הביטחון הפנימי

מאמר תגובה ל"ביטחון בה' – הקשבה למציאות"

המשמעות של הסתר הפנים, כפי שלימדנו החזו"א זצ"ל, הינה שלא ניתן למצוא את האמונה והביטחון במציאות החיצונית. יש למצוא אותם דווקא בתוך הלב, פנימה.

כ' אייר תש"פ

אקדים שתגובה זו למאמרו של הגה"צ ר' ראובן לויכטר שליט"א אינה ביקורת, אלא הערה בלבד. אני מוצא את מאמרו חשוב ביותר, ואין רצוני שבתגובתי תהיה חלילה ערעור על מסקנתו. דברי מכוונים לפרט אחד בלבד – להסביר את דברי החזון איש ואת מה שנראה סתירה בינו ובין דברי ר' חיים מוולוז'ין.

החזון איש סבר שהנהגת ה' יתברך בזמננו שונה מבעבר, וכי להסתר הפנים יש משמעות רבה מאוד, הן להבנת האמונה, הן להבנת הביטחון

בספר אמונה וביטחון, הנספח לסדר טהרות, הסביר החזון איש שאדם מצווה להאמין "שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך" (פרק ב). באמונה שהעתיד יהיה בהכרח לטובה הוא רואה "טעות נושנה". דברים אלה עומדים בניגוד לדברי ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים, שער א, פרק ט), שנתבע מבני ישראל בעת קריעת ים סוף להאמין שהדברים תלויים בהם וכי "מעצם בטחונם שוודאי יקרע לפניהם – אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם". מבלי לערער אחר דברי הרב לויכטר, כי מצות הביטחון עיקרה להאמין שכל מעשי הקב"ה מיועדים לתכנית כללית מאתו, אבקש להוסיף תובנה אחת בדברי החזון איש. החזון איש סבר שהנהגת ה' יתברך בזמננו שונה מבעבר, וכי להסתר הפנים יש משמעות רבה מאוד, הן להבנת האמונה, הן להבנת הביטחון. די בהבנת הסתר הפנים כדי להבדיל בין דבריו ובין דברי ר' חיים וולוז'ינר, בלי שתהיה סתירה בדבריהם.

 

הסתר הפנים ומשמעויותיו

על מנת להבין את תפיסת החזון איש על בוריה, צריכים ללמוד את דבריו הידועים בסוגיית "מורידין ואין מעלין", העוסקת בענישת רשעים שלא כדין. החזון איש מסביר שהלכה זו אינה מתקיימת בימינו, משום שאנו נמצאים בזמן של "הסתר פנים":

ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה. שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. (חזון איש, יו"ד סימן ב, סעיף טז)

החזון איש קובע שתפיסת האמונה, קיום המצוות והביטחון בעת הזו נשענים על הכרה אחרת לחלוטין של מציאות ה' והנהגתו, ולכך השלכה רבה על ענישה ועל היחס לעוברי עברה בכלל. לענ"ד הבין החזון איש דבר שרבים וגדולים לא הבינו בשינוי מהותי של תפיסת ה' בעת הזו – שינוי שעליו הצביע אגב אורחא בתחילת 'אמונה וביטחון': "מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש." בניגוד לרמב"ם, למשל, שהחל את ספרו 'משנה תורה' בחובה לדעת: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", קובע החזון איש שמדובר בנטיית הנפש. האמונה מקורה בנפשו של האדם, לא במציאות החיצונית.

 

אמונה – תכונה פנימית

החזון איש הוא אולי הראשון והחשוב בחכמי ישראל שסבר שבסיס האמונה אינו ידיעה מדעית חיצונית אלא הכרה שבנפש פנימה. שני מהלכים מקבילים התחוללו בעת החדשה. מחד גיסא המדע, שהיה בעבר התשתית החשובה להוכחה למציאות ה', פסק מלמלא תפקיד זה. המדע אמנם אינו מוכיח את ההפך, אבל הוא אינו נשען עוד על הנחות דתיות. יתר על כן, למדע אין זיקה לאיכויות ערכיות. הוא לא מוכיח את קיומן של מידות טובות, של אמונות ודעות או של טוב ורע. הוא מתאר עובדות, תהליכים וחומרים, ותו לא. לפיכך, אי אפשר לצפות עוד, כפי שתבע הרמב"ם, שעיסוק במדע יביא את האדם לידי אמונה. המדע המודרני אינו מביא לאמונה, כפי שהוא לא מביא לכפירה. עניינו היחיד הוא חקר הטבע, ולא מה שמעליו.

המעשה הדתי אינו נמדד על-פי התאמתו למציאות החיצונית, בין המציאות העכשווית הנחקרת בכלים מדעיים בני זמננו, ובין מציאות היסטורית קדומה. המעשה הדתי נמדד על פי נאמנות האדם לעצמו ולחוויותיו הדתיות, ועל פי מידת נכונותו לבטא באופן אמתי ומוחשי את אמונתו; או במילים אחרות: באותנטיות החוויה ולא באימות שלה במציאות

בה בעת התפתחה תובנה חשובה לא פחות – עולם המחשבה נוכח במגבלותיו. ההנחה שיש אפשרות להוכיח דבר בהוכחה מופתית ואבסולוטית, כפי שהיה מקובל בעבר, אינה רווחת היום. התפיסה כיום היא שהמחשבה האנושית סגורה בעולמה הסובייקטיבי ואין בכוחה להוכיח דבר באופן מוחלט מן המציאות האובייקטיבית. כדברי בעלי המוסר, לאדם יש נגיעות. היכולת לקבל החלטות נשענת בעיקר על כושר השיפוט הסובייקטיבי, והיא שואבת את השראתה מחדרי הנפש. לכל חיים בעלי משמעות בסיס אחד, והוא נפשו של האדם. המציאות היא ניטרלית, ואילו נפשו של האדם, שממנה נחצבות אמונותיו ודעותיו, היא מוטה ומוגבלת בשיפוטה. את מקום התפיסה שמקור הערכים, האמונות, הדעות והמוסר נמצא מחוץ לעולם החושים והחוויות, תפסה הגישה שמקור כל אלה בעולם החושי, בחוויית הקיום של האדם.

במצב הזה, מאמציהם של גדולי ההוגים הדתיים מופנים להתמקדות בחוויה הדתית, בתיאורה ובמקורות נביעתה, ואילו העיסוק בהוכחת קיום הא-לוהות נתפס אנכרוניסטי וחסר תוחלת. החוויה הדתית מתוארת בתור מסתורין, דחילו ורחימו, דבקות, או במילים אחרות רגש מסוג מסוים מאוד, ואילו המעשה הדתי נחשב לבעל ערך ככל שהוא מבטא את הרגש הדתי. כלומר, הוא נתפס מעשה של פיוט ושגב. המעשה הדתי אינו נמדד על-פי התאמתו למציאות החיצונית, בין המציאות העכשווית הנחקרת בכלים מדעיים בני זמננו, ובין מציאות היסטורית קדומה. המעשה הדתי נמדד על פי נאמנות האדם לעצמו ולחוויותיו הדתיות, ועל פי מידת נכונותו לבטא באופן אמתי ומוחשי את אמונתו; או במילים אחרות: באותנטיות החוויה ולא באימות שלה במציאות.

כאמור, החזון איש הוא אשר שת לבו לכל אלה, ולפיכך תיאר את האמונה בתור "נטייה דקה מעדינות הנפש". משום כך, מה שמחולל את האמונה הוא חוויית המתבונן בעולם, עינו הלכודה ביופיו ובחידה הגלומה בו. זוהי כוונת דברי החזון איש בפרק הראשון באמונה וביטחון. אין בדבריו הוכחה לקיום הא-לוהות, אלא תיאור חווייתי בלבד.

 

ביטחון סובייקטיבי

תפיסה זו של החזון איש הביאה אותו לנטות מדבריו של בעל ה"נפש החיים", המגדירים את מידת הביטחון בתור קבלה של דרכו של הקב"ה ולא ציפיה לתכנית אלוקית שתהלום את תכניותיו של האדם. פועל יוצא מההשקפה שתיארתי, כלומר, שאנו נמצאים בזמן של הסתר פנים שבו אי אפשר לראות את האלוקות מתוך המציאות, הוא שגם הביטחון בה' אינו מושתת על גילוי א-לוהי במציאות החיצונית.

המאמין פועל כפרשן, כאמן, לא כאיש מדע. לפיכך, "ממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה". הבוטח איננו לומד מן המציאות את רצון ה', והמציאות איננה מקור הידע – אלא אתגר, לדעת "כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל, רק הכל מאתו יתברך"

המאמין של היום הוא פרשן או אמן, ולא איש מדע. לפיכך, "ממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה". הבוטח אינו לומד מן המציאות את רצון ה', והמציאות איננה מקור הידע אלא אתגר, לדעת "כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל, רק הכל מאתו יתברך". ואכן החזון איש כורך את האמונה והביטחון יחדו: "האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו. האמונה בבחינת הלב, והבטחון בבחינת המעשה." הביטחון משמעותו לחיות על-פי תחושת האמונה החדורה בלב האדם; לפעול באופן עקבי ונאמן ולממש את חוויית האמונה בה'. הביטחון הוא אפוא הביטוי האותנטי של חוויית האמונה.

דברי הרב לויכטר, לפיהם הביטחון הוא להאמין שכל מעשי הקב"ה מיועדים לתכנית כללית מאת ה', תואמים בדיוק את דברי החזון איש והם עיקר דבריו. לדעתי זהו הביטוי היחיד למידת הביטחון בזמננו. כל פרשנות אחרת משמעה הענקת משמעות לטבע עצמו, כאילו הא-לוהות משוקעת בעצים ובאבנים. בזמן של הסתר פנים, אין יכולת לאדם להשיג את בוראו דרך המציאות החיצונית. פרשנות זו שגויה גם לתפיסתו של החזון איש. אין דרך אחרת, ישירה יותר, מהכרה פנימית של חיבור בין האדם ובין א-לוהיו.

***

לאחר כל דברי אלה, יש להעיר שאף אם לא משום מידת הביטחון, האדם מצווה לתת אל לבו ולשאול מדוע עשה לו ה' את כל אלה. כדברי הרמב"ם בהלכות תעניות:

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב "עונותיכם הטו וגו'", וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי (הלכות תעניות פרק א, הלכה ב-ג).

חובתו של האדם לפשפש במעשיו בעקבות מאורעות שבאו עליו אינה בהכרח פרשנות של המציאות, אלא מעשה של תשובה. הוא אינו מנסה לפרש מסר א-לוהי, אלא בוחן את לבו פנימה. ניצול מאורעות כאלה לחזרה בתשובה אינו עומד בסתירה למידת הביטחון כפי שהיא עולה מדברי הרב לויכטר. החוזר בתשובה אינו מנסה לפענח את התכנית הא-לוהית, שכדבריו נעלמת מן האדם. אך הוא שוקד על בחינה פנימית, אישית או חברתית – בחינה של שינוי ושיפור.

 


תמונה:

9 תגובות על “הביטחון הפנימי

  • תודה על המאמר מחזק מאוד
    אני חושבת שהמאמר מבטא בדיוק את תקופת הקרונה כולם מבודדים אין יוצא ואין בא אנחנו מנוטרלים מכל העולם החומרי ונקים מכל אגו כבוד תאווה
    עם כל משבר הקרונה אני רואה בזה הרבה חסד
    השם נתן לנו הזדמנות לעשות עם עצמנו חשבון נפש לראות את הדברים הטובים ואת הדברים שפחות טובים בנו עצמינו ולא דווקא באחרים אני חושבת שעם כל אחד ינסה לתקן את עצמו ולא את האחר נראה עולם נפלא ומתקדם
    אני מאחלת לכל עם ישראל שנזקה כל אחד בדרך שלו לקדש שם שמים
    אמן ואמן

  • אם הבנתי נכון נקודת הכובד של הכותב היא שהאמונה מקורה בנפש ולא במציאות, כי אין למדע נגיעה לערכים. מה שחשוב הוא החוויה והרגש הדתיים. . המעשה הדתי נמדד ע"פ נאמנות האדם לעצמו ולחוויותיו (??!!).
    ונפשי בשאלתי – מה יעשה מי שאין נפשו כמהה לחוויה הדתית ואין בו רגש דתי? נח לו בעצמו בחוויותיו החילוניות? בכוס התה שלו והתנדבות למען אוטיסטים?
    .

    • לדאבון לב, מי שאין לו לב לאהבת הבריות, יתקשה לגמול חסדים, ומי שליבו מת בקרבו יתקשה להאמין בקב"ה.

    • גם בעבר, שלפי כותב המאמר, המציאות החיצונית זעקה א-לוהות, ללא רגש פנימי בלתי תלוי לא היה האדם בעל אמונה אמיתית אלא חיצונית. ועל כן קובלנתך שהאדם חסר חוויית הרגש הפנימי לא יתחבר לאמונה בימינו היא שאלה נכונה לכל הדורות

    • תודה על התשובה. נדיר כאן שמחבר מאמר מוצא לנכון גם להגן על מאמרו.
      אם אמונה הינה עניין הקשור לעובדות (היש ה אם אין) הלב אינו קשור

  • מה היה בזמן יציאת מצרים?
    ומה נשתנה?

  • תודה על המאמר המאתגר והנה כמה הערות לגופם של דברים.

    יש עוד בחזו"א (או"ח קל"ח ד') על ההבדל בין פעם והיום לגבי 'התגלות תורה שבעל פה שנתגלתה ע"י חכמי הגמ'… ופעם שזכו ברוח קדשם בדקדוק התורה שבכתב והמשנה שבידם להחזיר הנשכחות'.
    כלומר שהחזו"א נקט את מושג ירידת הדורות כדי להחזיק את מעלת הקודמים על המאוחרים שלא לחלוק עליהם וכדי לפטור מהתייחסות מחמירה כלפי המאוחרים לאסור את יינם וכד' כי הם 'תינוק שנשבה'. הוא לא ראה שיש בנושא רק עניין של חשש אזלת יד הממסד להידרדר במדרון חלק אם יתנו למאוחרים כוח לסתור את המוקדמים (כד' הרמב"ן על זקן ממרא שגם אם היה חכם יותר לא ניתן לו לערער על הממסד).

    אך בלי הנחת עליונות המוקדמים על המאוחרים אין לראות סתירה מנפש החיים לחזו"א כי ביציאת מצרים היתה קריעת ים סוף המשך לעשרת המכות ותהליך שלם בו ראו איך שסטטיסטית עומדת 'המציאות החיצונית' לצד הצלתם ממצרים וכהבטחות משה, כך שגם בלי רוח קדושה יותר וכו' היה מעשה נחשון מעשה נבון ולא מעשה הפקרות פנטי.

    העמדת תריס בין כביכול מציאות חיצונית ונפש האדם עושה מנפש האדם תחום בו ניתן לרחף על רגשות 'נעלים' ולרכוב על משאלות לב בלתי מציאותיים וזו סכנת סטייה מהיושר. לכן אין הכרח לראות ב'אמונה כנטייה דקה מעדינות הנפש' מושג שאינו בכלל הידיעה המצוטטת מהרמב"ם ('לידע…' אם כי לפי תרגום אחר זה 'להאמין'). דרושה עדינות נפש כדי להיות נאמן לידע דק זה המתחמק בקלות ממסך הדעת והנדרש למיקוד עוצמתי המעניק כוח לחצות את הגשר שבין 'וידעת' ל'והשבות'.

    חן חן על ההדגשה שדרישת הרמב"ם לשים לב לצרות הבאות כהזדמנות לתשובה כפי שכתב: 'מדרכי התשובה…'. עניינו שהחותר לתשובה ינצל כל הזדמנות שתתמוך בחתירתו. זה דומה לאמירת 'גם זו לטובה' דהיינו לתת כמה שאפשר צ'אנס להתקדמות בניצול כל מאורע לכך וכפי שהתבטא אדם גדול: 'נניח שהמציאות היא מושלמת והבה נמצא איך שמאורע זה מלמדנו-מקדמנו'.

  • תודה על הכתבה היא נותנת הסתכלות אחרת ופרטית לכל אחד לפי דרגתו

    אני ברוך השם עם אמונה אבל אני שואלת את עצמי למי שאין לו אמונה האם הוא יכול להגיע לכך דרך עבודה

    מהכתבה אני יכולה להבין שכל אחד יכול להגיע לאמונה וביטחון דרך החסד ודרך הודיה
    שנזכה כולנו להרגיש את קרבתו של השם אמן

  • בהעמדה שהאמונה הדתית היא חוויה סביקטיבית של המאמין כבודו מפרק את כלל ישראל, אנו לא יותר מקיבוץ סוביקטיבי של אנשים שבמקרה מאמינים, האמונה לפי עניות דעתי חייבית לנבוע מדעה אוביקטיבית של ועל העולם כדברי הרמב"ם, נכון הוא שבימנו אנו הקושי לחלץ אמת אבויקטיבית על המציאות היא קשה וזה בדיוק האתגר העומד לפנינו בימים שבהם נעשתה הפרדה בין האוביקטיבי המדעי לבין הסוביקטיבי האמונה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל