תורתך קבע ומלאכתך ארעי

במאמרו "על התורה. ועל העבודה?" מעלה שלמה טייטלבוים מחדש את השאלה "כיצד יתכן שהחברה הליטאית חורגת שוללת כיום את ערך העבודה?"

התשובה הפשוטה והברורה לשאלה זו – שלא כדברי טייטלבוים – היא כי לעת עתה, במציאות החרדית-ליטאית, כל מי שיוצא לשוק העבודה מצטייר גם בנטייה שמאלה – במובן הרוחני. בדרך כלל הדבר מתבטא באופי ההקפדה על כל תג ותג בהלכה וגם בצורת הלבוש – ולכן היוצא לעבוד נתפס בחברה בתור נחות מבחינה רוחנית. זאת, בשונה מרוב עדות החסידים, בהם יכול האדם להיות עובד ה' ומדקדק בקלה כבחמורה, ועם זאת לעבוד רוב היום לפרנסתו.

ברגע שנוצר הווי חברתי שבו משתייך העובד אוטומטית לרמה רוחנית נמוכה, ברור כי ממילא קיימת רתיעה עצומה מכך. ועל זה ידוו כל העובדים, שעדיין לא נוצר גיבוש חברתי נאות לעובדים לפרנסתם ועובדי ה' בחדא-מחתא, כך שתהיה זו גאווה להשתייך אליהם, ולפחות לא השפלה. כל זמן שלא נוצרה מציאות זאת, פשוט וברור כי רוב רובו של הציבור ינסה בכל הכח להישאר חלק מן החברה הקלאסית, וידבק בכל עוז בתואר "בן תורה", היושב ולומד כל היום.

ברגע שנוצר הווי חברתי שבו משתייך העובד אוטומטית לרמה רוחנית נמוכה, ברור כי ממילא קיימת רתיעה עצומה מכך

אם ננסה להבין כיצד נוצרה מציאות זו ובמה היא שונה מן החברה החסידית או החברה הליטאית בחו"ל, הרי שהתשובות מונחות בראשית מאמרו של טייטלבוים, שם הסביר היטב כי אמנם מעולם לא עסקו בישיבות באופן ישיר בנושא העבודה, אך שני יסודות ברורים ואיתנים יצקו כסלע את מה שנהפך לא' ב' של כל בן תורה:

א. רוח הדברים חודרת עמוק יותר מהדברים עצמם (מה שטייטלבוים מגדיר "האקלים ששורר בישיבה")

ב. בניין השיעור קומה של כל אדם הן שנות הנעורים – על אחת כמה וכמה בקרב בני-תורה האמונים על כך ששנות הישיבה הן שנות הבניין.

ננסה קצת בדברינו להלן לתאר כיצד מתפתח אותו "רוח הדברים". אקח את עצמי כמשל, בתור אחד מתוך רבבות אנשים שצמחו באותה אוירה.

בהיותי בחור שמעתי לא פעם את מרן הרב שך זצוק"ל מתאר ברגש כיצד האימא שרה ליד עריסת בנה הרך על ה"גאלדענע ציגעלע" (עז זהב), ומסיימת את השיר: "תורה תורה חיימקה לערנען, ספרים ספרים וועל חיימקה שרייבען". בכך ביטא שהכיר שנות דור את המציאות בה כל ילד היה יונק עם חלב אמו את הכמיהה ללמוד תורה ולחבר ספרים.

דימוי רווח בספרות לגיל הרך מתאר את דמעת האם היהודייה בהדלקת נרות, מבקשת על בניה שיהיו תלמידי חכמים ומאירים את העולם בתורתם. כל ילד שראה את אמו בוכייה היה בטוח כי כוונתה על תורתו שלו, שיהיה תלמיד חכם. גם אותו בן של אבא עובד ידע כי אמו מתפללת שהוא יצא כמו הסבא רבה שלה, שהיה רב.

רוב רובם של האברכים בשנות ה-40 לחייהם נולדו להורים שנטעו אצל ילדיהם את ההבנה: "אתה תהיה תלמיד חכם", אף אם הם עצמם היו עובדים לפרנסתם

רוב רובם של האברכים בשנות ה-40 לחייהם נולדו להורים שנטעו אצל ילדיהם את ההבנה: "אתה תהיה תלמיד חכם", אף אם הם עצמם היו עובדים לפרנסתם. (כמובן שאפשר לדון בשורשי הדברים, האם הם נבעו מרצון כן ואמיתי, או שמא להיות תלמיד חכם הפך להיות הדבר המכובד, ותאוות הכבוד היא בשורש הדבר – אך מכל מקום כך הייתה המציאות.)

ב"ישיבה קטנה", בה התחנך רוב רובו של ציבור האברכים דהיום, התחדד יותר מכל כי אדם לא נברא אלא להתענג על ה' (זה הסדר מוסר הראשון של כל בחור, תחילת ה"מסילת ישרים"), וזה יכול להיעשות רק על ידי התורה. רוב רובם של השיחות הבהירו בעקיפין כי העבודה היא בדיעבד. היא נועדה רק לצורך הישרדות, וכלל לא היתה צריכה להתקיים – הלא לפני גזרת "בזעת אפך" היתה פרנסתו של אדם מצויה לו, מלאכי השרת צלו בשר וסיננו יין לאדה"ר, וכל בואו לעולם היה רק כדי להתקרב אל ה'. אין לך תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שאינם יודעים את המושג הפשוט כי יש מטרה לעולם, ובאנו לכאן רק כדי שלא תהיה לנו "נהמא דכיסופא" על השכר שנקבל בעולם הבא. עיקר התכלית היא התורה.

אם נרצה לחדד ולתמצת את המסר שהועבר בישיבות בלי משוא פנים, נאמר כי בחור שישב 8-7 שנים בישיבה, והיה פחות או יותר בחור מן המניין, הפנים באופן הברור ביותר כי אם אינו יושב ולומד "כדבעי", אז הוא אינו נבדל מן הבהמה וטוב לו שלא נברא יותר משנברא. כך ולא אחרת. אינני מגזים ומקצין כלל. העבודה נתפסה כ"בדיעבד", ולא אחת ולא שתים נימת הדברים הייתה בסגנון "אי אפשר לעולם בלא בורסקי; אוי לו למי שהוא בורסקי".[1] כלומר, עבודה היא צורך נחות שאי אפשר לעולם בלעדיו, אך אוי לו למי שזהו עיסוקו. כיוון שאחר שחטא אדם הראשון ישנה "גזרת הפרנסה", חייבים את "קיום העולם" ואין בכך ברירה, על כן ישנם את אלה, נעבעך, שלא ראו סימן ברכה בלימודם, שיהיו ה"בורסקי" שלנו. גם בזה החמיר הסטייפלר ואמר כי דברי חז"ל על מי שלא ראה סימן ברכה בלימודו הוא רק מי שאינו יודע ללמוד לבדו אפילו משנה פשוטה…. ביחס לאלו, ככל שהם יהיו יותר "זבולון", יש להם עוד סיכוי לקבל משמעות לביאתם לעולם.

אם כך הם פני הדברים, וגדלים באקלים כזה, איך תרצה כי אברך צעיר, נמרץ ושאפתן ככל שיהיה, לא ינסה לדבוק בכל כוחו בלימוד התורה? האם אינו מעוניין שתהיה איזושהי מטרה לביאתו לעולם?

אם כן, מר טייטלבוים – אם כך הם פני הדברים, וגדלים באקלים כזה, איך תרצה כי אברך צעיר, נמרץ ושאפתן ככל שיהיה, לא ינסה לדבוק בכל כוחו בלימוד התורה? האם אינו מעוניין שתהיה איזושהי מטרה לביאתו לעולם, ולא יהיה מן הבורסקי וחובקי האשפתות, אשר הם אמנם נצרכים אך ברור שאף אחד לא מאחל לעצמו להיות ביניהם?

לחיזוק הדברים אביא מדבריו של אחד מגדולי ראשי הישיבות בארץ, ממתווי הדרך ומעצבי הדמות בהוויה הליטאית הנוכחית, שעדיין חיים בזכרוני:

כמה טעות יש בעולם. קוראים עיתון וחושבים: הנה מתחוללים תהליכים בעולם. המציאו חשמל, רכבת, מטוס, ואפילו בתוכנו אנו, חברי כנסת פעלו למען ישיבות: איגודי הצלה וסיוע וכל הדומה. הכל דמיון. הכל טעות. בחיים האמתיים הכותרת הראשית היא: "פלוני בחור ישיבה הצליח אתמול אחרי כמה שעות לימוד להבין שורה ברשב"א" (מתוך ר' אביעזר פילץ שליט"א בשיחתו).

כמו כן אצטט מכתב של אחד מגדולי ענקי הרוח בדור האחרון, אשר אמנם חסיד היה אך אחז בשיטה הליטאית וחינך את חסידיו או ללמוד כל חייהם, או "לעבוד אך ורק במקצועות קודש". כאשר היה חסיד שעזב את עבודת המלמדות למען עבודה משרדית, הוא כתב לו בזו הלשון:

אברך העובד כל היום במשרד, ובערב בוודאי יש גם עבודה בבית, "ומתי אעשה גם אנוכי לביתי", ומי יעיר אותך ומי יאיר לכך ששטף מים רבים לא ישטפוך ופגעי הזמן לא יפגעו בך, עד שתשלים עם המציאות המרה לעבוד למחייתך ולאכול כדי שיהיה כח לעבוד. ומתי תחשוב על מפני מה ירדה הנשמה אל הגוף ומתי תחפש את הדרכים לגלות את האור הקדוש הנמצא בתוך מסתרי לבך, לחזק את הקשר הנצחי בין איש יהודי לאביו שבשמים, ומתי תשפוך לבך על אי הרגשתך באור פני מלך חיים שבת ומועד, ומי יכול לערוב לכך שבמשך הזמן לא תתחיל לחשוב שגם השני אינו מרגיש ולבו בל עמו והכל הבל, ודא קשיא מכולה.

ואחר כן הוא כותב לו:

ידיד נאמן, אין רצוני להכביד על לבך כי מתאר ומרגיש אני כי גם לך זה די מעיק (נתיבות שלום, מכתבי קודש רנ"ד).

השמת אל לבך, מר טייטלבוים הנכבד, אותו אדמו"ר המצוטט במאמרך כמי שמסביר שתופעת הכוללים היא חזון פלאים שיש לעמוד נדהם מולו, מתאר את העבודה במשרד כדבר מעיק, כמציאות מרה, "לעבוד כדי שיהיה לאכול, כדי שיהיה אפשר לעבוד"? (במילים יותר בוטות: חיים בלי שום תכלית; נמשל כבהמות נדמו; אוכלים כדי לחרוש ולזרוע…).

מכתב זה הוא השראה ברורה למאמרי שלי, והוא תומך אותו בבירור, על ב' חלקיו:

• א. אין שום תכלית ומטרה בחיים בעבודה; זו מציאות מרה הנדרשת למחיה, והעובד מאבד כל רגש לחיי הנפש;
• ב. העובד חשוף לפגעי הזמן, והיא ראשיתה של התדרדרות שסופה מי ישורנו.

זוהי האווירה בה גדלנו, הוא האקלים עליו דיברתי, ומים רבים לא יוכלו לכבותה.

תמונה ראשית: Bigstock

[1] על פי קידושין פב ב.