"לחוצניקים מותר." כל אדם חרדי יודע שחרדים בני חו"ל נהנים ממרחב פעולה חריג ביחס לעמיתיהם הישראליים. בהיותי בן חו"ל בעצמי – הגעתי לארץ בגיל שבע-עשרה כדי ללמוד בישיבות, ואת עלייתי הרשמית עשיתי רק באמצע שנות העשרים – אני מכיר זאת היטב. קיימים עדיין קווים אדומים כמובן, אך לא מעט ממה שנחשב 'לא מקובל' אצל הישראלים, וממילא עשוי לגזור סנקציה חברתית ברמה זו או אחרת, עובר בשתיקה כשמדובר בחוצניקים.
תובנה זו היא אחת משתי מוטיבציות העומדות בבסיס מאמר זה. לבני חו"ל יש מודל השונה במידה רבה – כמובן הדבר תלוי באיזו תת-קבוצה בתוך החברה החרדית – מהמודל הנהוג בחרדיות הישראלית, המאפשר להם לשלב תורה עם דרך ארץ, חיי עולם עם חיי שעה. החרדיות הישראלית מתמודדת בשנים האחרונות עם אתגרים בזירה הזו בדיוק: תנאי החיים גורמים לרבים לצאת לעולם התעסוקה ולהיות מעורים במציאות הארצית, הרבה מעבר למה שנהג בעבר. דא עקא, תהליך זה מוציא אותם פעמים רבות מבית המדרש, והם מתקשים לשלב באורח החיים שלהם את החינוך ואת ההווי התורני שעליהם גדלו. בשל אתגרי השעה, יש אפוא מקום לבחון את הכדאיות ואת ההיתכנות של ייבוא המודל לתוך הציבור החרדי-ישראלי: האם על הישראלים של היום להפוך לחוצניקים של אתמול? האם גם לישראלים מותר?
לבני חו"ל יש מודל השונה במידה רבה מהמודל הנהוג בחרדיות הישראלית, המאפשר להם לשלב תורה עם דרך ארץ, חיי עולם עם חיי שעה. […] האם על הישראלים של היום להפוך לחוצניקים של אתמול? האם גם לישראלים מותר?
המוטיבציה השנייה קשורה להיותי רב של קהילה דוברת אנגלית, ובעל ניסיון בתחום של שילוב משפחות מחו"ל בקהילות חרדיות בישראל – שילוב שלעתים כרוך באתגרים משמעותיים. במשך השנים הכרתי לא מעט משפחות שאף גנזו את תכניותיהן לעלות ארצה בגין קשיי קליטה – לא במישור הגשמי, אלא דווקא במישור הרוחני. הייתי עד למצבים מורכבים שבהם רבנים יעצו לשואליהם – למרבית הצער – שלא לעלות ארצה בשל חששות חינוכיים. החינוך שאליו הם רגילים, ושעל פיו הם מנהלים את בתיהם, אינו קיים בארץ. בתקופה האחרונה, בפרט לאור הזינוק במספר המועמדים לעלייה ממדינות דוברות אנגלית, אני מהרהר רבות, יחד עם חברים ומכרים, בשאלת המצוי והרצוי בכל הנוגע לקהילות דוברות אנגלית בישראל. לצד בחינה של התאמת המודל הנהוג בחו"ל לחרדיות הישראלית, אעסוק באתגרים ובהזדמנויות של העולים מחו"ל, בבשורה שהם עשויים להביא ובצעדים שניתן לנקוט כדי לממש אותה.
הנושא המרכזי המבדיל לדעתי בין הדגם הישראלי של החרדיות לבין הדגם של חו"ל הוא היחס לארציות. היחס הראוי לארציות – לעבודה, לאזרחות, למדינה – הוא גם האתגר הגדול ביותר של החרדיות הישראלית העכשווית; שלאחר שנות התבדלות שאפשרו את צמיחתה והתבססותה של החברה . אני סבור כי נוכחותם הגוברת של יוצאי חו"ל בחברה החרדית בישראל עשויה לתרום לכינון חברה המשמרת מצד אחד ערכים בסיסיים ומהותיים של החברה החרדית, ומצד שני מאפשרת עשייה ארצית עמוקה. עם זאת, אטען שמלאכה מרובה עומדת לפנינו, וכי יש להיזהר מייבוא בסגנון 'העתק-הדבק' של המודל החרדי הקיים בחו"ל. העם היושב בציון מסוגל, תרתי משמע, להרבה מעבר לכך.
אציין בפתח הדברים שבמוקד המאמר עומדים בני חו"ל דוברי אנגלית המשתייכים למגזר הליטאי. כמובן יש קהילות אחרות בחו"ל, קהילות של דוברי צרפתית וספרדית – קהילות ספרדיות בעיקר, וקהילות חסידיות בארה"ב, באנגליה ובאירופה. הקהילות הליטאיות הן אלו שאני מכיר לעומק, ואף נדמה לי שגלומה בהן הזדמנות משמעותית עבור החרדיות הישראלית בפרט ועבור מדינת ישראל בכלל. כמובן, אשמח שאחרים ירחיבו את היריעה ביחס לקהילות חו"ל נוספות.
בין ישראל לחו"ל: היחס לארץ
"חיינו" הוא מגזין באנגלית היוצא לאור בעיר לייקווד, מרכז חרדי בולט המאופיין בריבוי אברכים ומשכנה של אחת משתי הישיבות הגדולות בעולם (לצד ישיבת מיר בירושלים). באחד הגליונות האחרונים (ניסן תשפ"א) הופיע ראיון עם הרב דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, בנושא "בין הזמנים".[1] אחת השאלות התמקדה בתעסוקה: "האם ראוי שבחור ישיבה יעסוק בתעסוקה כלשהי בתקופת 'בין הזמנים', כגון מכירת אתרוגים או שטיפת מכוניות?" השאלה כנראה העלתה תמיהה לא קטנה אצל ראש הישיבה. הוא הגיב במילים המנומסות, "אני מופתע מאד מהשאלה". משם המשיך להסביר כי שאלה כזו לא היתה עולה בישראל, שם מבינים שלא מתאים שבחור ישיבה העוסק בתורה יצא לעבוד ו"ישפיל את עצמו לרמה של 'איש רחובי' ('גאס מענטש') רק כדי להרוויח כמה דולרים".
עבור הורה או מחנך חרדי בחו"ל, הרעיון שבחור ישיבה ימצא לעצמו עבודה בתקופת בין הזמנים אינו רק עניין של תעסוקה ומילוי זמן, אלא של עיקרון חינוכי: חשיפתו לעובדה ש"כסף אינו גדל על עצים" ויש להרוויח אותו
הדו-שיח בין המראיין האמריקאי לבין ראש הישיבה הישראלי מגלה טפח מתוך הפערים המשמעותיים שבין חרדיות חו"ל לבין החברה החרדית השוכנת ציון. עבור הורה או מחנך חרדי בחו"ל, הרעיון שבחור ישיבה ימצא לעצמו עבודה בתקופת "בין הזמנים" אינו עניין של תעסוקה ומילוי זמן בלבד, אלא של עיקרון חינוכי: חינוך לכך שכסף יש להרוויח ("כסף אינו גדל על עצים") ופיתוח רגש כבוד בסיסי (dignity) של "הנהנה מיגיע כפיו". בניגוד חריף לכך, החרדיות הישראלית – לפחות בצד הרשמי שלה – תראה באותה פעולה השפלה, מעשה שאינו ראוי לבחור ישיבה העוסק בתורה. כשהגעתי לפרקי והתעניינתי בכך, הסבירו לי כי הסיבה שחתנים בישראל נוהגים להתעטף בחתונתם בגלימה רבנית ('פראק') היא ש"מי שיש לו פראק בארון כבר לא יצא לעבוד". לא בכדי תָּחום הנוהג בגבולות ארץ הקודש.
ההבדל הבולט בין החרדיות הישראלית לבין חרדיות חו"ל – שם נוטים רבים לא להשתמש כלל במונח "חרדי" – הוא היחס לארציות. הרוב המכריע של חרדים בארה"ב עובדים למחייתם, ומטבע הדברים הם מעורים בין הבריות לפי כללי מקום המגורים. הדבר משליך על היבטים רבים של החברה כולה. הלבוש, גם של דמויות רבניות, הוא מסודר ומהוקצע; רמת החיים היא סבירה ומעלה, ואנשים חיים בנוחות פיזית. היחס למציאות על היבטיה השונים הוא חיובי. אפשר להוסיף את הציפיה שדברים יתנהלו על פי השכל הישר (או "חכמת הרבים", קוֹמוֹן סֶנְס) – שעניינו התנהלות על פי קריטריונים ארציים, אם במישור המעשי ואם במישור המוסרי. הזלזול בהופעה החיצונית הקיים בחרדיות הישראליות (אם בפן האישי ואם בפן הסביבתי), חיי הדחק ותופעות נלוות כגון הסתמכות גורפת על תרומות וקצבאות, וגישה שלילית למציאות הריאלית – לתחומים שלמים של כלכלה, מדע, מחקר, ולעתים למוסר אנושי מקובל – זרים הם לחרדיות של חו"ל.
דוגמא אחת מני רבות להבדלי הגישה ביחס לארציות היא המעמד של הספורט. באחד הביקורים שלי בארה"ב חזר אחד ממארחי על תגובת הרב חיים קנייבסקי שליט"א לשאלה אם מותר לשחק כדורסל בשבת. לאחר שתואר באוזניו אופיו של המשחק – לקלוע כדור לתוך סל – השיב ר' חיים בתמיהה: מדוע שלא להכניס את הכדור לסל כבר לפני השבת?! הדברים נאמרו כמובן בבדיחותא, אך הם מדגישים את הפער התרבותי בין ישראל לתפוצות. בישראל קיימת התנגדות לספורט בקרב בני תורה, אך בארה"ב אין מניעה שבחור ישיבה יעסוק בספורט לבריאותו ולהנאתו. יתכן שיש לכך מחירים (כגון נטייה לצפייה בספורט מקצועי ואף לאהוד קבוצת ספורט כלשהי), אך איסור גורף לא יעלה על הדעת. באשר לחיים על פי השכל הישר, אסתפק בציון הצעת שידוך שמכר קיבל לאחרונה, שכותרתה הראשית "שבע מאות אלף שקלים והייטקיסטית". הצעת שידוך בסגנון כזה, לצד שיטת השידוכים הישראלית של קניית דירות, אינה עומדת בשום קריטריון של שכל ישר. כפי שהבהיר דוד ליכטנשטיין, המארח של תכנית "הדליינס" הפופולרית, השיטה כולה תמוהה עבור הגרים בחו"ל. "זה פשוט מטורף," כלשונו.[2]
בגיליון הבא של מגזין "חיינו" נשאל הרב משה דוד ליפקוביץ שליט"א (בנו של הרב מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל) על אבלות החורבן בזמננו. המראיין ציין את הנוחות הפיזית של יהדות ארה"ב ותהה: "היות שחיינו כה נוחים, כיצד נוכל להרגיש את הגלות?" תשובת הרב ליפקוביץ כלל לא התייחסה לשאלת הגלות, והתמקדה אך ורק בחיבור לארציות. לדבריו, "על האדם להפריש את עצמו מן העולם הזה למען לימוד התורה" – ובזה כנראה יבואו כל העניינים על מקומם בשלום. "עולם הזה ועולם הבא סותרים זה את זה; על האדם להפריש את עצמו מן העולם הזה כדי שיוכל להגיע לעולם הבא." הנתק בין התשובה לשאלה (על דרך הראיון שצוטט לעיל) משקף את המרחק בין התרבויות. חוויית הארציות של ארה"ב מזכירה את גישת הרב לייב מינצברג זצ"ל, ש"לא ראה בעולם הזה מקום הסותר את המציאות הא-להית, אלא מקום שבו שורה השכינה", ולכן סבר "כי ראוי להשקיע בו ולטפחו".[3] החוויה הישראלית-החרדית רחוקה מכך מאד.
יש אפוא יותר מקורטוב אירוניה בכך שדווקא כאן, בארץ שבה הקב"ה מבטיח לנו את החיים הטובים, בוחרת החברה החרדית במסלול של פרישות והתבדלות ארצית החורגת ממה שהיה מקובל תמיד בעולם היהודי
ההבדל בין השתיים מעלה תמיהה. כל הקורא בתורה יודע שהיהדות אינה גוזרת על האדם חיי רוח המנותקים מן העולם. להיפך, הבטחות התורה וחזון הנביאים מציירים ללא הרף מצב אידאלי של שפע ארצי וגשמי. די לנו בציטוט מפרשת השבוע, פרשת עקב, המבטיח שאם רק נשמור את מצוות ה' אזי "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, יג). האידאל, כפי שהתקיים בשיאה של מלכות שלמה המלך, הוא "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א ד, כ). דברים אלו ברורים ופשוטים: הקשר של הקב"ה עם עמו ישראל מתבטא בארציות טובה ומתוקנת, בשפע גדול שעם ישראל זוכה לו מיד ה'. לשם כך, אומר לנו משורר ישראל, יצאנו ממצרים: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא, יא).
יש אפוא יותר מקורטוב אירוניה בכך שדווקא כאן, בארץ שבה הקב"ה מבטיח לנו את החיים הטובים, בוחרת החברה החרדית במסלול של פרישות והתבדלות ארצית החורגת ממה שהיה מקובל תמיד בעולם היהודי. ראויים לאזכור בהקשר הזה דברי שו"ת שארית ישראל, כי "מי שיש יכולת בידו להתפרנס מיגיעו אזי איסור גמור להטיל עצמו על הציבור", וכי עבור אדם כזה "אין היתר להטיל עצמו על הציבור אשר לא ציוה ה' ואין רוח המקום וכל שכן רוח הבריות נוחה מזה".[4] דברים אלו – אדגיש שאין כוונתי לאמץ את הביקורת שהוא משמיע, אלא רק ללמוד מתוכה על המציאות החברתית – משקפים את המציאות ההיסטורית הפשוטה, ואילו אולם היום אנו חורגים מנורמה זו בהמונינו. הרב מינצברג, שדבריו הוזכרו לעיל, מציין כי "ה' נתן היום עושר שכל אדם יכול לזכות בו, וציבור הלומדים החליט לוותר עליו למען לימוד התורה".[5] אך מה פשר הוויתור? כיצד הגענו למצב שבו דווקא החרדיות של חו"ל חיה בשלום (ולעתים באחווה – ועל כך בהמשך) עם הארציות, ואילו בישראל ההיפך הוא הנכון? אבקש להציע לשאלה זו הסברים אחדים, האחד מהותי והאחרים חברתיים-סוציולוגיים.
ארציותה החריגה של ארץ ישראל
הסבר אחד לפרישות הנהוגה בחברה החרדית הוא אופיה של החברה היהודית שהתקיימה בארץ ישראל שנים רבות לפני קום המדינה – ולפני שהיא כונתה בשם "חרדית". חברה זו, המכונה "היישוב הישן", התקיימה במוצהר על חשבון מוסד ה"חלוקה" של תרומות מחו"ל, תוך פרישות מרבית מעסקי תבל – ועל כן שמה, חברת "הפרושים". ואולם, הסבר זה אינו עומד בפני עצמו. היישוב החרדי החדש קבע את מושבו במרכז הארץ ולא בירושלים, ודאג להרחיק את עצמו מקיומו ה'עלוב' של היישוב הישן. אחת השכונות הוותיקות של בני ברק אף כונתה "מרכז בעלי מלאכה". יתכן שעם הזמן הושפעה החרדיות החדשה במידת מה מהישנה, אך השפעה זו כרוכה בסיבות נוספות.
הארציות של ארה"ב אינה מתיימרת להיות "ארציות יהודית". היא בפירוש של אינם-יהודים. היא אמנם מטריאליסטית, רכושנית, תחרותית ומתירנית, אך ליהודי ארה"ב אין מלחמה אתה כי היא לא "שלנו" אלא "שלהם"
הסבר נוסף, מרכזי יותר לטעמי, הוא הפער הגדול בנתוני הפתיחה. הארציות הטובה של ארה"ב הקדימה את בואם של היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היא הזמינה את יהודי מזרח אירופה להצטרף אליה, ואלו עשו זאת בהמוניהם. הם נהנו מההזדמנות שהציע "החלום האמריקאי": הבטחה שניתנה למהגרים חסרי כל, שיוכלו באמצעות עבודתם הקשה להעניק עתיד טוב יותר לילדיהם. מובן שגם לא היתה להם אופציה אחרת: ארה"ב של אותן שנים לא הציעה הבטחת הכנסה והנחה בארנונה עבור אברכים, ואף היום ההסתמכות על מדינת הרווחה אינה מאפשרת את תשלום שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים. אין ברירה אלא לשחק לפי הכללים. הישיבות, אשר הוקמו לקראת מחציתה השנייה של המאה ה-20, נוסדו בתוך מארג חברתי קיים, שבו החיבור לארציות היה כבר מובן מאליו. ה"דרך ארץ" של יהדות ארה"ב קדמה לתורתה.
בישראל, מנגד, היישוב החדש נוסד בתוך מציאות בוסרית, ללא ארציות מפותחת ומוכנה וללא 'כללי משחק' שיכתיבו כיצד לנהוג. מלאכת הכינון של שניהם הוטלה על העולים הראשונים. בהיעדר "דרך ארץ" שתקדים את התורה, התאפשר לחברה החרדית להתמקד ברוח – בפרויקט הדחוף של בניית הישיבות, הקהילות, החצרות ומוסדות הדת מחדש – ולהשאיר את העיסוק בגשם לחילונים שהקימו את המדינה. הארציות, שאמנם הלכה ונבנתה עם השנים, התפתחה ללא מעורבות הציבור החרדי, וחלוקת העבודה בין הגשם לרוח התקבעה בשטח. לצד זאת, כללי המשחק של ישראל הסוציאליסטית היו שונים משל ארה"ב, ופותחו באופן שתהיה לחברה החרדית אפשרות להתקיים, אם בדוחק, גם במצב של פרישות מרבית.
ניתן להרחיב בסיבות נוספות במישור החברתי-סוציולוגי שתרמו להתבדלות המוגברת של החברה החרדית הישראלית – כריכת הפטור משירות צבאי בהימנעות מעבודה, העובדה שבשנים הפורמטיביות היה מדובר בציבור קטן בלבד, דמותם הספציפית של מנהיגים חרדיים בעלי השפעה מכריעה, ועוד – אך דומה שיש גם סיבה מעמיקה יותר, מהותית יותר, להבדל בין ישראל לתפוצות ביחס לארציות.
הארציות של ארה"ב אינה מתיימרת להיות "ארציות יהודית". היא בפירוש שייכת לאינם-יהודים. בהיותה "שלהם" ולא "שלנו", אין ליהודי ארה"ב מלחמה אתה, חרף אופיה המטריאליסטי, הרכושני, התחרותי והמתירני. ההשתתפות בה מעוררת אתגרים שאינם קלים, ונעמוד על חלקם בהמשך הדברים – אך עצם קיומה ואופיה אינם מעוררים מאבק. לא כן הארציות בישראל. העמדה החרדית היא שבמדינה יהודית, הארציות הישראלית אמורה להיות יהודית, ולא איזה חיקוי ישראלי לארציות הנכרית, החילונית, של ארצות העמים. נקודה מרכזית זו מוחמצת לעתים קרובות בדיונים (החשובים כשלעצמם) על הצטרפות חרדים לתעסוקה, לאקדמיה, לצבא וכך הלאה, דיונים הרוויים מעצם טיבם ברעשי רקע משני צדדי המתרס – אך היא ראויה בהחלט להדגשה.
הציבור החרדי אינו יכול להרשות לעצמו להיות מעורב בארציות חילונית במדינת היהודים. לא הגענו לארץ הטובה כדי להקים בה מערכות שבסך הכל מחקות את העמים אשר סביבותינו
בניגוד לציבור הדתי-לאומי, שהסכים לקבל את הגרסה החילונית של הארציות הישראלית, והוא משתדל לעשות בה מקצה שיפורים – בדרך כלל ללא הצלחה מזהירה (ממשלת בנט-לפיד תוכיח) – הציבור החרדי מסרב עקרונית לקבל את הארציות החילונית. עיקר המאבק בינו לבין הממסד הישראלי הוא סביב נקודה זו. מדינת ישראל אינה ארה"ב, ירושלים אינה פריז (כפי שמעדיפים להכריז בהפגנות חרדיות). ישראל מוגדרת מדינה יהודית, הנציגות הפוליטית של העם היהודי, והארציות שלה מתיימרת אפוא להיות ארציות שלנו, ארציות יהודית. לחברה החרדית יש ויכוח עמוק עם הציבור הכללי על אופיה של ארציות זו, ולכן היא מנועה מהותית מהצטרפות אליה.
ניתן לגזור עמדה זו מתוך מסורת תורנית המייחסת ציפיה רוחנית מופלגת לארץ ישראל. השפת אמת, בין הנציגים הבולטים לגישה זו, קובע כי "לכל אומה יש מקום, אך בני ישראל מקום שלהם למעלה מן הטבע והזמן והמקום". אם כן, מה באשר לארץ ישראל? על כך הוא משיב:
ולפי שאין מזל לישראל ועולם הזה תליא במזלות, היו בני ישראל משועבדים לפרעה תחת מזל טלה והקב"ה הוציאנו משם בדרך נס ונתן לנו ארץ ישראל בדרך נס שמצד הטבע אין לנו מקום בעולם הזה. ולכן צוה לשחוט טלה לפסח להראות כי אין מזל לישראל והם למעלה מהנהגת המזלות.[6]
לדעת השפת אמת, אין לעם ישראל מקום בדרך הטבע, וארץ ישראל היא ארצנו אך בדרך נס ופלא, למעלה מדרך הטבע. גם ההיאחזות שלנו בארץ וקיומנו בה אינם יכולים להיות טבעיים. השפת אמת מבאר שבכניסה מהמדבר לארץ יש בחינה מסוימת של "ירידה", כמו נשמה הנכנסת לגוף. אולם, "ירידה" זו אמורה "להכניס" את הנשמה בתוך הגוף, ולא להשקיע אותה באופן גמור בגוף, בארציות.
בדומה לכך מבאר השל"ה כי הגירוש מגן עדן גזר עלינו את דרך הטבע, "לעבוד את האדמה". החזרה לארץ ישראל היא יציאה מסוימת מדרך הטבע, וחזרה למעלת גן עדן: "והמסע הראשון היה על מנת לכנוס לארץ ישראל, שהוא במקום גן עדן שהושם שם האדם, וכמו שבאה ההבטחה על העתיד, דכתיב ביחזקאל (לו, לה): וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ."[7] הדמיון בין ארץ ישראל לבין גן עדן, כפי שעולה מפסוקים נוספים – "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'" (ישעיהו נא, ג) – גוזר עליה ארציות מסוג אחר.[8]
יתכן שמסורת תורנית זו, כמובן לצד תנאים פיזיים קשים, עמדה בבסיס המקובל בחברת "הפרושים" בארץ ישראל, שמאז ומתמיד פרשה מדרך כל הארץ והתקיימה מתרומות שהגיעו מחו"ל. הציבור החרדי, ובראשו גדולי הרבנים לדורותיהם, ציפה לאור אותה תפיסה לחזור לארץ בדרך נס, על כנפי נשרים. זה לא קרה, והתהליך של שיבת ציון, יהיה כינויה אשר יהיה במישור התיאולוגי, התרחש בדרך הטבע, מובל על ידי יהודים נאמנים לעם ישראל אך לא לתורת ישראל. ואולם, כשאנחנו כאן, בארץ הקודש, לא ניתן להצטרף לארציות שאין בה קשר לנשמת ישראל. ארציות כזו מעלה חשש מפני "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" (ירמיהו ב, ז). לא לשם ארציות כזו חזרנו לארצנו.[9]
קיצורו של דבר, הציבור החרדי לא יכול להרשות לעצמו להיות מעורב בארציות חילונית במדינת היהודים. לא הגענו לארץ הטובה כדי להקים בה מערכות שבסך הכל מחקות את העמים אשר סביבותינו. אנו זקוקים למודל המשלב עיסוק בארציות עם התובנה שבמדינת ישראל הארציות היא שלנו – של העם היהודי, ולכן עלינו להשקיע בה מאמצים רבים כדי שהיא אכן תייצג אותנו, את היהדות ואת ערכי התורה, ולא תהיה העתק-הדבק מארציות זרה ונכרית.
ייבוא מחו"ל: לא בכל מחיר
האתגרים הגדולים העומדים היום בפני החברה החרדית בישראל גלויים וידועים. חלק משמעותי מתוכם נוגע לתהליך בלתי נמנע של מעורבות הולכת וגוברת במציאות הארצית הישראלית. תהליך זה נובע מצמיחתה הדמוגרפית המבורכת של החברה החרדית, מצרכים אנושיים וקהילתיים הדורשים מגע עם מערכות המדינה, ואף מתחושה הולכת וגוברת של שותפות גורל עם כלל העם היושב ציון. התהליך אינו עשוי להאט בזמן הקרוב, והוא כרוך בלא מעט 'כאבי גדילה': משברים דתיים, דילמות ערכיות, מתחים סביב תפיסות אזרחיות שונות ואתגרים רבים נוספים.
הדיון בנושאים אלו פרוש על פני עשרות מאמרים שפורסמו בכתב העת "צריך עיון". מאמר זה מצטמצם לשאלה אחת: האם החרדיות בדגם חו"ל יכולה להיות מודל שיסייע לחברה החרדית בישראל להתמודד עם האתגרים הללו? שאלה זו עולה לעתים קרובות בדיונים בין חרדים לבין שאינם, ולפעמים אף בפורומים פנימיים, כפי שנשאלתי בעצמי לא אחת: "מדוע אינכם יכולים להיות כמו חרדים בחו"ל?" התשובה הניתנת לכך, בנימה מתחמקת, היא ש"כאן זה שונה". אבל האם זה חייב להיות שונה? האם לא נכון וראוי לנו להסתכל מערבה ולשאוב השראה מאורחות החיים של הציבור החרדי בחו"ל?
התשובה לשאלות אלו מורכבת. מצד אחד, יש בהחלט מה ללמוד מהמודל הנוהג בחו"ל. ישראלים רבים עומדים נפעמים מול בתי מדרש המלאים בימי ראשון – יום חופשה מהעבודה ומבתי הספר – באנשים העמלים לפרנסתם המקדישים את זמנם הפנוי ללימוד תורה בהתלהבות ובעיון. קשה למצוא לכך מקבילה ישראלית. נוסף לכך, החרדיות של חו"ל דוגלת, ברובה המכריע, באזרחות טובה. דמויות הוד כמו הרב משה פיינשטיין והרב יעקב קמינצקי הבהירו כי ארה"ב היא "מלכות של חסד" הראויה לנאמנות ולא לניצול. בסך הכל, ובמידה רבה, ניתן לומר כי החרדיות של חו"ל מחנכת לאידאל שהציב הרב שמשון רפאל הירש, כי "יהדות פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית".[10] לצד התבדלות – ככל הניתן – מפגעי התרבות המערבית, הם מיישמים באורחות חייהם את דברי רבי ישמעאל שהלכה נפסקה כדעתו, "הנהג בהן [בדברי תורה] מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב). יש לנו מה ללמוד מהם.
חרדים הדרים בחו"ל מצליחים להתחבר לארציות של מדינות גלותם בגין העובדה שהיא לא שלהם […] הרגע שהיהודי משתלב בטבעיות בחיים הארציים במקום גלותו הוא הרגע שבו הוא הופך את הגלות לבית ומתייאש מן הגאולה
ואולם – ואת זה לעתים שוכחים לומר – יש לנו גם מה לא ללמוד. כאמור לעיל, חרדים הדרים בחו"ל מצליחים להתחבר לארציות של מדינות גלותם בגין העובדה שהיא לא שלהם. הכלכלה, התרבות, מערכות השלטון, הפרהסיה הציבורית – כל אלו מבטאים עבורם ארציות של גויים ולא של יהודים. הם אמנם אינם נמנעים מלהשתתף בה, אך הם מרגישים ניכור כלפיה – ניכור מלשון נֵכָר, זרות. הרגע שהיהודי משתלב בטבעיות בחיים הארציים במקום גלותו הוא הרגע שבו הוא הופך את הגלות לבית ומתייאש מן הגאולה.
באחד מביקורי בארה"ב נשאלתי אם ראוי ונכון ליהודים להשקיע בטיפוח האזרחות האמריקאית. העובדה שארה"ב היא ארץ מהגרים ואינה "מדינת לאום" במובן האירופאי של המונח גרמה לי להתפתל משהו, אך התשובה ברורה: אין להשקיע בטיפוח אזרחי בארצות הגלות. ראוי לנו להשקיע באזרחות ובארציות שלנו – ב"ישוב המדינה" של עם ישראל – ולא בשל עמים אחרים. אימוץ ארציותה של ארה"ב דומה במידת מה להליכה לערכאות של גויים, "שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להחשיבם" (רש"י שמות כא, א). יש לנו ארציות משלנו – בעגה המשפטית היא מכונה "הזכות למימוש עצמי במישור המדיני" – והיא אמורה להתקיים בארץ ישראל בלבד.
הנטייה הגלותית – הניכור לארציות המקומית – מובנית בתוך החרדיות של חו"ל. הקהילות הלא-אורתודוקסיות מאמצות את הארציות המקומית במלואה ומסתכנות בכך באיבוד הזהות היהודית. אתגר זה קיים גם בקרב חלקים מתוך האורתודוקסיה המודרנית של ארה"ב.[11] לעומתן, הקהילות החרדיות מצליחות לשמר זהות יהודית מובחנת על ידי חיזוק תודעת הגלות. הדבר מאפשר את ההתבדלות מהתרבות הסובבת וריחוק מזירות האליטה שלה. אותה תודעת גלות תקפה לעתים קרובות גם ביחס לישראל. חסידויות בישראל המבקשות "לחזור אל היידיש" כדי לבצר את ההסתגרות מהסביבה החילונית מסתייעות בתלמידים מהפלגים הקנאיים בחו"ל, הנקיים מחשש פטריוטיות ישראלית. אלו תורמים אף לקנאות האנטי-ציונית, הנשחקת בקרב הדור הצעיר שגדל בארץ.[12] ובקרב הליטאים, יחסי השלום עם הארציות האמריקאית אינם מונעים מרבים בעיר לייקווד (המוזכרת לעיל) לתמוך בעקביות ב"הפלג הירושלמי" הקיצוני, המתנגד חריפות למדינת ישראל וליחסי הגומלין בינה לבין הציבור החרדי.
ייבוא מלא של "מודל חו"ל" לארץ הוא מלאכה בלתי אפשרית – וגם בלתי רצויה […] אי אפשר, קטגורית, לקיים את "מודל חו"ל" בארץ ישראל. ירושלים אכן אינה פריז
לגישה זו יש נציגות, אמנם מינורית, גם בקרב העולים ארצה מחו"ל. לאחרונה סיפר לי ידיד על שיטה הנהוגה בקהילות חו"ל מסוימות לניצול זכויות עד תום: עושים עלייה רשמית, מקבלים את הזכויות המוענקות לעולים, ואז, לאחר תקופה, חוזרים לחו"ל וממשיכים ליהנות ממערכת הרווחה של מדינת המוצא. תעלול זה, המכונה "פִיסְקָאלִיה" – כינוי המורכב מהמילים "פיסקלי" ו"עלייה" – מבטא את הניכור העמוק הקיים בקרב אותן קהילות כלפי מדינת היהודים. גם בין העולים לשם שמים, יש העושים כן מתוך תודעה פרסונלית – מתוך ביקוש לחסות בצלה של ארץ הקודש או במחיצתם של גדולי תורה. לעתים יבחרו עולים אלו להיות "תושבי קבע" ולא להפוך לאזרחי המדינה; הנימוק הרשמי הוא חשש מגיוס לצבא, אך תנועת הנפש ברורה: תודעת הגלות אינה מאפשרת להם ליטול חלק בסיפור הגדול – הסיפור הפוליטי – של שיבת ציון.
מבחינה מעשית, חרדים בני חו"ל מחוברים אפוא לארציות הרבה יותר ממקביליהם בארץ, אך בה בעת הם חשים ניכור עמוק כלפי אותה ארציות. תודעת הגלות מאפשרת להם ליהנות מהארציות המקומית כי "היא לא שלנו". לאור זאת, נראה כי ייבוא מלא של "מודל חו"ל" לארץ הוא מלאכה בלתי אפשרית וגם בלתי רצויה. התנאי המאפשר את קיומו של מודל חו"ל הוא שהארציות תשתייך במוצהר וללא עוררים לבני עם אחר, ומשום כן יש היתר ליהנות ממנעמיו. אי אפשר, קטגורית, לקיים את "מודל חו"ל" בארץ ישראל. ירושלים אכן אינה פריז.
הדברים הללו מספקים סיבה נוספת להסתייג ממודל החרדיות של חו"ל: האופי המטריאליסטי של החיבור לארציות בחו"ל. חבר שלמד למשך שנה וחצי בישיבה בניו יורק העיד בפני כי המכנה המשותף של כל הבתים שבהם התארח – בוגרי ישיבת מיר, בריסק, לייקווד או כל ישיבה אחרת בישראל או בחו"ל – היה העיסוק בעסקים ובכסף בסעודות השבת. ארכו לו חודשים אחדים להתרגל לתופעה ולהבין ש"ככה זה בארצות הברית". ברור שיש קהילות ויחידים שאינם תואמים לתיאור, אך תסמינים רבים, מאוכלוסיית המבקרים במסעדות הפאר הכשרות של ניו יורק ועד למשבר האופיואידים שחדר אף הוא לחברה החרדית, מאשרים שהחיבור האמריקאי לארציות אינו מה שאנו רוצים אצלנו. לא אל הילד הזה אנו מתפללים.
היחס הכפול לארציות בגלות – חיבור בפועל אך מתוך ניכור תודעתי – עלול להפוך את הארציות לדבר מה מגונה וחמדני, שניתן ליהנות ממנו כי הוא לא באמת שלנו. אפשר לומר שזוהי ארציות נטולת אחריות. החרדי האמריקאי אינו חרד לשלומה של כלכלת ארה"ב או ליציבותה הפוליטית; הוא חרד לעתיד ילדיו, לרווחתה של קהילתו וליציבותה החברתית. מבחינתו, אם יהיה קשה בארה"ב, הוא יבחר לו מדינה אחרת. הוא אורח בארץ. הוא נהנה מהארציות כאורח, אך לא כבן בית.
החרדי האמריקאי אינו חרד לשלומה של כלכלת ארה"ב או ליציבותה הפוליטית; הוא חרד לעתיד ילדיו, לרווחתה של קהילתו וליציבותה החברתית. מבחינתו, אם יהיה קשה בארה"ב, הוא יבחר לו מדינה אחרת. הוא אורח בארץ. הוא נהנה מהארציות כאורח, אך לא כבן בית
הארציות שאנו זקוקים לה בארץ היא ארציות שתאפשר את ההנאה מן העולם מבלי שהוא ישאב אותנו למערבולת של רכושנות שאין ממנה תקומה. ארציות שתדגיש יסודות של קבלת אחריות מחד גיסא, ושל חמלה ועזרה הדדית מאידך גיסא. שתכבד ותחזק את המוסדות המרכזיים שעליהם מושתתת חברה אנושית בריאה ושהתורה מקדשת – המשפחה, הקהילה, מוסדות הדת, תוך שהיא מאפשרת בחירה אישית ומימוש עצמי אינדיבידואלי עבור כל פרט. שתאפשר צבירת הון במסגרת יעילה של שווקים פתוחים, אך תדאג למנגנונים ראויים שיזכירו לנו כי הקב"ה "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח), וכי עלינו להרפות מאחיזה בקניין הפרטי לטובת אלו שלא שפר עליהם גורלם. אפשר לקרוא לה ארציות שיש בה שנת שמיטה. זוהי ארציות שתקדם פריצות דרך טכנולוגיות, אך במקביל לא תאפשר את התחושה שהאדם מחזיק בידו את מפתחות הקיום ו"לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". היא תעודד את השיח הפתוח, על דרך בית המדרש שליווה את עם ישראל לאורך השנים, אך תדע גם לשים לו גבולות ראויים. היא תפגין בגאווה את שורשיה היהודיים, אך תקפיד על כבודו של כל אדם.
כיצד נראית ארציות כזו? אין לדעת באופן מדויק. פסוקי התורה מעניקים לנו תמונה של ארציות מבורכת, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח, ט), שאינה מרחיקה אותנו מאת ה': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).[13] ואולם, מעבר לקריאת הכיוון התורני, חסרה לנו מסורת של ניהול ארצי במסגרת מדינית. אם היתה לנו מסורת כזאת, היא נאבדה במשך אינספור שנות גלות, ולכן היא עודנה ממתינה לפיתוח – לפיתוח שלנו. אחרי שנים רבות של התבדלות והסתגרות, התהליך של שילוב הולך וגובר של חרדים בארציות הישראלית מאותת לנו כי הגיע הזמן לשינוי תודעתי. לצד תנועת הנפש של התבדלות, עלינו לפתח שריר חדש של מעורבות פעילה; לצד הביקורת המסתגרת מן הארציות, עלינו לעסוק בתיקונה.
התרומה המרכזית של אוכלוסיית העולים מחו"ל אינה אפוא אימוץ היחס לארציות הנהוג בארצות הגולה. אדרבה, חלק לא מבוטל מן העולים מגיעים לארץ דווקא כדי להיחלץ מהשקיעה החומרית הרווחת בארצות הגולה. התרומה המשמעותית של בני חו"ל היא הנכונות שלהם לעסוק בתיקון הארציות – ההבנה שמטרת החיים בארץ איננה בריחה מן הארציות אלא התיקון שלה.
תרומתם של עולים
רוב מניין ובניין של העולים החרדיים מארצות דוברות אנגלית עושים כן ממניעים אידאליסטיים. הם עוזבים מאחוריהם משפחה וקהילה ומותירים מאחור את העולם שהם מכירים, את שפתו ותרבותו, כדי להגשים את החלום הגדול של השיבה לארץ. מבחינת נוחות החיים, קל יותר לעבוד ולהתפרנס בארה"ב מבישראל, קל וחומר כשמצטרף לכך הצורך להתגבר על קשיי קליטה של שפה ותרבות. החיים היהודיים במדינות כמו ניו יורק וקליפורניה שופעים עושר ומאורגנים היטב. ולמרות זאת, יחידים ומשפחות צעירות עולים ארצה כי הם מעוניינים להמיר את הנכר של חו"ל בבית של ישראל.
גם חרדים ישראליים מרגישים בבית במדינת ישראל. כפי שנוכחתי לראות לפני ימים אחדים, ובניגוד למה שקורה בחו"ל, אין להם שום בעיה לכנס מניין לתפילת מנחה בתוך סניף "איקאה" כלשהו. אם זה מפריע למישהו, זו לגמרי בעיה שלו. הם גם מעורבים עמוקות בפוליטיקה, מפגינים ברחובות לעת מצוא, מעורים במידה מסוימת בתרבות הישראלית המקומית, ומרגישים סולידריות ושותפות גורל עם שאר העם היהודי היושב בציון. ואולם, המתח שבינם לבין המדינה החילונית יוצר התכחשות לתחושה של "בית". הרטוריקה הנהוגה בפרהסיה החרדית אינה של "בית" אלא של "חדר": עלינו להסתגר בחדר אחד בלבד – של הרוח, של לימוד תורה, של עבודת ה' – ואת שאר הבית, את הצד הארצי והאזרחי של המדינה, להשאיר בידי אחרים. לעתים עשוי היחס לישראל להיות דומה ליחס לפולין: יש לנצל את המדינה ככל שניתן, תוך מיקוד המאמצים לטובת הקהילה בלבד.[14] במקביל, התחושה של בית אינה מקבלת תרגום במונחים של אחריות אזרחית, כפי שלמדנו בדרך הקשה בתקופת הקורונה. בית, אבל עם כוכבית.
לחרדים העולים מחו"ל יש תודעה אחרת. הם מרגישים בבית במודע, ויודעים לתת לתחושת הביתיות ביטוי מעשי – הם עלו ארצה מתוך תחושה זו, ודואגים לחיות לפיה באופן מלא וקוהרנטי
לחרדים העולים מחו"ל יש תודעה אחרת. הם מרגישים בבית במודע, ויודעים לתת לתחושת הביתיות ביטוי מעשי – הם עלו ארצה מתוך תחושה זו, ודואגים לחיות לפיה באופן מלא וקוהרנטי. הם אמנם חלק מהחברה החרדית, הדוגלת בהתבדלות מהתרבות הסובבת ומרעיונותיו המזיקים של הליברליזם המערבי; כמו כן, ובניגוד לציונות הדתית, הם אינם מוכנים לאמץ לעצמם את החילוניות הישראלית ולראות בה גאולה או קדושה. אך כל זה אינו מעוור את עיניהם מלראות את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון שזכינו לו מאת הקב"ה. הם מעוניינים ליטול בו חלק.
חרדים העולים מחו"ל לא חוו את מלחמות הדת של אחיהם הישראלים, והדבר מאפשר להם תחושת אחדות עוצמתית הרבה יותר. נוסף לכך, החיבור הטבעי שלהם עם הארציות – כאמור, נקודה מרכזית המפרידה בינם לבין החרדיות הישראלית – אינו מאפשר להם להסתגר בחדרי הרוח של הבית הישראלי. כל הבית הוא שלהם. בתקופת הקורונה, ההתנהלות של קהילות העולים היתה שונה בתכלית משל קהילות ישראליות; הם שמרו על התקנות וההנחיות באופן כמעט אבסולוטי. לא בכדי, רבני המגזר שהקפידו בעקביות על מילוי הנחיות הקורונה ודאגו להשמיע את קולם בעניין היו בעיקר רבנים עולים מחו"ל, והבולט ביניהם מו"ר הרב אשר וייס שליט"א.
החוצניקים יכולים אפוא לשמש מקור השראה לקהילה החרדית בכלל, ולמה שמכונה "החרדים העובדים" בפרט. המתח והסתירה שבין מעורבות בארציות לבין מחויבות דתית ושאיפה לצמיחה בתורה וביראת שמים אינו קיים אצלם. בהיותי רב קהילה לקבוצה כזו, אני יכול להעיד על רצון תמידי ללימוד, לשיעורים, לתפילות מרוממות ולפעילויות נוספות סביב בית הכנסת. את הארציות הישראלית, בשונה מזו של חו"ל, הם מחשיבים ל"שלהם" – עם ההסתייגות האמורה מהחילוניות שבה – והם בהחלט מוכנים ומזומנים להשקיע בה בכיוונים תורניים שרובם טרם פותחו. הם סובלניים באופיים, מקרינים שותפות והדדיות, ובעלי אתוס עמוק של אחריות אישית ואזרחית. תכונות אלו יכולות לתרום רבות לחרדיות הישראליות. אך כדי שתרומה זו תתממש, נדרשים צעדים משמעותיים.
עלייה וקוץ בה
חרדים העולים מחו"ל – אלו שאינם מאמצים את עסקת החבילה של המודל הישראלי – חווים קשיים לא קטנים. המודל שהם מייצגים טרם זכה למיסוד ברמה הקהילתית. לקונה זו גוזרת על משפחות עולים רבות בחירה בין שתי אופציות שאינן מייצגות אותן – האופציה החרדית-הישראלית הדוגלת בהסתגרות שבני חו"ל אינם יכולים לעמוד בה, והאופציה הדתית-הלאומית המשלמת מחירים משמעותיים בתמורה לשותפות מלאה עם ישראל החילונית. חרדים מחו"ל יבחרו מטבע הדברים את האופציה החרדית, תוך סכנה כפולה: שהילדים יאמצו כליל את האתוס החרדי-הישראלי ויסתכלו על הוריהם כעל "חוצניקים שלא מבינים", או שהמתח שבין הבית לבין המוסד יגרום לילדים לבלבול ולחוסר יציבות, שלעתים כרוכים בירידה משמעותית ברמה הדתית והרוחנית.
לדאבון לב, ראיתי משפחות רבות מדי שהגיעו לישראל חדורות מוטיבציה לחיות את החלום של חיי תורה בארץ ישראל, ושדרכם הפכה למסכת ייסורים בגלל האתגרים האמורים. כמובן, משפחות רבות ידעו לתמרן בתוך המציאות המורכבת ולמצוא את האיזון הרצוי. הדרך בכל אופן אינה פשוטה.
קהילת העולים יכולה להיות חוד החנית לעיצוב מודל של חיבור לארציות, שאינו זהה לחיבור המנוכר של יהדות הגלות, אך גם לא להתנכרות המוחלטת של החרדיות הישראלית
עם ריבוי העולים, והציפיה לגל עלייה משמעותי בע"ה, דומה שיש מקום רחב לתיקון. קודם כל, יש צורך בגיבוש ובחיבור של עולים, המפוזרים בריכוזים שונים – רמת בית שמש היא כיום הריכוז הגדול של עולים חרדים, אך רבים מהם מפוזרים בערים ושכונות אחרות בישראל – באופן שיעניק להם תחושה של קהילה גדולה וחשובה. כיום אין עיתון, מגזין או אפילו עלון שבת הפונים לאוכלוסיה זו. הגיע הזמן לייסדם.
כך, יש צורך ביצירת גוף שיאגד את רבני הקהילות דוברות האנגלית כך שאלו יוכלו לטכס עצה כיצד להיטיב עם בני הקהילה. במצב הנוכחי, רבים מרבני קהילות העולים מאמצים את הדפוסים המקובלים של החרדיות הישראלית, אם מתוך אמונה פנימית ואם מתוך לחץ חיצוני. כך, במקום שהעולים יוכלו לתרום את חלקם לשיפור ולטיפוח של החרדיות הישראלית, הם הופכים לסרח עודף שלה, המנסה, לרוב בהצלחה חלקית בלבד, לחקות את המודל הישראלי על אתגריו הרבים. איגוד רבנים עשוי לעצור את התופעה הזו ולתת לקהילה חשובה זו את הביטחון והאמונה שהם הולכים בדרך נכונה: לא רק שהם אינם צריכים לחקות את נורמות הפרישות של החרדיות הישראלית, אלא מוטל עליהם התפקיד להורות לפניה את הדרך לחיבור בריא לארציות – שאינו זהה לשל יהדות הגלות אך שונה גם מהניתוק של החרדיות הישראלית.
נוסף לכך, יש צורך בעיסוק מוסדי. נדרש פיתוח של מוסדות המייצגים את האתוס האמור של חיבור בריא לארציות, והיודעים לשלב שאיפה עמוקה לתורה ועבודת ה' עם מעורבות ארצית שיש בה ברכה. על אותה הדרך יש צורך בייסוד תנועת נוער, כמקובל בחו"ל, עבור ילדי עולים. בחרדיות הישראלית תנועות נוער אינן פעילות בקרב בני הנוער, ויש כנראה ציפיה שאלה יתארגנו לבד עם חברותות וישקיעו את כל זמנם הפנוי בלימוד; אצל בני חו"ל ציפיות כאלה אינן קיימות (לאחרונה, ארגוני "בני ישיבות" שונים התחילו ליזום פעילות בקרב בני נוער, ויש לברך על כך). ויש עוד הרבה שראוי ורצוי שייעשה, וב"ה קיימים רבנים ואנשי שטח שאכן פועלים בכיוונים דומים; לא באתי בזה אלא לדברר את הצורך.
לבסוף, ואולי לפני הכל, יש צורך בפיתוח רעיוני ומעשי בכל הנוגע ל"ארציות יהודית". תחומים של תרבות, תעסוקה, שירות צבאי, מערכות ממשל, טכנולוגיה, צניעות, כלכלה, מדע ועוד רבים ממתינים למצע תורני-רעיוני שיאפשר לנו לקדם את הפרויקט של מדינת ישראל בגרסה חילונית פחות ויהודית יותר. לעת עתה, העולים מחו"ל הם חיילים הממתינים לפקודת הביצוע. החלום שלמענו עלו לישראל, לחיות חיים רוחניים בתוך מסגרת ארצית, טרם זכה למיסוד בישראל, והדבר מקשה עליהם מאד ויוצר חיכוך בין המוסד החרדי לבין הבית והקהילה. הגיע הזמן לשנות את המצב.
[1] Dovid Goldbaum, “Striving for Greatness,” 3:4 Chayeinu 30.
[2] http://podcast.headlinesbook.com/e/21619-marrying-for-money-in-halacha-and-hashkafah-preparing-for-a-successful-marriage/ (הראיון הרלוונטי מתחיל בדקה 31:30).
[3] הרב שמואל וולך, "'מי האיש': על רבי, ר' לייב מינצברג", צריך עיון (י"ד כסלו תשע"ט).
[4] הרב יעקב זאב כאנה, שו"ת שארית יוסף (תרנ"ה), הקדמה (עמ' xvii); היה אחי נכד הגר"א, והתכתב רבות עם גדולי דורו כגון הנצי"ב, הרב יצחק אלחנן וסרמן, ועוד.
[5] הרב שמואל וולך, לעיל הערה 3.
[6] שפת אמת, דרשה לפסח, תשס"ג.
[7] שני לוחות הברית, במדבר, דרשת שלושה מחנות, תורה אור, אות יד. במקום אחר (מסכת תענית, סוף פרק תורה אור כותב השל"ה כי "ענין ארץ ישראל היה דמיון וצל לענין גן עדן, וכל מה שאירע באדם אירע בארץ ישראל בחורבנה, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי, והמה כאדם עברו ברית".
[8] עיון בארציות של ארץ ישראל מגלה מורכבות. מצד אחד, הארץ טובה היא מאד מאד, כפי שהפסוקים מעידים: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ז-ט). מצד שני, אין בה מעלת המים של ארץ מצרים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י-יא). במקום אחר משווה התורה את מעלת מצרים לגן עדן: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י). כלומר, הארציות של ארץ ישראל היא מצד אחד טובה מאד – לפי חז"ל בספרי, כפי שהובא ברש"י (דברים יא, י), היא אף טובה יותר מזו של ארץ מצרים – אך מצד שני היא תלויה בגשמים ואינה מובנת מאליה. בכך יש דמיון מסוים לגן עדן, שמצד אחד הוא "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (בהיותו מוקף נהרות), אך מצד שני גם הוא היה תלוי בגשמים: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). קשה להבין כיצד שני הצדדים הללו (ריבוי נהרות ותלות בגשמים) התקיימו יחדו, ויתכן שהוא ייחודי לגן עדן, ואינו נמצא מחוץ לגן. בכל אופן, ארץ ישראל מזכירה את הגן בכך שיש בה גשמיות יוצאת דופן, אך מסוג כזה שאינו נוטה להפריד את האדם מאת ה', אלא מדגיש את התלות בהשגחת ה' התמידית: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
[9] באשר לצורך לנהוג בארץ ישראל בקדושה יתרה, ראו ספר חרדים, פרק נט; דבריו הובאו והורחבו על-ידי הרב נסים קרליץ, חוט שני, אורח חיים סימן א.
[10] הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, פרק טו.
[11] ראו Mark (Moshe) Bane, “Fragmentation, loneliness, and jewish identity” Jewish Action (Summer, 2019) 4.
[12] ראו אריאל שנבל, "מה מביא צעירים חרדים מכל העולם ללמוד בישראל?" תרבות (מקור ראשון 4.7.21); זמין כאן: https://www.makorrishon.co.il/culture/367799/.
[13] ראו לעיל הערה 8.
[14] ראו מאמרי בנושא: יהושע פפר "הפוליטיקה החרדית: בין פולין לירושלים" צריך עיון (ב' ניסן תשע"ח).
תמונה: OHAYON AVI
להרב יהושע, נהניתי מאוד מהניתוח המבריק שלך, כאחד שנולד בארץ גדל תקופה בחו"ל וחזר לארץ, אני מבין גם את התרבות הישראלית וגם את התרבות החוצניקית הנושא הרבה יותר מורכב ממה שכתבת, כעיקרון אנו צריכים לחזור לשורשים שהחלו לפני שנים רבות עוד באירופה, הויכוח היה בעיקר האם אנו חייבים [כן חייבים] לגדל דורות של עמלי תורה ואם ח"ו הם נשארו מה שנקרא ערליכע אידן נכשלנו, או הם החינוך הוא לגדל ערליכע אידן ואם זכינו ובננו גדל תלמיד חכם מה טוב, הגישה בחו"ל בעיקר בארצות הברית לצערנו היא שגם הכוללים שם [יש כמה צדיקים בסדום שלא בעיקר במיגזר הליטאי] נועדו בעיקר להכשיר כלי קודש אין שם כמעט את המודעות לעמול בתורה כל החיים, העלייה לארץ היא גם מאוד מורכבת, קשה מאוד לקבוע בה כללים, יש חוצניקים לא מעטים שעולם לארץ ומחליטים באופן טוטאלי להקדיש את כל חייהם לתורה במסירות נפש הרבה יותר מהילידים הישראלים אני מכיר לא מעט כאלו בשכונתי שזנחו את החלום האמריקאי ופשוטו כמשמעו ממיתים את עצמם באהלה של תורה יהי חלקי עמהם, אבל לצערנו ואני אומר את זה בכאב לא בהתגרות ח"ו, כל איזור מנחת יצחק מתחם תנובה ועוד שם, הפך למעשה להיות ההונג קונג של ירושלים על כדי כך שאני אומר באירוניה שעוד מעט אזרח ישראלי יצטרך ויזה להיכנס לשכונות האלו הנורמות הגועליות של קניון רב שפע [יותר נכון לומר רב פשע] והאיזור הורסים את ארץ ישראל ועליהם נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי החילונים והדתיים לאומים למיניהם רחוקים מאיתנו אין לנו קשר עימם אבל כשמביאים את התרבות הגשמית של בורו פארק ופלטבוש לארץ זה אסון לאומי ממדרגה ראשונה כל תרבות הקברים בצורה מוגזמת כתחליף רוחני לעמל התורה וכן את דת המשפיעים שעמי ארצות שמימיהם לא עמלו על תוספות קשה הפכו להיות מנהיגים את ההפגנות הפראיות שמתאימות לשבטים בג'ונגל נגד הרכבת הקלה בעיקר מגיע מתרבות החסידית חוצניקית [גם אסון החסידות וגם אסון החוצניקיות, שכל מיני באבות ומשפיעים מלהיבים את הנוער המשועמם לאקשן שההפגנות החייתיות האלו מספקות] הנזק של עלייית הציבור הזה הוא אדיר וחייבים לעצור את זה למי שיכול חוץ מאלו שעולים לארץ כדי להתנתק מהגשמיות ולעלות בעמל התורה כל הכתות האחרות שיתכבדו ויחזרו לארצות הברית [זה לשון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סימן יד
וששאלתם עיקר המצוה ההולך לארץ ישראל, איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות [קי, ב]. ואם מוחלין לו כל עונותיו הכי מפורש התם [קיא, א] ובלבד שיפרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עון לקיים כל מצות התלויות בארץ, שאם יחטא שם בארץ ישראל יענש יותר מכל עבירות שיחטא שם בחוצה לארץ, כי השם אותה דורש תמיד ועיני השם בה [ו]השגחתו תדיר, אינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד מרחוק חוץ לפלטין, והיינו [במדבר יג, לב] ארץ אוכלת יושביה היא.
וכתיב נמי [ויקרא יח, כב] ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וגו' לפי שמקיאה עוברי עבירות מתוכה. והיינו דכתיב ושממו עליה אויביכם, ואפילו אומות העולם שבה אינם מצליחים מחמת שהם עוברי עבירות, ועל כן ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה כשאר מדינות. ואותם שהולכין לשם ורוצין לנהוג בה קלות ראש בפחזותם ולהתקוטט שמה קורא אני עליהם [ירמיהו ב, ז] ותבואו ותטמאו את ארצי.
אבל מי שהולך לשם שמים ומתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו, ובלבד שיוכל להתפרנס שם, דכל דסליק אדעתיה למידר כו' כדאיתא פרק האיש מקדש [קידושין נ, א]: אני חושב שהמר"ם מרוטנבורג מאחרוני בעלי התוספות ראה אם ברוח קדשו ואם בחכמתו ואם בשניהם יחד את האסון הקטסטרופלי הזה] אין מקום בארץ לתרבות החוצניקית מצידי הייתי מחזיר את כל השכונה הזאת בציר שרי ישראל מנחת יצחק חזרה לחו"ל בהרכב מלא הנזק שלהם הוא אדיר מימדים והם הורסים גם את התרבות החרדית ישראלית כשאני היייתי ילד בארץ מי חלם על כל הנופשים היקרים [שרק משלמים עליהם הרבה ולא נהנים כלל] או את הבזבוז המשווע בחתונות וכן את הלוקסוס לוקסוס עד מתי עתה מכלה ממונם של ישראל ועוד ועוד, השורה התחתונה צריך חד משמעית להחזיר את כל הקהילות האלו לחו"ל ושישארו פה רק אלו שבאים לעמול בתורה במסירות נפש ולהתנתק מהעולם הזה [הייתי שולח לחו"ל גם ישראלים מלידה שגרים כאן ומתנהגים כך אבל זה קשה על בלתי אפשרי לפעמים לקבל ויזה]
כמדודמני שיש כאן ע"פ התגובות שקראתי כאלה שמדיימנים כאילו הם חיים בעולם אוטופי לא מציאותי , וכל מי שאינו מתאים להשקפתו אין לו מקום כאן בחברה החרדית, ואינו מוגדר כחרדי אם אינו קבוע בבית המדרש ועמל בתורה יומם ולילה, ואם הוא יוצא לנופש בין הזמנים ומרשה לעצמו "לבזבז" על מותרות או יושב עם משפחתו במסעדת למהדרין (רימון כמשל) רח"ל הוא היה מעלה אותו על מטוס בטיסה ישירה לארץ העמים,אז אולי אולי כך נראים הדברים בחזון האוטופי שלו,אבל המציאות עדיין רחוקה כמטחווי קשת מלהיות כזאת,זאת לדעת החברה החרדית אינה אחידה ,יש בה גוונים שונים וקבוצות שונות ולא ראי זה כראי זה וצריך לתת מקום ראוי לכולם ,למרבה הצער נזכרים בהם ומתיחסים אליהם רק סמוך לבחירות כשנזקקים לקולם ,ובכלל הגיע הזמן שנפסיק לראות רק את עצמינו ולדאוג רק לאנ"ש ,יש לנו אחריות כבדה כלפי ציבור גדול המכונה מסורתי ואיננו רשאים להתעלם ממנו ולהתיחס אליו בכבוד ולקרב גם אחים טועים בלי להתנשא ואם חפצי חיים אנחנו רק בחיבור ואיחוד כל הכוחות יחדיו בציבור החרדי לגווניו נוכל להצליח מול ממשלת הרשע והזדון,ואם אותם רשעים מימין ומשמאל יכולים להתאחד, הרי הם מחייבים אותנו בדין.
לבן אור, אני יודע כשהמהרש"א או המהר"ם כותבים מקשין העולם כוונתם ללומדי בית המדרש, אתה צריך להבין ועוד הרבה שחושבים כמוך את שו"ת מהר"י ווייל סימן קמ"ו, פסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם, ונפסק להלכה בסמ"ע סימן ג' ס"ק י"ג, כך שראש הפירמידה הם כמובן עמלי תורה והם אלו שאמורים לתת את הטון וליצור את הנורמות בארץ ישראל אם תרצה או לא תרצה זה כבר לא תלוי בך כל הדורות עד פרוץ הציונות מי שעלה לארץ ישראל היה מי שנפשו חשקה בתורה וניתק את עצמו מהגשמיות אני ועוד אנשים שחושבים שההתנהגות הזאת היא סטייה כמו החילוניות והמזרחי זה לשון הגמרא כמוברכות ל"ה ע"ב, רבי חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב ואספת דגנך וגו' לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן ומפרש החתם סופר סוכה ל"ו ע"א,דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפי' אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב"י וחבריו האמתיים מ"מ הא לן והא להו לבני בבל כשר ולבני א"י פסול דבעי' יישוב א"י ע"י ישראל. אמת יש רק אחת חד משמעית הנושא לא נתון לויכוח לכל אחד שישמיע את דעת בעלי בתים שלו, מה שקובע זה התורה
לבן אור, ממתי אתה הפכת להיות פוייסעק אם רשאים או לא רשאים להתעלם מכל עמי הארצות שהגמרא אומרת עליהם מותר לנוחרם ביום כיפור שחל בשבת מי שלא עמל בתורה שלא יבוא לארץ ישראל נקודה הנושא מחוץ לויכוח מי שנעבעך נולד פה אין לו ברירה לסבול את הגיהנום פה של אויבים מסביב וממשלת שמד מימין ומשמאל וכל מרעין בישין אבל אמריקאי נהנתן בשביל מה הוא בא לכאן הוא רק מטמא את הארץ עם הנורמות של התאוות שלו נבל ברשות [יותר נכון לומר שלא ברשות] התורה כבר אמרתי
להרב חמודי שליט"א
כמו שאתה יודע שבעים פנים לתורה וכשם שפרצופיהם שונים כך דעות הגדולים שלהם שונות. אתה באופן עקבי מציג את הפרשנות והפרשנים שאתה בוחר כאמת שאין בלתה.
לא רואה צורך להגיב לגופו של ענין היות ונראה שאתה אדם עם אופי קיצוני ווכחני שטיעוניו הם אידיאליזציה ורציונליציה לדעותיו המיליטנטיות, שהם פועל יוצא של שילוב הפרעה נרקיסיסטית עם אופי קיצוני ואגרסיבי.
ובכל זאת לגוף הענין, יש הבדל בין תרבות קידוש החומר שבמובן הזה אני מבין שבקהילות מסוימות יש קצת הגזמה (זכותם.. ואל תעיף אף אחד מכאן. ארץ ישראל לא רשומה על שמך בטאבו) לבין חיי תורה ומלאכה שעם ישראל לעידותיו וקהילותיו חי כך במשך דורות רבים ונזהר מלחלל את ה כלשון הרמבם..
אין חילול ה גדול יותר מנפילה על הציבור הכללי שלא ברצונו וחיי תרומות..
ההתנהלות הזו משניאה את הדת והציבור החרדי שאחכ צועקים על השנאה הזו אנטישמיות..
דבר עם חילוני ממוצע בשפה בריאה וכנה ותבין שההתנהלות הכופה של הנציגים והציבור החרדי היא זו שמשניאה את הדת והציבור החרדי.. צריך עיון מלא בביקורת העצמית הזו שמשום מה אין לה קשב..
ושכחתי להוסיף שכל הדת האמריקאית שכסף לא גדל על עצים נוגדת את תפיסת היהדות, זה לשון המשנה אבות פ"ג מ"ה, רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, לא לחינם כתוב על הדולר in god we trust מפני שהדולר הוא האלוהים של התרבות האמריקאית
מאמר מאוד מעניין ומקיף. רק שאני גם עולה אמריקאית מלפני שלושים שנה ונשואה לירושלמי ואני רואה התמונה אחרת..
בקהילה שלנו שיש בהם גם ישראלים וגם אמריקאים..זה דווקא ההיפך.
רמת החיים והארציות אצל הישראלים הרבה יותר גבוה מאשר אצל האמריקאים. ואני רואה את זה מיד כאשר אני נכנסת לדירות של אלו ושל אלו. איך זה? פשוט לאמריקאים שגרים פה אין הרבה כסף ואם אין הרבה כסף אז לא קונים..לישראלים..אם אין הרבה כסף אז אפשר לבנות לבד או לצבוע לבד בבין הזמנים או לגלגל חובות..
ואצלי מדובר על אברכי כולל..הישראלים ברובם מקבלים דירות מההורים כאשר מתחתנים ..וגם בליטאים הישראלים כידוע ונשאר לזוג לשפץ שיפוצים וככה הם עושים. לאמריקאים אין לרובינו דירות משלנו ואין דרך אפילו לחלום איך להשיג אותו אז קשר שלנו לארציות זה ממש אחר..וזה גורם להרבה תחרות בין ילידי ישראלים וילידי עולים מחו"ל.
עוד דבר בעניין דתי לאומי..קשר שלהם לארציות אינו דרך גשמיות..תיכנסו לדירות שלהם..גם להם אין הכסף לכך והם לא יקחו מההורים כמקובל אצלנו.. הארציות שלהם מתבטא בהשקפה שלהם על אהבת הארץ..אל תשכח שיש אלפי דתי לאומי עם הרבה קבוצות ויראת שמים ואהבת התורה ..אצל קבוצה זו אינו כאהבת תורה אצל קבוצה אחרת ולכן מאוד קשה להכליל..
כדאי לזכור שכנראה זה דעת עליון שהגיע בזמן ליישב ארץ ישראל..זה ברור ממבט הסטורי..זה ברור כאשר רואים אסונות טבע לאחרונה בחו"ל..וזה ברור מבחינת אנטישמיות..אולי הפתרון שיבואו יותר..שנגור יותר ביחד בצורה של קהילות..שנפתח בתי ספר למנטליות שלנו וגם נכון כמו שהצעת שיהיה לנו איגוד רבנים משלנו..
בהצלחה אצל כולנו ושהשם טוב ישמח במעשיו. כל אחד באשר הוא במקום הראוי לו..
לגברת בלוי, אין ויכוח על עובדות שאצל החוצניקים כשאין לא קונים ויש חוצניקים רבים שלא חולמים על דירה, אני למעשה גרתי בחו"ל ואני מכיר את התרבות הזאת לפני ולפנים חלק גדול ממשפחתי גרים בחו"ל, אבל הבעיה אם אלו שיש להם וזה חלק גדול מאוד בציר מנחת יצחק ירמיהו, ואלו יוצרים נורמות זוועתיות בארץ, צריך להבין שהתרבות באירופה של הבדלי מעמדות נשרפה בתאי הגאזים באושוויץ [כיום המצב שילד או ילדה שרואים שאין להם מה שיש לרוב חבריהם זה יוצר בעיה רצינית מאוד, היום העולם פתוח אי אפשר לסגור כמו באירופה [וגם באירופה לא הצליחו לסגור חלק גדול מהנוער הלך לציונות לבונד ולקומוניזם] בילדותי בשנות ה60 וה70 בארץ [בתחילת שנות ה80 עברתי לחו"ל לתקופה] החיים היו צנועים ללא שום יחס מהפזרנות הזוועתית שיש היום, נכון החוצניקים שאין להם לא קונים אבל הבעיה אלו שיש להם והם בעיקר באים לארץ וכשמדברים על חוצניקים הכוונה לאלו [החוצניקים מהסוג השני לשמחתי הרבה גם יותר יראי שמיים מהרבה ילידים ישראלים אני רואה את זה בשכונתי]
ישר כח על העלאת הנושא ,לדעתי מילת המפתח כאן היא מנטליות הרבה מן החוצניקים הם קודם אמריקנים אנגלים וכיו"ב ורק אח"כ יהודים שומ"צ דוגמה קטנה בשיחה עם ידיד אנגלי חרדי בעיני עצמו ובעיני קהילתו הוא פלט שהוא מתגעגע למנגינות חג המולד ולאוירה היתי המום והוא חשב שאני סתם פאנטי ממאה שערים ואני לא…אם אדם רואה דברים קודם דרך השו"ע או קודם דרך איזו שהיא תרבות שנתפסת אצלו כמובנת מעצמה ולא טעונה הצדקה ורק אח"כ הוא מברר עם השו"ע שאז השיקול הראשוני שלו אינו נובע מתורה יצא שיש לו נגיעות ממקור לא כשר אבל היום כולם נגועים מי מעט מי הרבה בקיצור שעטנז ללא בקרה כבר בשלב הראשון
לשי, אתה יותר מידי צודק לצערי אחד משירי ילדותי היה השיר כה אמר ה' מצא חן במדבר של יגאל צליק, את חטאי אני מזכיר כשגרתי בחו"ל ליד ביתי הייתה תיפלה שכל יום ראשון נגנו את המנגינה הזאת בצלילים של עוגב בר מינן,
ראייה מעניינת
https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1228802&whichpage=#R_10
ובסוף חוזרים לרב קוק
מעניין. תודה.
מאמר מדהים ר יהושוע.
אשריך על פועלך!
במאמר נזהרת מהסיכון העלול להיגרם מעלייה גדולה מכיוון ש"העם היושב בציון מסוגל להרבה מעבר לכך.." זה אמנם נכון, אך אני חייב להעיר שזה שאנו מסוגלים להרבה מעבר לכך לא מתיר לנו לזנוח ולו במעט את הרעיון הזה שהסיפור היהודי הוא בארץ ואין גאולתנו גאולה עד שנהיה רוב רובינו בארץ ישראל. אנו חייבים לגדול בארץ באופן כללי, ולגדל את הקהילה הדתית באופן מיוחד. ומכיוון שזהו מעיקר היהדות יש לשלם על זה גם מחירים כגון אלו, מבלי למעט בערכן של טענותיך ובניסיון מקסימלי למונעם.
יישר כחכם ויתחזק במאוד!
לבן ישיבה, אין שום רשות על פי ההלכה לשלם מחיר רוחני עיין לעיל את שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שהבאתי
לרב פפר, שוב אני חוזר על דברי שעצם קיומו של האתר, כנראה שאין דעת המקום נוחה הימנו…
ולחמודי, בראשית דברי אני קודם רוצה לומר שאתה מגלה בתגובותיך קיצוניות כרונית, אתה אדם המודד אחרים על פי המידה שלך בלבד, דבר שאינו מקובל בדת היהודית בכלל…
לגופו של עניין פשוט וברור על כל בעל שכל ישר שאין שום בעיה של השקעה בחומריות או ארציות ואדרבא לחיוב ומצווה תיחשב למעיין בספרים הקדושים כולם (נכון ואמת שמוזכרים עניינים של פרישות מוחלטת ולהתסמכות על הנס אבל כל זה מנהגי יחידי סגולה ולא כהנהגה ואידיאל לרבים כלל וכלל ואפילו איסור גמור – ואין כאן המקום להאריך בסוגיא פשוטה זו).
אלא שוודאי שיש לחנך עצמנו ואת ילדינו שעיקר חיינו היא התורה ולימודה קירבת השם אהבתו ויראתו וכל ענין הפרנסה הפרטית והדאגה לקיום המדיני בכלל גם היא חובה עלינו, אלא שגם בזה יש דברים שהם בגדר עיקר וישנם בגדר טפל. יש אנשים שמסוגלים לזה ויש אנשים שמסוגלים לזה. ואמנם אם מצאנו אדם שמסוגל להגיה וחשיבה תורנית יומם ולילה הנה מה טוב שישב ויילמד ויעסוק בתורה אמנם אם נמצא אדם שאינו מסוגל לכך ונטית לבו היא לא שהזדקק לפרנסת בני אדם אחרים (שאגב, בעיני היא הטיה של הנפש הבריאה והשכל הישר) הנה מה טוב שיעסוק בתורה בכל ליבו למשך הזמן הראוי לו ובמוסר על מנת למתק הלימוד ולהתחבר אליו ובד בבד לעסוק בצרכי השעה כפי נטיית ליבו.
ומה באשר לחיים החומריים של בני ארה"ב כל זה אינו אלא שווא ורעות רוח, שהרי כל עניין רמת חיי הגשמיות אינה ניתנת להבחנה אם היא בגדר רדיפה אחר מותרות או בגדר הנורמל אלא כל מקום לפי מושגיו. וכמו שלבני ארץ ישראל נראהשבני ארה"ב מפונקים ומדושני עונג מעל הממוצע וחייהם חיי מותרות, כל זה אינו אלא מחמת מדידדתם את בני ארה"ב באמות המידה של בני א"י דבר שאינו נכון בעליל. שהנה גם בני מדינות העוני ואפי בתוך ארץ ישראל עצמה בני עניים יכולים למדוד בני תורה שבתוך ערים חרדיות בארץ ישראל שחיים חיי מותרות. כי כל זה עניין של יחס.
ובאמת בארה"ב פשוט מושגי נץ נורמלי הרבה יותר גבוהים מארץ ישראל ושימושם במאכלים יותר טובים וכדומה אינו מגיע מרגש של רדיפה אחר מותרות אלא מרגש לש רצון לחיות חיי נורמליות ואין פעולות ההשגה לצרכים אלו מולידה בהם נפש חומדת ממון.
ועוד נקודה שכיון שחיובי התשלום למוסדות חינוך לביטוחי הבריאות עולים כסף רב וכן עוד הרבה מהנהגותיהם כמו לשלוח בנים ובנות לקאמפים ולישיבות וסמינרים בארץ עולה כסף רב מאוד. וכמו שכב רהוזכר הם אינם מקבלים הנחות הארנונה או תקציבים ושוברים מעמותות חסד שונות, לוקחים הם את עניין הפרנסה ברצינות ולא כחמדנות ממון.
מלבד זאת סולד אני מההתעלמות שלכם על תופעת הקומבינות וחמדת ממון השוררת והתפתחת בכוללי האברכים, כמה מנסים לבנות כאן ולהרחיב כאן ולעשות כסף מזה ומזה. די אל תעצמו עין. במושכי ארץ ישראל האמריקאים אולי חיים חיי מותרות אבל בעיני האמריקאים עצמם וכך היא האמת הפשוטה הם אינם דואגים אלא למימוש הנורמל החברתי של מדינה עשירה מאוד. משאין כן בישראל נראהשביחס למה שיש לארץ להציע ישנם שאינם עושים מאומה על מנת לדאוג לחיות חיי נורמליזציה ומנסים לקושש תרומה מעמותה כזו או אחרת יש כאלו מחמת עצלנותם ויש כאלו מחמת לחץ חברתי שלילי הקיים במגזר. בקיצור עלינו ללמד זכות ולנסות ללמוד את את האמת ולכן עצמינו לפני שמנסים לתקן את בני חו"ל.
אני אסיים במסר קצר.
היה אדם שניסה לשנות את העולם… פורסם את מאמריו בתקשורת וברשתות וללא הועיל….התייאש מלשנות העולם והחליט להצטמצם לשינו בני מדינתו…וגם זה ללא הועיל….ניסה את בני עירו וגם זה ללא הועיל… ניסה בני שכונתו וקהילתו וגם זה ללא הועיל…ניסה שכניו לבנין וגם זה ללא הועיל…ניסה רק את בני משפחתו וגם זה ללא הועיל….בסוף החליט לשנות את עצמו בלבד ולאחר שעשה זאת הבין…..שהוא לא היה צריך לנסות לשנות אף אחד.
לחנוך לנער על פי דרכו, אף אחד לא מינה אותך לדוברו של המקום ברוך הוא כל זמן שאינך מביא לדבריך ראיה מהגמרא או מהשלחן ערוך דבריך בטלים פחות מעפרא דארעא שיהיה ברור חד משמעית, ואת ההמשך עיין בתגובתי לבן אור כל מה שכתבת זו דעת בעלי בתים צרופה שהיא בפירוש היפך מדעת תורה.
ואוסיף: מי שעולה לגור בארץ ישראל חייב לאמץ את הנורמות של ארץ ישראל ולא שיקויים בו הפסוק ותבואו ותטמאו את ארצי. לוקסוס זה טרייף. מי שנולד כאן אין לו ברירה אחוז גדול היו מוכנים להגר לארצות הברית אם תארגן להם ויזה הגירה אז בבקשה לא להשוות כלל בין בני ארץ ישראל שאין להם ברירה לבין בני חו"ל שאם הם מביאים נורמות של לוקסוס שישארו שם חד משמעית הנושא מחוץ לויכוח.
כבר כתבתי את תגובתי לנ"ל לתגובתו הראשונה,אבל לאחר דבריו האחרונים עד עתה נראה שהאברך הזה שמטיף על עמל התורה יומם ולילה ומתגאה בידיעותיו בש"ס ופוסקים, ואולי הוא גם בקיא בארבעת חלקי השו"ע ,אבל אני נוכח שהוא מוצא גם את הזמן ומקדיש זמן להגיב לכל מאמר ב"צריך עיון" ואולי מגיע לו ישר כח, אבל כמדומני שהבעיה שלו היא שאת החלק החמישי של השו"ע הוא מעולם לא למד, וכאותו מעשה שהיה אצל הגאון בעל ה"ברוך טעם" שבא לפניו אברך צעיר שמילא את כרסו בש"ס ופוסקים וביקש ממנו שיבחן אותו על ארבעת חלקי השו"ע כדי לקבל סמיכה והיתר הוראה ואכן לאחר שבחן אותו ישר והפוך מצא אותו ראוי לקבל סמיכה ונתן לו סמיכה, אך לפני שיצא שאל אותו "האם הינך גם בקיא בחלק החמישי של השו"ע? אותו אברך מעולם לא שמע על החלק החמישי כי אם על ארבעת חלקיו, תהה מהו החלק החמישי של השו'ע? השיב לו הגאון החלק החמישי הוא החלק שלא כתוב בשו"ע, ובו לומדים איך להתנהג ברגישות ואיך להתהלך עם בני אדם בפיקחות וברגישות בלי לפגוע באחרים. ע"כ. ואידך זיל גמור.
לבן אור, מאמרי צריך עיון יש להם תפוצה רחבה מאוד ויש להם השפעה גדולה מאוד ובחיים יש עוד דברים חוץ מי ללמוד, זה לשון הגמרא עבודה זרה י"ח ע"א
כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, תודה להרב יהושע פפר ולצוות אשר אתו שנותנים במה לתקוף את פרצות הדור, ולגופו של עניין יש לפגוע בבן אדם שזה חמור ויש לפגוע בדרך, כוונת הברוך טעם חד משמעית בהתנהגות עם קהילה אתה צריך לנהוג במצב שישמעו בקולך, בכל מיני בעיות בקהילה, אבל כשמדובר על דעות כוזבות יש הלכות מסוג אחר, איני צריך לחזור מיליון פעם את מה שהגמרא אומרת על עמי ארצות ולחזור שוב את מי הגמרא מגדירה כעמי ארצות
לבן אור, מה הקשר בכלל לברוך טעם הנהנתנים בעלי התאווה שמטמאים את הארץ עם הנורמות של גסות העולם הזה שלהם? אם אתה מצטט את הברוך טעם רק שתדע שאצל בנות קהילתו לא היה מצב שבחורה לא תינשא לתלמיד חכם פעם קרה בקהילתו מקרה שבחורה נישאה לבחור שלא היה תלמיד חכם כל חברותיה החרימו את חתונתה והיא הייתה לבד בחתונתה, ואצל חתנו הדברי חיים מסופר שרב אמר לו שהוא רוצה לעזוב את קהילתו מפני שבני קהילתו אינם מרוצים ממנו וכל שרוח הבריות אינה נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו, ענה לו הדברי חיים לא לכל אחד יש את התואר בריות.
אבל אתה לא הברוך טעם, לברוך טעם שעמל בתורה יומם וליל יכל לומר לאברך מה שאמר אבל אדם שיכול לצאת לנופש ולהנות מטיול נחמד שיתכבד ולא יטיף מוסר לעמלי תורה, הוי זהיר בגחלתן כבר אמרנו, היזהר והישמר אתה משחק באש.
צא לי מאוד ממה שכותבים כאן אנשים שונים, רמאות היא רמאות ואסורה לפי מה שכתוב בתורה בין אם היא כלפי אדם ובין אם כלפי מדינה. ובנוסף צרות עין כלפי עולים שעזבו משפחה וחיי נוחות ובאו ועלו לארץ ישראל והם חיים ממה שיש להם ונוהגים בביתם כמו שהתרגלו למה עינכם צרה בהם? לא נכון בעיני להסתכל אחד לשני בתוך ביתו. החברה צריכה להיות מגוונת ובה אנשים עם הכנסות שונות ומנהגים שונים, הציבור החרדי לא מסוגל לקלוט שהחברה החרדית גדלה והיא יותר מגוונת ומכילה יותר סוגים של אנשים וכך נכון ובריא.
למירי ישר כח.
עזבו חיי נוחות?? שקר שקר שקר, כאחד שגר גם פה וגם בחו"ל אני רואה שהם הביאו את כל הלוקסוס לפה, בארץ ישראל חיים אחרת מבחו"ל נקודה רוצה להמשיך בהרגלים שלך תחזור לחו"ל לוקסוס זה אנטי-תיזה לעמל התורה שיהיה ברור אתם מטמאים את הארץ בזה שאתם מביאים לפה את כל תרבות הלוקסוס אתם קודחים חור בספינה ובבא היום נליחם בכם מלחמת חורמה זה עניין של זמן לא של כן ולא נאסור לקבל את ילדיכם למוסדות ישראלים קלאסים [גם היום ב"ה יש מוסדות רק לבני אברכים, מה שידוע לי שלמעשה הכוונה היא שלא יחדירו את אוירת הלוקסוס] וכן יקימו ישיבות נפרדות ייפרדו מכם כמו מהדתיים לאומים חד משמעית אם תגדלו יותר והעליה שלכם תהיה משמעותית זה יקרה בין אם תרצו בין אם לא
חד משמעית לא ולא, לא כל כיפה שחורה הוא חרדי שיהיה ברור, חרדי זה חרד לדבר ה' לא נבל ברשות התורה שיש לו את כל תאוות העולם עם הכשר זה טרייף וזה לא יעבור בשתיקה חד משמעית חרדיות זה לא מפלגה ולא תנועת נוער ולא מדינה זה קוד של התנהגות מסויימת זה שתאמרו להבדיל שהסתדרות הרופאים יכילו גם רופאי אליל ומתחזים, ההגדה הבסיסית של חרדי גם אם לצערנו הוא לא זכה לשבת באהלה של תורה כל היום לפחות הוא מרגיש שעמלי תורה הם ראש הפירמידה וחלומו הוא מה שכל אם יהודייה מתפללת בבכיות עצומות בהדלקת הנרות ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא, זה היה בכל הדורות בעם ישראל גם אלו שלא הייתה תורתם אומנותם חלום חייהם היה שיזכו ביום מן הימים לשבתי בבית ה' כל ימי חיי ואם לא הם אז בניהם חתניהם או נכדיהם, ברגע שיש אנשים שלבושים כחרדים שכל מעיינם זה בילויים נהנתנות טיולים בחו"ל [עם הכשר למרות שעל פי ההלכה אסור לנסוע לחו"ל לטיולים] וכל מעיינם זה צבירת כסף ומעמד חברתי גבוה הם לא שייכים לציבור החרדי והם עשבים שוטים שמקלקלים את החטים לא לא לא לא נסבול את זה בשום אופן, לא תמיד כל דבר אמור להתנגדות אלימה אני לא צ'למער אבל חד משמעית היחס אליכם יהיה כאל חילונים הרבה ישיבות לא יקבלו את ילדיכם [בתנאי כמובן שראש הישיבה הוא אידיאליסט ורוצה לבנות דור של תלמידי חכמים, ולא ביזנסמן עם פראק] סבה של אימי ע"ה אמר לה כבר לפני 70 שנה תורה מיט לוקסוס גייט נישט צוזאמען און אויב דו זעסט איינער וואס האט ביידע זאלסט וויסען ווען הער וואלט נישט גיהאט קיין לוקסוס וואלט הער גילערנט מער. ולסיום אברך בלייקווד [מי שמכיר את רצפת הפרקט השבירה בארצות הברית מבין מה אני מתכוון] הייתה לא רצפה שבורה, יום אחד הוא יורד לשפוך זבל ורואה גוי זורק שטיח לפך האשפה, כמובן מיודענו בלי לחשוב פעמיים לקח את השטיח ושמח שהוא זכה בחינם מן ההפקר, בדרך פוגש אותר הגאון הגדול רשכבה"ג רבי אהרן קוטלר זצ"ל ושואל אותו וויא קומט קארפעט צו תורה, האברך מתנצל שהרצפה שבורה, ורבי אהרן לא מרפה וויא קומט קארפעט צו תורה
לרב פפר, מעניין לעניין באותו עניין גם אלו שנפשם חשקה בתורה ובאמת באים להתקדש בארץ צריכים לבדוק טוב אם ילדיהם גם נדבקו בהתלהבות הזאת יש קשיי קליטה מאוד גדולים לילדים יותר מלמבוגרים, קודם כל המנטליות, הישראלים הם יותר דוגרים ופוגעניים ושנית פרט רגיש מאוד שכמעט לא מדברים עליו אבל ילדים שעולים לארץ סובלים מזה מאוד [ליויתי הרבה משפחות ששקלו לעלות לארץ והזהרתי אותם מזה] שבמוסדות חינוך בחו"ל בארצות העשירות כארצות צפון אמריקה מערב אירופה דרום אפריקה ואוסטרליה מנקים בין פעם לפעמיים ביום את המוסד ובעיקר את חדרי השירותים, ילדים מחו"ל שעולים לארץ מצב סניטרי ירוד משפיע עליהם מאוד וד"ל……………… שלא לדבר על הלארג'יות בחו"ל בסופרים ובכל מיני מקומות שכאן בארץ זה מאוד חסר ההורים מתלהבים והילדים פחות, פעם פגשתי באחת מנסויעותי לחו"ל מנהל מוסד לילדים בסיכון בני עולים והוא אמר לי שהרב נח אורלווק אמר שאם הילד הכי גדול כבר בן 6 לא לעלות לארץ
ההבדל תלוי גם בכך שארץ ישראל היא הארץ הקדושה, ומקיאה מתוכה את היפך הקדושה
ולכן בחו"ל רוחניות וגשמיות יכולות להשתלב, בארץ ישראל הן כמו שמן ומים.
תגובה זו ממחישה היטב את מה שכתבתי בהודעתי לגבי צורת ההסתכלות הישראלית הדיכוטומית: רוחניות = קדושה, גשמיות = טומאה.
לצערי אני נאלץ לומר שהמודל החרדי כיום הוא במהותו רפורמי. הוא פשוט עשה רפורמה ליהדות.
הביטו אל צור חוצבתם! אל האבות, אל עם ישראל בתקופת התנ"ך, אל התנאים הקדושים כולם היו אנשי אדמה ארציים, חומריים ורוחניים כאחד.
ללמוד תורה יום וליל כציבור, תוך התעלמות בוטה מהעולם הזה הינה הכחשה של עומק היהדות.
מלאכים בשמים יש מספיק, ה' רוצה בני אדם מתוקנים כאן בעולם הזה!
שור שנגח את הפרה זאת הארציות שנטועה עמוק בקרקע ומקרינה את אורו של בורא עולם.
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
כרגע בצער רב אני נאלץ לומר שהמוטציה הנוכחית של הציבור החרדי אינה משקפת את היהדות המקורית והאידאלית.
תמיד מדהים אותי המשפט שמגיע בדר"כ מחילונים/ דתים ליט.
כל מי שמגיב ככה ש"חרדיות היא הפך היהדות המקורית"
אדרבה בוא תראה לנו את היהדות האמיתית.
אני בטוח שמדובר באחד שבקושי מקים תורה ומצות.
וכן אנחנו לא מושלמים – אבל בהחלט בשאיפה לשם—
אל תנסה לפתור את עצמך במשפט ההזוי הזה
ליוסי, דוד המלך חלק עליך באלול אומרים את הפרק לדוד ה' אורי ושם כתוב תהלים כ"ז, ד', אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.
יישר כח על המאמר הנפלא. יש בו הרבה תובנות מחכימות.
כמי שגדל ולמד בשתי המקומות – בארץ ובארה"ב, ומכיר היטב את המנטליות והתרבות של שתיהן, אבקש להעיר כמה הערות:
א. לעניות דעתי, ההבדל העיקרי בין ההלך רוח השורר בארץ לזה השורר בחו"ל אינו ה'יחס לארציות'. יחס זה אינו אלא תוצאה של ההבדל העיקרי, שהוא: "היחס למורכבויות". הלך החשיבה השורר בציבור החרדי בארץ הוא כזה שמתנגד במידה רבה למורכבויות, ומעדיף לחשוב בצורה דיכוטומית: אסור ומותר, כשר וטרף, טוב ורע, רשע או צדיק. מה שנקרא אצל רבים 'חשיבה בשחור לבן'. מאידך בחו"ל הגישה בדרך כלל יותר מתונה ומכירה במורכבויות, אינה רואה את החיים בשחור לבן אלא בהרבה אפור. היחס לארציות היא תולדה של הבדל זה; מי שמחלק את הכל לשני מחנות מנוגדים, יאלץ להחליט אם הוא בוחר בארציות או ברוחניות, ואם בחר ברוחניות הרי שהארציות פסולה מכל וכל. מי שבוחן דברים בצורה מורכבת, אינו נצרך לפסול את הארציות אלא ינסה לשלב אותה יחד עם עולם הרוח.
ישנם עוד הרבה שטחים בהם ההבדל הזה בא לידי ביטוי, ולא אאריך בזה כאן. אך ברור לי ששורש החילוק הוא צורת החשיבה המתוארת לעיל.
לכל גישה יש מעלות וחסרונות, ואיני בא להכריע איזו צורת חשיבה עדיפה. אבל לענ"ד שימת לב לשורש הענין עשויה להועיל לכל המעוניין להתבונן בנושא זה, ובהרבה נושאים אחרים.
ב. במאמר הוצגה יהדות חו"ל כמקשה אחת, ולא היא. בעלי הבתים המודרנים בניו יורק עליהם סופר ששוחחו בסעודות השבת בעניני עסקים, נמצאים (ועל פי רוב גם גדלו וחונכו) ברמה רוחנית ובאוירה שונה לחלוטין מזו של בני תורה, הן בארץ והן בחו"ל, וממילא ההשתמשות בהם כהשוואה בין 'מודל חו"ל' ל'מודל ארץ ישראל' חוטא לאמת. הרי זה כמי שישווה בין תושבי דימונה לתושבי לייקווד על מנת להוכיח את עליונותו של ה'מודל האמריקאי'…
אם רוצים להשוות שני מודלים שונים, צריך לקחת דוגמה של אנשים עם נתוני פתיחה דומים, ולבחון את ההבדלים. בחינת הבדלי מנטליות תוכל להעשות רק אם ניקח שני אנשים ברמה דומה של רוחניות ויראת שמים, ונבחן את הבדלי ההתנהגות הנובעים מההבדל המנטלי.
ג. הרבה מאד מההבדלים בין חו"ל לא"י הם יחסיים, ואי אפשר למדוד את המצב במדינה אחת על פי אמות המידה של מדינה אחרת. למשל, חלק נכבד מהעובדה שהחרדים בא"י נוטים לחיות על חשבון אחרים במקום ליהנות מיגיע כפיהם נובע מכך ששוק העבודה הרבה יותר חסום בפניהם; בעבר מחמת המנעות משירות צבאי והיום בגלל אי ידיעת אנגלית, עוינות בין הציבור הכללי לחרדי, ולחץ חברתי שאסור לצאת מהכולל. מסיבה זו אי אפשר לבחון ישראלי שחי מכספי אחרים באותה צורה בה נבחן אמריקאי שינהג כך. כנ"ל להיפך: ישראלי אינו יכול להחליט שהאמריקאי חי בלוקסוס, בגלל שבמושגים ישראליים זה לוקסוס. הרי במושגי אפריקה, הודו ועוד מדינות רבות בעולם גם האברך הישראלי חי בלוקסוס!
בס"ד
אני רוצה להזכיר לאנשים קצת הסטוריה. א"י לא הפכה להיות מקום מרכזי בהויה החרדית עד אחרי השואה. רוב הציבור החרדי (והחילוני) לא עלה לארץ, היות והמצב הכלכלי כאן היה קשה מאד. גם אחרי הקמת המדינה עדיין היו שנים רבות של צנע, וזאת לאנשים רבים שהיו מבוססים כלכלית בחו"ל. אנשים גרו בתת תנאים, שכונו "מעברות". האנשים ראו במדינת ישראל מפלט פיזי מרצח העם שאותו חוו באירופה.
עד שנת 1977 כמעט ולא היו כוללים. יום אחד עלה לשלטון מנחם בגין הטוב והמיטיב (בעיני ראשי המפלגות החרדיות) והחל לחלק כסף לכוללים. אז החל "עידן הכוללים". פתאום יש אפשרות לשבת וללמוד ולקבל על זה כסף. בציבור החרדי כל הנהגה הופכת מהר מאד לאידיאולוגיה. מה באמת מביא חוצניקים לגור בארץ? בדרך כלל כי הוא למד בישיבה בארץ, ואבא היקר או החותן היקר קונה לו דירה במקום יקר. כך נוסדו המושבות האמריקניות ברמת בית שמש א, הר נוף, טלז סטון, וכדומה. השפה הנשמעת ברחוב שם היא אנגלית, האוירה כמו בארה"ב.
ולמה באמת לא? אם אבא או החותן מממנים את הבוי או הגירל, אפשר לחיות בגני גאולה ולקנות בשדרה ה-13 (סליחה! רחוב מלכי ישראל), ועוד להיות בן תורה בישיבת מיר. בשביל מי הוקמו כל המזללות בבית ישראל?
בשביל אברכים ירושלמים שלא גומרים את החודש?
אבל הישראלים לא טפשים! הם למדו שהמטוס מניו יורק שהביא את האמריקנים לגור בארץ, חייב לחזור מלא לארה"ב. אז הם יודעים לנסוע לגור בבורו פארק, ולפתוח שם עסקים, או סתם לעבוד, ולא להיחשב דפוק בחברה הישראלית שלא סובלת אנשים שעובדים לפרנסתם.
אז מה רע בזה? רק עושים החלפות לזמן מה (עד שהאמריקנים יחזרו לחו"ל כשייגמר הכסף).
בא ונבין אחת ולתמיד: יש אולי אנשים שסיפורי קדושת א"י ממלאים להם את הקיבה (כשאבא שולח כסף מחו"ל). אבל אני, כאברך כולל שנים רבות, שנאלץ לנסוע לחו"ל ולכתת רגליו על פתחי נדיבים כדי לחתן את ילדיו, וגם כאשר עבד בארץ הביא משכורת רעב, שואל: למה זה צריך להיות כך? למה לא לחיות ב"גולדענע לאנד", שם אפשר להתפרנס כמו בן אדם, לחיות בלי רדיפות של השלטון החילוני, וגם אם חווים פה ושם אנטישמיות, הרי היא לפחות מצד גויים ולא מצד אנשים כמו ליברמן ושות'.
לאדון בן משה,, באם תשיג גרין כארד אתה פראייר אם לא תהגר תתחיל לעבוד ולהתפרנס ואולי אפילו לפתוח עסק יישאר לך הרבה יותר זמן ללמוד תורה, תהיה כתובת למשולחים תהיה מכובד מאוד למה לא, אני דווקא מאוד מעריך ישראלים שעושים את זה, היום אין שום איסור לעזוב את הארץ בשביל רווחה כלכלית כי בתנאים של הארץ אף פעם לא גומרים את החודש, אלא אם כן נפשך חשקה בתורה ואז תצליח בכל מצב בארץ אבל רק אז
יש לי הערה על התיאור של האמריקאים המדברים על עסקים וכסף בסעודות שבת. אצל ישראלים אמנם פחות מדברים על עסקים וכסף, אך בהחלט מדברים הרבה על פוליטיקה. בשני המקומות יש כאלו שמדברים בעניני תורה ורוח, אבל אלו שלא – מדברים על הנושאים המעניינים אותם. אצל הישראלים זה פוליטיקה ואצל האמריקאים זה עסקים. מי אמר שפוליטיקה יותר טוב?
לאדון לוי יצחק, אל תכליל, אצלי בשולחן שבת לא מדברים לא על עסקים ולא על פולטיקה בני וחתני שואלים את כל השאלות שנשאלו להם בלימוד במשך השבוע [מי על ידי חבריו בכולל ומי על ידי תלמידי בישיבה] ואשתי ובנותי [איני משוחח מטעמי קדושה עם כלותי] שואלות שאלות בהלכה ובפרשת השבועה
לא הכללתי כלל – כתבתי בפירוש שיש – בשתי המדינות – שמדברים על עניני תורה ורוח, או סתם על דא והא, אבל בשתי המדינות יש כאלו שמדברים על נושאי חולין ספציפיים המרתקים אותם, ההבדל הוא איזה נושא: בארץ יותר מצוי להתעניין בפוליטיקה ואילו בארה"ב יותר מצוי להתעניין בעסקים. איני רואה הבדל מהותי מבחינה רוחנית או תורנית בין שני התחומים (אולי מלבד העובדה שבפוליטיקה יש יותר לשון הרע…).
ואם תטען שבארה"ב יש יותר שמתעניינים בעסקים מאשר בארץ המתעניינים בפוליטיקה – ראשית איני בטוח שזה נכון, ושנית גם אם כן זה בגלל שמלכתחילה הציבור התורני שהגיע לשם היה הרבה יותר קטן. (מאותה סיבה יש ציבור תורני גדול יותר בארה"ב מאשר במדינות אחרות בחו"ל).
בס"ד
למר חמודי!
תודה על המשוב התומך. הגיע הזמן שכל החרדים האומללים במדינה הציונית יקומו ויעשו מעשה, ויעברו לגור בחו"ל עד ביאת משיח. מי שרוצה לרעוב כאן – בבקשה! אבל שיפסיקו למכור לנו את הלוקש של יישוב א"י וכו', בזמן שאנשים סובלים כאן ממצב כלכלי גרוע.
ללוי יצחק, כאחד שגר גם פה וגם בחו"ל אתן לך דוגמא בית הכנסת סאטמער בירושלים תיכנס תשמע על הפגנות של הרכבת הקלה בבית הכנסת סאטמער בוויליאמסבורג בארא פארק מונסי קרית יואל ומונטריאול ועוד תשמע מדברים על נדל"ן ומניות
יפה כתבת, וזו בדיוק טענתי: האם לדבר על הפגנות הרכבת הקלה (שלא לדבר על ל ע ש ו ת את אותן ההפגנות…) הוא יותר טוב מלדבר על נדל"ן ומניות???
אדרבה, ההיפך הוא הנכון. העיסוק בנדל"ן ומניות מביא בכנפיו תועלת רבה של פרנסה, לרבות החזקת אותם אנשים בסאטמער ירושלים… ואילו העיסוק בהפגנות הרכבת הקלה רק מביא הרס ונזק הן מבחינה אנושית והן מבחינה תורנית לתדמית הציבור החרדי.
לא יכלת להביא דוגמא יותר טובה מזו לנקודה אותה באתי לטעון.
לאדון לוי יצחק, רק רציתי להדגים לך את דעתי על כל מה שאמור להיות בחברה החרדית, מצד אחד אני מאוד נגד בטלה שבמקרה זה מביאה לידי אלימות [בהפגנות החייתיות נגד הרכבת הקלה לא תראה אנשים עסוקים לא בלימוד תורה ולא לפרנסתם, רק מה שנקרא באידיש ליידיג גייערס, כל מיני "משפיעים" [שזו גם כת שצריך לתקוף בבא הזמן], אבל מצד שני דעתי מי שבאמת רוצה לעמול בתורה חייבים לדאוג לו לזה, בשורה התחתונה בסאטמער כאן בארץ אני לא דורך, לעומת זאת בסאטמער בחו"ל אני מרגיש בבית
כמה קשקשת אתה יכול לכתוב?כמה זמן לקח לך לכתוב את המאמר המייגע והטרחן הזה ?
,אתה חוזר על הרעיוןשוב ושוב,מציע לך עורך יקר שתלך ללמוד את אומנות הקיצור,ואל תייגע אנשים במאמרים שגורמים לפיהוק ארוך,
תודה רבה הרב יהושע יישר כח
הקשבתי לפודקאסט שהובא בהערה 2 וממש נהניתי לשמוע את השדכנית מרים לויטן. מישהו יודע אם היא פעילה ואיך יוצרים איתה קשר?
ההצבעה על ההבדל בין היחס לעבודת בחור ישיבה בבין הזמנים הוא קצת יותר מורכב
בישראל בחור ישיבה הוא כינוי שניתן לכל בחור חרדי מגיל 14 ועד חתונתו ללא שום קשר אמיתי לרמת הלימוד שלו, בתמונת עולם פלקטית זו אין שום הבדל בין המתמיד של הישיבה שמשחיר את שיניו על שטיקל רשב"א לבין ההוא שמבלה באולם המליאה של הכנסת בלילות והפעם האחרונה שהוא ראה גמרא הייתה כשנכנס להתפלל ערבית באיזה בית מדרש.שניהם הם קודש לה' על שניהם העולם עומד לדרוש מהם להוריד את הצלחת מהשולחן משתווה לדרישה להמרת דת. כל אדם רשאי לעשות את שיקוליו הוא בקשר לעבודה בבין הזמנים אך ההתייחסות לכל חרדי ממין זכר כאל אתרוג בקופסה היא מופרכת. מחיי חוסר לקיחת האחריות הזו צומחות תופעות כמו בחורים חצופים שלא הרוויחו 10 אגורות בחייהם אבל דורשים סכומים דמיוניים רק בשביל הזכות להיפגש איתם או התופעה שחרדים נופלים פעם אחר פעם בכל מיני תרגילי עוקץ של נוכלים למיניהם שמבטיחים להם הרים וגבעות וכל מוסכניק עם קומון סנס כלכלי בסיסי היה בורח מזה כמו מאש.
לאיתי, העלית פה בעיה קשה שרובם מפחדים לדבר עליה, נאמר עוד יותר כל שולם זוכער הוא ישיבע בוחער בפוטנציה, הבעיה של ה30 שנה אחרונות חמורה מאוד שישיבה הפכה למעשה למסגרת מגיל 14 ועד הנישואין ולצערנו גם אחרי הנישואין [בזה יש מרד מסויים שהרבה ישיבע בוחרים החליטו לצאת לעבוד ישר לאחר נישואיהם גם במגזר הליטאי] רוב הישיבע בוחרים שאני מכיר היו מוכנים לוותר על ה"תואר" הזה ולעבוד או ללמוד מקצוע מכובד ולצבור כסף, אבל וזה האבל הגדול והמסוכן שלא נותנים להם את האפשרות הזאת אם זה בגלל לחץ חברתי אבל בעיקר משפחתי, בחברה החרדית חד משמעית אין הכלה לבחור שעובד שיהיה ברור לא משנה כמה הוא בטלן, פעם היה תירוץ צבא, אבל היום זה לא סיפור גדול לעשות פטור [בחוגי העדה החרדית אין לאף אחד כמעט דיחוי, יש שיטות חוקיות לעשות פטור שלצבא אין אפשרות למנוע את זה ויותר נכון הוא גם לא צריך אותם שמה] הבטלה מביאה לידי……………………………… ולכן אפשר להבין את אוסרי האינטרנט למרות שאני טוטאלית חד משמעית נגד האיסור הזה שהוא פסול מעיקרו, אבל אצל הבטלנים האלו אין ברירה, זו רעה חולה שאין כדוגמתה, אני דווקא מכיר הורים שהחליטו לא לתת דירה ויהי מה בנותיהם לא רווקות מבוגרות, מה שכן אלו שמוכנים לתת דירה זה אלו שרוצים בחור מבריק ומרשים ולא דווקא מתמיד על אמת כי הבחורים האלו מסתכלים על הקרן לא מתחתנים עם דירה
אכן נקודה נכונה ובאמת חבל שלא מספיק יהודים בני חו"ל עולים לארץ
ומשפעים עלינו
הרי הם עברו "בירור" יותר חזק ובהחלט יכולים להשפיע עלינו
אלא שאני לא יכול להסכים אם המאמר הזה לגמרי
הרי אם כל הכבוד לבני חו"ל מסורת התורה לא עוברת אצלם
וזה גם לא יכול להיות שזה יהיה אצלם אחרי שכבר הגיעה הגאולה
הקב"ה רוצה שעם ישראל יחזור לארץ ושגם התורה תחזור לארץ
אין סיכוי למסורת התורה בחו"ל לכן הם צריכים לבוא מתוך הבנה שהם באים להיות מושפעים ולא רק משפעים
לגבי הרעיון להקים תנועת נוער לבני חו"ל זה רעיון נפלא אלא שאסור לשכוח שזה מבחינות מסוימות מביא לרדידות ושיטחיות שמאוד חבל אם היא תיהיה בארץ ישראל
בתקווה לקיבוץ במהרה
לשמואל היהודי, לפני ביאת המשיח מי שלא חפץ כל היום לעסוק בתורה אין לו מה לחפש בארץ ישראל, שמעתי מיהודי שהיגר מפה לחו"ל סוחר נדל"ן מצליח, בחו"ל אני מרויח לבד בארץ הרבה מרויחים יחד איתי, וברוחניות בחו"ל אין את אבי אבות הטומאה בנט ושותפיו.
כתבה מאוד חשובה, צריך באמת לנתח את הנושא כי אפשר ללמוד הרבה ממנו.
רציתי להציע זווית אחרת:
בעניין החינוך לפי דעתי אצל האמריקאים המורים/רבנים/מלמדים הרבה יותר מסורים מכיוון שאצלם זה לא בושה לצאת לעולם התעסוקה זה הלכתחילה והמיינסטרים,ולכן מי שכן נכנס לעולם החינוך הוא עושה זאת כי הוא באמת מאמין בזה כי עם לא אין מה שיעור אותו לחפש עבודה עם הרבה יותר כסף.
לעומת אצלנו בישראל הרבה מהמלמדים הם אברכים שרוצים להרוויח קצת יותר ולא באמת אכפת להם ממה שקורה אצל התלמידים העיקר להעביר כרטיס, כי לצאת לעבוד זה באמת משהו לא מקובל.
ולכן צריך אצלנו למצוא את אנשי החינוך המסורים שבאמת אכפת להם ולא סתם אברך שלא הצליח לסגור את החודש….
(בלי לזלזל חס וחלילה)
לאמריקאי, כשגרתי במונסי ראיתי את ההבדל שמים וארץ בין המלמדים שם שאחד יותר מוצלח מהשני לבין המלמדים פה,
לכו לכם אל אור החסידות המקורי מיסודו של אור שבעת הימים הבעש"ט.
אם מגמת הציבור החרדי הוא עיסוק עצמי ולא קירוב כל עם ישראל אל אבינו שבשמיים, אז התוצאה היא אקדמיה חרדית היינו מגדל שן מנותק מצרכיי שמיים האמיתיים בדור.
מתוך שעסוק לפלוט אינו עסוק לבלוע.
אם עוסקי התורה היו עוסקים להפיץ תורה בדרכי נועם לרחוקים מן התורה.
והיו מחברים את כל שכבות העם לאור התורה ובמיוחד אור פנימיות התורה, אזי היו יכולים לקדש את הארציות באופן טבעי וממילא לא היו מושפעים מן הארציות ומן הנהנתנות הכרוכה בה.
הגות חרדית המחקה את סגנון ההגות החילונית תביא בסופו של דבר לרפיון ידי התורה.
והדברים ארוכים ועמוק עמוק תמצאנו בכתבי מאורי החסידות . ולאו דווקא בחצרות החסידות בימינו.
לאדון בעל תשובה, תפסיק להעביר ביקורת על דברים שנהוגים לפחות 100 שנים שרבנים גדולי עולם הנהיגו את זה, אני שמעתי מאחד מגדולי גדולי הדור הקודם [כדי לא להיחשף לא אזכיר את שמו] שאמר עליך ועל שכמותך מתוך שעשוי לבלוע לא פולט, שבדיוק הפוך, אין כזה דבר אקדמיה חרדית, זה שהם החליטו לאמץ את השם חרדי ללא שום ביקורת זה לא אומר שום דבר, היו הרבה גדולי ישראל שהתנגדו לקירוב מהטעם הפשוט מי שמתעסק עם בוץ מתמלא בעצמו בוץ
נכתב במאמר:
״בניגוד לציבור הדתי-לאומי, שהסכים לקבל את הגרסה החילונית של הארציות הישראלית, והוא משתדל לעשות בה מקצה שיפורים – בדרך כלל ללא הצלחה מזהירה (ממשלת בנט-לפיד תוכיח) – הציבור החרדי מסרב עקרונית לקבל את הארציות החילונית. עיקר המאבק בינו לבין הממסד הישראלי הוא סביב נקודה זו. מדינת ישראל אינה ארה"ב, ירושלים אינה פריז (כפי שמעדיפים להכריז בהפגנות חרדיות). ישראל מוגדרת מדינה יהודית, הנציגות הפוליטית של העם היהודי, והארציות שלה מתיימרת אפוא להיות ארציות שלנו, ארציות יהודית. לחברה החרדית יש ויכוח עמוק עם הציבור הכללי על אופיה של ארציות זו, ולכן היא מנועה מהותית מהצטרפות אליה״.
הפיסקה הזו מביאה טיעון מסויים שהוא דעתו של הכותב אך אינה משקפת את המציאות. הציבור הדתי לאומי הוא לא ״ממשלת בנט-לפיד״. גם לא הפשרנים שבציבור הזה. התפיסה הדתית לאומית היא שצריך לחיות על פי ציווי התורה שהוא להתפרנס עם לימוד תורה ולשרת בצבא כיוון שאלו חיי תורה אמיתיים על פי היהדות.
ברור שכמו בציבור החרדי יש אנשים שאינם מקיימים את הדרך עד הסוף והם חיים בפשרנות.
זה ממש עוול להציג את הדרך הדתית לאומית כשגויה בגלל דוגמא של ממשלה מעוותת שאין שום קשר בינה לבין דרך הציונות הדתית.
יש כמה מגיבים שכתבו דברים שיכולים חלילה להטעות את הציבור, אגיב רק לחלק מן הדברים ובקצרה יחסית (לא נראה לי שאצליח לשכנע את המגיבים עצמם אבל אולי את מי שקרא תגובותיהם)
אתחיל בזה שאם הציבור החרדי יתאחד ליצור אפשרויות תעסוקה מכובדים לא יהיה כל כך עוני בציבור, שגורם לצערנו לאנשים לצאת מדעתם ולרצות חלילה לרדת מארה"ק.
אי אפשר להפקיע את קדושת א"י וככל שיותר קשה בא"י יש יותר מצווה "לפום צערא אגרא". רבי אהרן הגדול מקרלין אומר: "מסוכה אפשר לצאת, גם מארץ ישראל אם לא זוכים אפשר לצאת, אולם ישנה מעלה לארץ ישראל שאין בסוכה, והיא שסוכה אפשר לפסול, אבל את ארץ ישראל אי אפשר לפסול. קדושת ארץ ישראל היא נצחית, וגם כשמטמאים אותה זו רק טומאה חיצונית, טומאת מגע, כי קדושתה הפנימית האלוקית לעולם עומדת".
הרב שלום מאיר וולך, מעילו של שמואל, בני ברק תשנ"ח, פרק לח עמ' רסה, מביא בשם הרב שמואל אהרן יודלביץ, שהיה חתנו של הרב ר' אריה לוין, הסבר זה בתיאור וסגנון ייחודי: "מצות סוכה מצוה נפלאה היא, בכל רגע שאדם יושב בסוכה, בכל שבריר שניה, מקיים הוא מצוה. ישן – מקיים מצוה, אוכל – מקיים מצוה. מה היינו אומרים על אדם שנכנס לסוכה בערב חג ולא יצא ממנה עד התקדש חג שמחת תורה? היה לו שם ארון קודש, התכנס שם מנין לתפילות, הוקם שם בית מדרש ללימוד, והכל בסוכה, צילא דמהימנותא! מה היינו אומרים?! היינו מקנאים! כמה מצוות הוסיף, כמה זכויות! אבל גם להן יש גבול, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", רק שבוע. אילו ניתן היה להמשיך מצוה זו לשבוע נוסף, להכפיל את המוני הזכויות לחודש ימים או לחודשיים, לחצי שנה! אבל אי אפשר, דבר כזה אינו בנמצא. אך לא, טעות בידינו! דבר זה נמצא בפועל ממש. לשיטת הרמב"ן מצות ישיבת ארץ ישראל נוהגת מן התורה, ואדם המתגורר בארץ הקודש כאילו מסתופף הוא בצל הסוכה, סוכת שלום נרחבת החופפת על הבית, ועל בית הכנסת, ועל בית המדרש, ועל כל מקום בארץ ישראל. אלא מאי, "מצוות צריכות כוונה". יש להתכוון לכך ולדעת זאת".
סוף כתובות: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים". "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה. אתא לקמיה דר' חנינה, אמר ליה: מהו למיחת ולייבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; והוא ירד אחריו?!"
רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם – פרק חמישי הלכה ט: "אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ"ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה. אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין בִּשְׁנֵי דִּינָרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַמָּעוֹת מְצוּיוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּיֹקֶר. אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת בְּזוֹל וְלֹא יִמְצָא מָעוֹת וְלֹא בְּמָה יִשְׂתַּכֵּר וְאָבְדָה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. יֵצֵא לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָא בּוֹ רֶוַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם"
כסף משנה על הרמב"ם דלעיל: "ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ"ק דע"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ"ק דע"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ"ק דע"ז".
רמב"ן בספר המצוות, השגות על הרמב"ם, מצות עשה ד':
מצוה רביעית. שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' (במדבר לג, נג), 'והתנחלתם את הארץ' (שם לג, נד). 'אשר נשבע ה' לאבותיכם' (דברים א, ח). ופרט להם במצוה זו כולה בגבוליה ומֵצָרֶיהָ, כמו שאמר, 'ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים' (דברים א, ז) וגו' שלא יניחו ממנה מקום.
והראיה שזו מצוה, אמרו יתעלה בענין המרגלים 'עֲלֵה רֵשׁ כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך, אל תירא ואל תֵּחָת' (דברים א, כא). ואמר עוד 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עֲלוּ ורשו את הארץ אשר נתתי לכם' (דברים ט, כג). וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם [ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו' (דברים ט, כג)] הוראה שהיתה מצוה, לא יִּעוּד והבטחה. וזו היא שחכמים קורין אותה 'מלחמת מצוה'.
וכך אמרו בגמרא סוטה (מד, ב), אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטים, קנו), 'וירשתה וישבתה בה', בזכות שתירש תשב [עכ"ל הספרי].
ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטוינו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם' (דברים כ, יז), אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו. ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דברים רבה, שופטים, יג) 'הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי'. נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים, שנצטוינו בכבושה ובישיבתה. וממאמרם (סוטה מד, ב) "מלחמת יהושע לכבוש" תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש.
וכן אמרו בספרי (עקב, פסקא נא), 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו' (יהושע א, ג), אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א"י? תלמוד לומר ['והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם] וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם' (דברים יא, כג) ואחר כך 'כל המקום אשר [תדרוך כף רגלכם לכם יהיה" (דברים יא, כד). ואמרו (ספרי, עקב, נא) 'ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא ואין מצות נוהגות שם?' אמרו, 'דוד עשה שלא כתורה. והתורה אמרה משתכבשו א"י תהיו רשאין לכבוש חוץ לארץ. והוא לא עשה כן' [עכ"ל הספרי]. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות".
ואם תאמר הרי זו מצווה קיומית לפי חלק מהפוסקים אז התשובה היא: איזה ירא שמיים ירצה לפספס מצווה וכמו שכתב השולחן ערוך על ציצית: "א אִם אֵין אָדָם לוֹבֵשׁ טַלִּית בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת, אֵינוֹ חַיָּב בְּצִיצִית, וְטוֹב וְנָכוֹן לִהְיוֹת כָּל אָדָם זָהִיר לִלְבֹּשׁ טַלִּית קָטָן כָּל הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר הַמִּצְוֹת בְּכָל רֶגַע. וְעַל כֵּן יֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁבְּכָל צַד שֶׁיִּפְנֶה יִזְכֹּר וְנָכוֹן לְלָבְשׁוֹ עַל הַמַּלְבּוּשִׁים. לְפָחוֹת יִזָּהֵר שֶׁיִּהְיֶה לָבוּשׁ צִיצִית בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה". ובהמשך: ו "גָּדוֹל עֹנֶשׁ הַמְבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית, וְעָלָיו נֶאֱמַר לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגו', וְהַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה.
ספר הכוזרי:
אָמַר הֶחָבֵר: מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְעִנְיָן זֶה: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּלֹ מוֹרִידִין, וְדָנוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, וְהָפְכּוֹ – כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲלוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, וְאָמְרוּ: “לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ גוֹיִים וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ”. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: “כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים”, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וּכְבָר שָׂמוּ לְאֶרֶץ מִצְרַיִם מַעֲלָה עַל שְׁאָר הָאֲרָצוֹת הָאֲחֵרוֹת, וְשָׁפְטוּ עַל זוּלָתָהּ מִקַּל וָחֹמֶר וְאָמְרוּ: “וּמַה מִצְרַיִם שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית אָסוּר, שְׁאָר אֲרָצוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן”, וְאָמְרוּ: “כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ”,וּמְשַׁבְּחִים מִי שֶׁמֵּת בָּהּ יוֹתֵר מִמִּי שֶׁנָּשׂוּא אֵלֶיהָ מֵת, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ: “אֵינוֹ דוֹמֶה קוֹלַטְתֹּו מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מִיתָה”. אֲבָל אָמְרוּ בְּמִי שֶׁהָיָה יָכוֹל לָדוּר בָּהּ וְלֹא דָר בָּהּ וְצִוָּה לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ: “בְּחַיֵּיכֶם –וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וּבְמִיתַתְכֶם – וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי”. וְהָיָה מֵהַקְפָּדַת רַבִּי חֲנִינָא כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מֻתָּר שֶׁיֵּלֵךְ פְּלוֹנִי לְחוּצָה לָאָרֶץ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, שֶׁאָמַר: “אָחִיך נָשָׂא גוֹיָה וָמֵת, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?”. וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קַרְקַע לְנָכְרִי, וְשֶׁאָסְרוּ מְכִירַת קוֹרוֹת הַבַּיִּת, וּלְהַנִּיחוֹ חָרֵב וְשֶׁאָמְרוּ: “אֵין דָנִין דִּינֵי קְנָסוֹת אֶלָּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל” וְשֶׁלֹּא יֵצֵא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְעוֹד אָמְרוּ: “אַוִּירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים”. וּמֵאַהֲבָתָם אוֹתָהּ אָמְרוּ: “כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶן הָעוֹלָם הַבָּא”. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לַמִּין שֶׁרָצָה לַעֲבֹר עִמּוֹ בַנָּהָר בְּלִי מְקוֹם מַעֲבָר, מִתַּאֲוָתוֹ לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: " דֻּכְּתָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לֵיהּ מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לֵיהּ".
כג
אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: “רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ”, וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיעָתְךָ נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה בְּעִתוֹת דהָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ.
כד
אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: “רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן”, כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה- שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר”, כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. “קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק”, קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. " שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא-טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: “פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי”, עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחוֹר”, עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: “הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ”, וְ“הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו”, וְ“הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן”, וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.
במסכת מגילה דפים י"ז ע"ב וי"ח ע"א מתואר טעם סדר ברכות שמונה עשרה המוכיח שקיבוץ גלויות קודם לביאת משיח:
"…ומה ראו לומר רפואה בשמינית אמר רבי אחא מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב {תהילים י-טו} שבור זרוע רשע ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב {יחזקאל לו-ח} ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנאמר {ישעיה א-כה} ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכתיב {ישעיה א-כו} ואשיבה שופטיך כבראשונה וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנאמר {ישעיה א-כח} ושבר פושעים וחטאים יחדיו (יכלו) וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב {תהילים עה-יא} וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכולל גירי הצדק עם הצדיקים שנאמר {ויקרא יט-לב} מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתכם גר והיכן מתרוממת קרנם בירושלים שנאמר {תהילים קכב-ו} שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר {הושע ג-ה} אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר {ישעיה נו-ז} והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכיון שבאת עבודה באתה תודה שנאמר {תהילים נ-כג} זובח תודה יכבדנני…"
ממרן הג"ר יוסף חיים זוננפלד זצוקללה"ה
"…אחרי מוסף סרנו לביתו של רבי חיים זוננפלד… רבי – פניתי אליו – אצלנו בהונגריה אומרים שכב' הרב אויבו ומתנגדו של הישוב החדש בארץ ישראל. דברים אלה הוציאו את רבי חיים משלוותו והוא הפסיק את דיבורי, ואמר לי בהתרגשות ניכרת: חס וחלילה – האם נעלמו ממני דברי הספרי "שקולה ישיבת ארץ ישראל נגד כל המצוות"; או מה שאמרו חז"ל "חביבה לי כת קטנה בא"י מסנהדרין שבחו"ל".
"כמה וכמה פעמים בקשתי וצויתי להגיד ליהודים החרדים בחו"ל, שכל מי שסיפק בידו לעלות לארץ ישראל ואינו עולה, עתיד ליתן את הדין…
"אני נלחם רק נגד הרוח האנטי דתית של ההתיישבות החדשה, כי הארץ הקדושה צריכה להבנות בקדושה… אמרתי לד"ר ווייצמן: אם "מפני חטאנו גלינו מארצנו", איך הוא מתאר לעצמו שיבה לארץ וגאולתה מחדש בלי תורה ובלי אמונה…
"- יש אומרים, העירותי כאילו כדי לקנטרו, ודוקא בשם הרב, שיהודי דתי אסור לו לעלות לארץ ישראל. הזדקף רבי חיים וקולו נעשה יותר צלול ותקיף, והכריז: "חס וחלילה, דוקא היהודים הדתיים מחוייבים לעלות ולבנות את הארץ על טהרת הקודש, כי הארץ מחכה להם שיגאלוה משוממותה". ועל האחרים, המשיך רבי חיים, כתוב "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" – מקודם תהיה הגאולה ואחר כך יחזרו החוטאים בתשובה, ואני מאמין שכל חלוץ המשתתף בבנין הארץ, תעמוד לו זכות ארץ ישראל שיזכה לחזור בתשובה. הלא גם אלה שעלו מבבל בימי עזרא ונחמיה לא היו צדיקים גמורים, כמסופר בספרי הקודש שחללו את השבתות והמועדים, ובכל זאת נבנה בית המקדש על ידם וחזרו בתשובה…".
הגידו ליהודים: "חיסלו עסקיכם ועלו לארץ"!
"כשבאו לקבל ברכת פרידה, לפני שובם לארצם, שאלוהו חברי המשלחת, מה עליהם למסור בשמו לקהלת קלויזנבורג הגדולה. קם מורנו מכסאו, וכדרכו בשעה של התרגשות, השעין כפות ידיו על שולחנו ואמר: "הגידו לכל היהודים בקלויזנבורג ובגלילותיה… כי עתה הוא הזמן לחסל את העסקים ולעלות מיד לארץ ישראל, ואין לחכות יותר".
פעם כששאלו את הקלויזנבורג רבי מה גרם לו כל כך לחבב את הארץ, הוציא ממגירת השלחן ספר של רבי עקיבא יוסף שלזינגר בשם “כולל העברים – מחזיר עטרה ליושנה”, ואמר שהספר הזה ומחברו השפיעו עליו השפעה עצומה וקישרו אותו נפשית לארץ ישראל [רע”י שליזנגר, בעל “לב העברי”, קרא להקים בארץ שלטון יהודי על פי תורה], והעיקר – “הלואי והיו שומעים לקולו בשנים הקודמות, כשפירסם את ספרו, כי אז היתה כל תמונת העולם היהודי שונה לחלוטין”, ו”אלמלי היו אחינו בני ישראל עושים בשעתו כפי שהציע רבי עקיבא יוסף זצ”ל, יתכן מאד אשר מאות אלפי יהודים מחו”ל – ואולי מליונים ממש – היו שורדים מיוון המצולה ונשארים בחיים, ולארצנו הקדושה היו פנים אחרות לגמרי… ברם, למגינת הלב, הצליחו השטן וגונדא דיליה להפריע אותו מהגשמת תכניותיו” (לפיד האש עמ’ תסז)
יש עוד הרבה מקורות להביא וזה המעט שבמעט.
"טובה הארץ מאד מאד"
חתם סופר מסכת סוכה דף לו עמוד א
דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפי' אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב"י וחבריו האמתיים מ"מ הא לן והא להו לבני בבל כשר ולבני א"י פסול דבעי' יישוב א"י ע"י ישראל.
משנה שכיר – מועדים ארבעת המינים מעלת מלאכת עבודת הארץ הקדושה (לרבי יששכר שלמה ב"ר יצחק טייכטאל)
והדברים מבהילים כל רעיון, עד כמה הוקיר רבינו מלאכת יישוב הארץ, עד דקפסיק ותני שבארץ ישראל אסור לעשות כר' נהוראי וכרשב"י וחביריו ללמוד רק תורה ולנטוש את הארץ, אלא החיוב לעשות כר' ישמעאל, לעסוק ביישוב הארץ, מפני שזה גופא מצוה. והמשיל לזה – כאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. וכן בשאר אומניות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצוה זו. שכך פסק ראש הפוסקים, מגדולי הפוסקים האחרונים, רבינו ה'חתם סופר', שנתקבלו פסקיו כמשה מפי הגבורה, ומאן ספין ומאן יהיר ומאן רקיע לזלזל בדבר שרבינו החת"ס הגביה ערכו כל כך למעלה ראש, עד שהשוה עבודת האדמה בארץ ישראל למצות עשה דתפילין שאדם הישראלי מניח בכל יום, ובלי מצות עשה דתפילין אינו בר ישראל כלל, והוא מן היורדים ואינם עולים, כמבואר בראש השנה [יז, א].
שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח – קונ' אורחות המשפטים פרק יב
מסתבר, שדברי הח"ס מכוונים לאלה אשר מתעסקים ועושים חוליהם על טהרת הקדש ועוסקים בעבודת האדמה לשם שמים לשמו ולשמה, אבל הדברים כשלעצמם אשר משמיענו בזה הח"ס הרי נפלאים מאוד ומסולאים בפז ונדמה שחובב ציון גדול ביותר שבמציאות לפי המושג בדורנו, שהוא עם זה גם יהודי חרדי, לא היה מעיז להעלות על דעתו ומכל שכן להוציא מפיו דברים כאלה ועל אחת כמה להעלות על הכתב הגות לב מקוריים כאלה, לבוא ולומר, שאם אומר אדם בא"י לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, שהרי זה דומה כמי שאומר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, מפני שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים? ואם אנו שומעים בכל זאת כדברים האלה מפורש יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הקנאי הגדול לוחם מלחמת ד' ביד חזקה בדור העבר ורבן של ישראל רבינו החתם סופר ז"ל, הרי יש בהם בהרבה לאין ערוך כדי להוסיף עוז ועצמה, עידוד ונוחם בידי אחינו החרדים לדבר ה' המתאגדים באגודות במטרה להאחז על אדמת הקודש לעבוד את אדמתה ולהוציא פרי הלולים.
אפשר לראות מכמה תגובות פה עד כמה הדרך של לא לעבוד בציבור החרדי גרמה לכך שאנשים עניים עד כדי כך שיצאו מדעתם ומדברים כמו "המרגלים". "ת"ר ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו אלו הן עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות"