אמיתות גדולות, סיפורים קטנים

מאמר תגובה ל"ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות"

בשקט בשקט חותרת הספרות החרדית תחת האמיתות המוחלטות שעליהן מבוססת החברה. הספרות, ובעיקר הסופרות, הן נשאיות של רוחות פוסט-מודרניות המפרקות את סיפורי העל לטובת האישי, הארעי והמקרי. קו העלילה בספרות החרדית מציג תמיד את היחיד הכורע תחת עולן של האמיתות הגדולות. בכך מצליחה הספרות לערער את אושיות החברה, תחת אפה של הצנזורה.
האתגר הניצב לפתח הספרות החרדית הוא יצירה השומרת על איזון בין מחויבות לאמיתות הגדולות לצד יחס מכבד לקולו האישי של היחיד.

י"ב תמוז תשע"ז

שיקופים, כמו מילים שיכולות להרוג ולחבוש, כמו אוכל טעים כשחוזרים הביתה מהגשם, כמו רעש צורם בשעת מנוחה, לעולם אינם ניטרליים. הם תמיד טעוני אג'נדה ורגש ונושאים בחובם רבדים של משמעות. אפילו הזיכרון ההיסטורי שלנו, שאינו דימוי ספרותי אלא מבוסס עובדות לכאורה, אינו "ניטרלי". מוריס הלבוואקס (סוציולוג יהודי שנספה בבוכנוואלד) הבחין בין "זיכרון קולקטיבי" להיסטוריה.[1] זיכרון קולקטיבי מבוסס לכאורה על מידע היסטורי האמור להיות עובדתי ויבש, מתוארך ומגובה במסמכים, משקף אירועים מציאותיים ותו לא; אבל אפילו הוא עמוס תמיד בעולמו של הזוכר, בהטיותיו הנפשיות, בטעמו הפוליטי ובאמונותיו. זיכרון קולקטיבי נוצר, כך טען, לא משום שאלו במדויק היו פני הדברים, כי אם מתוך האתוס, הכוונה, והמשמעות הפנימית שאותה ביקשו 'מעתיקי השמועה' לייצר. אם בכתיבת היסטוריה אמורים הדברים, קל וחומר בספרות.

הסופרת נדרשת לדעת את גודל ההשפעה שמייצרות מילותיה… לטוב או למוטב. ספרות אינה משקפת מציאות, היא יוצרת אותה

שיקופים ספרותיים אינם מתקיימים בחלל ריק. הם תוצרי התבוננות ייחודית של סופרת מסוימת השרויה במרחב חברתי ורוחני מובחן, ובתחושת לב פרטיקולרית מאוד, שמתוכם היא מדבררת את עצמה. בין שהיא מודעת לכך ובין שלא – השיקופים הללו נשלחים, כלחם על פני המים, כדי שהציבור ימצאם ברוב הימים ויאכל אותם. שיקופים ספרותיים מזינים בסופו של דבר את התודעה ומכים בה שורשים חדשים. אני מתקשה להסכים עם צמצום מלאכתה של קפלר בעיני עצמה לכדי 'הצבת מראה' גרידא. הסופרת נדרשת לדעת את גודל ההשפעה שמייצרות מילותיה. למראה הספרותית שלה יש פה ומקל וגם גזר. מתוך ההתבוננות בהשתקפות הנוצרת במראות מילותיה, שואלים קוראיה שאלות על עצמם, על עולמם ועל חובתם בו. עלילת הסיפור מכוננת – בין אם נרצה ובין אם לאו – דמות חדשה, מפותחת, שונה מהמציאות העובדתית היבשה, לטוב או למוטב. ספרות אינה משקפת מציאות, היא יוצרת אותה.

הספרות החרדית כיום היא סוכן של רוחות פוסט-מודרניות המערערות על ההגמוניה של "הסיפורים הגדולים" המושלים בכיפה בחברה החרדית. זאת למרות מגבלות הצנזורה

ברצוני לטעון כי בניגוד לטענתה של קפלר, הספרות החרדית כיום היא סוכן של רוחות פוסט-מודרניות המערערות על ההגמוניה של "הסיפורים הגדולים" המושלים בכיפה בחברה החרדית. זאת למרות מגבלות הצנזורה. האתגר של הספרות החרדית אינו יצירת "ספרות מבוגרים", אלא היכולת למצוא שפה דיאלקטית המבקרת את המציאות בלי לשבור אותה.

 

פוסט מודרניזם: שישים פרקים בהמשכים

יצירותיהן של כותבות רבות כמו קפלר, פקשר, הרצברג, ברטלר, רוזנברג ועוד הן ביטוי ספרותי פרטיקולרי – תחת מעטה השביס או מחלצות השטריימל והפראק – להלך רוח גלובלי השורה בעולם. תם עידן הרעיונות הגדולים. הפילוסופיה המודרנית שעסקה באמיתות נחרצות פינתה את מקומה לפילוסופיה פוסט-מודרנית שעיקר עניינה בפירוק היציב והמוחלט. לא עוד אידאות שאליהן נושאים הכל עין שוקקת ברוח הומיה. ה"עכשו" הוא זמן הספק, וזוהי עת ה"אולי". הוגי דעות, צרפתיים בעיקר, ערערו על שלוש מאות שנה של מבנים מתודיים מבוצרים ופתחו הכל לדיון מחדש. הם העבירו את כל תחומי הידע תחת אנליזה דקדקנית שפירקה את מוחלטותם, מבלי להציע אף אמירה חותכת וקוהרנטית שתמלא את מקומם. סימן השאלה הוכתר למושל יחיד.

בכל הסיפורים מוחזק המתח שבין ציות לרעיון גדול והליכה אחריו באש ובמים לבין ספק וערעור והקשבה לקולו של האישי. הספרות אינה תוקפת ישירות את "האמת הגדולה", אבל היא מבקרת בסתר את אותן "דעות קדומות" המאמללות את היחיד הכורע תחת עולן

רוח זו נושבת גם בתוך מחננו, ונשאיה הם הסופרים (או ליתר דיוק – הסופרות). החברה החרדית מחזיקה באמיתות גדולות, ולכאורה היא אינה מושפעת מרוחות הפירוק הפוסט-מודרניות. יש לה לכאורה "אני מאמין" שלם ומוצק, שעליו אין לערער. אלא שחצי הפירוק והפריעה מופנים לעבר המוסדות המייצגים אמת זו. מוסדות החינוך והקהילה הופכים למטרה הולמת לסופרת ולהלמות לבה. סיפורים רבים מגוללים את קשייו של היחיד מול הממסד הקשוח, את לבטי נפשו המחפשת ביטוי עצמי שלא במסגרת תחנת המוצא שלה. הליטאי משתוקק להיות חסיד. בת לאמא מעורערת נקרעת בין תחושת חנק למצות כיבוד הורים. הגרושה מחפשת עוד הגדרה מעבר לסטיגמה המשפחתית. הכלה אינה יכולה לשאת יותר את עולה של החמות. התלמידה מתקוממת נגד מורתה הנוקשה והאשה הכשרה מגלה הרהורי כפירה כלפי דמותו השתלטנית של בעלה. בכל הסיפורים מוחזק המתח שבין ציות לרעיון גדול והליכה אחריו באש ובמים לבין ספק וערעור והקשבה לקולו של האישי. הספרות אינה תוקפת ישירות את "האמת הגדולה", אבל היא מבקרת בסתר את אותן "דעות קדומות" – המתעטפות כביכול בכסות של ערכים ואידאולוגיה – המאמללות את היחיד הכורע תחת עולן.

 

נשים כותבות

לא בכדי נושאות דווקא הנשים במחננו קול ספרותי זה. במחקרה על נשים בתקופת ההשכלה מצביעה חוקרת הספרות איריס פרוש על חלקן הנסתר והמשמעותי של נשים בתהליך המודרניות של החברה היהודית.[2] הנשים לא שהו בבית המדרש ובקרב ספרי הקודש כמו הגברים המחויבים בלימוד תורה. ממילא כאשר הן יצאו לעולם, גם אם היה זה אך ורק כדי לסייע בפרנסת הבית, משאן ומתנן עם העולם החיצוני גרם להן להתוודע לרעיונות שנשבו במרחב הכללי ולשנות את אורח חשיבתן ואת אורח חייהן. בניגוד לגברים אשר היה בידם משקל הנגד של המטען התורני מבית המדרש, הנשים נותרו בקו החזית ללא הגנה, והשפעת רעיונות ההשכלה עליהן היתה משמעותית בהרבה.

כיום אנו עדים למצב דומה. בעוד הגברים נושאים ונותנים בבית המדרש המוחלט והחתום בחותמה של האמת (ובעולם החסידי, מתפרנסים לרוב בתוך המובלעת החרדית), חשופות הנשים באופן מוגבר אל העולם ש'בחוץ'. אין להן העוגן של האמיתות המוחלטות מבית המדרש, ובו בזמן הן מעורבות יותר בעולם החול. נוסיף על כך את העובדה שמטבע הווייתן וחינוכן הן רכות ומכילות יותר, מוחלטות פחות ונוטות אל שיח ואל שיתוף, והרי לנו סופרות הנושאות בקולמוסן סיפורים שוברי הגמוניה ועלילות הכורעות תחת סימני שאלה.

כיום אנו עדים למצב דומה. בעוד הגברים נושאים ונותנים בבית המדרש המוחלט והחתום בחותמה של האמת… הרי לנו סופרות הנושאות בקולמוסן סיפורים שוברי הגמוניה ועלילות הכורעות תחת סימני שאלה.

בתוך לבו של הממסד החינוכי קיימת כתיבה 'גברית' ומוחלטת יותר. מחזות הזמר המועלים במסיבות ובתכניות החינוכיות, המנוני המחנות ועלוני הסמינרים, צבועים עדיין בצבעים חזקים מאוד של טוטאליות והרמטיות. אולם הקול המרכזי בספרות החרדית הוא של הסופרות המערערות על תוקפם של הסיפורים הגדולים, וזאת תחת אפם של הצנזורים המחמירים ביותר. לא בכדי כעסה המורה המייצגת את הסדר הישן והטוב על קפלר. אכן, מאבק איתנים מתחולל כאן בין רוחות של "ברי" לרוחות של "שמא".

 

כתיבה בשביל האמצע

וכאן, לדעתי, מונחת לפתחן של הסופרות ה'נשיות' משימה מאתגרת. לעתים בכאבו של היחיד ובחוסר היכולת שלו למלל את תחושותיו הוא מבצע פעולה המכונה בשפת הקבלה "שבירת כלים", ובמחשבה הפסיכואנליטית – "acting out". בבסיסה של פעולה זו עומדת האילמות הנפשית או המילולית. במקום לומר "אני כועס", יאחר האדם ללימודים או לעבודה, יגדף, ישבור חפצים או יתכנס לשתיקה מתריסה. מתבגרים מצטיינים במחוות מעין אלו, וכך גם אנשים שכאב הצמיחה שהם חווים גדול מנשוא. הספרות החרדית, כמו הציבור כולו, נתונים בכאבי גדילה. סיפורים רבים על אטימותם של המוסדות או אזלת ידם של המחנכים מלווים את כולנו. מחשבות על דרכי תיקון ומעבר לשלב בוגר יותר תוססים בקרבן של הסופרות. בשיחות פנימיות אני שומעת הרבה כעס ואפילו זעם על ערכים שנכפו בכוח הזרוע, על הפחדה וחרדה, על תחושת מחנק וחווית אין מוצא. האם תשכלנה מושכות העט שלנו לדבר את כל אלו מבלי לייצר "שבירת כלים"? דומני כי זעקתה של המורה ומחיאות הכפיים שלהן זכתה מהדהדות את החשש שלא נצליח לשמר את היין הטוב אם נשבור בכוח המילים את חבית הקיום התודעתית שלנו – נאמנות לטוב ולמוסרי, מחויבות עמוקה לקיום רצונו של בורא העולם והתמסרות אמיתית לברית התורה ולמצוותיה.

קל לחתור (גם על פי כל כללי ההלכה והתקינות החרדית) תחת הממסד התרבותי והתודעתי הישן והמוחלט. קל ומפתה לייצר קוטב נגדי של "חיבור", "אותנטיות", "הקשבה לעצמי הפנימי". אגב, אם נשים לב, גם לקול הזה יש מלכה בלתי מעורערת – המטפלת הרגשית. בספרות החרדית מככבת המטפלת הקשובה לסבלו של הפרט ולמצוקותיו מול 'האמיתות החונקות'. בסיפורים רבים מאוד היא תופסת את מקומה של המורה הנכבדה או את כסאו של המשגיח היודע כל. היא מערערת את הסמכות האולטימטיבית והופכת בעצמה לאוטוריטה שיש להקשיב לדבריה בציות פנימי משוכנע. היא מחוברת, היא מקשיבה, ובעיקר – היא אותנטית.

האתגר המשמעותי הניצב בפני סופרות העתיד שלנו הוא יצירת ספרות דיאלקטית כנה. ספרות שיש בה רצוא ושוב בין שני הקצוות הללו – בין "משה אמת ותורתו אמת" לבין "חובתי בעולמי"; בין האובייקטיבי והכללי לגוף ראשון יחיד

האתגר המשמעותי הניצב בפני סופרות העתיד שלנו הוא יצירת ספרות דיאלקטית כנה. ספרות שיש בה רצוא ושוב בין שני הקצוות הללו – בין "משה אמת ותורתו אמת" לבין "חובתי בעולמי"; בין האובייקטיבי והכללי לגוף ראשון יחיד. זוהי דיאלקטיקה שאינה מחליטה בשביל הקורא, אך גם אינה מפקירה אותו לנפשו בחלל הפנוי של האידאות. זוהי דיאלקטיקה המסמנת כיוון, המייצרת ייצוגים המתכתבים עם הטוב והנאצל. דיאלקטיקה שאינה כופה, אך גם אינה מטשטשת את השביל. "דיאלקטיקה של ידידות", כלשון הזהב של הרב וולבה זצ"ל.[3]

***

העולם שהעלה באש את רעיון האמת הגדולה והנצחית נותר עם סובייקט אישי מפותח, מודע ובשל. אלא שאותו סובייקט סובל גם מכשל חריף מאוד במציאת משמעות וסיפוק רוחני ובהטלת עוגנים מוסריים שייצרו לכידות חברתית באוקיינוס הפוסטמודרני. אל נא נמהר להמליך במעשה הכתיבה שלנו את הסובייקט ה'מתחבר', ה'מודע', ה'מרגיש', ה'זורם'. בעשותנו כן, אנו מייצרים דמות מונאדית, מנותקת מן הרוח הגדולה, מחטטת בנפשה עד זוב דם, ששה ושמחה בפנטזיית האינדיבידואליות שלה, משליכה בוץ ורפש בסוכני מעיינות המים החיים שניסו להשקותה, וצמאה, כל כך צמאה, לקורטוב של אמת מחייבת. עלינו למצוא דרך בתוך עולם חסר, חלקי ומפוצל, בתווך האנושי הנושא בקרבו תמיד טעויות, כשלים ומכאובים, לבטא את קולו של היחיד, בלי להרוס את המבנה המסורתי המחזיק אותו.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] Halbwaches, Maurice, on collective memory, translated by lewis coser. Chicago and London: the university of Chicago press 1992.

[2] איריס פרוש, נשים קוראות יתרונה של שוליות. תל אביב: עם עובד, תשס"א.

[3] הרב שלמה וולבה, בין ששת לעשור. ירושלים: הוצאת ש' וולבה, 2002.

18 תגובות על “אמיתות גדולות, סיפורים קטנים

  • מה שאת כותבת מעניין. אבל אני חושב שהיה עוזר אם היית מוסיפה מראי מקום.
    אז כן, הצלחתי לזהות ספר מסויים מתוך הדוגמאות שציינת 22 נדרים של "נעמה" הלא היא חווה רוזנברג, שאכן זכור לי כספר טוב אם כי עברו כבר קרוב לעשר שנים מאז – אבל באופן כללי ההתרשמות שלי היא שהספרות החרדית גם זו הנשית, היא ברובה משמימה ותפלה, לא מעניינת ולא מאתגרת, משרטטת בנאיביות אידאלים נבובים ואפילו לא מספקת בידור טוב (כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל הם זניחים).
    אני אשאל אותך: האם יש לדעתך ספר חרדי שהוא יצירה ספרותית משמעותית גם ביחס לעולם הספרות הכללי?

    • סידרת ספרי אסתרק מהללאל וכו של הסופרת מאיה קינן, לטעמי עומדים ברף הנזכר.

  • מאמר תגובה מאלף.
    מה שאני למדתי ממנו הוא שאנו זקוקים בדחיפות לספרות גברית חרדית, כמאזנת, ובכלל.

    • נשמט לי מקודם שם הרב שציטטתי בענין הטפטים
      הרב משה ארז דורון

  • 1. לכבוד הוא לי שאנשים אינטלקטואלים דנים במאמרי – וגם מגיבים עליו. תודה.

    2. לא הסכמתי עם מה שכתבת לגבי הגברים. ממה שאני רואה סביבי, ההפך הוא הנכון.
    הנשים החרדיות, תמימות וצייתניות, מקבלות לרוב כאמת מוחלטת את כל הידע הרוחני אליו חונכו בסמינר.
    דווקא הגברים החרדים הם אלו שתוהים, ששואלים. הם האיפכא-מסתברניקים. המחתרתיים. הם אלו שחושבים על הכל מחדש. ולא, לא תמיד המטען מבית המדרש משקיט את שאלותיהם.

    3. גברים חרדים אינם כותבים סיפורים 'חתרניים', כלשונך – רק משום שגברים כמעט ואינם כותבים פרוזה. אם נדלג על אלו שכותבים סיפורים קצרים, הרי שכמעט ואין, או ממש ואין, סופרים חרדים שהוציאו לאור ספר עלילתי ארוך ושלם וכתוב. ממילא, גם בין ה'חתרנים', נפקד מקומם.
    אמור מעתה: זה לא שהגברים לא כותבים סיפורים 'חתרניים' – הם פשוט לא כותבים דבר.

    במקביל, לנשים רבות מאלו הכותבות, יש מטען רוחני עשיר מאד, הן מבית אבא והן מלימוד עצמי. הנסיון לצייר אותן כאילו יצאו מהמטבח המהביל היישר אל העולם הפוסט מודרניסטי – אינו נכון, בעיניי. הן לא כפריות רחבות-שמלה ששמעו איזה רעיון פילוסופי והתלהבו ממנו והחליטו להפיצו להמונים; הן נשים אינטליגנטיות, שראו ושמעו ולמדו הרבה, וגם הן – תתפלאי לשמוע – מבינות את חשיבות הסדר החברתי לחייו של היחיד. ועדיין, החליטו לכתוב מה שהחליטו.

    כל היתר, או רוב היתר, מקובל עליי.

    • רותי יקרה!
      הספרים שלך כ"כ חשובים! ומעוררי השראה
      ורואים באיזה אחריות את כותבת
      תודה רבה לך!

      ולגבי ספריה של חיה הרצברג, איך אפשר למנות אותם ברשימת החתרניות??
      היא הצלה לדור ממש, אני אישית חייבת לה כ"כ הרבה מחיי הרוחניים, הנשיים והאמהיים.
      מה שלצערי איני יכולה להגיד באופן כה גורף על שנותיי בסמינר (היפות אמנם! אך כמה עבודה נדרשת להתנקות מכל אותם שריטות לא פשוטות )

  • ועוד משהו…
    מנית אותי בין אלו שעל פי מאמרך – 'מקדשות את האינדבידואל וגורמות לו לבעוט במעיינות מהם שתה'. מה שגרם לי לתהות האם קראת בכלל את 'הנורמלי האחרון'? לאורך כל הספר מקודשת הקהילה ומודגשת חשיבותה של מדורת השבט, זו שחומה יכול למשוך את בניו ממרחקים – גם אם ילמדו כל היום את חכמתו של האדם הלבן. הקהילתיות, המשפחתיות, והסביבה התומכת – הם ערכי יסוד בספר.
    גם בספריהן של אחרות שנקבת בשמותיהן, יש הערכה רבה מאד לקהילה ולמוסדותיה, במקביל לפריצת הדרך האישית של הגיבורים. הם לא שוחטים את הפרות הקדושות – רק מציעים, במקביל, לנסות לשתות גם חלב עיזים.

    • רותי,

      ההעזה שלך לכתוב את מה שאחרים לא חולמים לכתוב, לצד שמירה על סוג של מסגרת מעניינת בכל פעם מחדש.
      צריך בשביל זה כתפיים רחבות(…) והסתכלות רחבה.
      פשוט עם שיעז לנגוע בפרות או להציע חלב עיזים, יזוז לצד.
      מצדיעה לך על הכתיבה שלך. על הזהירות.

  • גב הייזלר יקרה.
    חן חן על הכתיבה הרהוטה.

    המאמר שלך מציג את הספרות כחותרת. כמקפלת אמיתות.
    תרשי לי להציג לך צד אחר.
    בתי ספר מחנכים את הבנות. בסמינרים לומדים ארגז כלים שכולו מכוון מטרה. בית של תורה, ציות ועוד. כל זה טוב ויפה במצב שבשגרה.
    אבל כשמשהו לא בדיוק לפי הכלל, ארגז הכלים של המורות לא נותן להן מענה. והן מחפשות אותו בחוץ.
    כשהבית לא נותן מענה, כשקשה בכולל או בחצר הרבי, כשבן הזוג מחפש כוון אחר, וכשנשארים בבדידות. (כן, יש אלפי רווקים מבוגרים בציבור החרדי).מחפשים תשובות.
    כל אלו מחפשים מענה בחוץ. כי בסמינר לא למדו וגם לא בישיבה. ארגז כלים של תלמיד או תלמידה חרדים לא כולל מענה לשעות קושי.

    ואת זה מנסים סופרים להרים.

    חלק מן סופרות שאת מתלוננת עליהן מנסות לכתוב מעט ולתת מעט ארגז כלים לחלק, קטן, מן הנושאים שלא מדברים עליהם בסמינר.
    ובמקום להבין שיש דברים שאולי כמורות, אתן לא רוצות או לא אמורות לנגוע בהם, ולומר תודה לסופרים שבכל זאת מביאים מענה עקיף, חלקי, לבעיות, אתן כמורות מתלוננות..

    מורות יקרות. אנשי חינוך יקרים.
    הספרות לא נגדכם. היא מנסה לנגוע במה שאתם לא מסתכלים לכוון שלו. להשלים את העבודה שלכם.
    כן, לעזור לתלמידות שלכן. אלו שאכן פוסעות בשבילים אחרים. שבילים שלא הכירו להן. לא בסמינר ולא בבית.

    אז תנו תודה לספרות. שמציבה תמרורים גם בשבילים אחרים.

  • לגברת הייזלר שלום,
    ברצוני להתייחס לנקודה אחת שבלטה לי בדבריך.
    אין מציאות? היא נוצרת רק על ידי ספרות? המציאות עצמה יבשה? לא בוכה, לא צוחקת, לא כואבת, לא מחפשת?
    כל הקהלים שאת פוגשת הם או יבשים, או שרק הספרות לחלחה והרעה אותם?

    כלומר, אין בעלים מתעללים מילולית (ופיזית), תלמידי חכמים?
    פשוט חסיה ברטלר המציאה אותם?
    ואת התור הארוך המתדפק באומללות על דלתה מאז פורסם ספרה?
    ישבו בעל ואשה בטוב ובנעימים,
    יום אחד הגיעה ברטלר וכתבה על מציאות הזויה וחתרנית,
    ומאז – שומו שמים!!!! החלו חלק מהנשים, כנראה חולות הרוח ביניהן, לדמיין שבעליהן
    משפילים אותן, מתעמרים בהן, מגבילים אותן בנוקשות, מערימים עליהן, ומתעתעים בהן.
    הרי את קרובה לעולם הטיפול.
    אינך יודעת שהתופעה קיימת, ולא באחוז שולי?
    כנ"ל ביחס לדבריך על הגירושים.
    אין גברים או נשים שרע להם בבית ונואשו.
    רק בגלל קריאת ספרי, נניח, הם קלטו שאפשר להתגרש.
    משם הדרך לבית דין היתה קצרה ומהירה כברק. וקולנית כרעם.
    וליטאי שנמשך לחסידות?
    לא יעלה על הדעת.
    מענין שבעלי זצ"ל, בהיותו בחור בן 17 תלמיד ישיבת באר יעקב,
    לא קרא עדיין אף ספר שלי כי הייתי נערת סמינר טובה וממוסדת,
    לא קרא ספרי סופרות חרדיות אחרות כי לא היו,
    ובמאמץ עיקש ותוך מאבקים לא פשוטים עם הוריו
    הגיע לישיבת סלונים, לישיבה גדולה
    וממבועיה שתה עד יומו האחרון
    כשהוא מרווה את הוריו ואת הורי ואת תלמידיו ואותי ואת ילדי
    בנחת בשמחה ובאור רוחני שהאיר ומאיר בכל העולמות.
    וכנ"ל ההפך, חסידים שנפשם קראה להם לתלם רוחני אחר
    בלי שהכירו ובלי שקראו אף ספר.

    הספרות יוצרת מציאות? לפעמים היא מפנה תשומת לב
    אולי יכולה להעצים או להחליש משהו
    אפשר שלפעמים גם יוצרת, אקבל זאת
    אבל לתת לה תואר של בוראת יש מאין?
    ככה להעליב את המציאות?
    לומר שכל התופעות שאת קוראת להן חתרניות
    – בספרות מקורן?
    כלומר אילו יצוייר שישמידו את כל הסופרות החרדיות, מעין אטום אירני מכוון מטרה או שמא צוללת אחת מהשלוש המיותרות שקנה ראש ממשלתנו, יעלמו כל קשיי היחידים והכלל ובעיות בשלום בית ונשירה וכל היתר?

    מעולם לא שמעתי על נושר או נושרת
    שקראו ספר שלי או של סופרת חרדית אחרת
    ומשם נבעה הנשירה.
    וכידוע לך היטב אני בקשר עם לא מעט נושרים ונושרות.
    שמעתי ושמעו חברותי וקראה הניה שוורץ וקראו רבנים והעבירו אלינו
    מכתבים של נוער במצוקה רוחנית שהתחזק מספרי ומספרי אחרות
    ומצא מסילות לליבו ההפכפך והמתייסר
    והצליח לסלול לעצמו שביל אישי רוחני וטוב לבורא עולם.

    שמעת פעם על מישהי שספרי חיה הרצברג גרמו לה לירידה רוחנית?
    יכולה להעיד על עצמי
    שרגעים ושעות טובים ומיטיבים שהיו לי ב"ה
    תפילות קרובות שבאו מקירות ליבי
    הקשבה ותמיכה שזכיתי וזוכה לתת
    היו פעמים רבות תוצאה ישירה מדבריה של חיה הרצברג
    בעל פה ובכתב.
    ממש תוצאה ישירה.
    שום חטא שלי ואף שעה קטנה ומועדת
    לא באו מספריה ולא מספרי אחרות.
    היצר הרע שלי מכיר דרכים שאינן עוברות בשבילי הספר.
    האם רק שלי?

    קראת את הספר 'אנוכי מבקש'?
    שוב, האם הוא המציא מציאות?
    אברכים מחוברים וקשורים, קראו ובעטו?
    יכולה לספר לך על עצמי
    שהעדנה שיש בגיבור הספר,
    רצונו להיות מחובר ולא לדקלם סיסמאות כל ימיו ולילותיו,
    נגעו בי בריגשה והניעו בי מיתרים בשעות טובות שלי.
    הרי כל אדם ולא משנה איפה נמצא
    ער, לפי דעת ברוך לב בערך מגיל 30,
    לניתוק ששורר פעמים רובת בין מה שאומרים ומרצים
    לבין הלב הרדם. אני ער וליבי ישן.
    המצוות נהיות טפטים בלשון הרב
    אולי במחזמרים הסיסמאות נשמעות באמת נהדר.
    וגם התפאורה והאורות והמצגות ויתר הפעלולים (אלו האמיתות הגדולות? כסף גדול, קודם כל).
    זו היהדות החיה שאת מאחלת לנו?
    שאינה רואה חולשה, מאבק, סדק ואינה מכירה בהם?
    שהכל תמיד טוב נכון ישר מושלם מהוגן מהתחלה עד הסוף?
    אני לא.
    רותי הציעה באומנות דרך להבחין בכך שהרבה מת בתוכי, שהרבה אני מקיים מהרגל ומשגרה,
    לראות שאינך היחיד בכך
    לנסות לפתוח לב ולהנשים את עצמך רוחנית
    מטופלות אומרות לפעמים: אני מרגישה כמו בעלת תשובה.
    נהיה לי חי ופועם בקיום המצוות.
    מי שלא ידע טעם כאב, לא ידע טעם עונג.
    וזה יכול לקרות בתוך הקהילה או בנוף או מול חוף או לצלילי זמיר
    או בהתנדבות חסד או בחולי או בבריאות או באסון או בנס הצלה.
    לי זה לא גרם לרצות לבעוט בכלום,
    אלא להתחבר יותר, להעיר את ליבי.
    לחלות פניו המאירים
    שיזכה אותי ואת כל בני ביתי
    לעבדו באהבה ולמצוא בי את אורו ושכינתו בכל מצב,
    ולאהוב את כל ילדיו תמיד. אמן.

    ולענין הצנזורה בעיתונות,
    אני אינני מרגישה קושי לכתוב ולתאר רגשות, מורכבויות
    ומצבים שונים ומגוונים.
    אדרבא. האומנות היא לכתוב 'חלש', לתאר דברים לא בחוזקה
    אלא שכף היד הספרותית שלנו תיגע בעדנה,
    גם בלי קשר לענין הרוחני. ככה לימדתי תמיד בכתיבה יוצרת.
    אינני מחווה דעה בסוגיה הכללית, רק מספרת שאני לא מרגישה
    שהצנזורה הקפדנית מאד מגבילה את כתיבתי או מצמצמת אותה.

    • מתרגשת מכל מילה שלך!
      הכתבה של גב' הייזלר רצופה במילים גבוהות , אבל יש כאן נסיון לשוב וללמד את הציבור כיצד עליו להרגיש ולחיות.
      המציאות תוכיח שגב' רוזנברג וגב' קפלר ועוד סופרות יקרות- הן הצדיקות של הדור שלנו והקב"ה שתל אותן כדי לעזור לדור המיוסר שלנו למצוא את הדרך בעבודת ה'.
      יישר כוחכן!
      בכל ספר שלכן אתן מרימות אותנו ומקרבות אותנו לאבינו שבשמיים.

    • יש כל כך הרבה צדק בדברייך. החיים כוללים גם פינות חשוכות, והן לא תמיד כל כך צדדיות וקטנות, ולאלו שנמצאים שם ראוי ומגיע לתת מקום. והבנה. ופשוט לראות אותם.
      אני כן מרגישה צורך לסייג מעט שנראה לעיתים (דווקא לא בכתיבה שkkך אלא בחלק מהספרים של רותי קפלר [חלקם מושלמים!] ובספר צומת הדרורים של חיה הרצברג, יש ניחוח של זלזול בחרדי הקלאסי, באברך הסטנדרטי, והתחושה הכללית היא שהדרך היחידה להיות עובד ה' אמיתי מתוך פנימיות היא לא הדרך החרדית הקלאסית. אכן, יש לא מעט כרוניקות של מצוות אנשים מלומדה, ולא מעט אנשים שאין תוכם כברם, אבל עדיין ישנם וקיימים המון אברכים ואברכיות שאמת בליבם ובמעשיהם, משום שהם עושים את דבר ה' בעולם, לומדים את תורתו ומצייתיים להלכה.
      לא כל האמת נמצאת בין סלעים במדבריות ובין ענפי היער. לפעמים, הרבה פעמים, היא נמצאת בבית המדרש.
      ואם הסיפורים היו משקפים גם גיבורים כאלו, אפשר היה לתת יותר אמון בכותבות. (לרותי קפלר יש תשובת משקל יפייפיה בסיפור "שניה לפני האור)

  • אתי יקרה,
    אני מבינה את המקום ממנו כתבת את המאמר, אבל רוצה לציין את הצרימה שמאד מאד הפריעה לי,
    את מתארת בציניות מסוימת את הדמויות הבאות :
    "סיפורים רבים מגוללים את קשייו של היחיד מול הממסד הקשוח, את לבטי נפשו המחפשת ביטוי עצמי שלא במסגרת תחנת המוצא שלה. הליטאי משתוקק להיות חסיד. בת לאמא מעורערת נקרעת בין תחושת חנק למצוות כיבוד הורים. הגרושה מחפשת עוד הגדרה מעבר לזו המשפחתית המוחלטת. הכלה אינה יכולה לשאת יותר את עולה של החמות. התלמידה מתקוממת נגד מורתה הנוקשה והאשה הכשרה מגלה הרהורי כפירה בדמותו השתלטנית של בעלה ובנאמנות עיוורת לה"
    מה דעתך , במקום ללעוג, פשוט לנסות ולהבין שזה מה שמעסיק את הדור שלנו?
    שכל אלו (בניגוד לנושאי הספרות הישנים) הם נושאים חיים, נושמים , שנמצאים במציאות ומחפשים מענה?
    אני חושבת שהמענה של הסופרות הוא מענה שקול, אחראי (על פי רוב) ולפחות שואף להיות כזה.
    אני מבינה את המקום שלך , שדוגל בשמרנות וללכת אחר רעיונות גדולים.
    אני מציעה שזה לא סותר,
    אני מציעה שאין כאן "מתח שבין ציות לרעיון גדול והליכה אחריו באש ובמים לבין ספק וערעור והקשבה לקולו של האישי" יש ציות כנקודת בסיס, ויש הקשבה לקול האישי וחיפוש האני.
    אם את חושבת שזה סותר , ושואפת לאנשים שאינם מכירים את עצמם , ומצייתים רק בגלל שחונכו – אז השאיפות שלנו שונות ממש, ואני עוד יותר מבינה את המאמר שלך , והזווית שלך .

  • לא נראה לי שתגובתה של אתי הובנה.
    אולי משום שאתם לא מכירים אותה. היא לא לועגת, היא מציגה את המציאות ומוסיפה הערה-הארה:
    בדרך הזאת הטבעית וההולמת את התהליך הגלובלי שקורה בעולם כולו ולא פוסח גם עלינו (ואכן, מי שקרא לפני 10 שנים לא נחשף אליו, כי לקח לו זמן להגיע) – יש סיכון. אפשר בטעות לשבור, אפשר בטעות להתעסק בעצמנו 'עד זוב דם', ואפשר גם לא.
    אז אתגר, תעשו את זה בלי לקלקל.
    זה הכל.
    איפה לעג?

    • סופרות חרדיות מותקפות בחינוך החרדי לא פעם. אולי לכן אוטומטית מסווגים את המאמר הזה כחלק מן הבקורת.

  • אתי יקרה,
    אני מצטרפת לשורותייך,
    מילה במילה,
    אני מכירה נשים- ולא מיעוט רבים שניים..
    שכן- היה דמיון לאחר יצירת המציאות.

  • יפה כתבת!
    מחזקת את ידי הסופרות שהזכרת, הספרות שלכן בעיניי מצוינת וחשובה,
    אך הדיוק וההכוונה שכתבת נכונים וצריכים להשמע.
    לדעתי הם נלקחים בחשבון אצל רובן.
    ואכן, זו לא ספרות שמתאימה לנוער.
    בתור אמא לילדה תולעת ספרים, לדעתי חשוב לציין על שער הספר אם הוא מתאים ל: ילדים/צעירים/נוער/מבוגרים/נשים/גברים

  • אני סתם אשה פשוטה שבמקרה נפתח לה הדיון המדהים הזה.
    אז מהצד התגובה שלי היא שהיזלר לא מנסה למנוע את התהליכים היפים שהציבור עובר, היא קרואת לכך "גדילה"! רק עומדת בשער ומזהירה לשים לב לא לפרוק את הכול ולהישאר העולם ריקן. זה הכול. היא מבקשת, למענינו, שנשים לב גם לקרקע עליה אנחנו יושבים ולא רק לכוכבים המנצנצים בשמים. פשוט לשלב את שני הדברים כמו שקראה לזה "רצוא ושוב". עד כאן תגובתי הפשוטה והלא ספרותית…
    (אני אגב, מטפלת רגשית "המלכה של כל ההקשבה לעצמי"….:) וגם כשאני עובדת עם הורים על שפה רגשית עם הילדים יותר ממה שהם קיבלו בילדותם, אני עדיין מפנה את תשומת ליבם לחשיבות הגבולות שנשמרו בטבעיות בדור הקודם, וחשיבותם עלולה להאבד להמודעות בדור הזה. רק שילוב יכול להצליח. אני מגדירה את מלאכת ההורות כשילוב אומנותי בין סמכות להכלה, בין סמכות לבין מתן עצמאות, בין…לבין…
    הכי קל בחיים ללכת עד הסוף, הכי נכון בחיים ללכת על קו התפר המאוזן.
    באהבה לכולם

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל