לפני מספר שנים השתתפתי בכנס תורני שפתח את שעריו לבני ובנות הציבור החרדי. במהלכו עלה רב חרדי וציין חצי בצחוק חצי ברצינות, שאנו מחנכים את צעירי הצאן שלנו שלא לחשוב, ועל כן לבחור חרדי מן השורה אין עמדה עצמאית בנושאים שעל סדר היום.
כמי שגדלה בערוגות החינוך החרדי נעלבתי בשמם של כל צעירי המגזר. אזרתי אומץ, וממקום מושבי בירכתי האולם הגבתי, "איננו מחנכים את ילדינו שלא לחשוב, אך זהו המחיר שאנו משלמים על כך שאנו מחנכים לכפיפות, מחויבות למסורת ומתן כבוד לתלמידי חכמים."
בתום הארוע ניגש אלי אדם דתי מבוגר שעל רעמת תלתליו הלבנה התנוססה כיפה קטנה, ואמר לי: "מה שאמרת – טלטל אותי." ופנה לדרכו.
לי לא נותר אלא להפך במחשבותי בנסיון להבין מה רצה יהודי זה לרמוז לי. האם הוא שילם את מחיר ההקשבה האוטונומית המופרזת לקולם הפנימי של ילדיו? האם ילדו בגד בערכי הבית, הקהילה והמסורת, עקב הזלזול בחינוך להכנעה בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין?
אין ספק כי בין שני הערכים הללו, ציות לסמכות ואוטונומיה אישית, קיים מתח עמוק ואפילו סתירה מובנית. אנו טועים לחשוב כי היא מעסיקה רק אותנו, חברי החברה החרדית המחנכים לקבלת מרותם של גדולי ישראל ותובעים הכנעה למערכת של צוויי התורה וההלכה. בפועל, זהו מתח חינוכי המלווה כל הורה המבקש להצמיח לילדו כנפיים אך להותירו מחובר לשורשיו. אולם סוגיה זו מקבלת עומק תאולוגי והשקפתי ותובעת משנה מחויבות וצייתנות כשהיא מנוסחת בשפה החרדית.
בישיבת מאור התלמוד נהג המשגיח, הרב אהרן גרוסברד (לימים משגיח בישיבת פוניבז'), ללמוד חברותא עם אחד התלמידים המוכשרים. האחרון הוקיר מאד את הזכות ללמוד עם המשגיח, ונהג לקום לכבודו בכל עת שנכנס לבית המדרש. הואיל ועל כתפיו של המשגיח רבץ עול ניהול עניניה של הישיבה, הלימוד לא היה רציף, והוא נאלץ לעתים קרובות לפרוש לסידוריו ולשוב ללמוד למקוטעין. התלמיד הנאמן קם לכבודו בכל פעם ששב לאולם ולחברותא המשותפת. בשלב מסוים העיר המשגיח לתלמידו שלפי ההלכה די לקום לכבוד התורה ולומדיה פעם אחת ביום, ואין צורך שיעמוד על רגליו בכל פעם מחדש. התלמיד השיב כי הוא מרגיש רצון וצורך לקום מפני מורו ואלופו. המשגיח לא התרשם ממתק התחושה הרוחנית והשיב לו מיניה וביה: "אין הרגשים שלא על פי ההלכה."
סיפור זה מבטא רעיון שדור חרדי שלם גדל עליו: בתחרות שבין ההקשבה לקולך הפנימי לדרישת ההלכה (או "דעת תורה"), ברור למי הבכורה. גם קשב פנימי, ככל שיש לו מקום, צריך לעלות בקנה אחד עם מה ה' אלוקיך דורש מעמך, ולא להיות נתון לשרירות ואקראיות רגשותיו של הלב.
במאמרי זה אני מבקשת להוכיח, שהדרישה הזו להשתיק את הקול הפנימי איננה מעשית, איננה תורנית, וגם לא משקפת הסטורית שום שלב ש'כיבינו את השכל' שלא מתוך בחירה עמוקה ומושכלת.
שאלת הילדים הטובים
אם השאלה שבכותרת טורדת את מנוחתכם ואתם מתחבטים עד כמה אתם מחויבים לשאול רב בכל הליכות החיים ועד כמה מותר וראוי לחשוב ולפעול לפי צו לבכם ומצפונכם (או לפעול עצמאית גם לאחר ששאלתם), דעו כי אתם "ילדים טובים". שאלה זו מעסיקה רק תלמידים מצוינים, השותים בצמא את דברי מוריהם ולא מעזים להמרות את פי הרבנים, המחנכים והמורות.
תלמידים מאתגרים אינם מתייסרים בשאלה זו כלל. חלקם ישנו בשיעור וכלל לא שמעו מה שהמורה אמר, חלקם שמעו באופן מלא אך צפצפו והתעלמו, וחלקם הגדול הקשיבו בחצי אוזן והם וסיננו את מה שלא בא להם בטוב. לכל אלו אין דילמה כלל. אם הם בכל זאת יבחרו לעשות מה שהוכתב להם, זוהי בחירה אישית ועצמאית שלהם לציית, בדיוק כפי שיכלו לבחור אחרת. שום לחץ חברתי לא מעיק עליהם בדרישה להיות לויאלי למערכת, וממילא גם הזדהות עמה היא פרי החלטתם האישית והעצמאית.
אז מה עושה תלמיד טוב, המאמין בדברי הוריו ומוריו וחפץ לשמוע בקולם וללכת בדרכם? האם נגזר עליו לא לחשוב?
אז מה עושה תלמיד טוב, המאמין בדברי הוריו ומוריו וחפץ לשמוע בקולם וללכת בדרכם? האם נגזר עליו לא לחשוב? האם לעולם לא ישתמש באיבר המייחד אותנו, בבחינת מותר האדם מן הבהמה? האם דוקא על אותו תלמיד טוב ומוכשר, הקוצר ציונים טובים ומביא נחת באמצעות כל המתנות שחנן אותו הבורא, נגזר לשים את שכלו בצד ולא להשתמש בו בבעיות שעל סדר יומו? שאלה זו, יותר משהיא דורשת מענה סדור, היא נשאלת רטורית, כדי להדגיש את האבסורד הטמון בה. לא ניתן להבינה בשטחיות כפי שהיא משתמעת מהסיפור שבו פתחתי.
התורה דורשת מאתנו לשאול ולשקול
בימים שעסקתי בהוראה בבית יעקב נזדמן לי להעביר השתלמות למורות בדרכי הקניית הבנת הנקרא. הסברתי להן איך ראוי לקרוא פסוק בתורה, כדי שמתוך הקראת הדברים באינטונציה מדויקת יתעוררו הבנות הצעירות להבין ולהקשות מה היה קשה לרש"י. קמה מורה כבוּדה ואמרה לי בטון נוזף, "איננו מחנכים בנות לשאול שאלות בתורה!" נבוכותי מהסיטואציה שהעמידה אותי באור חתרני, וגמגמתי: "מה זאת אומרת? כך לומדים תורה! גם בנים לומדים כך!"
"בנים כן! בנות לא!" השיבה ללא היסוס.
שבתי הביתה נסערת, וסיפרתי את אשר ארע לסבתי הרבנית שרה רקובר ע"ה, אשת הדיין הרב ברוך רקובר ז"ל. סבתי אמרה לי, "אם היה לך זקן, היא לא היתה אומרת לך זאת…" תגובתה המפוכחת והנכונה עד כאב הפילה עוד אסימון בתודעתי. הזכות לשאול היא לא רק לבעלי זקן. כך לומדים תורה. כך לומדים!
בחינוך החרדי, למרבה הצער, אמת פשוטה זו נשכחת לעתים, ויש לשוב ולהזכיר אותה. כך לומדים תורה. כך לומדים אנשים חושבים, כך לומדים אנשים תבוניים, בין אם הם נשים ובין אם הם גברים. הם שואלים שאלות, מקשים קושיות, מערערים על דברי קודמיהם, ומוצאים תשובות המניחות את דעתם.
"כי לא נתנה תורה לאשר אין דעת לו," אומר האבן עזרא בהקדמה לפירושו לתורה. "כי שיקול הדעת הוא היסוד," הוא אומר ברישא, וחותם במילים, "והמלאך בין אדם ובין אלוקיו הוא שכלו."
על אותה הדרך, מפרשים תלמידי ר' חיים מוולוז'ין בשם רבם את דברי המשנה במסכת אבות (א, ד), "יהי ביתך בית ועד לחכמים":
והנה הלמוד נקרא "מלחמה", כמ"ש סנהדרין (קיא, ב) "מלחמתה של תורה". א"כ גם התלמידים לוחמים יקראו. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב) "לא יבושו וגו', כי ידברו את אויבים בשער", אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים. ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וז"ש יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי "מתאבק", מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא.[1]
כאנשי תורה, גברים ונשים, התחדדה סכיננו בירך חברתה במשך שנים ארוכות של לימוד תורה שבכתב ושבעל פה במסגרות תורניות, לימוד המאלץ אותנו לחשוב, לשקול ולהפעיל את השכל הישר
בערב שבועות תשס"ג כיבד בנוכחותו הרב דוד לייבל את נשות הציבור החרדי ובא למסור להן דברי תורה לקראת הלחג, במסגרת ארוע פתוח שיזמה מדרשת אותות לנשים חרדיות. הוא חיזק את ידי הלומדות ואמר:
יש לנו סוג חשיבה שמושקעת בגמרא, בתנאים, באמוראים, בראשונים, שמה אנחנו מוצאים את עומק החשיבה שלנו, את דרכי החשיבה שלנו. לכן יש מקום ללמוד גמרא.
כאנשי תורה, גברים ונשים, התחדדה סכיננו בירך חברתה במשך שנים ארוכות של לימוד תורה שבכתב ושבעל פה במסגרות תורניות, לימוד המאלץ אותנו לחשוב, לשקול ולהפעיל את השכל הישר. וכאן נשאלת השאלה: איך ניתן להשתיקו פתאום בשלב מסוים בחיים ולדרוש ממנו שלא להשמיע את קולו? איך דרישת הציות לדעת תורה מסתדרת עם מסורת רבת שנים של ספרות תורנית, שאלות ותשובות, מחלוקות ופירושים הנובעים מנקודות מבט שונות וחשיבה תורנית עצמאית?
התפתחות המושג דעת תורה
התהליך ההיסטורי שהפך את דרישת ה"ציות לדעת תורה" לערך מכונן שעל יסודותיו מושתתת הקהילה החרדית העסיק רבות את חוקרי החברה החרדית.[2]
המונח החל להופיע בספרות הרבנית רק בסוף המאה התשע עשרה, ובתחילת המאה העשרים החלו להשתמש בו כדי לציין את תפיסת הסמכות הרבנית, במקביל להתפתחותה של "אגודת ישראל" כמפלגה פוליטית שנטלה על עצמה את המשימה להגן על האינטרסים של היהדות האורתודוקסית מפני השפעתה המתרחבת של המודרנה.
המפלגה הפוליטית, שיטת ארגון מודרנית כשלעצמה, היתה החנית שנלקחה מיד המצרי כדי להלחם בתנועות אידאולוגיות חילוניות, והציונות ביניהן, ולהחליש את כוחן המפתה. בניגוד ליתר התנועות, המפלגה הפוליטית החרדית הציבה בראשה את הגדולים שברבני אותו דור, העסוקים באופן מתמיד ורציף בתורה. בשבתם ב"מועצת חכמי התורה" הם היו לכתובת מוסמכת לכל שאלה, צרה או רחבה, משאלות הלכתיות מובהקות ועד שאלות קהילתיות ופוליטיות. כך זכתה השקפתם התורנית למעמד־על של "דעת תורה": העם ראה בם את קולה האותנטי והמובהק של היהדות הנאמנה, והמפלגה עצמה נעשתה לשליחתן המוסמכת והמוסכמת של גדולים אלו.
תוקפה של אידאולוגיה זו להכתיב סדר יום מצא את ניסוחו החד בקביעה המיוחסת ל"החפץ חיים":
מי שדעתו דעת תורה יכול לפתור כל בעיות העולם בכלל ובפרט […] ואם יש לך אדם שדעת תורה לו, אלא שמעורבת בו אפילו מעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העתונות, הרי דעת התורה עכורה היא.
בנאום שנשא הרב יוסף דב סולוביצ'יק במהלך הספד שנשא בין שתי מלחמות עולם על פטירתו של הרב חיים עוזר גרודיז'נסקי זצ"ל, הוא אומר דברים דומים המשקפים את תמצית האידאולוגיה של אגודת ישראל ויחסה ל"דעת תורה":
אותו הכהן שמוחו היה ספוג קדושת התורה של ר' עקיבא ור' אליעזר, של אביי ורבא, של הרמב"ם והראב"ד, של הבית יוסף והרמ"א, היה רואה ברוח הקודש פתרון כל השאלות הפוליטיות העומדות על הפרק, בכל הוויות העולם הזה.
אמנם דבריו של הרב סולוביצ'יק התייחסו לר' חיים עוזר, שסמכותו הרבנית נבעה מלמדנותו ומאישיותו הדגולה, והיתה קומה נוספת על סמכותו הפורמלית בהיותו רבה של וילנא, אך הגישה הועתקה למועצת גדולי התורה, ולאחר מלחמת העולם השניה זכתה לניסוח מפורש ועקבי בדבריהם של הרב אליהו דסלר, החזון איש ותלמידיו, הסטייפלר ותלמידיו והרב שך ותלמידיו. מכאן ואילך, השימוש במושג "דעת תורה" התרחב. הוא היה לסמכות שעליה הושתתה ההשקפה החרדית בסוגיות ציבוריות שונות שעל הפרק: סוגיות השרות לאומי לבנות; חברות בארגונים 'מעורבים'; ואף סוגיית החזרת שטחים. נראה כי דוקא עם קריסתם של דפוסי הקהילה המסורתיים, הופעת המסגרות הישיבתיות והחלשות מעמדם של רבני הקהילות, נעשתה תפיסת "דעת תורה" למשנה מנוסחת ובשלה.
עם העברת שרביט ההנהגה מרבה של וילנא, רבי חיים עוזר גרודיז'נסקי, לאיש סודו החזון איש, זכה האחרון להרים את קולה של "דעת תורה" רק בשל למדנותו העמוקה ודמותו מעוררת ההשראה, בלי שכיהן כקודמו במשרה רבנית רשמית כלשהי.
וכך כתב החזון איש באגרת לאחת ממנהיגי "פועלי אגודת ישראל" בהתייחס לשאלת השרות הלאומי:
השיטה לעשות את התורה לחלקים שנים, הוראה באיסור והתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון, ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז אשר הדיחו את עם ישראל, עד שיתערבו בגויים ולא נשאר לפליטה.
גם הרב דסלר אמר דברים ברוח זו:
וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם. […] וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע ל'דברי חכמים אפיל' אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לאמר ח"ו, שבודאי טעו מפני שאנוכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסיעתא דשמיא שלהם […] וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא – אמונת חכמים. (מכתב מאליהו, עמ' 120-116).
השימוש במושג זה לא רק הכניס את "שוק החיים" למרחב שלרב יש מה לומר לגביו אלא גם ייתר את הצורך במומחיות הלכתית הנצברת עם שנות הוותק הרבני. שאלה במישור הקהילתי אינה דורשת בהכרח מומחיות כזו אלא מתבססת על שיקול דעת תורני ונושאת אופי אינטואטיבי, כפי שהשיב החזון איש לאנשי המזרחי כששאלו אותו איפה כתוב האיסור ללכת לשרות לאומי: "דין זה כתוב במפורש בשלחן ערוך חלק חמישי […ש]נמסר רק לתלמידי חכמים", הוא השיב בתבונה אופיינית.
בניגוד לפסק ההלכתי המבוסס על מהלך תורני של ניתוח מקורות, ובכך מאפשר דיון, פרשנות, ושיג ושיח תבוני מאתגר, התבטאות חסרת מקורות המבוססת על "דעת תורה" תובעת שלילה מוחלטת של העמדה המתנגדת ומציגה אותה באור לא לגיטימי
כך, בעקבות התפתחות מושג "דעת תורה", החלו גדולי ישראל לעסוק במלוא המרחב של שאלות מדיניות, השקפה וניתוח פוליטי – אותו עיסוק מודרני שממנו הם כל כך הסתייגו. באופן פרדוקסלי, העיסוק הרבני בשדות אלו הכשיר את הדרך לריכוך משתמע של ההתנגדות אליו – התפיסה החרדית דגלה בפרישות מזירות אלו של המרחב הארצי – והאפשרות להדרש ל"דעת תורה" גם בשאלות של חולין יצרה מגדלור תורני שלאורו ניתן לשוטט גם במרחבים חוץ־תורניים. עם זאת, בניגוד לפסק ההלכתי המבוסס על מהלך תורני של ניתוח מקורות, ובכך מאפשר דיון, פרשנות, ושיג ושיח תבוני מאתגר, התבטאות חסרת מקורות המבוססת על "דעת תורה" תובעת שלילה מוחלטת של העמדה המתנגדת ומציגה אותה באור לא לגיטימי. היא דורשת אתיקה של הכנעה מול החכמה העליונה ושוללת דיון הלכתי ופלורליזם מחשבתי. כך התחדדה בהדרגה הסתירה שעליה הצבענו בראשית המאמר, בין כניעה ללא עוררין לסמכות תורנית שעל ברכיה מתחנך החניך החרדי לבין ערכים הנתפסים כמודרניים, אוטונומיה שכלית והבעה עצמית.
במשקפיים פרשניים, ניתן לראות איך מקורות הלכתיים פורמליים כמו "לא תסור… ימין ושמאל" נטענו והורחבו במשמעות אידאולוגית המייחסת לכל גדולי ישראל מעין רוח הקודש וחסינות מטעות, אפילו בעניני עולם. הפסוק, המתייחס במקורו לדרישה לציית לפסיקה של בית הדין הגדול גם אם הוא סבור שבטעות יסודה, הועתק מהמרחב ההלכתי שבו הדברים נתונים במחלוקת ונטע שורשיו בהדרגה בעולם מודרני שבו נדרשה אחידות הלכתית וליכוד שורות. כך עומעמו שאלות הלכתיות מובהקות כמו: האם חובת הציות המוחלטת חלה רק על בית הדין הגדול? האם חסינות מטעות חלה על כל סוגי הפסיקה? האם בכל שלבי הפסיקה? האם בכל סוג טעות? האם בכל רמת שכנוע שמדובר בטעות? שאלות אלה נסוגו מפני האתגר להתכנס מתוך תמימות דעים מקסימלית ולהוביל את הציבור החרדי, הזעיר במידותיו באותם הימים, ממצב של הורתו בקדושה אל לידתו וצמיחתו בקדושה.
בטרם נתקומם על "הוצאת הדברים מהקשרם", עלינו לשאול את עצמנו מה אִפשר באותם ימים לפרשנות זו להתיישב על הלב ולגייס אותנו, אנשים חכמים ונבונים, להתייצב כאיש אחד בלב אחד מאחורי התביעה להשתיק את השכל מפני השקפה תורנית אחת ויחידה, אמת אחת שאין בלתה. החיים בעולם פוסט־מודרני של ריבוי אמיתות, אמת יחסית, ו"לא כל האמת אצלי", מקשים עלינו לעתים לחזור לימי ראשית המודרנה, כשמושג האמת נתפס כמוכח, נצחי ותקף עבור כולם, ומנוסח בספרי המדע והפילוסופיה במונחים של אידאולוגיה (ר' אוריה מבורך, "פוסט־מודרניזם טוב ליהודים", השילוח 10, עמ' 129). הדרך להבין את העולם, דתיים ושאינם, מאמינים ושאינם, היתה חיפוש אחר אותה אמת יחידה, שאנו החרדים מצאנו בגילויה הצרוף והמזוקק, כפי שנוסח באידאולוגיית "דעת תורה".
בין בחירת קהילה לבחירה אישית
בגולה, מסביר חוקר היהדות החרדית פרופ' מנחם פרידמן, היהודי היה נתון לסמכותו הכופה של הרב המקומי, סמכות שהיתה תחומה בגבולה הגיאוגרפי של הקהילה שאליה נולד. קהילה זו גם היתה מגוונת ברמת המחויבות הדתית של חבריה, שכן היא לא היתה בחירית. עם העליה ארצה, הוא טוען, עברנו למודל שוק, שהפרט בוחר את המסגרת הקהילתית שאליה הוא שואף להשתייך, וכך מוצא את עצמו בחברה הומוגנית שבה כולם מתכווננים לרמה הדתית שבה הוא עצמו חפץ לדבוק. כלומר, כולם ניצבים מתוך אתיקה של הכנעה מול הדמות הרבנית שהם עצמם העמידו בראשם. דוקא מתוך אכפתיות עמוקה כלפי רמתו הרוחנית, הפרט בוחר בקהילה ההולמת ביותר את שאיפותיו הדתיות, ושבמסגרתה תוכל זהותו הדתית לפרוח ולשגשג.
דור שנולד למסגרת קהילתית שלא בחר בה עשוי להרגיש, במוקדם או במאוחר, כלוא במסגרת שנכפתה עליו. ממילא הוא זועק בעד ההקשבה לקול הפנימי, ודורש את הזכות לאתר לעצמו נתיב אישי
מטבע הדברים, עם מעבר השנים עלול להתפתח מתח סביב הבחירה בהכנעה זו. דור שבחר במסגרת קהילתית יפאר את הדרישה לכפיפות לסמכות התורנית העומדת בראש המסגרת. מנגד, דור שנולד למסגרת קהילתית שלא בחר בה עשוי להרגיש, במוקדם או במאוחר, כלוא במסגרת שנכפתה עליו. ממילא הוא זועק בעד ההקשבה לקול הפנימי, ודורש את הזכות לאתר לעצמו נתיב אישי. ואמנם, לא לשווא גוברים בעת הזו הקולות המעצימים את האוטונומיה האישית ומזלזלים בערכים הקולקטיביסטיים שהביאונו עד הלום. הדור הנוכחי נולד בתוך החומות החרדיות. הוא לא בחר בהן; הוא מבקש לממש את חירותו האישית ועומד על זכותו להקשיב לקולו הפנימי.
גם יתר הערכים הקולקטיביסטיים שהיו בדור הקודם, נחלת הקהילה כולה, איבדו את זוהרם. הדור החרדי הצעיר נולד לעולם שבו ירדה קרנה של תרבות המובלעת החרדית. ההתבדלות ארוכת השנים שאפשרה את צמיחתה ושגשוגה של החברה החרדית מתוך זהות מובחנת יצרה עם השנים תחושת ניכור כלפי החברה בישראל, ובשוליה המתרחבים אף ניתן למצוא התנערות מנשיאה בעול עם עַם ישראל בתקופת מלחמה. לא ייפלא אפוא שחלק מתוך הדור הנוכחי מאמץ נקודת מבט ביקורתית הרואה בציות ל"דעת תורה" אלמנט בלתי נפרד מהשתמטות מהחובה ומהאחריות לחשוב בעצמך וגלישה עדרית בספינה הקהילתית הנוחה. לצד הביקורת על חובת הצייתנות שהונחלה לו, הוא חש איך לבו תובע חירות המחשבה, עיון מחודש במושכלות יסוד, ואחריות אישית לזהותו הדתית בעולם שבו איבדה המסגרת החברתית את השפעתה הממגנטת על זהותם הדתית של חבריה.
"אדם משלים את שחסר לו"
"אדם צועק את שחסר לו," אומר מאיר אריאל בשירו המפורסם, ובהמשך השיר הוא מוסיף שורה מלאת תקווה: "אדם משלים את שחסר לו." דור שחסרה לו בחירה אישית צועק "הקשיבו לי", אך לא מסתפק בכך אלא גם מבקש להשלים את החסר בחיפוש מייגע אחר המסלול האישי המתאים לאישיותו החד־פעמית. המפגש שבין קריאת הדור הצעיר ודרישתו הבלתי מתפשרת להקשיב לקולו לבין נסיון החיים העשיר שעמו מגיעים אנו, בני הדור המבוגר יותר, צריך לחולל בנו את הרצון למצוא את האיזון העדין שבין ציות לסמכות בלי לרמוס את הצורך הבריא וההכרחי באוטונומיה אישית. המחיר של חינוך לכל אחד מן הערכים הללו מבלי להכיר באמת העמוקה המגולמת בערך המנוגד לו מובילה למחירים אישיים שסופם ניתוק מדרכה של תורה ומקרבת ה' – אם משום הריחוק הרגשי מדרך שהונחלה לי ואשר לא אני בחרתי בה, ואם משום ניתוק מהשורשים והמורשת ואי־הבנת חשיבותם לעיצוב דמותנו היהודית ושגשוגה.
דוקא מתוך ראייה היסטורית רחבה עלינו לגלות הבנה לדור ש"נכנס באמצע הסרט" ורואה את הדמויות שלצדו פועלות באופן תמוה שאינו עולה בקנה אחד עם הערכים שהוא מאמין בהם ושהם יסוד מוסד בעולמה של תורה – בחירה אישית.
בין ללכת בדרכיו ללשמוע בקולו
פרופ' יוחנן סילמן מבדיל בין שתי גישות בסיסיות בעולמה של תורה ביחס למקור תוקפן של המצוות: הנחיות מול ציוויים (בין "ללכת בדרכיו" ל"לשמוע בקולו" (2011)). גישת הציווי מבוססת בין היתר על דברי התורה בספר דברים (יג, ה), אַחֲרֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ. גישה זו רואה באלוקים מלך גוזר שיש לציית לפקודותיו בלי קשר למידת הבנתנו אותן והסכמתנו עמן. הגישה השניה, ההנחייתית, רואה באלוקים מעין רופא שמתוך הבנתו העמוקה אותנו ואת המציאות שבתוכה אנו פועלים הוא מדריך אותנו איך לפעול בעולם כדי להביא אותנו לידי בריאות ושלמות. גישה זו מצויה בפסוק אחר בספר דברים (י, יב), וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו.
המחלוקת בין שתי הגישות הללו משפיעה על מגוון רחב של שאלות בפילוסופיה של ההלכה. לענייננו, היא רלוונטית בשל הקשר הדו־כיווני שבין עבודת ה' למערכת היחסים שלנו עם גורמי סמכות בעולם הזה.
החניך הראוי אינו הילד הצייתן בן החמש, אלא הבוגר ההולך בדרכנו תוך שהוא מממש את הכלים שקיבל מאתנו ופיתח בעצמו עם הזמן כדי להתמודד עם האתגרים הנקרים על מסלול חייו
ניתן לומר שהגישה של "דעת תורה" על גלגוליה השונים והאדרת הציות המוחלט גם ללא הבנה "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל", עולות בקנה אחד עם הגישה הציוויית הרואה בנו עבדי ה', מבצעי פקודות, והדורשת מאתנו "לשמוע בקולו" של גדול הדור גם אם איננו מסכימים עמו. הגישה ההנחייתית לעומת זאת מדריכה ומכוונת ודורשת מאתנו "ללכת בדרכיו" – ללכת לאורו. היא ממליצה מה ראוי ונכון לעשות, אך משאירה את הבחירה אם ואיך לפעול בהתאם להבנתו של החניך. ניסיון להעתיק את עולם המושגים הזה לאתגר החינוכי שבפניו אנו ניצבים יביא אותנו להבנה שגם אם כולנו חפצים שבתחילת הדרך ילדנו ישמע בקולנו ויציית לכל מה שנבקש מאתו, הרי שבגיל שלושים לא נראה בכך הצלחה חינוכית. החניך הראוי אינו הילד הצייתן בן החמש, אלא הבוגר ההולך בדרכנו תוך שהוא מממש את הכלים שקיבל מאתנו ופיתח בעצמו עם הזמן כדי להתמודד עם האתגרים הנקרים על מסלול חייו. לנו ההורים, מסורים ככל שנהיה, עדיין אין מושג כמה יחודיים ומאתגרים הם יהיו, ואנו מלווים אותו בתפילה ובדמעות שיזכה לעשות שימוש מושכל בסל הערכים והכלים שציידנו אותו.
סילמן מחדד לנו אפוא שני דגמים של כפיפות לסמכות. לפי הדגם הראשון, אנו עושים "כאשר צווה", "מלמד שלא שינה", ועושים את אותן פעולות בדיוק כפי שנצטווינו. לפי הדגם השני, איננו מחקים פעולות אלא עקרונות, שיטות עבודה, תוך התאמתן לתנאי החיים מתוך שיקול דעת ושכל של תורה. מחובתנו לשאול את עצמנו איזה דגם כדאי לטפח ובמה ראוי להתמקד בהתאם לשלבי ההתפתחות של הפרט החרדי ושל החברה שלנו בכללותה. איזה מהדגמים יצמיח לנו את אותו תלמיד חכם ונבון, שיבחר לצעוד בבגרותו, גם כשיעמוד ברשות עצמו ויקים את ביתו, בדרך המסורה לנו מדור ודור. ביטוי מוחשי לגישה זו ניתן למצוא בידיעה שפורסמה בימים אלו על אודות הרב לייבל. כשנשאל מדוע הוא לא חושש לפעול בדרכו העצמאית, אמר: "למדתי מהרב דב לנדו, מנהיג הציבור החרדי, שיצא לפני 35 שנה במכתב חריף נגד מורי ורבי, מנהיג הציבור החרדי דאז הרב שך זצ"ל. הוא כתב בסוף המכתב – אל תסבירו לי על ימין שהוא שמאל, כי אני לא נער. גם אני כמוהו, אלך עם האמת שלי עד הסוף."
השאיפה לגדל בוגר, ולא נער, הצועד לאור העקרונות שהנחלנו לו, עמדה לפתחנו תמיד, ולא דורנו חידש את העיסוק ההכרחי בשאלה זו. אך בל נשכח כי העידן הפוסט־מודרני שדרך משקפיו אנו מבינים היום את המציאות, או לפחות מבינים עד כמה איננו מבינים אותה, מחייב אותנו לעסוק בשאלה הזו ביתר שאת.
אנו חיים בתקופה של תמורות טכנולוגיות הנוגעות ביסודות האדם והחברה ומעוררת אותנו לשאלות גדולות שטרם נשאלו עד הנה. מושגי יסוד שלאורם אנו חיים מתערערים, האמון נשחק, מושג האמת נשחק, והיכולת לקיים שיתוף פעולה נשחקת אף היא. דומני שאין לנו ברירה אלא לטפח בנים ותלמידים, חכמים ונבונים, היודעים לשאול שאלות ולהקשות עלינו, אך בסוף ימצאו, בהקשבה לקול הכי פנימי ואישי שבתוכם, את הסיבה להישאר נאמנים למסורת אבותם.
[1] רוח חיים, פירוש על מסכת אבות, תלמידי ר' חיים מוולוז'ין, על אבות א, ד.
[2] הסקירה ההסטורית כולה מבוססת על המאמר דעת תורה – תפיסה מודרנית, ל' קפלן, 105, בתוך 'בין סמכות לאוטונומיה במחשבת ישראל' בעריכת זאב ספראי ואבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997, תל אביב.
תמונה ראשית: ישראל שוורץ, Public domain, via Wikimedia Commons
מאיר עיניים ומרתק. תודה.
אכן הגדרת נכון את הבעיה "סמכות וחינוך חרדי- הילכו שניהם יחדיו"? אבל בטרם אתייחס לכך ,אני מבקש לומר כי כל המושג הזה "דעת תורה" ע"פ התפיסה כפי שהטבת להגדירה היא תפיסה אשכנזית בעיקרה של גדולי התורה האשכנזים וכפי שציינת במאמרך ולמרבה הצער היא נכנסה גם לחצר הספרדית או יותר נכון למפלגה החרדית הספרדית שעושים בה שימוש בעיקר לצרכים פוליטיים לפני כל מערכת בחירות ואין צורך להאריך בזה וד"ל. וכעת לגופו של עניין לכאורה אין מקום לשאלה "הילכו שניהם יחדיו"? שכן קיימת סתירה מהותית בין חינוך דתי לחינוך ביקורתי. אלה שני מערכות חינוך שונות בעלי ערכים שונים ומנוגדים.חינוך דתי-חרדי לא יכול להיות ביקורתי ,חינוך דתי אמור לחנך לציות דתי-הלכתי. חינוך דתי אין מטרתו לחנך לאוטונומיה חשיבתית עצמאית שאינה במסגרת ההלכה המחייבת. חינוך דתי לא אמור לייצר אנשים או תלמידי חכמים אוטונומים בעלי חשיבה ע"פ השקפתם וע"פ השקפת עולמם שלהם לפי רוח הזמן והשתנות הזמנים.ומאידך עדיין ולמרות זאת החינוך הדתי לא מוגדר כחינוך כפייתי או אכיפתי ואין לראות בו כזה כי זו צורת חיים שקיבלה עליה ובחרה בכך קבוצה דתית מרצונה ומתוך אמונה והשקפת עולם שעליה חונכו דורות שלמים. ואולם אי אפשר להתעלם שרוחות הזמן והמודרנה נושבות וחודרות מזה זמן רב לרחוב החרדי ולתוככי הציבור החרדי ומפרות את השלווה ויוצרות מתח בין נאמנות ל"דעת תורה" קרי עצימת עיניים ואטימת אוזניים למראות ולקולות שנראים ונשמעים מעבר למחיצה או מעבר לחומה מבלי יכולת להתמודד עם הדילמה או הסתירה הזאת בהעדר כלים לכך. ציות עיוור לדעת תורה נדרש ומחויב גם כאשר השיקולים לחשיבה או מחשבה אחרת שאינה תואמת לדעת תורה נעשים בכלים הגיוניים וחשיבה בכללים הלכתיים ואפילו מתוך בית המדרש.דוגמא מובהקת לכך היא פרשת קרח. קרח בא אל משה כתלמיד חכם מופלג ומציג לפני משה שתי שאלות/קושיות א. טלית שכולה תכלת חייבת בציצית ומשה משיב לו הן וקורח עונה לו בשאלה אם פתיל אחד של תכלת פוטר את הטלית,טלית שכולה תכלת לא כל שכן. ב. בית שמלא ס"ת חייב במזוזה? ןמשה משיב לו הן וקרח ממשיך באותה שיטה ומקשה על משה אם מזוזה שיש בה שתי פרשיות קטנות פוטרות את הבית,בית שמלא ס"ת לא כל שכן?! קורח אומנם התכוון לקנטר את משה אך הוא השתמש בטענותיו במידת קל וחומר אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת ואע"פ שמידת ק"ו היא ע"פ כללים הגיוניים לכאורה כל אדם יכול להשתמש בה אבל היא אינה מסורה ביד כל אדם לדרוש ק"ו מעצמו. אך קורח הוא דוגמא קלסית לאי ציות עיוור לדעת תורה אם היא אינה עוברת בעיני שכלו ובביקורת החשיבה ובמבחן הלוגיקה שלו. מאידך החינוך לציות לדעת תורה ובכלל זה "והיו עיניך רואות מוריך" יוצר או עלול לחנך לתמימות מסוכנת לרכוש אמון מוחלט ברבנים ואנשי חינוך או בעלי הגות בעלי השפעה בציבור החרדי ומעצבי השקפה בציבור החרדי אשר ניצלו את סמכותם והשפעתם ואת תמימותם של תלמידיהם או מטופליהם וד"ל. ואחרי שאמרתי והתייחסתי לתפיסה מה היא דעת תורה אני חוזר ואומר שתפיסה זאת היא בעיקרה תפיסה חרדית אשכנזית. ועתה אציג איך ניתן לראות מה היא דעת תורה (בלי מרכאות) בעיני הרה"ג יוסף משאש זצ"ל מגדולי רבני מרוקו בעת "החדשה" (לפנים רבה של חיפה) הגם שהוא לא השתמש במונח הזה "דעת תורה".הנה אצטט מדבריו בספריו וחיבוריו השונים. זה לשונו: "ויש לפרש (עה"פ בקהלת ז,יא ) "ויותר לרואי השמש" דהיינו שעיניהם פקוחות להתבונן בענייני העולם,כי על ידי כן מתפקחים ומתחדד שכלם כמו שמצינו בדורות הראשונים וראינו בדורות האחרונים שכל חכם לב שהיתה דעתו מעורבת בענייני העולם כמו הרמב"ם וחברוהי וכיו"ב בכל דור ודור זיע"א, הוא מופת לדורו,וכל שאין לו עסק בענייני העולם חוכמתו בתורה מלאה פתיות ותמימות ואף בערות" (נחלת אבות ח"ו דרוש תנד עמ' עט) והנה עוד ציטוט מדבריו: "… ידע ידידי כי בדקתי תחילה עד מקום אשר יד שכלי מגעת לפתוח שערי אורה ע"פ תורה לזכות את האשה…וכל דברי ותחבולותי לזכותה עלו בתוהו ואבדו…ודבר זה נדון ע"פ שלושת עמודי ההוראה ,הדין והשכל והזמן. עכ"ל.(מים טהורים סימן כד ). לאור דבריו אלו הייתי מגדיר מה דעת תורה ,כל שהיא מושתת ע"פ שלושת עמודי ההוראה שטבע.הדין,השכל והזמן.
תודה על המאמר. השאלות שהוא מעלה חשובות מעין כמותן.
אעיר כאן רק הערה אחת, במאמר נכתב: השימוש במושג זה ייתר את הצורך במומחיות הלכתית הנצברת עם שנות הוותק הרבני. שאלה במישור הקהילתי אינה דורשת בהכרח מומחיות כזו אלא מתבססת על שיקול דעת תורני ונושאת אופי אינטואטיבי, כפי שהשיב החזון איש לאנשי המזרחי כששאלו אותו איפה כתוב האיסור ללכת ל'שירות לאומי": "דין זה כתוב במפורש בשולחן ערוך חלק חמישי […ש]נמסר רק לתלמידי חכמים", הוא השיב בתבונה אופיינית. בניגוד לפסק ההלכתי המבוסס על מהלך תורני של ניתוח מקורות, ובכך מאפשר דיון, פרשנות, ושיג-ושיח תבוני מאתגר לעומתם, התבטאות חסרת-מקורות המבוססת על "דעת תורה" תובעת שלילה מוחלטת של העמדה המתנגדת, ומציגה אותה באור לא לגיטימי. סוף ציטוט.
לא הובא מקור לסיפור על החזון איש, גם אם הסיפור נכון, הוא בודאי לא הסיבה לפסיקתם הנחרצת של כל הרבנים אז כולל הרבנים הראשיים דאז, ייתכן שזו היתה תגובה לאדם מסויים בסיטואציה מסויימת.
הכלל הוא שכל פסיקה הלכתית חייבת להסתמך על מקורות, אם לא אז היא איננה פסיקה, אלא רק המלצה ועצה של אדם חכם, ואם יקראו לה בשם דעת תורה זה רק לתפארת המליצה.
כדאי לקרוא את יעקב כץ להבין מה הייתה המסכות הריאלית של רבנים בדורות קודמים.
את ספרו של מרדכי זלקין, מרא דאתרא? רבנות בתחום המושב.
וכן לקרוא ןלהאזין לאסף קניאל על הכוח האמיתי שהיה בידי רבנים גדולים, אפילו כמו ר' חיים עוזר.
ראשית: המאמר מתייחס לחשיבה בכל התחומים, כשלמעשה ההוכחות מתייחסות לנושא אחד. דהיינו, ייתכן שלגבי החשיבה בנושאים מדיניים התיאור ההיסטורי והמציאותי נכון. אבל המאמר התייחס באופן כללי לאופן החשיבה החרדי בכך תחומי החיים, ביניהם התייחסות למצוות, והתייחסות ללימוד.
ואף הרבתה המחברת לכתוב "ניסיון להעתיק את עולם המושגים הזה לאתגר החינוכי שבפניו אנו ניצבים יביא אותנו להבנה שגם אם כולנו חפצים שבתחילת הדרך ילדנו ישמע בקולנו ויציית לכל מה שנבקש מאתו, הרי שבגיל שלושים לא נראה בכך הצלחה חינוכית. החניך הראוי אינו הילד הצייתן בן החמש, אלא הבוגר ההולך בדרכנו תוך שהוא מממש את הכלים שקיבל מאתנו ופיתח בעצמו עם הזמן כדי להתמודד עם האתגרים הנקרים על מסלול חייו. לנו ההורים, מסורים ככל שנהיה, עדיין אין מושג כמה יחודיים ומאתגרים הם יהיו, ואנו מלווים אותו בתפילה ובדמעות שיזכה לעשות שימוש מושכל בסל הערכים והכלים שציידנו אותו."
השאלה החינוכית הזו, וגם השאלה הדתית שקדמה לה במאמר חשובות ומורכבות, אבל האם במאמר ששמו 'סמכות ואוטונומיה בחינוך החרדי' יש להן מקום?
וכי הורה שנותן לבנו אפשרות לחשוב עצמאית בכל נושא מדיני, אבל לא נתן לו כלים רגשיים, אלא עסק בלומר לילד 'למה אתה בוכה זה אמור להיות כיף', לא מתחבט בשאלה הזו.
וגם הציטוט מר' חיים מוולז'ין אינו מדויק. האם אני טועה כשאומר שכשנדמיין שיעור כללי בישיבה, ה'שפיץ' יקשה על ראש הישיבה, ואף יהיה מוערך בשל כך.
אכן המושג 'דעת תורה' הוא חדש, אבל, הרמב"ם הוא הראשון שאמר בהקדמתו למשניות שנבואה ולימוד תורה קשורים זה בזה, יש ללמוד את דבריו באריכות, אך יש מקום לקבלם.
לגבי העניין בעצמו, הוחלט, שהחרדים יהיו קהילה, מתי הוחלט, איני יודע, אך נדמה לי שלמחברת יש תשובה. וכקהילה צריך סמכות בראש, האם הסמכות היא דווקא דמוקרטית, לא (יש לציין, שהכותב מאד בעד דמוקרטיה ועכשיו הוא מציין עובדות) ולא. אלא, כמו הסמוכים של ימי קדם רב ממנה את הבא אחריו ונותן לו כח. קהילה צריכה ניהול וככזו היא צריכה מנהל. וכיוון שאין לה כלים כמו ממשלת ישראל לכפות את הניהול שלה (הנבחר בצורה דמוקרטית!!!!), היא בחרה להשתמש בכלי שנקרא לפי ג'ורג' אוורל 'משטרת המחשבות', וכך על ידי הפיכת מעשים ומחשבות כנגד ההנהגה למחשבות כפרניות עם כל המשתמע, היא הצליחה קצת לשלוט, לא מספיק לטעמה כנראה. ונצטרך לשאול, אם נגיע למסקנה, שהיא לא כל כך מופקעת, שקהילה חרדית היא דבר נצרך, היה לנו דרכים יותר טובות לתת לקהילה מסגרת ראויה, בה יש חובות, מבלי להשתמש בתורה לשם כך? קשה להאמין, ומצד שני, קשה להסכים לתרבות הנכדים המושחתת והמסועפת שיש היום.