחליטים ביום בהיר להקים "עסק חינוכי" בדמות עמותה פרטית… ומתחילים לרשום תלמידים או תלמידות – ולחנך… הייתכן שזה המצב?!!
    האם לא מתבקש מראש שגדולי התורה האמתיים הם יהיו אלו שיהיו שרי האלפים שרי המאות ושרי העשרות שילוו מפעלים חינוכיים?! שיסכימו ויקבעו את התכנים שילמדו בהם, יבחרו את האנשים שיקימו אותם כעובדים ולא כבעלי עסק, שינהלו אותם עובדים מקצועיים ולא בעלי עסק, שילמדו בהם אנשי חינוך מבוררים וראויים על פי בדיקות ולאור סטנדרטים שייקבעו מלעלה למטה – ולא להיפך – על ידי בעלי העסק?!!
    לא פשוט לכם שזו הייתה צריכה להיות הדרך האמתית והרצויה?!
    במציאות הנעדרת של ימינו, במקרה הטוב יתהדר העסק החינוכי הפרטי(!!) שהוקם בנשיאות אחד מת"ח הגדולים בדור, כאשר באמת הקשר השוטף בינו לבין המוסד חלקי ביותר, גם אם יטענו הבעלים שהם שואלים אותו שאלות מדי פעם… זה לא "מלעלה למטה" כתפישה חינוכית כוללת חזקה ומחייבת ובלתי נגועה… זה כיבויי שרפות ושאלות רק כשמוכרח…
    וכשהדבר נוגע לחינוך הבנות – הבעיה בולטת יותר ויותר! אם המוסדות היו מוקמים מנוהלים ומפוקחים מלמעלה למטה, ומתוך תפישה כוללת של השקפה ברורה ומוצקה, כנ"ל, אזי גדולי הדור בשיבתם יחד על המדוכה (כפי שהיה צריך וראוי להיות…) כשרי האלפים של הדור היו בוודאי צריכים לתת את הדעת גם על הסוגיות שעלו כאן, ולהחליט כיצד לנווט את מערכת החינוך החרדית… גם אם אפילו לכל חלק וחלק בחברה החרדית הייתה מערכת כזו של מלמעלה למטה באמת, והמערכת החינוכית שלו הייתה מתנהלת כמפעל החינוכי של אותו חלק בחברה החרדית, ולא כעסק חינוכי פרטי – כבר המצב היה יותר נכון וראוי…
    אז למה זה לא ככה?
    תשובה – ברור כשמש שזה חלק מהבלבול וליקוי המאורות של תקופתנו עליה נאמר שבעטייה האמת תהא נעדרת…!
    וזה נוסף גם לעניין הבלבול בהשקפות של "החברה החרדית" ביחס לעולם החילוני ככזה שמפתח וממציא כביכול מקורות פרנסה קורצים שהם בגדר של אפשריים כביכול אם רק ניאות ללמוד כל מיני חומרים בכל מיני מסגרות…
    וכפי שראינו לעיל – זו לא באמת הנקודה.
    המהלך האמתי של מי שרוצה להתהדר בכינוי חרד לדבר ה' – הוא רצונו האמתי לעשות את הדבר הכי נכון – בעיני ה' ולא בעיניו הנגועות, ולשם כך הוא צריך את עיניי העדה, שיהיו לנו לעיניים.
    אם הייתה מערכת כזו של מלמעלה למטה – והיינו לומדים ולומדות בה, ולאחר מכן יוצאות (וגם מי שצריך ומתאים לו – יוצאים) להתפרנס בעבודות שונות, כתולדה של הנחיית שרי האלפים שרי המאות ושרי העשרות המנחים את המערכת החינוכית מלמעלה למטה כאמור, אזיי היינו עושים את הדבר הראוי באמת, וביותר הבנה והשלמה ושמחה, גם אם היו קשיים.
    במצב הקיים, כשיש "חור שחור" בנושאים האלו ורבו הבלבול והמבוכה, מה שנשאר בדיעבד לכל אחד ואחת הוא לפנות לרב אמתי מגדולי הת"ח של הדור שיכיר וינחה…העיקר לרצות לעשות הטוב והישר בעיני ה' – ולא מה שנראה בעינינו…

  • אני הייתי מאותם הבנות שלא הייתה לי בחירה, ואכן ההורים שלי ניסו למנוע ממני להגיע לסמינר — ואני בגלל שכנוע מסיבי מהמורות, השתכנעתי. כיום אני לומדת, בתור נשואה, במכללה. הקושי הוא בשמים והכסף….
    אני חושבת שחייבים לעשות שינוי והלוואי שנצליח.

  • הכל נכון. כולם צודקים. ואין ספק שצריך שינוי! לא שינוי, שינויים!
    דרך אגב, הבעיות הללו לא קיימות רק בציבור שלנו אלא גם בציבור הכללי, כמובן שלא באותה רמה ובאותו צורך, דוחק וכאב. גם שם לומדים תארים בלי לדעת למה ואיך, גם שם מבזבזים כסף על הייטק, כשאתה בכלל שונא הייטק…
    ובכלל – עולם התעסוקה הולך לעבור שינויים מטורפים בשנים הקרובות, לדוגמה: ראיית חשבון הולך להיות לא רלוונטי בעולם העתידני שהוא לא כל כך רחוק.
    חשוב לקרוא את מפת התעסוקה נכון!
    ובכל זאת, אני בטוחה, וגם יודעת ומכירה, כאחת שזכתה ללמוד אצל הרב משה רייס בסמינר שצ'רנסקי בתל אביב, וזכתה להכיר את הרב רוב מסמינר מעלות, ומכירה מקרוב עוד רבים ורבות שרבים מהם נלחמים, נאבקים, ומנסים בכל דרך, גם לפתוח עוד אפשרויות תעסוקה, וגם להכין אותם לעולם התעסוקה המודרני – שדורש בעולם המודרני מרוב המקצועות (שאינם הייטק) לעבור להיות פרלינסר או עצמאי.
    אני יודעת שעושים המון, המון כדי לפתח, להכשיר, ולהכין את הבנות למציאות הריאלית. בכל המובנים, מעשי, גשמי, רוחני). וגם לפתוח עוד מגמות – גם מקצועות פרא רפואיים, שרבים מהם המל"ג הוא זה שתוקע מקלות בגלגלים. ולא הסמינרים!
    (וגם תעודת בגרות כבר הכרחית היום כמו פעם – עובדה היא לכל אישה שיש לה תעודת הוראה זה נחשב לה כבר כבגרות מלאה, ואם יחליטו מלמעלה – גם את זה לא יהיה צריך. הרי תעודת בגרות לא באמת הופכת את הבן אדם לחכם יותר, ולא מוכיחה על שום כישורים הנצרכים בעולם התעסוקה האמיתי)
    העגלה אולי זזה לאט מדי, אבל היא זזה.
    ואין ספק שיבורך כל מי שיכול לעזור בכך, ולא רק לכתוב מאמרים על כך. (על אף שגם זה חשוב.)

  • מצער מאוד לקרוא מאמר של אישה חרדית שבציניות דקה מגחיכה את המושג של 'השתדלות' ו'מזונותיו של אדם קצובין לו'.
    מקווה שהשלב הבא לא יהיה הגחכה של המושג 'עולם הבא' ו-'העולם הזה דומה לפרוזדור'.
    ועוד מילה אחת: סמינר אינו מקום לימודים יש לו אלמנטים של בית חינוך, וככזה אינו אמור לספק את החופש לבחור, כמו שאינו אמור לספק את החופש לבחור בחיי תורה ומצוות.

    • אני יכול לראות בחלק מהכתוב איזושהי נימה של ציניות, או של התפכחות מרירה, אבל אני חושב שהצורה של לבקר אדם על מקומו הרוחני אינה צורה בריאה של התמודדות. את בעצם שוללת את הכותבת במקום להנכיח את עצמך.
      לדעתי, זה שיקוף של אחת מבעיות המאקרו בחברה החרדית.
      וזה משהו שהוזכר כאן בתגוה למעלה על כך שאנשים נכנסים לאקדמיה ויוצאים "לא כמו שבאו". אני באופן אישי עברתי שינוי מאד כואב ועל פניו בלתי הפיך, באקדמיה. מנקודה זו אני רואה את השינוי ואת הכאב הרב שהתלווה אליו כתופעת לוואי קשה של חוסר ההכנה לחיים בחברה החרדית בכלל ובקרב חברת הגברים בפרט. כשאתה מגיע במצב גולמי וחסר הגנה (רוחנית), מפגש עם דעות אחרות, גישות שונות, אנשים שונים, מרקעים שונים, עלול להוביל צעיר חרדי להלם לא בריא.
      בס"ד לא התמוטט עולמי הרוחני, אבל הוא כן הפך להיות ציני, מריר וחסר אמון בחברה החרדית, במרבית מנהיגיה ובכלל עסקניה. בעיניי הסמינרים הם דוגמה כואבת לעירוב קודש וחול, אור וחושך, שאיפות רוחניות נעלות ושפל מוסרי ירוד מאד. כשזה קורה נוצר בלבול. בלבול זה דבר רע!

    • השתדלות – מזונותיו של אדם ושאר כל מאמרי האמונה וביטחון לא מתירים לאדם להיות טיפש!!

      להשקיע 3 שנים מהחיים + 12 אלף שקל בשנה על מקצוע לא רלוונטי זה לא קשור לאמונה!!

      אולי נלמד היסטוריה של סין העתיקה ונגיד שפרנסה מהשמיים? ואולי הכי פשוט לא נלמד….

      מי שלומדת מחשבים בטוח תמצא עבודה? ברור שלא! ללמוד מחשבים זה ההשתדלות, ואחרי זה צריך הרבה אמונה וצריך להתפלל למצוא מקום עבודה טוב עם צוות טוב ובוס נחמד ושהכסף יספיק לכלכלת הבית בלי בעיות בריאות או אלף דברים אחרים שיכולים להשתבש.

      אבל ללמוד הוראה אם לאבא שלך לא קוראים קנייבסקי \גפני \ אלישיב זה טפשות!!

    • לרוני מההיטק
      אני חרדית ואקדמית וכל כך מצער אותי לראות חברות שלי שעשו עמי יחד את אותו מסלול ומתחילות לתהות על מושגי יסוד באמונה ויהדות ואח"כ מתפלאות מדוע הרבנים אינם מעודדים את המסלול במקום להסתכל במראה ולראות את השפל שהן הגיעו אליו.
      וכן, עדיף לחיות בדוחק מאשר לאבד את האמונה !

    • לגבי התגובה של הגב' מתאריך לועזי 7 בינואר:
      מבלי להתווכח עם העובדות שתיארת, עכ"פ לגבי השורה התחתונה של "עדיף לחיות בדוחק מאשר לאבד את האמונה" –
      מצד שני, אסור לשכוח שאמרו חז"ל, שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו.
      כלומר, מצב של חיים בדוחק, ולחץ פרנסה תמידיים, גם הם מביאים (אולי בעיקר את הילדים שגדלים ב"סיר לחץ" כזה) לתהות על מושגי יסוד באמונה ויהדות…

  • אז ככה. קודם כל וואו לא חשבתי שיהיה כח לאנשים לקרוא את התגובה שלי אז סחטן…
    דבר שני מאיפה החלטתם שיש לי מלא כסף ואני ממש מצליחה בחיים. בסך הכל בחרתי מקצוע שלא ניתן ללמוד אותו בבית יעקב ואפילו ציינתי שלא מכניס הרבה…
    הנקודה שלי הייתה שבמקום לצעוק "עדריות" ו"אנחנו מסכנים כי אוסרים עלינו" לכו לרב שלכם ותמצאו פתרונות מבלי לפרוץ את חומות הדת שלנו זה הכל.
    אני ממש מצטערת אם נתתי תחושה שאני מבטלת את ההתמודדויות שלכם. גם אני כמו כולם דואגת כל חודש שנסיים אותו בשלום.
    ואגב לגבי מימון לימודים יש מלגות וכל מיני דרכים לממן לימודים, במיוחד בציבור החרדי, לאור העובדה שאחינו דואגים לנאורות שלנו כל כך…

  • הרצון לשיפור הלקוי טוב אך כרוך באחריות לשימור המיטב.
    האם אפשר להשיג המטרות בלי לגרום נזק לתשתיות היסוד?
    יזמה היא רק צד אחד של המטבע.
    האם אנו מסוגלים להכיל את שני הצדדים בו זמנית
    ולנהוג במתינות ובאחריות?
    יש לנו הרבה מה להפסיד.

  • מי שבאמת רוצה יכולה ללמוד.
    אני למדתי במכללות ממ"ד אחרי שהתחתנתי. בתחילה שילמתי מכספי, ואח"כ עבדתי בהוראה במילוי מקום וקיבלתי ממשרד החינוך החזרי לימודים.
    לאט לאט עד שהשתלבתי בממ"ד וקיבלתי קביעות.
    היום אחרי 28 שנות עבודה אני טוצרת דמי שרוצה ללמוד ולעבוד עם גידול ילדים יכולה רק שלא תתפנק.
    יגעת ומצאת תאמין!!
    גם ביתי וכלתי בוגרות בית יעקב למדו צקצוע בסמינר והמשיכו אחרי הסמינר במוסדות חרדים ומפרנסות בכבוד עם גיגול ילדים והבעל לומד.
    העיקר לעמול ולא להתפנק ולחפש תירוצים .מי שעמלה מצליחה!!!!

  • אני גם למדתי מקצוע כשאני נשואה +2 עם המון עזרה כלכלית ופיזית זה היה כמעט בלתי אפשרי….
    היינו בתקופות שבויזה אא לגהץ למשוך מזומן אא ואכלנו סעודת שבת לא בשרית כי פשוט לא היה….
    היום ברוך השם התייצבנו ,בעלי גם יצא ללמוד מקצוע ולעבוד .
    אבל עדיין כואב לי הלב על שנתיים שלמדתי מקצוע דפוק בסמינר והכסף הרב ששהורים שלי שלמו כשלא היה להם- והכל בפח!!
    חייבים שינוי!!!!!!!!
    לא להמשיך לימודי סמינר !! זה עוול !!!

  • האדמורים החסידיים יותר בקרקע, רואים את ההווה והעתיד ולכן ישנם כאלו שבעד פתיחת מסגרות אקדמאיות בתוך "גטו", כמו לדוג' האדמור מקרלין ובעלזא שפתחו יחדיו "גטו אקדמי", בכותלי הסמינר משלבים לימודי אקדמיה בכדי למנוע מהבנות "לרעות בשדות זרים" לצד פרנסה ברווח ובכבוד.
    הבנות לומדות בשנות "הבחרות" כיתות ה'ו' ז' סמינר לומדות לתואר ראשון במדעי המחשב, ניהול ועוד מטעם
    ה"פתוחה". עם שיעורי קודש, מחנכת, ביקורת תכנים וכד' כנהוג בסמינרים חסידיים. שכר לימוד כמעט לא עולה מפני שהן זכאיות לקבל החזר שכ"ל ויוצאות עם תואר, הקורות חיים שלהן מבוקשים יותר מאשר של בנות הסמינרים… ולכן הם יכולות להתנות עם המעסיקים דרישות רוחניות והמעסיקים מסכימים מפני שהן "שוות", למדו תואר המבוקש בתעשיה, כך שהן מרוויחות גם פי 2 ולפעמים פי 4 מבנות הסמינרים שאם נתקבלות לעבודה ב"הנדסאים"..
    מקווה שהציבור הליטאי ילמד מהם וזו תהיה מלחמה במכללות, לא תהיה סיבה לבנות ישראל ללכת למכללות ה"חרדיות"../ שקוראות לעצמן "חרדיות"..
    ובמקום לאיים על הורים שאם ישלחו את הבנות למכללות לא יכניסו את הבנות הקטנות שלהן לסמינר הם מאפשרים להן ללמוד בסמינר בצורה שמורה ומבוקרת..

    • באיזה סמינר חסידי אפשר ללמוד תואר, והאם יקבלו לשם בחורה ליטאית?
      אילו תארים?

  • עלתה הנקודה של השחיקה הרוחנית באקדמיה.
    הנקודה רצינית. ומשמעותית העניין הוא שעל יסודות האמונה ניתן להגן וניתן להסביר אותם, אך על הקליפה הדשנה שנוספה בדורות האחרונים לא לא ניתן להגן.
    לדוגמה – לא תצליח בחיים לשכנע אדם שטעם מעט ממדעי הטבע כי העולם נברא בששה ימים לפני פחות מ-6,000 שנה. אבל ניתן בהחלט לתאם את הדברים עם התורה בצורות שונות ועל-ידי פרשנות רחבה. לא ניתן לשכנע אדם כי ידיעות חז"ל כפי שמובאות במקורות על הטבע כולן נכונות. אבל ניתן להראות כי יש רוח גדולה בראשונים המקבלת בשיוויון נפש את העובדה שידיעותיהם היו פרי ידיעות תקופתם ככללה.
    האם יש תקווה שיקום מישהו וירים את הכפפה ללא שיוחרם ב-1,000 חרמות? אין. וזן בעיה חריפה.

    • מעניין מאוד. לא ידעתי שלחשוב שהעולם נברא לפני ששת אלפים שנה בששה ימים. זו המצאה של הקלפה הדשינה שנוספה בדורות האחרונים!
      האם צריך ועדת בקורת?

  • מאמר מעולה. כל מילה בסלע. הלואי שיגיע לעינים הנכונות

  • מאמר מרתק שמביא באומץ את האמת כהוויתה, ללא משוא פנים. סיפור חיי- בוגרת סמינר לפני 18 שנה, מסלול מוקרץ ומומצא לחלוטין, שהיתרונות הגדולים ששווקו להורים היה -השארות במסגרת הסמינר, עבודה שמתאימה לאישה-בחברת נשים וכו. מיותר לציין שרק אחת מתוך קבוצה של 15 המשיכה במקצוע שנלמד. אני הסתדרתי לא רע, בכיוון אחר לחלוטין. אבל לא אשכח את אותה חברה שהתחתנה עם עילוי מישיבת מיר- ואחרי שנה וחצי של התמודדות ירדו מהארץ, הבעל הלך לעבוד במשרה מלאה אצל אביו – והזעקה שלה עדיין מהדהדת באוזני- לא סיפרו לי מהם החיים האמיתיים! יצאתי בלי כלי התמודדות בגיל 21 אחרי שההורים שלי שילמו 35000 שח על הכשרה בסמינר שלא עוזרת לי בכלום.

  • אני מזועזעת מהנאמר, ולא פלא שכל מי שהלכה לרכוש "מקצועות מכניסים" הגיעה למה שהגיעה. אני ב"ה גננת מקבלת קרוב ל-10,000. חיים ב"ה בלי עניים גדולות ובלי להיות כל שני וחמישי בגזרה ולא בחו"ל. טוב לנו והעיקר שהבנות שלי שמורות ומודעות מה העיקר ומה הטפל. כדאי לחשוב טוב לפני פרסום כתבה שיכולה להזיק. בתפילה שלא תיפול תקלה על ידיכם.

    • רחל היקרה, אם את גננת חרדית שמקבלת קרוב לעשרת אלפים, כנראה שיש לך משרה ציבורית שקיבלת לאחר פרוטקציה. אין חיה כזאת גננת חרדית ברשת חרדית שמקבלת יותר מ-5,000.

    • אם לא שיקרת בנתונים, אז את גננת במגזר חילוני. מה שאומר שהשלמת לתואר.. אז על מה הזעזוע?

  • הכל שטויות סיימיתי תואר בהנדסת תוכנה.
    וכבר שלוש שנים שאני מחפשת עבודה ואין כלום החילונים לא כל כך בעד לקבל חרדים.
    אז מה הרווחנו?

  • פעם ראשונה שאני קוראת מאמר וכולי הזדהות!
    אני נשואה + 4 ילדים, ומסכימה עם כל המאמר מתחילתו ועד סופו, זה בדיוק הכאב שמלווה אותי בשנים האחרונות, בתור חרדית שעברה מסלול חיים חרדי רגיל לחלוטין, והיום הגעתי למצב שלמרות שב"ה בורכתי בכשרונות אני עובדת יום יום בעבודה שלא מספקת אותי – לא מבחינת המשכורת ולא מבחינת ההנאה מהעבודה, וכואב לי הלב שבשנים שיכולתי להשקיע בלימודים לעבודה נורמלית – עשיתי את מה שכולם עשו, והשקעתי כספים על לימודים בסמינר, היום בשביל ליצור שינוי במצבי – אני זקוקה להמון משאבים שאני לא בטוחה שקיימים בחיים שלי כיום…..
    ובאמת כשקראתי את הכתבה של רותי קפלר – ממש לא הייתי בטוחה שהמצב שבו אני נמצאת כיום – הוא אכן מתוך בחירה, התחבטתי בשאלה הזאת כי הרי ברור שלכל אחד יש בחירה, והמאמר הציף לי בחדות את המקומות שבהם הייתי בחיים, שאכן הבחירה שלי שם היתה מוגבלת מאד…..

  • נראה לי ששכחנו בתור חברה מהי המטרה של "חניוך עפ"י תפיסת היהדות". ממה שאני מבינה, התורה מצווה עלינו, ההורים, לתת לילדים שלנו את הכלים, תנאי החממה וכו'. על מנת שיוכלו בבוא היום לבחור החלטות מושכלות. אבל בחרה שלנו שכחנו שילדים אמורים לצמוח יום אחד למבוגרים, להיתקל בניסיונות גדולים ובמציאות החיים הלא פשוטה. ואיננו מרגילים אותם, כבר בנערותם, לבחור. אנחנו עוטפים אותם במשי, מונעים מהם חשיפה ולא נותנים להם את אפשרות להתעמת מול היצר והעולם, במינון נמוך עם תמיכה מהחממה המשפחתיתי, על מנת שבבוא היום הם יוכלו להתמודד בעצמם עם כול מה שהחיים יזמנו להם.
    התורה היא תורת חיים, ויש לה מענה ותשובות לכול פיתרון. השאיפה שלי היא לחנך את הילד שלי בצורה שתיתן לו השקפת עולם תורתית גם עם יחיה בחור נידח מוקף בגויים, גם יהיה עשיר וחשוף לפיתויים גשמיים, גם יהיה עני וגם עם החיים לא יאירו לו פנים. אני שואפת להכין את ילדי ליום שיצטרכו לעזוב את החממה המגוננת של הגטו החרדי. אף אחד לא ערב שהילדים שלי יוכלו להישאר כול חייהם מוגנים בחממה החרדית. ואם הם יצאו לעולם הגדול ללא הכלים ההשקפתיים הנדרשים, או יותר גרוע, אם הם יקבלו את הרושם שאין לתורה מה להציע למשהו שהוא לא חלק מהחברה החרדית, אזי נכשלתי בתפקידי כהורה.
    גדלתי בבית חרדי, אך להורים בעלי תשובה. מגיל צעיר, הורי ניהלו אתי שיחות ודיאלוגים שהסבירו לי את הבחירות שהם עשו- איך מתנהל העולם בחוץ, למה הם חזרו בתשובה, איזה חלקים טובים יש בעולם מבחוץ ואיך רואים שכול העקרונות החיוביים מקורם באמת בתורה? ההורים שלי עודדו אותי לבחור, גם עם לעיתים הם לא הסכימו עם הבחירות שלי. מצד אחד, הם סיננו את חומר הקריאה שנכנס הביתה, מצד שני, ניהלו אותי שיח למה הם עושים זאת, וכשקראתי חומרים לא ראויים במקומות אחרים (וזה קורה כמעט לכול נער ונערה בדורנו- ניהלנו על כך שיח. ניהלנו שיח על מהות הצניעות, לדוגמא- מהי צניעות במובן הכי פנימי, ואיך מתוך זה נגזרות ההלכות. לימדו אותי להבדיל בין חומרות- גם חומרות שקיימנו בבית, לבין הלכות.
    בסמינר הורי שלחו אותי לגייטסהד- מדרשה איכותית מאוד. שם דווקא לימדו אותנו שמי שחושבת שצריך "למסור נפש" להיות אברכית- שלא תתחתן עם אברך! כי עם מסירות נפש לא הולכים למכולת. לימדו אותנו על הצדדים המורכבים בלהיות נשואה לאברך. שמו את הקשיים על השולחן. בד בבד, האהיבו עלינו את עולם התורה. עודדו אותנו ליצוק קשר ישיר ואישי עם הרבנים, להתיעץ ושלאול. מהרב שלי שם למדתי שלי אישית, לא מתאים בככלל להיות אברכית, יש לי עקרונות אחרים והם לא פחות חשובים או נעלים מהעקרונות של אשת אברך… הבית שלי לא פחות "בית של תורה" בגלל שבעלי עובד…
    קיצער, כתבתי יותר מידי. אבל חוסר הבחירה בציבור שלנו לא מסתכם רק במציאת מקום עבודה. הוא מתחיל לפני- לתת לבחורה לבחור עם איזה סוג בחור היא רוצה להתחתן, לתת לאישה מידע על הברכה והקושי! שכרוך בגידול בית מבורך ילדים. להסביר לבחורה ולאישה הצעירה שאם לא מתאים לה ללדת כול שנה, היא יכולה להתיעץ עם הרבה שלה לגבי מניעה, ולא, זה לא עושה אותה אישה פחות טובה. לתת לבחור לבחור האם להיות אברך, או שמא לצאת לעבוד ולקדש שם שמים בהליכותיו, לפרנס את משפחות? האם רוצה ללמוד רק עיון או שמא רוצה ללמוד הלכה, או חומש? האם רוצים להיפגש רק 4-5 פעמים בפגישות שידוכים, או שמא יש כאלו שיתאים להם משהו אחר?
    יש טווח כול כך גדול בסוגי עבודות השם. הקב"ה נתן בידינו כ"כ הרבה כוח בחירה. האם אנחנו מאפשרים את הכוח הזה בחברה שלנו?
    אני חושבת, שאישה שתדע בדיוק מה הקושי, המחיר הבריאותי וכו' בהבאת ילד לעולם כול שנה- שנתיים, ועדיין תבחר לעשות זאת, תגדל את ילדיה ממקום שונה, כי זה צורת חיים שהיא בחרה, ולא נכפתה עליה.
    אדם יכול לעשות בדיוק אותו מעשה, אבל ההשפעה של המעשה תהיה תלויה האם עשה זאת מתוך בחירה, או האם נכפה עליו. האם הוא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה, או האם הוא מרגיש "ובחרת בחיים".

    • תודה שירה.

      אני כותב ומחנק בגרוני, ומשהוא שם למעלה מרטיב את משקפי.
      כל כל מורכב, כל כך מסובך.

      בעלי תשובה, עוד נגע שפושה אצלינו, אבל לא אכנס לזה עכשיו,
      אני מקנא במי שגדל אצל הורים כאילו, הורים שבחרו מה שהם רוצים להיות.

      ״אם הם יקבלו את הרושם שאין לתורה מה להציע למשהו שהוא לא חלק מהחברה החרדית, אזי נכשלתי בתפקידי כהורה.״
      כך כתבת, אז הורי נכשלו…לחלוטין!
      כואב, לא מאשים.
      נסיבות חיי המפותלות והומי הרגש בהם נפשי הרגישה לא הצליחה לקבל את מה שחיפשה, למרות ואולי בגלל שגדלה בחברה כה מגוננת וסגורה (עידית שבעידית, נקראתי בישיבה, בכל התחומים) הביאו אותי למקומות בהם אדם חרדי נורמלי לא מגיע, ושם, הכל אבל ממש הכל התפרק לי מול העיניים, וזה לא שהיה חסר לי ידע, גם לא תורני, אבל כן היה חסר ההכרה, המודעות הפנימית אותה מעולם לא הנחילו לי.

      היום (30 נשוי+3) אני שוחה לאיטי בגלי החיים, עם אנשים נהדרים שעוזרים ומכוונים, לעיתים במקומות ובצורות שאדם חרדי מהחממה שיראה אותי יחשוב איכס, שיתבייש לו וכו׳ אבל אני לאט לאט מוצא את עצמי, מנסה למצא גם את בוראי, ורק לפעמים תוהה לעצמי האם באמת אוכל לחנך את ילדי למצא, לחפש, לדעת שיש תשובות לכל אחד, ולא, לא, לא, הם לא נמצאות בחליפה וכובע או בקהילה מסויימת, הם נמצאות בלב פנימה….

    • וואלה, שירה…
      התחלתי לקרוא את התגובה שלך ומיד חשבתי: זאתי בטוח למדה בגייטסהד! זה המקום החרדי היחיד שמחנכים לבחירה ולקיחת אחריות. רק שם החשיבה לא מוכתבת על ידי שטויות חברתיות אלא לפי מה שטוב ונכון.
      ואז הגעתי לחלק שכתבת שלמדת שם. זה היה ברור כבר מהמשפט הראשון!
      שמחה בשבילך שלמדת שם.

  • אבל זה לא רק בעולם החרדי גם בעולם החילוני
    1 יש המון תארים לא רלוונטים
    2 בכול מקום פרסומות ללמוד מקצוע ואיך הכול קל ואין שום הסבר על מהות המקצוע עצמאי \שכיר וכו' כמו שכתבת
    3 המון נשים וגם גברים עובדים בעבודות פשוטות לא מספקות ועם שכר נמוך או כי אין יכולת ללמוד (כלכלית\חברתית\שכלית וכו') או כי למדו ולא מצאו עבודה במקצוע שלהם
    ככה שהעניין הזה של קושי ללמוד וקושי להתפרנס קיים גם במגזר החילוני
    אני חושבת רק שיש שני הבדלים חשובים בין החילוני לחרדי
    1 אצל החילוני ברור שרצוי ששני בני הזוג יעבדו
    2 נכון אצל החילונית לרוב אין קונפליקט בין הערכים לבין סביבת העבודה ואכן זה יותר קל נפשית וכנראה גם לשילוב וקידום בעבודה
    ואל תאמרו ישר אבל לחילוני יש רמת חיים יותר גבוהה כי א) לא בהכרח המון חיים על משכנתאות הלוואות ומינוסים ב) הם מביאים פחות ילדים לרוב (כאילו אצל חרדים יש קצת הוצאות על הרבה ילדים ואצל החילוני להפך הרבה הוצאות על קצת ילדים ככה שבסוף זה יוצא שווה) ככה שהדגש לדעתי הוא בעיקר על זה שמשפחה מרובת ילדים או אפילו מועטת ילדים זה דורש כסף, ולא תמיד אפשר וגם פייר להסתמך על ההורים, ולא כול אישה יכולה להגיע למשרה בכירה, ויותר שפוי שגם הגבר ייצא לעבוד (גם האמא כל הזמן עייפה ולחוצה בסוף זה פוגע בילדים ואז יש טיפולים שבעצמם עולים כסף) אם התורה בעצמה אמרה שהגבר צריך לפרנס אז זו עובדה שעבודה לא פוגעת בלימוד תורה, כמובן שרצוי לחנך לרמת חיים שפויה ובלי מותרות והבלים אבל עדין גם הבסיס לגמור ת'חודש מצריך הרבה כסף

  • ממרומי גילי (אני כבר קרוב לפנסיה בע"ה), נהנתי לקרוא את כל המאמרים והתגובות, ואפילו שזה לא נוגע לי כיום ולבנותי, אבל רציתי לשתף במשהו שאולי לקוראות/ים כאן יתן איזו פרספקטיבה.
    חזרתי בתשובה לפני כ-40 שנה. שלחתי את בנותי ל"בית יעקב". כשבתי הבכורה עלתה לכיתה ב' התברר פתאום שהיא הועברה לכיתה שכמעט אף אחת מחברותיה מכיתה א' לא איתה. הם קראו לכיתה "כיתה אזורית" למרות שהבנות שם בכלל לא היו מאותו אזור!! לימים התברר שזה היה שם "מכובס" לכיתה שהאב לא היה אברך… אשתי התעמתה עם המפקחת על כל שעל מה היא בדיוק מפקחת, וגם הגענו לרב גרוס שליט"א שבסופו של דבר יעץ לנו להשאיר את המצב על כנו.
    אולי משום שהגעתי מרקע חילוני, היה ברור לי שאני רוצה שלבנותי תהיה תעודת בגרות כדי שכל האפשרויות תהיינה פתוחות בפניהן בעתיד, ולא תצטרכנה לעשות השלמה כאשר הן כבר נשואות+ילדים שאז זה הרבה יותר קשה. כך הן כבר ממילא בתוך מסלול הלימודים.
    שמעתי על תיכון "לוסטיג" בר"ג. בתי נרשמה וגם עברה את המבחנים בהצלחה, (ושילמנו על זה כסף), ואז הודיעו לפתע שהם לא מקבלים בנות חרדיות "מבית יעקב". באין ברירה אחרת שלחתי אותה ללמוד בכפר חב"ד. לאחר כשנה התקשרו מ"לוסטיג" ואמרו שהם כן מקבלים עכשיו מ"בית יעקב" ואז למעשה בנותי עברו ללמוד בלוסטיג.
    מסלול של הוראה היה לי ברור שלא מתאים כי השוק כבר היה מוצף. בתי הבכורה המשיכה במדעי המחשב בלוסטיג. והיא עובדת כיום בתחום. אחותה לא המשיכה בלוסטיג כי התחתנה, ואח"כ המשיכה לתואר ראשון במנהל עסקים.

    דיברו כאן על "השתדלות" לעומת "מזונותיו של אדם קצובים". אני שמעתי מתלמיד חכם שניסח זאת כך: יש י שנגזר עליו להיות עני/עשיר ולא משנה מה יעשה. ויש מי נגזר עליו להיות עשיר אבל רק אם יתאמץ. ברוב נמצאים במצב שבו אם יעבוד יותר קרוב לודאי שירויח יותר. אז מה עושים?? היות ואנחנו לא יודעין מה נגזר אז ראוי שנלך לפי הרוב. אם אח"כ רואים שאם מורידים שמפחיתים משעות העבודה המקובלות ומצליחים להסתדר, אז מצוין. וכל אחד ימצא מה מתאים לו.

    כבר לפני 20 שנה נהגתי לומר לאנשים שאם הם לא רוצים למצוא את עצמם בגיל 40 במרדף אחרי גמח"ים שיעשו חושבים: נניח לרגע שאין אינפלציה, שהמחירים קבועים, וגם לא מקבלים ריבית בבנק על השקעות. אם זוג יחסכו כל חודש 5000 ש"ח (ובינינו כמה מגיעים לזה??) בשנה זה 60,000 ש"ח. אחרי 20 שנה זה 1.2 מיליון ש"ח. לפני 20 שנה זה הספיק ל 4 חצאי דירות, כך שיקח עוד 20 שנה כדי לשלם אותן, וזה אם אתם רוצים לתת ל4 ילדים דירה. (אבל האם לכם לא מגיע שיהיה לכם גם כסף משלכם כאשר תגיעו לפרישה?? האם הכל צריך ללכת לילדים??) כיום גם 5000 ש"ח לחודש לא יספיקו!! אז מה לעשות? לקחת משכנתא של 4000 ש"ח ל 30-40 שנה?? כלומר עוד לפני שפותחים את הפה כבר יוצא 4000 ש"ח כל חודש!! ומי מבטיח שתהיה לכם כל אותה תקופה עבודה? אז הפתרון כנראה ללכת למקומות מרוחקים.

    אבל הנקודה היא: לחיות בהסתפקות במועט זה יפה, אבל כפי שכבר נכתב/נאמר "עניות עלולה להעביר את האדם על דעתו". להזדקק כל הזמן לגמח"ים, קופת העיר, אגודות חסד זו לא דרך נכונה לחיות. ("פשוט נבילה בשוק ואל תזדקק לבריות"). אז נכון שבהייטק יש משכורות גבוהות, אבל זה גם מקצוע תובעני ושוחק. יש המון מקצועות בשוק, ולכן באמת חבל שההיצע לציבור שלנו הוא מאוד מצומצם. השינוי לא יבוא מלמעלה. כי מבחינתם ככל שהציבור עני יותר כך הוא "שבוי" יותר ונזקק ל"עסקנים".
    תבחרו בצורה מושכלת. תלכו לרב ש"חי" את המצב. שמעורה במה שקורה בשטח. כי הפתגם אומר: בכסף לא קונים אושר, אבל באושר לא קונים במכולת!!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל