אחד ממשפטי המפתח של מורה כריזמטית וחביבה במיוחד, משפט שליווה את ימי נערותי בתום ובהתלהבות, היה ציטוט מן הרמב"ן ש"הגזרה אמת וההשתדלות שקר".
ציטוט זה הובא כתנא דמסייע למסכת חינוכית שנרקמה על ידה, ועיקרה: אין טעם להתאמץ בשביל פרנסה, כולנו אך בובות קטנות בידי בורא העולם המחליט ממילא מי יעשר ומי יעני. הביטחון היה כלי שרת בידי תמונת עולם פטליסטית זו, והוא היה אמור לנסוך בבנות רוגע נפשי בכל אשר יפנו: הן נדרשות לפרנס בית של תורה, אבל רק עד ארבע בצהרים, כדי שלא לפגום בתפקיד האימהי שלהן. הן אמורות לגדל בית יהודי למופת ולתת את כל תשומת הלב למשפחתן, אבל מבלי לגרוע כמובן מהיותן מפרנסות. "איך הכל מסתדר?", אתן שואלות? "ביטחון!"
כנערה צעירה שעוד לא בשלו בה מורכבויות לא הצלחתי אמנם להבין: אם הגזרה אמת היא, מדוע משתדלת המורה לפרנסתה? מדוע היא משקרת דבר יום ביומו בעלותה על הקתדרה להרביץ בנו תורה ומוסר? אך בימים התמימים ההם פתרתי את ספקותיי בתשובה שהיא מכוונת לשם שמיים כדי לאלפינו בינה ומשכורתה היא רק סרח עודף על מלאכתה הרוחנית
כנערה צעירה שעוד לא בשלו בה מורכבויות לא הצלחתי אמנם להבין: אם הגזרה אמת היא, מדוע משתדלת המורה לפרנסתה? מדוע היא משקרת דבר יום ביומו בעלותה על הקתדרה להרביץ בנו תורה ומוסר? אך בימים התמימים ההם פתרתי את ספקותיי בתשובה שהיא מכוונת לשם שמיים כדי לאלפינו בינה ומשכורתה היא רק סרח עודף על מלאכתה הרוחנית.
נערה הייתי ומאז בגרתי אך במעט, אולם שאלת הביטחון וההשתדלות עדיין מעסיקה את מוחי הקודח כשאני מזרזת את צאצאי מידי בוקר לצאת לדרכם כדי שאוכל לפסוע אל מקום עבודתי, שם אני הופכת זמן לכסף ומחשבת תפוקות בהתאם לתשומות.
עם השנים זכיתי לעבור צד בציר הקתדרה-כסאות, ומדי פעם עומדות רגלי מול קבוצת תלמידות השופכות את ליבן בתחושת תסכול: מה בדיוק נדרש מאתנו? מחד מייקרים בעיננו את גודל מעלתנו כתומכות אורייתא ועוזרות בהבאת הקמח הביתה, ומאידך מרביצים בנו תורת שב ואל תעשה. כל מדרשי הביטחון ושיעורי האמונה ומיעוט ההשתדלות – כיצד הם עולים בקנה אחד עם המציאות היומיומית העמוסה והדחוסה, עם המרוץ המלהטט שבין הבנק לארנק?
נראה שנשות היישוב הישן או בנות חוץ לארץ (בהכללה) חיות בשלום עם תביעת הביטחון. הן נטועות בביתן ומטפחות שתילי זיתים שלהן בנינוחות. יש בוודאי אתגרים וניסיונות גם במעגלים אלו: פנאי עודף, סכנת העיסוק היָתר בחומרי או עניות הנשענת על תמיכות. אולם, קונפליקטים אלו מעסיקים פחות את בוגרות בית יעקב בארץ ישראל, האחוזות בסבך המסרים הסותרים ונתונות בסד משאלת הלב לחיי ביטחון מכאן והמציאות התובענית מאידך.
בדברי הבאים אני מבקשת לדייק את "מחשבת הביטחון", ובעיקר את הוראתה, ולברור את מוץ המעשה מתבן ריבוי השמועות והלקחים.
צומת ביטחון בואכה חידלון
לעיתים קרובות, ניתן לזהות זיקה בין רטוריקת הביטחון לבין ביטול חיי החומר. הביטחון אינו מגיע לבדו, אלא הוא ארוז בחבילה אחת עם הרעיון שכל עיסוק בחומר פסול מלכתחילה. ממילא, בכל ענייני העולם אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים שיספק את צרכינו. במילים אחרות, שלילת ההשתדלות אינה נובעת מתוך הפנמת הביטחון, אלא להפך: הביטחון מגיע לענות על צורך שנוצר מתוך שלילת ההשתדלות.
הפסילה של ההשתדלות בענייני העולם הזה נשענת על ההנחה שהגוף על הנאותיו, תשוקותיו ומעשיו הינו אובייקט מכשיל שיש לגבור עליו ולבטלו, ולהעצים תחתיו את הרוח. מתוך כך, עוד לפני שהתחלנו לדבר על ביטחון, ההשתדלות מגיעה לשולחן בעמדה גרועה. אם האדם מוותר על הגוף, ונוטע עצמו אך ורק ברוח, הרי שכל פעולה המכוונת לעשיה ממשית בעולם החומר תיחשב פחותה. מתוך כך, הביטחון נכנס בתור "רשת ביטחון" משלימה להצדקת עזיבת חיי העולם הזה. שהלא גם אם נבוז לו, החומר תובע את שלו. מה עושים עם תביעה זו? השלך על ה' את כל ענייני החומר, והוא יכלכלך.
רטוריקה מעין זו בולטת במיוחד בהגות הנוצרית. מייסד הנצרות התגאה בהיותו מנהיגם של עניים וממשיכי דרכו הטיפו להתנזרות אף מחיי משפחה לטובת שהות מנותקת במנזרים מבודדים. תודעה מעין זו מגנה כל רצון או תחושה הבאים מן הגוף, והאדם נתבע להתייצב אל מולם בעמדה לוחמנית ולהכחידם מנפשו. הוא מצווה להשליך את החומר מאחוריו ולדבוק ברוח, באידיאל הגדול, שמתעלה מעל התשוקות הקטנות שלו. מחשבת הביטחון משמשת במקרה הזה מטריה המחפה על הצורך ה"מגונה" בכסף, בלחם ובנוחות חומרית.
עידוד מוגזם של הכנעה, ביטול עצמי וקבלת המציאות כמות שהיא – כאשר כל אלו משתרגים להם בחינוך לביטחון עלולה להתפתח בחניכה תודעה של איפוס, חוסר יוזמה ואפילו היסוס והימנעות בהפעלת שיקול דעת מוסרי הדורש צעדים מעשיים
מניע נוסף לזלזול בהשתדלות הוא ביטול הרצון האנושי. גישה זו מצויה במחשבה הבודהיסטית שמקורה בתורות המזרח. עיקרי תפיסה זו מכוונים להארה ("נירוונה") השומטת את הקרקע מתחת לחושים, למחשבות ולהתרחשויות הזמניות בעולם. גישה זו רואה בתודעתו של האדם ישות חולפת שאין בה מוצקות או קביעות. היא מייחסת את הסבל לטעויות החושים והדעת ומחנכת את האדם להתרוקן מכל מוטיבציה פנימית – להתמיר את כוחותיו, שאיפותיו ומחשבות העשייה שלו בחוויה אחדותית של שוויון נפש ביחס למציאות החיצונית. אם התודעה הנוצרית עוינת את העולם ואת תשוקת החיים, הרי שהתודעה המזרחית שוות נפש ואדישה לגביה.
החינוך הבודהיסטי לעולם לא יכוון למאמצים של פיתוח העולם ויישובו. בנין, יצירה והישגים אישיים נתפסים בתור מקסמי שווא חולפים בתודעת האדם ובמחשבתו, הנתונים בכל רגע לאפשרות של התפוגגות. הנגזרת היא שלווה, העדר פחד מפני הבאות. האדם השלם, שביטל לחלוטין את רצונו, מלא בביטחון פנימי. אף דבר אינו מסוגל לעורר בו מורא ודאגה.
שני היבטים אלו של "פסבדו ביטחון" שמקורם במחשבה הפילוסופית, הן זה הנלחם ביוזמה הארצית והן זה המתבונן בה בשוויון נפש, עשויים להירקם שלא במתכוון גם במארג החינוכי שלנו.
עבודה פנימית על ענווה ומיתון הרגש, לצד חינוך לצניעות והסתפקות, נכרכים אצל אנשי ונשות החינוך שלנו יחד עם הימנעות מהשתדלות. הדגשת העולם הפנימי על פני החיצוני, הנחיה לסליחה ומחילה, והתמסרות לטובת אידאלים נשגבים, נארגים יחד במסרים של ביטחון. אולם, ללא מערכת נוספת של איזונים ובלמים, מסרים אלו עלולים להתפרש כזלזול במעורבות בעולם. מסרים של הכנעה, ביטול עצמי וקבלת המציאות כמות שהיא משתרגים בחינוך לביטחון, והשילוב עלול לתפח תודעה של איפוס, חוסר יוזמה ואפילו היסוס והימנעות בהפעלת שיקול דעת מוסרי הדורש צעדים מעשיים.
להפוך את ה"אני" ל"אין"
מחשבת הקבלה והחסידות הרבו לעסוק במשנת הביטחון ובתורות ההשתוות. קריאה שטחית של גדולי החסידות עלולה להביא למסקנות העולות בקנה אחד עם הביטחון המאיין את העולם, כפי שראינו לעיל. מילת המפתח הקשורה עם בטחון בה' היא המילה: "אין". זהו מחוז החפץ הנפשי שאותו תרגלו חסידים בעבודת ה' שלהם, תוך כדי שהם סופגים ביקורת מן המשכילים על היותם פורשים מן העולם במקום לתקנו ולטפחו.
אולם, מסכת הביטחון היהודית אמונה על המצווה שנתנה לזוג הראשון בעולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". עניינה שונה אפוא בתכלית. היא אינה נובעת מצמצום רצונו של האדם, וגם לא מביטול תפקידו בחיים הארציים. החסידות אינה מבטלת כמובן תכליות אלו. אלא, יש להבין את השיעור בביטחון שלימדונו גדולי החסידות מתוך שימת לב לתנועת עומק העוברת כחוט השני בהגותם.
החסיד המבקש לחיות בתודעת "אין" אינו בורח מן העולם ואינו נלחם בו. להיפך, הוא מבקש לפעול בעולם, אך מחפש דרך עשייה ארצית המבטאת חיבור פנימי להתרחשות שבה הוא נוכח. אותו חיבור פנימי כרוך בביטול האינטרס האישי והאגואיזם הפרטי – אופק ה"אני" הצר והכובל. במקומם של אלו, העובד בדרך זו שם בראש מעייניו את המעשה אשר אמור להיעשות.
ה"אין" החסידי מכוון לתיקון העולם, לעשיה ויצירה שבהם המעשה עצמו הוא העיקר ולא הרווח הצפוי, הכבוד הנרכש, או המעמד שיגיע בעקבות הפעולה. ביטחון בסימן "אין" מעמיד את ה"אני" בהשהייה ומבקש באופן נקי את פרי היוזמה ולא את סבך המניעים.
ה"אין" החסידי מכוון אפוא לתיקון העולם, על-ידי עשייה ויצירה שבהן המעשה עצמו הוא העיקר ולא הרווח הצפוי, הכבוד הנרכש או המעמד שיגיע בעקבות הפעולה. ביטחון בסימן "אין" מעמיד את ה"אני" בהשהייה ומבקש באופן נקי את פרי היוזמה ולא את סבך המניעים.
כך מורה הבעל שם טוב את מידת ההשתוות לחסידיו:
"כלל גדול מהבעל שם טוב השתוות פירושו ,שיהיה שווה אצלו אם יחזקהו לחסרון ידיעה או ליודע בכל התורה כולה, ודבר הגורם לזה הוא הדבקות".[1]
האין החסידי אינו שאיפה לדבקות בודהיסטית מיסטית השמורה לבודדים בלבד. השתוות משמעה דבקות שלמה בעשייה, שלא מתוך חשבון של רווח אישי, אלא לשמה. זהו מתווה דרך של חוויה עִם ובתוך העולם; ראשית החוויה באני, אולם היא אינה כלואה בתוכו אלא מתפשטת מעבר אליו, לרווחת עולמו של הבורא ובריותיו.
הביטחון הנובע ממידה זו הינו חוסר מורא שמקורו בעוצמה פנימית. כאשר האדם פועל בעולם בטהרת לב, למען הפעולה עצמה ושלא מתוך חרדה מתמדת לקיומו הפרטי ול"מה יאמרו" הסביבתי, הרי שעמידתו בעולם בטוחה ויציבה. הוא אינו צריך את המשענת התמידית של הסביבה. הוא משוחרר מחוסר הביטחון המלווה את האני הסגור בגבולותיו. סוג זה של ביטחון, לא רק שאינו מאפס את המעשה החומרי, אלא הוא מאפשר הרחבה שלו. הוא מאפשר את שחרור האדם לטובת עשייה שאינה מתבוססת בשלולית הקטנה של תודעת אדם בודד, אלא מחפשת את ים ההוויה הגדול.
חסידות ופסיכולוגיה במחלף ביטחון
ברוח דומה, גם המחקר הפסיכולוגי הולך בדרכי האין החסידי ומבקש דרכים לריפוי היחיד מחרדותיו מתוך שחרור מגבולות האני.
הפסיכולוגיה החיובית מבקשת לייצר דרכים להגיע למצב של שביעות רצון ולתחושת אושר. במסגרתה נטבע המונח "זרימה", המציין דיספוזיציה תודעתית שבה האדם עסוק כל כך בעשייה המסבה לו סיפוק עד שהוא שוכח את עצמו ואינו חש במרוצת הזמן או בהפרעות חיצוניות. היוצר ויצירתו חד הם במעין מצב של זרימה דו-כיוונית המגבירה את התפוקה ומביאה לרגיעה לצד מיקוד הפועל בשירות העולם.[2]
הפסיכולוגיה החיובית מבקשת לייצר דרכים להגיע למצב של שביעות רצון ולתחושת אושר. במסגרתה נטבע המונח "זרימה", המציין דיספוזיציה תודעתית שבה האדם עסוק כל כך בעשייה המסבה לו סיפוק עד שהוא שוכח את עצמו ואינו חש במרוצת הזמן או בהפרעות חיצוניות. היוצר ויצירתו חד הם במעין מצב של זרימה דו-כיוונית המגבירה את התפוקה ומביאה לרגיעה לצד מיקוד הפועל בשירות העולם
בכיוון אחר, הפסיכואנליזה מבדילה בין שני הלכי נפש בסיסיים, הראשון מגביל והשני מייצר אפשרות של התפתחות. מצב התודעה הראשוני, השייך למשלב הדמיוני, מכונה האגו, שם תקוע האדם בלחציו, חששותיו ושאיפותיו המוגזמות לכבוד, מעמד או אישור. עבודת מודעות נפשית תאפשר לאדם לצאת ממיצרי האגו אל היותו סובייקט. בתודעת הסובייקט האדם מסוגל להכיר בעצמו ובמגבלותיו. הוא אינו כבול ללחצי האגו, אלא מסוגל לבחור. תודעת הסובייקט מאפשרת לאדם הכרה בכוחותיו לצד קבלת חולשותיו. הכרה זו מובילה לעשייה ולצמיחה – לא מתוך חרדה על האני, אלא דווקא מתוך שחרור לעבר מצב פסיכו-רוחני גבוה יותר המבקש את הטוב באשר הוא.[3]
חינוך בנותינו לביטחון – הלכה למעשה
נערות ואף נשים צעירות שטרם בשלו כל צרכן ועוד לא חוו דיין תחושות של הצלחה, סיפוק וחדוות יצירה צריכות לשמוע מסרי ביטחון באופן מדוד ומושכל. לצד עידוד תחושת ביטחון באמונה בה', הן צריכות לקבל חיזוקים נוספים:
כן לעידוד אישי של יוזמות ורצונות.
כן להפעלת שיקול דעת ולהקשבה לתחושות הבטן.
כן לסיפוק מכישרון, ולעידוד עבודה המותאמת לנטייה ולשאיפה.
ובעיקר, כן לידיעה שהעולם חצוי ומפוצל ויציאה החוצה תמיד תגרור בעקבותיה תחושת החמצה בבית, אך זהו מחיר שמשלם כל בן אנוש על בחירותיו ועל חירותו.
ההשתדלות בשרות האגו המבקש לו תהילה וכבוד היא אכן שקר , מעשה השייך אל מרחב הדמיון הכובל והמתעתע. אולם גזרתו של בורא עולם אמת היא, גזרתו המוטלת עלינו לעמול בהאי עלמא כדי לתקנו ולשכללו, להמשיך את מלאכת הבריאה – אותה העניק לנו – בנאמנות, במסירות ובענווה
בנותינו צריכות לדעת שביטחון אינו מקנה שלוות עולמים פטליסטית. הוא אינו מפצה על הבחירות השגויות שלנו ולא מבטיח שאם נזלזל בחובותינו לעולם ובמצווה שבה נצטווה אדם הראשון לא נסבול מדלדול ועניות. הביטחון אינה רשת שתופסת אדם שמשליך עצמו מהגג וגם לא תרופת הרגעה לאדם שמזניח את מידת האחריות המוטלת עליו. ביטחון הוא עשייה שאין בה ספק, עשייה תמימה, שלמה שמכוונת כולה לשם שמיים. הביטחון אינו מכוון לבטל את רצונותיהן ואת שמחת החיים של בנותינו, אלא הוא מבקש להוציאן ממיצר עצמיותן הפרטית אל מרחב הטוב הגדול מסכום חלקיו.
יש לבחון היטב האם איננו מעבירות לבנותינו מתוך כוונה טובה הלכי רוח מן הסוג הנוצרי. שיעורי ביטחון המגנים את הנאות הגוף או את תשוקת הקיום גורמים לנשים צעירות להיבהל מעולמם היצרי והיצירתי ולחוש אשמה על פעימות חיים שמהוות פוטנציאל לשמחה, אושר וסיפוק.
מורתי הבלתי נשכחת, חנה פינקל ע"ה, הייתה מפרטת באזננו בעסיסיות רבה דרכים לעיסוק בביגוד, באוכל ובתחושות בזמן פגישות השידוכים, ובאמצעות הדגמה חיה מן הקתדרה. זאת, לצד מסרים של יראת שמיים ורצינות. היא הייתה עבורנו דגם מחיֶה של חיבור נושם ושמח לעולם המעשה. יותר משאני זוכרת פסוקים שציטטה, אני נושאת בליבי את חווית המפגש השקוף והפתוח מול חיים שבהם הגוף הוא מרכזה של ההתרחשות הרוחנית-נשית בעולם.
במבט לאחור נראה שאכן צדקה גם המורה שנהגה לצטט את דברי הרמב"ן, גם אם לא היטיבה לדייק בהסברתם: ההשתדלות בשירות האגו המבקש לו תהילה וכבוד היא אכן שקר, מעשה השייך אל מרחב הדמיון הכובל והמתעתע. אולם, גזרתו של בורא עולם אמת היא, גזרתו המוטלת עלינו לעמול בהאי עלמא כדי לתקנו ולשכללו ולהמשיך את מלאכת הבריאה – שאותה העניק לנו – בנאמנות, במסירות ובענווה.
[1] מתוך צוואת הריב"ש, מובא אצל: נתנאל לדרברג, השער לאין,תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער המגיד ממזריטש, הוצאת ראובן מס, 2011. 251-281. ראו בפרק הזה בהרחבה על הגישות השונות בהבנת האין כפי שמניתי לעיל.
[2] עוד על כך ראו במיהי ציקסנטמהיי, זרימה הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית, אופוס, 2012.
[3] עוד על אגו וסובייקט, דמיוני וסמלי ראו ב יהודה ישראלי ודניאל אפרתי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, משרד הבטחון, 2012, פרקים ח' ו ט'.
א. טרם נוצר האדם (למעט משה רבנו ועוד כמה בודדים) ללא אינטרס אישי ואגואיזם פרטי. כך שזה די אוטופי. גם אם נניח שהעיקר הדרך העולה ולא להגיע למטרה אזי הבטחון המוצע הוא מקבילהמדוייקת למידת ההשתוות הליטאית-מוסרית שעיקרה ויתור על הכל. נחום איש גמזו. זה אינו בטחון שיהיה כך וכך אלא נכון לקרותו אדישות.
ב. הנסיון לכרוך יחד את האדישות הזו עם רצונות האדם בכל מיני מכבסות מילים (אדם פועל למן הפעולה. איזה משפט מעגלי חסר תוכן!, וכן הנמשך המשפטים בפיסקה)
ג. ההקבלה לגישה הפסיכולוגית שהובאה לאחר מיכן הינה הוכחה לסתור. שם הפעולה נעשית למען תחושת האושר והרגיעה.
ד. הישום המעשי שבא בסוף מתעלם מרישת המאמר ומטיף לעידוד רצונות, להקשבה לתחושות בטן, לעידוד הנטיה האישית, בקיצור התשובה האמיתית בעיני הכותבת היא בדיוק כמו מה שחששבה על מורתה. אמור כך, עשה אחרת וזרע מסך עשן.
משה, "יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא". צורת הביקורת שלך צורמת ומאפילה על התוכן.
מאיר
קראתי שוב את דברי. אין כאן טיפת התקפה אישית, רק בקורת עניינית. וצר לי – סתירה עצמית זו סתירה עצמית ולשוני דלה מלתאר את זה בצורה אחרת.
צר לי אך מאיר צודק. תגובותיך על כל הכתבות מאופיינות בביקורת קטלנית שאיננה נתפסת כביקורת בונה אלא כביקורת הורסת. כדאי לראות גם את הצד החיובי בחיים.
חבל שלא קבלתי תשובות ענייניות. מי שמעלה דעות בצבור צריך להיות נכון להגן עליהןבכלל אצל המגיבים צריכה להיות נכונות להתייחס עניינית ולא רגשית
כדאי לעיין בשיחת הרבי מליובאוויטש על השילוב בין בטחון להשתדלות. לקוטי שיחות חלק לא שיחה לפורים
אני חושבת שלא הבנתם את כוונתה של הכותבת היא לא סותרת את עצמה! אלה מחזקת את ה"עצמי" של האדם דווקא כדי לא לגרום לאדישות וחוסר מעש.
היא כותבת בסוף שדברי מורתה נכונים רק אולי לא היטיבה לדייק אותן….
לפני שמעבירים ביקורת חובה לקרוא את המאמר לעומק ולחשוב טוב לפני שמגיבים….