צריך עיון > סדר עיון > לשוח בשדה האמנות

לשוח בשדה האמנות

--
נעה לאה כהן מנהלת ואוצרת גלרית המקלט, דוקטורנטית לאמנות יהודית באוניברסיטת בר-אילן

הריחוק של יהודים מגילדות האמנים באירופה וההדרה של אמנים דתיים כיום מתוך שדה האמנות הכללי יצרו דימוי שאמנות ודתיות אינן הולכות יחדיו. היהדות מצדה הביטה בחשד על העולם של הביטוי החזותי ועל אתוס האמן. העיסוק באמנות היה נדמה בעיניה לביטול תורה, וההערצה של האמנים הייתה זרה לה. בימינו, עם התרחבות תרבות הפנאי, חובה עלינו לפתח שפה אמנותית עשירה משלנו, שתתן מענה להצפה הויזואלית השוטפת את העולם. הדרך לכך אינה קלה. היא דורשת עבודה של רבנים, שיתנו לגיטמציה לאמנות, ושל אמנים, שיהיו סוכני תרבות. יחד הם ייצרו בסיס לשיח חרדי בוגר על אמנות. עבודותיהם של אמנים חוזרים בתשובה המצויות בידנו יכולות להיות בסיס לשפה אמנותית אחרת. אמנות לשמו.

ב' שבט תשע"ט

סדרת הטלוויזיה המצליחה "שטיסל", ששודרה לפני כמה שנים ועדיין לא נס לחה, הצליחה לסדוק את גבולות הסטריאוטיפ של החרדי הקלאסי. לראשונה פרצו אל המסך דמויות חרדיות עגולות, אנושיות ומורכבות, המתמודדות כמו כולם עם מרוץ החיים. עובדה מרכזית שסביבה נרקמת העלילה היא שעקיבא שטיסל ("קיבע"), גיבור הסדרה המחפש את דרכו בעולם, הוא גם צייר. "צייר חרדי". לא פחות ולא יותר.

עקיבא הוא בחור צעיר, יתום מאם, המנסה את מזלו בעולם. יש לו נפש רגישה לצד כשרון ציור נדיר, מה שגורם לו התמודדות כפולה: הן פנימית מול עקרונות כמו "ביטול תורה", והן חיצונית מול חברה שאינה מעניקה ערך לדרכו. משפחתו וקהילתו רואות בו "בטלן", ובנטייתו לאמנות רואות תחביב מוזר – במקרה הטוב. הוא מסתיר את מעשיו, עד שלפעמים נראה שהוא כמעט מתחמק מעצמו. הוא זקוק לזמן ולאומץ כדי להיות מוכן לתת לכשרונו מקום גלוי בחייו. בשלב מסוים הוא נכנס אל גלריה כלשהי בלבושו המסורתי, זורק כמה דפים מגולגלים שהוציא משקית (גל-פז?), ומניחם על שולחן הגלריסט. התסריט ממשיך בסגנון כמעט הוליוודי – הגלריסט נפעם מהכישרון המתגלה לפניו וגואל את האמן העלום מאלמוניותו. הוא יוצר תערוכה של עבודותיו ומזכה אותו בהכרה. לבסוף זוכה עקיבא אפילו בפרס כספי. סינדרלה של ממש.

התיאור הרומנטי-הוליוודי של "שטיסל" רחוק מאד מלתאר את המציאות. אמנים אינם נולדים בתוך חלל ריק, והם גם אינם מתגלים ברגע של חסד. כדי להיות אמן צריך להיות חלק משדה האמנות, ולהכיר את השפה, את ה"שיח" האמנותי

האם הסיפור משקף את המציאות הריאלית?

בשנים האחרונות מורגשת התעוררות מסוימת של התעניינות באמנות בציבור החרדי. מצב האמנות בציבור זה כיום טוב עשרת מונים משהיה לפני עשור. יש כמה מסגרות לימוד חרדיות לאמנות, אחת מהן היא אפילו תחת חסותו של בית הספר היוקרתי "בצלאל". יש גם גלריה לאמנות בשכונה חרדית – גלריית המקלט (גילוי נאות: אני המנהלת שלה, ושם גם נולדה דמותו של קיבע הנ"ל). אולם עם כל זאת, התיאור הרומנטי-הוליוודי של "שטיסל" רחוק מאד מלתאר את המציאות. אמנים אינם נולדים בתוך חלל ריק, והם גם אינם מתגלים ברגע של חסד. כדי להיות אמן צריך להיות חלק משדה האמנות, ולהכיר את השפה, את ה"שיח" האמנותי. כדי להתקבל אל עולם האמנות צריך להיות חלק מהקליקה. עם כל הכבוד ליוצרי "שטיסל", סיפורי סינדרלה מתרחשים רק בסרטים. אם מקבילתו המציאותית של עקיבא שטיסל היתה מתקיימת – אם נער ירושלמי צעיר שהתרגל לשרבט על מחברת סקיצות ורישומים בעפרון היה מוצא את דרכו לחנות אמנות, קונה בדים, צבעים ומכחולים נכונים, ומצליח לרכוש לעצמו טכניקה בסיסית כל שהיא – סביר להניח כי הציור שלו היה נותר נאיבי ביותר. ספק רב אם היה מתקבל לגלריה, אפילו בתור קוריוז בלבד.[1]

כדי להבין למה זה לא קרה עד עכשיו, למה עדיין לא התגלה אצלנו אף עקיבא שטיסל, יש לבחון את ה"מצדם" ואת ה"מצדנו". למצב האמנות בעולם הדתי בעת החדשה חברו כמה גורמים, חלקם קשורים להדרה של האדם הדתי מתוך עולם האמנות, וחלקם קשורים לתפיסות שהתפתחו במודרנה, שהציבור החרדי ניסה להישמר מהן. התוצאה היא שבעולם החרדי (והדתי בכלל) לא התפתחה שפה אמנותית. התפיסה של האמנות נשארה מאחור, ועד היום רואים רבים באמנות "קישוט" נאה לבית ותו לא. בשנים האחרונות משתנה מגמה זו, אבל עוד עבודה רבה לפנינו כדי להגיע לשדה אמנות אורתודוקסי המצליח לבטא את עצמו באופן אותנטי, אמתי, עז ובוגר.

 

האמנות והיהדות בעולם הקדם-מודרני

אין זה סוד שהיחסים בין עולם האמנות ובין היהדות לא היו פשוטים. לאורך ההיסטוריה הלכו האמנות והדת יד ביד. האמנים היו אחראים על עשיית הפסלים והאיקונות, כך שהאמנות שירתה מטרות דתיות. בדרך זו הפכה האמנות לחלק אינטגרלי ממוסדות הדת והשלטון. במלחמות הדת ובכיבושים העקובים מדם לקחה האמנות תפקיד סמלי. ההשתחוויה לפסל, סמל אמנותי של האל או של השליט, היתה פעמים רבות ביטוי לקבלת עולו של השליט.

אין להתפלא אפוא שבכל שנות גלותם התקיימו יחסים מורכבים בין היהודים לבין האמנות שהקיפה אותם. פעמים רבות היא סימלה אצלם את גורלם הטרגי – את הדת העוינת שתיעבו ואת השליט שאת עולו סבלו. נכון אמנם שהיהודים מעולם לא התנזרו כליל מיצירה אמנותית. הם הקימו מבנים אדריכליים, בתי כנסיות ובתי מדרשות ובהם פסיפסים וציורים, ואפילו המציאו את הספר המאויר – הגדות הפסח העתיקות מהמאה ה-13 (העשויים לשמש אסמכתא לספרי הקומיקס שכבשו את מדפי הספריה החרדית…) אבל בסופו של דבר, אין להכחיש שבימי הגלות רחקו היהודים מהמדיום הנראה ופיתחו באופן דומיננטי את עולמם הלשוני והמושגי. היצירה היהודית ניזונה בעיקר ממילים – תפילה, שירה וספרות הלכתית – שהעניקו עוגן יציב לעם נודד. האמנות החזותית הורכבה בעיקר מתשמישי קדושה של מילים – ספרי תורה ומזוזות.

בימי הגלות רחקו היהודים מהמדיום הנראה ופיתחו באופן דומיננטי את עולמם הלשוני והמושגי. היצירה היהודית ניזונה בעיקר ממילים – תפילה, שירה וספרות הלכתית – שהעניקו עוגן יציב לעם נודד. האמנות החזותית הורכבה בעיקר מתשמישי קדושה של מילים – ספרי תורה ומזוזות

בנוסף, גלותם של ישראל הקשתה על פיתוח אמנות. התנאים הנדרשים לפריחת האמנות הם מקום, זמן ויציבות, כמו גם משאבים כספיים ויכולת הפקה של פרויקטים גדולים כמו ציורי קירות, שאינם נסמכים על האמן היחיד. האמנות הרנסנסית צמחה בחסות פטרונים עשירים שטיפחו אמנים ואמנות תחת שליטת הכנסיה. בתקופות מאוחרות יותר נתנו הסלונים את המקום, את המשאבים ואת ההערכה הדרושה להתפתחות תקינה של האמנות. התנאים האלו לא היו חלק מערכת ההישרדות שלנו בגלות. מה לעשות? קשה לייצר אמנות כאשר אתה טרוד בצרכים הקיומיים של הישרדות בסיסית – אוכל, קורת גג ובטחון. התקופות שבהן פרחה היצירה היהודית בגלות היו של שלוה יחסית, כמו תור הזהב בספרד. פרקי זמן אלה היו נדירים וקצרים. ברוב שנות נדודינו וגלותנו לא זכינו לתנאים הבסיסיים הנדרשים להתפתחות אמנות. לזאת נוסף מכשול טכני ממשי יותר: הדרה פיזית ממוסד האמנות ומהאפשרות לרכוש את הכלים הטכניים הנדרשים עבור השתתפות בו.

 

מוטה ברים, ללא-כותרת 2012-2013, הדפס בתנור אפייה

 

גן נעול – שערי האמנות הסגורים

במשך תקופה ארוכה מאד, לא היה יכול יהודי המתגורר על אדמת אירופה לשכלל את כישוריו הטכניים באמנות, גם אילו היה חפץ בכך. בעולם הנוצרי הודרו היהודים מהגילדות האמנותיות; דבקות בדת ישראל שללה מהם את האפשרות ללמוד באקדמיות המובילות. בתקופה המודרנית, האמן היהודי הראשון שלמד אמנות במוסדות הרשמיים מבלי שהוכרח להמיר את דתו היה מוריץ אופנהיים. אופנהיים, שנולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בגרמניה של ראשית המאה ה-19, הצליח לסיים את לימודי האמנות במוסד לימודים רשמי, ובהמשך חייו היה האמן המודרני הראשון שעסק בתמות הקשורות לחיים יהודיים. אולם גם אז, כאשר מבחינה פורמלית הותר ליהודים ללמוד אמנות, היתה קבלת הפנים רחוקה מלהיות מחבקת. יהודי הלומד באקדמיה של אותם הימים היה צריך לכפוף את ראשו בפני עולם האמנות הנוצרי. הוא הוכרח ללמוד נצרות ולעסוק בתכנים הנוצריים בתור חלק מהותי מלימודיו, מלבד בעיות הלכתיות נוספות הכרוכות בהם. כללו של דבר, האקדמיה לאמנות לא היתה מקום מזמין וראוי עבור עלם יהודי שרצה לדבוק בנאמנות לעמו ולמסורת אבותיו. אכן, רוב היהודים שהלכו ללמוד אמנות באותם ימים המירו את דתם או נטשו לגמרי את צור מחצבתם.

פתיחת האוניברסיטאות למיעוטים אפשרה ליהודים רבים להתפתח אמנותית. אולם האם נפתחו השערים גם לאמן היהודי הדתי? התשובה היא לא. מרבית האמנים שבאו מבתים אורתודוקסים, והיו רבים כאלה: סוטין, שאגאל ורותקו, אם למנות את הבולטים שבהם – נטשו את הדת למען האמנות

במאה העשרים, עת הוכרזו רשמית גירושיה של האמנות מן הדת, פינה האופי הנוצרי של האמנות את מקומו לטובת רוח האדם – תפיסה הומניסטית של האמנות. שוב לא עבד האמן בשירותה של הדת, אלא נתפס אינדיבידואל, שהאמנות משמשת כלי לביטוי פנימי של רוחו. מצד אחד, תמורה זו עיקרה את האמנות ממעמד "עבודה זרה". האמנות לא זוהתה עוד עם הדת, ומצב זה פתח את השער ליהודים שרצו להשתלב בעולמה הקסום מבלי לאמץ תפיסות ותרבות נוצריות. כך, פתיחת האוניברסיטאות למיעוטים אפשרה ליהודים רבים להתפתח אמנותית. אולם האם נפתחו השערים גם לאמן היהודי הדתי? התשובה היא לא. מרבית האמנים שבאו מבתים אורתודוקסים, והיו רבים כאלה: סוטין, שאגאל ורותקו, אם למנות את הבולטים שבהם – נטשו את הדת למען האמנות. גם לאחר ניתוק הקשר בין הנצרות לבין התחום, עדיין היה נדמה שיהדות נאמנה ואמנות לא יצעדו יחדיו. לימודי אמנות דרשו מעורבות מעמיקה בתרבות המודרנית: לצד לימוד מעורב ועיסוק בעירום. התרבות הבוהמיינית של האמנים באותם ימים היתה חופשית ומתירנית, ורחוקה מאד מהעולם השמור של האדם האורתודוקסי.

הסיכוי הראשון לשינוי מגמה זו עלה עם הקמת בית ספר לאמנות היהודי הראשון, "בצלאל", בשנת 1906. מטרתו המוצהרת של בית הספר היתה לתת מקום לאמנות לאומית, שתייצג את העם היהודי המתחדש. בתחילת הדרך היו בו תלמידים דתיים רבים (דבר שפחות ידוע),[2] אולם לא עבר זמן רב וגם מוסד זה יישר קו עם המגמות האוניברסליות, או למצער המערביות, של האמנות. ספק אם ניתן לומר שהוא עמד בדרישות החזון של הקמתו.

בהמשך המאה העשרים היה הנתק בין הדת לאמנות לטוטאלי ועמוק יותר. האתוס האמנותי עצמו נהיה במובנים רבים אנטי-דתי. כך, אמנים (גם לא יהודים) שרצו להביע רגשות דתיים, נמנעו מכך. כותבים וחוקרים הסתירו את מניעיהם הדתיים בכינוי "אמנות טהורה ואבסולוטית", ולא הותירו מקום לאזכור שם שמים. כותרת ספרו של ג'יימס אלקינס, פרופסור נודע להיסטוריה של האמנות, אינה משקרת: "על מקומה המוזר של הדת באמנות עכשווית"[3]. שרלין ספרטנק חקרה את השיח הרוחני והראתה שהיתה מגמה מכוונת של מבקרים ושל מובילי האמנות להתעלם מהממד הרוחני והדתי באמנות .[4]בקיצור, תוך עשורים אחדים חדלה הדת מלהיות הבון-טון בעולם האמנות. המוקד התרבותי של האמנות עבר לשדה אחר: האדם, הנתפס כל יכול ומקור ההשראה. באופן פרדוקסלי ניתן לומר שהאמנות כה התרחקה משורשיה הדתיים, עד שבמובנים מסוימים הפכה עצמה תחליף לדת (מבלי להודות בכך בפומבי).

כך נוצר מצב שיהודים אורתודוקסים שביקשו להשתלם בלימודי אמנות נאלצו "להגמיש" ולהצניע את ערכיהם בתקופת לימודיהם, ואולי אף לוותר עליהם לגמרי. לחילופין, מתוך בחירה וריחוק מהאג'נדה הממסדית, הם יכלו ללמוד אצל מורים פרטיים, ואכן ניתן לומר שרובם הגדול של היהודים האורתודוקסים שעסקו באמנות היו אוטודידקטים. פועל יוצא מכך הוא שהאמנות היהודית נשארה בשדה משלה. היא היתה בעיקר עממית, ייעודה הצטמצם ליצור תשמישי קדושה או נוי מצוה – יודאיקה מתוחכמת במקרה הטוב. בתור אמנות נמוכה המתעסקת בז'אנרים מסורתיים, נכון יהיה לראות בה ענף התרבות החזותית של המגזר הדתי.

תלמידה חרדית יכולה ללמוד היום את רזי האמנות הוויזואלית מפי מורים מדרג גבוה, בתנאים מעולים ולעתים בתמיכה כלכלית, והכל מעוגן מבחינה הלכתית. במישורים הטכניים התגברנו על כל המכשולים, הן הדתיים והן התרבותיים, שמנעו בעבר מהאדם הדתי המוכשר מלהיות לאמן. אך האם הנתק מעולם האמנות היה רק טכני?

רק לאחרונה, עם מגמת האקדמיזציה במגזר החרדי, סגר בית הספר לאמנות "בצלאל" את המעגל והקים מחלקה חרדית לנשים בלבד. לצדו, קיימים כיום מספר בתי ספר דתיים ללימוד אמנות, בהם ניתן לרכוש את יסודות האמנות בנקל ובאווירה ההולמת את הנאמנות למסורת ישראל. ניתן גם לבקר באופן חופשי כמעט במספר מוזיאונים, וספרות מקצועית על האמנות נגישה לכל. ניתן לומר אפוא שאנו עומדים כיום בנקודת זמן שבה היתה האמנות זמינה יותר מאי פעם לתלמיד החרדי, או לכל הפחות לתלמידה החרדית. תלמידה חרדית יכולה ללמוד היום את רזי האמנות הוויזואלית מפי מורים מדרג גבוה, בתנאים מעולים ולעתים בתמיכה כלכלית, והכל מעוגן מבחינה הלכתית. במישורים הטכניים התגברנו על כל המכשולים, הן הדתיים והן התרבותיים, שמנעו בעבר מהאדם הדתי המוכשר מלהיות לאמן. אך האם הנתק מעולם האמנות היה רק טכני?

 

שכחה, לקט ופאה – האמנים שנותרו מחוץ לשדה

הבה נודה על האמת: המחסום הניצב בפני האמן האורתודוקסי עמוק הרבה יותר מאשר העדר הכשרה טכנית. במהלך מחקר שדה ארוך-שנים שערכתי הצטברו בידי עדויות רבות של אמנים אורתודוקסים שלא הצליחו לעבור את שומרי הסף של שדה האמנות הישראלית. הם התדפקו על דלתותיהם של מוזאונים וגלריות פעם אחר פעם, אך ללא הועיל. אופי הלבוש, סגנון הדיבור וההופעה הכללית, הרתיעו והיו לחומה סטריאוטיפית בלתי חדירה.

חסמים אלו שיקפו את הקונצנזוס שרווח עד לאחרונה בהגמוניית התרבות הישראלית, שלא תיתכן אמנות דתית או ימנית. הבעיה היא שאמונה מופרכת זו מצדיקה את עצמה. כאשר יוצר אינו מעורה בשיח האמנותי וגם אינו מקבל משאבים על מנת לפתח שיח זה, היצירה שלו תישאר לרוב נאיבית, נוסטלגית, אפשר לומר אפילו קיטשית

גם בעולם הכללי חייו של האמן אינם קלים. לאורך חלקים גדולים מההיסטוריה של האמנות חיו האמן והפטרון בסימביוזה סבוכה. כדי לשרוד כיום בשדה האמנות צריך האמן ליצור לעצמו שם, להגיע לתצוגות מכובדות, ולדאוג לייצר על עצמו כתיבה – כל זאת כדי שבסופו של דבר יחליט אספן שהוא בעל ערך השווה להשקיע בו, ושברבות הזמן ה"מניה" שלו תצדיק את ההשקעה.

כדי לתחזק את שדה האמנות, נשמרים בו כללי משחק קשוחים, הקובעים מי הם השחקנים הראשיים, מי מחזיק בהון התרבותי, ומי זוכה להמיר זאת להון ממשי. לשדה האמנות יש הביטוס משלו, שפה פנימית שנועדה לזהות מי שייך לקליקה ומי לא. אם אין לך הביטוס של אמן, גם אם אתה שופע כישרון ויצירתיות, ואפילו אם יש בידך הכלים הטכניים המשוכללים ביותר – ככל הנראה עדיין תמצא את עצמך מחוץ לגלריות הנחשבות. לכל היותר, תקבל איזו תצוגה אקראית בתור מחווה לאמנות ה"אחר". פענוח אותם כללים הקובעים את מעמדך בשדה אמנות, את ההביטוס האמנותי, הוא מלאכה קשה. הכללים הם לרוב אניגמטיים. מי שכן מבין אותם אינו מעוניין לשתף את סודותיו. מובן מאליו שהוא אינו נוטה להשתייך לברנז'ה החרדית.

באופן דומה, מערכת התמלוגים לאמנות – הפרסים השונים הניתנים לאמנים ומקנים להם הכרה ואפשרות מחיה – משרתת את תיחום הגבולות של שדה האמנות. במובנים רבים, ועדות הפרסים, אוצרי הגלריות והמוזאונים ומבקרי האמנות, הם שומרי הסף של שדה האמנות. שנים רבות השתייכו נותני הפרס ומקבלי הפרס בישראל לאותו מועדון צר. מורים וקולגות מבתי הספר המשותפים תמכו זה בזה. האמן הדתי הודר או הדיר את עצמו משם. אבנר בר חמא, האמן הפלסטי הדתי שקבל לראשונה את פרס שר החינוך יחד עם טלי אברהמי החרדית, לא פחד לציין זאת במפורש ולשים את זה גלויות על השולחן.[5] עולם האמנות החופשי והפתוח דאג לשמן את עצמו באופן לא דמוקרטי ולהשאיר את הקלפים ואת הכספים בקרב מקורביו. כך נולד הרעיון לפרס שר החינוך לאמנות יהודית ולתמיכה של משרד התרבות לאמנים חרדיים וערביים, בהבנה שפריפריה אנושית זו זקוקה ליחס מיוחד כדי להצמיח מתוכה כוחות ראויים.

כדי שהאמנות הדתית תתפתח יש צורך שתתקיים בה פעילות מתמדת ושיח ער. אם האמנים הדתיים אינם זוכים להכרה ואינם מצליחים לקיים את עצמם, האמנות תישאר מחתרתית כמעט בהגדרה. היא לא תופרה באמצעות דיאלוג, ולא תזכה לחשיפה בפני קהל משמעותי של מבקרים, תרתי משמע

חסמים אלו שיקפו את הקונצנזוס שרווח עד לאחרונה בהגמוניית התרבות הישראלית שלא, תיתכן אמנות דתית או ימנית (גישה המזכירה תיאוריות גרמנופוניות, כי ליהודי אין הבנה בתחום החזותי באופן אבסולוטי([6] . הבעיה היא שאמונה מופרכת זו מצדיקה את עצמה. כאשר יוצר אינו מעורה בשיח האמנותי וגם אינו מקבל משאבים על מנת לפתח שיח זה, היצירה שלו תישאר לרוב נאיבית, נוסטלגית, ואפשר לומר אפילו קיטשית. חשוב להדגיש שאיני באה לבטל אמנות זו (הקיטש של היום הוא הזהב של מחר). היא חשובה בפני עצמה, והיא מרתקת ואותנטית. אלא שגם אמנות כזו זקוקה לחמצן, להכרה ולמקום בתור חלק ממגוון הקולות של השיח הישראלי – ולא רק בתור "ארט ברוט".[7] כדי שהאמנות הדתית תתפתח יש צורך שתתקיים בה פעילות מתמדת ושיח ער. אם האמנים הדתיים אינם זוכים להכרה ואינם מצליחים לקיים את עצמם, תישאר האמנות מחתרתית כמעט בהגדרה. היא לא תופרה באמצעות דיאלוג, ולא תזכה לחשיפה בפני קהל משמעותי של מבקרים, תרתי משמע. בתנאים אלה, הסיכויים של התפתחות סצנה אמנותית משמעותית נשארים נמוכים.

 

יצחק מולי, גרביים כתומות, 2009. (הוצג בתערוכת הומור שחור, 2017, גלריית המקלט והביאנלה של ירושלים)

 

 מדוע חרדים אינם מתעניינים באמנות

יחד עם זאת, עם כל הכאב האמתי שבהדרה, אי אפשר להטיל את כל האשמה על הממסד האמנותי, ההיסטורי או העכשווי. עלינו להודות כי הציבור החרדי אינו נותן מקום לאמנות. עד לאחרונה, לא הכיר הציבור החרדי כלל באמנות בתור כלי ביטוי רוחני-אנושי לגיטימי. היה נראה שהוא מפקיר שדה זה לאחרים בחפץ לב. כך, גם כשנפתחה עבורנו האפשרות ללמוד את רזי האמנות, לא עשינו מאמצים להיכנס אל הזירה. חשדנות שנותרה בנו משנים ארוכות של גלות, המלווה בזלזול תרבותי ובחשש מפני החילוניות, הביאו אותנו להזניח את מקום האמנות בחיינו, להתכחש אליו, ולהפוך מצב שנוצר בדיעבד להנהגה של "לכתחילה".

גם כשנפתחה עבורנו האפשרות ללמוד את רזי האמנות, לא עשינו מאמצים להיכנס אל הזירה. חשדנות שנותרה בנו משנים ארוכות של גלות, המלווה בזלזול תרבותי ובחשש מפני החילוניות, הביאו אותנו להזניח את מקום האמנות בחיינו, להתכחש אליו, ולהפוך מצב שנוצר בדיעבד להנהגה של "לכתחילה"

היהודי המאמין מחונך לכך שמרכז חייו צריך להיות עבודת ה'. אך טבעי, מתוך תפיסה פשוטה זו, שרוח היצירה היהודית ביטאה את עצמה באמצעות חידושי תורה של תלמידי חכמים. יצירה זו אינה מעלה על נס את האדם המחדש, את האמן, אלא את התורה. היצירה מבוססת על המסורת החשובה של עם ישראל לדורותיו, והיא מיועדת לכלל הציבור. עמדת נפשה רחוקה משל האמנות, שכולה ביטוי אותנטי ויחיד של רוח היוצר, המוצבת במוזאון על מנת לסגוד לה. האתוס המודרני של האמן, המעלה על נס את הביטוי של האינדיבידואל, אינו עולה בקנה אחד עם השקפת העולם החרדית. האמנות כולה הופכת חשודה בעיניו.

בדומה לכך, "פנאי", אותה תופעה של העולם המודרני שתרמה יותר מכל להתפתחות האמנות, נחשב לזמן מת בחברה החרדית. החיים בתפיסה החרדית, לכל הפחות ברמת העיקרון, מתחלקים לשניים: חובה או איסור. בעולמם של גברים, על האדם היהודי למלא את כל ה"פנאי" שלו בלימוד תורה. אין מקום ל"תרבות פנאי". בסדרת הטלוויזיה המוזכרת בפתיחה ישנה סצנה הממחישה זאת היטב. לאחר ההכרה בכשרונו האמנותי, מוזמן קיבע הצייר לקבל פרס הוקרה על עבודתו, וברגע של גאווה ונחת מזמין את אביו לאירוע המשמעותי. אך אביו אינו מבין את כללי המשחק. במסעדה היוקרתית, מול קהל שוחרי אמנות שבא לחלוק כבוד לאמן החרדי המוזר, נעמד אביו ומתחיל לדבר על החשיבות של לימוד התורה. הסצנה מסתיימת ברגע מביך שבו הוא מבקש מהמשתתפים באירוע לתרום לתלמוד-התורה שהוא מנהל, משל היה מדובר בדינר התרמה. התנהגות האב מראה על משחק בשדה אחר של כללים, ללא הבנה במגרש השני. מעבר לכך, יש במעשיו גם ביטוי של זלזול סמוי במגרש עצמו, כאילו אומר: "הרי כולנו יודעים שהכל שטויות ואין טוב אלא תורה". השחקן הראשי, הצייר, הופך משני, או שאינו קיים כלל.

"פנאי", אותה תופעה של העולם המודרני שתרמה יותר מכל להתפתחות האמנות, נחשב לזמן מת בחברה החרדית. החיים בתפיסה החרדית, לכל הפחות ברמת העיקרון, מתחלקים לשניים: חובה או איסור. בעולמם של גברים, על האדם היהודי למלא את כל ה"פנאי" שלו בלימוד תורה. אין מקום ל"תרבות פנאי"

כמובן, חובת לימוד תורה מוטלת על הגבר ולא על האישה, אך התפיסה של חובה מול איסור, ויסוד ההתמסרות ללימוד תורה, משפיעים גם על הציפיה מנשים חרדיות. גם בזירה הנשית, הדגש המסורתי הוא בניצול הזמן הפנוי לחסד, לצדקה, וכמובן לכל מה שניתן לעשות כדי לתמוך בלימוד תורה (של הבעל, של הבנים, וכן הלאה). אין איסור על "תרבות פנאי" לנשים, אך באותה המידה אין לה מרחב גדול. היוצא מן הכלל הגדול הוא המוסיקה, הזוכה למקום של כבוד ביהדות, ובייחוד בעולם החסידי. החיים המודרניים, גם בעולם החרדי, מלווים במוסיקה, ולא היה מנוס מלפתח מוסיקה חסידית שתיצור אלטרנטיבה למוסיקה הכללית. אך למעט התחום המוסיקלי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחיים יהודיים מסורתיים קיבלו ביטוי באמצעות המלה, הלימוד והקולקטיב – ולא בפיתוח של תרבות פנאי.

 

מדוע עלינו להתעניין באמנות

שתי נסיבות היסטוריות מכריחות אותנו להישיר מבט לתחום האמנות, בין אם נרצה ובין אם לאו. ראשית, היותנו עם היושב בארצנו. בלי קשר לעמדתנו ביחס לציונות, לא ניתן להתכחש להשפעות הישיבה בארץ על חיינו. משהו ביישוב הדעת הלאומי שלו זכינו, למרות כמובן קשיים נמשכים, מאפשר לנו לפקוח עיניים לתחומים חדשים כמו אדריכלות וטיפוח המרחב. היותנו שותפים בפוליטיקה עירונית מעלה את הצורך לקבל החלטות על הצבת אנדרטאות ומיצגים במרחב העירוני. לא מזמן התנוססו על קרונות ובתחנות הרכבת הקלה יצירות אמנות של תלמידות חרדיות. כשניתנת לאדם, לחברה, דריסת רגל במרחב הציבורי, מן ההכרח להתחיל לחשוב גם במושגים ויזואליים, ולא רק מילוליים.

משהו ביישוב הדעת הלאומי שלו זכינו, למרות כמובן קשיים נמשכים, מאפשר לנו לפקוח עיניים לתחומים חדשים… לא מזמן התנוססו על קרונות ותחנות הרכבת הקלה יצירות אמנות של תלמידות חרדיות. כשניתנת לאדם, לחברה, דריסת רגל במרחב הציבורי, מן ההכרח להתחיל לחשוב גם במושגים ויזואליים, ולא רק מילוליים

שנית, גם אם מבחינה עקרונית אין מקום לפנאי בעולם החרדי, יש לתת מענה למשיכת העולם שבחוץ. השפע החומרי של העולם המודרני, תוצר הפיתוח התעשייתי, הטכנולוגי והשלטוני, הביאו לשחרור האדם ממטלות הישרדותיות שגזלו ממנו שעות רבות בעבר. כמו כל ואקום, השעות שהתפנו בבת אחת דורשות לעצמן מילוי. בתרבות הכללית ניתן לראות קורלציה ברורה בין תרבות השפע לבין עליית תרבות הפנאי והעיסוק באמנות. לצד זאת, העולם החזותי הולך והופך למדיום הדומיננטי ביותר במאה ה-21.

מגמה דומה אינה פוסחת על החברה החרדית. נשים ונערות, וכן גברים שאינם מנצלים את כל עתותיהם ללימוד תורה – וככל שהחברה הולכת וגדלה, כך מספרם הולך וגדל – צורכים בהחלט תרבות פנאי. בתחום המוסיקה יש אמנם אלטרנטיבה פנים-חרדית. אבל בתחומים נוספים, בהעדר אלטרנטיבה, כוח המשיכה המשמעותי של התרבות החיצונית מורגש היטב. אי אפשר להתכחש לה, והתעלמות ממושכת ממנה עשויה להעמיד אותנו מול שוקת שבורה. היסטורית, היבטים שונים של יצירה בחברה החרדית התפתחו בדיוק בצורה זו – תגובה להשפעות מבחוץ שהעמידו צורך במענה פנימי. כך התפתחה העיתונות החרדית, מהתחלה צנועה ועד לממדים המרשימים של היום. באותה הדרך נולדה סוגת הספרות לנוער, שהחלה עם ספרי הרב להמן בתור תגובה לרפורמה בגרמניה. כך גם הספרות החרדית למבוגרים ההולכת ומתפתחת לאחרונה. כיוצא בו, "גיורם" של ניגונים מהתרבות הסובבת לתוך העולם היהודי הוא מן המפורסמות, ונמשך, אם בסגנון ואם בשירים עצמם, עד היום. בעולם הנשי ניתן לראות כיום אפילו פריחה של קולנוע ותאטרון חרדיים, הממלאים חלק מהצורך בתרבות פנאי.[8]

תרבות הפנאי בכלל, והדומיננטיות החזותית בפרט, מעמידים אתגר משמעותי בפני האורתודוקסיה כיום. גם אם לא נכיר במעלה הרוחנית שבאמנות, עלינו לתת מענה דתי הולם לתרבות הוויזואלית שבחוץ. עלינו לפתח אמנות דתית וחרדית

השילוב של תנאים אלה יוצר צורך בתשובה חזותית, אמנותית, לעולם היצירה החילוני. ר' מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד, הבין זאת כבר בשנות ה-60. הוא טיפח בחסידות חב"ד תרבות חזותית כדי להתמודד עם ההצפה הוויזואלית בארצות הברית של תקופתו. הוא נתן מקום חשוב לתמונות, לציורים, לצורות אדריכליות ולסמלים. בעיניו הם שימשו כלי לחיזוק הזהות הדתית בקרב חסידיו.[9]

ניתן לומר שתרבות הפנאי בכלל, והדומיננטיות החזותית בפרט, מעמידים אתגר משמעותי בפני האורתודוקסיה כיום. גם אם לא נכיר במעלה הרוחנית שבאמנות, עלינו לתת מענה דתי הולם לתרבות הוויזואלית שבחוץ. עלינו לפתח אמנות דתית וחרדית.

 

דוד ברוך וולק, אמן יהא שמיה רבא, אמנות דיגטלית, 2017

 

אמנות לצורך פרנסה: אמנות מסחרית

לאחרונה, הולכת ומתפתחת מגמה של אמנות לנשים חרדיות, אשר ניתן לראות בה תשובה לצורך המתואר לעיל. מודל זה קיים כבר כיובל שנים באורתודוקסיה המודרנית, ולאחרונה קמו בעקבותיו מסגרות דומות גם בציבור החרדי. בתי ספר אלה הכשירו דור שלם של נשים לעיסוק באמנות. רבות מהן פנו אמנם לעסוק בהוראת האמנות, ולא ביצירה עצמה, אך הן הביאו לפריחה של מגמות אמנות ויצירה בבתי הספר, ולחשיפה של הדור הצעיר לתחום.[10]

אולם, כאמור לעיל, מקומות אלו עדיין לא הביאו את הבשורה של אמנות בוגרת, קוהרנטית ובשלה.[11] אחת הסיבות לכך היא שרבים ממוסדות אלו רואים באמנות מקצוע, אמצעי פרנסה. תפיסה זו שמה דגש בייצור אמנות מסחרית, המכפיפה את עצמה לטעם הקהל, ובמרבית המקרים מתיישרת עם המקום הנמוך והרדוד של החוויה האסתטית. מבחינתה, רעיונות מורכבים מדי הם חסרון ולא יתרון. איני באה לזלזל בצורך באמנות מסחרית, וגם אין כוונתי לומר שאסור לאמן להתפרנס מעשייתו – חלילה. לאמנות המסחרית חשיבות לעצמה. היא מספקת מענה לדרישות פונקציונליות ועונה על צורך ציבורי, החל מקישוט שולחנות לבת מצוות, בניית תפאורה (מהצגות בסמינרים ועד במות באירועי התרמה) ועיצוב תכשיטים, ועד רעיונות ליצירה בחוגים מחוגים שונים. תחום פרנסה נוסף שהתפתח לאחרונה הוא תחום התרפיות באמנות, שאף הוא נותן מענה לצורך חברתי נחוץ. אולם חשוב להבדיל ולומר שמדובר רק בחלק אחד מהביטוי היצירתי הרוחני הקיים בדיסציפלינת האמנות. קיימת גזרה נוספת המכילה רעיונות הגותיים, וקולות חברתיים ואישיים, שאינם באים לידי ביטוי באמנות המסחרית.

הגישה הכללית היא שהתשתית ההגותית אינה דרושה לצרכים הפונקציונליים של המקצוע, וממילא היא די מיותרת. למה צריכה אדריכלית ללמוד על אדריכלות המשקפת את זהותה ומעניקה ביטוי לרוחה, אם בינתיים היא יכולה לסיים את התואר ולהצליח במשימה האדריכלית של תכנון מקסימום יחידות דיור במינימום שטח?

בבתי ספר האמורים מלמדים אמנות ושאר מקצועות שלהם נגיעה לאמנות (כגון גרפיקה, עיצוב ואדריכלות) תוך התמקדות בחלקים הטכניים של המקצוע. הקורסים הנוגעים בתשתית ההגותית של האמנות מצומצמים ביותר. הגישה הכללית היא שהתשתית ההגותית אינה דרושה לצרכים הפונקציונליים של המקצוע, וממילא היא די מיותרת. למה צריכה אדריכלית ללמוד על אדריכלות המשקפת את זהותה ומעניקה ביטוי לרוחה, אם בינתיים היא יכולה לסיים את התואר ולהצליח במשימה האדריכלית של תכנון מקסימום יחידות דיור במינימום שטח? את מי מעניין כיצד יכולה אדריכלות לשנות את התפיסות של האנשים הגרים באותן יחידות? או מדוע צריכה גרפיקאית בסמינר להבין מהי המשמעות של סמלים ומיתוגים היסטוריים מן העבר, כדי לפרסם את הפאה הבאה? בדברים אלה יש היגיון כלכלי מוצק, ועבור מי שמעוניינת בדרך המהירה לפרנסה – וכמובן, מדובר ברצון מוצדק ביותר – אכן צריך להתמקד במטרה של קיצור הדרך. אולם, מבחינה ציבורית, משמעות גישה זו היא שהתוצר, במרבית המקרים, הופך שטחי וחסר מעוף.

אם אנחנו רוצים לפתח שפה אמנותית בציבור שלנו, ותרבות ויזואלית היכולה להתחרות במה שקורה בחוץ, לא זו הדרך. כדי להעשיר את החינוך האמנותי של התלמידות עלינו להפגיש אותן באמנות איכותית. כיום המפגש באמנות כללית ברמה גבוהה נעשה באמצעות חורי הצצה ספורדיים מאד, בלתי מודעים ולא סדירים. לרוב נמנעים ראשי מגמות עיצוב, גרפיקה וכדומה בסמינרים לשלוח את תלמידותיהן לראות תערוכה. הטענה החוזרת ונשנית היא: הן עסוקות מדי, ואין בכך צורך. מה שלא נכנס בקוריקולום הרשמי – לא יקרה. תגובות אלו מעידות על חוסר ההבנה של החשיבות בהנבטה של רעיונות. הניסיון במערכות ההכשרה מלמד, שסטודנט שלא נחשף לתרבות בלתי פורמלית כמו מוזאון או גלריה במהלך לימודיו, אינו נוטה לבקר בהם גם לאחר סיום הלימודים. אך אדם העוסק באמנות – אמנות הדורשת מעוף וביטוי מקורי – זקוק לביקורים אלו לשם הפריה רעיונית. מסלולי ההכשרה האמנותית חסרים לעתים קרובות את ההכרה בחשיבות הלימוד העצמי, את הצורך במעטפת העשרה המאפשרת לתלמיד להגיע ליצירתיות עשירה ומרובדת, ויתרה מזו, המאפשרת לו למצוא את הקול הייחודי שלו, בשונה מהטעם הגנרי הרווח. לצד החסר בתכנית הלימודים, יש גם בעיה של היצע: למעט מקומות מועטים, אין עדיין מענה מוסדר לתלמידים אלו – תערוכות ומוזאונים המאפשרים מפגשים מותאמים עבורם. פתרון רחב דורש משאבים וחשיבה ציבורית.

האתגר שמציבה האמנות לעולם האורתודוקסי בימינו הוא ייצור שפה אמנותית יהודית-דתית. לשם כך על האמנות לקבל מקום ונראות בעולם הדתי והחרדי, ולזכות בלגיטימציה בתור עיסוק "לשמה", החורג מגבולות האמנות המסחרית

לסיכום פרק זה, האתגר שמציבה האמנות לעולם האורתודוקסי בימינו הוא ייצור שפה אמנותית יהודית-דתית. לשם כך על האמנות לקבל מקום ונראות בעולם הדתי והחרדי, ולזכות בלגיטימציה בתור עיסוק "לשמה", החורג מגבולות האמנות המסחרית. גם אם המוטיבציה הראשונית שלנו מגיעה מתוך מצב של בדיעבד – הצורך במענה לתרבות הוויזואלית החילונית הסובבת אותנו – ניתן בהחלט למצוא בה גם את ה"לכתחילה". נכון להיום לא קיימת משנה סדורה בנושא האמנות והיצירתיות, או ביחס לחזותיות ויזואלית בתוך בית מדרשה של היהדות, למעט ליקוטים אחדים מן הגורן ומן היקב. אין פלא שאמנות דתית, ובוודאי חרדית, מצטמצמת כיום בעיקר להיבט המסחרי, ואילו האמנות הדתית "לשמה" מתקיימת בתוך ואקום, כמין כתם עיוור בחברה. מתוך היכרות עם מספר אמנים אורתודוקסיים, אני יכולה להעיד כי האמנות עשויה להיות כלי רב-עוצמה בשירות העולם הדתי. היא יכולה לחדש חידושים ברוח, להציע ולהנחיל כיוונים, להעצים כמו גם לבקר ולחדד. באופן בלתי צפוי, קיימת באמנות הדתית בחינה של "חידושי תורה". כאשר נכיר בכך, נוכל לעודד את היצירה הדתית בתוך מחננו.

 

שי אזולאי, מסכת סוטה, 2017

 

כיצד מצמיחים שדה?

השאלה הניצבת מולנו כעת היא פשוטה: כיצד? דיברתי על מכשולים חיצוניים ומכשולים פנימיים. מכשולים חיצוניים בדמות הדרה מהשדה האמנותי, ומכשולים פנימיים בדמות התרחקות והעדר שפה אמנותית פנימית מודעת. מהן הדרכים לפתח שפה אמנותית בחברה החרדית?

ישנן לכאורה שתי דרכים. הדרך הראשונה היא לפתח שפה אמנותית פנימית בתוך העולם האורתודוקסי. כלומר, להפנים כי על האמנות הדתית להתקיים בשדה אחר בעל חוקים משלו, ולהיות "אוטיסטים" לאמנות הכללית ולחידושים שהיא מייצרת סביבה. למצער, דרך זו תצמצם את קבלתם לדלת אחורית, ובאיחור אופנתי. גישה זו מציבה שתי שאלות: כיצד תפתח החברה הדתית יש מאין תודעה אמנותית שתייצר שפה משלה בכלים הקיימים? כידוע, "אין אסור מוציא עצמו מבית האסורים". שנית, גם בהינתן קיומו של שדה זה, האם הוא יצליח להחזיק מעמד, או שמא ייפול לסכנה של "מים עומדים", מחוסר יכולת לעמוד במבחן שינויי הזמן המתרחשים עלינו. כשהוא יגיע לדרגת התפתחות מסוימת, גורלו יהיה לפזול החוצה, בשאיפה להיטמע בשדה האמנות הכללי.

האתגר העומד בפנינו הוא להצליח ללמוד את כללי המשחק של "חכמת הגויים", ובו בזמן להתנתק ממנה ולייצר שפה חדשה. צריכים "לגייר" את האמנות – לקחת את האמנות הבוגרת, המפותחת, לעקור אותה מבית גידולה, לשרש את הנטיות הזרות שבה, ולטעת אותה מחדש בתוך העולם הדתי

אופציה נוספת היא להיכנס אל הזירה הכללית ולנסות ללמוד את השפה ואת הסגנון של ההגמוניה האמנותית (מה שיהודים יודעים לעשות היטב). כלומר, לנסות לשחק בזירה הכללית, ותוך כדי משחק לעשות התאמות דתיות, ובעיקר הלכתיות. אופציה זו מעלה חששות כבדים. היא תייצר אמנות גנרית כללית, שלאמנים שלה תהיה במקרה כיפה (או פאה) על ראשם. ייתכן כמובן שהתוצרים ישקפו את הנושאים הרווחים בעולם הדתי-חרדי, אך האמנות עצמה תהיה שכפול של אמנות המגיעה מעולם אחר, כתובה במילים אחרות. עירוב זה יוצר תרבות חקיינית, כפופה, המוצאת את עצמה נתונה לתפיסות האמנותיות המקובלות בתרבות ההגמונית. לא נועיל בכך לפיתוח אמנות דתית. זאת במקרה הטוב. במקרה הגרוע יותר, ייטמעו האמנים שילכו ללמוד במקומות אלו בתוך העולם התרבותי-אמנותי הקיים, ולא יתרמו כלל לקהילה שממנה הגיעו.

נדרשת אפוא דרך שלישית. האתגר העומד בפנינו הוא להצליח ללמוד את כללי המשחק של "חכמת הגויים", ובו בזמן להתנתק ממנה ולייצר שפה חדשה. צריכים "לגייר" את האמנות – לקחת את האמנות הבוגרת, המפותחת, לעקור אותה מבית גידולה, לשרש את הנטיות הזרות שבה, ולטעת אותה מחדש בתוך העולם הדתי. סדר זה נדרש כדי שנדע לשאול את השאלות האקוטיות החיוניות לשם גידול וצמיחה. תהליך של עקירה ונטיעה מחדש מעלה כמובן שאלות קשות, אך דווקא אלו הן המאפשרות את התפתחותה של שפה אמנותית בוגרת ומודעת – אמנות המביעה מסרים עמוקים ומורכבים תוך יניקה איתנה מתוך עולם המחשבה היהודי. זוהי אמנות המסוגלת להתכתב עם המהר"ל וה"שפת אמת" (למשל), וליצור לעצמה רפרנסים משלה, כתיבה מתודולוגית וקוריקולום לעידן העכשווי.[12] יחד עם זאת, כוחה האוניברסלי של האמנות יסייע לה להיות רלוונטית לקהלי יעד שונים, לאו דווקא יהודיים דתיים.

מגמה זו חייבת לבחון באופן מודע מה היא בוררת ומה היא משאירה בחוץ, מה היא לוקחת מעולם האמנות הכללי ומה היא מביאה לו… הבירור הזה הוא האתגר הקשה ביותר. אולם הוא בהכרח חלק מפיתוח שפה אמנותית פנימית שתהפוך את האמנות לכלי ביטוי בוגר ולגיטימי בעולם היהודי

מגמה זו חייבת לבחון באופן מודע מה היא בוררת ומה היא משאירה בחוץ, מה היא לוקחת מעולם האמנות הכללי ומה היא מביאה לו. בירור זה אינו נוגע רק לכלים הטכניים של האמנות ולשאלות ההלכתיות הכרוכות בעיסוק בה. הוא נוגע גם, ואולי בעיקר, לכללי המשחק של שדה האמנות ולמניעים התת-קרקעיים שלו. היא דורשת למידה והבנה של שדה האמנות, ושל העקרונות העומדים בלב השיח האמנותי. מדובר בשדה קשוח, בוודאי בימינו. כללי המשחק שבו נוגדים במקרים רבים את חוקי השדה היהודי. הבירור הזה הוא האתגר הקשה ביותר. אולם הוא בהכרח חלק מפיתוח שפה אמנותית פנימית שתהפוך את האמנות לכלי ביטוי בוגר ולגיטימי בעולם היהודי.

מדובר באתגר הרחוק מלהיות פשוט. מי באמת יכול להסתנן אל קווי האויב, לגזול את החנית מיד המצרי, וגם לחזור בשלום? לשם כך צריך אנשים בעלי שיעור קומה ובעלי עומק הן מבחינה יהדותית, הן מבחינה אמנותית, שיוכלו לחצות את הקווים. נדרשת שכבה רבנית שתבין את העוצמה שבאמנות ואת כוחה, שתתן לה לגיטימציה בתור מכשיר לעבודת ה', ותעסוק בבירור שלה. ונדרשים כמובן סוכני תרבות אמנותיים – אמנים שרכשו את ההביטוס האמנותי אך יודעים להשיל את קליפתו, ולברר מתוכו את הניצוץ החיובי. לשם כך נצרכת מודעות רגישה, מבט בוגר היודע לאמץ את החוץ והפנים גם יחד, מבלי לאבד את התמימות ואת יראת השמים. האם זה באמת אפשרי?

 

אמנות התיקון

האמן ברוך נחשון מספר כי האדמו"ר מחב"ד אמר לו עוד בהיותו סטודנט צעיר: "דורות רבים עברו, וחוש הציור בכשרות לא נתקן, ואתה תתקן!" כשם שהרבי הבין שיש צורך דחוף ביצירה של תרבות ויזואלית, הוא זיהה גם שכוח האמנות יכול להיות מכשיר לגיטימי בעבודת ה'. הוא עודד את נחשון ללכת ולהשתלם בלימודי אמנות בדרגה גבוהה, ואף נתן לו סכום כסף עבור לימוד בבית ספר לאמנות (שאינו יהודי). עידוד של לימודי האמנות הגבוהים הוא צעד די נדיר באורתודוקסיה היהודית. דברים ברוח דומה אמר גם הראי"ה קוק, כמה עשורים לפני כן:

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית. וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא את הפועל, עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציא. (עולת ראיה, הקדמה לשיר השירים)

שני מקורות אלו מדברים על אפשרות התיקון שבאמנות, ועל כוחה לתת ביטוי לרעיונות רוחניים, באופן שאף מדיום אחר אינו יכול לעשות. אולם שניהם אינם מציעים הנחיות קונקרטיות כיצד ניתן לעשות זאת.

הרב חיים ברובנדר חיבר חוברת ושמה "'לקראת אהבת ה': אמנות חינוך והחוויה הדתית", ובה הוא טוען כי החוויה האמנותית היא הדרך לאהבת ה' היום, והיא מחליפה את מקומה של ההתבוננות בטבע ובניסים בעבר.[13] בימינו ניתן למצוא מספר קטן של ספרים תורניים המתייחסים לסוגיית האמנות. אולם, הם נוגעים בסוגיה בעיקר מהזווית ההלכתית (כמו "המדריך התורני לאמנות" של הרב יואל שוורץ או שו"ת אמנות של הרב דוד ספקטור), בניסיון להעניק מענה הלכתי לבעיות המתעוררות במהלך העיסוק באמנות. אין בהם התייחסות לשאלות עקרוניות ומהותיות יותר. לא זו בלבד, אלא שבספר "מדריך תורני לאמנות" מסכם המחבר את יחסו לאמנות כך:

האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה' […] ביקור בתערוכות חייב להיעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה.

יחד עם זאת, ישנן עדויות של אנשים שהמפגש עם יצירות אמנות, גם ללא אג'נדה דתית זו או אחרת, עורר בהם קשר נפשי עמוק עם ה', והם אף החליטו בעקבות כך לחזור בתשובה. וכן, אין להכחיש שהיו בהחלט גם מקרים הפוכים – ובדיוק לשם כך נדרש הבירור שעליו אמונים הרבנים.

דיברנו אפוא על תפקיד העולם הדתי במשוואה: הפקדת פאנל רבני על בירור החלקים הטובים שבאמנות ומתן לגיטימציה דתית לעיסוק בה, לצד העיסוק האמנותי במלאכה – על ידי אמנים שיכנסו לתוך שדה האמנות, ירכשו את שפתו, ואז יעקרו ממנו וייצרו הנחה מחודשת בתוך העולם הדתי. האפשרות המעשית לעשות כן מעלה לדיון את מקומה של תנועת התשובה, שניתן לייחס לה רבות מן הרנסנס האורתודוקסי בתחום האמנות בימינו.

אנשי קגן GPS , 2013 (הוצג בתערוכת הומור שחור, 2017, גלריית המקלט והביאנלה של ירושלים)

 

 

אמנות חוזרת בתשובה

כיצד ניתן לחבר בין העולמות שלמראית עין מתנהלים בשדות אחרים לגמרי? ההשגחה העליונה כבר דאגה לכך. הבקשה הרוחנית של צעירים פורקי העול ושוברי המסגרות של שנות השישים הציבה אל מול החברה המודרנית תשוקה עזה לרוחניות. צעירים אלו בעטו ברציונליות, שכשלה לדעתם בהבנת החיים, וחיפשו מקור תוכן אחר. תנועה זו גרמה לתזוזה דומיננטית בקרב העם היהודי, והחזירה כוחות רבים שאבדו ממנה דור אחד או שניים לפני כן. אלא שחזרה זו הביאה אתה משהו חדש ליהדות הנאמנה. החוויה הרוחנית של רבים מהחוזרים בתשובה בימים ההם לוותה בהתפרצות יצירתית של מחוות אמנותיות ותרבותיות.

אותם חוזרים בתשובה שבו מהעולם החילוני, ואף החזירו משם את האמנות. הם עשו את העקירה והנטיעה מחדש, ויחד עם עצמם החזירו בתשובה אף את האמנות שלהם. הם שהפיחו נשמת חיים בזרם התת-קרקעי של יצירתיות אמנותית המתחיל לבצבץ כעת, ואשר ניתן לכנותו (בזהירות המתבקשת) הרנסנס החרדי

תנועה זו של חזרה בתשובה התחילה בקרב ילדי הפרחים האמריקאים. אולם, היא השפיעה באופן ישיר ועקיף על תנועת התשובה בארץ בשנות ה-70. חלק מבעלי התשובה יצאו מהעולם החילוני וסגרו מאחוריהם את הדלת. הם מחקו את עברם, קברו את המכחולים או הגיטרות עמוק בבוידעם והטמיעו את עצמם בתוך ההביטוס החרדי (חלק מהאמנים הפכו לסופרי סת"ם, מתוך מחשבה שימצאו בכך פורקן לתשוקת היצירה שלהם). אולם חלק אחר של החוזרים בתשובה סבר שתהיה זו טעות לנטוש לחלוטין את אומנותם-אמנותם הישנה. הם הבינו כי הכישורים האמנותיים שלהם יכולים לשמש להם ביטוי רוחני ומכשיר להבעת רגשות דתיים שהם אינם יודעים להביע באופן אחר. האמנות היתה להם אמצעי לחיבור אל האלוקות. חלקם הגיעו למסקנה זו רק לאחר שנים רבות. הם הבינו כי עיסוקם בעבר באמנויות השונות (כולל האמנות הפלסטית) יש בו כדי לתרום לא רק לעושר הנפשי שלהם, אלא גם לחברה החרדית ולעולם היהודי המסורתי.

רבים מבני תנועת התשובה עמלו קשה כדי לקבל בחזרה את כוחותיהם ואת כשרונותיהם ולהצליח לחלץ מההכשרה האמנותית שקיבלו את החלק הרלוונטי לעולם התוכן הדתי שלהם. הם הפכו את עצמם לגשר, לסוכני תרבות, המייצרים נקודות מפגש בין האמנות לבין העולם היהודי והחרדי (בתור מורים באותם מוסדות לימוד, שעליהם דובר לעיל). אותם חוזרים בתשובה שבו מהעולם החילוני, ואף החזירו משם את האמנות. הם עשו את העקירה והנטיעה מחדש, ויחד עם עצמם החזירו בתשובה אף את האמנות שלהם. הם שהפיחו נשמת חיים בזרם התת-קרקעי של יצירתיות אמנותית המתחיל לבצבץ כעת, ואשר ניתן לכנותו (בזהירות המתבקשת) הרנסנס החרדי.

ברבים מן המקרים, סוכני תרבות שלא במודע אלו שילמו על פעולתם מחיר כבד. הם התקבלו בחשדנות על ידי הקבוצה החרדית, שהשפה האמנותית היתה זרה לה. מטבע הדברים, הם התקשו להרגיש חלק אינטגרלי ממנה. במקביל הם הרגישו מנותקים, ואפילו מנודים מהחברה הכללית. רק לאחרונה זוכות עבודותיהם להכרה מחודשת בעולם האמנות הכללי, והוא מתחיל לראות את הבשורה שיש בהן לכלל הזרמים. כדרכו של עולם, האוונגרד של אז הופך לטעם של היום.

יחד עם זאת, חסרה עדיין משנה סדורה שתגבש את אותם זרעים אמנותיים… האתגר הבא שניצב בפני האמנות הדתית-חרדית הוא לכנס את הניצוצות שהתבררו בידי אותם אמנים, ולהפוך אותם לשפה אמנותית עשירה

יחד עם זאת , חסרה עדיין משנה סדורה שתגבש את אותם זרעים אמנותיים. האמנים החוזרים בתשובה נמנעו מלהתאגד ולהכיר בעצמם בתור קבוצה, למעט ניצני ההתאגדות של העשור האחרון. כל אחד היה זאב בודד בתחומו, אשר הפך את גבו לגשר בין העולמות, ונשא את כובד המשא לבדו. כל אחד מהם יצא באורח עצמאי למסע של מציאת שפה אמנותית שתשביע את נפשו. כל אחד טרח לייצר לעצמו את הכלים תוך כדי מסע, בתחושה של אחריות ושל שליחות אישית שלא הניחה לו. האתגר הבא שניצב בפני האמנות הדתית-חרדית הוא לכנס את הניצוצות שהתבררו בידי אותם אמנים, ולהפוך אותם לשפה אמנותית עשירה.

 

אמנות לשמה או אמנות לשמו

בעולם הכללי קיימת אידאה של "אמנות לשם אמנות". לפי אידאה זו, האמנות אינה אמורה לשמש כלי או אמצעי, אפילו לא אמצעי לביטוי עצמי. האמנות קדושה בפני עצמה. במובן מסוים, האמנות אינה משרתת את האמן, אלא האמן את האמנות. האמן הוא כהן של האמנות. בחינה זו קשורה בכך שהאמנות משמשת בתרבות המודרנית סוג של תחליף לצורך האדם בדת. כך ישנם אמנים רבים שאינם מביאים ילדים לעולם, כדי שיכלו להקדיש את עצמם ליצירה, בדומה לכהנים בתרבויות רבות. האדרת הביטוי כשלעצמו, שהפכה דומיננטית באמנות העכשווית, הביאה את האמנות לביטולו של האדם. היא הביאה את האמנות למקומות קצה בלתי הומאניים בעליל, כמו העיסוק בגופות, בדם או בנוזלי הגוף בנוסח בעל פעור.

המקום שבו עומדת האמנות העכשווית קוראת לאמן היהודי להעניק מסגרת מחשבתית לשדה המחכה לתיקון. עליו אף להחליף את האידאה של "אמנות לשמה", אמנות לשם אמנות, ברעיון אשר ניתן לכנותו "אמנות לשמו" – אמנות שמטרתה לגלות את הקשר עם הבורא מתוך הכרה בכלים יהודיים

אין צורך להיות יהודי מאמין כדי לחוש שלא בנוח כלפי המקום שבו עומדת חלק מהאמנות העכשווית. די לעניין זה להיות אדם מוסרי, שאכפת לו מערכים הומאניים כמו קדושת החיים. למותר להזכיר שהאמן היהודי המאמין לעולם לא יגיע למקום זה, ולו לביקור קצר. בפני האמנות שלו יעמדו תמיד חוקים והגבלות. השבת, למשל, קוראת לאדם לעצור את תשוקת היצירה שלו ולשבות. היהודי היוצר עוצר ומבין שהבורא קודם לכל, ושורש היצירה שלו היא הבריאה האלוקית. ועם זאת, הוא חופשי ליצור מתוך נקודת חיות עמוקה.

המקום שבו עומדת האמנות העכשווית קורא לאמן היהודי להעניק מסגרת מחשבתית לשדה המחכה לתיקון. עליו אף להחליף את האידאה של "אמנות לשמה", אמנות לשם אמנות, ברעיון אשר ניתן לכנותו "אמנות לשמו" – אמנות שמטרתה לגלות את הקשר עם הבורא מתוך הכרה בכלים יהודיים. מתוך הייחודיות האינדיבידואלית שלו והקול האמנותי האופייני לו, ודווקא בתור ביטוי של עבודת ה', גם במובן הקולקטיבי שלה, עשוי האמן הדתי לתרום תרומה יקרת-ערך למנעד הקולות בשדה האמנות הרבגוני. המסרים שהוא מבטא הם בבחינת תפילה, לימוד וחידוש, המרחיבים את המונח "שבעים פנים לתורה". הם מבררים רעיונות יהודיים שלא היה ניתן לברר בדרך אחרת, כדברי גדולי ישראל שהוזכרו לעיל. הדרכים לכך הם רבות. לא עלינו המלאכה לגמור, אך גם אין אנו בני חורין להיבטל ממנה.

 


תמונה ראשית: דיויד לואיס, "שכינה", 2013. התמונות באדיבות האמנים, גלריית המקלט והביאנלה של ירושלים.


[1] יש כמה יוצאים מן הכלל, ביניהם האמן החרדי חסיד בויאן, מוטה ברים, שאולי עליו מבוססת דמותו של "קיבע". אולם לפי עדותו, את השכלתו האמנותית הוא רכש במאמץ רב, ורק בזכות בית הספר לאמנות של הרב שטיינזלץ, "החוזר בתשובה" (על כך בהמשך), אשר פתח לאנשים דתיים צוהר לעולם האמנות. אמן אחר אשר שפר עליו מזלו היה הזייגערמעכר – שלום מצפת, אמן נאיבי שפיתח קריירה בגיל מבוגר בזכות פטרון תל אביבי שגילה אותו. מכל מקום, מקרים כאלה ניתן לספור על כף היד.

[2] במיוחד במגמות האמנות שבוריס ש"ץ בעל החזון ומייסד בית הספר הקים, כגון מושבות צורפים עם תושבים תימנים דתיים, ועוד. ראו גדעון עפרת, ‏"מושבת האמנים בבן שמן, 1913-1910" קתדרה (10.7.81) עמ' 162.

[3] J. Elkins, On the Strange Place of Religion in Contemporary Art, New York, 2004.

[4] C. Spretnak, The Spiritual Dynamics in Modern Art History Reconsidered, 1800 to the Present, New York, 2014.

 [5]"הגשתי מועמדות לפרס שרת התרבות כל השנים ולא קיבלתי מעולם. כשהייתי במדור ועבדנו על הפרסים, בדקתי מי היו בוועדות בשנים קודמות ומי קיבל את הפרסים. פתאום ראיתי שיש מין סבב כזה – היום אני בוועדה ואתה מקבל פרס, ומחר אתה בוועדה ואני מקבל פרס. לא יאומן. פתאום אני מגלה שיש יותר מ-20 אמנים שקיבלו פעמיים את פרס השרה על סך 50 אלף שקלים. אז בדקתי וראיתי שיש סעיף לפיו כל 12 שנים אפשר שוב להגיש מועמדות. מה זה הדבר הזה? אותם 20 יקבלו פעמיים ואיפה כל מאות האחרים שהם אמנים טובים ופשוט לא בברנז'ה? את זה לא אהבתי." https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001262477.

[6] Kalman Bland, “Anti-semitisim and Aniconism The Germanophone Requiem for Jewish Visual Art, From Soussloff Catherine M., Jewish Identity in Modern Art History, (University of California Press), 1999. p. 41-66.

[7] "ארט ברוט" דהיינו אמנות של אאוטסיידרים הקיימים בשולי החברה הנורמלית. כפי שנתנה לה רות דירקטור מקום בתערוכה החשובה בשנת 2013 שהוצגה במוזיאון העיר חיפה, בשם: "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים", ובכפיפה אחת הוצגו חולי נפש, מוכי גורל ודתיים.

[8] להרחבה ראו: מרלין וניג, הקולנוע החרדי, רסלינג, תל אביב, 2011.

[9] Maya Balakirsky Katz, The Visual Culture of Chabad. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.

[10] כאן המקום להעיר כי במקרים רבים מתמודד הציבור החרדי באיחור אופנתי עם נושאים שהציבור הדתי לאומי התמודד אתם יובל שנים קודם. נכון שמדובר בשפה ובאדרת שונות, אך אם נודה על האמת, אולי כדאי לעשות מחקר שדה בשטח ולפחות ללמוד מהטעויות כדי לעשות שינויים מתוך מודעות ועל בסיס תחקיר, במיוחד כשיש אפשרות לראות דברים בפרספקטיבה של זמן.

[11] במקביל קמו פיילוטים מלמטה (גראסרוט) בנסיון לחפש אמנות דתית אותנטית, כגון אמן, תפארת, עמותת תואר-גלריית המקלט, האיגוד החרדי אמנות ואמונה, יוצרים סביבה ועוד.

[12] תשתית לכך כבר קיימת במחלקות של אמנות יהודית שנוצרו בתור דיסציפלינות משל עצמן, בבית מדרשה של האוניברסיטה העברית, בבר אילן ובאוניברסיטאות ומכללות ברחבי העולם, לצד ייסוד כתבי העת Imagesו-Ars Judaica, המתמקדים באמנות ובתרבות חזותית יהודית. המאמר הנוכחי מבקש להתמקד בעיקר בתחום הפרקטיקה בקרב האורתודוקסיה החרדית.

[13] הרב חיים ברובנדר, לקראת אהבת ה': אמנות חינוך והחוויה הדתית, עתיד – עמותה לתורה, יוזמה ודרכים בחינוך יהודי, ירושלים, תשס"ד.

 

8 תגובות על “לשוח בשדה האמנות

  • תודה על המאמר היפה!

    אמני בצלאל בחרו בערך של ביטוי חופשי כערך היסוד העיקרי והנערץ של האמנות. מתוך זה חשוב להם לבטא טירוף, יצרים, וכיעור ללא גבולות. יצירה מתוך מגבלות אינה נתפסת בעיניהם כאמנות אלא כ'פלסטית'. מה דעתכם על זה?

    הרצון לביטוי וכאמצעי לתקשורת הוא אכן אחד מערכי היסוד של האמנות אם לא העיקרי שבהם. (לצד האהבה לאסתטיקה והרמוניה.)
    הביטוי הוא החצנה.
    כנגד הביטוי עומד הגילוי או ההתגלות שבאה דווקא מתוך צניעות ודבקות.
    זכינו לעמוד על יד איש קדוש. דווקא מתוך הצניעות והדבקות היה חופף עליו הוד ה' ומתגלה בו השראת השכינה.
    זו התגלות של תוך פנימיותו של האדם שאינה נעשית על ידי האדם אלא על ידי האלוקים.
    כבעלי נפש אמן אנו חוקרים ודורשים, היכן פוגשת החוויה האמנותית את את הדבקות באלוקות?

  • כאברך בכולל פונוביז וכאחד שלומד בפונוביז מגיל 17 אוכל לציין שהבעיה נובעת מחוסר עצום בתמיכה לאומן חרדי. כל מיעוט אחר זוכה לתמיכה והצגת היצירה ואף כתבה מכובדת בעיתונות רלוונטית. פעמים בפתיחת תערוכה. בקידום להצגת היצירה בגלריה נחשבת. לחילופין אם הנך בוגר בצלאל ודאי תקודם בכל המישורים.
    אך אם הנך חרדי אוטודידדקט בלתי אפשרי להניע. אלא א"כ הנך עשיר…
    לצערנו, האג'נדה שלנו לא נמצאת בשום פרוזדור ממשלתי.
    וזו הסיבה לחוסר ההתפתחות בתחום האומנות במגזר החרדי.
    וחבל.

    • אם אתה רוצה, מי מפריע לך לצייר?

  • האמנות חשובה ככלי, לא כמטרה.
    רוב האנשים משני עברי המתרס רואים את האמנות כאידיאל, ולכן אלו מאלילים אותה, ואלו מסתגרים מפניה.
    קשה לפרוץ דרך כאמן בלי שום תחושה של קדושת האמנות, והילת היוקרה שעוטפת אותה.
    קדושת האמנות לא יכולה ללכת עם חיים באמת על פי התורה.

  • מאמר חשוב ביותר, אולי החשוב והמקיף ביותר שנכתב בנושא בשנים האחרונות. סוף סוף נאמרים הדברים בעומק וברצינות הנכונה, ובהיקף המדוייק. יישר כוח גדול לנועה לאה כהן, שפועלת בתחום ללא לאות, ומצליחה להביא תוצאות חדשות רעננות, ומקוריות.

  • איור מותר יותר. לצד תוכן — מבורך. אבל אמנות אמיתית עכשווית אסורה בתכלית.

  • נראה לי שיעזור מאוד שיתנו לגיטימציה של הרבנים לחוגים לילדים ונוער ברמה רצינית ומקצועית, מסגרות יראות שמיים אחה"צ שבהם ילמדו כמה שעות בשבוע ממורים/ות מקצועיים ובמגוון חומרים טכניקות וגישות, זה לא ביטול תורה אלה מעצים ומפתח רגשית . לא במטרה שכולם יהפכו בהמשך לאמנים אבל מי שכן תהיה לו תשתית וחוויה חיובית ומעצימה שתניע אותו ותהווה מצפן. קשה מאוד להתחיל ללמוד בגיל מבוגר ובמיוחד כשבגיל הצעיר הופנמו חסימות רבות ובמקרה הטוב התאפשר לילד להעתיק מהלוח ב"חוג ציור" כפי שנהוג כיום לרוב

  • ראשית כל, יש"כ על המאמר האיכותי, מבנהו וסגנונו ובעיקר הקריאה הנלחשת אך נשמעת מבין שורותיו והינה הקריאה לשינוי המצב.
    ישנן לי אמנם מספר הערות והארות על הלך הרוח אך אפרטם בהמשך, לפני כן אשמח לחדד בקשר לדעת הרבי מליבאוויטש זי"ע בעניין, אודות ראיון שנערך עם האומן ברוך נחשון שי' על עידודו המיוחד של הרבי בעניין זה [ראה מראה מקום: אומנות אבודה"//https://he.chabad.org/multimedia/media_cdo/aid/1775194], וראיון נוסף בעניין זה שהתפרסם -בהשגחה פרטית- בשבועות האחרונים ["לתקן את אומנות הציור"//http://myencounterblog.com/wp-content/uploads/2018/12/184.-Vayechi-5779.pdf] אשר ישפכו מעט אור על סוגיא זו ופריצת הדרך של הרבי בעניין זה.
    כמו כן ארצה לתקן אשר עידודו והכוונת הדרך בנושא זה של הרבי לא הופנו בדווקא לחסידיו באופן ספיציפי, כי אם לכל היהדות החרדית ויראת הבורא, כפי שנוכל לראות בהפניות שנתתי לעיל.
    שני נקודות חשובות:
    א. לפי הבחנתי, הבעייתיות והחשש לא מגיע ממבטים צרים אלו בלבד כי אם אפשי לומר אשר אלו מעין צריח קטן לכלל ההשקפה היהודית הזמנית והנכונה בעיתים עברו אשר כחלק מצורך ההתמודדות ו'חומת הגטו' הפנימית מתוך המחנה באה וסגרה אפיקים שונים, אך כיום, ב"ה, בטל הסיבה-ובטל המסובב. הצורך הינו אכן להגדיל את ההיצע אך גם את ההכרה הכוללת בחובת האדם היהודי והמאמין לממש את כל כישרונותיו הייחודים לו למענו ולמען סביבתו – הן הקרובה והן הרחוקה. עוד יש להרחיב בנקודה זו כפי שמתבטאת בהיבטי' השונים, אך עוד חזון למועד.
    ב. בעייתיות בולטת ביצירה הדתית הנורמטיבית יכולה להתבטאות בשני אובייקטים (כפי העולה כעת במוחי, ובהחלט ייתכנו עוד כו"כ):
    1. רוב היצירות המתיימרות להיות 'אורטדקסיות', ולא משנה ההגדרה אותה נגדיר לכך, הינן מציגות את היהודי מהעיירה או את העיירה עצמה (תרפ"ט או תשע"ט, ושוב, אין זה משנה כלל), ודבר זה ייתכן וקיים בהחלט גם אצל אמנים נוספים במגזר היהודי או הכללי אפילו… באם כך, מה חידשנו, 'גברא' ותו לא? עלינו לייצר 'חפצא' משלנו, חדש ויציב. הדבר אמור להתבטאות בביטוי פורץ החוצה של מוטיבים הסובבים אותנו (יותר נכון יהי' לומר מופנמים וחבויים בתוכנו), נקודות ערכיות ופנימיות, אךו אשר יעוררו דעת המבינים במושג אומנות ומחשבה נוספת ואמיתית על כוחנו בעניין. אמנם מודע הנני לבעייתיות ספציפית היכולה להיות בכך קיימת ותוצג אמנם -עם פתרון אפשרי- לעיל, אך לפני כן עלינו להחדיר נקודה זו כעת.
    2. היצירות אמורות להיות (לא מכורח המציאות, אך מניסיוני וחשיבתי האישית הכיצד נוכל להלך על החבל הדק ולשלב בין עולמות אלו) מדויקות ולא חלליות-מופשטות משהו. אמנים אשר מיישמים את בקשתי להלן [ב/1] הינם לרוב נוטים בחיבה לאומנות מופשטת אשר לא כל אחד מתחבר אלי' בד"כ. עלינו לחבר בין נקודות יסוד אלו כדי לפרוץ הלאה לעולמות, מגזרים וסקטורים שונים. הדבר אפשרי ומציאותי אך דורש חשיבה וכוחות אשר יורידו זאת בפועל אל עולם המעשה, ומוטב בהקדם האפשרי.
    שוב אודה על הצפת נושא כה חשוב זה ואסיים בברכה להחשת הגאולה ולהצלחה למעלה ממדידה והגבלה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל