צריך עיון > סדר עיון > על האפולוגטיקה

על האפולוגטיקה

אפולוגטיקה דתית היא מלאכה מכובדת וראויה, אלא שבימינו היא סובלת מהזנחה רבה. צעירים ומבוגרים אינם יכולים למצוא מענה הולם לשאלות ותהיות אמוניות המתעוררות אצלם. מה ניתן לעשות ומה ראוי לו שלא יעשה? מדוע האפולוגטיקה בימינו סובלת משם רע של מניפולטיביות שטחית? פתרון הענין טמון בהבנת תפקידו של האפולגטיקן. אפולוגטיקה טובה היא פעולה מתמדת של תיווך על פערים בלתי נמנעים בין העקרונות הדתיים להווי הזמן. היא מצריכה הזדהות עם עולמו של השואל ויכולת לתרגם לשפתו מונחים מעולם אחר.

ב' חשוון תשע"ח

ניסוח רציונלי של האמונה והמערכת הדתית על רבדיה השונים הוא מלאכה עתיקת יומין.* חלקים נרחבים מן ההגות היהודית לדורותיה נולדו מתוך הצורך המתחדש להסביר את האמונה ואת החובות הדתיות בשפת אותו הדור. ההגות הפילוסופית היהודית, המכונה לעתים "מחשבת ישראל", היא במידה רבה הצדקה או ניסוח רציונלי של מצוות הדת וחובותיה, בשפה המושגית של אותו דור. הוגי ימי הביניים דוגמת רס"ג, רמב"ם וריה"ל, הסבירו את חובות התורה והאמונה בשפת הפילוסופיה והמדע האריסטוטליים והניאו-אפלטוניים, בהשפעת עולם המחשבה המוסלמי של אותם ימים. בדומה לכך, הוגים מודרניים דוגמת הרב קוק, הרב סולובייצ'יק ואחרים, עשו שימוש בשפות פילוסופיות בנות ימינו.

ישנו פער בין החיים לבין האמונות והחובות הדתיות, המתחדש בכל דור ודור, והוא מבקש בכל פעם תיווך של הסברה, באמצעות שפה חדשה

אם נתבונן על המניע היוצר את הצורך בפעולת "הסברה" זו, נראה כי הוא קשור לכך שבכל דור מתחדשת צורת החיים ומשתנה השפה התרבותית. בעקבות כך, האתגרים האמוניים והדתיים – הן במישור האינטלקטואלי והן במישור המעשי – מקבלים פנים חדשות. ישנו פער בין החיים לבין האמונות והחובות הדתיות, המתחדש בכל דור ודור, והוא מבקש בכל פעם תיווך של הסברה, באמצעות שפה חדשה ורפלקסיה על האתגר הדתי הייחודי לאותה תקופה. ניתן לומר אפוא, כי מלאכת ההסברה של הדת היא פרויקט שאינו נגמר לעולם.

***

ההגדרה המקובלת של מעשה ההסברה המדובר היא "אפולוגטיקה דתית". ביאורו המילוני של מונח זה הוא "סנגוריה על הדת". במקורה, סנגוריה על הדת היתה נחשבת למלאכה המכבדת את בעליה ולזו שראוי ונחוץ לעסוק בה. חכמי הדורות הנזכרים לעיל, אשר חיברו ספרים להגנת הדת ולהצדקתה, מצוינים לשבח עד היום בזכות מאמציהם האפולוגטיים. אלא שכיום, לעתים קרובות משמשת "אפולוגטיקה" מילת גנאי. היא הפכה עם השנים מילה נרדפת לחוסר הוגנות אינטלקטואלית, לשימוש מניפולטיבי בעובדות ובסברות בכדי להגיע למסקנה הקבועה מראש.

יתרה מזו, נוצר רושם כי השם הרע שיצא לאפולוגטיקה מוצדק בחלקו. נדמה כי בתקופה האחרונה, המצוקה סביב עניין ה"הסברה" הרציונלית של החובות הדתיות מעמיקה וגוברת. הפער בין מציאות החיים העכשווית לבין הדרישות והחובות של המערכת הדתית מעורר שאלות בקרב נערים צעירים כמו גם אצל אנשים בוגרים. שואלים אלה חווים מצוקה בשל העדר התייחסות כנה ואמתית לתהיותיהם. לעתים קרובות, הפניה לסמכות רבנית או חינוכית יוצרת תחושה של חוסר הבנה ו"קצר בתקשורת", ולא זו בלבד שאינה מרגיעה את מצוקת השואל, היא אף פועלת פעולה הפוכה ומולידה אצלו ניכור כלפי העולם הדתי.

העובדה שאפולוגטיקה קיבלה בימינו שם רע, אינה פוטרת אותנו מהצורך בה. כבכל דור, גם אנו נדרשים לחכמים אשר יבארו לנו את התורה בשפה המתאימה לרוח הזמן

אם מקובלת עלינו ההנחה שכל דור דורש צורות הסברה משלו, הרי שאין לדחות את העיסוק בסוגיה חשובה זו. העובדה שאפולוגטיקה קיבלה בימינו שם רע אינה פוטרת אותנו מהצורך בה. כבכל דור, גם אנו נדרשים לחכמים אשר יבארו לנו את התורה בשפה המתאימה לרוח הזמן. מתוך כך, אני סבור כי יש מקום לעורר דיון אודות טיבה של האפולוגטיקה. לנסות ולנתח את פניה השונות; לחשוף את המורכבות שמעלה מלאכה זו, את הצדדים הטובים שבה ואת מגבלותיה או את הבעיות העשויות להתפתח בעקבותיה. יש מקום לתת את הדעת על הדרכים והאופנים שבהם אנו עוסקים במלאכה זו.

במאמר שלפנינו אנסה להתבונן באופן שבו אנו עוסקים ב"הסברה" או ב"אפולוגטיקה" בתוך העולם החרדי פנימה. ישנה מודעות מסוימת לעיסוק ב"קירוב רחוקים" ו"החזרה בתשובה" של קהל חילוני, ואף לגיטימי לדון ב"שיטות" ה"קירוב" השונות. לעומת זאת, איני מכיר עיסוק דומה בהסבר שלנו על אמונה בתוך המחנה פנימה – הסברה המופנית אל ילדינו וחניכינו, ויותר מכך – אל עצמנו.

במאמר שלהלן אבקש אפוא לדון בעיקר בצורה שבה נעשית ההסברה, ופחות בתכנים שלה. מסיבה זו, אני כורך יחד את האפולוגטיקה של כל המערכת הדתית – של מושג ה"אמונה", שגם הוא לעצמו רחב ומסועף, ושל החלקים האחרים במערכת הדתית כדוגמת קיום מצוות. המאמר שלהלן הוא ניסיון לשרטט קוים ראשוניים לאפיון הגישה הנכונה לאפולוגטיקה, והדרכים הראויות לעסוק בה. בקשתי שטוחה לראות אותו בעין זו, ולא להוציא ממנו מסקנות מוחלטות, אף אם הדברים מנוסחים לעתים כך.

הבהרה חשובה: במאמר זה אני עוסק בשני היבטים שקיימים ב"אפולוגטיקה". האחד הוא "הבנה" – כלומר, הבנה של האדם את הדברים, או במילים אחרות "הסברה פנימית" של האדם לעצמו; והשני הוא "הסברה" – פעולת הסברה חיצונית לאדם אחר. לאורך המאמר לא ערכתי הבחנה מפורשת בין שני החלקים, ונקטתי לרוב לשון "הסברה", אם כי לדעתי קיים קשר הדוק בין שני המישורים, ולרוב נובע כשלונה של ההסברה מכך שהיא חיצונית ואיננה משותפת להבנה ולהסברה הפנימית – כפי שיבואר להלן.

***

האפולוגטיקה היא למעשה תיווך בין עולמות. מטרת ה"הסברה" היא בניה ויצירה של שפה מתווכת בין העולם – כפי שהוא נחווה על ידי האדם – לבין האמונה והמערכת הדתית. כאמור לעיל, שפת התרבות וצורות החיים האנושיות הן דינמיות. היישום של עקרונות הדת במציאות ההווה מצריך מלאכה של תיווך, תיווך בין האמיתות הדתיות לאורח החיים של האדם. האפולוגטיקן הוא למעשה מתווך: המוצר שלו הוא התורה והלקוחות שלו הם המאמינים. בכדי להיות מתווך הגון ומוצלח נדרשות שתי תכונות בסיסיות: ראשית, חובה על המתווך להיות הגון ונאמן ונקי מנגיעות אישיות ככל הניתן. מתווך שמנסה "למכור" את המוצר באמצעות שקרים ומניפולציות, סופו להיכשל, אפילו יהיה המוצר נקי וזך מכל פגם. המתווך אמור לכבד את הלקוח ואת צרכיו, ולהראות לו כי המוצר טוב וראוי עבורו. מתווך המשתמש במניפולציות מזלזל בלקוח ובצרכיו, ועושה את מלאכתו רמיה. אולם, גם מתווך הוגן נזקק לכישרון של הבנת האדם העומד מולו, ועליו לזהות את הצרכים שלו ולהכיר את שפתו. מתווך שינסה לשווק מוצר ללקוח בשפה שאינו מבין, לא יצליח במלאכתו. תפקידו של המתווך הוא להכיר את המוצר ללקוח ולהסביר לו את מעלותיו, מעלות שאינן מובנות מאליהן ללקוח. מתווך טוב חייב לברר היכן טמונה הבעיה ולנסות לענות על לבטיו, חששותיו וחשדנותו של הלקוח.

האפולוגטיקן הוא למעשה מתווך: המוצר שלו הוא התורה והלקוחות שלו הם המאמינים

מהו הנמשל בענייננו? כאשר אנו מדברים, לדוגמא, על מושג כמו "אמונה", חייב האפולוגטיקן להבין את המקום שבו המאמין עומד מול האמונה כדי לעשות את מלאכתו נאמנה. אמונה היא מושג רחב בעל היבטים שונים, המופיעים בדרך כלל זה לצד זה. יש לאמונה צד רגשי וצד שכלי, היבט פסיכולוגי והיבט רציונלי.1 כך למשל ידועה החלוקה של מושג האמונה ל"אמונה שֶׁ…" ו"אמונה בְּ…".2

"אמונה שֶׁ…" – היא אמונה שיש בה היגד מסוים על המציאות, היא אמירה על עובדות בעולם (כגון קיום אלוקים, השגחה וכו') או על עובדות בהיסטוריה (כגון יציאת מצרים, מתן תורה וכו').

לעומת זאת, "אמונה בְּ…" – היא אמונה במובן של "אמון" – נתינת אמון במסורת ובמערכת הדתית. נדמה שהצדדים השונים מתקיימים במקביל אצל האדם המאמין3. כמו במושג האמונה, כך גם כל ההתנהלות במערכת הדתית מורכבת מרבדים רבים, שכליים, רגשיים ונפשיים. המערכת הדתית בכללה דורשת מהאדם החזקה ב"דעות נכונות" לצד נתינת אמון במערכת, יש בה שפה דתית שמייצרת תמונת עולם משלה ויש בה ממד של תחושת ביתיות ושורשיות, אורח חיים, השתייכות חברתית ומרכיבים נוספים. מאחר שמדובר במערכת מורכבת, הנפרסת על מישורים שונים בחיי האדם ובאישיותו, ניתן להבין עד כמה הגישה כלפי השואל צריכה להיות רגישה, קשובה ומותאמת, וכמה ההסברה צריכה לאמץ "שפות" שונות.

להלן אנסה לחלק את הדיון לשלושה תחומים בהם נדרשת פעולה של תיווך, של "אפולוגטיקה", ולבחון מספר פנים וצורות שהיא מקבלת בתחומים אלה.

התחום הראשון שבו אדון הוא התרבותי. לאחר מכן אדון בתחום האינטלקטואלי-שכלי, ומשם אגש לנושא החברתי-נפשי, המתייחס אל מה שאכנה "משבר אידיאל טיפוס המאמין". המשותף לדיון בשלושת התחומים הוא הניסיון להעמיק את הרגישות לעצמנו ולעומד מולנו. אינני מתיימר להציג כאן תשובות לשאלות וללבטים של האדם הדתי. ברצוני להצביע על גישה לעיסוק ב"אפולוגטיקה", במובנה החיובי, מתוך דגש על מורכבותה, ובכך לתרום את חלקי הצנוע לדיון חשוב זה.

 

תיווך הפער התרבותי

אנשים מודרניים רבים חווים פער בין המערכת הדתית ובין הערכים שלה לבין מציאות החיים שלהם. היהודי הדתי בן זמננו חי בשתי מערכות תרבותיות במקביל. הוא יהודי של בית מדרש, זה שאורח החיים הדתי חשוב לו, הוא נאמן להלכה וחשוב לו להשתייך לעולם היהודי המסורתי ולשמור עליו. מאידך, הוא מאמץ (לעתים בלי משים) פרקטיקות ואופני חשיבה שאינם מתאימים לשפה של העולם המסורתי. עולם החולין המודרני זר מאד ברוחו להוויה הדתית המסורתית. קשה מאד למצוא את אלוקים של בית הכנסת ושל הישיבה בתוך עולם זה. פער זה אינו רצוני, הוא אינו נובע ממרדנות סמויה או מרצון "להכעיס", אלא מחשיפה הולכת וגוברת לעולם החיצוני. אין המדובר בשאלות וקשיים ברמה השכלית-אינטלקטואלית, מה שמקובל לכנות "שאלות באמונה", אלא פער שהולך וגדל בין מציאות של חיי חול ההולכים ומשתלטים על חיי האדם – האדם כבר אינו חי באקלים הנוח והמוגן של בית המדרש, ויותר ויותר חלקים מחייו מורכבים מחוויות ותפיסות-מציאות "חילוניות" (במובן של "חול" לעומת "קודש"). זהו פער הנוצר מתוך תנאי החיים; ניתן אולי להדחיק אותו ולהתכחש לו, אבל הוא לא נעלם בשל כך.

עולם החולין המודרני זר מאד ברוחו להוויה הדתית המסורתית. קשה מאד למצוא את אלוקים של בית הכנסת ושל הישיבה בתוך עולם זה

חוויה זו משתנה בין האנשים בדרגת חומרתה: יש שחווים אותה בצורה קלה ויש שמוטרדים ממנה מאד. במרבית המקרים הם ממשיכים להיות נאמנים למערכת הדתית, אך הדיסוננס הזה מציק ואינו נותן מנוח. אולם, מאחר שתמונת העולם של אנשים אלה מורכבת יותר, השפה הדתית הישנה מתרוקנת ומאבדת מתוקפה, והם נדרשים לשפה חדשה.

חשוב להדגיש כי הפערים שעליהם אני מדבר, הפער התרבותי כמו גם הפער האינטלקטואלי והנפשי, הם פערים של שפה. הדיסוננס בין "המציאות" לבין עולם הערכים הדתי נובע מהבדלים בתפיסת העולם המתבטאים באופן שבו אנו מנסחים את יחסינו במילים.4 מלאכת ה"תיווך" היא למעשה מלאכה של תרגום. עולם הערכים המסורתי דורש תרגום אל שפת הזמן. שפה חדשה זו אינה ביטול מלאכותי של הפער, אלא "תיווך": הסברה של עולם הערכים הישן בשפה ובמושגים התואמים את תנאי החיים החדשים.

בכדי להיות מתווך טוב נדרשת שליטה בשפה אחרת. מסיבה זאת, האפולוגטיקן הטוב חייב לחוות את הפערים באופן בלתי אמצעי. הוא מוכרח לשלוט היטב בשתי ה"שפות" כדי לעסוק במלאכת התרגום. אי אפשר שאדם יתרגם משפה לשפה כאשר הוא עצמו נדרש לתרגום. אם האפולוגטיקן אינו מכיר ואינו חווה בעצמו את העולם המודרני, על חוסר המשמעות של השפה הדתית בתוכו, הרי שלא יהיה בכוחו לעסוק בתרגום. הניסיון שלו לדבר על מושגים דתיים בשפה מודרנית עלול להראות נלעג ופתטי, ניסיון של אדם שמנסה לדבר בשפה שאינה מוכרת לו. אדם השומע אפולוגטיקן מסוג זה ירגיש כי מדברים אליו בסיסמאות ובקלישאות, בשפה ארכאית שהתרוקנה ואיבדה מהמשמעות שלה.

אפולוגטיקן שאינו חווה את הדיסוננס בעצמו, יש בו איזשהו "עיוורון"; הוא איננו יכול להבין באמת את הפער, ומשום כך גם אינו יכול לתת לו מענה

אפולוגטיקן שאינו חווה את הדיסוננס בעצמו, יש בו איזשהו "עיוורון"; הוא איננו יכול להבין באמת את הפער, ומשום כך גם אינו יכול לתת לו מענה. אין הכוונה שעליו לחוות בהכרח קרע או משבר אמוני, אך חובה עליו להכיר את המציאות "מבפנים".

ניתן לראות זאת גם בהיסטוריה. ניקח כדוגמא את רש"ר הירש ומפעל הניסוח מחדש שלו. ברור שרב ממזרח אירופה באותה תקופה, חכם ומשכיל ככל שיהיה, לא היה יכול לעשות את מה שהוא עשה, מהסיבה הפשוטה שהוא לא הכיר את השפה התרבותית של גרמניה באותם ימים ולא חווה בעצמו את הפערים התרבותיים שבין מציאות החיים לבין דברי התורה.

 

שאלות באמונה

התחום השני, המוכר יותר, שבו נדרשת מלאכת תיווך, הוא הרובד השכלי של החיים הדתיים. היחס בין שכל לאמונה הוא נושא רחב ומורכב, שאין בכוונתי להיכנס אליו במאמר זה. כמו כן, יש לזכור כי העיסוק באפולוגטיקה פילוסופית מופיע בדרך כלל לצד תחומי האפולוגטיקה האחרים, כגון זה התרבותי או הנפשי, ומקיים אתם זיקה חזקה. עם זאת, ברצוני להפנות את המבט אל משמעות ה"תיווך" בעיסוק בפילוסופיה של האמונה.

במהלך הדורות עשו חכמי ישראל עבודה כבירה בשדה הפילוסופי, כדי לנסות להתאים את השכל האנושי לחכמת התורה. ספרי הגות ומחשבה נכתבו בניסיון לגשר בין השפה התרבותית והמדעית שבה חיו חכמי ישראל לבין המסורת התורנית שלהם. המוטיבציה שלהם נוצרה מכוח ההפנמה של התפיסה המדעית של זמנם, אשר הולידה את הצורך לתרגם מחדש את התורה לשפת הזמן. בדורות שונים זכתה התורה לתרגומים שונים, בהתאם לתפיסות הפילוסופיות והמדעיות של אותו הזמן. גישות אחרות התנגדו להכנסת "חכמות זרות" לתוך היהדות ובקשו לנסח את ההגות היהודית מתוך עצמה. עם זאת, המשותף לכולם הוא המאמץ החוזר ונשנה להסביר ולבאר את דברי התורה והאמונה בשפה האינטלקטואלית של התקופה.

כריכת ספר הכוזרי: "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה". תמונה: ויקיפדיה

אמחיש למה כוונתי: כידוע, מתח הרש"ר הירש ביקורת חריפה על גישתו של הרמב"ם, הנובעת לטענתו מתוך הפנמה של "חכמות יוון מתוך בארות ערב".5 בניגוד לגישה זו, הציג הרב הירש את שיטתו – ניסיון להסביר את היהדות מתוך עצמה, מבלי להזדקק לפילוסופיות זרות. והנה, כאשר מתבוננים בהגותו של הרב הירש, בולט לעין שגם הגותו נדרשת להחלפת השפה, ודבריו נכתבו בשפה התרבותית והמושגית של גרמניה של אותם ימים, ואף הוא מתמודד ומתחשב בתמונת העולם הערכית והמדעית של דורו.

דברים אלה מביאים אותנו להנחה דומה למה שכתבנו לעיל. גם כאן, כדי להציע הסברה נאותה נדרשת שליטה וידיעה של השפה העדכנית.

רעיון זה מוביל אותי לניתוח של כמה טיפוסי "מסבירים", או "אפולוגטיקנים" המצויים במקומותינו. ברצוני לתאר מה קורה במפגש בין שואל למשיב, את הדינמיקה ואת התגובות הנוצרות במהלך "ויכוח" שכזה, ולהציע שיפוט, על-פי האמור, לטיבה של האפולוגטיקה.

"הכל תאוות"

ראשית, יש להזכיר גישה מוכרת של התמודדות עם שואלים, שאינה נותנת כלל לגיטימציה לדיון כן בשאלות באמונה. לפי גישה זו, אין עוסקים בהסברה, מפני שאין מה להסביר. גישה זו ממעיטה בערך שכלו של האדם וביכולתו לקבל הכרעה. היא חשדנית מאד כלפי האדם, וטוענת כי למעשה כל המצוקות והפערים האינטלקטואליים הם מסווה ל"נגיעות". הן למעשה אינם "שאלות" אלא "תירוצים". גישה זו נוהגת כאילו המערכת הדתית והאמונית היא אלמנטרית ומובנת מאליה, ורק האינטרסים הצרים של השואל והגאווה שלו מונעים ממנו לראות את האמת.

"האור אצלנו"

גישה אחרת יוצאת מנקודת הנחה שיש מקום להסברה, כנראה על סמך הנחת יסוד שהתורה פונה אל האדם בתור יצור תבוני ובעל בחירה. היא מנסה להסביר ולהטעים את הדברים ללבו של האדם, כמיטב המסורת של ההגות היהודית לדורותיה. אולם, טיפוס מסוים של "מסביר", שעל-פי רוב כרוך בסגנון אישיות מוכר, מנסה לטשטש את הפער, כאילו הוא נובע מצרות אופקיו של השואל.

מדובר לרוב על "מסביר" שאינו חווה בעצמו את הפער האינטלקטואלי ולא נדרש קודם כל להסביר את הדברים לעצמו ביושר ובלא משוא פנים. מבחינתו, המפגש של ההסברה מתמקד בניסיון להעביר את המתמודד והשואל צד. אין כאן הזדהות והבנה עמוקה של השאלה. מבחינתו השאלה אינה נחשבת שאלה כבר מלכתחילה, וכל מה שנותר הוא רק לגרום לאדם שמולו "להשתכנע" בצדקת הדרך. מבחינת המוטיבציה אין כאן אלא אדם בעל מפלגה אחת שמנסה לשכנע את חברו מן המפלגה האחרת לעבור לצד שלו.

אפולוגטיקן מסוג זה לא באמת עושה עבודה של "תיווך". יתר על כן, הוא עלול גם להיות לא הוגן מבחינה אינטלקטואלית ולעתים אף מניפולטיבי. שואל מספיק רגיש, לא זו בלבד שלא ישתכנע, אלא אף ימאס בדברים. המחשבה המתבקשת (ולעתים לא מודעת) היא: "אתה בעצם מנסה לגייס אותי לצד שלך, ומבחינתך מדובר רק במלחמת אגו: מי צודק – אני או אתה?". זהו "משחק סכום אפס" – או אני צודק או אתה, ועל כך ניטש הוויכוח.

יש אנשים שבאופיים בטוחים בעצמם ובדעותיהם, ומביעים את דעתם בחופשיות ובקלות. גם במישור ההסברה הדתית הם ייגשו לעניין באותה צורה (ויש רבים שנמשכים בשל טבעם הנ"ל לעסוק ב"מקצוע" ה"הסברה"). אלא שכל מי שיתבונן יראה שמדובר בסגנון אישיות הבא לידי ביטוי גם בשטחים אחרים בחיים. גם את דעתו הפוליטית הוא מביע באותה נחרצות, וגם בתחומים אחרים שהוא אינו מבין בהם כל כך. הבעיה היא שאין רחוק מאופי זה מאמנות התיווך הנחוצה עבור אפולוגטיקה טובה.

כאמור, אפולוגטיקה דורשת הכרה של שפת השואל והבנה בלתי אמצעית של עולמו. האפולוגטיקן צריך להיות אדם המתלבט בעצמו בשאלות השואל וחווה את הצורך בתרגום ובתיווך. הביטחון הנובע מתוך עיוורון לבעיה (האינטלקטואלית) של השואל, הוא למעשה חוסר יכולת להכיר בכך שיש כאן צורך בתיווך. גישה זו, מעבר לכך שהיא צרת אופקים וחוטאת לאמת, היא גם מרחיקה, מזלזלת ומתנשאת. אפולוגטיקן ממין זה יכול בקלות ליפול בגישה מתנשאת ומזלזלת כלפי השואל.

מה שנשאר לאחר שלילת הלגיטימיות של השכל והרגשות של השואל, והקטנתם ל"יצר הרע", טפשות וכדומה, הוא שאיננו פונים אל האדם שמולנו

לשתי הגישות שהזכרתי יש משהו משותף: הזלזול מראש בשאלה. גם האפולוגטיקן החושד את השואל בחוסר כנות וגם זה המזלזל בערכו האינטליגנטי שוללים את הלגיטימציה של מחשבת האחר. יש כאן שלילה של היכולת של האדם מולך לחשוב אחרת ממך. זו כמובן עמדה מתנשאת ומזלזלת, ואין ספק שאין בכוחה להשפיע. מה שנשאר לאחר שלילת הלגיטימיות של השכל והרגשות של השואל, והקטנתם ל"יצר הרע", טפשות וכדומה, הוא שאיננו פונים אל האדם שמולנו. ניסיון ההשפעה אינו נעשה במישור האינטלקטואלי – המזולזל בעיניהם – אלא במישור הנפשי, וכאן נפתח פתח רחב למניפולציות נפשיות ורגשיות מכל סוג.

אופייני לגישה זו הוא השימוש הסלקטיבי בעובדות ובמחקרים מדעיים, בהדגשת ממצאים שתומכים באמונה ובציטוטים מתאימים שתומכים בדעתם, ובהסתרת עובדות ומחקרים אחרים, זלזול בהם או הגחכת דבריהם וטענות על כך שהם מוטים ונובעים מחוסר יושרה.

"דע מה שתשיב לעצמך"

אפשרות סבירה ואמתית יותר בעיני, אף שאין בה הנחרצות והמוחלטות של הגישות הקודמות, דומה יותר למה שעשו הוגי הדורות מאז ומעולם: הפנמה של השפה והמערכת המושגית של אותו דור ותרגום של עקרונות התורה אליהם. ההגות הנולדת כתוצאה מכך אינה מיועדת לפתור בעיות של מישהו אחר, בשביל "להחזיר בתשובה" בכל מיני נוסחאות, אלא להתמודד עם מתחים פנימיים. ההוגה חש צורך פנימי לגשר על הפער בין התורה הכתובה והמסורה לבין התפיסה המקובלת בדורו, בין עולם המושגים והערכים של חז"ל לבין מציאות זמנו. הגות אפולוגטית זו היא התשובות שעונים ההוגים לעצמם. נכון אמנם שחלק מהגות זו אינה עומדת במבחן הזמן, אבל היא הדגמה חיה ליכולת עמידה באתגרי הזמן ולניסיון לתרגום התורה למערכת המושגים, לשפה ולמקום שלו.

ההוגה חש צורך פנימי לגשר על הפער בין התורה הכתובה והמסורה לבין התפיסה המקובלת בדורו… הגות אפולוגטית זו היא התשובות שעונים ההוגים לעצמם

גישה זו מכבדת את עולמו של השואל ואף מזדהה עמו ברמה מסוימת. המשיב חווה אף הוא את הפער (אם כי אולי בעוצמות אחרות). גישה זו מכירה ומכבדת את החוויה האינדיבידואלית של השואל, מבינה שהוא נמצא במקום אחר ומקבלת את העובדה שהוא יכול לראות את הדברים אחרת. מתוך כך היא מנסה לגשר על הפער באמצעות "תיווך" או "תרגום" המסייע לשואל. היא מציעה לשואל אמירה בעלת משמעות בשפה שהוא דובר.

נקודה חשובה שיש להעיר בהקשר זה, היא החובה של המסביר להכיר את עצמו ואת יכולותיו האינטלקטואליות. לדעת את מקומו, להכיר את גבולות הידע שלו ואת כושר המיומנות הפילוסופית שלו, ולפעול בתוך המסגרת הזו בחכמה ובענוה. מתוך כך ארצה לחדד נקודה חשובה מאד בעיסוק עם שואלים ושאלות באמונה.

 

לך דומיה תהילה

לעתים קרובות מציב המפגש עם השאלות את האפולוגטיקן בעמדת מגננה. הוא חש שמתפקידו להגן על הדת בכללה, וכי כל שאלה שתיוותר ללא מענה תמוטט את המבנה הדתי כולו. הוא חש שמחובתו לענות על כל השאלות, ובנחרצות. ואולם, עלינו להודות כי היכולת שלנו להסביר את הכל מוגבלת. המערכת המסועפת של אמונה ודת איננה כה פשוטה להסבר.

יתר על כן, חווית המאמין איננה תמיד כה נעימה ושלמה, ולעתים היא כרוכה בייסורים נפשיים ושכליים. לעתים רושם חיצוני של שלוה וביטחון בעולם הדתי מעיד דווקא על שטחיות או על היצמדות ל"אזור הנוחות". יתכן שהקהילה והאמונה משמשים עבור האדם מקום נוח ונעים. ככה הוא גדל, והוא מרגיש בהן "בבית", ומשום כך אינו מוטרד מתהיות ומחיבוטי נפש. אמונתו היא בבחינת הבן התם, או זה "שאינו יודע לשאול", אך אינה מגיעה מעוצמה רוחנית.

חווית המאמין איננה תמיד כה נעימה ושלמה, ולעתים היא כרוכה בייסורים, נפשיים ושכליים. לעתים רושם חיצוני של שלווה וביטחון בעולם הדתי מעיד דווקא על שטחיות

בהקשר זה ראוי להזכיר רעיון נוקב המובא משמו של הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש", אודות רבי מאיר, שלמד תורה מפי אלישע בן אבויה, המכונה "אחר". חז"ל מספרים כי "אחר" יצא לתרבות רעה בעקבות מעשה שהיה. יום אחד ראה אב האומר לבנו: "לך והבא לי גוזלות". הבן הלך לקיים את מצוות אביו ומצא אם רובצת על האפרוחים. כמצוות התורה, שילח הבן את האם ולקח את האפרוחים להביא לאביו. אלא שבירידתו מן העץ, נפל הבן מן הסולם ומת. אלישע בן אבויה ראה זאת ותהה כיצד יתכן שאדם ימות תוך שהוא מקיים את שתי המצוות שעליהן הובטחה בתורה אריכות ימים – כיבוד אב ואם ושילוח הקן: "היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?" מתוך כך הלך והפך ל"אחר".6

עם זאת, מספרת הגמרא שרבי מאיר לא נמנע מללמוד אצלו תורה: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק".7:

ומבאר הרב ויינברג את מטבע הלשון שנאמר על רבי מאיר:

רק מי שאמונתו חיה בתוכו, וממלאה את כל חדרי לבו, יכול להיפגע ע"י מחזה זה [מות הבן], מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא ושבורא-עולם יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ו"כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". מי שהאמונה שלו היא כ'צפצוף הזרזיר', ושאינו חש בכל רמ"ח אבריו שהכל במאמרו, אינו מזדעזע ממאומה, וגם מחזה זה בבלע רשע צדיק ממנו 'עובר לידו', ואם אינו נפגע ממנו, אין זה בהכרח מתוך ריבוי אמונה וביטחון אלא מתוך שהוא מקטני אמונה. "תוכו אכל" – אותה אמונה גדולה שהביאה את אלישע להזדעזע מן המחזה, את זה הִ‍‍פנים רבי מאיר, אך "קליפתו זרק" – את המסקנות שהסיק 'אחר', את זה הוא זרק, ואדרבה, מתוך התבוננות בעולם הגיע לאמונה יותר זכה, יותר מעמיקה, יותר טהורה. 8

נדמה שהדברים מתאימים גם לענייננו. במקרים רבים השואל מציג בעיה אמתית שאין עליה תשובה ברורה. העולם שלנו בנוי ב"העלם" ואין בו גילוי אלוקים מתמיד. "העולם סתום כחידה", כלשונו של החזון איש. משה רבנו והנביאים התקשו בשאלות על הרוע בעולם ועל הסתר הפנים ולא קיבלו תשובה. האפולוגטיקן עלול להידחק לעמדה שהכל נהיר וברור כביכול והאמונה היא דבר פשוט, אבל לעתים רבות אין מדובר על מדרגה גבוהה אלא דווקא על אדישות.

במקום אחר מנתח הרב ויינברג את המופעים השונים של האמונה.9 בין היתר הוא כותב:

אמונה וכפירה, לא תמיד הם דבר והיפוכו: יש אמונה שאינה אלא כפירה, כפירת האדם בו בגופו, שלילת עצמותו, ויתור על עצמו […] אין האמונה השלווה ורווית הרצון באה אלא להעיד על ריקות פנימית וחוסר מחשבה, התבטלות בפני רשמים חזקים שהם תקיפים מהכשרתו הנפשית נוטלת מעצמותו את מעוזה האישי. הוא הולך ונסחב, הולך ונלכד על ידי השפע מחוץ, המשפיע על חושיו. רצונו נעשה רצוץ ושבור ואין היא יכולה להתקומם ולמחות – מאמין הוא לפי שחדל אונים הוא לכפור.10

המסביר שרוצה להדגיש את האמת שבאמונה עלול למעוד, ולא להרגיש שבעצם יש בשאלת השואל כאב אמתי וטענה מבוססת. יתכן כי ה"כפירה" של העומד מולו היא למעשה "אמונה", שהיא נובעת מנקודת אמת ואכפתיות; לעתים דווקא על השלוה שלו יש להקשות מהיכן היא מגיעה.11

כיוצא בו לגבי ביקורת כללית על המערכת הדתית ועל הממסד הקהילתי. לעתים נשמעות שאלות מאנשים צעירים שעוד לא "התרגלו" לעולם, שהטוב והרע עדיין משמשים אצלם קטגוריות מובחנות ומובדלות, טרם הטעימה מעץ הדעת טוב ורע, שטוב ורע מעורבים בו. במידה רבה משקפות שאלותיהם חוסר יכולת להכיל מורכבות, להבין שהאדם והעולם אינם מושלמים; אבל לעתים הם גם צודקים, ואנחנו פשוט התרגלנו. התרגלנו או נואשנו מלתקן. אנו התרגלנו לחוסר יושרה בהתנהלות שלנו או במוסדות החברתיים, ובהם עדיין בוערת תחושת הצדק.

כללו של דבר: על האפולוגטיקן הטוב להאזר בענוה ולדעת כי לא לכל השאלות יש תשובות. לעתים "שתוק, כך עלתה במחשבה מלפני" היא הגישה הראויה. לעמוד בשתיקה מול דברים לא מובנים בעולם, מול שאלות שאין עליהם תשובה ברורה, ולהבין כי מסע חייו של האדם המאמין עובר גם דרך צמתים כאלה.

 

משבר אידיאל הטיפוס

התחום השלישי הדורש מלאכה של תיווך הוא בעל אופי מעט שונה מהשניים הקודמים. אם במקרים הקודמים נדרש תיווך של התורה עצמה, הרי שכאן מדובר על תיווך של הסובייקט. לא מדובר על אפולוגטיקה במובנה הקלאסי, זו שיש לה מושא שעליו היא מגנה, אלא על פיתוח דמות אדם מאמין ההולם את מקומו וזמנו.

במה דברים אמורים? תהליכי החילון הגדולים שעברו על עמנו במאה ה-19 פגעו עמוקות ב"אידיאל הטיפוס" של האדם הדתי.12 האדם הדתי צויר והצטייר בעיני המשכילים מנוון, מנותק מן הקדמה ותלוש מן המציאות. הוא נתפס בתור אדם המקובע בדעותיו הישנות, לא מפותח מחשבתית ותרבותית, וכן הלאה. טענות אלה אינן פונות נגד עקרונות הדת עצמם, אלא נגד מאמיניה. הפער כאן אינו בין התורה למציאות הזמן, אלא בין האדם המאמין לחיים. עם זאת, רוח זו תרמה להתרחקות של רבים מן הדת.

הרב קוק בספרו "אדר היקר" מגדיר תופעה זו בתואר "כפירה מוסרית". הוא טוען כי היא למעשה הגרעין האמתי של הכפירה, ועליה "מתלבשת" הכפירה הדעתנית. 13

לא היה מקום כלל למציאות הכפירה השרלטנית שתתפשט בעולם […] אמנם היא באה בטענות מוסריות מצד הנהגה בלתי-נאותה שראתה מאיזה בעלי תורה ואמונה, שחוללו לדעתם של אלה הטוענים של הכפירה רפיון ידים וכשלון רוח בכלל האומה, ויבקשו למטרתם סמוכות מדעיות של תוהו. ורבים מאד הם שאינם יכולים בעצמם להבין את הסבה הפסיכית [הנפשית] האמתית, המביאתם לירידה זו של מאסה של תורה, "שכרו ולא יין נעו ולא שכר", "שגו ברואה פקו פליליה".14

דברים דומים הוא כותב בספרו "לנבוכי הדור":

וזאת לדעת כי רוב השטנות שעמדו על דרכי ד' ותורתו באו מטענות מוסריות, שרובן באו רק על ידי נושאי דבר ד' שהעוו את דרכם, ומתוך כך נתחלל שם שמים על ידיהם. כי בעצם, הטענות השכליות עומדות תמיד לימין התורה, תורת אמת. על כן, עלינו החובה שלא לתן מקום לטענות מוסריות לבא בעקיפין על תורה ואמונה.15

נדמה שאתגר דומה עומד בפנינו. מובן שיש לכך פנים שונות בדור שלנו, אבל הרעיון דומה. החשיפה לעולם תרבותי חילוני, ההולכת ונעשית בלתי נמנעת, גורמת שחיקה של אידיאל הטיפוס של האדם הדתי. האדם הדתי מרגיש לעתים מגוחך בעיני עצמו, פרימיטיבי ולא משכיל. אט אט מצטייר אידיאל הטיפוס של המאמין בצורה מכוערת ודוחה. אפולוגטיקן שאינו מבין זאת עלול ליפול בקלות לפח, ולגרום לכך שהתגובה שלו לשואלים רק תחזק רושם זה.

דמות המאמין עצמה נפגמת אצל השואל, וזה הדבר שמרחיק אותו יותר מכל מעולם התורה והמצוות

נקודה זו משליכה על השפה המתווכת עצמה. לעתים מתקבל רושם שחלקים מתוך המערכת הדתית, שאמורה להיות אובייקטיבית ו"אמתית", מועברים ומונחלים על-ידי אנשים צרי אופקים, המתבצרים בעמדות הנוחות שלהם ואינם מוכנים להתמודד באופן ישיר עם דעות החורגות מ"מה שצריך לחשוב". רושם זה פוגם בכל מאמץ התיווך של עקרונות התורה אל הווי הזמן, ומסרס מראש כל ניסיון תקשורת עם השואלים. דמות המאמין עצמה נפגמת אצל השואל, וזה הדבר שמרחיק אותו יותר מכל מעולם התורה והמצוות.

משבר אידיאל הטיפוס. שבת, מקס ובר. תמונה: "By Wikipedia Loves Art participant "The_Grotto

למה הדבר דומה? לילד שראה את הוריו ומחנכיו בתור אנשים מושלמים, נעלים מכל טעות, וכאשר הוא מתבגר, הוא מגלה לפתע שגם להם יש חולשות ופגמים, חרדות והדחקות. אידיאל הטיפוס נפגם. מתוך כך, כל הערכים הנעלים שהוא קיבל מהם, האמת המוחלטת שהוא שוכנע בה – הכל נפגם. האמונה בערך לא ניזוקה אולי, אבל כיוון שהסוכן של האידיאל (בעיני הילד) שוב אינו טהור, הרי שנוצר אצלו משבר אמון המרחיק אותו מהאידיאל עצמו. שלא לדבר על אלה שנתקלו בחייהם באנשים מושחתים מוסרית הנמצאים בעמדת סמכות, הורים או מחנכים, המחזיקים באצטלה דרבנן. במקרים אלה השבר הוא גדול, וקשה עוד יותר לרפא אותו.

בעיה זו מתעצמת כאשר יש ניסיון מצד האפולוגטיקן להכחיש את החולשות שלו, ולהתבצר בעמדת ה"יודע-כל". לעתים מדובר במניע "חינוכי" – מתוך חשש שגילוי חוסר ביטחון או חולשה ימוטט את כל המבנה. אולם, בפועל, גישה זו פועלת פעולה הפוכה מהרצוי. הניסיון לשחק את המשחק המושלם עלול להביא את השואל להיסק שגוי. הוא עלול לעשות הכללה ולחשוב שאם יש "קצת שקר", אז אולי בעצם הכל שקר והכל משחק.

הניסיון לשחק את המשחק המושלם עלול להביא את השואל להיסק שגוי – הוא עלול לעשות הכללה ולחשוב שאם יש "קצת שקר", אז אולי בעצם הכל שקר והכל משחק

עם בעיה זו ברקע, נקל להבין מה יכול לגרום מסבירן המפגין חוסר רגישות. הביטחון העצמי המופרז, לצד חוסר המודעות לשבר שחווה האדם שמולו בתמונת אידיאל הטיפוס, עלולים לחזק את הרושם שהאדם הדתי מקובע בדעותיו, שהוא מתלהם, שתמורת למידה וחשיבה הוא אוחז במקום הנוח והבטוח שבו גדל. במקום לפעול את הפעולה הרצויה של בניין קומת האמונה, ההתעקשות על "ההשקפה הנכונה" עלולה ליצור רושם ותדמית בעייתיים אודות אידיאל הטיפוס הדתי, ובפועל לפעול את ההיפך.16

כמובן שאין בכוונתי לטעון שזה קורה תמיד או שכולם כך, אבל הניסיון מורה שקל מאד ליפול למלכודת זו. אנחנו בני אדם עם חולשות, עם אגו, ועם רצון להיות צודקים, וקל לנו להתבצר במוכר ובידוע ולצעוק שהצד שמולך כופר וטועה. הרבה יותר קשה להכיל את השאלה מבלי לקפוץ מיד לניסוח תשובה מוחלטת ו"צודקת".

איך פותרים בעיה זו?

בהמשכו של הציטוט המובא לעיל מ"אדר היקר" מופיע הסברו של הרב קוק לבעיה, והצעה לפתרון. הקלקול, לדבריו, הוא "חילול השם", חילול השם בכך שהמאמין מצטייר בעיני העולם באור מגונה. בהתאמה, אופן התיקון של הבעיה הוא על ידי "קידוש השם" של יצירת דמות מאמין מכובדת:

אמנם הגרם היסודי לכל המהומה, המביאה רעה לעולם בדעות רעות, הוא חטא חלול השם, ולעומתו גדול הוא כח של קדוש שם שמים היוצא מ"תלמיד חכם" שמשאו ומתנו בשוק נאה ודבורו בנחת עם הבריות שעליו הכתוב אומר: ויאמר א-לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר […] כי רק ההנהגה הטובה המוסרית במעשים טובים ובמדות טובות, היוצאת מבעלי תורה צדיקים ויראי ד', היא הערובה היותר נכונה לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית.

הוי אומר, שעצם הגישה מאירת הפנים, הרגישה והמכילה, המאזינה מבלי לקפוץ ולשפוט, אשר נותנת "מקום" לשואל, היא למעשה התיווך הטוב ביותר. היא מעמידה אל מול עיני השואל אידיאל טיפוס דתי מסוג אחר, ומלמדת – בלי מילים – על דתיות אנושית יותר ועמוקה יותר.

כמובן שאין להסתפק במתק שפתים ו"סובלנות" מן השפה ולחוץ, אלא להקדיש מאמצים לשינוי פנימי עמוק בתוכנו. עלינו להעמיד מודל חי של חיים דתיים ראויים, טובים ומוסריים יותר, וכאמור – זו האפולוגטיקה הטובה ביותר.

ברוח זו, ובתור השלמה לדברים, אבקש להציע להלן לנצל את אחד הכלים המשמעותיים של זמננו, כדי לקדש שם שמים ולבנות מחדש דמות של אדם מאמין שניתן להתפאר בה.

 

האפולוגטיקה והספרות

לפני מספר חודשים התקיים באתר זה דיון על הספרות החרדית. הדיון היה מעמיק ומרתק, והקריאה בו הציפה את השאלה המשמעותית: מה עושה ספרות לחיים בכלל, ומה תפקידה של הספרות החרדית בפרט?

נקודה שלא הודגשה שם מספיק, לטעמי, היא הגדרת התפקיד של הספרות החרדית. יש נטיה לחשוב שהספרות אמורה להיות בידור ותעסוקה לשעות הפנאי. תפיסה רווחת זו מפספסת נקודה מהותית שקיימת בספרות, והיא היכולת שלה לייצר ולצייר תמונת עולם בפני הקורא (כפי שהעירה רותי קפלר במאמרה). יש דרכים רבות להסביר ולשכנע, אבל כמו שאומר הפתגם, "תמונה אחת שווה אלף מילים". למעשה יכולה הספרות להביע דברים שאי אפשר להביע אפילו במיליון מילים. ביכולתה של הספרות להכניס את הקורא לעולמו הפנימי של אדם אחר. בהקשר האמוני, הספרות יכולה לספר מחדש את הסיפור הדתי ולתקן את הרושם הנפגם של "אידיאל הטיפוס".

ידוע כי בתקופת ההשכלה השתמשו המשכילים בספרות שהציגה את הדמות הדתית באור נלעג ומגוחך או תיארה את היהודי המסורתי מושחת ולא מוסרי, ובכך פגעה באידיאל הטיפוס הדתי. באותה מידה אפשר לפעול פעולה הפוכה, מתקנת ומצרפת. תיאור אמתי וכן של חיים דתיים יכול לתקן את הרושם הפגום, לבנות מחדש את אידיאל הטיפוס ולהפוך אותו למושא לחיקוי ולשאיפה.17

כמובן, מדובר על ספרות כנה ואותנטית ולא על תיאור פלסטי של דמויות שאין בינן לבין המציאות כלום. הספרות צריכה לצייר הוויה דתית מורכבת, כדי ללמד כי חיים דתיים הם מורכבים ועמוקים, ואינם חד-ממדיים.

הספרות יכולה להעביר את המסר שבמקביל לערכים המוחלטים בחיים הדתיים, יש בהם גם צד אנושי. החיים הדתיים אינם רק עקרונות יבשים, אלא הם עמידה של האדם מול אלוקים

הספרות יכולה להעביר את המסר שבמקביל לערכים המוחלטים בחיים הדתיים, יש בהם גם צד אנושי. החיים הדתיים אינם רק עקרונות יבשים, אלא הם עמידה של האדם מול אלוקים. עמידה זו היא סובייקטיבית, היא מערכת יחסים דינמית, הרצופה עליות וירידות, קשיים ושאלות. האמונה היא חוויה עשירה ורבגונית מעצם טבעה, ואף שיש בה היבט של מערכת הכופה עצמה על האדם מבחוץ, היא גם חוויה אישית השייכת לנפשו ולמהותו של האדם.

השפה האמונית השגורה מדברת על חובות ואמונות, אבל דרך הספרות מתגלה הצד האנושי של האדם בתוך המערכת. באמצעותה נחשף העולם הרגשי מאחורי הפרקטיקה היבשה ומתגלים גם הקשיים הלגיטימיים, הגורמים לאדם להרגיש אנושי. הספרות היא דיבור על החיים, תיאור אותנטי של האדם. היא נותנת אפשרות לקורא להיכנס לעולמו הפנימי, לחיבוטים, לשאלות, לתחושות המתלוות לחיי קיום מצוות.

סיפור טוב הוא אפולוגטיקה בלי להיות אפולוגטי, שכן בכל סיפור יש פעולה של תיווך ותרגום. הסיפור מציב בפני האדם חיים אחרים. הוא מתווך לו, באמצעות ניסוח, את עולמה הפנימי של דמות לא מוכרת, בתרגום לשפה המובנת לקורא.

באמצעות הסיפור ניתן לספר מחדש את הסיפור של חיי תורה ומצוות בעולם כמו שלנו, ולצייר את הרלוונטיות של המערכת הדתית לדורנו. בסיפור האישי, האדם המאמין הוא יצור אנושי, שלא מסתיר את חולשותיו אך שואף לתיקון, שחווה את המערכת הדתית והאמונית לא רק דרך השכל, אלא גם בתור מערכת יחסים וברית.

 

לא לפחד מחולשה

בהקשר זה חשוב לתקן גישה שגויה לדעתי בנוגע לשאלה מהי אפולוגטיקה טובה. עמדה נפוצה גורסת כי הצגת אדם מתלבט ביחס לדת או מתקשה להתמודד עם הדרך הדתית, תגרום לחולשה דתית. לטענתי, לא רק שהדבר איננו מזיק, אלא שלעתים הוא דווקא מחזק. כשאדם קורא על לבטים וקשיים הנלווים לחיים הדתיים הוא פעמים רבות נושם לרווחה. הוא מבין שהוא "נורמלי" ו"זה קורה לכולם".

אבל העניין אינו רק הקלה. לעיל נמנו החסרונות של האפולוגטיקה הרעה, ותואר הניכור שהשואל חש ממשיבים שאינם מבינים את עולמו. המשבר של אידיאל הטיפוס הוא דומה. השואל חש כי אדם מאמין חייב להיות מנותק, שהרי הוא אינו חווה את קשייו ומצוקותיו, וכנראה "אינו חי בעולם". אולם דמות המאמין החווה את האמונה דרך הקשיים והלבטים, מציגה את האמונה בתור משימה הרואית בעולם שאינו מקל עליה. דווקא תמונה זו יכולה לעורר הזדהות רבה יותר בקרב אדם הנמצא בצומת הדרכים של הספק והמבוכה.18

דמות המאמין החווה את האמונה דרך הקשיים והלבטים, מציגה את האמונה בתור משימה הרואית בעולם שאינו מקל עליה

ובזה כוחה של הספרות. בכוחו של סיפור טוב לשקף בפני האדם את לבטיו שלו, לעזור לו להבין שהוא עצמו מורכב, ובמקום לקבל את עצמו בצורה דיכוטומית ובינארית – רע או טוב – למצוא שיש בו צדדים שונים, חולשות וחוזקות. הספרות מעמידה תמונת עולם מורכבת ויוצרת שפה רגישה. היא יכולה להחיות "אידיאל טיפוס" עשיר יותר ואנושי יותר, להציב בו קשת של גוונים. בכוחה להראות כיצד חיים דתיים יכולים להשתלב עם עושר רגשי ועם אינדיבידואליות מפותחת.

למעשה, קיימות כבר דוגמאות מצוינות לספרים מן הסוג הזה. אציין כאן שניים, כדי להמחיש את כוונתי.

הדוגמה הראשונה היא ספרו המפורסם של הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות". זהו ספר על אמונה במצבים קשים של מלחמה. אין שם ניסיון לשכנע את האדם בצדקת דרכה של האמונה, אלא יש שם סיפור אותנטי אישי. אבל כשהאדם "קם מן הספר" הוא מאמין יותר, שכן הספר מעמיד תמונת עולם של אמונה בתוך מצב של קושי.

הדוגמה השניה היא ספרו של הרב ליאור אנגלמן, "לא מפסיקים אהבה באמצע", המספר על רב בישיבה המתמודד עם מצוקות וחולשות אנושיות. לפי דעתי, היכולת להציץ לתוך מחשבותיו וללבטיו לא זו בלבד שאינה מחלישה את אמונת הקורא, אלא אף מחזקת אותה, שכן ההבנה שכולם מתמודדים, ושהרב אינו יצור על-אנושי, יש בה לפתור הרבה משברים. היא מכניסה דברים לפרופורציות. דווקא העמדת הרב בתור מושלם ולא אנושי היא הבעייתית, שכן היא מרחקת את הדמות התורנית המאמינה מחוויית הקורא.

באותה מידה, הייתי מצפה לספר שיעמיד תמונה מורכבת על עולמם של אברכי הכולל, למשל, שיחזק את קרנו והדרו של אידיאל הטיפוס של האברך; וכך גם בנושאים אחרים.

תפקיד דומה נועד לשירה, שכמעט נעדרת ממחוזותינו. אין הכוונה כאן לשירי חרזנות ריקים מתוכן, שלרוב גם אינם נאים מבחינה אסתטית, אלא לשירה כנה הבאה ממעמקים, מתוך אומץ לשתף בכנות את הרגשות הפנימיים. בכוחה של השירה להביע רובד עמוק שלא ניתן להביע בפרוזה.19

הספרות והשירה נצרכות כדבר שלכתחילה. הן אינן בידור לשעות הפנאי, אלא צורך אנושי בסיסי. השמירה על התורה והמצוות בימינו דורשת כי גם הממד הספרותי יהיה קיים ונוכח בחיינו.20

***

נדמה כי רבים מספרי ההגות שלנו לא היו נכתבים אלמלא הצורך בתיווך מתמיד ובגישור על הפער שבין העולם כפי שהוא לבין דברי התורה. הצורך בחידוש ההסברה לא פחת בדורנו, ונוספו לו גם האינדיבידואליות והאוטונומיה האישית ההולכות ומתרחבות, שאף הן דורשות התייחסות מורכבת. ה"נמען" של האפולוגטיקה כיום הוא אדם עצמאי בעל בחירה, ולא חייל צייתן. במובן הזה, "אמת מארץ תצמח". האמת צריכה לצמוח מלמטה, ולא לבוא "בהנחתה" מלמעלה. היא צריכה להתחדש בכלים ובשפות חדשות, ולהיות מותאמת לרבדים השונים של המערכת הדתית ולצרכים של האדם האוטונומי המודרני.

לא פחות מכך חשובה הגישה אל השואל, הכוללת רגישות כלפי השאלה, אימוץ שיח של ענוה, הרחקת האגו והכבוד העצמי, והבנה שגם במישור השכלי יש דרכים שונות לתפוס את המציאות. כן, על המשיב להכיר בכך שלעתים נובעות השאלות מפער אמתי וצודק בין האידיאלים והאמיתות המופשטות, לבין המציאות המוכרת לנו. כל זאת לצד ההבנה שהאפולוגטיקה אינה מתנהלת רק במישור האינטלקטואלי אלא גם במגוון מישורים – לפי נפשו ואופיו האינדיבידואלי של כל אדם. לבסוף, במידה רבה ההסברה הטובה ביותר היא דווקא היכולת להיות קשוב, לשמוע ולאו דווקא להשמיע.

יותר מכל יש לתת את הדגש בבנייתו מחדש של אידיאל הטיפוס הדתי. ההסברה הטובה ביותר תבוא מתוך תיקון אישי, מתוך העמדת מודל חיובי של חיי אמונה, תורה ומצוות. במקום להכביר מילים, ננסה קודם כל להאהיב שם שמים על הבריות, וכמאמר הגמרא:

ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".21

 

תמונה ראשית: Bigstock


(*)תודתי העמוקה שלוחה לחברים יקרים שדנו עמי בנושא זה, קראו, העירו והאירו, ותרמו רבות להשבחת המאמר.

[1] רבות נכתב על הגדרת האמונה ויש בנושא תפיסות שונות. כך לדוגמה, הרב יחיאל יעקב ויינברג קובע בצורה נחרצת: "אמונה מבוססת והגיונית אינה נכנסת לגדר המושג שאנו קוראים אמונה. הבסיס ההגיוני של האמונה, הוא המתתה ועקירתה מגבולה. מי שמבסס את אמונתו חדל להיות מאמין ונעשה ל'חושב' ול'מבין'. לאחר שמתה האמונה בלב האדם מתחילה היא להיות מחשבה, לאחר שפגה מן הלב עוברת היא אל המוח. אמונה וכפירה הן בעיקרן לא צורות של מחשבה והכרה, אלא חזיונות פסיכיים, ואין אזמל המחשבה רשאי לגעת בהן. הן ענין בשביל המחקר הפסיכולוגי, הפסיכולוג צריך לדון עליהם בראשונה ולא הפילוסוף בעל ההגיון" (לפרקים, ירושלים תשס"ג, עמ' קעה). ואכן, הניסיון הדתי מבוסס במידה רבה על אופן התבוננות ייחודי על העולם, מן יכולת לראות בעולם את מה ש"מעבר", לחוש את הנשגב. לא לחינם מגדיר ה"חזון איש" את האמונה "נטיה דקה מעדינות הנפש" – היקסמות מן העולם ותחושה של התפעלות אל מול הנשגב ("אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט… ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגע ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה…"). מאידך גיסא, ידוע מפעלם של הראשונים (כדוגמת רס"ג, הרמב"ם ואחרים) להעמיד את האמונה דווקא על יסודות של היגיון ומופת פילוסופי. דיון נרחב בעניין ראה במאמרים הפזורים בספר על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית (משה הלברטל, דוד קורצווייל ואבי שגיא, עורכים; ירושלים תשס"ה).

[2] הבחנה שערך לראשונה מרטין בובר. ראה ניתוח מפורט של מרכיבים אלה אצל: משה הלברטל, "על מאמינים ואמונה", בתוך על האמונה, עמ' 11 ואילך.

[3] משמעות זו של נתינת אמון היא המשמעות שבה מופיע בדרך כלל מונח ה"אמונה" במקרא, ראה על כך: הרב יואל בן נון, "'אמונה' מול הפכיה", בתוך על האמונה, עמ' 190 ואילך.

[4] הגותו המאוחרת של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין עוסקת בהיזון החוזר שבין השפה לבין מציאות החיים. לטענתו השפה איננה מסמנת דברים במציאות, אלא נוצרת ומקבלת את משמעותה מתוך מציאות החיים. כך נוצר קשר הדוק בין מציאות חיים ושפה. פרקטיקות החיים של אדם מסוים יוצרות אצלו תמונת עולם שונה ויוצקות משמעות שונה למילים. לאדם אחר, שאינו חי בתמונת העולם הזו, יהיה בהכרח "עוורון משמעות" לגבי השפה של חברו. על אף שברמה הטכנית הוא מכיר את המילים ויודע את משמעותן העקרונית, הוא יתקשה להכיר את המשמעות העמוקה שחברו מייחס לאותן מילים. במובן הזה, האפולוגטיקן צריך לחיות באותה מציאות ולהשתמש באותו "משחק שפה" (המונח "משחק שפה" בהגותו של ויטגנשטיין הוא מושג מורכב ואין הכוונה למשחק במשמעותו היומיומית של המילה). על המשמעות של הגותו של ויטגנשטיין לחינוך המסורתי, ראה מאמרו המאלף של יהודה בן דור, "עיון בחינוך למסורתיות בעולם מודרני – בעקבות קריאה בויטגנשטיין המאוחר", בתוך דפוסים בתרגום חינוכי, 'עיונים בחינוך יהודי' יג (ירושלים: מכון מנדל ומאגנס), עמ' יט–סא.

[5] אגרות צפון (תרגום: ד"ר יצחק היינמן; מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג), אגרת יח, עמ' סז-סח (קטע זה צונזר ממהדורת "אגרות צפון" של הוצאת "נצח", בני ברק). לצד הביקורת החריפה כותב גם הרב הירש על הרמב"ם את המילים הבאות: "איש נעלה זה, שלו, ורק לו, אנו חייבים תודה על הצלת היהדות המעשית עד לימינו אנו". ראויה לציון תגובתו של הרב קוק על ביקורתו של הרב הירש על הרמב"ם. ראה: שמונה קבצים, קובץ ו, כח.

[6] קידושין לט ב.

[7] חגיגה טו ב.

[8] הדברים מובאים בשמו ב"פתח דבר" לספרו לפרקים (ירושלים תשס"ג), עמ' 11-10.

[9] "פירות ופרחים – דת ואמונה בישראל ובין ישראל ליוון", לפרקים, עמ' קעה ואילך.

[10] שם, עמ' קעח. השווה דברים אלו עם דברי הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א, תרלג.

[11] בהקשר זה יש להביא את דבריו הנוקבים של הרב יוסף דב סולובייצי'ק, בספרו איש ההלכה (ירושלים תשנ"ב, עמ' 15-12, הערה 4): "הדעה השולטת עכשיו ברשות הרבים של אישי הדת […] כי חווית הדת היא פשוטה ביותר, שאין בה לא מן התסבוכת הרוחנית המצויה בתודעת התרבות החילונית ולא מן הזעזועים הנפשיים ולא מן החבלים והמכאובים הכרוכים בהתפתחותה ושיכלולה של האישיות הרוחנית שבאדם. השקפה פופולרית זו אומרת, כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת, רכה וענוגה; הרי היא נחל עדנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום. האדם "הבא מן השדה עיף" – מן שדה מערכות החיים ומלחמתם, מן הרשות החילונית המלאה וספוגה ספקות וחששות, הכחשות והזמות, התנגשות והאבקות – מתרפק על הדת כתינוק על אמו ומוצא בחיקה "מקלט ראשו, קן תפילותיו הנידחות", נוחם על כל אכזבותיו ויסוריו. השקפה זו – מקצתה מעורה בשכבות היותר עתיקות של הנצרות, מקצתה מושרשת בפילוסופיה הפרגמטית המודרנית, ורובה נובעת מטעמים ונימוקים שימושיים מעשיים. באי כח הדת רוצים לנצל את חרג המרידה בדעת הפועם לפעמים בנפשו של האדם התרבותי, העורגת להשתחרר מן חרצובות התרבות, בתה של הדעת, המעיקה על האדם בקושיותיה, ספקותיה ובעיותיה, והכמיהה לברוח מן החיים הסואנים אל אי קסום מנוחה ודממה, ולהתמכר שמה לאידיאל של טבעיות וחיוניות. […] אם רצונך לשבור מנוחה בלי מחיר חבלי הרוח – כלך לך אצל הדת! רצונך בשיווי משקל פסיכי, שאינו תלוי בתהליך השתלשלות הדרגית – כלך לך אצל הדת! אם רצונך בתמות ושלמות רוחנית, בסיפוק נפשי ושביעת רצון, שאין לבטי התודעה ויסוריה יוצרים אותם – כלך לך אצל הדת! "לך לך מארצך" המלאה רוגז ומכאובים ומתיחות, "וממולדתך" הגועשת והזועפת והסוערת – "אל הארץ", שמנוחת שלום ושלוה חופפת עליה […] ‏כמדומני, שאין צורך בביאור הזיוף, שמוכח מתוכה של השקפה זו. […] כל עצמה של השקפה זו על הדת בשקר יסודה. התודעה הדתית, היותר עמוקה והיותר נשגבה שבחווית האדם, הנוקבת ויורדת עד והתהום ובוקעת ועולה עד לרקיע, אינה כל כך פשוטה ונוחה, אלא כלפי לייא, מסובכת וחמורה ומפותלת ביותר. במקום שאתה מוצא תסבוכתה, אתה מוצא גדולתה. […] יש בה מן המשבר הרוחני, מן הירידה והעליה הפסיכית, מן הסתירה של אישור ושלילה, של הכחשה עצמית ואישור עצמי. האידיאות של חיי שעה וחיי עולם (זמניות ונצחיות), ידיעה ובחירה (הכרחיות וחופש), אהבה ויראה (העריגה לד' והבריחה מהדר גאונו), העפלה נועזת ורגש-השפלות הקיצוני, טרנסצנדנטיות וקרבת אלקים, חילוניות וקדושה וכו', מתרוצצות בתודעה הדתית. נאבקות ומתנגשות אהדדי. זו עולה וזו יורדת, זו נופלת וזו קמה. אין הדת מהווה לכתחילה מקלט של חסד ורחמים למיואשים ומאוכזבים, ונחל עדנים למדוכאי הרוח, אלא מערבולת גועשת וסואנת של תודעת האדם על כל משבריה, מכאוביה וחבליה. […] רבים רואים את "ד' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים וכו' ואחר הרוח רעש וכו' ואחר הרעש אש", אבל רק מעטים זוכים לשמוע את "קול דממה דקה". "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה"; "ממעמקים קראתיך ד' !" מן המיצר של ניגודים והפכים פנימיים, פיקפוקי הרוח וספקותיו, ממעמקי הנפש בעלת האנטינומיות והסתירות, ממצולות הנשמה המתלבטת ביסוריה – קראתי י-ה, קראתיך ד'".

[12] ראה: משה הלברטל, "בין מדעי היהדות לדת ישראל", בתוך: דניאל י' לסקר (עורך), מחשבת ישראל ואמונת ישראל, (באר שבע 2012), עמ' 18.

[13] אדר היקר (הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים), עמ' לו-לז.

[14] שם, עמ' מג.

[15] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לנבוכי הדור (מהדיר: הרב שחר רחמני; הוצאת ידיעות אחרונות, 2014), עמ' 242.

[16] חשוב להדגיש שאין המדובר כאן רק בבעיה "פסיכולוגית" חיצונית. המערכת הדתית היא במובן עמוק ביותר מערכת יחסים אישית ואינטימית. כידוע, הלל הזקן סיכם במשפט אחד את היסוד שעליו עומדת כל התורה: "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך" (שבת לא, א), וידועים דברי רש"י במקום המבאר כך את דברי הלל: "רעך ורע אביך אל תעזוב – זה הקב"ה, אל תעבור את דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך". ניתן לנסח זאת במילים אחרות: הבסיס של הכל הוא ברית, מדובר על נאמנות, על מערכת יחסים (שהחלה כבר אצל אבותינו) שמקבלת גוון של מערכת יחסים אנושית, ומתבססת על אותם כלים נפשיים שמצויים בנפש האדם – של נאמנות ורעות. פגיעה באותם כלים נפשיים של אמון, היא פגיעה באותם כלים שדרכם האדם "מתחבר" אל האמונה, ועל כן היא פגיעה אנושה.

[17] הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית נהגה להשתמש בסיפור בכדי להעביר באמצעותו הגות. ספרו של הרב סולובייצ'יק, איש האמונה, הוא דוגמה ידועה לכך.

[18] מה גם שהדבר משקף את האמת והיא שאתגר הברית משותף גם למבוגרים, וכי הנאמנות למערכת הדתית מלווה תהליך דינמי שרצוף בעליות וירידות, וכדברי הרב סולובייצ'יק שצוטטו בהערה 11.

[19] אוכל להביא כדוגמה את החוויה אישית שלי כשנפגשתי בשנות נעורי עם השיר "שקעה חמה שקעה נפשי" של הגאון רבי אברהם אליהו קפלן (נדפס בספרו "בעקבות היראה", עמ' קעא). זהו שיר עצוב ומלנכולי, שאין בו כלל מסר חיובי. יש כאן שיר על נפילה ועל יאוש, הוא אינו מבשר תקוה ואין בו הבטחה לגאולה. עם זאת, המפגש אתו דווקא חיזק אותי. פגשתי בו את האדם הגדול המתייסר. גיליתי בו שגם דמות תורנית גבוהה חשה לעתים את תהום הקיום, את חוסר התוחלת, שגם אדם כמותו יכול לעבור משברים. ניתן לראות כאן את האדם הגדול באנושיותו, וזה דווקא צד מחזק ומרומם.

בהקשר זה ראוי לצטט כאן את דברי הגאון רבי יצחק הוטנר, אף הוא מחניכי סלבודקה, שהיה ידידו של ר' אברהם אליהו קפלן, במכתבו המפורסם על הצורך בגילוי הצדדים האנושיים של חכמינו: "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" […] החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע".

[20] ראויים כאן דברי הרב קוק על חשיבותה של הספרות (שמונה קבצים, קובץ א, אות תקיב): "הספרות של הקודש מוכרחת להתפשט, וצריכה להתרחב. כל הגות לב טבעי של הגיון קודש, של שירה חפשית, שיסודה ביסוד הנשמה במקוריותה, צריך הוא להיות נקלט במקלט הספרות. ויעמדו זה נגד זה, נגד כל הגיוני הרשע שהנפש הטמאה שבאדם הוגה, שהיא מתגלמת בספרות, ומסריחה את העולם בהבלה המעופש. תבא ספרות נובעת ממקור חיי הקודש, ותבסם את העולם. והביסום הזה בהתגברו, יהפך לטובה גם את כל הסרחון כולו, וכל ניצוצות הקודש של הטוב והאושר, שהם מפוזרים באותו הזרם הנדלח של הספרות, המפכה ממקור הבלתי טהור של הנפש האנושית, יעשו אגודה אחת לטובה לקדושה ולאורה."

[21] יומא פו, א.

15 תגובות על “על האפולוגטיקה

  • מאמר מעולה. הכותב התברך בעין ונפש רגישה ומעמיקה ובענווה ואנושיות פשוטה. תודה על המאמר.

  • לא הבנתי למה להתעקש על המילה "אפולוגטיקה" אם זה מילת גנאי. אם הכותב הנכבד חושב ובצדק שאת השפה צריכים להתאים לשפת ההווה, אז למה לא להתאים מילה יותר מוצלחת מהמילה "אפולוגטיקה"
    לגופו של עניין, אני לא חושב שהיהדות צריכה אפולוגטיקה. כמו שלוגיקה ומתמטיקה לא צריכים את זה ככה גם היהדות לא צריכה את זה.
    ליהדות – בקצרה נאמר – יש לה כמה רבדים.
    1. יש את הרובד הפשוט ביותר מה שנקרא "פשט" (לא פשט מילולית כמו של הראשונים והגאונים רק פשט תבוני פשוטה), שאת זה אפשר להשיג רק בגיל הגבורות (יותר נכון לומר שאם מישהו משיג את זה בגיל צעיר, זה מאוד מסוכן לו ונסביר בהמשך למה) ולא מלמדים את זה אפי' ליחיד, ק"ו ברבים. ורק על ידי הבנת דבר מתוך דבר (הנודע בחז"ל ונפסק בשולחן ערוך).
    2. יש את הרובד הפרקטית. כמו למשל המשכן או בית המקדש נצרך בגלל הפרקטיות. כלומר מתחילה זאת ע"ז לשמה, רק פרקטית שלא נאבד את זרעינו =כרת ?! ניתן להם לשבת על שולחני ולאכול טרף (חז"ל). או על דרך בתחבולות תעשה מלחמה אומרים חז"ל: בתחבולות זה משה בדורו יהושע בדורו שמואל בדורו וכן עלה בכל דור ודור. כמו שנאמר: חטאו ישראל באש שנאמר (שמות לב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, בא בצלאל ורפא את המכה (חז"ל). אותו דבר המלכות שדרשו בני ישראל בזמן שמואל. כלומר אפי' עבדות האל היא לעומק פרקטיות ותו לא כמו שאומרים חז"ל במליצתם "הלוואי אותי עזובו ותורתי שומרו" או על דרך אומרם: א"ר אבא בר כהנא, "התורה קדמה לכסא הכבוד" שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו (תהלים צג) נכון כסאך מאז, ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"
    כלפי הרובד הראשון שהיא הפשט התבוני הפשוט של היהדות. על כך – כמו שאמרתי לעיל – לא צריך בשביל כך אפולוגטיקה כמו שלא צריך אותו בשביל לוגיקה ומתמטיקה. כלומר אין יצור תבוני בעולם בעבר ובהווה ובעתיד שמתכחש כלפי הבינה האחדותית שנטוע באדם. ולכן לא צריך שום הסבר ושכנוע וסנגוריה.
    על הרובד השני שזה הפרקטיות שבכל דור ודור ושל כל קהילה ומשפחה לחוד ?! כאן יש מקום אולי לסנגר ולשכנע וכדומה. אם כי יש גם בעיה ברובד הזה בסנגוריה\אפולוגטיקה, הרי הפרקטיות משתנה כל הזמן ובכל מקום ככה שאין מקום לסנגר על העבר, (כמו זעקת הספורנו הנודע: ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו "כי בזה האפן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה בחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ") רק להפך אנו צריכים לתת אימון מוחלט בזקנים כי רק הם מבינים את הרובד הראשון הפשטני ושומרים עלינו עם הפרקטיות המשתנה בכל דור ומקום. כמו שאמרו חז"ל: אלא כך דרך העולם, זה בדורו, וזה בדורו, וכולן המשרתים את אלהינו באמת נקראים עבדיו, "ואין דור אחד יכול לתקן כל הדורות, אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת אלהינו." (פסיקתא זוטרתא)
    לסיכום:
    לעומק היהדות לא מצריך שכנוע וסנגוריה. מה עוד, אין לנו שום עניין לעשות נפשות לישות הדמיונית שנקרא יהדות (כי לעומק המצאת הישות הדמיונית הזו ?! היא היא ע"ז של תורה !!). יש לנו כן עניין שכמו במדעים (שידע שווה כוח) בני אנוש מבינים ומכירים באחדות הבינה שנטע בנו האל מראש. ככה יש לנו עניין שכל האומות יאמצו את אותו אחדות הבינה כלפי המוסר והערכים וכלפי חברה וקהילה. וגם, לא בשבילם, רק בשבילינו, כלומר העניין היא שהם יורידו מאיתנו את עול המלכויות\הגלות. אז לעומק אפי' שיש לנו עניין בכך, זה לא בא כי אנו רוצים לעשות נפשות לעצמינו.
    כלפינו וכלפי זרעינו שכלפיהם אנו כן מעוניינים שידעו את היהדות ויבינו אותו בפשטות, אז כאן יש בעיה קריטית והיא: ידיעת החשיבה הבסיסית של היהדות יכולה להביא אותו לאבדון על דרך זכה נעשה לו סם המוות. ולכן הפיתרון היא: "אימון מוחלט בזקנים" עד שיגדל להבין דבר מתוך דבר בעצמו ומתוך עצמו. ואייך ישיג את זה . אך ורק על ידי עיסוק בתורה יומם ולילה, מכאן שהמצווה הקריטית ביותר ביהדות היא עיסוק בתורה יומם ולילה.
    וכאן כותב המאמר הנכבד מתקשה לחבר בין מצוות עיסוק בתורה יומם ולילה לבין החול. כאילו בריאת העולם קרה ממש אתמול. כאילו זה דבר חדש. ולא היא כמובן, ביהדות פשוט אין הבדלה בין קדש לחול "כי הכל קודש". למשל עבודה זה קודש, עד כדי כך שנאמר: "זכות מלאכה עומדת איפה שזכות אבות לא יכול לעמוד לנו" המקור: מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד, שנאמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א), צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו. עוד אומרים חז"ל: למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך (דברים יד כט), יכול יהא יושב ובטל(?!) ת"ל אשר תעשה (!!!). עוד אומרים חז"ל (מדרש הנעלם בראשית): ועם כל זה צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלה, "מפני שיגיעת שניהם משכחת עוון", ושמא יאמר אדם הריני בן אבות העולם, משפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה, ולא להתבזות, (?!) אמור לו, "שוטה". כבר קדמך יוצרך (האלוקים), שנאמר בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. ומנ"ל שנאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות, קרא אותה מלאכה וכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, דאמר ר' יוחנן בא וראה למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכה, ברא בו את האדם, אמר לו לאדם עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלוקים, קודם שיבא אדם לעולם:
    ובכן אנו רואים שלהפך כנ"ל: צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלה, "מפני שיגיעת שניהם משכחת עוון".
    הווה אומר: חובת הלימוד והעיסוק בתורה יומם ולילה זאת לא חובה רק ליחידים רק חובה כללית לכל בן ובת ולכל החיים. ולכן אם יעסוק בתורה ויעבוד, הוא עוד יגיע להבין את הרובד הפשטני של התורה בעצמו, ובינתיים כצעיר ייתן אימון בזקני הדור וימשיך ללמוד יומם ולילה ולעבוד כמובן. ואחר כך ייווכח לדעת כמה נכון הדריכו אותו הזקנים.
    אנו חייבים להבין שלעולם כצעירים אנו צריכים לתת אימון, כלומר אפי' הזונה אחרי היפהפייה המערבית, לא מכיר לעומק את חשיבתה (אחרת לא היה זונה אחריה), כלומר הוא פשוט נותן בה אימון, אז למה לתת אימון בה במקום לתת אימון בזקנים שלו ? כילד שאלתי את אבי זצ"ל שאלה באמונה. אז הוא אמר לי: לפני שאני הולך להעמיק בשאלתך ולנסות להשיב לך בטוב טעם, זאת תדע בני יקירי: האבן עזרא הרס"ג הרמב"ם וכדומיהם בכל דור ודור, עסקו כבר בשאלות האלה ובכל זאת הם המשיכו לתת אימון בחכמינו, אז בינתיים תן להם אימון עד שתגדל להבין הכל בעצמך בעזרת השם.
    לסיום:
    זה לא פר שאני לא נותן בקצרה את הרובד הפשטני של היהדות. אבל משום האריכות הדברים אני נמנע מיזה עכשיו. אני כן ממליץ לכם לעיין בדף שלי בשם: "מהפכה מחשבתית חברתית" שם אני מסביר את הרובד הזה לעומק.
    בברכה
    Max maxmen

  • מאמר ביקורתי שחשוב כל כך בעת זו שהציבוריות החרדית מתגלה במערומיה. קו השבר של בני תורה המתנהגים הפוך מהמצופה, הציב תמונת ראי גם בפני הציבור החרדי ה'מתון', שעליו להתייצב בפני עצמו ולשאול: 'ואנחנו, באיזה הוויה ותוכן מילאנו את חברת המופת שלנו?!'.
    חבל רק שהביקורת במאמר סמויה ורומזת, הסאב טקסט זועק לשינוי מהותי בשיח ובגישה- אם תרצו, אפולוגטיקה היא רק תירוץ לדון בשינוי כזה, אבל ברור ששינוי הכיוון יחייב שינוי עומק בכללות השיטה.

    • 1. המאמר מעולה ומחכים, תודה אלי
      2. מסכים עם האבחנה של המגיב שמואל

  • מאמר מעניין ומרתק מאוד, אם כי די תיאורטי.

    לעצם העניין – כמי שעבר את חווית היוצא שנקרא לשיחות אפולוגטיות על ידי רבנים מהשורה הראשונה של ארגוני החזרה בתשובה:
    עזבתי את האפולוגטיקאיים האלו בכעס ובעלבון גדול. כולם נכשלו בכשלים שהעלית במאמר. חלק הגיעו עד להאשמה בתאוות, וחלק רק הפגינו ביטחון עצמי מופרז, וחוסר יכולת להבין ולתת ערך כלשהוא לשאלה.

    כשנפרדתי מהם אמרתי להם כי אינני יכול להיות בטוח כי השיטה טועה, מה שבטוח הוא שאתם טועים.

    אני חושב כי מי שבוחר לבדוק את אמונתו, חייב להציב לעצמו את כל האפשרויות, ואת ההיתכנות כי יסיים את מסעו בדרך שונה במעט או בהרבה מהנקודה ממנה יצא. זוהי בדיקה אמיתית ואובייקטיבית.

    אשמח אם תוכל לציין אפולוגטיקניים ישרים וכשרים בעיניך.

    • גם אני עברתי את המסלול הזה בדיוק, חיפשתי באמת ובתמים ושוחחתי רבות ועמוקות עם כל רב אפשרי, רובם נעתרו בחפץ לב לשוחח על הכל, ולאחר מפגש או שניים כשהגענו לשאלות המהותיות (האם באמת לא יתכן שהתורה נכתבה מאוחר יותר? היאך תרח שיקר לבנו אברהם? האם יש יסוד להניח שהרמב"ן ועק"א עסקו בשאלות אלו?) נטשו את הדיון, בהבעות זלזול ובאישומים שאני לא מעוניין לשמוע ולקבל מהם את האמת…

      אשמח אם תוכלו לציין אפולוגטיקן ישר ומוכשר, לפחות אחד!

    • יאיר היקר,
      עם כל רב אפשרי?!
      אגב ממתי זה קשור לרבנים? רבנים זה תחום ההלכה ולא תחום מחשבת ישראל.
      לעצם שאלתך שהזכרתה.
      1. האם התורה נכתבה מאוחר?! בוודאי כל ספר תורה נכתבת בהווה הרי ספר תורה לא מחזיק הרבה שנים (רק בתנאים מיוחדים). האם הספר שלנו הוא העתק-הדבק מאז משה רבינו? בוודאי שלא, הרי עזרה הסופר החליף את הכתב וערך את התורה, וכן רש"י מביא "תיקון סופרים" וכן ושאר הראשונים, וכן ידוע "מסר הפרשיות בתורה" של האבן עזרא (עי' "סוד השנים עשר של האבן עזרא – מהפכה מחשבתית חברתית", שם אני מרחיב בנושא).
      2. האם ענקי הדורות עסקו בנושאים? אנחנו לא נולדנו חכמים יותר, והבינה אינה תלויה בזמן ובמקום. מה עוד, בלי שההיגיון הבריא לעיל אומרת לנו שהם שאלו ועוד איך. כל ספריהם וכתביהם מוכיחה זאת. עי' "חקר העבר – מהפכה מחשבתית חברתית".
      3. שקר זה דבר יחסי. מי שלא יודע תורה, הוא בוודאי משקר לבניו. אין לך הוכחה יותר גדולה מזו: עצם שליחת הרווקים והרווקות על-ידי הוריהם להקריב את חייהם למען לאום דמיוני בזמן שהם הרווקים – אם נהרגו – מתחילה לא צרכו את הלאום. כלומר, ההורים בפועל שולחים את ילדיהם למות למענם בכדי להגן על קניינם. האם יש לך שקר גדול יותר מזה?
      יש להיזהר מתשובות שנתנו ראשונים לגויים (הכוזרי או הרמב"ם או הרמב"ן), ולקבל אותן בתור תשובות האמיתיות.
      לדוגמא, הרמב"ן טען בוויכוח עם הנוצרים שאגדות חז"ל זה סתם אגדות (sermons). האם הרמב"ן לא ידע מה נפסק במדרש ההלכה: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה! שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". כלומר, הלכתית חשיבתית כל מחשבת ישראל נמצאת דווקא בהגדה. אבל הרמב"ן אמר מה שאמר כי הוא דיבר עם גוים (פנאטים, דיקטטורים).
      אגב, זה הסיבה למה מחשבת ישראל נמצאת דווקא בהגדות, כי אם הרשעים והמשטרים ידעו מה כתוב שם, אז פשוט יחסלו אותנו. לא לחינם נאמר שביום שתורגם התורה ליוונית צריך לצום כי כל גזירות יוון הגיע כי הבינו את עומקן של מצוות שבת ומצוות ברית מילה ומצוות לימוד תורה.
      אמר לי אחד מענקי הדור, שאם אני אגלה ברבים מהי מצוות ברית מילה, המשטר הישראלי עוד יאסור ברית מילה בחוק כמו שנהגו מלכות ישראל בבית ראשון. כן, עד היום יש שחוששים לדבר גלויות.
      ולכן שום רב ושום ענק במחשבת ישראל לא ידבר אתך גלויות, רק אתה בעצמך צריך ללמוד הכל לעומק עד שתבין דבר מתוך דבר. בינתיים הכל שאלה של אימון, או שתתן אימון בחכמי הדורות שלנו או שתתן אימון במשטר שרוצה אותך כעבד.
      אני מקווה שעזרתי,
      max

    • תיקון טעות: מדובר על מסדר הפרשיות שהאבן עזרא מזכיר
      הנה המקור: אבן עזרא שמות פרק ו
      ויהי יש לתמוה על "המסדר הפרשיות" למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו, והוא סמוך אליהם, ואם לא ידענו בו טעם, כי כן ביום דבר ד' אל משה בארץ מצרים, וזה שדבר לו אני ד' דבר אל פרעה, וכמוהו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם (דבר' ב, טז) דבק בפרשה הסמוכה אליו, אולי "בעל ההפסקות" ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו:
      בחז"ל הוא נקרא "סדרן" הנה מקור אחד לדוגמא
      פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קה עמוד ב
      ולקחתם מפרי הארץ. אלו רמונים. והימים ימי בכורי ענבים. זה ספור "הסדרן" להודיע שבחה של ארץ ישראל:

  • זה שוב אני, ישראל.
    אני רואה שכותב המאמר לא נענה לבקשתי לציין אפולגטיקן אידיאלי.
    במחשבה שנייה, ייתכן שהוא מסרב להפוך את המאמר לפורום שמחלק ציונים לרבנים שונים. הוא מעדיף להישאר בעניין, ולא להיגרר לרכילויות.
    אם יורשה לי, אציין לטובה את הרב מיכאל אברהם, שמהווה דמות פתוחה וכנה. אלא שתפיסתו היא ממש לא 'חרדית', כך שיש שם תשובות אמיתיות ומאוד רציונליות, אבל ממש לא מקובלות.
    לסיום, אם נחזור למאמר, אני רוצה לשבח ולהודות שוב לכותב הנכבד. המאמר מדהים, מרתק, מנומק. מצטרף בכל לב לתגובה הראשונה: "הכותב התברך בעין ונפש רגישה ומעמיקה ובענווה ואנושיות פשוטה". ואוסיף – הכותב מפגין רגישות והכרה לליבו ולנפשו של הצעיר הנבוך, וגישתו אמיתית וכנה. קראתי אותו שוב ושוב.
    שוב, תודה!

  • יישר כח!!
    המאמר הזה מיוחד במינו, איכותי ביותר, מחכים ומקיף מהרבה כיוונים ומלא בתובנות מאירות.

  • מאמר נפלא. מיוחד. אהיה חייב ללמוד אותו שוב! תודה!

    נקודה אחת שרציתי להבהיר הינה כזו: גדלתי על ברכי הקיצוניות שבאסכולה זו עליה כתבת כך, ״ראשית, יש להזכיר גישה מוכרת של התמודדות עם שואלים, שאינה נותנת כלל לגיטימציה לדיון כן בשאלות באמונה. לפי גישה זו, אין עוסקים בהסברה, מפני שאין מה להסביר. גישה זו ממעיטה בערך שכלו של האדם וביכולתו לקבל הכרעה. היא חשדנית מאד כלפי האדם, וטוענת כי למעשה כל המצוקות והפערים האינטלקטואליים הם מסווה ל"נגיעות". הן למעשה אינם "שאלות" אלא "תירוצים". גישה זו נוהגת כאילו המערכת הדתית והאמונית היא אלמנטרית ומובנת מאליה, ורק האינטרסים הצרים של השואל והגאווה שלו מונעים ממנו לראות את האמת״ עכ״ל.

    המקום בו חונכתי דגל ובצדק בשיטה כזו: היות והתחום הזה כל כך ענק ומסוכן ורבים חללים הפילה, מוטב לך להאמין לגדולים, חכמים וטובים ממך ולסמוך על דעתם הרחבה כים, בלי להכנס לפלונטרים מיותרים.

    כיום מסיבות אישיות שאכמ״ל נאלצתי לחפש דרך אחרת ומה שמצאתי ארצה לשתף כאן בקצרה: ישנו פתגם האומר רחוקה אמונת המוח מאמונת הלב כרחוק מזרח ממערב.
    אמונה עליה מדברים הרבה בספה״ק מדברת על חוויה משהוא בו התנסית (אני חושב שקצת תיארת אותה, כמו שכתב עליה החזון איש). בשבילי גיליתי שאינני זקוק כלל להבין, להחכים, להעמיק וכו׳ על מנת להאמין, אני צריך להסכים בלב ולעשות פעולות של אמונה, להתחבר עם אנשים שבאמת מאמינים ואז כל השאר יגיע.

    אחרי, ורק אחרי שהאמונה הזו קיימת (כמובן שחייבים לעבוד עליה מדי יום ביומו כמו כל חוויה ודרך חיים רוחנית), אפשר ואפילו רצוי להבין את הדברים בשכל, אצלי זה אמר להתחיל להבין מי אני ומהו תפקידי בעולמי, ראשונים ואחרונים בעלי מוסר, השקפה וחסידות.
    ואז הכל מתיישב נכוחה, הכל מובן, אהוב, רצוי, שמח ומקובל.

    מציע לכולם באמת מכל הלב לנסות את הכיוון, ויהי אלוקים עמכם!

  • מאמר טוב, חשוב ונכון. ראוי לעיון ולהפנמה. כל מי שאי פעם עסק בלימוד ספר איוב באופן מעמיק הגיע אמנם למסקנות אלה או למסקנות דומות וברוח דברי הכותב.

  • אני ממליצה בכל פה על הרב אוריה ענבל, שבשיעוריו הוא מחבר את התורה וחיי המעשה בצורה כנה שמתיישבת על הלב.
    באחד משיעוריו הוא העלה שאלה ואחד המקשיבים ביטל את השאלה, והוא נזף בו על כך שהוא לא שמע את השאלה מתוך אמפטיה והבנה שיש אדם שהשאלה הזו כואבת לו. זה בעיני הכלל הבסיסי ביותר שצריך להנחות כל אפולוגטיקן- להזדהות עם השאלה ואם האדם ששואל אותה. רק מתוך זה יכולה לבוא תשובה שתתקבל על לב השומע.

    • הרב אוריה ענבל ניחן ביושר אינטלקטואלי שאין שני לו.
      מי יתן וינתן לו ולרעיונותיו במה רחבה יותר.

    • ניתן להאזין לשיעורי הרב אוריה ענבל באתר ״בית מדרש הגר״א״
      https://beit-midrash-hagra.com/harav-inbal

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל