הלהיט "מי שמאמין לא מפחד" הפך למין סיסמא עממית המבטאת תפיסת עולם מקובלת ביחס לאמונה בבורא העולם. לפי תפיסה זו, מי שמאמין אינו מפחד שיאונה לו כל רע, שכן הבורא אתו ("ולנו יש את מלך העולם, והוא שומר עלינו מכולם"). מנגד, מי שאינו מאמין נתקל עומד מול עולם עוין חסר אונים ואחוז פחדים, שכן אין לו כוח גדול וחזק שישמור עליו.
באופן מעניין, התפיסה הקושרת בין אמונה לבין העדר פחד רווחת לא רק אצל חלק מהמאמינים. גם חסרי האמונה טוענים כנגד המאמינים ש"האמונה מבוססת בראש ובראשונה על הפחד", כפי שניסח זאת הפילוסוף ברטרנד ראסל. בדומה למילותיו האלמותיות של המשורר יוסי גיספן, טען גם ראסל כי האמונה מעניקה לאדם תחושה שיש "אח גדול שיעמוד לצדך בכל הצרות והמריבות שלך".[1] בין אם בנימה ביקורתית ובין אם בנימה תמימה, שוררת הסכמה כי אמונה שווה להעדר פחד.
האמנם?
כאשר אנו מעיינים מעט בפסוקי ספר תהלים, אנו מוצאים כי דוד המלך חושב דווקא להפך. "נאום פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו" (תהלים לו, ב). דוד המלך מתאר את הרשעים חסרי האמונה בתור אנשים חסרי פחד. הם הולכים בשרירות לבם, ומשדרים כי אינם מפחדים כלל מהקב"ה. במזמור עג קובל דוד על התסכול שהוא חווה מהביטחון הגאה שבו מהלכים הרשעים:
מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. וַאֲנִי כִּמְעַט נטוי [נָטָיוּ] רַגְלָי כְּאַיִן שפכה [שֻׁפְּכוּ] אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם. בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ. יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. לָכֵן ישיב [יָשׁוּב] עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ. וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן. הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. (תהלים עג, א-יב)
מזמור עג מדבר על שאלת הצדק הא-לוהי, על סוגיית "צדיק ורע לו". המזמור אינו עוסק בבעיה הכללית, אלא בתחושת המבוכה האישית של מחבר המזמור. מזווית ראייתו של המשורר, תורת הגמול אינה פועלת. ההבטחה שהצדיק יקבל שכר אינה מתממשת. הצדיקים סובלים, ודווקא הרשעים זוכים לשלוה, שגשוג ושפע. הצלחת הרשעים קשה למאמין אף יותר מבעיית סבלו של הצדיק. את סבלו של הצדיק והישר אפשר לתרץ בכך שחטא בשוגג, ו"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ואולי סבלו בא כדי לכפר על חטאיו. אולם, רשעותם של הפושעים נעשית לעין כל, הם מתרברבים בה והצלחתם אינה נסתרת.
לפי המסורת היהודית הפחד הוא רגש המיוחס דווקא למאמין. הרשע הוא אדם שאינו מפחד, אלא הולך בביטחון ובגובה לבב, ואילו המאמין מאופיין בכך שהוא מפחד. מי שמאמין מפחד, ואילו מי שאינו מאמין אינו מפחד. ואכן, האדם הצדיק מכונה אצלנו "ירא שמים". מידת היראה מתפרשת בכמה דרכים, אך הבסיסית שבהן היא היראה הפשוטה מפני החטא, שהיא אחד המאפיינים המרכזיים של המאמין
במסכת שבת מוסיפה הגמרא על דברי המזמור:
דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב "כי אין חרצובות למותם ובריא אולם"? אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב, "זה דרכם כסל למו"? יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן? תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה. (שבת לא, ב)
עולה אפוא שלפי המסורת היהודית הפחד הוא רגש המיוחס דווקא למאמין. הרשע הוא אדם שאינו מפחד, אלא הולך בביטחון ובגובה לבב, ואילו המאמין מאופיין בכך שהוא מפחד. מי שמאמין מפחד, ואילו מי שאינו מאמין אינו מפחד. ואכן, האדם הצדיק מכונה אצלנו "ירא שמים". מידת היראה מתפרשת בכמה דרכים, אך הבסיסית שבהן היא היראה הפשוטה מפני החטא, שהיא אחד המאפיינים המרכזיים של המאמין. אדם שאינו מאמין חושב שהוא יכול לעשות כל עוול שלבו חפץ ולא לתת על כך דין וחשבון: "אמר נבל בלבו אין א-להים, השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב" (תהלים יד, א). אבל אדם שיש בו אמונה יודע כי הקב"ה נותן שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ועל כן הוא "ירא שמים". כן אמר אברהם אבינו: "כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא). ללא יראה, האדם הולך בשרירות לבו. האמונה נוטעת באדם יראת חטא, בין אם היא נובעת מיראת העונש ובין אם מיראת הרוממות. חז"ל אף אומרים שמעלת יראת החטא גדולה יותר ממעלת לימוד תורה, וכי "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר: ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה" (שבת, שם). וכמו שכתב שלמה המלך: "וה-אלהים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד).
עם זאת, במסכת ברכות מבחינה הגמרא בין שני סוגי פחדים: פחדים שעליהם נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד", ופחדים שעליהם נאמר "משמועה רעה לא ירא, נכון לבו בטוח בה'".[2]
הבה נבחין בין משמעיו השונים של הפחד.
חשש, אימה, חרדה
המובן הראשוני של פחד – פחד אנושי באשר הוא – הוא רצון להימנע מכאב. אנו מפחדים מפני מאורע שיסב לנו כאב, פיזי, רוחני או נפשי. כלומר, התנאי הראשוני לפחד הוא שתהיה איזו סיטואציה שאיננו מעוניינים בה, והמובן הראשוני שלו הוא חשש מפני הכאב שיגיע מאותה סיטואציה: חשש מאש, ממחלה, מפרידה, מקור ואפילו מעכבר – כל דבר שאינו רצוי לנו ואנו חוששים שהוא יגיע אלינו. במובן זה, ילדים קטנים הם חסרי פחד, כיוון שאינם חיים את העתיד.
מעבר לעצם החשש, יש תגובה אמוציונלית שנלווית אליו: אימה, או מה שמכונה לעתים "הפחד מהפחד". מדובר בתגובה אי-רציונלית של מועקה נפשית ואף פיזית – אנו משותקים, קופאים על עמדנו או נמלטים בבהלה, מצטמררים וצורחים. לחץ הדם עולה יחד עם דופק הלב, וההיגיון נעצר. כל אלו אינן תגובות רציונליות לחשש, ויתכן שהן תקשינה עלינו להתמודד עם הדבר שממנו אנו מפחדים. נסו לראות אותי מול עכבר הקטן ממני עשרת מונים…
מובן נוסף של הפחד הוא מצב נפשי שאינו מתייחס לחשש מוגדר, אלא הוא כעין פחד כללי, חשש עלום מפני הלא-נודע. אפשר לקרוא לו חרדה. חרדה קיומית. חרדה מפני הכאוס שבעולם, מפני השינויים שאנו עוברים ומפני המוות. או כמו שאמר האריה הפחדן מהקוסם מארץ עוץ: "מסתבר שנוסיף לחיות עוד זמן מה, ואני שמח על כך, כי לא להיות בחיים נראה לי מאוד לא נעים." החרדה המלווה את האדם אינה תגובה אמוציונלית לחשש מוגדר, אלא תחושה כללית של חוסר ביטחון ואיום עמום המהדהדת בעומק הנפש.
התרופה הקלה לחשש היא טיפשות. החשש הוא תוצאה של שיקול דעת. מתוך כך, ילד קטן או אדם חסר דעת יחששו הרבה פחות מהבאות מאדם שקול הרואה את הנולד. הילד אינו חושש מהאש כיוון שהוא אינו חושב על הכאב שהיא תגרום לו. כיוצא בו, נערים צעירים אינם חוששים מפני הסכנה, כיוון שהם אינם מצליחים לחזות אותה. התגברות על האימה, מנגד, דורשת דווקא שליטה עצמית. אדם השולט ברגשותיו יצליח לנהוג בקור רוח ולהתגבר על האימה הלא רציונלית. 'טיפול שורש' לחרדה יכול להיות השלמה עם הגרוע מכל. חיבוק הסבל מאפשר לאדם להתמודד אתו.
בטחון כתרופה לפחד: יראת העונש
הגמרא בברכות שהוזכרה לעיל מספרת על הלל הזקן ששמע צעקה בתוך העיר, ומתוך בטחונו בה' היה סמוך ובטוח שאין הצרה בתוך ביתו:
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'.
רבא מוסיף שניתן לקרוא את הפסוק מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו, ומשמעותו אחת. מתחילתו: הלל הזקן לא ירא משמועה רעה ובכך היה נכון לבו ובטוח בה'. ומסופו: לבו של הלל הזקן ידע שהקב"ה אינו עושה דבר רע על מנת לפגוע, ולכן היה בטוח בה' ולא היה ירא משמועה רעה. בקריאה הראשונה הביטחון הוא תוצאה של העדר החשש, ובקריאה השניה חוסר החשש הוא תוצאה של הביטחון.
האמנם כך הם פני הדברים? האם הלל הזקן היה משוכנע שהוא לא יכול להיפגע בזכות בטחונו בה'? שאלה זו מזכירה את דברי החזו"א המפורסמים בעניין הביטחון:
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ביטחון המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השנייה, כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב הוא מחוסר ביטחון (אמונה ובטחון, פרק ב).
החזון איש יוצא נגד החושבים כי ביטחון בה' מבטיח לאדם שלא יאונה לו כל רע:
ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?!… וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה, מדרכי הטבע לפחד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו, ושאין מעצור לה׳ מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים.
בהקשר הזה, ראוי לציין את הפסקה האחרונה של הספר "חמישה ספרי אמונה", שם חולק ישעיהו ליבוביץ עם הקורא את האנקדוטה הביוגרפית הבאה:
לפני זמן מה סיפרה לי אישה אחת, מאד אינטליגנטית, כיצד הגיעה לכך שהפכה לדתית. בנה הקטן חלה במחלה קשה, והרופאים כמעט נואשו מחייו. היא התפללה לרפואה והילד הבריא. "הגעתי לאמונה כאשר בני, בעזרת ה', הבריא," אמרה. סיפרתי לה שאני מכיר אישה שבנה חלה ובעזרת ה' – נפטר. האישה חשבה על דברי וענתה: "אני מודה לך שפקחת את עיני לראות את משמעותה האמתית של האמונה." (אותה אישה שבנה חלה ונפטר היתה אשתו של ליבוביץ והילד שלא זכה להבריא היה ילדו שלו.)
החזו"א מלמד אותו שאין אדם היכול להיות בטוח שלא יינזק מפגעי העולם וסכנותיו ומהסבל שהוא טומן בחובו. במה מועילה לנו אפוא מידת הבטחון? החזו"א מבאר:
וההבלגה בשעה הקשה הלזו, ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפנינו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב… וממידת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה, אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים, ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו יתברך.
אחר ההבחנה שעשינו לעיל בין הסוגים השונים של הפחד, ניתן לומר כי הביטחון אינו מסיר את החשש מהאדם, אבל הוא מבטל את האימה, ויותר מכך, את החרדה. המבט של הביטחון מעניק למאורעות העולם משמעות, ומוציא אותם מיד המקרה. אדם ירא שמים, המאמין שהקב"ה נותן שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, יודע שהפגעים בעולם אינם מקריים. הוא בהחלט יכול לחשוש מהם, שכן אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אולם, המבט המאמין מאפשר לאדם ליישר מבט אל הצרות והייסורים ולקבל אותם בשוויון נפש, ללא אימה וללא חרדה. משל למה הדבר דומה: לטיפול רפואי כואב. האדם חושש מהכאב, אבל הוא יודע שיש לכאב תכלית, ולכן הוא אינו מתמלא אימה לנוכח הטיפול המתקרב.
אדם המאמין שיש סדר בעולם ושהקב"ה מנהיג אותו בדין, הרי שלבו סמוך ובטוח, והוא אינו חושש מכל שמועה רעה. מבחינה רציונלית, אכן מדוע שיחשוב שאירעה רעה בתוך ביתו? לא רק שאין טעם לדאוג על העבר, אלא שאין סיבה הגיונית לחשוש שדווקא הוא נפגע מכל בני העיר. אין זה אלא שאדם מאמין במקרים והוא חי בתחושה שהעולם הוא מקום אכזרי ועיוור, ובכל רגע משהו רע יכול לקרות לו. אולם לבו של הלל, שידע כי יש מנהיג לבירה, היה נכון ובטוח
לאור זאת, מקבל הסיפור על הלל הזקן משמעות חדשה. הלל לא יכול היה לדעת האם מישהו מבני ביתו נפגע או לא. מה שהלל אומר אינו "יודע אני שאין זה בתוך ביתי", אלא "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי". כאשר אדם שומע שקרתה איזו רעה, החשש שלו אינו מפני הבאות, אלא מפני חוסר הוודאות. האירוע כבר התרחש, והפחד של האדם נובע מתוך תחושה שהעולם הוא מקום אקראי. אדם אומר לעצמו "מי יודע מה קרה…?" ומתמלא חרדות. אבל אדם המאמין שיש סדר בעולם ושהקב"ה מנהיג אותו בדין, הרי שלבו סמוך ובטוח, והוא אינו חושש מכל שמועה רעה. מבחינה רציונלית, אכן מדוע שיחשוב שאירע רעה בתוך ביתו? לא רק שאין טעם לדאוג על העבר, אלא שאין סיבה הגיונית לחשוש שדווקא הוא נפגע מכל בני העיר. אין זה אלא שאדם מאמין במקרים והוא חי בתחושה שהעולם הוא מקום אכזרי ועיוור, ובכל רגע משהו רע יכול לקרות לו. אולם לבו של הלל, שידע כי יש מנהיג לבירה, היה נכון ובטוח, והוא לא ירא משמועה רעה.
האופן הראשון שבו הביטחון מסיר את הפחד מלבנו הוא אפוא הסרת תחושת האקראיות ממאורעות העולם. כך, גם אם האדם עדיין חושש מפני כאב, סרה ממנו אימת הלא-נודע וחרדת המקרה הרע.
להתפעל מהנשגב ולהזדהות עם העולם
מעבר לבחינה זו, ישנו אופן נוסף, עמוק יותר, שבו מבטל הביטחון את הפחד. אופן זה הוא הסרת העוקץ מהכאב שממנו חושש האדם על ידי יצירת הזדהות אתו. כאשר האדם מרגיש קשר עמוק אל הקב"ה, קשר של בן לאב, הוא יודע שגם כאשר הקב"ה מכה אותו, הרי זה בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח". בשעה שאמונה זו מוטמעת באדם, הסבל מקבל משמעות חיובית. לא רק שהוא אינו נדמה רעה אקראית ועיוורת, אלא שהאדם מסוגל להזדהות אתו, כמו עם טיפול רפואי המתבצע על-ידי מישהו שאוהב אותך. הכאב עצמו הופך לדבר רצוי, והמוכנות הנפשית לקבל אותו משתנה. חלף חשש, הימנעות, בריחה או שיתוק, האדם מקשיב לו ואף – בדרגה גבוהה יותר – מקבל אותו באהבה. מדובר בגישה כללית לעולם ולגילוי של הקב"ה במציאות.
התייחסות לכך נמצאת בתורה של רבי נחמן מברסלב על אודות העלאת הפחד לשורש היראה (ליקוטי מוהר"ן א, טו). רבי נחמן כותב כי הפחד במקורו הוא יראה נפולה. כלומר, רגש הפחד הטבוע באדם נשלח אליו באופן מכוון על מנת שיעורר את לבו לירא את ה' ולהגיע לתיקון האמונה, אך כאשר האדם רחוק מיראת ה' ואינו שופט את אורחותיו מכוח יראת ה' שבו, הרי שאותה נקודה רוחנית הצריכה תיקון מתלבשת בדברים חיצוניים: "וְזֶהוּ שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד אֶת עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה דָבָר, מִשַּׂר אוֹ מִגַּנָּבִים וּשְׁאָר פְּחָדִים, זֶה הוּא שֶׁהַיִּרְאָה נִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר, כִּי אִם לא הָיָה נִתְלַבֵּשׁ הַיִּרְאָה בְּזֶה הַדָּבָר לא הָיָה כּחַ בְּזֶה הַדָּבָר לְהַפְחִיד אֶת הָאָדָם" (שם).
אדם צריך לשבת ולברר את הנהגותיו והתנהלותו בעולם, ומתוך כך יידע לשפוט במה הוא נוהג כהוגן ובמה לא. על ידי הרפלקציה העצמית, ההתבודדות עם קונו וההתבוננות הוא יוכל להתיר את חבלי הפחד מעצמו ולצעוד בעולם בביטחון. אולם ללא המשפט העצמי, כל ענייני העולם יקומו לנגדו לשפוט אותו בדמות פחדים וחששות: מגנבים, מהפסדים, מנזקים
כיצד מחזירים את היראה לשורשה? בשני שלבים. ראשית, באמצעות משפט. על ידי "שֶׁיִּשְׁפּט וְיָדִין בְּעַצְמוֹ כָּל עֲסָקָיו". זאת אומרת, אדם צריך לשבת ולברר את הנהגותיו והתנהלותו בעולם, ומתוך כך יידע לשפוט במה הוא נוהג כהוגן ובמה לא. על ידי הרפלקציה העצמית, ההתבודדות עם קונו וההתבוננות הוא יוכל להתיר את חבלי הפחד מעצמו ולצעוד בעולם בביטחון. אולם ללא המשפט העצמי, כל ענייני העולם יקומו לנגדו לשפוט אותו בדמות פחדים וחששות: מגנבים, מהפסדים, מנזקים. הפחד, לפי הסתכלות זו, אינו אלא שיקוף של חשש פנימי המקונן בתוך תוכו של האדם. כאשר האדם שופט את עצמו לאור המוסר הא-להי, הרי שהוא בטוח במעשיו. אך כאשר האדם אינו שופט עצמו, קמים מעשיו לנגדו ומתלבשים בפחדים מפחדים שונים.
אולם, המשפט העצמי הוא רק השלב הראשון בהעלאת היראה לשורשה. מהו שורש היראה? "וְשׁרֶשׁ הַיִּרְאָה הוּא דַּעַת […] הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע מִמִּי יִתְיָרֵא הַיְנוּ לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יִרְאַת הָרוֹמְמוּת." ומהי הדעת? "דַּעַת הוּא חִבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָאָדָם יָדַע".
כאשר האדם מוכן לקבל את הכאב באהבה, ולעבור דרכו מתוך אמונה כי זוהי עבודת ה' שלו, או אז הופכת דרגת הפחד שלו לדרגת יראת הרוממות.
זהו תהליך לא קל, והוא כולל בתוכו שחרור שליטה ואגו. הרב שג"ר בספרו "לוחות ושברי לוחות" השווה בין שיטתו של אלבר קאמי לחסיד בעידן הפוסט-מודרני. בעוד שלפי קאמי, האדם האידאלי הוא מי שמשלים עם חוסר המשמעות ופועל ממנה, האדם החסיד מתבטל אל מול רצונו של ה' יתברך ומתבונן במציאות על מנת להבין מה שנדרש ממנו.
קיימים שני מושגים בסיסיים בעבודת ה': יראה ואהבה. היראה מציבה לאדם גבולות דרך רתיעה מעונשים, ומעודדת אותו לפעולה דרך אהבת התגמול. המוטיבציה לפעולה מגיעה אפוא מבחוץ פנימה, מתוך הרתיעה מהכאב או מהרצון בהנאה. בהתאמה, הא-ל של היראה הוא ישות חיצונית, לעתים טובה ולעתים מאיימת, לעתים מתגמלת ולעתים מרעה.
ביראת העונש, אדם חושש שהקב"ה יעשה לו רע אם לא ימלא אחר ציוויו. הקב"ה עומד בתור שוטר על האדם. אמנם הוא נותן סדר במציאות ומגן עליו מפני האקראיות שבה, אך הוא עדיין נתפס חיצוני ומאיים.
מנגד, האהבה וכמוה יראת הרוממות מניעים את האדם לפעולה באמצעות הזדהות עזה עם הקב"ה. אהבת ה' מביאה את האדם לעשות את רצונו מתוך הזדהות אתו, ולא מתוך ציפיה למשהו אחר. באופן דומה, היראה הנולדת מתוך רגש האהבה מביאה את האדם להימנע מלעבור על רצונו של הקב"ה בשל הערצה ולא מחשש של עונש. גם העשיה וגם הריחוק מעברה נובעים מחיבור לדבר עצמו ולא מהתוצאה שלו.
כאשר האדם בוחן את מעשיו באופן פנימי ובודק את עצמו לראות האם הוא שלם עם מעשיו או לא, הוא זוכה להתחבר למעשים עצמם, ללא קשר עם תוצאותיהם. דרגה זו היא המכונה "יראת הרוממות", שבה מה שדוחה את האדם מעברה הוא הפגם במעשה עצמו, ולא יראה מפני כאב חיצוני. כאשר מגיע האדם לדרגה זו, הרי שהוא אינו חושש מהעולם: הוא אינו חרד כל הזמן פן יארע לו כאב, וגם אינו כוסס את ציפורניו בציפיה לשכר ובחשש מהפסד. העולם אינו מקום מפחיד יותר, אלא מקום נעים שהוא רוצה להיות בו.
***
לסיכום, מי שמאמין – מפחד או לא מפחד? מצאנו כי יש כמה דרגות. אדם שאינו מאמין הולך בעולם בזחיחות ואינו ירא מהשלכות מעשיו, ואילו האמונה נוטעת באדם יראת השמים בסיסית. היראה הזו מביאה אותו להימנע מעשיית עוול מתוך אמונה שיש מנהיג לבירה. על כך נאמר, "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד). זהו פחד חיובי המניע לפעולה ולרצון לשלמות.
מעבר לכך קיימים גם חששותיו של אדם מפני מקרי העולם, ואלו מולידים בו אימה וחרדה. עליהם נאמר: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ, וּבוֹטֵחַ בה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט, כה), וכנגדם באה האמונה ונוסכת באדם ביטחון. העולם לא נתפס בעיני האדם המאמין מקום כאוטי שבו פגעים נופלים על אדם באופן אקראי, ולכן סרה ממנו האימה המבהילה והחרדה המשתקת. למעלה מכך, כאשר האדם מפנים את היראה ובוחן מעצמו את מעשיו בפלס, הרי שהעולם מתגלה לפניו כמקום שבו הוא רוצה לחיות. החשש מפני מאורעות חיצוניים המתרגשים עליו מתחלף בחוויה של ראיית העולם כמקום טוב. כולנו רוצים לחיות בעולם כזה. הבה נפלס את דרכנו לקראתו.
[1] https://users.drew.edu/~jlenz/whynot.html
[2] ברכות ס, א.
Photo by Steve Halama on Unsplash
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ
למרות שהובטח לו "הנה אניכי עמך ושמרתיך .."
מה פשר המושג "רבנית בקהילת…". אצל חרדים רק אשתו של הרב היא רבנית
היא באמת אשתו של רב = רבנית